קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
שנה למחאה החברתית, ההפגנות נמשכות ומפגין הצית את עצמו
היו"ר אופיר אקוניס:
פרק החקיקה הסתיים ואנחנו עוברים להצעות לסדר-היום. אני מתחיל עם הנושא הראשון: שנה למחאה החברתית, ההפגנות נמשכות ומפגין הצית את עצמו – הצעות לסדר-היום מס' 8717, 8722, 8728, 8737, 8742, 8748, 8749, 8758, 8761 ו-8765. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת נינו אבסדזה, בבקשה.
נינו אבסדזה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, לפני שנה יצאו אזרחי ישראל לרחובות בחיפוש אחר צדק חברתי. והנה שנה עברה והכוונה באותה הפגנה גדולה שהיתה בתל-אביב היתה – אני לא אגיד לחגוג, כי אין הרבה מה לחגוג – לציין שנה של מחאה, של הפגנות, של מחאה אמיתית, ואף אחד לא חשב איך זה יסתיים בסוף.
עמדתי בערך עשרה מטרים מהמקום שבו משה סילמן הצית את עצמו. אני לא מתכוונת לספר על זה עוד הפעם, כי לפי דעתי כל פעם שאנחנו חוזרים לזה, זה רק מזעזע, ויותר ויותר מפחיד, כי אלה לא הדברים שציפינו שנראה במדינת ישראל, במרכז תל-אביב.
עוד לפני שאני אגיד כמה אני מזדהה ומבינה את הסיבות שהביאו אזרח ישראלי למעשה כה קיצוני, אני חייבת מאותו הרגע – שם בהפגנה ראיתי ילדים, לא רק צעירים, גם ילדים, ולכן אני חייבת קודם לומר שאנחנו חייבים, כמחוקקים במיוחד, לבוא ולקרוא לציבור, לצעירים: אסור שזה יהפוך לסמל, אסור שזה יקרה שוב. זה עוד לפני שאמרתי כמה אני מזדהה עם הסיבות שהביאו בן-אדם לעשות את המעשה הנוראי והקשה הזה.
בלי לחפש את הסיבות האלה אנחנו לא נדע לא להגיע לתוצאות עוד יותר דרמטיות וטרגיות, אלא אם כן אני לא בדיוק יודעת מה כבר יכול להיות יותר דרמטי וטרגי.
אדוני השר, כל מי שיצא לרחובות חיפש צדק חברתי. שנה אחר כך – ואני יודעת כמה זה קרוב ללבך ובגלל זה אני פונה גם אליך, כי אתה מבין על מה מדובר כשמדברים על צדק חברתי – אבל כל מי שהפגינו שם, שנה אחרי זה מצאו את עצמם בסדק חברתי אמיתי שיש במדינת ישראל. הפכנו למדינה של מערב קפיטליסטי פרוע ביותר, שאין כבר מדינה שאני יכולה להשוות ולומר, הנה אלה הרבה יותר קפיטליסטים מאתנו. איפה שהיו אי-שם מעבר לאוקיינוס, גם שם הם לא יותר קפיטליסטים. כרגיל, אצלנו יותר מאוחר, אבל מגיעים למצבים קיצוניים שבהם הקפיטליזם חוגג, והחברה כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמה.
אמרתי קודם שאסור לנו, כחברה, להפוך לסמל מה שקרה באותה הפגנה דרמטית בתל-אביב. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מזה שרק חמישה ימים עברו, אדוני היושב-ראש, וכבר היו ארבעה ניסיונות לחזור על אותו מעשה דרמטי. שימו לב לא רק למעשים, אלא לגילים של האנשים שרצו ללכת ולעשות אותו מעשה של משה סילמן: גבר בשנות ה-40 בבאר-שבע, מנסה להשיג דיור ציבורי, מנסה להצית את עצמו ליד בניין העירייה; אשה בשנות ה-40, לא סתם אשה, אלא אם חד-הורית, אמא לשישה ילדים. מה יכול לקרות יותר קטסטרופלי מזה במדינה הזאת, שאמא – כנראה שלילדים האלה יש רק אמא, אם חד-הורית – יש לה שישה ילדים בבית, באה לסניף של הביטוח הלאומי באילת ומנסה להצית את עצמה, את הניירות. הכול נגמר שם בשלום. עוד שני מקרים דומים בחולון ובתל-אביב. אנשים צעירים, מלאים בכוח, באנרגיה, ברצון לעבוד, להתפרנס בכבוד, אין להם אפשרות לעשות את זה בחברה שלנו, שבהחלט הגיעה לסדק חברתי במקום הצדק שאנחנו מחפשים.
בבקשה, תסתכלו עלינו, כבוד השרים וראש הממשלה, תסתכלו על האזרחים שלכם, הם רוצים דבר אלמנטרי: לחיות בכבוד. וזה אפשרי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, משרד הרווחה נכנס לפעולה אחרי שאזרח לא מוצא מזור בעצם השירותים הבסיסיים והאפשרויות של להתפרנס בכבוד ולקבל דיור בכבוד, ואז הוא נכנס למצוקה, ומשרד הרווחה נכנס לתמונה. אני חושב שהדיון בתנועת המחאה והדיון בצדק החברתי אמורים להתחיל במקומות שבהם יושבים כל השרים, והאחרון בהם צריך להיות שר הרווחה.
זאת אומרת, שר העבודה צריך למלא את תפקידו, שר הבריאות צריך למלא את תפקידו וכך הלאה. ושר השיכון. הרי ביסוד המחאה היה הנושא של הדיור ולפחות נושא, לדעתי, מאוד טריוויאלי, שאנשים שקיבלו זכאות לדיור על-ידי המדינה, על-ידי משרד השיכון, הם מחכים בתור במשך חודשים ושנים רבות ומקבלים תור במספור של משרד השיכון ואז, אם נכנסת משפחה אחרת, אדם יכול להידרדר בתור, במקום להיות מס' 27 הופך להיות 30, ובמקום 30 הופך להיות 40, ואז זמן ההמתנה מתארך. זאת אומרת, המדינה מכירה בזכותו לקבל דיור ציבורי, אבל היא לא נותנת את המענה על זמן ההמתנה. אומנם נותנים סיוע כביכול בשכר דירה, אבל סיוע כל כך זעום. אני מכיר כמה משפחות שבחורף ובקיץ חיים וגרים באוהלים, בעיקר ביפו.
שלא לדבר על המחאה ששטפה את הארץ בשנה שעברה ושאני מקווה שהיא כן תשטוף את הארץ בקיץ הזה, כי אנחנו עומדים ערב תקציב מאוד מאוד קשה. אני גם לא מוציא מכלל אפשרות שדווקא ראש הממשלה והממשלה יחמקו מאישור התקציב ויברחו לבחירות מייד על מנת שהממשלה הבאה היא אשר תאשר את התקציב.
ולכן אני צופה שאנחנו ניכנס למעגל של מצוקות הרבה יותר קשה. ולכן הקטליזטור של תנועת המחאה אמור להיות יותר גדול. ואם כל הדברים האלה לא היו קיימים, כל הניתוח וכל ההשקפות וההערכות היו לא נכונים, מספיק שאדם אחד הגיע למסקנה שהוא מצית את עצמו על מנת לזעוק את זעקת המצוקה. כל אחד מאתנו צריך לתאר בפני עצמו, בתוך עצמו, כמה אנשים סובלים, כמה אנשים לא ישנים בלילות, כמה אנשים חיים באומללות, במצוקה. אומנם עוד לא הגיעו למסקנה להצית את עצמם, אבל מה, אנחנו נחכה עד אז?
אני חושב שהממשלה הזו היא ממשלה כושלת, היא ממשלה שאין לה זכות קיום, ולו רק מהסיבה שאדם אחד, אזרח אחד, נאלץ להצית את עצמו; דבר, כמובן, שאני לא מקבל אותו, אף אחד לא מקבל אותו – אבל נאלץ להצית את עצמו על מנת לזעוק את זעקת המצוקה. תודה רבה, אדוני.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. חבר הכנסת דניאל בן-סימון, בבקשה.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי הכנסת, שלוש דקות במלאות שנה למחאה ואני רוצה להפריט את הנושא לילד קטן שנולד באופקים או בקריית-גת.
קריאה:
אופקים זה גפני וקריית-גת זה – – –
דניאל בן-סימון (העבודה):
או בקריית-מלאכי – –
מירי רגב (הליכוד):
או באור-עקיבא – – –
דניאל בן-סימון (העבודה):
– – או במעברת גבעת-אולגה. להורים שעלו לארץ חסרי כול ונאבקו כדי למצוא את מקומם בחברה הישראלית. הם הולידו ילדים והדור השני נאבק בכוחות אדירים כדי להתנתק מגורלם של ההורים, שהחיים האישיים שלהם ירדו לטמיון אט-אט בכאב נוראי. והנה הדור השני נאבק – כי מה הוא מבחנה של חברה פתוחה? זה שילד שנולד למשפחה ענייה, לא נגזר גורלו להנציח את עוניים של הוריו, אלא הוא פרץ את הדרך החוצה.
ולכן אני אומר – אני מדבר על אותו ילד שגדל במשפחה ענייה וראה את העוני יום-יום וראה איך התקרה יורדת לאט-לאט על ראשו, והוא לא יכול לפרוץ אותה כי הסביבה שבה הוא חי לא מאפשרת לו לצאת החוצה. ואין בו אמביציה יוצאת דופן. וברגעים הקשים האלה, כשהוא מתקשה בבחינות בבית-הספר, מתקשה בלימודים ומתקשה בחברה, המדינה לא נמצאת שם. אין מנגנוני עזרה כדי שיגידו לו: תעמוד על הרגליים, אל תישבר, אתה תגיע למעלה.
ואז הוא נאבק ונאבק ונאבק, והוא מתחיל, ככה, מגיע לצבא. בשלב מסוים קשה לו עוד יותר, כי בצבא הוא מגלה חברה אחרת. והחברה הישראלית המופרטת לא מאפשרת לו הרבה אפשרויות. ונגיד אותו ילד שרוב הסיכויים שהוא לא יוכל לעבור מהמעמד הנמוך למעמד הבינוני וגם הגבוה, והוא מוצא דרך יוצאת דופן, אדוני השר כחלון, והוא אפילו מצטרף למפלגה. ומגיע למעמד של חבר כנסת ופורץ את תקרת הזכוכית הזו הודות ליכולת האישית שלו להתנתק מהמצוקה של ההורים. ומגיע אפילו להיות שר בממשלה.
על זה המחאה. כולם רוצים ללכת בדרך שלך. כולם רוצים לגלות שמשה כחלון הוא לא מקרה פרטי. כמו שראש הממשלה אוהב להפריט כל מקרה. זאת תופעה, וברגע שאפשר לשכפל אותך פי-כמה, לא במאות אלא באלפים, אין צורך במחאה.
ולכן אני חייב לומר לך, דווקא כמי שהיה שם והגיע למעלה – אתה מכיר את המסלול. על המסלול היתה המחאה, על התקווה, על כך שאפשר לפרוץ מסגרת מכלום למשהו. ואגב, אני אומר גבעת-אולגה, זה גם אור-עקיבא. אני מדבר גם עליך ועלי ועל אותם אלה שכאילו סומנו בקושי הזה לפרוץ למעלה מפני שהם גדלו במקום אחר, מפני שהם עלו ממקום אחר.
ולכן, המחאה, אדוני השר, היא על אותה תקווה של אותם ילדים שנועדו לעוני, להנציח דור לדור מצוקה, כאילו דור דור ומצוקתו. לפרוץ את המעגל ולשבת איפה שאתה יושב. על זה המחאה ועל זה, בעצם, המהפכה שנדרשת מאנשים שעברו את זה. רק הם יכולים לחולל, לא את המהפך, את המהפכה, אדוני השר. תודה רבה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. חברת הכנסת מירי רגב, בבקשה.
מירי רגב (הליכוד):
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי דניאל, אתה יודע, זה אותם פרצופים שנפגשים באותם דיונים. אתמול ביום הדיור הציבורי. בכל הנושאים האלה כל אותם אנשים נפגשים. כמובן, גם חברי כאן מש"ס.
דניאל בן-סימון (העבודה):
גם מולה הצטרף.
מירי רגב (הליכוד):
לצערי, דווקא חברי משה כחלון צריך לתת פה מענה לנושא ולנושאים שהוא רק נכנס למשרד והוא לא היה אחראי להם, אבל זאת מנת חלקם – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
זה דיור ובריאות.
מירי רגב (הליכוד):
זה גם דיור וגם בריאות וגם מצוקת יוקר המחיה, שבעצם הכול ביחד מגיע תחת הכותרת של רווחה. ואמרת נכון, חברי חבר הכנסת דניאל, דווקא משה כחלון הוא מאותם אנשים, ויש כאן עוד כמה כאלה בכנסת, שפרצו מלמטה ויודעים מה זה קושי ויודעים מה זה לפתוח את המקרר ואין מה לאכול. הם יודעים מה זה שאדם לא שבע.
ואני אומרת את זה כאן, כי אני אומרת, אשר יגורנו בא לנו. אשר יגורנו בא לנו, ואנחנו חייבים להתעורר. אנחנו כממשלה חייבים להתעורר וחייבים להבין שמשה סילמן הוא דוגמה להרבה "סילמנים" – אמר את זה אתמול חברי, חבר הכנסת אדרי, יושב-ראש הישיבה כרגע – ואני מאחלת לו בהזדמנות הזאת בריאות טובה והחלמה מהירה.
המקרה של משה הוא מקרה טרגי, הוא מקרה שאסור לנו לעודד ואסור שהוא יחזור על עצמו. הוא מקרה שאסור משום שאנחנו צריכים תמיד לרצות לחיות ולהתמודד עם הקשיים שיש לנו בחיים, אבל הוא לא ידע איך להביע את הייאוש שלו. תראה לאיזה מצב אדם הגיע. אנחנו יודעים, כשאנחנו מדליקים נרות שבת או אנחנו מדליקים את הגז, כמה כואב לנו כשאנחנו נכווים. כשבן-אדם מגיע לייאוש של לשרוף את עצמו – זה דבר נורא ואיום.
כבוד השר, אנשים מגיעים לייאוש, לקושי, ואנחנו צריכים ללמוד מאיפה זה בא ולמה הגיעו למצב הזה. ומה הדרישה שלהם בסך הכול? לרשת ביטחון, לצדק חברתי, לזה שהפקידות הבכירה ברווחה, בשיכון, באוצר, בביטוח הלאומי, תפסיק לשחק פינג-פונג, עם בקשה ממקום למקום, משולחן לשולחן. מי לא מכיר את זה. כמה פניות יש אלינו. אתה יודע כמה פניות אני מעבירה אליך, כבוד השר. אני יודעת כמה חשוב לך לטפל בפניות של האנשים, כמה אתה מתייחס לאנשים, אבל בסוף כל הכדררת הזאת שמעבירים ממשרד למשרד, גורמת לאותו אדם להיות מושפל, להיות אומלל, להיות כזה שהוא לא יודע כבר למי לפנות, והגיע הזמן שנחשוב מחוץ לקופסה. העם עייף. העם עייף ממלים, העם עייף מססמאות. העם רוצה תוצאות, הוא רוצה עשייה, הוא לא רוצה מלים, ואנחנו חייבים לעשות את זה.
אנחנו צריכים להגיד לשר האוצר, עם כל הכבוד, הכלכלה שלנו טובה, בואו נתעורר, כי אם אין קמח אין תורה.
שלמה מולה (קדימה):
איפה ראש הממשלה?
מירי רגב (הליכוד):
אתה יש לך נאום, תנאם גם אתה. לכל אחד יש תפקיד.
שלמה מולה (קדימה):
אני רק מזכיר את ראש הממשלה.
מירי רגב (הליכוד):
אנחנו צריכים לדאוג לרווחתם של האנשים. היה פה אתמול שר הבינוי והשיכון בנושא הדיור הציבורי ושרנו לו פה שיר, שרנו שיר, חבר הכנסת אדרי, יום הולדת לדיור הציבורי: איפה איפה איפה העוגה, ואז שרנו, איזה עוגה, איפה איפה הדירה, אבל בעצם זה לא הדירה, איפה איפה החמלה. ואז אמרו לי, מה פתאום, לא מדובר על חמלה, מדובר על תנאים שכל אזרח צריך לקבל.
אני אומרת לך, כבוד השר כחלון, אתה שר הרווחה ומוטלת עליך אחריות, לצערי; היא נופלת לפתחך כי בסוף הכול מגיע לנושא הרווחה – בעיית הדלק שאנשים משלמים, יוקר המחיה, הדיור הציבורי ומעמד הביניים שהולך ונהיה יותר ויותר חלש. ואין מה לעשות, אם לא יהיה אדם רגיש כמוך שיטפל בזה, אנחנו נמשיך לראות את אותם אנשים ברחובות – ואנחנו הראשונים שצריכים לטפל בהם. עם כל הכבוד, הנושאים החברתיים הם לא נחלת השמאל. בגין עשה את השינוי הכי גדול בשיקום שכונות. דוד לוי. שרון בנה 100,000 יחידות דיור לעולים חדשים. גם אנחנו יכולים לעשות את זה, זה עניין של סדר עדיפויות ואנחנו צריכים לשנות את סדר העדיפויות.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה.
מירי רגב (הליכוד):
אמרתי גם אתמול בדיון הציבורי, מכיוון ששטייניץ ישן טוב בלילה, וגם שר השיכון, אז ראש הממשלה לא יכול לישון טוב בלילה, כי אם אלפי אנשים לא ישנים טוב בלילה, אנחנו פה בממשלה לא יכולים לישון טוב בלילה, כי אנחנו צריכים להבין שיש לנו תפקיד, ואין אחד כמוך שיכול לטפל בזה. אני שמחה שאתה באת לפה, צר לי שאתה בא לפה לתת תשובות על דברים שהם לא תמיד באחריותך. פעם אחת, כבוד היושב-ראש, שיגיע שר האוצר להשיב על הנושאים האלה. פעם אחת יגיע אותו אחד שגם הסמכות וגם האחריות נמצאות אצלו. כי אולי יש לו האחריות אבל אין לו הכסף לעשות את מה שהוא רוצה.
היו"ר יעקב אדרי:
הוא השיג גם כסף לכל מיני נושאים. תודה רבה. חבר הכנסת אברהם מיכאלי, בבקשה. אם הוא לא היה שר הרווחה, המצב היה הרבה יותר גרוע. יש הרבה תקציבים שהוא השיג בעצמו.
מירי רגב (הליכוד):
אם היה כאן בוז'י היה לי יותר קל.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, משה סילמן, לצערנו, עדיין בבית-החולים במצב קשה, והוא מהווה דוגמה למספר גדול מאוד של אזרחים שנאלצים מדי יום להתמודד עם בעיות שונות. אנשים שמגיעים למצב הזה, חלילה לנו לעודד אותם לעשות מעשה קיצוני כזה, אבל אנחנו, לצערנו, גם לא שומעים על מקרים כמו של סילמן, כי לפעמים זה קורה בשקט, זה קורה גם בחדרי חדרים, והמקרים האלה, התקשורת לא יודעת מזה, המשפחות יודעות את זה והמשפחות לא רוצות לפרסם את זה. עמותה שנקראת "בשביל החיים", עמותה שמטפלת במניעת התאבדות וגם במשפחות של אלה שלצערנו התאבדו, יש להם הרבה מאוד מקרים של אנשים שהם ספק התאבדו, ספק לא התאבדו, כי המשפחות לא רוצות להזדהות.
למה להגיע למצבים כאלה, שאחרי פרשת משה סילמן מקימים צוות "אורות אדומים" בביטוח הלאומי? למה להגיע למצבים כאלה, שהאזרחים האלה שבאים ומתלוננים על בעיות דיור, בעיות תעסוקה, בעיות פרנסה, בעיות שלצערם הם לא יכולים להתחיל את החודש – לא מדובר כרגע איך לסיים את החודש, הם לא יודעים איך להתחיל את החודש. למה אנחנו הפכנו, כאנשי ציבור אני מדבר, לאנשים חסרי יכולת לבוא ולפתור דברים? מי מכל חברי הכנסת לא מוטרד – מוטרד במובן החיובי, כי זה תפקידנו – לקבל פניות כאלה מאזרחים במצוקה שפונים אלינו. הרבה פעמים אנחנו לוקחים את הפנייה שלהם ומעבירים לשר זה או לשר אחר או לביטוח לאומי, כי אנחנו יושבים לפעמים שבועות וחודשים ולא יודעים איך לפתור את המצוקות האלה. למה לא לפתוח את האוזניים ואת הלב מול המצוקות האלה?
עכשיו אני רוצה להתייחס ל"שנה למחאה החברתית". רבותי, אל לנו להשלות את הציבור שבהפגנות רחוב נפתור את הבעיות. הבית הזה, הכנסת או הממשלה אמונים לפתור את הבעיות. נכון, לגיטימי, חוקי, לצאת לרחוב ולמחות, זה בסדר. אבל לעשות את זה כמקצוע, לעמוד ברחובות ולעודד את האנשים האחרים לבוא ולמחות שם בשביל למחות, רבותי, לא בכך נפתור את הבעיות. ראינו את אותם צעירים שלפעמים גם מאבדים את הראש במחאות האלה, ובסוף, במקום מחאה, מגיעים להשתוללות ולאלימות.
לכן, אני קורא קודם כול לעצמי ולכל אחד מהחברים שיושבים בבית הזה, ולכל אחד מהשרים, רבותי, בוא נהיה אנושיים יותר, בוא נהיה ערניים כלפי הפניות שאנחנו מקבלים, הן בחלק של השכירים והן בחלק של העצמאים. העצמאים הקטנים, רבותי, הם במצוקה הרבה יותר גדולה מאשר שכיר שיש לו הכנסה מינימלית. העצמאים הקטנים לפעמים קורסים, ולפעמים גם מתוך כבוד או מתוך מצוקות של צבירת חובות הם לא יודעים איך לצאת מזה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
אני חושב שאם אנחנו נהפוך לקשובים יותר – היום דיברו פה על הדיור, אתמול שר השיכון עלה ודיבר על הדיור, רבותי, ממשלת ישראל הודתה, באמצעות האוצר, שלא רוצים פה דיור ציבורי, אז על מה אנחנו מדברים? אני לא רוצה לתקוף פה אישית את שר האוצר, אבל אני לא רוצה גם להגיע למצב שבממשלה שני שרים שיושבים ביחד והאחד לא מתקשר עם השני. דיור ציבורי זה בעיה. אם אנשים שמחכים לדיור הציבורי לא יקבלו את הפתרונות, אנחנו עלולים להגיע למצב הרבה יותר גרוע, והדבר עלול להתדרדר למעשים קיצוניים כאלה, שחלילה חלילה לא יקרו עוד.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. הרב אייכלר, בבקשה.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, כשביקשתי לעלות לדבר עדיין היה המצב של נאבקו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש, אבל עכשיו, במדרגות, כשעליתי פה, הודיעו לי שנשרף ספר התורה, מרן הרב יוסף שלום אלישיב הלך לעולמו.
רבותי, כתוב בפרשת שלח, שמשה רבנו שלח את המרגלים לראות אם הארץ הזאת טובה או רעה, שמנה אם רזה, הוא שאל אותם האם יש בה עץ אם אין. אומר רש"י, מה זה עץ? עץ – אם יש שם אדם כשר שמגן עליהם בזכותו. בכל דור ודור יש תמיד אנשים כשרים, אז היה איוב, שבזכותם עומד העולם. כאשר העולם חסר, הגמרא אומרת, כשנפטר אחד התנאים, הוא אמר, וי, חסרה ארעא דישראל גברא רבה – ארץ-ישראל חסרה אדם גדול שיגן עליה. יהודי כמו הרב יוסף אלישיב, שבמשך 102 שנה – הוא היה ראש בית-הדין העליון ודיין כל השנים, אבל דבר אחד הוא היה, מגיל שלוש, מאז שעלה ארצה משבלי, מליטא, לארץ-ישראל: עד יומו האחרון הוא ישב ולמד תורה, 24 שעות ביממה, ולא היה בעולמו אלא עולם של תורה, של צדק, של משפט, של דין; שום דבר לא היה בעולמו חוץ מזה. מי שהיה בביתו וראה איך הוא חי עם ילדיו ומשפחתו – לדבר על האיש הזה במונחים של הספד אני לא יכול ולא ראוי, אבל לדבר על עצמנו, איזה זכות חסרה לנו היום כאשר העולם רועש וגועש כאשר יהודים כאלה נפטרים מהעולם.
לכן, ברשותכם, רבותי, אני רק רוצה לקרוא פרק תהילים, כדי שהקדוש-ברוך-הוא יגן על עם ישראל וינחם אותנו וימלא את החסר ויגן עלינו, למרות שאיבדנו את העץ הגדול שהגן עלינו ב-100 השנים האחרונות. "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'; ה' שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשבות לקול תחנוני" – אני אתחיל מההתחלה כי לא אמרתי את שם ה': "שיר המעלות ממעמקים קראתיך אדוני; אדוני שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשבות לקול תחנוני; אם עונות תשמר יה אדוני מי יעמד; כי עמך הסליחה למען תִוָרֵא; קויתי אדוני קותה נפשי ולדברו הוחלתי; נפשי לאדוני משמרים לבקר שמרים לבקר; יחל ישראל אל אדוני כי עם אדוני החסד והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונתיו".
יהי רצון שעם ישראל ינוחם, ובמקום העץ הגדול שנפל, נזכה שכל אחד מאתנו יוכל למלא את החסר על-ידי זה שהוא יוסיף וילמד תורה ויוסיף מצוות, ובזכות זה עם ישראל יוכל להתקיים בארץ-ישראל עד שנזכה לביאת המשיח ולתחיית המתים. אמן.
היו"ר יעקב אדרי:
אמן כן יהי רצון. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי בבקשה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כמובן, אני מצטרף לדברי האבל הכבדים של חברי חבר הכנסת אייכלר על פטירתו של הרב אלישיב, אחד מהפוסקים הגדולים, המובילים, המנהיגים, התורניים החשובים שהיו לנו בדור.
אני רוצה להביא נתון – אנחנו מדברים על המחאה החברתית – של איש אחד. איש אחד יהודי, קבלן, תשעה ילדים. איש חרוץ. נקלע לקשיים, לקח הלוואה של 37,000 שקל. 37,000 שקל לקח הלוואה. הוא הגיע בהוצאה לפועל ל-3.5 מיליון שקלים חוב. החזיר מתוך זה 300,000 שקל, אבל ההוצאה לפועל לא הסתפקה בזה: לקחה לו את רשיון הנהיגה, עיקלה לו את חשבון הבנק. הוא אמר: טוב, אני רוצה להחזיר, אני רוצה להחזיר, תנו לי לעבוד. בלי רשיון נהיגה, בלי חשבון בנק אני לא יכול לעבוד. אני אתן מקרה נוסף. ממש לפני שנה, ערב פתיחת שנת הלימודים, מגיע אלי אבא לחמישה ילדים, שבעקבות קושי כלכלי עבר לגור מחולון לבת-ים. הוא אומר לי: הילדה שלי – זה שלושה ימים ללימודים, תקשיב השר כחלון, סיפור אמיתי של חד-גדיא – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
חייב להיות אמיתי.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אמיתי absolutely, אני אשלח אותך – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
דגש על אמיתי.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – אני אשלח אותך לראש עיריית בת-ים ולמנהל מחלקת החינוך שסייעו לי ברגע האחרון, הם יספרו לך כמה זה אמיתי.
בא אלי יהודי בלשכה בתל-אביב. הוא אומר לי: הילדה שלי שואלת, אבא, איפה אני לומדת? אבל אני לא יכול לרשום אותה ללימודים, למה? הוא פרץ דיסק בגב, פיטרו אותו מהעבודה. פיטרו אותו מהעבודה – התקשה לשלם חובות. התקשה לשלם חובות – סגרו לו את החשבון בנק. עבר דירה, שכר דירה. אמר לבעל הדירה: אני צריך לעשות חוזה כדי שאני אבוא לעירייה עם החוזה שאני גר בבת-ים. אמר לו בעל הדירה: אם אתה לא נותן לי צ'קים דחויים אין חוזה, תשלם. אתה משלם במזומן מחודש לחודש. אין חוזה. בא לרשום את הילדים – אי-אפשר לרשום את הילדים. זה חד-גדיא. ואדם בא בוכה. בוכה, אומר לי: הילדים, אני לא יודע מה להגיד לילדים.
זו מציאות. זאת אומרת, המקרה של סילמן הוא מקרה קשה, הוא גם מקרה קיצון. אנחנו בוודאי ובוודאי, ונאמרו פה, אני חושב, מקצה לקצה בבית הזה דברים מאוד ברורים על אדם שאסור לו, חס ושלום, לשלוח יד בנפשו. אפשר לקבל עזרה.
ובמקרה הזה של אותה משפחה – טלפון אחד לראש עיריית בת-ים, טלפון שני למנהלת מחלקת חינוך, ולמחרת הילדים היו משובצים בבית-הספר, נפתרה הבעיה. אבל מה שאני רוצה לומר לך, השר כחלון, אתה איש רגיש, אתה לא בא עם איזו כפית זהב. ואתה יודע איך הסיפור הזה שסיפרתי, הבן-אדם הזה שסיפרתי, עם 37,000 השקל, שחייב מיליונים שבחיים הוא לא יצליח להחזיר וגם לא מאפשרים לו להחזיר, הוא לא סיפור חריג. משה סילמן הוא חריג? הוא לא סיפור חריג.
איך אנחנו מתגברים על הדבר הזה? דיברתי השבוע, שיבחתי אותך – לא היית פה שבוע – שעשית מהלך אדיר. אתה יודע כמה אנשים היו חייבים בהוצאה לפועל – משפט אחד – בעניין הזה של "סלקום" ו"פלאפון". הצלת אלפים של אנשים עם חובות עתידיים, אלה שחייבים – חייבים. אבל בעניין הזה של הבנקים, הגיע הזמן גם שם לעשות סדר. תודה רבה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. ישיב שר הרווחה והשירותים החברתיים, השר משה כחלון. בבקשה.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, חשוב לזכור שהשבוע, האירוע שהיה בשבת, ניסיון ההתאבדות של משה סילמן, זה אירוע טרגי, אירוע קשה. ואני אומר את זה כאזרח מדינת ישראל, כשר בממשלה, כשר רווחה. אבל זה אירוע קשה, ואני מאוד מקווה שלא יהיו ניסיונות חיקוי, כפי שאמרה חברת הכנסת נינו אבסדזה, כי זו לא הדרך. נכון שזה קשה, נכון שאנשים מתמודדים יום-יום עם בעיות, עם קשיים, אבל זאת לא הדרך.
לגבי המחאה עצמה. לגבי המחאה עצמה, אני חושב שבשנה האחרונה נעשו הרבה פעולות. הרבה פעולות של הממשלה כדי לטפל במגוון נושאים. יש נושא שלא טופל, צריך להגיד את האמת, נושא הדיור הציבורי.
עמד פה ביושר אתמול השר אטיאס, שהוא שר – קטונתי מלחלק ציונים – אפילו בבכירות הוא יותר ממני. אבל לכל הדעות יעיל, מכיר, עם חזון, ואומר שמסיבה כזאת או אחרת, נושא הדיור הציבורי לא נפתר.
לצערי, רוב הפניות אלינו – יום אחד אמר לי השר אטיאס שהפונה הכי גדול למשרד השיכון זה משרד הרווחה, כי מה שקורה במשרד הרווחה – כולם מגיעים אלינו, ודיברה על זה חברת הכנסת מירי רגב, אמרה: כל הכותרת היא רווחה.
עכשיו, חס וחלילה שלא יישמע שאני מנסה לגלגל אחריות או להרחיק, רק – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
הרווחה היא התחנה האחרונה.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אמרת את זה, נכון. גם חבר הכנסת ברכה אמר את זה, נכון.
כי מה שקורה, דיור ציבורי, חברים, אני אומר לכם, אני חלק מהממשלה ואני ליכודניק ואני אוהב את הליכוד ואני גדלתי בליכוד – אני לא מסכים עם מדיניות הממשלה בנושא הדיור הציבורי. מה לעשות? לא מסכים. למה? אני בעצמי גדלתי בדיור ציבורי, נולדתי, אמא שלי עד היום גרה – היא קנתה, ברוך השם, את הדירה – – –
אברהם מיכאלי (ש"ס):
לא עמדה של הממשלה, זאת עמדה של שר אחד.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אני אומר, דיור ציבורי זה מעשה ציוני ממדרגה ראשונה למדינה שאומרת: אני קולטת עולים.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
לא היה שר רווחה בלי זה – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אני אומר, כן, אם לא היה דיור ציבורי – לא, לא יודע, היה מישהו אחר.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
– – – באוהל – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אבל הדיור הציבורי, רבותי, אני אומר לכם שחלק גדול, ואני לא יודע להגיד אותו באחוזים, חלק גדול מהפניות שלנו ברווחה, ובאמת השלב שמביא את האנשים, אני לא יודע אם לקרוא לזה לקראת ייאוש, אבל באמת סוג של אובדן תקווה, זה שאין לו קורת גג. אין דבר יותר משפיל מזה, כי גם אם הוא אוכל לחם ולאבנה או פיתה וזעתר, אבל הוא בבית, הוא תחת קורת גג.
אבל החלק הזה הוא בעייתי. ואני אומר את זה לצערי, ואני אומר שוב: הדיור הציבורי, זה נותן מענה ואפשר לעשות. יכול להיות שבאמת לא כמו שההורים שלנו, כשהגיעו, ומהמעברות היו צריכים להעביר אותם לשיכון, אז עשו להם רכבות. אפשר לא לעשות רכבות, אפשר לעשות את זה יותר משודרג, אפשר לעשות – – –
מירי רגב (הליכוד):
אפשר לעשות סביון לעניים.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אפשר לעשות, יש הרבה שיטות היום, הטכנולוגיה מתקדמת, לעשות גם – אומרים: אם ייתן דיור ציבורי, הם לא יטפחו אותו, כי אין להם כסף, יגורו בסלאמס. סיפורים. רבותי, סיפורים. אתה יכול להיות הכי עני בעולם, והבית שלך הוא הכי נקי והסביבה שלך הכי מטופחת. אין קשר בכלל אם רמת השכר שלך היא 7,000, 5,000 או 50,000. ולכן זו לא אינדיקציה. וכל הסיפורים והתשובות האלה, שאם נעשה דיור ציבורי יגורו שם עניים, חדרי המדרגות יהיו מלוכלכים, החצר לא תהיה מטופחת והדירות ייראו סלאמס – לא מקבל את זה, לא מקבל את זה.
ולכן אני רואה בבעיית הדיור הציבורי הבעיה המרכזית. שוב, לא שאני בא להפחית מאחריות משרד הרווחה – בסוף הכול אצלנו. חולה דיאליזה שצריך להסיע אותו מקריית-שמונה ל"רמב"ם" כי – חבר הכנסת בן-סימון יכול לספר לכם – את המכשירים הטובים אין בצפת ולא בטבריה, צריך לבוא ל"רמב"ם" עם הדיאליזה, אז צריך הסעה. אותו אדם – כולם משלמים ביטוח בריאות, נכון? איפה זה, חבר הכנסת ברכה? רווחה. חבר הכנסת בן-ארי סיפר על ילד של משרד החינוך. איפה זה? אדוני שר הרווחה. כל מה שאתם רוצים. הנושא הזה של הנכים, חלקם הגדול משרד הבריאות – רווחה. וזה בסדר, אני לא רוצה להתחמק, התפקיד שלי כשר בממשלה זה לקבל את הכול, לספוג ולנסות לתת פתרונות כמה שרק אפשר. אבל בכל זאת, אי-אפשר לומר שלא נעשו דברים, גם בוועדת-טרכטנברג, גם במשרד שלנו ובמשרדים נוספים.
לצערי, הקצבאות עדיין נמוכות, אף-על-פי שאני מאוד גאה על כך שהצלחנו, בתקופה שלי וגם בתקופה של בוז'י – אני חייב לומר שהוא היה שר רווחה שבאמת הכניס את הרווחה למסלול, ואני ממשיך שלו. העלינו לאחרונה, לפני כמה חודשים, את הקצבאות של הילדים הנכים מ-2,400 לכמעט 2,900 שקל. זאת אומרת, כמעט ב-500 שקל. אלה אחוזים מאוד-מאוד גבוהים. בבסיס התקציב, לכל הזמן. לא חד-פעמי. וזה עוד ישתפר.
הכפלנו את מענק החימום לקשישים. עזר לי בזה גם חבר הכנסת ברכה, אם אתה זוכר, בדיוק היום לפני שנה בזמן הזה. הגיעו קשישים, אמרו: קר לנו בלילה, מענק החימום לא מספיק לנו. הכפלנו להם את זה. 220 מיליון שקל תוספת לנכים בכלל. מי שזוכר את הפגנת הנכים – שראש הממשלה הקים ועדה והוספנו להם 200–220 מיליון שקל. הרחבנו תוכנית חשובה מאוד, והיא תופסת יפה גם במגזר היהודי החילוני, במגזר הערבי ובמגזר החרדי: מרווחה לתעסוקה. לאפשר למשפחות – לא רק לתת להן את הכסף שיחברו את החשמל חזרה – הדרכות, הכשרות, השמה במעגל תעסוקה. יש הצלחה בלתי רגילה. הוספנו עוד 50 מיליון שקל לתוכנית. תוספת שאני אף פעם לא אוהב להגיד אותה: 11 מיליון שקל לתרופות לניצולי שואה. בזה אנחנו פשוט לא עושים טובה לאף אחד. נותנים להם, וכמה שנותנים להם זה לא מספיק, לצערי, וצריך לעשות עוד יותר, ואנחנו נעשה יותר. הרחבנו את התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון ב-60 מיליון שקל נוספים.
אנחנו מאפשרים היום לחד-הוריות לצאת לעבודה. למי שמכיר את הסיפור זה, אם האשה היתה משתכרת עד סכום מסוים – אז היא לא מרוויחה יותר. הקצינו לזה 175 מיליון שקל, ואני מקווה שבעזרת השם בתקופה הקרובה זה ייכנס, וגם הנשים האלה תוכלנה לצאת לעבודה ולא לעבוד רבע משרה או 20% משרה. יוכלו לעבוד חצי משרה ושלושת-רבעי משרה; ויוכלו גם להתקדם, וגם בתקופה לא ארוכה האשה יכולה למצוא את עצמה בכלל מחוץ למעגל מקבלי הבטחת הכנסה. אין צורך בזה.
נינו אבסדזה (קדימה):
אבל בלי שהיא תאבד את הקצבה?
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
ברור, בלי שתאבד. בלי שתאבד לא את הקצבה – אלא תקבל את ההטבות. כי מסביב להבטחת הכנסה – – –
מירי רגב (הליכוד):
– – – תקבל ביטוח לאומי כל עוד היא יוצאת לעבוד.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
מסביב להבטחת הכנסה יש, מה שנקרא, מניית זהב. מניית זהב זה הנחה באגרת טלוויזיה, אגרת חינוך, ארנונה. יש כל מיני הטבות שבגללן אותן נשים חד-הוריות לא רוצות לצאת לעבודה, כי אם היא תרוויח עוד 200 שקל היא תפסיד הטבות ב-800 שקל. אז את לא רוצה. הזזנו את זה, כי אני לא חושב שזה הנכון.
וכל סיפור כזה, חברים, סיפור לא קל. ואני אומר שברווחה, בשנה ומשהו האחרונות עבדתי קשה פי-עשרה מאשר בתקשורת. אבל אני שמח שבאמת הצלחנו בחלק גדול מהדברים. זה פחות בולט. פחות רואים את זה. אם הקשישים היום מקבלים חימום, אז זה לא שעם ישראל רואה את זה בחשבון בסוף החודש. ואם מפסיקים לבדוק אותם בדיקות משפילות שעשו לאנשים – "תתלבשי", "תתפשטי", "בוא תראה לי", "בואי תראי לי שאת נכנסת לשירותים"– כדי לקבל סיוע בסיעוד. שוב, אני שמח שהקשישים מרוצים, אבל זה לא מגיע לכל הציבור. ואם אני מדבר על נכים – 220 מיליון שקל – ברוך השם לא כל הציבור נכה, וזה לא מגיע לכל הציבור. ואם אנחנו מדברים על ילדים נכים במצבים קשים – גם לא מגיע; ילדים בסיכון – גם לא מגיע. אבל נעשית עבודה גדולה.
לא מספיק. לא מספיק, ואני האחרון שיגיד שזה מספיק. זה פשוט לא מספיק, כי אנחנו צריכים, ראשית, לעשות רפורמה: לשנות מהיסוד את כל המערכת הזאת. פשוט לשנות מהיסוד את כל המערכת הזאת. שנית, להמשיך לעשות, ואולי להגיע בעזרת השם למנוחה ולנחלה שציין חבר הכנסת בן-סימון, עם הרבה עומק ועם הרבה רגש, כי זה נכון, מה לעשות. יש אנשים שמאבדים תקווה בגיל 15-14. אומר: לא תהיה לי בגרות. אבא שלו אומר לו: לך ללמוד. הוא אומר לו: מה אני אלך ללמוד אם אתה בעצמך נלחם על החיים שלך כל יום ואני רואה איך אתה מתווכח עם אמא? היא מבקשת ממך כסף ואתה אומר לה: אין לי. אני רוצה לקנות זוג נעליים, אז אתה אומר לה: תחכי בסוף החודש. למה, את מי אתה שולח ללמוד? אתה מספר לי שאני צריך ללמוד? ולכן הוא מבין שהוא צריך לעבוד. ואם הוא רוצה זוג נעליים או רוצה שעון, או צריך כל מוצר בסיסי לילד או לנער, אז הוא אומר: מה אתה רוצה – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני השר, אין עבודות לנוער הקיץ הזה, הכול לקחו המסתננים. אלה העובדות.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אותו ילד, אותו נער, מבין שעל מנת להתפרנס ועל מנת באמת לחיות חיים סבירים הוא צריך לצאת לעבודה. אז הוא מבין שבגרות לא תהיה לו. ואם לא תהיה לו בגרות אז ודאי שגם לאוניברסיטה הוא לא יגיע. ואז אנחנו לא מבינים. והילדים האלה גם קשה מאוד, קשה מאוד – אנחנו במשרד הרווחה עושים הכול, ואני מקווה מאוד שגם משרד החינוך יעשה את זה, לאתר אותם בגילים מוקדמים.
הנושא הזה של לקויי למידה – רבותי, 70% מיושבי בתי-הכלא הם לקויי למידה. זה לא אומר שאם היינו תופסים אותם בגיל מוקדם הם לא היו בכלא? זה לא אומר? יעני, מה עוד צריך להיות פה?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מאיפה הנתון הזה?
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
חד-משמעי. כמובן בניכוי של – אני לא מדבר אתך כרגע – אני מדבר אתך על הפשיעה הקלאסית. אני לא – – –
מירי רגב (הליכוד):
– – – מתאם ישיר.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
כן, כן, זה 70% לקויי למידה. כי מה קורה? הוא בכיתה א', יש לו קשיי למידה, הוא לא מבין, משעמם לו, הוא נשמע אלים, המורה – יש לה 35 ילדים בכיתה – –
אורית זוארץ (קדימה):
40. 40.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
– – היא אומרת לו "צא החוצה", אז הוא הפסיק ללמוד. גם ככה התיאורים שלי מספיק קשים, חברת הכנסת זוארץ, לא צריך להוסיף.
וזה אמיתי, מה אני אגיד לכם. אני למדתי דבר אחד בחיים: עם מי שצודק אני לא מתווכח. לכן אני לא אעמוד פה ואגיד לכם שהכול בסדר. אני לא יכול לעמוד פה ולהגיד לכם שהילדים האלה מקבלים תקווה. אין להם תקווה, אין להם תקווה. אין להם תקווה כי ההורים שלהם מקבלים שכר מינימום. מעגל ראשון של עוני, מעגל שני של עוני. ואנחנו לא עושים מספיק. את האמת צריך להגיד. ויש מה לעשות. יש הרבה מה לעשות.
לגבי הפעולות שלנו – השבוע ביטלנו את העוולה הזאת שהיתה שאדם שמחזיק רכב לא יכול לקבל הבטחת הכנסה. שוב, פעולה שכמעט שנה לוקחת. עכשיו, אל תחשבו שאנחנו מופקרים ואנחנו – – –
מירי רגב (הליכוד):
זה פשוט לא ייאמן.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
– – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אל תחשבו שאנחנו מופקרים ואנחנו מחלקים כספי ציבור. בכלל לא. אבל אנחנו אומרים שרכב זה לא מותרות, זה מצרך חיוני. עכשיו, אם יש לך "פיאט אונו" ב-3,000 שקל או "מרצדס" ב-400,000 שקל – למה זה ייחשב אותו דבר? יש לך "מרצדס"? יש לך BMW? אדוני, אתה לא מקבל אגורה. אגורה אתה לא מקבל מהמדינה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מה יעשו השרים?
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אבל אם יש לך איזה אוטו – איזה אם חד-הורית, או אב חד-הורי או מישהו שגר במושב או בכפר או באיזה מקום שאין שם תחבורה ציבורית והוא חייב רכב, ואמא קונה לו או אבא קונה לו רכב כדי שיוכל להניע את הילדים – לא קנו לו מונית, לא קנו לו משאית, לא קנו לו איזה טרנזיט להובלה, קנו לו מכונית ב-2,000, 3,000 שקל. הוא לא צריך לקבל הבטחת הכנסה? למה? אלה, אני אומר לכם, פעולות שמעל שנה אני עובד עליהן. מעל שנה. ושופטת העליון בייניש נתנה פסק-דין ודחפה לעניין הזה.
היו"ר יעקב אדרי:
אז מי עיכב את זה, אדוני השר? מי?
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
תראה, האוצר צריך לשלם כמה שפחות. האוצר הוא כמו חברת ביטוח. חברת ביטוח יש לה מטרה אחת: לקבל כמה שיותר, לשלם כמה שפחות.
מירי רגב (הליכוד):
– – – רואה את הכול דרך החור של הגרוש, אין בני-אדם.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
לא, אני לא אומר – אין לי טענות. האוצר משתף אתנו פעולה, האוצר עושה. צריכים להיאבק ולהילחם. אין מה לעשות, הדברים לא באים בקלות.
אנחנו לתקציב 2013 החלטנו להקצות 100 מיליון שקל גם לביטחון תזונתי, כי אנחנו במצב שיש הרבה מאוד אנשים קשישים שיושבים בבית וחיים כל השבוע, חברת הכנסת רגב, על לחם ו"קוטג'". לא מקבלים את המינרלים, לא את אבות המזון שדרושים להם.
מירי רגב (הליכוד):
מזל שביטלתם את המע"מ על הפירות והירקות.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
מדוע? כי אין להם יכולת אפילו פיזית – תשושים, מרותקים. אז פעם הם היו צריכים להגיע למרכז-יום כדי לקבל את זה, אבל הם לא מגיעים כי הם לא יכולים להגיע. עכשיו אנחנו מרחיבים את זה, במסגרת הביטחון התזונתי. יהיו לזה עוד פעולות, לביטחון התזונתי, ויהיה שיתוף פעולה מלא עם עמותות שגם מכירות את זה, מכירות את העבודה. מדינת ישראל לא תהפוך לבית-תמחוי. יעשו את זה באמצעות עמותות, גם עם מכפילי כוח, עם הרבה מקצועיות והרבה ידע, כל הנושא של ביטחון תזונתי ואולי סוג של הצלת מזון. אבל הפעם אנחנו אומרים שהארוחה תגיע לזקן, לא הזקן יגיע לארוחה.
היום למשל נחתם הסכם היסטורי על הנושא של עובדי קבלן. שוב, לא מספיק, יש עוד מה לעשות, 4,500 שקל זה לא הרבה כסף, זה גם לא מספיק, אבל זה משהו. הדברים זזים, הדברים מתקדמים.
אני לא אמשיך למנות ולשבח, אבל אני רוצה רק לציין בכמה מלים, להתייחס לדברים של חבר הכנסת מיכאלי על צוות "אורות אדומים". אני חושב שצוות "אורות אדומים" – זה צוות שאנחנו הקמנו במשרד הרווחה ובביטוח הלאומי – הצוות הזה יש לו מספר טלפון אדום שהוא 118, ואפשר לפנות אליו ופונים אליו אנשים במצוקה כשהם מרגישים שהם במצוקה.
ומדוע העמדתי בראשות הצוות הזה את פרופסור מור-יוסף, שהוא מנכ"ל הביטוח הלאומי, ואת מר נחום איצקוביץ, שהוא מנכ"ל משרד הרווחה? כי האנשים האלה יש להם סמכויות; לא ועדה ממליצה ולא ועדה שתבדוק. מגיע מקרה, פרופסור מור-יוסף יכול להגיד להוצאה לפועל: תעצור את המהלך. מגיע מקרה, מנכ"ל משרד הרווחה יכול להגיד למנהל מחוז: שלח עובד סוציאלי לטפל עכשיו. יש להם סמכויות, יש להם יכולות, יש להם כוח לעשות את זה. ולא ועדות שישבו וידונו חצי שנה מה מצבו של אדם זה או אחר. אנשים עם סמכויות, מה שנקרא, באמת מבחינת הביצוע, top of the line, הכי גבוהים שיש.
ואני רוצה רק לומר לכם, שביום שני הקמתי את הצוות, ומאז התקבלו 900 פניות.
מירי רגב (הליכוד):
מי יושב בראש הצוות הזה?
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
מנכ"ל משרד הרווחה ומנכ"ל ביטוח לאומי. אחד מטפל ברווחה – אני, האמת, רציתי להכניס גם דיור וגם בריאות, אבל אמרתי: עד שאני אסנכרן בין כל אלה, תיגמר הקדנציה פעמיים. אז מה שבתחום אחריותי, אני אחראי על ביטוח לאומי ואחראי על הרווחה, מיניתי את שני המנכ"לים. ואני רוצה לומר לכם – – –
שלמה מולה (קדימה):
אדוני השר, אבל רוב הבעיות קשורות דווקא לדיור.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אני יודע. דיברנו על זה.
היו"ר יעקב אדרי:
אבל אי-אפשר לגלגל את זה אליו.
מירי רגב (הליכוד):
זה מה שהוא אמר בהתחלה.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אני אשמח, ואני קורא למשרד השיכון – – –
מירי רגב (הליכוד):
– – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אני קורא למשרד השיכון לקחת חלק בצוות הזה, כי הפניות מגיעות אלינו. עד היום, כפי שאמרתי, היו 900 פניות. מתוך 900 פניות, 30 פניות זוהו כנורה אדומה, מה שאנחנו קוראים, איומי התאבדות; נשלחו לאנשים האלה עובדים סוציאליים, נציגים הביתה, עוקבים אחריהם, כל המערכות מייד מסונכרנות.
מירי רגב (הליכוד):
איך מגיעים לצוות האדום הזה?
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
118. אנחנו פרסמנו את זה ואנחנו ממשיכים לפרסם את המספר הזה, זו שיחת חינם, 118, ואז הצוות הזה מעלה למעלה את הבעיות, את הבקשות. כשאלה בעיות פחות דחופות, זה מגיע דרך המחוז. הדברים האלה – נורות אדומות, איומי התאבדות או דברים אחרים – מייד מטפלים בזה. כפי שאמרתי, לצערי, 30 איש פנו והוגדרו כאורות אדומים, וכפי שאמרתי, עובד של המשרד יצא לביתו של הפונה ונתן מענה ראשוני, וכמובן הוא ימשיך לעקוב ולטפל.
אני רוצה לסכם את העניין הזה של המחאה. אני אמרתי אז ואני אומר היום: עם המחאה הזאת – אני חייב לומר לכם, עם האלימות אני פחות מסכים, אין מה לעשות, אני חושב שאף אחד פה לא מסכים עם האלימות – המחאה של השנה שעברה תרמה רבות לשיח הציבורי. אני באופן אישי מאוד תמכתי בה, אני חושב שבזכותה יש היום חינוך לילדים מגיל שלוש, בזכותה אין העלאות מחירים. שלא תשוו – היום כל חברה – מזון או סלולר או אני לא יודע – כל חברת שירותים שרוצה להעלות מחירים חושבת עשר פעמים. היא חושבת עשר פעמים. וזה בגלל המחאה, לא בגלל שהם עושים חשבון לצרכנים. כשאנחנו מדברים על פעולות נוספות, כפי שאמרתי, חלק גדול מהכסף של הרווחה הגיע בעקבות טרכטנברג. המחאה תרמה תרומה גדולה לשיח החברתי במדינת ישראל, לשיח הכלכלי. אנחנו רואים גם את חוק הריכוזיות שעבר אתמול. אלה דברים משמעותיים מבחינה כלכלית, מבחינה צרכנית, ולכן פה התרומה.
ובאמת לחגוג שנה למחאה – נינו, לא יודע, אמרתי לחגוג – אבל לציין שנה למחאה, אני חושב שהמחאה של שנה שעברה, ובדגש על שנה שעברה, עשתה הרבה מאוד למען השיח החברתי במדינת ישראל, ועוד יקרו דברים. הם הכתיבו סדר-יום, אין מה לעשות. הם הכתיבו סדר-יום, וזה ילווה אותנו עוד הרבה מאוד שנים.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. מה השר מציע?
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
מה שהחברים.
מירי רגב (הליכוד):
ועדת כספים. ועדת כספים?
קריאה:
כספים, כספים.
מירי רגב (הליכוד):
ועדת כספים.
היו"ר יעקב אדרי:
אתם מסתפקים בתשובה של השר?
קריאה:
לא לא, ועדת הכספים.
היו"ר יעקב אדרי:
ועדת הכספים, טוב. עמדה אחרת, בבקשה, חבר הכנסת שלמה מולה.
קריאה:
– – –
היו"ר יעקב אדרי:
אני מאשר לך.
שלמה מולה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, אני חושב שאתה שר מצוין, אני חושב שאתה עושה את מלאכתך נאמנה במגבלות התקציביות, במגבלות שיש לך. יחד עם זאת, אנחנו לא נוכל להשלים עם מצב שבו ראש הממשלה יראה בטרגדיה של משה סיני טרגדיה אישית. ברגע שראש הממשלה – – –
קריאה:
– – –
שלמה מולה (קדימה):
כן, סילמן. ברגע שראש הממשלה אומר: זאת טרגדיה אישית, הוא אומר: הוא בבעיה, והוא מתעלם מהמצוקות של אלפי אזרחי מדינת ישראל. ואני אומר לך: אתמול היה כאן כינוס של השדולה בנושא הדיור, היו ועדות שעסקו בנושא הדיור. ואני אומר לך, כבוד השר, אם אתה תשמע – אני יודע שאתה מודע לזה – זעקתם של האנשים כמעט קורעת את הגג. במקרה חבר הכנסת דניאל בן-סימון ניהל את אחת הוועדות. אם היית רואה את העדות האישית של משפחות, ואני אומר לך: השיער סומר פשוט.
זה נכון, צריך להגיד ביושר, זו אינה מדיניות של הממשלה הזאת בלבד. זו הזנחה של ממשלות ישראל ב-25 השנים האחרונות, זנחו את נושא הרווחה.
ועכשיו גם שנה שעברה, המחאה שאתה משבח אותה בהחלט, היא התחילה בנושא הדיור. רבים מהאנשים, כולל היושב-ראש שמנהל את הישיבה, חבר הכנסת יעקב אדרי, דיברו על הבעיה של הדיור, מה הולך להיות, וכולל חבר הכנסת איציק וקנין ואחרים וגם אני.
אבל תראה מה קרה: יש אלפי אזרחים שלא רואים את האור בקצה המנהרה. בעיית הדיור לא מוצאת את פתרונה. כל תוכניות הממשלה, שאמרו שיקלו במציאת פתרונות הדיור, זה לא הולך.
ולכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שצריך להביט בעיניהם של אזרחי ישראל. ראש הממשלה צריך לבוא ולהגיד: המדיניות שלי היא מדיניות בעייתית – –
היו"ר יעקב אדרי:
תודה.
שלמה מולה (קדימה):
– – אני חייב לתקן אותה. הוא צריך להגיד את זה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. חבר הכנסת מגלי והבה – לעשות את זה קצר. דקה, זהו – זה התקנון.
מגלי והבה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, שר הרווחה, אחד השרים מתוך ה-40 או 39, כל פעם שאתה שואל אותו מה המצב, הוא אומר לך: יוצא מגדר הרגיל. תגיד לי, אתם ממשלה מנותקת? 137,000 מחוסרי דיור, יש פתרון רק ל-2,500. כשאנחנו מדברים על עליית המחירים המטאורית, שאנחנו רואים אותה, אנשים לא מסיימים את החודש. אוכלוסיית ישראל מתחת לקו העוני עולה בהתמדה. שני האנשים בבית, הבעל והאשה, עובדים, לא מסיימים את החודש. מעלים מחירים בלי לחשוב. נכון שאתה מטפל, כמו כל שר רווחה, באוכלוסייה שזקוקה לרווחה. אבל כל אזרחי ישראל – הנושא של המאבק החברתי, שנה כבר, לא עשיתם שום דבר. חינוך מגיל שלוש? הנה נגיע לספטמבר, נראה איך יתחיל חינוך לגיל שלוש. אני רוצה לחנך את הילדים, אבל אין להם איפה לגור ואיפה לאכול. זו ממשלה אטומה שלא רואה מול העיניים, חוץ מטובת ההישרדות עם 40 חברי ממשלה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. חברת הכנסת אורית זוארץ, בבקשה. דקה.
אורית זוארץ (קדימה):
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי וחברותי חברי הכנסת, שני דברים. הראשון, לשנות את שמו של משרדך למשרד לביטחון חברתי. ברגע שתהיה הקונוטציה של ביטחון חברתי ואנשים יבינו שצריכה להיות כאן תשתית לביטחון חברתי בחברה הישראלית, אולי יתייחסו לזה גם ברמת התקציב והמדיניות. ואנחנו יודעים שאין בעיה של תקציב, יש בעיה של מדיניות.
והציר השני, להוסיף עוד משפט, הטרור הביורוקרטי; הביטחון החברתי והמאבק בטרור הביורוקרטי. אנחנו כבר שבועות מספר בכל פעם חוזרים לוועדות ודנים על הטרור הביורוקרטי שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים נדרשים לעבור, שמחוסרי דיור נדרשים לעבור, שחד-הוריות נדרשות לעבור בכל פעם מחדש במקביל מול משרדי הממשלה. אני סומכת עליך שתוכל להוביל את יישור הקו והסרגל ולעצור את הטרור הביורוקרטי, וכשאדם פונה ומבקש מהמדינה הוא יצטרך לפנות בפנייה אחת שתכלול את כל הבקשות. תודה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. אחרון הדוברים, חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. דקה גם לך.
נסים זאב (ש"ס):
אדוני השר, יש טעם בדבריה של חברת הכנסת, כי חולה הנוטה למות, משנים את שמו. אז יכול להיות שזה יכול לעשות משהו – אולי – במשרד שלך, אדוני.
אורית זוארץ (קדימה):
צריך לתת לו יותר כוח.
נסים זאב (ש"ס):
רק אני רוצה לומר, הטקסט הזה של מחאה חברתית, שנה למחאה, זה נשמע לי איזה יארצייט, שחלפה שנה, כמו יום הנכבה, רוצים לעשות. אני, מאז נולדתי, אדוני כבוד השר, שומע ברמות שונות כל שנה על אותם המסכנים ואותם האביונים, ואותה ממשלה אטומה וארורה. לא יודע מה, היא הגורם. אבל, ברוך השם, מדינת ישראל מתפתחת וצריכים לראות גם את הצד החיובי. תפסיקו להיות עיוורים באופן מוחלט – – –
מגלי והבה (קדימה):
– – –
נסים זאב (ש"ס):
אַיְוַא, אֻסְכֻּתְ – – – תן לי לדבר.
נינו אבסדזה (קדימה):
– – –
היו"ר יעקב אדרי:
רבותי, סליחה.
נינו אבסדזה (קדימה):
– – –
מגלי והבה (קדימה):
– – –
נסים זאב (ש"ס):
אני רוצה לומר מה הבעיה.
מגלי והבה (קדימה):
– – –
נסים זאב (ש"ס):
הבעיה שצריך בצרכים מיוחדים – תן לי לדבר, טוב?
היו"ר יעקב אדרי:
תנו לו.
נינו אבסדזה (קדימה):
– – –
נסים זאב (ש"ס):
אני 15 שנה הייתי ממונה על התיק הסוציאלי, ואני יודע בדיוק את הצרכים.
היו"ר יעקב אדרי:
אתה תסיים את הדברים.
נסים זאב (ש"ס):
אבל הם לא נותנים לי לדבר.
היו"ר יעקב אדרי:
נותנים לך. אתה רק צועק.
נסים זאב (ש"ס):
טוב, אני ממש מצטער אם אני פוגע במישהו פה.
היו"ר יעקב אדרי:
בבקשה, קצר.
נסים זאב (ש"ס):
אני אומר לך, אדוני השר, היה פעם סעיף של צרכים מיוחדים. כל מי שהיה נזקק למשהו, היו עוזרים לו. היום הסעיף הזה ברשויות המקומיות לא קיים, וזה חבל מאוד. מה שכן קיים היום, אם מישהו בא לבקש, למשל, עגלה לתינוק בגלל מצוקה, הוא צריך לחשוב, אולי ייקחו לו מחר את התינוק מהבית, כי כבר התינוק נמצא במצב של סיכון.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה.
נסים זאב (ש"ס):
אז באמת צריכים לשנות את תפיסת החשיבה של העובדים הסוציאליים בעניין הזה. זה הרבה יותר חיוני מכל העזרה של העובדים הסוציאליים לאותן המשפחות.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה.
נינו אבסדזה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אני מבקשת להתייחס.
היו"ר יעקב אדרי:
לא, לא, לא. אני לא מאפשר את זה. סליחה. אנחנו ניגשים להצבעה, סליחה. לא, זהו.
נינו אבסדזה (קדימה):
זה לא צרכים מיוחדים, זה צרכים של חברה שלמה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. אני לא מאפשר את זה, שמעתי. אני לא מאפשר את זה. השר רוצה להשיב, בבקשה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אין דבר כזה.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
לא, אני מבקש להתייחס. אני אגיד לך, חבר הכנסת ברכה, יכול להיות שזה מחוץ לתקנון, אבל נגרם פה ממש עוול לראש הממשלה דווקא מחבר הכנסת מולה.
חבר הכנסת מולה, אני רוצה לומר לך שאתה הצגת את ראש הממשלה כאדם שלא מספיק רגיש לאסון שקרה במוצאי-שבת למשה סילמן. אני רוצה לומר לך שהוא מייד הרים אלי טלפון, ניסה לבדוק, התעניין בדיור הציבורי. ממש, ישבנו על העניין הזה והוא דן בזה הרבה. הוא דן בזה הרבה. מאוד נגע ללב שלו. אתה יודע, בסוף אנחנו אומרים, יש גם אלוהים, צריך גם את האמת להגיד. אפשר להשמיץ, כשקדימה בממשלה הכול בסדר, כשאנחנו בליכוד – לא בסדר. אבל זה בסדר, וגם יהיה הפוך. אם אתם תהיו בממשלה, הליכוד יגיד אותו דבר. זה בסדר, רמז על זה חבר הכנסת נסים זאב, וזה ריטואל קבוע, וזה בסדר גמור. אין לי טענה לפרוצדורה. אבל לבוא ולהגיד על ראש ממשלה, אחרי שקרה אסון כזה כבד, והוא התייחס אליו בבוקר בישיבת שרי הליכוד, וקרא לי ולכל החברים, לנסות לעשות – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
מולה טען נגד האמירה של אסון אישי. זה לא אסון אישי.
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אז אני אומר, הוא רואה בזה, אני רוצה לומר – – –
שלמה מולה (קדימה):
– – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון:
אני יודע מה שהשתמע מהדברים שלך. חבר הכנסת מולה, אתה יודע שיש לי אליך הרבה הערכה, ואני יודע שאתה אדם הגון, ולכן מצאתי לנכון לעלות כעד שהיה שם, עד חי. לא שמעתי בטלפון, הייתי שם והוא דיבר אתי. מאוד כאב לו, מאוד נגע ללבו והוא מאוד מוטרד מהעניין הזה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה לשר משה כחלון.
ניגשים להצבעה. יש הצעה להעביר את זה לוועדת הכספים. מי שבעד, יצביע בעד; מי שנגד – בסדר? בבקשה. אנחנו ניגשים להצבעה, בבקשה.
הצבעה מס' 14
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכספים נתקבלה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה. 17 בעד להעביר לוועדת הכספים. הנושא יעבור לוועדת הכספים.