קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
איגרתו של ראש הממשלה ליושב-ראש הרשות הפלסטינית
היו"ר אופיר אקוניס:
אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום: איגרתו של ראש הממשלה ליושב-ראש הרשות הפלסטינית, הצעות מס' 8076, 8087, 8088 ו-8107.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
– – –
היו"ר אופיר אקוניס:
לא. ראשון הדוברים – חבר הכנסת צרצור.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
– – –
היו"ר אופיר אקוניס:
אה, התחלפתם. בבקשה, אדוני, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה ביקש להתחלף עם חבר הכנסת צרצור. אתה אחריו. ואחריו יהיה האחרון, חבר הכנסת אלדד. בבקשה. שלוש דקות.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ממשלה חדשה עם פוליטיקה ישנה – כך מתברר מקווי היסוד או מההסכם בין הליכוד לקדימה; כך מתברר גם מהאיגרת ששלח מר בנימין נתניהו ליושב-ראש הרשות הפלסטינית, מר מחמוד עבאס.
נתניהו בחר שלא להתייחס לנקודות שהועלו באיגרת של אבו-מאזן – לא להתנחלויות, לא לגבולות 67'. בעצם, הוא שלח מכתב של מלים ריקות מתוכן, ואמר שקמה ממשלה חדשה ויש סיכוי חדש. אבל אני קראתי את ההסכם בעברית, ושם כתוב במפורש שקדימה תומכת בקווי היסוד של הממשלה. לא היתה – קדימה, שנכנסה לממשלה בזחילה על הבטן, לא היה לה שום תנאי, אפילו למראית עין, שום תנאי פוליטי. כלומר, היא מסכימה עם הפוליטיקה של הממשלה הנוכחית.
ומעבר למפלגות, הפוליטיקה הזאת היא השלטת, יש לה רוב מוחץ בכנסת של יותר מ-90 חברי כנסת. אנשים מאוד שמחים, מחבקים האחד את השני, הנה יש אחדות רחבה מאוד, הנה, איך אומרים? גן-עדן של שוטים. כי בכך שמשמרים את המצב הקיים ולא מביעים שום נכונות להסדר פוליטי, הם בעצם – וממשיכים כמובן, בהתנחלויות ובנישול העם הפלסטיני מאדמתו ובהכשרה של התנחלויות קיימות ובבניית הגדר ובייהוד ירושלים המזרחית. העם הפלסטיני לא יכול לסבול יותר.
השמחה שיש בכנסת על כך שאין תהליך שלום, או מדברים: אין סכנה של שלום – איך אומרים כל אלה הלוקים ב"פּיסְפוביה" – המצב הזה לא יכול להימשך זמן רב. השינויים בעולם הערבי לא ייתנו לישראל את אותו מצב שהיה קודם. העולם הערבי וגם הפלסטינים, בראותם שאין סיכוי לגמרי, אפילו אלה שהיו להם אשליות להגיע להסדר כלשהו עם הממשלה הזאת או הממשלה שתבוא, יפנו, והתחילו זאת, לאפיקים בין-לאומיים, כדי ללחוץ על ממשלת ישראל.
היו"ר אופיר אקוניס:
ולסיום.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
לסיום, אני אומר: איגרת נתניהו לאבו-מאזן היא לא איגרת של שלום, היא איגרת של מלחמה. נקודה. תודה רבה.
היו"ר אופיר אקוניס:
אני מאוד מודה לך, אדוני. חבר הכנסת אברהים צרצור, בבקשה.
נדמה לי, חבר הכנסת זחאלקה, נדמה לי, אם אינני טועה, יכול להיות שאני טועה, אבל אם אינני טועה, שבאיגרת, אם קראתי אותה בעיתונות, לא קיבלתי אותה – מציע ראש הממשלה נתניהו לחדש את המשא-ומתן הישיר לשלום בלי תנאים מוקדמים. אכן זו איגרת שמבקשת לחדש משא-ומתן. אינני חושב שהיא איגרת – בוודאי לא למלחמה, בוודאי לא. אבל אולי נשמע את תשובת – אתה משיב, השר? מי משיב? השר, סגן השר. אבל זה – רק כי קראתי בעיתון. אולי לא הבנתי טוב.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, לרגל הדיון הזה ניסיתי באמת לסכם ולתמצת את פעילותה של ממשלת נתניהו מאז קמה ב-2009 ועד היום, ומצאתי את הדברים כדלקמן: א. בלימת כל ניסיון לפריצת דרך לשלום-אמת צודק ובר-קיימא במזרח התיכון; 2. ביסוס מדינת המתנחלים בכל רחבי הגדה המערבית הכבושה, כולל גם ירושלים המזרחית.
לצערי הרב, נתניהו לא הסתפק אך ורק בהרחבת ההתנחלויות המוגדרות כהתנחלויות חוקיות, לפי ההגדרה הישראלית, אלא ממשלת נתניהו גם מעלימה עין מעשרות מאחזים בלתי חוקיים. יתירה מכך, ממשלת נתניהו באה היום כדי להכשיר מבנים, שכונות כמו האולפנה בבית-אל, שהוקמה על קרקע של פלסטינים. בדיון שעבר, הדיון הקודם, אני הזדעזעתי עמוקות, אני צריך להגיד, כבוד היושב-ראש, מכך שמישהו העז לעשות השוואה בין המתנחלים לבין הערבים, תושבי הנגב הערבים. אין ספק שהדעת לא סובלת את ההשוואה הזו, מסיבה פשוטה מאוד: המתנחלים קיימים בשטחים הכבושים שהחוק הבין-לאומי אומר עד הרגע הזה שההתנחלויות האלה והמתנחלים נמצאים שם בצורה לא לגיטימית. עצם הימצאותם של המתנחלים שם, בשטחים הכבושים, זו הפרה בוטה של החוק הבין-לאומי. להשוות את המצב הזה לאזרחי ישראל שקיימים בשטח לפני קום מדינת ישראל, שנמצאים על הקרקע זה מאות שנים, וישראל באה לאחר מכן וחוקקה חוקים כדי לנשל אותם מאדמתם, ועדיין קיים מה שנקרא סכסוך על הבעלות בין המדינה לבין תושביה הערבים בנגב. להשוות בין שני המצבים, זה דבר שהדעת בשום פנים ואופן לא סובלת.
במה עוסק עוד נתניהו? הוא עוסק בהקמת קואליציה דתית נוצרית–יהודית אל מול קואליציה – כפי שהוא רואה זאת – מוסלמית, לאחר הגעת אסלאמיסטים ומפלגות אסלאמיות לשלטון ביותר ממדינה ערבית אחת לאחר האביב הערבי. בהקמת הקואליציה הדתית הזו, יהודית–נוצרית, אל מול הגוש המוסלמי, לצערי הרב, החל נתניהו בפגישותיו הראשונות עם נשיא מדינה שנולדה רק לפני כמה חודשים, מדינת דרום-סודן, דבר שיכול להבעיר את כל האזור, להבעיר את כל העולם ולהביא את כל העולם להתנגשות דמים חזיתית.
והדבר האחרון שמצאתי שנתניהו עסוק בו זה הסתה, הסתה בלתי נלאית. הוא ממשיך להסית בצורה בלתי נלאית את הקהילה הבין-לאומית, כולל גם ארצות-הברית, ודוחף אותם להכריז מלחמה נגד אירן. אף שאני מאמין, דרך אגב, שאירן, מאז כורש, שהחזיר את היהודים לאחר השבי של בבל, עד היום לא היוותה כל סכנה ליהודים, לפני קום מדינת ישראל, וגם ליהודים ולישראלים לאחר קום מדינת ישראל. אינני מאמין שאירן יכולה להוות סכנה. יש אדם משוגע שעומד בראש המדינה הזאת, שקוראים לו אחמדינג'אד, שפשוט גם העם האירני נמאס לו מההצהרות של האדם הזה. היו לפניו נשיאים כמו מוחמד ח'אתמי, שהיה מאוד מאוד עדין, מאוד מאוד עדין בנאומים שלו, ואני חושב שעוד כמה חודשים גם יחליפו את מחמוד אחמדינג'אד וגם יביאו נשיא שידבר בצורה יותר תרבותית ויביא לשילוב – אתה יודע מה? לא כאות אהבה למדינת ישראל ולציונות, אלא מתוך זווית ראייה של אמונה מוסלמית, היות שהאמונה המוסלמית מאמינה בשיתוף פעולה בין כל התרבויות ובין כל הדתות.
לסיכום, כבוד היושב-ראש, אני חושב שמדיניותה של ישראל היום פשוט הינה הפרה בוטה גם של החוק הישראלי וגם של החוק הבין-לאומי. תודה.
היו"ר אופיר אקוניס:
אני מאוד מודה לך, אדוני. אני, אגב, מעולם ממשלת ישראל לא דיברה נגד העם האירני. היא דיברה נגד שלטון, מנהיגות אירנית שרוצה לפתח פצצה גרעינית.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
נשיא, נשיא.
היו"ר אופיר אקוניס:
נשיא או המנהיגות, כן.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
לא צריך לדבר על מנהיגות.
היו"ר אופיר אקוניס:
העם האירני בוודאי רוצה חופש. אגב, הוא ידע אותו עד 1979. היתה מדינה ליברלית חילונית באירן ובטהרן, ובאמת היו קשרים בין המדינות. בבקשה, אדוני. עשר דקות.
עפו אגבאריה (חד"ש):
גם כשמבקרים את ישראל מבקרים את הממשל בישראל, ולא את העם הישראלי.
היו"ר אופיר אקוניס:
זה לגיטימי. בישראל, אתה יודע מה קורה? ההבדל בין ישראל לבין אירן – שפה אתה יכול לבקר את השלטון, וזה חלק מן השלטון. לעומת זאת, אני לא בטוח שבאירן ישנו מישהו שיכול לבקר את השלטון. זה ההבדל בין ישראל לבין אירן. בוודאי מאז 1979.
עפו אגבאריה (חד"ש):
אבל מי שמבקר, אפילו מישהו מאירופה – מבקר את השלטון פה, אז הוא כבר אנטישמי.
היו"ר אופיר אקוניס:
לא, מעולם לא אמרנו. אם הוא מביע דעות אנטישמיות הוא אנטישמי. אם מישהו כותב שיר אנטישמי אז הוא אנטישמי. אם הוא מבקר את העמדה אז הוא מבקר את העמדה.
עפו אגבאריה (חד"ש):
ממשלת ישראל היא ממשלת כיבוש – אז הוא גם בעיניכם אנטישמי.
היו"ר אופיר אקוניס:
בבקשה, אדוני. עשר דקות. ההצעה שלך היא הצעה רגילה.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, תודה, נכבדי, השר, חברי חברי הכנסת, אני לא רוצה להכניס את ראשי בוויכוח עתיק היומין בין הסונה והשיעה, בעירק זה לא נגמר טוב, לכן אני לא אתייחס לנקודה האחרונה, המעניינת, שהועלתה בדברי קודמי.
אבל אני מבקש להתייחס לאיגרת נתניהו ולומר שאינני יודע באמת מה היה כתוב בה. כלומר, אני יודע מה היה כתוב בעיתונים שהיה כתוב בה; מטבע הדברים זה לא משקף בהכרח את מה שהיה. אינני יודע, למשל, אם נתניהו התחייב באיגרת להיכנע לדרישות של האסירים, המחבלים הערבים, על-פי דרישתו של אבו מאזן באיגרתו הקודמת אליו. אינני יודע אם הוא התחייב, אבל אני יודע שהוא עשה. אני יודע שלמחרת היתה כניעה מוחלטת. הערבים, המחבלים בכלא הסכימו לאכול, ובתמורה הם קיבלו עוד ערוצי טלוויזיה, לימודים אקדמיים, עוד כסף בקנטינה, הפסקת ההפרדה. ואם הדיבור קובע או המעשה קובע, אני יודע מה היתה התשובה המעשית של ראש הממשלה לעניין הזה.
שוב, אינני יודע מה היה כתוב באיגרת בשאלת הסכסוך היהודי. נדמה לי שמה שהודלף בעיתונות היה ששוב הופרחו ססמאות נבובות למדי על הרצון לחתור לשלום בלי תנאים מוקדמים כששני הצדדים יודעים שאין להם על מה לדבר – שהערבים רוצים הכול, והיהודים לא מוכנים, עדיין, לתת הכול. לא מוכנים להתאבד, לא מוכנים להשלים עם זה שלא מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית.
אבל נדמה לי שאני יודע בביטחון מלא מה לא היה באיגרת. לא היתה באיגרת הזו בשורה חדשה של פתרון הסכסוך היהודי–ערבי. לא הציעו שם את הפתרון היחיד שיכול לשבור את המבוי הסתום הזה שאנחנו נתונים בו, והוא הצעה לאבו מאזן ללכת על התוכנית – ירדן היא פלסטין. היא לא תוכנית פשוטה. היא גם לא תוכנית חדשה. אבל לאור אביב העמים המשתולל באזורנו, נדמה לי שזו יכולה להיות שבירה של המבוי הסתום ופתיחת אפיק חדש לנסות ולפתור את הסוגיה הקשה הזאת.
אינני מאמין שזה יביא שלום, כי הסכסוך הוא מלחמת דת. הסכסוך הוא התנגשות תרבויות ולא סכסוך טריטוריאלי, וסכסוכים מהסוג הזה מטבע בריאתם קשים מאוד לפתרון. לפעמים מאות שנים של חיים בצוותא, של דו-קיום, של חינוך לסובלנות, רק עליהם יכולה להיבנות איזו נוסחה שמאפשרת שלום. ועד אז צריך למצוא איזו נוסחה שמקטינה חיכוך, מקטינה דימום, מקטינה שפיכות דמים.
כל העולם מדבר על שתי מדינות לשני עמים, אז הגיע הזמן שישראל תבוא ותגיד: אנחנו בעד, אנחנו בעד; אנחנו בעד שתי מדינות לשני עמים, אבל אנחנו זוכרים שלפלסטינים כבר יש מדינה, והיא בירדן.
ירדן הוקמה על-ידי הבריטים, על שלושה-רבעים מהבית הלאומי שהובטח לעם היהודי בהצהרת בלפור, וההבטחה אושררה בהחלטת חבר-הלאומים בתום מלחמת העולם הראשונה. 80% מאוכלוסיית ירדן הם פלסטינים, כלומר, גם בטריטוריה וגם בדמוגרפיה, ירדן היא מדינת הלאום הפלסטינית. זה ששולט שם בית-המלוכה ההאשמי, שיובא לשם מחיג'אז בסוף מלחמת העולם הראשונה כדי לפתור הבטחות בריטיות ישנות, זה נכון, אבל ביום שאביב העמים הערבי יגיע לירדן, בית-המלוכה ההאשמי לא יהיה שם יותר; להערכתי, בתוך שנה המלך עבדאללה לא ישלוט בירדן.
וכאשר זה יקרה, להלכה ולמעשה ירדן תיהפך להיות מדינת לאום פלסטינית. זה אולי לא כל מה שהפלסטינים רוצים. איש לא יצליח לעקור מלבם את חלומותיהם. הם רוצים גם את כל שטח מדינת ישראל עד הים התיכון, אני יכול להבין אותם, הם רוצים. אבל הם יקבלו שלושה-רבעים מתאוותם ביום שהם ישלטו בירדן.
האם זה טוב לישראל? אינני יודע. המשטר ההאשמי הוא ידידותי למדינת ישראל. הסכם השלום עם ירדן הוא נכס אסטרטגי לנו. הם נלחמים בטרור, שיכול לבוא ממזרח ולשחזר מה שהיה אצלנו בסוף שנות ה-60, שלילה-לילה ניסו חוליות מחבלים לחצות את הירדן. אבל גם אם זה לא טוב לישראל, וגם אם ישראל היתה רוצה שזה לא יקרה, ושבית-המלוכה ההאשמי ישלוט לנצח נצחים בירדן, אף אחד לא שואל אותנו. זה יקרה, זה יקרה כפי שזה קרה בתוניסיה, ובלוב ובמצרים. זה קורה בסוריה, והמומחים סבורים שאחרי סוריה תבוא ירדן. ואם ישראל, עם כל אהבתה ההיסטורית לבית-המלוכה ההאשמי לא תכין תוכנית ב', מה היא עושה ביום שאחרי, ביום שהמלך עבדאללה העמיס את זהבו והונו וטס מירדן לאנגליה – אגב, הייתי בעמאן והייתי בלונדון, ואני לא אאשים אותו אם הוא יעבור ללונדון. יש באמת יתרונות מסוימים בממלכה המאוחדת שאין בשכנתנו ממזרח.
אבל ביום שזה יקרה ישראל צריכה – אני מציע את זה לשר המדע – שממשלת ישראל תשכור מודעה על כל העמוד הראשון של ה"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט", ותכתוב במודעה: Happy Birthday to you – מזל טוב למדינה הפלסטינית, קמה המדינה, אנחנו מברכים את שכנתנו החדשה. אנחנו נציע לה גז והתפלת מים, וקשרי ידידות. נולדה המדינה הפלסטינית. שם ייושבו הפליטים, שם ימצאו הפלסטינים לעצמם מדינת לאום, חלק מהתקווה הגדולה שלהם לזכות במדינה. היום יש להם בעולם מעמד יקר מאוד, והעולם מאוד אוהב אותם, כי הם במצב של עם יתום, עם שאין לו דבר, עם שאין לו מדינה. ולפתע פתאום, ברגע שזה יקרה בירדן, יהיה להם משהו, בעיני העולם זה אולי לא הכול אבל זה משהו. תהיה להם מדינה.
מדינת ישראל חייבת להתכונן לאפשרות הזאת. זאת לא תהיה חתירה תחת שלטונו של עבדאללה, אבל מדינה אחראית חייבת להכין את עצמה לאפשרות מאוד ריאלית. לפני שנים כשהייתי מדבר על זה היו מפהקים ושואלים מה הנושא הבא על סדר-היום. בשנה האחרונה איש אינו יכול לשלול את האפשרות שמחר או בעוד חצי שנה זה יקרה בירדן.
לכן מדינת ישראל חייבת להיערך לכך, לא רק בשכירת מודעה ב"ניו-יורק טיימס", גם בלנסות, יחד עם ממשלת ארצות-הברית, לוודא שירדן החדשה הזאת לא תיהפך להיות מדינת "חמאס", לא תיהפך להיות ממלכת "אל-קאעידה", לא תיהפך למין שטח הפקר, כפי שקורה היום בסיני, אלא שאותם גורמי אופוזיציה ירדניים, פלסטיניים-ירדניים, שתומכים ברעיון של ירדן היא פלסטין – ברוח דבריו של המלך חוסיין, עליו השלום, שאמר: ירדן היא פלסטין, ופלסטין ירדן, וכל מי שאומר אחרת הוא בוגד, כי הוא הבין שההצדקה היחידה לקיומו של בית-המלוכה ההאשמי זה אם הוא המלך של הפלסטינים, של העם שלו.
אם אנחנו נשכיל לטפח את האופוזיציה הזאת, לתמוך בה, לנסות למנוע מלחמת אזרחים בירדן, כי המיעוט הבדואי הוא החמוש, אם כי נמסר לי שגם בתי-אב פלסטיניים רבים מאוד בירדן, יש שם מקרר, גז, טלוויזיה וקלצ'ניקוב, כמו שנהוג באזור שלנו – חפצי בית יסודיים, בסיסיים מאוד, שנמצאים כחלק מהריהוט בהרבה מאוד משקי-בית במזרח התיכון. גם מלחמת אזרחים שתתחולל בירדן היא אירוע רע מאוד שישראל צריכה לנסות למנוע אותו כמיטב יכולתה. היכולת שלנו להתערב בתוך מה שקורה במדינות ערב היא קטנה, היא מעטה, היא קלושה. הלקח שלנו מלבנון צריך להילמד היטב, היכולת שלנו להשפיע ממש על מה שקורה במדינות הללו היא לא גדולה. אבל במעט, במנופי לחץ חיוביים, בתמריצים, במעורבות של הקהילה הבין-לאומית, אנחנו יכולים לעשות הרבה מאוד. ואת זה הייתי רוצה לראות באיגרתו של נתניהו לאבו מאזן, את ההבטחה הזאת, את פריסת התוכנית החדשה הזאת, את פריסת האפשרויות הגלומות בה, זה היה חסר בלי ספק באיגרתו של ראש הממשלה לאבו מאזן. תודה רבה.
היו"ר אופיר אקוניס:
אני מאוד מודה לך, אדוני. משיב בשם הממשלה סגן שר האוצר יצחק כהן, בשם ראש הממשלה. בבקשה, אדוני.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אדוני היושב ראש, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה ברשותך לברך את החתן אבי רוקח.
קריאה:
לא שומעים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
ברשותכם, ברשות היושב-ראש, אני רוצה לברך את המכובדים שמתארחים אצלנו, החתן אבי רוקח וה"שווער" מר נתן.
על כל פנים, חברי חברי הכנסת, לא מצא הקדוש-ברוך-הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום. ישראל מעוניינת בחידוש שיחות השלום וקוראת לפלסטינים לחזור לשולחן המשא-ומתן. ישראל עשתה מהלכים ממשיים למען חידוש תהליך השלום, מנאום בר-אילן דרך הסרת מחסומים והקפאה חסרת תקדים של הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של עשרה חודשים.
עורך-הדין יצחק מולכו, שליחו האישי המיוחד של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נפגש במוצאי-שבת ברמאללה עם יושב-ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ומסר לו איגרת אישית מראש הממשלה. בסיום הפגישה סוכמה בין הצדדים ההודעה הבאה, ואני מקריא פה מתוך ההודעה: "ישראל והרשות הפלסטינית מחויבות להשגת שלום, והצדדים מקווים שחליפת המכתבים בין הנשיא עבאס לראש הממשלה תתרום לכך". אני מאוד מקווה שאכן התהליך יצא לדרך ו-100 שנות סכסוך יגיעו לקצן, אדוני היושב-ראש.
הפרשה היא פרשת בחוקותי, "אם בחֻקֹתי תלכו – – – ונתתי שלום בארץ", יש לזה תנאי – נכון, פרופסור הרשקוביץ? אם התנאי הזה יקוים, "ונתתי שלום בארץ".
היו"ר אופיר אקוניס:
אם בחוקותי, היה בבר-המצווה שלי. בחוקותי.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אז בטוח יהיה שלום. שוב פעם מזל טוב למשפחת רוקח.
היו"ר אופיר אקוניס:
על מה מזל טוב? חתן, ברכות. יפה. שיהיה לכם בשעה טובה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
תודה.
היו"ר אופיר אקוניס:
אתה מציע להסתפק בתשובתך?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
כן, להסתפק.
היו"ר אופיר אקוניס:
ובכן, מסכימים. אנחנו צריכים להצביע? לא, לא צריך. תודה רבה לך, אדוני הסגן.