קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום גילויי האלימות וההסתה כנגד מבקשי העבודה היו"ר מוחמד ברכה: נעבור להצעות לסדר-היום מס' 8214, 8215, 8217, 8222, 8223, 8228, 8233, 8232, 8231 ו-8238, בנושא: גילויי האלימות וההסתה כנגד מבקשי העבודה. ראשון המציעים, חבר הכנסת נחמן שי – בבקשה, אדוני. נחמן שי (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מלים הורגות. מלים יכולות להרוג. אנחנו יודעים את זה בחיים שלנו, במצבים אחרים, במקומות אחרים, שנאמרים דברים אולי אפילו מתוך כוונה יפה או נכונה. בסופו של דבר, צריך לשים לב לאן הן הולכות ומה הן עושות. מה שראינו בשבועות האחרונים בחזית הציבורית שלנו, מה שראינו בשבוע שעבר בדרום תל-אביב ומה שאני מקווה מאוד שלא נראה הערב, שבר את המוסכמות, את הערכים, את החבלים המחברים אותנו בחברה הישראלית. זאת לא המדינה שלנו, זאת לא החברה שלנו, זאת לא האמונה שלנו ולא הערכים שלנו. זה משהו אחר לחלוטין. אגב, זה קרה בשבוע שבו קראנו בפרשת השבוע את סיפורה של רות. נכון, חבר הכנסת בן-ארי? מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): זו לא פרשת השבוע. קוראים את זה, כמנהג, בשבועות. נחמן שי (קדימה): נכון, אבל קראנו את זה לרגל שבועות. אני מצטער. קראנו את זה כולנו באותו חג. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): מה הקשר? מה הקשר? נחמן שי (קדימה): הקשר הוא שאחד הלקחים של סיפורה של רות המואבייה הוא הנכונות לקבל את האחר ולחיות אתו ולהבין שלא כולנו עשויים באותו אופן, לא כולנו עשויים באותו צבע. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): כמה כאלה? כמה כאלה צריך – – – עכשיו? נסים זאב (ש"ס): הוא רוצה שיהיו הרבה "רותים". מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): כמה כאלה – – – נחמן שי (קדימה): הוא רוצה הרבה "רותיות". גם אני אוהב הרבה "רותיות", אבל אנחנו קיבלנו את רות ההיא, ויכול להיות שיהיו לנו עוד. היהדות לא מעודדת את זה. אבל היתה בסיפור הזה נכונות לאמץ ולקבל אותה. למה אני אומר את זה? אני אומר את זה כי זה בניגוד לאמונה שלנו, היהודית, שכן מתייחסת בחיוב אל האחר, אל השונה ואל מי שהוא לא אנחנו. היא אומנם רואה את היהדות כדת מרכזית וחשובה, אֵם כל הדתות, אבל עדיין היא גם רואה שהיא קטנה ויש סביבה עמים אחרים ודתות אחרות וצריך לחיות עם כולם בשלום. אני מבין לחלוטין את הכעס והזעם של התושבים הן בדרום תל-אביב והן במקומות אחרים בארץ. אבל – וזה כישלון גדול של הממשלה, שלא יהיה ספק – אסור בשום פנים ואופן שהכעס והכאב הזה ייתנו פתח למסע של אלימות והסתה. האחריות – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש – היא שלנו, של חברי הכנסת ושל נבחרי ציבור במדינת ישראל. מי שלא רוצה לקחת את האחריות הזאת על עצמו, שיוותר גם על הסמכות שיש לו בנושאים האלה. אבל מי שבא לבית הזה או מי שממלא תפקידים ציבוריים אחרים ברשויות או במקומות אחרים במגזר הציבורי במדינת ישראל, יש עליו אחריות מלאה: 1. למצוא פתרון לבעיה הזאת או פתרונות, כי אני לא בטוח שיש רק אחד; 2. להבטיח כי הציבור, שמאזין לו ושומע אותו וקורא לו, לא יבין מדבריו כי אלימות והסתה מותרות; בשום פנים ואופן לא. היו"ר מוחמד ברכה: תודה. אני מזמין את חבר הכנסת מיכאל בן-ארי לשאת את דברו בעניין הזה. אחריו – חבר הכנסת נסים זאב. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): היושב-ראש, השר סער, חברי חברי הכנסת, ידידי ומכובדי חבר הכנסת נחמן שי, אני מסכים שמלים יכולות להרוג, אבל המציאות הקיימת לנגד עינינו, של האטימות, חוסר המעש, של הממשלה, היא שהביאה אותנו עד הלום. השר ישי יכול להמשיך להגיד מה שהוא רוצה. אני לא רוצה להתעמת אתו. הוא נעלב מזה. באמת אין לי עניין אתו אישית. יש לי עניין עם המחדל הממשלתי הגורף. ביקשתי קודם ועדת חקירה, וסירבו לקבל. אני כן רוצה להתייחס לכל מיני אמירות – שמסתמכים על היהדות. רבותי, הפרשה הכי מתאימה לפרשת המסתננים זו פרשת גדעון והמדיינים. השר סער מן הסתם מכיר את פרשת גדעון. על פלישת המדיינים לארץ בימי גדעון נאמר: "וידל ישראל מאד" – דלות. זה הביא לדלות עד כדי כך שכתוב שהוא הולך להניס מפני המדיינים והוא חובט חטים בגת. למה בגת? בעונה של הגרנות יבואו לחפש אותו בגרנות, אז הוא הלך לגת כי העונה של הגת היא עוד חודשיים. פרשת המדיינים היא הפרשה. זו המלחמה העקובה בין הישימון לבין המזרע. זו הפילוסופיה. זה מה שעומד מאחורי מה שקורה פה. ההשוואה לרות ממש לא לעניין. לא נעים לי. אני מחזיק פה את מגילת רות, ולימדתי את זה באמצע הלילה בליל שבועות, מה שאני נוהג לעשות במשך שנים. רות בחרה, במקום המנוחה בארצה – אומרת לה נעמי "ומצאנה מנוחה אשה בית אישה". היא מוכנה להקריב. אומר עליה בועז: הלכת לארץ שאת לא מכירה, לחוסר תקווה. כשהיא אומרת לנעמי שהיא תבוא אתה, היא מביעה חוסר תקווה. היא לא אומרת רק "עמך עמי, אלוקייך אלוהי" – היא מסיימת ב"באשר תמותי אמות ושם אקבר". זאת אומרת, אני הולכת אתך עד הסוף המר ואין לי שום ציפיות לטובה. לאנשים שאנחנו מדברים עליהם יש ציפיות לטובה. לכן ההשוואה היא לא לעניין. גם ההשוואה ליציאה למצרים – למצרים אנחנו נקראנו לבוא על-ידי פרעה, ולא ביקשנו להישאר שם. ביקשנו לצאת, ולא נתנו לנו, לארצנו ולמולדתנו, ואף-על-פי-כן יש לנו כבוד והערכה כלפי המצרים שבכל זאת הם אירחו אותנו באותם ימים על אף כל הקשיים. כאן מדובר באנשים שאומרים: זאת הארץ שלנו; האדמה של אלוהים. תראו, רבותי, הדברים האלה היום הם בכל סרטון YouTube. אפשר להיכנס לאתר ולראות את הדברים. אלימות היא דבר מכוער ודבר מטורף, אבל אני סיפרתי אתמול שהייתי ממש בערב פסח בלשכה שלי, ובאו אנשים מהשכונה, ואנשים אומרים: אנחנו נשרוף את השכונה – זה היה הביטוי. אני מקווה שזה לא יקרה ולא מיניה ולא מקצתיה. ומה שקרה בשבוע שעבר הוא למורת רוחם של כולם. אבל הטענות נופלות על אוזניים ערלות של ממשלה שלא עשתה. יש פה כל כך הרבה שרים. שר אחד שיהיה לענייני מסתננים. שרים שהם חסרי מעש. היו"ר מוחמד ברכה: נא לסיים. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): ועדת שרים יש לכל כך הרבה דברים. לכן המלים אולי הורגות, אבל אטימות במקרה הזה היא זאת שבעוכרינו. תודה רבה. היו"ר מוחמד ברכה: תודה. חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. קריאה: – – – שלמה מולה (קדימה): לא, לא. אני ויתרתי. היו"ר מוחמד ברכה: אוקיי. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני לא חושב שיש נבחרי ציבור שקוראים לצאת לאלימות מול האריתריאים ומול הסודנים. אין דבר כזה. יש התבטאויות קשות, יש זעם של ציבור מתוסכל שמרגיש חוסר אונים. זו המציאות. המדינה עושה מעל ומעבר. שלא יספרו סיפורים. כן, חבר הכנסת בן-ארי, עושה מעל ומעבר. אני חושב שהתקציב ששמה ממשלת ישראל בשנתיים האחרונות כדי לנעול את השערים – מה לעשות? 165 קילומטר, אתה לא יכול לעשות את זה ביום אחד. זו היתה תוכנית – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – – נסים זאב (ש"ס): אני אומר לך. – – לשלוש שנים, והממשלה עשתה את הכול לצמצם את פער הזמנים, ואני אומר לך מתוך ידיעה. לא נתנו את זה לקבלן או לשני קבלנים, נתנו לעשרות קבלנים וקבלני משנה, כל אחד בקטע מסוים, של 4 או 5 או 10 קילומטר. לא נתנו את זה לקבלן לעשות הון, ושהציבור פה יחכה. כי הממשלה מודעת. עכשיו השאלה, מה לעשות? יש פה מצב קטסטרופלי של מאות ואלפים סודנים שנכנסים, כל יום, בכל שעה. יש לך בעיה בין-לאומית, לא להתכחש לזה. איך מונעים את זה? אז מה, מה שנשאר זה רק לקחת כיתת יורים ולירות בהם? צריכים לעשות מעשה, וזה מה שאמר שר הפנים. אנחנו נפסיק לדבר ולפטפט. צריך לעשות מעשה. ואדוני היושב-ראש, מה שצריכים לעשות זה כן לשים אותם באותם מתקנים שהממשלה החליטה עליהם. נכון שיש יותר מ-11,000, ובית-הכליאה הזה יכול להכיל רק 11,000. אבל לא יכול להיות שאחרי חקירה של שב"כ, ואני אומר לכם: שב"כ צריך להיכנס פה, ומשטרת ישראל, כי משטרת ישראל לא מסוגלת לחקור את אותם המסתננים. וקבל עם ועדה, להוציא את הממצאים לאור. ומי שהוא לא פליט, להוציא אותו בתוך 24 שעות משטח מדינת ישראל. מה, זה מה שצריך לעשות. אבל להראות את זה קבל עם ועדה, ושלא נשחק ב"נדמה לי". כאילו כלפי העולם, אנחנו אומרים שהם מסתננים, הם לא פליטים, אבל אנחנו לא מוכיחים זאת בעליל. צריך להוכיח, וצריך שכל מי שלא פליט, וזה ברור: מי ששומע, מי שקרא את הכתבה רק הבוקר, ורואה מה שהולך בשכונת לוינסקי, מבין ש-99% מהמסתננים האלה הם מבקשי עבודה. אין שם פליטים. וצריך להחזיר את כולם, וצריכים לעשות הלכה למעשה ולבצע את הדברים. ורק משפט אחד לגבי רות המואבייה, וכל העניין הזה: "וחי אחיך עמך". אפילו בין יהודים, חייך קודמים לחיי חברך. על אחת כמה כשבאות לפה קבוצות, שקבוצה מוסלמית – ואנחנו מדברים על מדינה יהודית ודמוקרטית. בקצב הזה לא תישאר – לא מדינה יהודית, ולא רוב יהודי. תשכח מזה. אז אנחנו נהיה יפי נפש – – – מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): – – – נסים זאב (ש"ס): ואנחנו – – – מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): מה מפריע לך? נסים זאב (ש"ס): "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים, אפילו כשמדובר בין שני יהודים. כן. על אחת כמה כשמדובר במסתננים, שהם באים לפגוע בך, ופוגעים בך, הלכה למעשה. היו"ר יעקב אדרי: תודה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אכן, אנחנו מדברים על בעיה קשה, כאובה וכואבת. אני נמצא הרבה מאוד בשכונות הדרום של תל-אביב, והמצוקה שם היא אמיתית. זו מצוקה של מבקשי החיים מאפריקה שמגיעים לשם כמעט כל יום באוטובוס ממחנה "סהרונים"; מורידים אותם מהאוטובוס, אומרים להם: לכו. הם אמורים לישון בגינה או ברחוב. המצוקה שלהם קשה מאוד. וגם המצוקה של התושבים הוותיקים בשכונות האלה קשה מאוד. השכונות האלה לחלוטין הפכו להיות למקומות לא בטוחים, עם אווירה קשה. אנשים לא מרגישים בטוח להסתובב בערב. מצוקה אמיתית. ובשכונות הדרום של תל-אביב, עמיתי חברי הכנסת, אכן קיימת היום מדורה. ובדיוק מכיוון שקיימת היום מדורה, אסור לשפוך עליה שמן. אסור לשפוך עליה שמן. אסור להגיע לשם עם ביטויי הסתה, ואלימות, והשמצות ושנאה, כדי להפוך את המדורה הזאת לתבערה ענקית שתכלה את כולנו. עמיתי חברי הכנסת, הבעיה היא מאוד קשה. היה אתנו, עד לפני כמה דקות, סגן שר החוץ, דני אילון, ומשרד החוץ אומר לנו – אומר סגן שר החוץ, ואומרים אנשים אחרים במשרד החוץ, שאת אותם מבקשי חיים מאפריקה, את רובם המכריע, אי-אפשר להחזיר למקומות המוצא. אי-אפשר לגרש. לא את האריתריאים, ולא את הצפון-סודנים ואלה שמגיעים מחבל דארפור, שהם 90%-85% ממבקשי החיים האפריקנים. בא שר הפנים ואומר לנו, כמו שהוא אמר קודם, היום: שאסור לתת להם לעבוד. כאשר אי-אפשר לגרש אותם, מצד אחד, ואסור לתת להם לעבוד, מצד שני, באה המשטרה, ובצדק אומרת לנו: התוצאה היא שהם כולם יהפכו לקליינטים שלנו. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני מברך על אמירתו האחראית של מפכ"ל המשטרה, שאמר שבתנאים הקיימים זאת טעות לאסור על מבקשי החיים לעבוד. לאסור על מבקשי החיים לעבוד זה לגרום להם, בעצם, להיות עברייני מצוקה, עברייני חוסר ברירה. מה צריך לעשות? קודם כול, להפסיק את ריכוז מבקשי החיים בשכונות העניות והמוחלשות ביותר בארץ. להפסיק את מדיניות הריכוז הזו. לפזר אותם בכל הארץ. לחלק את הנטל באופן שווה. לגבש תוכנית לאומית שתיתן מענה ראשוני לאנשים האלה, כל עוד הם נמצאים כאן. שנית, לקבוע תוכנית מיידית של התערבות, עזרה ושיקום בשכונות הדרום של תל-אביב. שלישית, לסגור לגמרי את הדלת המסתובבת. אם אנחנו מאפשרים עבודה למבקשי החיים מאפריקה, זה אומר שאנחנו לא צריכים עוד ואסור לנו לייבא יותר עובדים זרים. רק בשנה שעברה, אדוני היושב-ראש, ממשלת ישראל אישרה ייבוא של 32,000 עובדים זרים ברשיון לישראל; עובדים זרים בתחומי בנייה, בתחומי חקלאות, בתחומי סיעוד. אם יש לנו ציבור כל כך גדול של מבקשי חיים שכבר נמצאים בארץ, צריך לאפשר להם לעבוד ולסגור את הדלת המסתובבת הזאת. כמובן, לסגור – – – היו"ר יעקב אדרי: הם לא בעלי מקצוע. דב חנין (חד"ש): גם אלה שמגיעים, אדוני היושב-ראש, אני מכיר את זה היטב. היו"ר יעקב אדרי: – – – הם לא בעלי מקצוע. מבקשי עבודה, הם לא בעלי מקצוע – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – – דב חנין (חד"ש): גם אלה שמגיעים מתאילנד, וגם אלה שמגיעים לעבודה בבניין, אינם בעלי מקצוע. ואפשר להכשיר אותם לעבודה בחקלאות, ובבניין ובסיעוד, כי הם נמצאים כאן, ואסור לייבא לישראל יותר עובדים זרים. נכון, אדוני היושב-ראש: זה יפגע בכל אותן חברות ייבוא כוח-אדם, שעושות רווחים, גוזרות קופון, על כל עובד זר שנכנס לישראל. אם לא נפעל, אדוני היושב-ראש, במתכונת משולבת, בכל הצעדים האלה ביחד; אם נמשיך, כמו שהממשלה עשתה עד עכשיו – לעצום את העיניים בחוזקה, ולהפקיר את מבקשי החיים מאפריקה ואת תושבי השכונות ביחד למצוקה, התוצאה תהיה איומה ונוראה. היו"ר יעקב אדרי: תודה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, אין ספק שגילויי האלימות נגד מבקשי העבודה ונגד אלה שהם ממוצא אפריקני, סודנים, אריתראים והשאר, הם תולדה של מצוקה – תחילה מצוקה אמיתית – וגם תולדה של מסע של השמצה והסתה. אני לא יכול, אדוני היושב-ראש, להתעלם מכך שיש כאלה פוליטיקאים. נכון, הם אומרים שדרום תל-אביב, כל השכונות האלה, הן בבעיה, ואכן הן בבעיה. זו אמת. אבל האם הכתובת היא מבקשי העבודה או הכתובת היא הממשלה, שישבה בלי מעש ולא פתרה את הבעיה? אני חושב שיש פוליטיקאים, במיוחד מהימין – כאשר הם משתמשים בטרמינולוגיה או במושגים שהם גזעניים; כאשר אתה אומר על אוכלוסייה שהיא סרטן; כאשר חבר הכנסת, שהוא גזען, בא לשם ומסית נגד אלה שהם ממוצא אפריקני, אז מה התוצאה? התוצאה, שאנשים ייקחו את החוק לידיים, ילכו ל"סרטן" הזה וינסו לעקור אותו. אדוני היושב-ראש, אני חושב שנכון שיש כאלה שדואגים לתושבים בדרום תל-אביב, בלוינסקי, בכל השכונות האלה, אבל יש חברי כנסת – והם אמרו את זה – לא זו הדאגה שלהם; הדאגה שלהם היא העניין של pure מדינה יהודית. הם חושבים שרק אלה ממוצא יהודי הם שחייבים לחיות פה. והם אומרים שדואגים לרוב היהודי. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שזאת גזענות, ואני לא יכול לא לעשות את הדמיון הזה ולחזור לכל העניין של הגזענות נגד הערבים, אחר כך נגד האתיופים – משום שכל זה יוצא ממקור אחד. יש כאלה שרואים כי ה-superior, העליון פה, הוא רק היהודי, והשאר – לא מכירים בו. לא מכירים בשוני שלו, לא מכירים בייחוד שלו. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יעקב אדרי: תודה. חבר הכנסת עמיר פרץ, בבקשה. עמיר פרץ (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אין ספק שהתקופה הזאת שעוברת על מדינת ישראל זו אחת התקופות אולי העצובות ביותר שהמדינה חווה. מכיוון שאנחנו נעמוד כאן ונעשה ניתוח מאוד מדוקדק, מאוד חכם של מי אשם, כיצד הגענו עד הלום – אבל הנזק הבלתי הפיך שנגרם לנשמת אפה של האומה שלנו, ליסודות של התרבות שלנו, הוא נזק הרבה יותר קשה מהוויכוח עצמו. לבי לבי עם תושבי הדרום – תושבי דרום תל-אביב, גם תושבים בערי פיתוח בדרום הארץ, במקומות שאליהם מגיעות אותן קבוצות של מחפשי מקלט – מחפשי עבודה, יגדירו אותם – אנשים, בני-אנוש, בני-אדם. והם מגיעים לשם, ואדוני היושב-ראש, זאת לא הפעם הראשונה שבה מצוקה מתנקזת אל תוך מצוקה. נכון שהפעם מדובר באנשים שהם לא כאלה שתוכננו להגיע, אבל לאן הגיעו – אתה היית ראש העיר באור-עקיבא – – – היו"ר יעקב אדרי: גם לאור-עקיבא – – – עמיר פרץ (העבודה): לא, עוד לא הגענו למסתננים. כאשר היו צריכים לפתור את בעיית העולים החדשים בהמוניהם, לאן שלחו אותם? היו"ר יעקב אדרי: ליישובים. עמיר פרץ (העבודה): לא שלחו אותם למקומות החלשים? מה כולם עכשיו מרימים גבה ואומרים, איך ייתכן שלא שולחים חלק מהם לצפון תל-אביב ולשכונות יוקרה? בסוף מדיניות דמוגרפית מתבררת ככזאת שהיא מוכתבת קודם כול על-ידי הערך של הנכס שנמצא באותה שכונה. מה זה, במקרה מגיעים לדרום תל-אביב? שם הם מוצאים דירות יותר זולות, שם אפשר לאחסן עשרה איש במחסן שיום קודם בעל-הבית של המחסן קיבל 2,000 שקל, ועכשיו פתאום יש לו 10,000 שקל, כי כל אחד שם משלם 1,000 שקל כדי למצוא מחסה. אנחנו יודעים שיש פה אינטרסים כלכליים קשים מאוד. אדוני היושב-ראש, כל אוכלוסייה שנמצאת בשוק העבודה ואיננה מפוקחת יוצרת ירידה של רמת ההכנסה הממוצעת של הישראלי גם אם היא לא נמדדת. שלא יהיו אי-הבנות. האינטרס הראשון הוא קודם כול להלבין את העבודה שלהם – קודם כול, בכל דרך. בכל דרך. אני בהחלט חושב שצריך לגלות הבנה לתושבי הדרום. דרום תל-אביב על כל המושגים. הדרום הפך למושג. קח דרום – והוא מייד מסתדר לך. היו"ר יעקב אדרי: אילת, ערד. עמיר פרץ (העבודה): יש פה שילוב של הזנחה והסתה. הזנחה מצד הגורמים הממשלתיים שהיו אחראים לטפל בעניין. וזה לא משנה מי התעורר איפה, ולא יגיד מישהו, לא ידענו שהקצב הוא כל כך גדול – עכשיו ראינו את הקצב לנגד עינינו. מקבלי החלטות גם צריכים לדעת למדוד את הקצב ולתת תשובות. ומצד שני יש אמירות של הסתה. אין דבר כזה, שאיש לא יאמר "לא התכוונתי". מה זה, לא התכוונת? ילד בן שש, ילד בן עשר, ישראלי, יהודי – אם תרצו – צופה בטלוויזיה ושומע ביטויים קשים ביותר על בני-אדם; הוא לוקח את זה אתו לכל מקום, הוא יגדל עם זה. זה נזק קשה מבחינתנו. כי אני מאמין שבסופו של דבר נמצא פתרון – עוד שנה, עוד שנתיים; אולי נצטרך בסוף להלבין את כל מי שנמצא כאן; אולי נצטרך למצוא פתרונות של שחלוף מול עובדים זרים אחרים. הרי מה זה העובדים הזרים הבלתי-חוקיים שאחרי שנגמר להם הרשיון והם ממשיכים לעבוד? הם בדיוק באותו מעמד של אותם מסתננים שהגיעו והם מחפשי עבודה. ואני חושב שאם אנשי ציבור רוצים לדעת מתי מוטלת עליהם האחריות – זה בשעה הזו. כולנו יכולים למצוא מלים מאוד נוקבות, מאוד פופולריות. לצערי הרב, בעיני זה דבר לא ראוי. אינני רוצה ששמי יירשם בשום מקום על אמירה גזענית גם אם היא באה לתת פתרון לתחושה של מצוקה ושל שלהוב יצרים. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי – כאן זה שילוב נהדר, קשה, של המשפט הזה. אינני יודע מי יצר את אותה בעיה. אנחנו יודעים. אבל אוי לי מהיוצרים, ואוי לי מהיצרים. יש פה שילוב קשה מאוד. ואני בא ופונה לחברי חברי הכנסת: בואו נכין תוכנית משותפת לסייע לאותן אוכלוסיות שתמיד מוצאות את עצמן קולטות את החולשה והמצוקה של ישראל, אבל בואו נעשה זאת תוך הגנה על כבוד האדם באשר הוא אדם. תודה. היו"ר יעקב אדרי: תודה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ההיסטוריה מלמדת אותנו שגילויים של גזענות והקצנה ופאשיזם הם תמיד – כמעט תמיד – באים כביכול כמענה למשבר. פעמים זה משבר כלכלי, לפעמים זה משבר של זהות, לפעמים זה משבר בביטחון האישי; אבל מצב משברי. לכן פעמים רבות גם מתייחסים לאמירות כאלה בסלחנות מסוימת, כי יש תירוץ. לכל רשעות יש תירוץ. חבר הכנסת עמיר פרץ, רק השטן הוא הרוע ללא מניע. לכל רשע יש מניע; כל פשע, יש מניע מאחוריו. רק השטן הוא – איך אומרים – הרוע המושלם, בלי שום מניע. הרוע עצמו. לכן כשבאים כאן ורואים שחברי כנסת ופוליטיקאים מתבטאים בצורה של גזענות בזויה, שפלה – אין מלים לתאר אותה – אסור לתת להם הנחות. אין שום תירוץ. זה שיש משבר, וזה שיש ככה, וזה שיש ככה – בבקשה, תגידו, תביעו את עמדתכם. אבל לרכוב על גל של פופוליזם, ובמקום – רואים שהאספסוף מנהיג את המנהיגים, והמנהיגים רצים אחריו ומקצינים עוד יותר. יש לגנות בכל לשון את ההתבטאויות הגזעניות נגד העובדים הזרים, נגד מבקשי עבודה. דרך אגב, זה אותם אנשים, אותם פוליטיקאים – איך אומרים – שמתמידים. כל שבוע אנחנו שומעים מעל הבמה את התבטאויותיהם הגזעניות נגד חברי הכנסת הערבים, נגד הציבור הערבי – הם הולכים לדרום תל-אביב, ואיך אומרים – הז'רגון הפוליטי שלהם נמצא אצלם; משתמשים באותה שפה, או אפילו יותר גרועה, נגד העובדים הזרים. ולכן אני חושב שיש להוקיע, לגנות את הפוליטיקאים האלה. כמובן, אנשים מגיבים בצורה זו או אחרת, אני מבין. אני מבין ללבם של האנשים שסובלים מבעיות אלו או אחרות, אבל הביקורת שלי מופנית כלפי מנהיגי הציבור. מנהיג ציבור צריך להדריך, צריך להרגיע, צריך להציע פתרונות. לא – איך אומרים? – כאחרון המתלהמים לצעוק צעקות גזעניות ולהגיד: אחרי. זה מסוכן. איך אומרים? אין, אין גזענות בדרום תל-אביב. לא יוצאת משם גזענות, הגזענות מגיעה לדרום תל-אביב. הגזענות כלפי תושבי נצרת מגיעה לדרום תל-אביב. הם באו מבחוץ, הם מנסים להכניס את הגזענות לשם. אני חושב שבכנסת, לפחות, צריך להיות קול ברור נגד התבטאויות כאלה, ואני מקווה שהשר שיענה יגיד דברים דומים, אפילו שזאת שהתבטאה היא מהמפלגה שלו. אם הוא לא יעשה זאת אני מציב סימני שאלה, על היושרה לפחות. תודה רבה. היו"ר יעקב אדרי: תודה. חבר הכנסת הרב גפני – לא פה. חבר הכנסת שלמה מולה, אחרון הדוברים, יש לך, לא ייאמן, עשר דקות. עמיר פרץ (העבודה): אני מקווה שהוא ירחם עלינו, הוא דווקא מסוגל בשלוש דקות להסביר יופי מה שהוא יודע. היו"ר יעקב אדרי: יש כאלה שגם בעשר דקות לא יכולים להסביר את העניין. שלמה מולה (קדימה): ידידי הטוב, יכול להיות שלא יהיה צורך בעשר דקות, אני אנסה בכל זאת. אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, האמת היא, אתמול, בדיון שהיה בוועדת הפנים של הכנסת, אני יודע שדיברתי בהתרגשות רבה. אני אנסה גם לא להגיע להתרגשות יתר על המידה כאן היום, אני אנסה להסביר את ההיגיון שבדבר. האמת היא שתושבי תל-אביב או אילת או ערד הם באמת מסכנים. באמת קשה להם. צריך להיות קשובים לצורכיהם. מדיניות ממשלות ישראל הביאה אותם למצב כמעט בלתי אפשרי. איך אפשר להבין שמשפחה או ילד או ילדה מרגישים לא בטוחים לצאת בסביבת מגוריהם, שזה היה צריך להיות אולי המקום הבטוח ביותר? ברור, המצוקה שלהם היא ברורה, הקושי שלהם הוא ברור. זה לא נכון לבוא בטענות לאזרחים שבאמת מתבטאים בצורה חריפה. אבל צריך לעשות הפרדה בין איש ציבור אחראי שמילותיו עלולות לגרום למעשה של אלימות פיזית, לגרום לאלימות פיזית, לבין תושבים שמרגישים שהמדינה לא מגינה עליהם מספיק מול התופעה הזאת של ההסתננויות או של המסתננים. אבל אני גם רוצה להגיד משהו. ממשלות ישראל משתמשות, מה שנקרא, במדיניות הדלת המסתובבת. יש כאלה שמביאים אותם מתאילנד, יש כאלה שמביאים מרומניה, יש כאלה מגיעים מחבר המדינות או ממדינות אפריקה, והם נשארים כאן. איש לא פותח את הפה. לא אומרים דבר וחצי דבר על אותם אנשים, חלקם גם נמצאים באזור תל-אביב. למרבה הפלא, האמת, אפשר לזהות אותם, אבל אי-אפשר לזהות אותם יותר מדי כמו את האפריקנים. מכיוון שהאפריקנים הם שחורים, הם בולטים ביותר. עכשיו אני אגיד לך מה הבעיה, אדוני היושב-ראש. הזר האולטימטיבי הוא שחור. הוא במיוחד אפריקני שהגיע – תפיסת העולם שהמערב חי בה: אפריקני הוא פרימיטיבי, אפריקני הוא חסר תרבות, אפריקני הוא לא מספיק משכיל, אין לו מספיק תרבות. זאת אומרת, כל הסטיגמה המכוערת הזאת שהמערב גדל אתה. החבר'ה האלה הגיעו לכאן עם התחושה הזאת, ואז פתאום התזה הזו היא קיימת והיא מתנפצת אל הפרצוף של אזרחי מדינת ישראל. הרי הבעיה היא לאו דווקא רק 60,000 הפליטים האלה – דרך אגב, גם צריך לעשות את ההפרדה, יש פליטים, יש מהגרי עבודה, יש כל מיני סוגים רבים של אנשים. לי אין בעיה, אדוני היושב-ראש, שמדינת ישראל מחר בבוקר תמצא פתרון נאות לקחת את ה-60,000 להחזיר אותם הביתה, להחזיר אותם לאריתריאה; לא לגרש אותם, לא מדובר על גירוש, להחזיר אותם למדינה שלהם. זה מותר וזה נכון, צריך לעשות את זה בשום שכל. אבל עד שהם הולכים, מה אתם רוצים שהם יעשו? אני פשוט שואל שאלה פשוטה: מה אתם רוצים, שהם יהיו רעבים? לא יאכלו? לא ישתו? לא ילכו לקופת-חולים? ארגוני זכויות אדם, שלא יעזרו להם? איזו מדינה אתם רוצים שאנחנו נהיה? מדינה, מה? שלא מקבלת את זכויות האדם? שלא מקבלת את ארגוני זכויות האדם? ומגדפים אותם, חברי הכנסת אומרים: את הארגונים האלה, את המנכ"לים האלה, נשלח אותם גם לכלא. אז מה אתם רוצים שהאנשים האלה יעשו? אני אגיד לך, אדוני היושב-ראש, מה יקרה. היו"ר יעקב אדרי: לא, אמרו שהמשרדים יהיו בצפון תל-אביב. שלמה מולה (קדימה): אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד לך, אתה יודע מה? אדם רעב שרוצה להתקיים לא מעניין אותו שום דבר, הוא יגנוב, הוא יפגע, הוא ייקח בכוח כי הוא רוצה לשרוד. אדם רעב יעשה הכול כדי לשרוד. אני אומר לך, צריך למצוא פתרון אנושי. אינני אומר, אדוני היושב-ראש, אני חוזר ומדגיש, אינני אומר שצריך לתת להם אזרחות ואינני אומר שלא צריך למצוא פתרון. אינני אומר. כן צריך למצוא פתרון, הם צריכים לחזור הביתה. אבל כל עוד הם פה צריך להתייחס אליהם כאל בני-אדם, בני-אנוש. תשמע, אני רוצה לספר לך, אדוני היושב-ראש, ובהרבה מאוד הזדמנויות שמעת אותי ובהרבה מאוד מקומות: אני הייתי מסתנן. אני הייתי מסתנן יהודי בגדריף בסודן. לא היה לי דרכון, נכנסתי בצורה בלתי חוקית, רציתי לבוא למדינה שלי כאן, לארץ המובטחת, חיפשתי אנשים שיצילו אותי. אני הייתי שם רעב, לא היה לי מה לאכול. אמרו לנו, לנו, ליהודי אתיופיה, שם, כשאנחנו היינו, האזרחים המקומיים אמרו לנו: לא נרשה לכם לחיות כאן, אל תשתכנו לנו, לא תקבלו טיפול רפואי, לא תאכלו, לא תשתו. בגלל זה אנחנו איבדנו 5,000 אנשים, בגלל שלא היה להם מה לאכול מתו אנשים מרעב, לא קיבלו טיפול רפואי. אני לא אהיה מסוגל לחשוב את אותן מחשבות רעות של אותם אנשים שלא אפשרו לי לחיות חיים נורמליים של כמה חודשים. כלאו אותנו, שמו אותנו בכלא. מה פשענו כשהיינו שם? אנחנו היינו במעבר בדרך לארץ-ישראל כי לא התאפשר לנו לחזור הביתה, אז מה? ואני יכול לבוא ולהגיד עכשיו: אותם אנשים שנמצאים כאן, נתייחס אליהם כמו שהתייחסו אלינו? אני לא אתן שזה יקרה כל עוד אני מסוגל להשפיע בחברה הישראלית. ואני אומר את זה בדעה צלולה: בני-אנוש אנחנו, אנחנו בני-אדם קודם כול. לכן צריך לראות את האדם, לא צריך לראות לא את הצבע שלו, לא את המוצא שלו, לא איך הוא הסתנן, נכנס, למדינה שלנו. המחדל הגדול של המדינה הזו, שלא סגרה את הדרך להגיע לכאן, שלא עשתה מאמץ כדי לסגור שלא ייכנסו למדינה שלנו. ברגע שהם נכנסו, אנחנו, החובה המוסרית שלנו, לפי הערכים היהודיים שלנו, קודם כול להתייחס אליהם כאל בני-אדם, בני-אנוש. ואין שום קשר בין להתייחס אליהם כאל בני-אדם, בני-אנוש, לבין לדרוש מהם בצורה נאותה לחזור אל המדינה שלהם, לארץ המוצא שלהם. ולכן, אדוני היושב-ראש, אתה יודע, מעל הכול מה שקשה לי בעצם – ואותם מתלהמים, המסיתים לאלימות, לשנאה, לגזענות, בעצם מוציאים את דיבתה של מדינת ישראל בחוץ. הרי לא ישמעו את מה שחבר הכנסת עמיר פרץ אמר, לא ישמעו מה שאני אומר, לא ישמעו את מה שאתה אומר. ישמעו את אותם חברי הכנסת שבשביל לקושש קולות בפריימריס של הליכוד ילכו, יסיתו, יוציאו את דיבתה של מדינת ישראל רעה. הרי רק אותם יצטטו. אז יבואו ויגידו לנו: מדינת ישראל היא מדינה גזענית. יגידו לנו: מדינת ישראל איננה מכבדת את זכויות האדם, מדינת ישראל בעצם איננה חברה בקהילת העמים. ישוו אותנו לאפגניסטן, ישוו אותנו לאירן, ישוו אותנו למדינות חשוכות, שאנחנו לא רוצים להיות. לכן, לסיכום, אדוני היושב-ראש, אני חושב שעם ישראל הוא עם שסבל כל כך הרבה שנים, שדוכא, הושמץ, בגלל היותו עם יהודי. גם כשאתה היית יהודי במרוקו או באתיופיה או בכל מקום אחר, בגלל היותנו יהודים סבלנו מאנטישמיות, משנאה, בגלל התרבות המפוארת של היהדות שלנו. לכן דווקא אנחנו צריכים להיזהר זהירות כפולה ומכופלת כשהזר מגיע אלינו. הזר מגיע אלינו בעצם, ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, המדיניות צריכה להיות ברורה. הממשלה צריכה למצוא פתרון נאות להחזיר אותם לבית שלהם בצורה מכובדת, בצורה שיהיו להם זיכרונות טובים מהביקור הלא-מוצלח שהיה להם במדינת ישראל. אנחנו, כמדינה, יש לנו היכולת. מדינה חזקה יכולה למצוא פתרונות, שכל אחד מאתנו יכול להסתובב עם ההשראה של היותנו יהודים, כמדינה שקודם כול מקבלת את האדם כאדם. אני חושב שצריך להפסיק את הדלת המסתובבת, צריך לאפשר לאנשים – קודם כול להפסיק את הדלת המסתובבת, המדיניות הזאת, ואז להתמודד עם השאלה הזאת, שאלת הזרים, בלי מחסומי צבע, בלי מחסומי תרבות. להגיד: אנחנו רוצים להתמודד, לפתור את הבעיה. האמת היא, הייתי למשל מצפה – זו לא ציפייה בשמים – הייתי מצפה מראש הממשלה לגנות, למשל, את חברי הסיעה שלו, את דני דנון, את מירי רגב, על הסתה לגזענות, על הסתה כלפי בני-אדם. אבל כנראה אי-אפשר לצפות יותר ממה שהחבר'ה האלה אמרו. לכן, אדוני היושב-ראש, לסיכום אני רוצה לומר שאני גאה גם בהיותי יהודי, גם כמי שהיה מסתנן בעבר במדינה אחרת, אבל אני רוצה להישאר אדם, אני לא רוצה להיות קניבל, אדוני היושב-ראש. מה שחברי הכנסת עושים, הם פשוט מסיתים לגזענות ומוציאים את דיבתה של מדינת ישראל רעה. זה מאוד חבל לי. תודה רבה. היו"ר יעקב אדרי: תודה, חבר הכנסת שלמה מולה. אכן, הנושא מסובך, בעייתי, וגם עשר דקות לא מספיקות. ואין פתרונות, לא ראיתי שמישהו הציע פה בכל זאת פתרונות רציניים. מה לעשות, הנושא כאוב ובעייתי. עמיר פרץ (העבודה): אדוני היושב-ראש, יש ממשלה. היו"ר יעקב אדרי: נכון, זה בדיוק. זה השולחן שצריך לתת את הפתרון, ופתרון אין. רבותי, השר שהיה צריך להשיב, השר אהרונוביץ, נמצא בחו"ל וסיכמנו על דעת כולם שזה יעבור לוועדה, וכאשר יהיה דיון בוועדה השר יבוא, יופיע בוועדה. עמיר פרץ (העבודה): אני מתנגד, אדוני. זה נוגד את כל תקנון הכנסת. שיקראו כאן לשר תורן ושיבוא להשיב. מה זה הדבר הזה? שר החינוך גדעון סער: אני מוכן לענות לך. עמיר פרץ (העבודה): תענה. בנושא הכי כאוב אומרים: אהרונוביץ בחוץ-לארץ. היו"ר יעקב אדרי: חבר הכנסת עמיר פרץ – – – שר החינוך גדעון סער: – – – תרגיע את עצמך. אפשר להזמין לו רופא? הוא נראה לי לא רגוע. היו"ר יעקב אדרי: השר גדעון סער יכול לענות על כל נושא, תאמין לי. עמיר פרץ (העבודה): אדוני השר, מתייחסים אליך בכבוד. תתייחס בהתאם. שר החינוך גדעון סער: אני אענה לך בכבוד. באו אלי המציעים, סיכמו אתי משהו. מה קרה? עמיר פרץ (העבודה): מי? שר החינוך גדעון סער: באו אלי מציעים, דיברו אתי המציעים. עמיר פרץ (העבודה): אדוני, אתה היית מסכים, בתור יושב-ראש האופוזיציה? שר החינוך גדעון סער: אני אסביר לך. עמיר פרץ (העבודה): לא, אני שואל אם היית מסכים. שר החינוך גדעון סער: כן. עמיר פרץ (העבודה): לא היית מסכים. היו"ר יעקב אדרי: רבותי, אני רוצה לפחות לומר מה היה פה. חבר הכנסת עמיר פרץ, פנו לשר וביקשו ממנו, נתן את הסכמתו ובאו ואמרו לי. בסדר. עמיר פרץ (העבודה): אני, כמציע – – – היו"ר יעקב אדרי: אני מבין. השר יענה. שר החינוך גדעון סער: אדוני היושב-ראש, אני חושב שלמציעים מגיע – וכך גם כשפנו אלי אמרתי – שהשר הממונה הנוגע בדבר, העוסק בדבר, ישיב להם. אני חושב שזה מגיע, אני חושב שזה לכבוד העניין, שהוא באמת אחד הנושאים הקשים והכאובים שיש על סדר-היום. אמרתי כל העת: אם יש צורך, אני כשר תורן אענה כשר תורן, אבל בעיני הערך של זה הוא מוגבל, בוא נאמר את זה ככה. אז הוצע, אני לא יודע על-ידי מי, שהשר יופיע בוועדה, שיהיה סיכום שהנושא יעבור לוועדה והשר יופיע בוועדה. שלמה מולה (קדימה): מאחר שעמיר כנראה לא היה פה – – – היו"ר יעקב אדרי: לא היית פה. דב חנין פנה לכל אחד ובא – – – עמיר פרץ (העבודה): א. אם יש הצעות מוסכמות – אני מכבד; ב. אני בהחלט מכבד גם את מה שאומר שר החינוך, אבל אני חושב שהנושא לא נוגע רק לשר לביטחון פנים. אבל אם זה הסיכום, אתה יודע, אני מכבד סיכומים. אבל אני חושב שהנושא, אילו היו מציעים, שמכיוון שהשר לא פה, יידחה בשבוע, גם אנחנו נשמיע את דברינו. שישמע אותנו – זה היה בסדר גמור. שר החינוך גדעון סער: אני חושב שזה כדאי. אני גם מוכן להשיב, התשובה שלי תהיה על בסיס דברים – – – עמיר פרץ (העבודה): אני מקבל את הסיכום. אין שום בעיה. שר החינוך גדעון סער: אני מודה לחבר הכנסת. היו"ר יעקב אדרי: תודה לשר. אתה יודע שהנושא הבא – המציע לא נמצא. אנחנו עוברים – – – עמיר פרץ (העבודה): רגע, צריך להצביע על כך שנעביר לוועדה. היו"ר יעקב אדרי: כן, אתה צודק. אני קודם כול אצביע. יש הצעה להעביר את זה לוועדת הפנים, וכמובן נעשה הכול שהשר ישתתף. מי בעד ? בבקשה, הצבעה. מי בעד להעביר לוועדה? אני מבין שזה על דעת כולם. הצבעה מס' 12 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה. היו"ר יעקב אדרי: תודה. שמונה בעד, אין נגד, אין נמנעים. הנושא יעבור לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. השר, כמובן, צריכים לעשות כל מאמץ שהוא ישתתף, כך נאמר. הנושא מאוד חשוב.