קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
טבח האזרחים והילדים והאירועים בסוריה
היו"ר מוחמד ברכה:
נעבור לנושא הבא: טבח האזרחים והילדים והאירועים בסוריה – הצעות לסדר-היום מס' 8201, 8226, 8240 ו-8245. ראשון המציעים, חבר הכנסת יעקב אדרי – בבקשה, אדוני. שלוש דקות לכל מציע.
יעקב אדרי (קדימה):
אדוני היושב ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, אני חושב שיש נושא שאפשר להגיד בכנות וביושר שהכנסת לא נתנה את דעתה עליו, לא דיברה בקול רם, לא אמרה את מה שצריך להיאמר, כאשר במדינה שכנה כל יום נטבחים אנשים, נשים, ילדים, קשישים. כל יום. הוויכוח או השינוי היחידי זה המספרים. מתי העולם הזדעזע? לפני כמה ימים, כאשר ראינו בטלוויזיה את המחזה המחריד של שורות-שורות של גופות ילדים. מי לא הזדעזע מזה? אני חושב שהבית הזה, אני מצטער לומר את זה, בכנסת הזאת, גם הממשלה לא אמרה מספיק בעניין הזה. שלשום שמעתי את ראש הממשלה, אני שמח ששמעתי אותו, הוא אמר דברים מאוד ברורים, אבל אני חושב שזה לא מספיק, לא אמרנו את דברנו, כל סיעות הבית, יהודים וערבים, כולם.
אני כמובן לא בא לומר שצריך להתערב, אבל אני חושב, כעם שסבל בעבר מרדיפות ומשואה, היה צריך כל יום לקום ולומר את הדברים שלנו, שפה למעשה טובחים בעם, באזרחים, יום-יום. שוב אני אומר, נעלמנו ונאלמנו. פה ושם נאמרו דברים, אולי לתקשורת או באיזה מקום, באיזו ועדה, אבל אני חושב שהיה ראוי כי הכנסת – אמרתי השבוע ליושב-ראש, שחייבים; נדמה לי שכבר היה דיון, אבל לא מספיק, לא בעוצמות מספיקות. אני חושב שהיינו צריכים להקים פה קול זעקה על מנת שנהיה גם אלה שמתריעים, אלה שמצלצלים בפעמונים כל יום. אי-אפשר לראות יום-יום את המחזה הזה, שטנקים, רבותי – זה לא משטרה; אני מתאר לעצמי שאם פרומיל מזה היה קורה בישראל, מה היה קורה, כמה ועדות וכמה צעקות, כמה היינו זוכים פה לקיתונות בתוך הבית הזה. ואני שמח שאין לנו ההתמודדות האיומה הזאת שיש לעם הסורי יום-יום. אגב, אני חושב שהעם מתמודד באומץ לב. ואדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך, אני מאמין שהוא ינצח בסוף – להגשים את המאוויים שלו.
היו"ר מוחמד ברכה:
אני מודה לך, אדוני.
יעקב אדרי (קדימה):
אני מאוד מקווה שהדיון הזה יתרום את החלק הצנוע שלנו לעניין הזה, לקום ולזעוק ולומר, עד כאן, ודי לטבח של העם הסורי.
היו"ר מוחמד ברכה:
תודה לחבר הכנסת אדרי. אני מזמין את חבר הכנסת דניאל בן-סימון. ואחריו – חבר הכנסת ישראל אייכלר.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני שר החוץ, הסוגיה הזאת היא מסובכת, כי מי שהיה ברמת-הגולן, או בשירותו הצבאי או כמבקר, היה יכול להשקיף ממעלה ההר על סוריה השטוחה, על דמשק בטווח של כמה עשרות קילומטרים, ועם משקפת טובה אפשר היה אפילו לראות יותר. שכנים כל כך קרובים אבל חסרי אונים; כל כך רחוקים ביכולת שלנו לעשות סדר, לעשות תיקון במה שנראה קטסטרופה אנושית שאין לה אח ורע היום. ואנחנו חסרי אונים למעט הודעת גינוי של ראש הממשלה שהיא מוצדקת, אבל היכולת שלנו להסתכל על מה שקורה אצל השכנים ולראות את התמונות האלה ולשמוע את הרעשים מהשטח הישראלי, ועדיין חסרי אונים באופן מוחלט.
אומנם אנחנו חסרי אונים, אבל זו עדיין שעתה של הקהילה הבין-לאומית להראות האם יש בעל-בית בעולם או שזה ברדק, או שהעולם כמרקחה או שבעצם כל אחד לעצמו, שכל הגלובליזציה הזאת היא כל-כולה כלכלית אבל אין לה משמעות מדינית או צבאית. יכול להיות שזה זה, ואם כך, שידע העולם שאין בעל-בית.
היה בעל-בית בלוב. הנשיא היוצא של צרפת עשה מעשה; הסתובב שם סופר צרפתי, ברנאר-אנרי לוי, בא אליו, אמר לו: ניקולא, יש בעיות בלוב, אנחנו חייבים לעזור. מה עשה סרקוזי, אדוני שר החוץ? הוא הזמין אליו את האופוזיציה של לוב, ולמעשה הכתיר אותה כאלטרנטיבה. כשכל העולם דידה, והלך ברגישות, כדי שלא לפגוע במגלומן קדאפי, צרפת עשתה מעשה, בלי קשר למועצת הביטחון, בלי קשר לעניין, וגררה אתה את כל העולם. היום אין מי שלוקח על עצמו את המשימה הזאת.
עכשיו, אני קורא הבוקר שמיט רומני בעד להפציץ בסוריה, אני שומע שנשיא צרפת בעד לשלוח מטוסים, ובעצם התופעה הזאת דורשת להסתכל על הקהילה הבין-לאומית בצורה אחרת. הלוואי שהיו מגיעים להסכמה כמו שהגיעו בקוסובו ב-1995; היה טבח אחד, אבישי ברוורמן, סרברניצה, אתה זוכר את הטבח הזה ב-1995, חבר הכנסת בילסקי, זה היה הטבח שבעצם האיץ את הקהילה הבין-לאומית לעשות מעשה ולהפציץ באירופה בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. זה מדהים, כלומר אירופה מפציצה את אירופה, בהסכמה כלל-אירופית ובין-לאומית, כדי להציל אותה מעצמה. והיום אנחנו מול התופעה הזאת של סוריה, ואני אומר לך, אדוני שר החוץ, אנחנו – – –
שר החינוך גדעון סער:
סגן שר החוץ.
דניאל בן-סימון (העבודה):
איך כל הזמן נפלט לי העניין הזה.
זאב בילסקי (קדימה):
גדעון, זה התפקיד הבא שלך?
שר החינוך גדעון סער:
לא שאני נגד, אבל אני חייב למחות, כי אם אף אחד לא היה מוחה היו באים לדני בטענה שהוא לא מוחה. מייד ראיתי את התסריט הזה – – –
סגן שר החוץ דניאל אילון:
אני מודה לך.
דניאל בן-סימון (העבודה):
יש לו פה ושם ניצוצות של הומור, לשר החינוך.
היו"ר שלמה מולה:
בוא נגיד ככה, דני אילון היה איש משרד החוץ. גם אם אין לו תואר שר החוץ, הוא איש משרד החוץ.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אני אומר, אדוני שר החינוך, כל הכבוד, העמדת אותי – ההערה שלך נרשמה. אבל היא באה טיפה מאוחר, בסוף הנאום, ואם היא תישאל, אני אגיד שזו אשמתי. פליטת פה, זה קורה – –
היו"ר שלמה מולה:
מאה אחוז.
דניאל בן-סימון (העבודה):
– – בנסיבות האלה. ולכן אני אומר, אדוני – –
היו"ר שלמה מולה:
לסיכום, אדוני.
דניאל בן-סימון (העבודה):
– – לסיכום, עולה פה תפקידה של הקהילה הבין-לאומית בפתרון סכסוכים, והשאלה של סוריה. והלוואי שהיינו במצב אחר, שהקרבה הגיאוגרפית היתה מאפשרת לנו גם לומר מלה לאופוזיציה, או לארגונים של זכויות האדם, כדי שקולנו גם יישמע בטרגדיה האנושית-מוסרית הזאת. תודה רבה לך.
היו"ר שלמה מולה:
תודה רבה לך, אדוני. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת ישראל אייכלר, גם באותו עניין, אחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואז סגן שר החוץ דני אילון ישיב. בבקשה, אדוני, גם לך הזכות, שלוש דקות. עלה והצלח. בבקשה, אדוני.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, השר, סגן השר, חברי הכנסת, האמת היא שאף אחד לא יכול להישאר אדיש למראה התמונות והטבח הנורא שנעשה בסוריה, כמו גם מה שהיה בלוב, מה שהיה בתוניסיה, מה שהיה בתימן, מה שהיה במצרים, ובכל מקום שנראה רחוק אבל הוא כל כך קרוב. בעצם מדובר בשכונה שלנו.
במלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים הרגו יהודים ברחוב בלודז', אמרו אנשי הרחוב השני, זה לא ברחוב שלנו, זה היה שם, מעבר לרחוב. זו תחושה אנושית כזאת, תכונה אנושית טבעית. אנחנו צריכים להבין שיש פה מלחמה שטוב עשו ראש הממשלה ושר החוץ וסגן שר החוץ ששמרו על תגובה מינורית כמה שאפשר, כי אין לנו הרבה מה להגיד, וטוב שלא נגיד, כי שני הצדדים שם מתחרים מי יותר עוין לישראל. זה הרי לא שיש לנו שם ידידים מצד אחד ואויבים מצד שני. אומנם אומרים, אויבו של אויבי – ידידי, אז לפי זה שניהם ידידים שלנו; שניהם אויבים אחד לשני, אבל מה שמקובל על שניהם זה האיבה לישראל.
מה שכן אפשר זה ללמוד כלפי פנימה, אצלנו אנחנו. אנחנו חייבים להבין שמה שקרה במזרח התיכון, אין לנו שום ערובה שלא יקרה במדינת ישראל. כאשר אדון מובארק הכה ב"אחים המוסלמים", והיתה לו כל לגיטימציה לעשות את זה בצורה הכי אכזרית – כי הוא פוגע בדתיים, והוא שומר על הדמוקרטיה, על החילוניות, ואמריקה היתה מאחוריו, והיתה שם צמיחה כלכלית גדולה – הצמיחה הגיעה עד לגדות הנילוס, ולא הגיעה אל המוני העם המצרים. אנשים חשבו – לא ידעו בכלל שייתכן שהוא פעם ייפול בצורה כזאת. להיפך, על כל 80 מצרים היה איש "מוחבראת" אחד. חשבו שהוא חזק מאוד. בסוף הוא נפל. הוא הדבר עם קדאפי. מה צעק קדאפי כל הזמן? אני נלחם נגד הדתיים. הדתיים האלה הם הסכנה לעולם, "אל-קאעידה" נלחמת בי. אותו דבר אומר עכשיו אסד. אסד אומר: מי שנלחם בי זה הטרור האסלאמי. יכול להיות שזה נכון, אבל למה הם לא הרגו עד היום? כי אנשים לא מרדו במשך 40 שנה, לא באבא ולא בבן, לא מרדו במובארק. ברגע שהיה מרד, היה טבח.
ואני לא אשכח לעולם, כשהיתה הפגנה של חרדים נגד בית-המשפט העליון, והחרדים הרי יהודים בלי נשק, ולא עלה על דעתם, חלילה, לעשות איזה מרד, אבל הושיבו חיילים, שוטרים בעצם, עם נשקים שלופים על גגות בג"ץ, וכלי התקשורת הדגישו את זה, והיתה הפגנה של 2,000 אנשים פה, בגן-סאקר, בראשות קיצוני השמאל, ואמרו: יש פה מלחמה; מלחמה על בג"ץ, על בית-המשפט העליון, "עליהום", עולים על בית-המשפט העליון – כשאף אחד לא רוצה לעלות, אלא בסך הכול ביקשו למחות על התערבות בג"ץ תמיד נגד החרדים ותמיד בעד אויביהם. גם באולפנה, אני שמעתי שר שאומר שצריך לירות באותם בחורים שעשו את ההפגנה שם, באחד ממחנות צה"ל. לא שר, סליחה, שר לשעבר. שר הביטחון לשעבר אמר: צריך לירות בהם.
אז צריך מאוד להיזהר פה, כדי שלא נגיע למצב של שם, לא לאפשר לכל מיני מתלהמים בתקשורת, ובקרב ההגמוניה האנטי-דתית, תמיד לאפשר את הדה-לגיטימציה של הציבור הדתי ולהגיד: הם סכנה לדמוקרטיה הישראלית. כשאומרים "הם סכנה לדמוקרטיה הישראלית", אני יודע באמת מי מסוכן לדמוקרטיה. והסכנה לדמוקרטיה היא דווקא שלטון העריצות, וההתעלמות והדיכוי של אוכלוסיות אחרות שאינן ב"מיינסטרים" החברתי הישראלי. תודה.
היו"ר שלמה מולה:
תודה רבה, אדוני. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה, סגן יושב-ראש הכנסת, גם באותו עניין. בבקשה, אדוני, שלוש דקות לרשותך.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, רק אדם שאיבד צלם אנוש יכול להישאר אדיש מול המחזות המזוויעים של תינוקות ושל אנשים חפים מפשע המוטלים כגופות ללא רוח חיים בעקבות מעשי אלימות איומים. במאבק הפנימי בתוך סוריה אין היסוס, ואין עניין של הערכה וכו' – אני בעד הדרישות הצודקות והלגיטימיות של העם הסורי למען דמוקרטיזציה ולמען חלוקה צודקת של ההון החברתי, ואין ספק שמאבקו של העם הסורי הוא מאבק צודק. אני גם נגד הפתרון שהמשטר מאמץ, והוא פתרון מיליטריסטי, כוחני, צבאי, ואני כמובן דוחה את זה מכול וכול.
לעומת זאת, אני ער למצעד הצביעות שקיים במקומות שונים בעולם, כולל בבית הזה; יש טבח כשר ויש טבח טרף. לא ראינו ולא שמענו קולותיהם של אותם אנשים כשאנשים הופגזו בעזה ב-2009-2008, מהאוויר, וגופות של תינוקות הוטלו. ורק לפני כמה ימים נסגר אחד התיקים האיומים של הריגת משפחה אחת, כאן, בישראל. לא שמענו את קולות השבר במהלך ההתערבות האמריקנית בעירק, כשמיליון וחצי עירקים קיפחו את חייהם. לא שמענו את קולות השבר על מה שעושים האמריקנים ובעלי-בריתם באפגניסטן. אני הדבר הכי רחוק מה"טליבאן" ומההשקפות שלהם, אבל עם שלם משלם במאות אלפים של קורבנות את מחיר ההגמוניה של האינטרסים האמריקניים גם בעירק וגם באפגניסטן. זה לא מערכה על דמוקרטיה. וחבר הכנסת בן-סימון – יצא – דיבר על לוב, על משטר העריצות של קדאפי. נכון, אבל הוא לא מציין שההפגזות של צרפת וברית נאט"ו גבו 150,000 אזרחים בהפגזות מהאוויר על העם הלובי. והדוגמאות אין-סופיות.
ההתערבות והמעורבות וקולות השבר של המערב הם לא למען העם הסורי, אלא למען ההגמוניה של האינטרסים האמריקניים ושל המערב באזור, כולל בסוריה, שזה החוף האחרון באגן הים התיכון שעוד לא תחת שליטה אמריקנית.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
למה אתה לא מזכיר – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
זה הדבר העיקרי, אדוני.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
אני שואל אותך למה צ'צ'ניה, הרוסים – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
אני גם מזכיר, למה לא?
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
לא הזכרת.
מוחמד ברכה (חד"ש):
לא, תשמע, אני מדבר על צבועים, אני לא ביניהם. אדם הוא אדם הוא אדם, וטבח הוא טבח הוא טבח. אי-אפשר להגיד שבעלי-בריתם של האמריקנים באזור – הסעודים, הקטארים והבחריינים – הם אבירי הדמוקרטיה. מה שקורה בבחריין זה מערכה לדמוקרטיה? מה שמנהל המשטר נגד העם שם זה למען דמוקרטיה?
אנחנו בעד הדרישות של העם הסורי, אבל אנחנו נגד ההתערבות המערבית, כולל התפקיד שהוטל על הטורקים בעניין הזה. אני, אגב, לא מתרשם מהמחלוקת כאילו בין ישראל לבין טורקיה; הם משרתים את אותה אסטרטגיה באזור, וזה רק מס שפתיים העניין של ה"מרמרה" והמסחרה. פה מדובר על זהות אינטרסים אסטרטגית מוחלטת. וכדי לא להביך את העמים הערביים ולהטיל את התפקיד על ישראל, הוטל על הטורקים, כמדינה אסלאמית, למלא אחרי האינטרסים האמריקניים באזור.
היו"ר שלמה מולה:
חבר הכנסת ברכה, אבל יש דבר אחד מאוד ברור.
מוחמד ברכה (חד"ש):
כן, אדוני?
היו"ר שלמה מולה:
הטורקים מודיעים לנו עכשיו שהם יאסרו את הרמטכ"ל שהיה לנו. שהם יכניסו אותו לכלא.
מוחמד ברכה (חד"ש):
נו, באמת. נו, באמת.
היו"ר שלמה מולה:
אלה עובדות שאי-אפשר להתכחש להן.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אני אמרתי לך, אני לא מתרשם מזה. זה טוב לכותרות בעיתונים של טורקיה ולכותרות העיתונים בישראל, אבל בעצם שתי המדינות – שני המשטרים הם משרתים נרצעים של האינטרסים האמריקניים באזור, ולא משרתים לא את האינטרסים של העם הטורקי בטורקיה ולא את האינטרסים של העם בישראל. זו המהות.
היו"ר שלמה מולה:
טוב.
מוחמד ברכה (חד"ש):
על כן, אין פה מקום להסס לשנייה בגינוי ובהוקעת הטבח. גם העניין הזה צריך להיבדק. זה לא העניין – הטבח הוא טבח. אבל באותו זמן אנחנו מביעים סלידה והתנגדות להתערבות של המערב בסוריה ובכל מקום אחר. זו לא מערכה לדמוקרטיה, זו מערכה להגמוניה אמריקנית מערבית באזור, עם השותפים שלהם: גם ישראל, גם טורקיה, גם קטאר וגם סעודיה. יש ברית שמנסים לא להבליט אותה, אבל הברית הזו קיימת, אדוני סגן שר החוץ.
היו"ר שלמה מולה:
טוב.
מוחמד ברכה (חד"ש):
לכן לבי עם העם הסורי, אבל אני בכל מאודי נגד כל התערבות של האמריקנים ושל בעלי-בריתם בסוריה ובכל מקום באזור. תודה רבה.
היו"ר שלמה מולה:
תודה רבה, אדוני. כמובן רשות וזכות התגובה לסגן שר החוץ – – –
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
מה עם הרוסים? לא הזכרת את הרוסים.
מוחמד ברכה (חד"ש):
גם הרוסים פועלים מתוך אינטרסים. אינטרסים פסולים.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
ברוסיה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
כמובן.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
את זה לא הזכרת.
היו"ר שלמה מולה:
בבקשה, אדוני סגן השר.
סגן שר החוץ דניאל אילון:
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, כבוד שר החינוך גדעון סער, חברי חברי הכנסת, אני רוצה פה להסביר ולהבהיר שעמדתה של ישראל, עמדתה של ממשלת ישראל, היא חד-משמעית. אני רוצה פה לקרוא אותה, ואני בטוח שאין פה חולק: אנחנו מביעים שאט נפש וזעזוע לנוכח הטבח השיטתי שמבצעים כוחותיו של הנשיא הסורי בשאר אל-אסד באלפי אזרחים, נשים וטף, כפי שחזר והתגלה לנגד עינינו בימים האחרונים. אנו מגנים בתוקף מעשי זוועה אלה, וקוראים לקהילה הבין-לאומית לפעול לאלתר להפסקת הקטל הנמשך של אזרחים חפים מפשע, המבוצע בעידודם ובסיועם של אירן ושל ה"חיזבאללה".
אני רוצה להגיד שאפילו מעבר לזה, חבר הכנסת אייכלר, אנחנו גם הצענו במסגרת, אתה יודע, המצפון והמוסר היהודי והתוקף המיוחד של ההיסטוריה שלנו, אנחנו גם הצענו ועדיין מציעים סיוע הומניטרי לעם הסורי, אם באמצעות הצלב-האדום הבין-לאומי, אם באמצעות גורמים אחרים. ההצעה הזאת עדיין בתוקף, ואנחנו נשמח לסייע ככל שניתן.
יחד עם זאת, יחד עם זאת, אני חושב שלנו, גם כיהודים וגם כמדינת ישראל, הלקח ממה שקורה היום בסוריה, אדוני היושב-ראש, וממה שקרה בלוב – וציינו כאן, אני חושב שזה היה חבר הכנסת בן-סימון, את רצח העם בסרברניצה ובבוסניה, ואפשר לציין גם מקומות נוספים: רואנדה, לפני פחות משני עשורים, מיליון וחצי אנשים נרצחו שם עד שהעולם בכלל התעורר וחשב לפעול. זאת אומרת, גם כשהעולם מתעורר ופועל, הוא לא פועל בזמן הנכון, והוא לא פועל במהירות המתאימה ובאפקטיביות. אני חושב שהלקח הזה לנו, גם כיהודים וגם כמדינת ישראל, הוא שעלינו להמשיך לסמוך על כוחנו בלבד. לא רק זכות ההגנה העצמית, אלא גם יכולת ההגנה העצמית שלנו, בכוחות עצמנו. זה הלקח הגדול מבחינתנו. זאת המצווה, זאת החובה שלנו, במיוחד כאן בבית הזה, להבטיח את היכולת הזאת ואת השמירה על זכות ההגנה העצמית.
אדוני היושב-ראש, אני חייב להגיד שההשוואה שאתה עשית קודם מעל הדוכן הזה בין טבח העם בסוריה לבין מבצע מובהק של הגנה עצמית בעזה ב-2008, זו השוואה מקוממת ואין לה שום מקום. חשוב שהדברים האלה ייאמרו.
היו"ר מוחמד ברכה:
הדבר היחיד שמשותף הוא ששם נהרגו בני-אדם וכאן נהרגו בני-אדם; שם נהרגו ילדים, נרצחו ילדים, וכאן נרצחו ילדים – בידיעה תחילה. זו האנלוגיה היחידה. אף שגם מדובר על שטח כבוש, השטח של עזה. אבל באמת אני לא יכול לפתח את השאלה, מפני שאני יושב על הכיסא הזה.
ישראל אייכלר (יהדות התורה):
עדיין כבוש?
סגן שר החוץ דניאל אילון:
אז תן לי רק להבהיר: אני למדתי מידידי שר החינוך גדעון סער, שהוא גם משפטן דגול, שקודם כול יש לדייק בעובדות. אז העובדות הן שעזה לא יכולה להיחשב – בטח לא ב-2008 – כשטח כבוש, אחרי שישראל פינתה עד הסנטימטר האחרון את עזה באוגוסט 2005.
שר החינוך גדעון סער:
היא אולי כבושה בידי ה"חמאס", שזרק את אנשי ה"פתח" מהקומה ה-20 וירה בהם בפיקות הברכיים.
סגן שר החוץ דניאל אילון:
יפה.
היו"ר מוחמד ברכה:
זה משמח אותך, אני יודע.
שר החינוך גדעון סער:
לא, לא – –
היו"ר מוחמד ברכה:
זה מאוד משמח אותך.
שר החינוך גדעון סער:
– – אתה פשוט לא יודע איך להתמודד עם המציאות. אתה לא יכול להתמודד עם המציאות.
היו"ר מוחמד ברכה:
למה ישראל מטילה מצור עד היום על עזה? היא קובעת מה ייכנס ומי ייכנס, ומה יצא ומי יצא.
שר החינוך גדעון סער:
רצועה קטנה שהיא אימפריה של טרור.
היו"ר מוחמד ברכה:
הלשון שלי חסומה מלפתח את הדיון הזה. אני לא רוצה לחרוג מהתפקיד שלי.
שר החינוך גדעון סער:
מקובל.
סגן שר החוץ דניאל אילון:
אדוני היושב-ראש, ברשותך, רק להגיד לסיום שפעולת צה"ל להגנה עצמית היא גם מכוח כל החוקים הבין-לאומיים, כולל סעיף 55 של אמנת האו"ם – אחרי ש-12,000 טילים נורו על ידי ה"חמאס" ושותפיו לטרור על תושבי ישראל וילדי ישראל בדרום, זה הצריך פעולה. מי שאחראי לכל הרג שהיה בעזה אלה ראשי הטרור ומבצעיו בעזה, ומי שאחראי לטבח היום בסוריה אלה ראשי הממשל בראשות אסד. תודה רבה.
היו"ר מוחמד ברכה:
מה אתה מציע, אדוני?
סגן שר החוץ דניאל אילון:
אני מציע מה שהמציעים – דיון בוועדת החוץ והביטחון.
קריאה:
בבקשה, למה לא.
היו"ר מוחמד ברכה:
אני אשאל את המציעים. מי המציעים? רק בן-סימון נמצא פה.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אני מסתפק בתשובה.
היו"ר מוחמד ברכה:
גם אני לא מעוניין בהתגוששות בעניין הזה. יש בכל זאת עמדה אחרת, של חבר הכנסת טיבי.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה כאן לחזור על מה שאמרתי שלשום ואמרנו בהזדמנויות רבות: אני מוקיע ומגנה בכל לשון של גינוי את הטבח הנורא שהיה בחולה בסוריה. מדובר במעשה רצח אכזרי, ויש להעמיד את מבצעיו ומתכנניו מול טריבונל של פושעי מלחמה.
הדברים האלה מוסריים ופוליטיים בצורה החד-משמעית. לא הייתי מבקש לומר אלמלא הצביעות, שבה סגן שר החוץ דני אילון ושר החוץ ליברמן הם לאחרונה, פתאום, מגיני החופש והעם הסורי. אני לא יודע אם לצחוק או לבכות, אבל ההוקעה המוסרית והפוליטית בעינה עומדת.
היו"ר מוחמד ברכה:
תודה. הנושא מוסר מסדר-היום מעצם העלאתו ותשובת סגן השר, ואין בקשה לדיון נוסף.