קטע מדברי הכנסת

הצעה לסדר-היום מצב הפריפריה וירוחם בפרט היו"ר שלמה מולה: ואנחנו ממשיכים בסדר-היום, רבותי. הנושא הבא הוא בעצם מצב הפריפריה בכלל וירוחם בפרט, של חבר הכנסת דניאל בן-סימון, מס' 8375. כבוד השר, האם אתה עונה גם בשמו של כחלון? שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: שלוש תיקים. היו"ר שלמה מולה: שלוש תיקים. נו. דניאל בן-סימון (העבודה): שלושה, ברשותך. שלושה. היו"ר שלמה מולה: ממשלה עם הרבה מאוד תיקים – – שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: – – – היו"ר שלמה מולה: – – דווקא עליך נתנו שלושה תיקים. עליך. שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: נוספים. היו"ר שלמה מולה: נוספים. טוב, נו. בבקשה, אדוני. קריאה: – – – דניאל בן-סימון (העבודה): אדוני היושב-ראש – – – היו"ר שלמה מולה: אני מבין שאתה – הצעה רגילה. מגיע לך – – – דניאל בן-סימון (העבודה): כן. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מבקש מכם קצת סבלנות, כי זה ייקח קצת זמן. היו"ר שלמה מולה: יש לך עשר דקות. דניאל בן-סימון (העבודה): יש לי עשר דקות, ואני שמח שכבוד השר אטיאס עונה. מניסיוני, במתן תשובות הוא מהמדייקים ביותר והמדויקים ביותר והרהוטים ביותר, לכן אני מאוד מעריך, אף שבטח אין לך תשובה מוכנה, אני אשמח אם תאזין לדברים שלי, ואולי תגיב מתוך – אתה יודע – המיית לב ספונטנית. לא בהכרח דורשת תשובה מוכנה. והמצב שאני רוצה לדבר עליו הוא באמת מצב הפריפריה – מדי פעם אני נדרש אליו – ולדבר דווקא על מצב החינוך, וברשותך, אני אקרא כמה שורות של שיר, שכתב שמעון אדף, שנקרא: "שדרות". הוא יליד שדרות, חזר אליה כעבור הרבה מאוד שנים, הוא היום סופר ומשורר מהטובים ביותר בישראל, והוא כתב כך: "לקח לי 20 שנה / לאהוב את החור באמצע שום מקום הזה. / פקעות הכותנה הפיצו להבה לבנה. / והרוח היתה בעוכרי הברושים, / עד שראיתי לראשונה, / בעין נכונה, / את הבתים חסרי התחכום, תחת גג העננים. / עד ששמעתי / את ההמיה המופלאה של הרחוב. / לחש אחרון שפלטו גלי האספלט / התערב / ברחש טריקת הערב של הקרקע, / כקולה של אשה נשכחת שבגד בה / וסיפר את האמת שהשתדלה / להסתיר בפניה." – ואני לא אמשיך. אדוני השר, למה אני נדרש לנושא הזה? לפני כשבועיים-שלושה ישבתי בוועדת המדע, והופיעו מדעני משרד החינוך, והעלו את הסוגיה לגבי עתיד המדע הטכנולוגי, ועתידנו בעולם המתחדש הזה – מה מצבה של ישראל. זה נקרא: "דורכים על יהלומים – פוטנציאל המצוינות הלא-ממומש של ישראל", והגיעו למסקנה שיש לנו – רק 5% מתוך בני-הנוער נמצאים בפסגה המדעית. בעוד שבדרום-קוריאה זה 30%–40%, מזרח-אסיה בכלל, הם נוגעים בשמים. אנחנו ב-5%. ואז אני שאלתי: מאיפה באים התלמידים האלה? וישבו אנשים מסביב לשולחן, וכך התוודעתי למשהו שידעתי קודם, אבל קיבלתי אישור לזה: רובם ממרכז הארץ. רובם ממשפחות חזקות. ובעצם זה לא מפתיע. שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: מאיזה עדות? דניאל בן-סימון (העבודה): אני לא אפרט מאיזה עדה הם. לא שאלתי, אבל אני בטוח שהתשובה ידועה לך. לא שאלתי מאיפה האנשים האלה. ואני חייב להגיד שבעוד הישיבה מתקיימת, סגנית המדענית הראשית של המשרד לאיכות הסביבה העבירה לי פתק ואמרה לי שהיתה תחרות גדולה לגבי השתתפות בהשתלמות במכון וולקני. מעמידים, אדוני השר, לרשות התלמידים, את מיטב החוקרים, את מיטב המעבדות, והיא אמרה לי: מר בן-סימון, התקבלו הרבה מאוד תלמידים, שישה תלמידים מקריית-גת לראשונה התקבלו. התקבלו שישה תלמידים מקריית-גת, אבל לצערנו אין מספיק – אין להורים יכולת לשלם 4,000 שקל כדי להכניס אותם למעבדה הזאת. ואני רוצה לומר לך שמי שמבלה שבועיים במעבדה הזאת, מוקף במיטב החוקרים ומיטב האמצעים, יוצא אדם אחר. תלמיד אחר. ואתה שומע על שישה תלמידים מקריית-גת שהצליחו להשיג 1,600 שקל, ולא היה בידיהם להשיג את השאר כדי להיות במעבדה הזאת, ואתה יודע, נצבט לי הלב. ובסופו של דבר, אחרי כמה ימים, קיבלתי תשובה ממכון וולקני שנמצא תקציב – 4,000 שקל – כדי לממן את התלמידים מקריית-גת. ואני יודע שמתוך ה-5% האלה, שבאים מאיפה שהם באים, ישראל צריכה לעשות מאמץ אדיר כדי דווקא לשלב את אלה שאין להם סיכוי בחיים. והנה, הם עברו את המבחן, את הסף, והם הגיעו כמעט לחוף מבטחים – החוף נסגר בפניהם. זה לגבי מכון וולקני. ואז נודע לי בכלל שיש תוכניות של שוחרי מדע, תלמידים, ורובם, רוב אלה שמתקבלים, באים ממרכז הארץ. ואני מקבל תשובות ממשרדים לאיכות הסביבה, מכל מיני מקומות – אני לא יודע, יש תוכנית שנקראת – משהו ששייך למרכז ללימודי סביבה של המועצה לישראל יפה. גם כן תוכנית מדעית – ואני מקבל תשובה: בעקבות מצוקת משאבים אין אנו מצליחים להגיע לכל התלמידים שאליהם ברצוננו להגיע. ויש תוכנית אחרת – מידע על מחנה – כלומר לנוער שוחר מדע – שניסו להביא תלמידים מהפריפריה. זה היה צריך – כלומר 100 יישובים בפריפריה ביקשו מהמדינה, שכמובן לא השתתפה. ביקשו מנוחי דנקנר השתתפות כדי לעזור להם. העלות היא 570,000 שקל, לא נמצא הסכום הזה. ואתה שומע בעצם איך המנגנון הזה פועל לטובת אותם מצטיינים כבר מהבית ומונע אפשרות לאלה שמה שנותר להם זה לחלום, שלא לדבר על כך שלהגשים את החלום זה כמעט בלתי אפשרי. ועוד לפני שקמתי לדבר פה קיבלתי איזה אימייל מבחור שעובד בכנסת שקוראים לו ירון, ממחלקת הפרוטוקולים. הוא אמר לי: אני רוצה לבשר לך, מר בן-סימון – אני יודע שאתה הולך לדבר על ירוחם – שקבוצת תלמידים ממרכז המדעים בירוחם זכתה במקום השני בתחרות בין-לאומית של מדענים צעירים על המצאה מיוחדת. ואני מאוד שמחתי. מגיע לירוחם שקבוצת תלמידים מתוכה תזכה בפרס הזה. אין שמח ממני, אבל מה עם האחרים? היו"ר שלמה מולה: נכון. דניאל בן-סימון (העבודה): מה עם האחרים? לכן, אדוני השר, אני כמעט מתפרץ לדלת פתוחה כשאני אומר לך את זה, שבמדינה הזאת המפתח הוא החינוך. המפתח להצלחה, כולל להשיג דירה בפריפריה, כולל למצוא פתרון לזוג צעיר, צריך להיות בעל יכולת למצוא עבודה, להציג תעודה של סיום באוניברסיטה או במקום כלשהו. ואתה, ככל שאתה מתוודע לזה, אתה רואה שבמסגרת תהליך ההפרטה הזה שעובר עלינו וריסוק מדינת הרווחה, המדינה לאט-לאט לא שייכת יותר לסיפור הזה, וכל אחד לעצמו. אז שש המשפחות בקריית-גת – שלום, אדוני, השר לשעבר הרצוג, הנמצא ביציע. ואני רוצה לומר לך, אדוני השר, אתה מתחנן, שאתה יודע שהדרך היחידה להשוות, לתת שוויון הזדמנויות לאוכלוסייה שגרה בתל-אביב, בכפר-שמריהו, לאוכלוסייה בשדרות ובאופקים, היא שהמדינה תסייע להם. לכן אני בא רק לומר לך – וזה, שוב, לא דורש תשובה מוכנה, כי אני יודע מה אתה הולך להגיד ואני אסכים אתך מראש – זה המפתח ליצור שוויון בחברה הישראלית, לתת הזדמנות שווה גם לאלה שגורלם התאכזר אליהם ושם אותם בשולי החיים, בשולי המדבר. ומי כמוני יודע, כמי שכתב שנים על הדרום, איך הוקמו היישובים האלה. אבל הדור הראשון טבע בייאוש שלו, הדור השני איכשהו ניסה לתפוס מקום כדי להשתלב בחברה, והיתה ציפייה ממייסדי המדינה, אדוני השר, שהדור השלישי יהיה חלק בלתי נפרד מהישראליות, וזה לא כך. וזה לא כך. ואני רק רוצה לתת לך נתון, שבעוד שבמרכז הארץ כמעט 56% מקבלים תעודת בגרות, ביישובי הפריפריה – בין 20% ל-25%, ואני לא מדבר על האיכות. אדוני השר, יש איכות לתעודת הבגרות. יש תעודת בגרות א"א, שמאפשרת לך להיכנס לכל תחום שאתה רוצה באוניברסיטה, ויש תעודת בגרות שלא תיתן לך אפילו להיכנס למשרד רישום של אוניברסיטה, תשלח אותך למכללה נידחת, ובעצם גם תעודת הסיום של המכללה לא תאפשר לך להיכנס ולכבוש את החברה הישראלית. ולכן אני אומר, בתוך כל השינויים שקרו בחברה הישראלית, השינויים האלה, הבריחה של המדינה מהחובות שלה כלפי שכבות המצוקה, פוגעת במיוחד באלה שאין להם. וצר לי, ואתה יודע, אדוני השר מש"ס, שבסופו של דבר מי שזקוק יותר למדינה אלה השכבות החלשות. אין להם מנגנוני ההגנה על עצמם זולת המדינה. ברגע שאתה מוציא את המדינה, הם נופלים. יש כאלה שמסתדרים בלי ומסתדרים יפה מאוד. ושוב, כמו שאמרנו, בחבורה של שוחרי המדע, המצטיינים ביותר בישראל, זו כמעט, אדוני השר, זו כמעט קבוצה הומוגנית. קבוצה הומוגנית. ובסך הכול מה אני מבקש? למצוא את המנגנונים שיאפשרו לגוון את האוכלוסייה הזאת. לתת הזדמנות למצוינים, שלא יכולים להגיע מפני שחסרים להם 2,000 שקל, 1,000 שקל כדי להגיע למעבדה הכי משוכללת בארץ ולקבל ליווי. כשהם יוצאים משם הם מגיעים לבגרות, עושים בגרות חמש יחידות בפיזיקה, במתמטיקה, והכול נפתח בפניהם. וזה לא המצב כרגע, ואני אומר את זה מתוך צער, כי אנחנו פה כדי דווקא לשרת את אלה שלא יכולים להסתדר לבד. תודה רבה לך, אדוני השר. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה, אדוני. כבוד השר ישיב בשמו של השר כחלון. אני מניח שהנושא נוגע ללבו, הוא יתייחס לזה גם מנהמת לבו. בבקשה, אדוני השר. שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת דניאל בן-סימון, אני חושב שמה העלית נוגע יותר לשר החינוך מלשר הרווחה והשירותים החברתיים, ומאחר שאני היום ככה על תקן מאסטר שעונה בשביל כל אחד – פעם אחת גם אני אצטרך שיענו בשבילי, אני מקווה שהם יענו באותה מידה, באותה סבלנות. אתה יודע מה? עוד שנייה נתייחס למה ששר הרווחה כתב, בכלל על נושאים אחרים, לא על חינוך, לא על זה. 1. אתה צודק; 2. פתרונות. חינוך הכי חשוב אבל לא רק חינוך. צריך להחזיק את היד לפריפריה ולתושבים שלה לאורך זמן, גם בנושא של הדיור. אני אגע דקה בדיור ואני אכנס למה שאתה אמרת. בדיור צריך להביא אוכלוסיות גם חזקות. הדרך להביא אוכלוסיות גם חזקות היא על-ידי צמודי קרקע, ואני אגע בירוחם. בירוחם כל המגרשים ששיווקו בשנים האחרונות של צמודי קרקע, שזה חצי דונם עם זכויות בנייה של בערך 375 מ"ר – אנחנו מסבסדים שם את הפיתוח ובדרך כלל הקרקע כמעט לא עולה כסף עד 60,000 שקל – הכול נחטף. וזה משמח אותי מפני שלא מגיעים רק תושבי ירוחם, מגיעים גם תושבים מבחוץ. הם לא גרים ברחוב הירקון בתל-אביב, אבל אלה אנשים יותר חזקים שמגיעים מאזור המרכז, בין היתר, והסיכוי שלהם לקבל בית בסדר-גודל כזה יהיה אולי בפנסיה שלהם. הם רוצים את זה עכשיו, ושהילדים שלהם ייהנו מזה, ואנחנו נותנים את זה. זה דבר אחד. דבר נוסף שאנחנו עושים, לבני המקום שגרים בירוחם בצמודי קרקע אנחנו נותנים 50% מיחידות הדיור בהגרלה. אנחנו לא נותנים להם להתווכח עם הקבלנים ובמכרזים לכל המרבה במחיר. הדבר הזה גורם להיתכנות של אוכלוסיות יותר חזקות. אבל לצערי, הבנייה הרוויה, שהיא הבנייה לזוגות הצעירים, שזה בתים על קומות, שאנחנו מסבסדים שם 50% פיתוח והקרקע בחינם ואנחנו נותנים מענקים שמגיעים ל-100,000 שקל לכל זוג צעיר, לא מאוד הולך, בין היתר בגלל מה שאתה אמרת, כי תושבי ירוחם שרוצים לגור פה אומרים: אנחנו רוצים חינוך יותר טוב לילדינו ורוצים יותר תשתיות ורוצים להשקיע. אז מה שאתה אמרת על חינוך נוגע ללב. לדעתי, הדרך הנכונה לטפל בזה היא שתהיה קרן ייעודית שיושבת במשרד החינוך או בשיתוף גופים וולונטריים אחרים וקרנות שרוצים מאוד לסייע. אם למשל, דוגמה אני אומר, קרן רש"י החליטה שהיא מסייעת בהזנה, אפשר גם הזנה רוחנית, לא רק הזנה גשמית. וההזנה הרוחנית הזאת שיהיה לה "מצ'ינג", אז אולי זה יפתח את לבבם – אני לא רוצה להשלים – של משרד האוצר, שהרבה פעמים הם חיים לפי קופסאות וזהו. וזה דבר שיכול מאוד לסייע. עכשיו לענייני הרווחה. אני אגיד על זה עוד משפט, על מה שאמרת עכשיו שעושים, אתה יודע, חסר להוא 2,000 שקל ואלה מהדרום ואלה מהצפון, אז יש דברים שאתה, המפלגה שלך אולי, לא רוצה להגיד. המשפחות, רוב המשפחות – להערכתי, זה לא מידיעה, אני אשמח אם אני טועה עכשיו, אוקיי? – שמהן זוכים בפרסים ומתקבלים למקומות היותר טובים, מעבר לזה שהם גרים באזור המרכז, הם לא שייכים לעליות האחרונות שעלו לישראל, לא ממרוקו ולא מאתיופיה ולא ממדינות המגרב ולא ממה שקשור לזה. זה דבר שאפשר לטפל בו, הוא לוקח זמן וצריך לעשות אתו בעוד רובד, ואני עכשיו אדבר מהכובע של החרדים. גם הציבור החרדי שרוצה לרכוש השכלה והוא חלש מבחינה כלכלית, אין לו יכולת לשים 20,000 בשנה על לימודים, או 30,000. אין לו היכולת הזאת. ויש קושי לקבל מימון לזה. כבר אנשים רוצים, אבל אין להם כלים. והקרן שאני מדבר עליה צריכה להיות גם מהזווית הזו של פריפריה וגם לשלב את החרדים במקצועות ככל שהם ירצו ללמוד אותם, נשים וגברים. אני מכיר מקרים ספציפיים, אני לא מדבר על סתם, על נשים שעובדות בעבודות של משק-בית ורוצות לצאת מזה, והקדוש-ברוך-הוא חנן אותן בלא מעט שכל, אבל בפחות מזל. ואם תהיה לנו היכולת לסייע להם, גם אם לא לכולם בבת-אחת – אתה יודע, אפרופו דוח מבקר המדינה, אז זה לא או כל הכסף או כלום, אז אפשר להתחיל, זה גם מאוד חשוב. עכשיו משפט – אני אקצר – בשם שר הרווחה; אני לא אגיד את הכול, אני אגיד, ככה, משפט וחצי: נתוני הביטוח הלאומי מראים כי ישראל אכן ממוקמת בקצה הסולם של המדינות בעלות שיעורי עוני גבוהים בהשוואה למדינות ה-OECD – בממשלה הזאת נהיה חזות הכול; את זה אני אומר, בסדר? – יחד עם זאת, בהתייחס למצב הפריפריות בישראל אפשר לראות שקיימת מגמה משמעותית של המשרד – הכוונה למשרד לענייני רווחה – לקראת אותם יישובים חלשים. המשרד משקיע מאמצים ניכרים בפיתוח תוכניות ויצירת מודלים המותאמים ליישובי הפריפריות, ובכלל זה הקצאת תקנים בהתאם לנוסחה: יצירת הטבות לעובדים ביישובים מרוחקים כדי לעודד תעסוקה וליצור שוויון הזדמנויות בתחומים שונים, הקלה בהשתתפות הכלכלית של הרשויות המקומיות ועוד. ואני אומר עוד משהו אחרון, כי הכול פה זה עכשיו על קשישים ועל אוכלוסייה מתבגרת, וזה לא מה ששאלת: צריך לשים בתחבורה, בדיור, בחינוך ותעסוקה, כל אחד בזווית שלו – העדיפות הראשונה זה חינוך; השנייה זה תחבורה, ודיור באותה מדרגה, בעיני, וככל שייתנו הזדמנות ליישובי הפריפריה, לא רק בתוכניות ריאליטי, אני חושב שזה יצליח. אני מודה לך על שהעלית לסדר-היום. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה, אדוני. מה אדוני מציע? שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: מה כבודו מציע? דניאל בן-סימון (העבודה): האמת היא – ועדת המדע. אני אשמח אם זה יחזור לשם. שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס: זה בשביל המדע? אתה צריך את זה בחינוך. רצית חינוך. תן לו לחינוך. רוצה חינוך, שיהיה להם חינוך. היו"ר שלמה מולה: אוקיי, מאה אחוז. אנחנו עוברים להצבעה. מי שבעד – בעד חינוך, מי שנגד – הסרה. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 4 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה. היו"ר שלמה מולה: ארבעה בעד, אין מתנגדים. ההצעה לסדר-היום בנושא מצב הפריפריה ובירוחם בפרט, של חבר הכנסת דניאל בן-סימון, תועבר להמשך דיון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת.