קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
הידרדרות המצב החברתי-כלכלי ומדיניות הממשלה הנלחמת בעניים במקום בעוני
היו"ר שלמה מולה:
ראשון המנמקים יהיה דב חנין – הצעה לסדר-היום מס' 7935. ואחריו – חבר הכנסת אברהם דואן. בבקשה, דב. בבקשה, אדוני.
דב חנין (חד"ש):
תודה רבה. אני רוצה להודות לחברי חבר הכנסת נחמן שי שאפשר לנו להתחלף, פשוט יש דיון על חוק שלי בשעה 13:30 בוועדת הכלכלה.
היו"ר שלמה מולה:
צריך להגיד שהנושא הבא, שנחמן ידבר עליו, יהיה הידרדרות המצב החברתי הכלכלי ומדיניות הממשלה הנלחמת בעניים במקום בעוני. בבקשה.
דב חנין (חד"ש):
אז אני שב ומודה לחברי על הנכונות להתחלף כדי לאפשר לי להשתתף בדיון בוועדת הכלכלה על החוק שלי בעניין השקיפות במינהל מקרקעי ישראל.
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אני אינני שייך לאלה שאומרים שההיסטוריה עברה וחבל לעסוק בה. ההיסטוריה שלנו נוכחת אתנו, היא אקטואלית. אפשר וצריך ללמוד ממנה, חשוב ללמוד אותה, ויש ממנה לקחים.
שואת היהודים צריכה ללמד אותנו שהחיים הם בהחלט מאבק מתמשך ברוע, בארגוני הרוע, במנגנוני הרוע, ואף אחד איננו חסין. זה קרה, עמיתי חברי הכנסת, באירופה התרבותית; הנאציזם התפתח באומה הגרמנית, שתרמה לאנושות את גתה, וקאנט, ובאך, בטהובן, ברטולד ברכט. אין אומה חסינה מפני מארת הגזענות.
אדוני היושב-ראש, אני בחרתי להקריא כאן קטע קצר שכתב דווקא סופר גרמני, אווה טים, על גרמני זקן בברלין, שאשתו נפטרה והמחבר מבקר אותו. והוא מספר כך: "הזקן קידם את פני, הוא הוליך אותי אל חדר המגורים, הציע לי כורסה לישיבה, שאל אותי אם אני רוצה לשתות משהו, אבל לא חיכה לתשובה, אלא סיפר על אשתו שמתה לפני ארבעה ימים בבית-החולים בברלין. '53 שנים חיינו יחד', הוא אמר, '53 שנים', והתחיל לבכות. גופו רעד מבכי. הנחתי לו לבכות כאוות נפשו, סקרתי בצנעה את החדר, ובחדר היה מזנון הרבה יותר מדי גדול למידותיו של חדר המגורים הזה, מזנון כהה, ובתוך המזנון סדק. והסדק הזה הוא שגרם לי לשאול, האם הלוח שעל המזנון נפל, והזקן אמר: 'לא, זאת היתה הלחות'. 'הלחות?' 'כן, במרתף. המזנון עמד בבניין שאשתי גרה בו כשעוד היתה נערה בברלין, לפני שהכרנו. בדיוק היא עמדה אז בבחינה לשוליות חייטים. היא גרה אז אצל הוריה ועבדה במין אטֶליֶה של חייט אחד. יום אחד באה אליה גברת זילברשטיין והביאה את המעילים ואת הפרוות שלה, משום שלא היה לה מה לאכול. היא מכרה את הבגדים שלה לחנות – את המעילים, את השכמיות ואת הצעיפים. ואחר כך, כאשר היא נאלצה לעזוב את הדירה, היא שאלה את אליזבת, שהיתה אחר כך אשתי, אם היא רוצה אולי מזנון יפה, הלוא יום אחד היא תתחתן בטח, אין ספק. ואליזבת אמרה: 'כן'. גברת זילברשטיין סירבה לקחת כסף, היא לא צריכה כסף, הלוא היא נוסעת למזרח, כמו שאר היהודים. כולם נעלמו, כולם במזרח, בגטאות. לדברי האנשים, הם פשוט נעלמו. היהודים פשוט נעלמו ממרחב המחיה. אבא של אליזבת היה בחופשה ואמר שהסיפורים לא נכונים, שהם נעלמים, שהם בעצם בכלל לא מגיעים לשום מקום. יש שמועות שמיישבים אותם איפשהו, אבל הם בכלל אף פעם לא מגיעים. לשום מקום. ועכשיו גם גברת זילברשטיין צריכה לעזוב.
"אמרה אליזבת: 'אפשר אולי, זאת אומרת' – הם חשבו על העניין, שוחחו עם שכנים שהיה להם מחסן במרתף והשכנים הסכימו. ואז הזמינו חברת הובלות שתביא את המזנון. המובילים קיללו, להעביר מפלצת כזאת בדלת המרתף הרי זה טירוף. בסופו של דבר הצליחו להכניס את המזנון, אבל קודם נאלצו לפרק חצי ממנו, כי הוא הרי ענקי, והעמידו אותו לפני דלת המחסן, הורידו מזרנים ודלי עם כבול, שהרי לא היה שם בית-שימוש, אבל היה ברז מים, ואז שכנעו את האשה הזקנה, גברת זילברשטיין, לבוא אתם, אמרו לה ששם למטה אומנם לא כל כך נוח, אבל בטוח שם, בטוח לגמרי. וגברת זילברשטיין, האשה הזקנה, גרה במרתף חודשיים-שלושה, בחורף 1943, והם ירדו כל יום, שלוש משפחות, ונתנו לה אוכל. לא היה כל כך קל להשיג אוכל – אוכל אפשר היה לקבל רק עם תלושים, ועכשיו היה צריך להאכיל עוד אשה אחת. יום אחד דווקא היה לה אוכל – משפחה מהקומה השלישית נתנה לה אוכל. גם דברים כאלה קרו. הם לא הלשינו, להיפך, כששמו לב שהיא גרה שם נתנו לה אוכל גם הם. בלי לומר מלה. הם הוסיפו לברך לשלום אבל לא אמרו כלום. ואליזבת תמיד ירדה אליה ודיברה ושוחחה אתה. הגברת זילברשטיין היתה אמיצה מאוד. המצב הלך ונעשה קשה יותר ויותר. הם היו הרי צריכים לדאוג לה לאוכל מתלושי המזון שלהם, גם לגברת זילברשטיין זה היה ברור. ובחורף, בינואר 1944, בלילה, כשבחוץ פסק השלג והאוויר נעשה קר לגמרי, היא יצאה מהמרתף וירדה לתעלת לנדוור, התיישבה על יד השיחים, התיישבה שם ונרדמה. בבוקר מצאה המשטרה אשה זקנה מתה קפואה."
אחרי שהוא שומע את הדברים האלה מאותו זקן, שמספר על אשתו שנפטרה, כותב לנו הסופר את המלים האלה: "האם חייו של אדם עלו יפה? על השאלה הזאת יכולים לענות רק מי שהיו קרובים אליו: הבעל, הילדים, החברים, החברים הקרובים והרחוקים – הם יכולים לספר על משעול החיים המשותף, על המקצוע, על הילדים, על הימים שלאחר הפרישה לגמלאות, איך השניים קראו יחד, קראו בקול זה באוזני זה, וביקרו בקורסי העשרה למבוגרים. כל אלה הם רגעי משמעות. זוהי המשמעות השגרתית, היומיומית, והיא שמאפשרת בכל פעם את המשמעות הגדולה. המשמעות הזאת תלויה לרוב במעשה כלשהו, בהחלטה כלשהי, בהחלטה להגן על אדם אחר, כאשר כורתים ברית עם אחרים נגד המוות, כאשר מאפשרים לאדם אחר לחיות באושר. חייו של אדם לא חייבים להיות מאושרים תמיד, ובכל זאת הם יכולים לעלות יפה, כי הם העניקו לאדם הזדמנות להוכיח את ערכו, והוא ניצל אותה כדי להרחיק אומללות מבני-אדם אחרים ולעמוד לימינם בשעה שהתנכלו להם, בייחוד אם ההתנכלות נעשית בשם הרוב או בשם המדינה".
עמיתי חברי הכנסת, הנה לנו לקח אמיתי מהשואה, וחשוב להעמיד את הלקח הזה מול לקחים שקריים, מול הזילות הנוראה שבכל מיני השוואות פוליטיות שטחיות.
עמיתי חברי הכנסת, אנחנו לא ב-1938, והיטלר מת ב-1945, ולמרבה השמחה איננו חי אתנו, והפאשיזם הובס במאמץ משותף, לא בבדלנות לאומית – מאמץ משותף של האנושות כולה. זה לא אומר, עמיתי חברי הכנסת, שאין ממה להיזהר. היה זה בית-המשפט העליון שלנו שחזר והזהיר בפסקי-דין ידועים מלקחיה של רפובליקת ויימאר, איך עלולה דמוקרטיה להתגלגל להיפוכה.
כשוויימאר הידרדרה, אף אחד לא חשב על התהומות שהפאשיזם יוביל אליהם. סי.אס. לואיס כתב פעם: הדרך לגיהינום היא מדרון מתון, מדרון נעים להליכה, וכל כך חסרים בו שלטים שקוראים "עצור".
עמיתי חברי הכנסת, כשאני מסתכל סביבי בישראל של 2012, אני מודאג. אני מודאג בשבוע האחרון למשל מההתייחסות למחאה פוליטית לא אלימה כאל טרוריזם. אני מודאג כשאני רואה סגן מפקד חטיבה שתוקף מפגין, ואני יודע שזה לא חריג, זה פשוט צולם, להבדיל ממקרים אחרים, לא מעטים, של אלימות של כוחות ביטחון, שוטרים, אנשי מג"ב, כלפי מפגינים. העיתון "הארץ" מספר השבוע על מאות אנשים שהשב"כ החשיד ברצון למחאה פוליטית – אגב, ללא בסיס ממשי – ומנע מהם בכלל את עצם היכולת לטוס לארץ. והיום, עמיתי חברי הכנסת, כאן בבית הזה, שמענו על חוקים עוקפי פסיקה ומכשירי התנחלות, ועוד נשמע עליהם. וזו, עמיתי חברי הכנסת, הצטברות של דברים מדאיגים מאוד, של איומים אמיתיים על המרחב הדמוקרטי.
כן, גם אנחנו צריכים ללמוד את הלקח – אם לא נגן על הדמוקרטיה, לא תישאר דמוקרטיה להגן עלינו. ולדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, יש קשר ישיר לנושאים החברתיים והכלכליים, כי אין אפשרות להפריד בין חברה, כלכלה, דמוקרטיה, שלום. כל המציאות שלנו, עמיתי חברי הכנסת, היא אחת מורכבת, ומחייבת התייחסות ערכית ונכונה וכוללת.
היו"ר שלמה מולה:
סגן השר איוב קרא וידידי הטוב, כנראה אתם לא יודעים שאתם מנהלים דיאלוג ושומעים אתכם אפילו בצד השני.
דב חנין (חד"ש):
ולכן המהלכים האנטי-דמוקרטיים האלה, החיפוש המתמיד של אויבים מבפנים, הגזענות נגד ערבים, ההסתה נגד השמאל, כל אלה הם הסחת דעת מהבעיות האמיתיות, החברתיות והכלכליות, שהעם צועק עליהן והממשלה לא פותרת ולא רוצה לפתור.
אבל לי חשוב לסיים, אדוני היושב-ראש, בכל זאת בכמה מלים בנושא החברתי-כלכלי בסוגיית השואה, ואני מתכוון לבושה הזאת של ניצולי השואה אצלנו, לחרפה של העוני והמצוקה שנותרים, ושנה אחרי שנה אנחנו מתריעים עליהם. ויש, אדוני היושב-ראש, המון דיבורים גדולים, אבל המעשים הם מאוד קטנים, ולמרות כל הדיבורים אין עדיין רשימה מסודרת ומעודכנת של כלל ניצולי השואה החיים בקרבנו, ואין מרכז אמיתי של מידע לניצולים שייתן להם מידע וסיוע במימוש הזכויות שלהם שכתובות על ספר, ועדיין יש המוני טפסים עצומי ממדים ומרובי סעיפים שכל ניצול השואה צריך למלא כדי לקבל סיוע, ושום מנגנון עזרה, לא הפעלת מתנדבים לסייע לניצולים למלא את הטפסים האלה ולא שום מנגנון אחר, ועדיין יש ועדות רפואיות שמטרטרות את הניצולים – –
היו"ר שלמה מולה:
לסכם בבקשה.
דב חנין (חד"ש):
– – וכל מיני הבחנות מופרכות אבל פוגעניות לפי שנת העלייה לארץ.
אדוני היושב-ראש, אני מסיים ואומר שהגיע הזמן, בנושא ניצולי השואה, לבטל את היד הקשה ואת הקריטריונים, כי כמו שכותבת היום אורלי וילנאי, גם אם יהיה מישהו שיקבל קצבה בטעות, הכבוד האבוד של המדינה עולה הרבה יותר. תודה רבה.
היו"ר שלמה מולה:
תודה רבה, אדוני.