קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
ממשלה כושלת בכלכלה, בחברה ובנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל
היו"ר יעקב אדרי:
נעבור לנושא: ממשלה כושלת בכלכלה, בחברה ובנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל – הצעות לסדר-היום מס' 8807 ו-8808. ינמק חבר הכנסת גאלב מג'אדלה. בבקשה, יש לרשותך עשר דקות.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אדוני היושב-ראש, מכובדי כבוד השר דן מרידור, הייתי רוצה שהממשלה תשלח אלינו היום שר אחר. היה מיטיב עמי בהרבה, כי אותך קשה לתקוף. אם יש אור בקצה המנהרה בממשלה הזו זה אתה ועוד שניים, שלושה חברים.
אבל תרשה לי, אדוני היושב-ראש, להתחיל את הדברים שלי בברכה למשלחת הפראלימפית שלנו, שחזרה עכשיו – – –
היו"ר יעקב אדרי:
אתה היית שר הספורט בזמנו.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
– – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
סליחה? כבוד סגן השר, לא שמעתי. מה רצית?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
הנאום הראשון של דבאח זה לברך את המשלחת.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אני את דבאח בירכתי – – –
היו"ר יעקב אדרי:
כן, הנאום הראשון. הוא כבר נאם, אגב. הוא כבר נאם.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
כבוד סגן השר, אני את דבאח בירכתי בנאום הראשון שעשה, ביום ההשבעה, ואחרי זה הייתי אצלו בבית עם משלחת של – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא, בנאום הראשון הוא דיבר על זה.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
– – ראשי הציבור הערבי, ואני גם עכשיו בירכתי אותו, ואני מודה לך על העצה. אני הייתי רוצה שתיתן עצות טובות בתחום שלך, בתחום הכלכלה, לראש הממשלה, אם הוא מקשיב.
כך שאדוני היושב-ראש – ברכות למשלחת הפראלימפית שלנו.
היו"ר יעקב אדרי:
חבר הכנסת שי חרמש.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
מדליית זהב, נועם גרשוני, ושתי מדליות כסף וחמש ארד, כאשר ענבל פיזרו השיגה שלוש מהן. ואני רוצה להגיד לך עוד דבר על המשלחת הזאת: פעם ראשונה היה נציג – השתתף במשלחת אזרח ערבי. שנייה אחת הפרידה בינו ובין מדליית הארד. איאד שלבי משפרעם. ברכות. ואני מקווה שממשלת ישראל והוועד האולימפי ידעו בעתיד איך להתייחס למשלחת הפראלימפית שלנו, ייתנו להם את הכבוד, את היחס והתגמול הראוי והדרוש, וגם את התקצוב.
אדוני היושב-ראש, לא קל לי. אתה גם מהאופוזיציה, אז הייתי רוצה לראות פה את היושב-ראש הקבוע, יושב-ראש הכנסת, כדי גם להתפלמס אתו קצת על הליכוד, על התנועה שהוא מהנהגתה. ואני אומר לך, ואולי סגן שר האוצר שומע. תראה, אני לא עושה לכם הנחות – לא לך, ואיתן כבל – אל תיתן לו להפריע, אל תיתן לו להפריע לי.
איתן כבל (העבודה):
– – – שפת הקודש.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אני לא עושה לך הנחה ולשר האוצר, אבל אני ביושר אומר לך: יש שר-על כלכלי; ראש הממשלה. אליו צריך לדבר, וצריך לומר את הדעה על המדיניות הכלכלית שלו. ביושר אני אומר לך את זה. אליו צריך לבוא בטענות. הוא גם היה שר האוצר, העל, הכלכלי, ב-2003, אם אתה זוכר. עוד בממשלה של שרון. הורדתם מסים לחברות, הורדתם מסים לאלפיון הראשון. הטלתם מסים עקיפים על האזרחים, על מעמד הביניים, על השכבות החלשות. מה לא עשיתם? וגם אמרתם לנו במקביל שהמשק הישראלי הוא משק חזק, משק איתן; אנחנו לא יוון, אנחנו לא ספרד. מסתבר מהר מאוד שבדיוק זה לא ככה. אז זה שאתה לא מקשיב, סגן שר האוצר, מילא. אבל זה שאתה מדבר בפלאפון בניגוד לתקנון, במליאה, זה עוד יותר גרוע. אז מילא אתה לא מקשיב – אני מבין למה, כי יש שר-על כלכלי, ראש הממשלה. הוא קובע, ואתם רק מנגנים בכלים השוליים של התזמורת.
יותר מזה. אני אגיד לך, לך אני אומר את זה, כבוד השר דן מרידור. גם בנושא הכלכלי-חברתי, גם בנושא המדיני, בוא נבדוק את ישראל עד 1977, ששם, כאן, הנהיגה את המדינה מפלגה אחרת, מחנה אחר, ומ-1977 עד היום, כשאתם הנהגתם את המדינה, חוץ משש שנים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא כדאי לך – – – לא כדאי לך – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אני רוצה להגיד לך שהיינו בפחות ישראל חזקה ועוצמתית, אבל היתה שמחת חיים, כבוד סגן שר האוצר. אני, עבדך הנאמן, בן בכור למשפחה של 14 ילדים, לאמא שתיבדל לחיים ארוכים ואבא שהלך לעולמו, היינו מתחת לקו העוני 25 שנה, אבל היתה שמחת חיים. שמחנו בחלקנו. היום אני עם ארבעה ילדים, לא גומר את החודש. אז מה אתה רוצה?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אם היו לך 14 ילדים – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
כבוד סגן שר האוצר, מה אתה רוצה? שאנחנו נלך עניים מדוכאים, מתוסכלים? זוג עובד לא גומר את החודש. זוג עובד מפרנס, עני. זה מה שאתה רוצה? זו החברה הישראלית שאתה רוצה?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
לא.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
עם פערים חברתיים כאלה? אחד מרוויח 4,500 שקל, ואחד – 3 מיליון שקל.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
מה היה ב-1977?
גאלב מג'אדלה (העבודה):
מה שהיה ב-1977, היתה מדינה שפויה כלכלית, חברתית, מדינית, היה מעמד ביניים – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
– – –
היו"ר יעקב אדרי:
סגן השר, אחרי זה, כשתשיב, תאמר את מה שאתה רוצה לומר.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
תקשיב, תקשיב, תקשיב. אתה בתנועה חברתית שצריכה לדאוג לקשי-היום. אתה שייך לחברה ששייכת למעמד הביניים, לעניים, לחלשים. ש"ס לכול אל-נאס. תקשיב טוב. תקשיב טוב. עד 1977 היה מעמד הביניים 75% מהאוכלוסייה הישראלית והיו קצת עניים וקצת עשירים. עכשיו יש הרבה עשירים, ויש הרבה עניים, ואין מעמד ביניים. מחקתם אותו. במדיניות הכלכלית הכושלת של ראש הממשלה מחקתם את מעמד הביניים. הבאתם אותנו למדינה עם פערים חברתיים כאלה שאנחנו לא רוצים לחיות אפילו כאן. מגדלים ילדים, דור עני. אתה יודע כמה ילדים יש מתחת לקו העוני, כבוד סגן האוצר? אתה יודע כמה ילדים יש מתחת לקו העוני? אתה יודע כמה משפחות מתחת לקו העוני? את זה בטח אתה יודע. הנתונים האלה מגיעים אליך תמיד.
ואני חוזר ואומר לך: איזה חברה רוצה ראש הממשלה שתחיה כאן, במדינת ישראל? זו השאלה האמיתית. זו השאלה האמיתית. אם היה כאן השר כחלון הייתי שואל אותו איך הוא נתן לממשלה להשתמש ב-180 מיליארד שקל של הביטוח הלאומי. אתה יודע, כבוד סגן שר האוצר, שאתם השתמשתם ב-180 מיליארד שקל של הביטוח הלאומי? אתה יודע שהתקציב הזה הוא לעניים, לנצרכים, לשעת צרה? אתם השתמשתם בזה. היה אסור לכם להשתמש ב-180 מיליארד שקל של הביטוח הלאומי. מי נתן לכם את הסמכות? זה תקציב וזה כסף לעת צרה.
היו"ר יעקב אדרי:
חבר הכנסת חסון, יואל, סגן השר צריך להקשיב.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
חבר הכנסת חסון, נדמה לי שאתה באופוזיציה.
יואל חסון (קדימה):
אני גם כך מסכים עם – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אם אתה מסכים אז אל תפריע לו להקשיב.
יואל חסון (קדימה):
ניסיתי לשכנע אותו.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אני אגיד יותר טוב מכאן. 180 מיליארד שקל של הביטוח הלאומי – השתמשתם בהם. נתתם אותם לעשירים, לחברות, לטייקונים, לאלפיון הראשון, העליון. זה כסף של העניים, של הנזקקים, של הנצרכים. זה כסף לעת צרה, "אל-קרש אל-אבּיצ' ינפע פי אל-יום אל-אסווד" – תתרגם אחר כך לחברים שלך, סגן השר. מה עשיתם? זו המדינה כמעט היחידה בעולם שהעניים מממנים, מסבסדים, את העשירים, במקום שהעשירים יסבסדו ויסייעו לעניים. למה? זו לא במקרה המדינה היחידה בעולם – זו האג'נדה הכלכלית והאידיאולוגיה הכלכלית של ראש הממשלה; הוא רוצה שנעבוד כעניים אצל העשירים, ועוד כל בוקר ניתן להם גם תודה. זה מה שהוא רוצה. ולפעמים גם ועדת הכספים עוזרת לו.
משה גפני (יהדות התורה):
מה? מה? – – –
היו"ר יעקב אדרי:
זה, אתה – מה אתה רוצה מהרב גפני, הוא – – –
סגן שר האוצר יצחק כהן:
– – –
משה גפני (יהדות התורה):
– – –
היו"ר יעקב אדרי:
טוב. יש לך עוד דקה.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
ועוד מביאים לנו בוועדת הריכוזיות, בלי סעיף תקשורת, מונופול תקשורת בהמשך, ועוד רוצים שש שנים ליישום. לא ניתן להם יותר משנתיים, וגם זה הרבה.
עכשיו, אדוני היושב-ראש, אני אסיים בזה, ואני אומר לך ככה – – –
משה גפני (יהדות התורה):
אבל ועדת הכספים זה אתה. ועדת הכספים – אתה חבר בכיר בה.
היו"ר יעקב אדרי:
אוהוהו.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
תודה רבה על המחמאות. אני מודה לך.
אדוני היושב-ראש, גם בנושא השלום, בנושא המדיני, לא עשו כלום. להיפך, קלקלו את הכול. אם היה כאן שר התיירות הייתי שואל אותו: 2 מיליוני תיירים בשנה באווירה של תהליך מדיני, באווירה של רגיעה, באווירה שהולכים לשלום – 2 מיליוני תיירים וכל אחד שם לקופת המדינה 1,500 דולר, אתה יודע כמה זה, אדוני היושב-ראש? 12 מיליארד שקל – מה שחסר לראש הממשלה לכסות את הגירעון. תהליך מדיני, אדוני היושב-ראש, היה מביא עלינו גם ברכה.
עכשיו אני אגיד דבר, ואני מקווה שתבינו אותו. אני אזרח ישראל בן לעם הפלסטיני, והכי אני רוצה שמדינתי תהיה בשלום עם עמי. אבל תסתכל מה אמרתם כל השנים – במדינות ערב יש חונטה כלכלית מקורבת לשלטון, אוכלת את הכול, לוקחת את הכול. אולי נסתכל על עצמנו בראי. כמה יש לנו בישראל? 11 משפחות ששולטות – –
היו"ר יעקב אדרי:
תודה.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
– – בכלכלה הישראלית, אדוני סגן שר האוצר? אז במקום שנגיד על מדינות ערב את זה, אולי קודם נסתכל על עצמנו בראי?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
שיסיים – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
הדבר האחרון שאני רוצה לסיים בו, אדוני היושב-ראש, ואני מאוד מודה לך – אתה רוצה צמיחה, כבוד סגן שר האוצר? אם אתה רוצה צמיחה, תבנה 8,000 כיתות לימוד החסרות ביישוב הערבי, ובהזדמנות זו תמנה 13 מורים ומורות מובטלים שיש להם B.Ed ביד, מורים בכירים, וכך אתה מביא לצמיחה בכלכלה הישראלית. אני אומר לך את זה, בדוק, תתייעץ עם הכלכלנים שלך ותראה. אבל זה לא בידיך. זה לא בידי שר האוצר, שאני מאוד מעריך ומוקיר, זה בידי שר-אוצר-העל הכלכלי, ראש הממשלה, וזו מדיניות שנוגדת את מדיניות ממשלתו, ממשלת ימין בישראל – –
היו"ר יעקב אדרי:
תודה.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
– – גם בשלום, גם בכלכלה וגם בחברה. תודה רבה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. חבר הכנסת חנא סוייד, בבקשה.
חנא סוייד (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, אני חושב שהצרה העיקרית שלנו היא שהממשלה המכהנת שכחה שיש אזרחים, שצריך לטפל בהם ולדאוג לפרנסתם, לקידומם, לטיפוחם ולרמת החיים שלהם, והתמקדה – ופיתחה אובססיה לטיפול – במה שנקרא האיום האירני. היום, במדינה, בכל רובדי הממשל, יש מין ציפייה, יש מין התרכזות, יש מין אובססיה, שכולם ממתינים: תהיה מלחמה, לא תהיה מלחמה, יפציצו, לא יפציצו – בואו נמתין; אנשים, אפילו עם התוכניות הכלכליות שלהם, עם תוכניות הבילוי שלהם, לנסוע או לא לנסוע; אני יודע שהרבה פקידים, אפילו, תוהים, ולא יכולים, ולא מעוניינים, ולא רוצים – ודוחים – לקבל החלטות, מכיוון שנכנס מין סם שהתפשט בכל רובדי הממשלה והחברה בישראל: מה יקרה, תהיה מלחמה או לא תהיה מלחמה.
אני חושב שזאת כמובן פיקציה. אני כל הזמן אמרתי שמדובר כאן באיזשהו תרגיל הסחת דעת מכך שהעולם באמת יסתכל על המזרח התיכון בעין בוחנת לגבי הבעיה העיקרית של המזרח התיכון, שהיא הקונפליקט הישראלי–פלסטיני והצורך לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית ולחזור לחיים נורמליים באזור הזה. זה העיקר במזרח התיכון. מישהו לקח על עצמו, וזה משחק לידיו, שלא זו הבעיה, אלא הבעיה נמצאת במקום אחר.
ואני רוצה להגיד, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, שבמזרח התיכון יש שלוש אומות: יש האומה הערבית – כמובן מעבר לעם היהודי, העם היהודי בישראל – יש האומה הערבית במזרח התיכון בכלל, יש הטורקים ויש הפרסים. אלו שלוש האומות העיקריות במזרח התיכון. מדינת ישראל – הממשלה הנוכחית – כנראה הוציאה מכרז, ומנוי וגמור אתה להסתכסך עם כולם; עם הערבים, כמובן, זה סיפור היסטורי, עם הטורקים זה התחיל, ועם הפרסים עכשיו זה ברומו של עולם. זו מדיניות, בעצם, של להסתכסך ולקנות אויבים. אם יש כל אפשרות להידבר, שמים אותה בצד, גם אם זה עם העם הפלסטיני ועם הערבים; צריך כוח, וצריך יותר כוח, ומה שלא בא בכוח צריך יותר כוח, וחושבים שאפשר להשליט את אותה נורמה לגבי המזרח התיכון כולו, ולכן ההתייחסות לאירן היא באותה מידה.
אני שמעתי את ההתייחסות של ראש הממשלה, והוא מתחיל להיכנס ולדבר על העניין האירני במושגים של moral, של ערכים, של ערכים של מוסר. באמת, מישהו שכובש עם אחר וטובע בהתנחלויות ובגזלת הזכויות של עם אחר, ככובש, מה הוא מדבר על moral values, על מוסר? אם מדברים באמת במובנים של מוסר, מי שמדבר במושגים של מוסר צריך גם להסתכל על עצמו, ולא רק על אחרים. אם אתה מפתח נשק אטומי, ואתה מוסרי, אתה לא יכול למנוע את זה מאחרים. אולי תתחיל בעצמך ותגיד: אני מוכן להתחייב שלא יהיה נשק אטומי במזרח התיכון. אני, כמדינה מספר אחת, לא אעשה את זה, ואני אדרוש את זה מכולם, והמזרח התיכון, וזו המדיניות הנכונה שאנחנו דוגלים בה, שהמזרח התיכון צריך להיות אזור נקי מנשק אטומי.
אני רוצה גם להתייחס, בזמן שנשאר לי, מחצית הזמן, לבעיות הכלכליות, לסבל הכלכלי שעכשיו הוא מנת חלקם של כמעט כל אזרח וכל משפחה ממעמד הביניים והשכבות החלשות בישראל. אני שואל שאלה: אדוני היושב-ראש, אנחנו עם משק של טריליון שקל בערך – ה-GDP בישראל הוא בערך טריליון שקל. זה הרבה כסף. זה ים של כסף. איפה הכסף? אני רוצה להשתמש במטאפורה מאנשים אחרים, אבל זה באמת נכון. איפה טריליון השקל האלה? לאן הם הולכים? אנחנו יודעים. יש לנו תשובה חלקית על זה.
מי שרוצה להשקיע כל הזמן בצבא ובמלחמה ובהצטיידות בנשק המתוחכם ביותר בעולם, המלה האחרונה בנשק בעולם, ולממן התנחלויות, ולהקים מה שנקרא "התנחלות אוניברסיטאית" – אני בחיים שלי לא שמעתי על התנחלות שהיא בכסות אוניברסיטה; אוניברסיטאות הן מצוינות לדברים אחרים, אבל התנחלות אוניברסיטאית, שמוציאים עליה הרבה כסף, כאשר הטענה כלפי הוצאות אחרות ולגבי תחומים אחרים היא שאין כסף – דווקא להתנחלות האוניברסיטאית באריאל אין גבול לתקציבים; מה שאתה רוצה, אפילו הנהלים איך לפתוח אוניברסיטה ואיך להשקיע כספים בה – אין מעצורים – שם הכול מותר.
לכן השאלה – או התשובה החלקית על השאלה איפה הכסף – הכסף הזה הולך להוצאות של תחזוקת הכיבוש. ואני מבקש, ואני רוצה, וחובה על כל מי שמרים קול נגד המדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו – לשזור ולהראות את הזיקה בין ההוצאות, בין לטבוע בהוצאות על מה שנקרא "ביטחון", לבין המצב הסוציו-אקונומי ששורר במדינה. אי-אפשר להפריד. אפשר להיות יפי נפש ולהגיד: שכבות חלשות, וגבינת זה, וגבינת זה, והמחירים עלו, והמחירים מאמירים. אבל זה לבד לא מספיק, צריך לקרוא את המפה כפי שצריך, וזה לראות את העוגנים, ואת הסיבות, ואת המרכיבים של הוצאות שווא, הוצאות אדירות לשווא, בהצטיידות, בהתנחלויות, בכיבוש.
אני רוצה גם להעלות כאן – אגיד לכם את האמת, בשבוע שעבר בא לי לבכות על הטייקונים, כאילו הטייקונים עכשיו הם מסכנים, כבר אין להם כסף; תראו, מי שבאמת שווה להתייחס למצב הקשה שלו, זה האזרחים הרגילים, זה לא הטייקונים. הטייקונים ממשיכים עם הווילות שלהם כמעט בכל מקום יפה בעולם, עם המטוסים הפרטיים שלהם. מי שעושים להם תספורות זה האזרחים. אתה רואה באמת תמונה סוריאליסטית – מצד אחד טייקון עם כסף בלתי מוגבל, עם כל ההנאות שבעולם, והוא עושה תספורות לאנשים שרצו להשקיע באג"ח של החברות שלו. איזה מצב זה? האזרח הפשוט אוכל אותה, והטייקון מתבכיין, בסופו של דבר, והוא עושה תספורות. הוא רוצה לחיות על חשבון האזרח הפשוט. אני קורא לכך שיהיה מצב שלא ייתכן שלטייקון יש עוד שקל אחד בכיס שלו והוא עושה תספורות לאזרחים. זה מצב שלא ייאמן, זה מצב שאי-אפשר לקבל אותו בשום פנים ואופן, ואת כל זה עושים במסגרת החוק, כאילו שהחוק מאפשר את זה, ואז הטייקונים בעצם שודדים את האזרחים הרגילים.
אני רוצה גם לציין שלאחרונה יש האליבי הזה: תסתכלו מה שיש באירופה – שששש, שקט, אל תדברו, תראו מה קורה באירופה. כל הזמן אמרתם: ביוון, שם הממשלה גונבת, ושם הממשלה מסתירה דיווחים, ואנחנו בסדר, ובאיטליה לא רוצים לעבוד, ובספרד רוצים רק לטייל, ופה אנחנו עובדים, ופה הכלכלה והמשק עובדים מאה אחוז, מכונה משומנת. אז מה קרה עכשיו? פתאום חור, כל פעם חור עם קוטר אחר; פעם חור עם 15, פעם עם 30 – מה הסוף? מה פתאום? פתאום? חודש אחד מפריד בין דיבור על משק פורח לבין חורים בקוטר זה ובקוטר אחר. אני חושב שיש כאן תכמונים, יש כאן מניפולציות שהממשלה עושה לגבי הכלכלה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה.
חנא סוייד (חד"ש):
אני, אדוני היושב-ראש, לא יכול לסיים בלי להזכיר את הצרה של בעיית הדיור. בעיית הדיור במדינת ישראל היא בת שלוש-ארבע שנים. המחירים מאמירים, הממשלה – מהיום הראשון אמרו שרוצים להקל סגירת מרפסת. עד עצם הרגע הזה סגירת מרפסת היא כמעט בלתי אפשרית, ומחירי הדירות עולים ועולים בלי סוף. אז מה הגבול? אם לא יודעים לטפל בסגירת מרפסת, רק מדברים, מדברים, מדברים, אז איך אפשר, באמת, עם כל מה שהוצע לנו כאן, לפתור את בעיית הדיור?
אני מסיים בכך, ואני מציין, אדוני היושב-ראש, שמעבר לכל הבעיות שאזרחים – אזרחים רגילים, גם יהודים וגם ערבים – סובלים מהן במדינת ישראל, לאזרח הערבי יש עוד בעיה אחת, והיא בעיית הריסת בתים. כלומר, כמה צריך לעבוד בשביל להשיג פתרון דיור? אם אזרח ערבי בכל זאת משיג פתרון דיור על אדמתו, ביישוב שלו, חלק ממדיניות הממשלה זה לבוא ולהרוס לו את הבית שלו. זה עוד אבסורד שאי-אפשר לתפוס אותו. אנשים שבעצם אומרים לממשלה: לא מעוקצך ולא מדובשך, אנחנו פותרים את הבעיות שלנו, יש לנו פתרון דיור, אז במקום שהממשלה תאפשר להם להוציא היתר בנייה, שזה האקט האדמיניסטרטיבי הפשוט והנורמלי ביותר, הממשלה שולחת כוחות משטרה, מבצעים מורכבים, הורסים את הבית ונותנים ומאפשרים בעצם, או יוצרים מצב של התנגשויות בין המשטרה לבין בעלי הבית, שזה עולה, כשלעצמו, הון תועפות גם לקופת המדינה.
אני חושב שזאת מדיניות מגוחכת, זו מדיניות מפלה, שאין לה כל הסבר, ואני חושב שבמסגרת הפתרונות של הדיור שהממשלה צריכה לספק, לפחות את העניין של הריסת בתים, של פתרונות דיור קיימים – הממשלה צריכה לפחות עכשיו להימנע מהריסת בתים ביישובים האלה. תודה רבה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה.