קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
ציון יום האשה הבין-לאומי
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי, אדוני השר, חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום את יום האשה הבין-לאומי. גברתי סגנית השר – – –
רוני בר-און (קדימה):
סליחה, אדוני היושב-ראש. זה יום האשה הבין-לאומי או יום האשה הבין-לאומית?
היו"ר ראובן ריבלין:
זה יום האשה הבין-לאומי. אפשר לומר: היום הבין-לאומי לאשה, זה אולי יותר נכון. הכי נכון לומר: היום הבין-לאומי לאשה.
מוקדם יותר הבוקר, בדיון חגיגי שערכה הוועדה לקידום מעמד האשה, בראשותה של חברת הכנסת ציפי חוטובלי, סיפרתי על הגיבורות הנשיות שלי, סיפור אישי ומשפחתי שאני רוצה לשוב ולספר אותו כאן, לפרוטוקול של הכנסת.
בשלהי המאה ה-19, חבר הכנסת בוז'י הרצוג – – –
יצחק הרצוג (העבודה):
יצחק הרצוג.
היו"ר ראובן ריבלין:
בוז'י יצחק הרצוג. חשוב שאמרת יצחק.
– – – מצבם הבריאותי של יהודי ירושלים היה קשה ביותר. קשים במיוחד היו חייהן של הנשים. נישואים ולידה בגיל צעיר, שיעור תמותת תינוקות גבוה – סבתי, אם אבי, נפטרה בלידתו – חוסר תזונה מתאימה, מחלות ועוני פגעו קשות בבריאות הנשים. עד מלחמת העולם הראשונה בירושלים נשים ילדו בביתן, ולא כטרנד אופנתי כפי שזה היום. המיילדות לא עברו הסמכה אלא היו לרוב שכנות בעלות ניסיון טוב. ביניהן היו ערביות, בית-ישראל, שיח'-ג'ראח – הכול היה אותו דבר. יהודיות היו מיילדות ערביות, ערביות היו עוזרות ליהודים. אבל הקושי לאשה היה רב. תופעות של דיכאון אחרי לידה, זיהומים וקשיים אחרים לא טופלו.
למערכה התגייסו חיה ציפה פינס, אשתו של יחיאל מיכל פינס, ובתה איטה ילין. שתיהן הקימו, חבר הכנסת יצחק הרצוג, נכדה של שרה הרצוג, את ארגון הנשים "עזרת נשים", שנועד לעזור לנשים. אגודת "עזרת נשים" היתה הראשונה לטפל בחולי רוח סיעודיים בירושלים, נשים וגברים, אך הן גם ראו את עיקר יכולתן בעזרה לנשים. הן גם ראו בנשים את כוח העזר החשוב ביותר לקידומן של נשים. את הביטוי "עזרת נשים" הן הביאו והבינו לא כביטוי של גנאי, אלא דרשו אותו לכף זכות – יכולתן של נשים לעזור לנשים הצריכות עזרה.
בתחילה קיבלה קבוצת הנשים הזו אחריות ל"הקדש", בית-מחסה עלוב לחולים בתוככי חומות ירושלים. אך עם הזמן התרבו הצרכים ובשנת תרנ"ו הן הצטרפו לפורצי חומות ירושלים – 1856 – והצליחו למצוא בית עם חצר כמשכן קבע לבית-החולים "עזרת נשים", כיום בית-החולים על שם שרה הרצוג.
ביום האשה הבין-לאומי, חיה ציפה פינס ואיטה ילין הן הגיבורות הנשיות שלי, הן הנשים שאותן אני מעלה על נס, ולא בגלל הקרבה המשפחתית – ואני גאה עליה – אלא בגלל העשייה הנשית והלאומית שלהן. חיה ציפה פינס ואיטה ילין זיהו את כוח העוצמה הנשי, את היכולת של אשה לעזור לחברתה, את הצורך לעשות ולא רק לדבר.
אני רואה בחברות הכנסת של היום את הממשיכות של הגיבורות הנשיות הללו. חברות הכנסת של היום, כן תרבינה, עוסקות בנושאים מגדריים ולאומיים גם יחד. שלוש מהן מנהיגות תנועות בישראל: מנהיגת תנועת העבודה, מנהיגת תנועת קדימה, שהיא גם מנהיגת האופוזיציה, ומנהיגת תנועת מרצ.
דווקא בשנה שבה שמענו הרבה על הדרת נשים נזכור את העשייה הנשית כאן בישראל, את החוקים החשובים וההכרחיים שעוזרים לנשים כנשים, לנשים כאמהות, לילדות צעירות ונשים קשישות.
גברתי מזכירת הכנסת, שגם היא אשה ומנהיגה, חוקים שהעבירה מליאת הכנסת רק בשנה האחרונה באו מצד נשים. ברכותי לבנות ישראל ולחברותי חברות הכנסת ליום הבין-לאומי לאשה. תודה רבה.
נעבור להצעות לסדר-היום מס' 7315, 7749, 7796, 7812, 7833, 7840, 7843 ו-7853 בנושא: ציון יום האשה הבין-לאומי. ראשונת הדוברים היא חברת הכנסת ציפי חוטובלי, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה. אני לא מגביל את הדוברים, אבל כל אחד יגביל את עצמו לבל יביא לידי – תשיב על כולן השרה גילה גמליאל.
ציפי חוטובלי (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כמדי שנה, גם השנה אנחנו מציינים את יום האשה הבין-לאומי סמוך לחג הפורים, שבו, ככל הנראה, האשה הראשונה של היהדות, לפחות, אסתר המלכה, סימנה איזשהו קו.
יש הרבה דרכים להסתכל על הסיפור הזה של פורים. הדרך המרכזית, לפחות שאני רואה, בסיפור הגדול הזה על אסתר – הרגע בעלילה שלא כתוב הטקסט שלו מראש. הרגע בעלילה שלא כתוב הטקסט שלו מראש הוא הרגע שבו אסתר המלכה צריכה לבחור אם להיכנס למלך אחשוורוש באופן עצמאי ויזום. היא לא נשלחת לשם בשם אף אחד, היא עושה את זה ביוזמתה. הרגע הזה הוא הרגע שקורא לנו, כבני-אדם, לקחת אחריות. לכאורה, מגילת אסתר ערוכה ומסודרת כך שהעלילה תפורה למידותיו של הסיפור המקראי שאנחנו מכירים, אבל הרגע שבו אסתר צריכה לבחור לשנות את המציאות ואת גורל בני עמה הוא הרגע שקורא לכולנו לא לקבל את המציאות כמו שהיא ולהתחיל להתריס ולשאול את עצמנו מה תפקידנו בשינוי המציאות.
אל עולמנו התרבותי חדרה, הייתי קוראת לזה התרבות של תוכניות המציאות. קוראים לזה באנגלית תוכניות ריאליטי. הן כמובן לא משקפות דבר וחצי דבר מהמציאות, הן מבוימות מההתחלה ועד הסוף. אבל כשאנחנו רוצים לראות איזה סוג נשים מופיעות בתוכניות האלה – לא מופיעות שם יושבת-ראש מפלגת העבודה, לא יושבת-ראש מפלגת קדימה, גם לא יושבת-ראש מפלגת מרצ; לא מופיעה שם נשיאת בית-המשפט העליון וגם לא מנכ"לית בנק לאומי. מופיעה שם תמיד אותה אשה. לפעמים היא מחליפה צבע שיער. אבל תבונתה נותרת חסרת משמעות, ממש כמו האשה שקדמה לה. בדרך כלל זאת אשה חלולה, טיפשה, תלותית בגברים שמקיפים אותה. זאת המציאות שמנסים מוכרי העלילה של תוכניות המציאות למכור לנו.
את המציאות הזאת מעצימה גם תרבות של עולם הפרסום. מעצימה אותה העובדה שהנשים עדיין – למרות שגם גברים הם חלק מהמשחק הזה, ואני לא מיתממת, גם גברים הם חלק מהמשחק הזה – את המציאות הזאת מעצימים מפרסמים ציניים, שלמען כסף מוכנים למכור הכול. ואז הם מוכרים את האשה, פעם כדי למכור מטבח, פעם כדי למכור וילון, פעם כדי למכור מכונית. והאמת היא שזה קצת משעמם לעמוד כבר 30 שנה, אני חושבת, ולדבר בשיח הזה, אלמלא זה היה הולך ומידרדר.
כשאנחנו ביקשנו מהמפרסמים ומעורכי תוכניות המציאות לדבר אצלנו על מה האחריות שלהם בכוח, מה התפקיד שלהם, אדוני היושב-ראש, אתה יודע איזה תשובות ציניות קיבלנו? קיבלנו את התשובה הבאה: אנחנו לא משרד החינוך, או: אנחנו לא הבעיה החריפה ביותר של מדינת ישראל. ההתנערות הזאת מאחריות, כשמדובר בתוכניות שאחוזי הצפייה שלהן יותר גבוהים מאחוזי הצפייה בנאומים מרכזיים של ראש הממשלה, תוכניות שמבנות מציאות לא פחות מאשר – לפחות לשיטתם – משקפות אותה. האנשים שיוצרים ועומדים בחוד החנית של התעשייה הזאת, תעשייה שמטרתה היא אחת – אגב, היא לא נגד נשים, והיא לא נגד גברים; מטרתה היא אחת: לייצר כסף ועוד כסף ועוד כסף. ובשם זה מגיעות ה"מעושרות", והמטופשות, ו"היפה והחנון", וכל אותן תוכניות מציאות שמציגות תמיד אשה סרת טעם.
ונראה לי שאי-אפשר יותר לשתוק, אי-אפשר יותר רק לצקצק בלשון מדי שנה ביום האשה הבין-לאומי. צריך גם לעשות מעשה. וכיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה חשבתי שגם אם שנים דיברו על זה שכל עולם הפרסום צריך לעבור תהליך של רגולציה עצמית, ראינו מה הרגולציה הזאת שווה. בסופו של יום הפרסומות הן אותן פרסומות, הנשים הן אותן נשים, והגוף שלהן ממשיך למכור את אותם מוצרים. לכן מצאתי לנכון להגיש הצעת חוק שתייצר קנס כספי כבד מאוד, עד חצי מיליון שקלים, למצב שבו מפרסם עושה כל שימוש בחלקי גוף של אשה שלא קשור למוצר שמפורסם.
לצערנו הרב, מן הסתם יהיה מאבק ציבורי גדול. ידברו בשם חופש הביטוי, ידברו גבוהה-גבוהה על כל מיני ערכים ליברליים. אבל בבית הזה חשוב שייאמר: חופש הביטוי אינו חופש ביזוי. אנחנו כאן צריכים להתאגד, כל מי שערך כבוד האדם יקר בעיניו, כדי שנשים וגברים לא יהפכו לחפצים, כדי שלא כולנו נהיה חלק מאותו מעגל שמוצא לנגד עיניו רק באמת את רמיסת כבודנו כולנו, רמיסת האינטליגנציה האנושית, כדי להציג בפריים-טיים ערב אחרי ערב דמויות שכל קשר בינן לבין המציאות הוא מקרי לחלוטין.
חבר הכנסת בר-און, אני לא אמונה על ניהול הדיון.
רוני בר-און (קדימה):
ברשות היושב-ראש, הערה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אם היא מסכימה – – –
רוני בר-און (קדימה):
העניין הזה עלה בזמנו, לפני שמונה שנים, בכנסת, הוא נדון. ואז היתה הצהרה של איגוד המפרסמים על איזושהי אמנה. דרך אגב, אני מציע לך לבחון את התופעה בחוץ-לארץ. אני בחנתי אותה אז. בשידורים הכי מצ'ואיסטיים בחוץ-לארץ, כדורגל, כדורסל, איפה שיש בירה וכל הדברים האחרים, את לא רואה אשה בפרסומת. זאת תופעה מאוד – – – וצריכים לתת עליה את הדעת. זאת תופעה – – –. אני מציע – – – נראה לי גם מסורבל, וגם ייצור – – –. אולי דווקא בוועדה שלך, איזושהי אמנה בין המפרסמים עצמם ובין אלה שעוסקים בפרסום. דרך אגב, ידם רב להם בהפקות, גם לנשים – – – תוכניות שאת קובלת עליהן – – –
ציפי חוטובלי (הליכוד):
נכון, נכון. נכון, אני מסכימה, אני מסכימה עם מה שאתה אומר. אני רק אשיב לך כי בכל זאת העלית דברים חשובים ונכונים.
לגבי ההסדרה העצמית, אכן, אתה צודק. הנושא הזה עלה על שולחנה של הכנסת פעמים רבות, וההסדרה העצמית הגיעה בסופו של יום למסמך שאסא כשר חתום עליו. ולצערי הרב, אני עברתי עליו, מסמך של 40 עמודים, התוכן היחיד שנאסר בו הוא פורנוגרפיה ופדופיליה. אלה שני התחומים שבאופן מובהק נאסרו לשידור. שאר הדברים הם עניין של פרשנות – מה זה טעם טוב? מה זה פגיעה ברגשות הציבור? בדרך כלל חושבים על אנשים דתיים שנפגעים. אני לא מדברת בשם האנשים הדתיים, אני מדברת בשם הטעם הטוב הציבורי כולו ובשם ציבור הנשים כולו.
לגבי הנקודה של בדיקה בעולם – מחלקת המחקר של הכנסת אכן בדקה. ראינו שיש ניסיונות להסדרה באירופה. אני העתקתי את החוק הספרדי, שהוא, אגב, קיצוני יותר. החוק הספרדי גם הופך את זה לעבירה פלילית ממש, פרסום כזה, ורואה לנכון לקנוס גם על הצגה סטריאוטיפית של נשים, שמציגה אשה כנחותה מהגבר גם אם היא לא, אתה יודע, עירומה או דברים כאלה.
לכן, ההערות שלך הן חשובות, מגלות הבנה לזה שמדובר באמת בתופעה בזויה. אני כן יודעת שבישראל הדברים מועצמים יותר.
אני רק אסכם, אדוני היושב-ראש. חודשים ארוכים התנהל כאן מאבק נגד הדרת נשים. אני חושבת שהמאבק הזה הוא מאבק חשוב, ודאי שעמדנו בחוד החנית שלו. אבל אי-אפשר, בצביעות גדולה, רק להפנות אצבע מאשימה לציבור החרדי; אי-אפשר, בצביעות גדולה, רק להכות על חזות של אחרים, אתה יודע, ולהגיד: הם חטאו, הם עוו והם פשעו, ואנחנו, אנחנו צדיקים ליברלים, אצלנו הנשים תמיד בפסגה. זה לא נכון. הנשים היום יותר מאי-פעם סובלות מפער עצום בין העובדה שאנחנו רוצים לעצב עולם שבו אשה יכולה להגיע לתא המטוס כטייסת, ולפסגת נשיאות בית-המשפט העליון, ולפסגת הפירמידה בהנהגת המדינה, לעומת העובדה שהאשה הצעירה הממוצעת, על-פי סקרים, אדוני, רוצה להיות דוגמנית או שחקנית או זמרת. אלה הסקרים האחרונים על מקומן של בנות-הנוער ביחס לשאיפותיהן.
אני מניחה שחברי הכנסת עוד ירבו לדבר – – –
ניצן הורוביץ (מרצ):
לא נורא להיות שחקנית, זה לא דבר פסול – – –
ציפי חוטובלי (הליכוד):
אני לא חושבת, אני רק חושבת שאם מנעד השאיפות תמיד מצטמצם במקומות שנתפסים כמקומות שיש בהם פרסום וזוהר והרבה שימוש, הייתי קוראת לזה – נכון שמשחק באמת דורש הרבה כישורי אופי, אבל דוגמנית זה בדרך כלל דבר שבודק רק דבר אחד: כמה את יפה. תודה.
נחמן שי (קדימה):
זה נגמר עם הזמן, בגיל מסוים, ואחר כך עוברים את זה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה ליושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה. חבר הכנסת ברכה, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני לא מגביל אתכם בזמן, אבל אתם – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
נגביל את עצמנו.
היו"ר ראובן ריבלין:
כן.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בשבילי זה כבר מסורת שכל שנה ב-8 במרס אני עומד על הדוכן כדי לומר את דברי הסיעה שלנו, סיעת חד"ש, בנושא של יום האשה הבין-לאומי. ה-8 במרס, שהיו ימים שרק אנחנו ציינו אותו, רק אנחנו חגגנו אותו, והתייחסנו לזה כאל יום של מאבק ולא יום של חגיגה נמלצת וחסרת אופי, אלא יום של מאבק לשוויון הנשים. אני שמח שמזה כמה שנים הכנסת אימצה לעצמה את המנהג הזה של ציון ה-8 במרס ביום מיוחד ובדיון מיוחד, ולכן זה לא מקרה שאנחנו היינו הראשונים שהעלינו את הנושא הזה. חברת הכנסת חוטובלי, בתוקף היותה יושבת-ראש הוועדה למעמד האשה, דיברה ראשונה.
אבל אני באמת חשבתי שהיום הזה יהיה יום חג פעמיים היום. הרי אני העברתי לוועדת השרים הצעת חוק לראות ב-8 במרס יום של חג באמת לנשים, ושיוכר כיום שבתון, לפחות במוסדות הציבוריים. והסיעה שלנו, דרך חבר הכנסת דב חנין, גם הגישה את הצעת חוק – או הצטרפה להצבעה על הצעת החוק של העלאת גיל הנישואים מ-17 ל-18. וחשבנו שיהיו שתי בשורות היום. ועדת השרים החליטה שתהיה בשורה אחת. והיות שלא מעלים דברים שבמחלוקת, אז אני לא מעלה את זה היום – הצעת החוק שלי בנושא של יום שבתון ב-8 במרס. אולי נעלה את זה בשבוע הבא, ולפני הפגרה.
אני חושב שיש כאן אמירה מאוד חשובה בכל מה שנוגע לשוויון לנשים וזכותן למלא את מלוא משקלן המספרי והסגולי בתוך החברה ובתוך מערכות השלטון ומערכות החיים. וטוב היתה עושה ועדת השרים – שהיא תעיין מחדש בהחלטתה בכל מה שקשור לראות ב-8 במרס יום של שבתון, ולפחות בעניין הזה ללמוד מפלסטין, מהרשות הפלסטינית – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
– – – כן, שקבעה את יום ה-8 במרס כיום שבתון לכל הנשים שעובדות במסגרות הממלכתיות והרשמיות שם. והתירוץ התקציבי, אני חושב שהוא לא עומד, אלא אפשר להתגבר. כפי שיש כל מיני חגים וכל מיני ימים שמציינים אותם, אפשר לציין גם את היום הזה.
אני לא רוצה לשוב גם השנה לומר מה ההיסטוריה של 8 במרס, אבל זה בעיקר היה יום של מאבק של נשים שעבדו בבתי-חרושת בניו-יורק ונלחמו למען שעות עבודה סבירות וכו' וכו', זה היה ב-1908, ואחר כך בוועידת נשים בקופנהגן זה התקבל כיום חג בין-לאומי. אחרי מלחמת העולם השנייה זה הפך להיות מסורת בהרבה מדינות, במיוחד מדינות הגוש המזרחי הסוציאליסטי, שאימצו את החג הזה לחיקן.
לענייננו, כאן בישראל אני חושב שיש – טוב, חברת הכנסת חוטובלי דיברה על הדרת נשים; הדרת נשים היא לא רק נושא של אמונה דתית, זה לא רק מכוון לכתובתם של דתיים, אבל זה גם, זה גם. מי שחושב שתהילת האמונה שלו תהיה על הדרת נשים, משהו פגום באמונה שלו, ולא משהו פגום בנשים, והדברים האלה, לדעתי, צריכים להיות ברורים וחד-משמעיים.
אבל יש גם כאלה שמתוך מניעים אחרים, ומתוך רצונות של השתלטות, ושל רודנות ושל התעמרות, תורמים לכך שהנשים יודרו מהמרחב הציבורי ומהמרחב הכללי.
אחת הדרכים היא מה שקורה לגבי הנשים הערביות כאן, במדינת ישראל, אדוני היושב-ראש. אנחנו כבר כמה שנים, למרבה הצער, חוזרים על אותם מספרים, ש-22% מהנשים הערביות נמצאות בשוק העבודה. כשאנחנו מדברים על זה באים ואומרים לנו שיש משהו מנטלי, שיש משהו במסורת וכדומה. זה אחד השקרים שאלה שמשקרים אותם משכנעים את עצמם – אפילו לא מצליחים לשכנע את עצמם בהם. הרי זה פונקציה לא של מנטליות ושל מסורת, זה פונקציה של היעדר מקומות תעסוקה מתאימים לנשים, במיוחד אם האשה היא אם ויש לה מחויבות לילדים, כמובן עם הגבר, אבל היא, יש לה מחויבות יתירה; היא לא יכולה להגיד שהיא תגור בשפרעם ותעבוד בחדרה, זה דבר שלא יכול להיות, אבל היא גם לא יכולה לגור בחדרה ולעבוד בשפרעם, זה אותו מרחק. זה לא עניין של ערבים ויהודים, זה עניין של לספק מקומות עבודה זמינים במקומות המגורים.
יום אחד היה דיון כאן, בכנסת, ואני העליתי את הנושא הזה, לגבי תעסוקת נשים, וראש הממשלה ישב ואמר שהם עוסקים או שוקדים על שכלול – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת מוחמד ברכה – גבירותי, השרה, הוא מדבר על היום הבין-לאומי לאשה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
ראש הממשלה ישב כאן, ואז, מה היתה הבשורה שלו? שני דברים: קודם כול, להגביר את התחבורה הציבורית – יפה, זה עדיין כרוך בנסיעה – ומעונות יום לילדים. זה אומנם חשוב, אני לא מבטל לחלוטין את החשיבות של שני המרכיבים האלה, אבל אני חושב שהדבר המרכזי והעיקרי הוא יצירת מקומות עבודה זמינים ביישובים השונים. פעם היה הטקסטיל, וכו' וכו', ואחר כך הטקסטיל עבר לירדן ולמצרים, ועכשיו הוא עבר למזרח הרחוק בכלל.
אני חושב, אדוני היושב-ראש – אי-אפשר לדבר על שוויון לנשים רק במונחים של טקסיות, אלא במונחים של הזכות לעבודה, הזכות להתפרנס בכבוד, הזכות לשותפות מלאה בניהול הבית, בניהול החברה ובניהול המדינה.
לכן אני מכאן רוצה לשלוח ברכה לכל הנשים במדינת ישראל, יהודיות וערביות, לכל הנשים הלוחמות למען חופש, למען שוויון, בכל העולם, ואני באמת מברך אתכן ביום חג שמח, אף שהחג הזה הוא חג של מאבק ולא חג של פיקניק. תודה רבה, אדוני.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חברת הכנסת חנין זועבי.
שלי יחימוביץ (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני פמיניסטית. אני פמיניסטית מגיל 14. עד אז לא ידעתי את פשר המלה "פמיניסטית". נעשיתי פמיניסטית ביום הראשון ללימודים של כיתה ח' בבית-הספר הממלכתי ב' ברעננה; הפרידו בין הבנים והבנות, את הבנים שלחו ללמוד חקלאות ואת הבנות תזונה וכלכלת בית. המורה לתזונה וכלכלת בית נכנסה לכיתה, ועוד לפני שבירכה אותנו לשלום כתבה בנחרצות על הלוח כך – תפקידי האשה: לכבס, לבשל, לגהץ, לנקות, לטפל בילדים; ועוד כהנה וכהנה. היו שם שבעה תפקידים. אני זוכרת את תחושת החרון שעלתה בי, ותחושת האי-צדק, שלא ידעתי עוד להגדירה ולשים אותה תחת אידיאולוגיה פמיניסטית, ויצאתי בחמת זעם מהכיתה תוך שאני מפטירה לעברה שאני מייחלת לעצמי עתיד טוב יותר.
זאת היתה הפעם הראשונה שנעשיתי מודעת לתפקידים שאותם מייעדים מלכתחילה לנשים ומגדלים אותן אליהם. והחל ברגע הזה – החל ברגע שהתודעה נצרבת, אי-אפשר כבר שלא לראות יותר; אי-אפשר שלא לראות שמקומן של נשים בחברה הוא תמיד, תמיד כמעט, נחות מזה של גברים. ובכל פעם שאני אומרת את הדברים, אומרים לי: אבל ראי, פלונית ואלמונית הרי היא נשיאת בית-המשפט העליון, ואת, ואילנה דיין – יש שמות רגילים ששולפים אותם תמיד. השמות האלה אינם מספיקים. אינם מספיקים, כי כשמסתכלים על התופעה ממעוף הציפור, או בתמונת לוויין, על מקומן של נשים – סוציולוגית, כלכלית, מעמדית, ריבודית – לעולם לעולם נחיתותן של נשים נשארת, גם אם יש יוצאות מן הכלל. גם בתוך כל מעמד ובתוך כל מקצוע, גם אצל העשירים, גם אצל העניים וגם אצל מעמד הביניים, נראה שהנשים עודן סובלות מנחיתות אינהרנטית בכל תחומי החיים. קשה לי להגיד את זה, כפמיניסטית, אבל זאת עובדה.
ובכל זאת, למרות הדברים האלה, אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה היסטורית. המערכה הפמיניסטית היא מהפכה טרייה יחסית, ועד לפני פרק זמן קצר, 100 שנה, אפילו עשרות שנים, נשים לא הורשו להחזיק בבעלותן רכוש, הן לא הורשו ללמוד קרוא וכתוב, לפעמים לא הורשו לרכוש השכלה אקדמית, לא הורשו לבחור ולהיבחר. לכן, ההתקדמות היא באמת מדהימה ומפעימה. להיות בעיצומה של מהפכה כזאת זאת זכות גדולה מאוד.
למרות ההתקדמות הזאת, ולמרות השיפור במעמדן של נשים, על פני הגלובוס כולו וגם במדינת ישראל הפריזמה העיקרית לבחינת מצבן של נשים היא חלוקת הטובין בחברה – מנעד הכוח. כמה הן מרוויחות? איזה אחוז של ההון נמצא בידיהן?
כשאנחנו מסתכלים אל החברה הישראלית, אל חלוקת הממון ואל מצבן של נשים בעולם העבודה, אנחנו מגלים שהרגרסיה בעולם העבודה, והעובדה שהעולם הזה נעשה אפל ופרוע, עם רמות ניצול גבוהות מאוד ועם אובדן הביטחון התעסוקתי – – –
רוני בר-און (קדימה):
העבודה, אמרת?
שלי יחימוביץ (העבודה):
אמרתי "העבודה", כן, "עולם העבודה" אמרתי, לא "מפלגת העבודה".
כשאנחנו מסתכלים על עולם העבודה, ואנחנו רואים את הכאוס ששורר בו, ואת מספר העובדים העניים ההולך וגדל, ושיטות ההעסקה הנצלניות שפושות יותר ויותר, ולא נבלמות, חרף המאמצים של כמה מאתנו, אנחנו רואים שגם בעולם הזה, שבו המצב מידרדר, מצבן של הנשים מידרדר יותר.
בואו ניקח את המנקה – את המנקה, את החוליה החלשה ביותר. פעם, במקום העבודה שבו עבדה המנקה, ידעו את שמה, ידעו מי היא. היא גם קיבלה את השכר שלה מהמעסיק; ידעו מתי נולד לה ילד; ידעו מתי, חלילה וחס, היא הולכת לעולמה, והלכו להלוויה שלה. היום היא יכולה להיפצע, היא יכולה ללדת ילדים, היא יכולה להיעלם יום אחד, והיא יכולה גם למות בלי שהמעסיק בפועל שלה ידע, כי במקומה תבוא אחרת, שלעולם לעולם גם תשתכר 22 שקלים ו-4 אגורות לשעה. זה שכר המינימום השעתי היום.
וכשאנחנו מסתכלים על המאסה של המקצוע הזה, הניקיון, שתמיד הוא היה בידי נשים, באופן מסורתי, אפילו על המאסה של המנקות, אנחנו רואים איך מצבה של החוליה החלשה ביותר נעשה גרוע עוד יותר. וכך אנחנו לוקחים חטיבות שלמות של מקצועות: עובדות סוציאליות ומורות ואחיות – כל הקבוצות האלה נפגעות מבחינת ביטחונן התעסוקתי יותר ויותר, וכן, יותר מאשר נפגעים גברים. אם כי כמובן גם גברים – בכלל, בני-אדם בכלל, סופגים את נחת זרועו האלימה של עולם העבודה, שהולך ונעשה פרוע יותר ויותר עם עבודה מאורגנת שהולכת ומתערערת.
אגב, גם כל פורום – גם במקצועות הנשיים, כשאני מגיעה לדרג הניהולי, או לחלופין לדרג של נציגות העובדים, אנחנו נמצא שם תמיד רוב של גברים. כלומר, גם כשנשים כבר מאכלסות תחום מקצוע באופן מאוד-מאוד אינטנסיבי, מי שמנהל אותן הם עדיין גברים.
אני רוצה לסיים את הדוגמה הזאת בדוגמה טרייה ואקטואלית: גילה אדרעי, ראש ועד עובדי הרכבת. ועד עובדי הרכבת מנהל קרב מקצועי, לגיטימי לחלוטין, נגד הפרטתה של רכבת ישראל ונגד הפיכת העובדים לעובדי קבלן. זה ועד שלא סובל מפופולריות יתר, נאמר בלשון המעטה, למרות שיש הרבה מאוד איוולת בתמיכה בהפרטה הרכבת. אם יש איזושהי הפרטה בעולם, איזושהי הפרטה, שהוכחה ככישלון קולוסלי, זאת הפרטת הרכבות. בבריטניה, למשל, שילמו מאות בחייהם על הפרטת הרכבת. המסילה הולאמה מחדש אחרי שהופרטה בתקופת תאצ'ר. כל הפעלת הרכבות על כל רכיביה נרכשה בידי בעלי ממון, השירות הידרדר, הבטיחות ירדה, העובדים הקבועים כמובן הושלכו, ומי שסבל היה הציבור. לכן, אם הציבור צריך לנהל איזשהו מאבק, זה מאבק על השארת התחבורה הציבורית בכלל והרכבת בפרט בבעלות המדינה ובאחריותה – לא, לא תוך כדי ייבוש, לא תוך כדי ניהול כושל, לא תוך כדי מינויי מנהלים מפוקפקים והטיות מכרזים, אלא בניהול אמיתי, בהנהגה של מדינה את התחבורה הציבורית. על זה צריך היה להיות המאבק.
והנה, המאבק הזה זוכה לקיתונות של בוז והתנכרות. אני מכירה את זה, זה לא חדש, אבל כאן יש לנו ניואנס נוסף: בראש ועד העובדים עומדת אשה, ולא סתם אשה אלא אשה מזרחית, גילה אדרעי. ראו איך הפכו אותה למכשפה. זו כבר לא ביקורת לגיטימית. לא, לא. ממש לא. זו לא ביקורת לגיטימית, גם לא של מתנגדי העבודה המאורגנת על העבודה המאורגנת. אפילו זה לא. תראו כמה אלמנטים חשוכים של מיזוגיניה, של עוינות כלפי נשים, של התייחסות למראה שלה, שאינם ממין העניין. אני לא אחזור אפילו על הדברים, כי אני לא רוצה להוסיף עלבון על עלבון, אבל תראו מאיזו תת-תרבות נשאבים הכינויים נגדה.
מאיפה מעיינות השנאה האלה? מה קרה? יש יושבת-ראש ועד שהיא אגרסיבית, כן; והיא מנהלת מאבק נחוש, כן – מאבק שרוב הציבור אולי לא מבין אותו, יכול להיות. אני מכירה עוד כמה מאבקים מקצועיים שהציבור אינו מבין אותם. וזה אחד היעדים שלנו, להראות את הדרך הנכונה ולהראות שלפעמים התודעה משתבשת בידי בעלי אינטרסים שגוררים אחריהם ציבור שבעצם באמונתו גורם נזק לעצמו. אבל כאן – כמה אלמנטים שאינם רלוונטיים ונובעים מאותו מקום חשוך וקמאי של אי-הכרה ואי-נכונות לקבל נשים בעמדות הנהגה.
והדוגמה הזאת, הכל-כך בוטה, כל כך כעורה, כל כך מעוררת התקוממות, של גילה אדרעי, היא סוג של לקח, מדי פעם תזכורת. בגלל שאני פמיניסטית כל כך הרבה שנים, לפעמים אני מודה: אני מתייגעת מלעסוק בעניין הזה. אבל בכל פעם זה מוטח בפרצופנו, שוב ושוב, כל שבוע באופן אחר, כל פעם פרשה. בשבוע שעבר, במוקד השבוע עמדה פרשת נתן אשל ואותה עובדת שפניה נותרו חסויות עד עצם היום הזה, כאילו היא עשתה דבר רע, אבל כל שבוע והתזכורת שלו. השבוע הזכירה לנו גילה אדרעי שלא פשוט להיות אשה, ובוודאי לא פשוט להיות אשה בעמדת הנהגה, ועוד יותר לא פשוט להיות אשה בעמדת הנהגה כאשר את נוקטת דרך שאינה זוכה לקונסנזוס. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחברת הכנסת שלי יחימוביץ. אני מזמין את חברת הכנסת חנין זועבי, ואחריה – חבר הכנסת זבולון אורלב.
חנין זועבי (בל"ד):
תודה.
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ביום הזה אפשר להגיד – צריכים להגיד גם בכל יום – אנחנו צריכים להצדיע לאשה בכל מקום, לציין את עקשנותה להילחם למען זכויותיה. אנחנו צריכים להצדיע ליכולת שלה להציב את עצמה על הבמה של עולם כוחני, עולם גברי בכל המקרים, עולם שוביניסטי בהרבה מקרים ובכל התרבויות, עולם מיליטנטי, ועולם שמצליח לנרמל את מערכת הכוח וההשתלטות שלו. בכל זאת יש מאבק חוצה עמים, חוצה תרבויות, חוצה דתות, וכל השסעים שברא האדם, שקוראים לו מאבק האשה למען זכויותיה.
אנחנו, אדוני היושב-ראש, לא בוחרים את המאבקים שלנו, ואנחנו לא יכולים לברוח מהם. אנחנו לא צריכים לברוח מהם. כל התרבויות סובלות, ויותר מסוכן – אף סובלניות כלפי אלימות וכפייה כלפי נשים. יש תופעות שהן מיוחדות לחברות או לפלחים מסוימים. פוליגמיה, למשל; נישואי קטינות, ירושה, סחר בנשים, נשים מסורבות גט. כל התרבויות סובלות מתת-ייצוג של נשים במערכות קבלת ההחלטות. בתרבויות מסוימות גם האשה כמעט נעלמת, נעדרת לחלוטין ממוקדי ההשפעה. עוד קיימת התפיסה שמקומה של האשה הוא בבית. גם אם זו אינה תפיסה נפוצה, למשל, בחברה הערבית, יש אנשים בחברה שלי שמאמינים שמקום האשה הוא הבית. אלה, נכון, לא קובעים נורמות חברתיות – כבר לא קובעים נורמות חברתיות בחברה. גם אם הם משוכנעים, הם אפילו מתביישים, וזה טוב שהם מתביישים.
אבל יותר מסוכן, חברי הכנסת – יש מדיניות שמכריחה את האשה להישאר בבית. יש מדיניות שלא מאפשרת לאשה לצאת מהבית. כי לצאת מהבית זה קודם כול לצאת לעבודה. אי-אפשר לצאת לעשייה פוליטית בלי לצאת לעבודה. אי-אפשר לצאת לחברה בלי לצאת לעבודה. לא יוצאים לשום עשייה חברתית או פוליטית אם לא יוצאים לעבודה, קודם כול. זה השער לחברה. קוראים לו עבודה ומקומות עבודה.
גם לא יוצאים ממעגל האלימות, חברי הכנסת, אם לא עובדים. האשה הערבייה לא יכולה – אבל גם נשים בכלל לא יכולות לצאת, לעזוב את הבית שלהן, לעזוב את הבעל שלהן, אם אין להן אוטונומיה כלכלית, אם אין להן כסף, אם אין להן עצמאות כלכלית. עבודה היא הפתרון ליציאה ממעגל העוני. העבודה היא תנאי הכרחי לצאת ממעגל האלימות. העבודה היא תנאי הכרחי להשתלבות בעשייה הפוליטית והחברתית. אין עבודה – אין כלום לאשה. ומחסור בעבודה זו מציאות שמשתקת את כל השיח של קדמת נשים. מחסור בעבודה – מציאות של 19% נשים עובדות זו מציאות שאין דרך אפילו לדבר על קדמה חברתית. וזו המציאות בחברה הערבית. ולא חשוב כמה נעשה – העלאת תודעה בענייני אלימות, בנושאי אלימות, מלחמה בפוליגמיה, מאבק למען השתתפות בעשייה, העצמה נשית – כאשר אין עבודה, ואחוז העבודה של הנשים הערביות הוא 22%, אז יש לנו גם 22% הצלחה בכל דבר שרוצים לקדם ביחס למעמד הנשים.
שואלים אותי הרבה מה הסוגיה שהכי קל לדון בה בכנסת, מה אפשר להשיג בכנסת. ואני אומרת: כן, יש סוגיה שמסכימים עליה והיא הסוגיה של העלאת אחוז עבודת הנשים הערביות. מה זאת אומרת? לא רק מסכימים עליה מבחינה רעיונית, יש גם תוכניות קונקרטיות לממשלה להעלאת אחוז הנשים הערביות העובדות, ותוכניות שאפתניות. תוכניות להעלאת האחוז מ-22% עד 42%, ויש תקציבים.
היו"ר ראובן ריבלין:
האחוז היום הוא 26.
חנין זועבי (בל"ד):
26?
היו"ר ראובן ריבלין:
כן.
חנין זועבי (בל"ד):
אוקיי, יש מחקרים שמראים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
במקרה ראיתי הבוקר את – – –
חנין זועבי (בל"ד):
של "מוסאוא" אתה ראית?
היו"ר ראובן ריבלין:
כן.
חנין זועבי (בל"ד):
ולפני שבועיים, גם שלוש עמותות הציגו נתונים אחרים. בסדר, גם 26%. יש תוכניות להעלות את האחוז ל-42% ויש תקציבים, כלומר יש כוונה. אבל מה הבעיה ולמה אין תזוזה בנושא הזה, ואין תזוזה? כי המדינה חושבת שאפשר לקדם את האשה הערבייה בלי לקדם את החברה שלה. המדינה חושבת שאפשר להעלות את אחוז הנשים העובדות בלי ליצור מקומות עבודה. פיתוח התעסוקה והעלאת אחוז הנשים העובדות בחברה משמעותם מקומות עבודה בחברה של האשה הערבייה. עבודה לנשים הערביות זה לקדם ולמנף את הפיתוח הכלכלי והחברתי של החברה הערבית. אנחנו תקועים בשלב שבו מייצרים פתרונות לא רלוונטיים ולא אפקטיביים ומוצאים מקומות עבודה, אבל אולי במפעלים שממוקמים ביישובים שהם מרוחקים מהחברה הערבית, מרוחקים מהיישובים הערביים. אי-אפשר להעלות את אחוז ההשתתפות בעבודה בלי להקים מפעלים, בלי לפתח אזורי תעשייה, בלי להקים אזורי תעסוקה.
מרינה סולודקין (קדימה):
ותחבורה ציבורית.
חנין זועבי (בל"ד):
ותחבורה ציבורית, אבל לא תחבורה שתוביל את האשה למקומות רחוקים, ליישובים היהודיים המרוחקים; תחבורה ציבורית שתסיע את האשה למקום שהוא קרוב ליישוב שלה. לכן, צריכים לפתח את הפריפריה. העלאת אחוז ההשתתפות בעבודה של הנשים הערביות זה פיתוח היישובים הערביים עצמם, פיתוח הערים והכפרים הערביים עצמם, והממשלה לא יכולה לנתק, כמו שאמרתי, את סוגיית עבודת הנשים מסוגיית הפיתוח והתיעוש של סביבתה הקרובה, הישירה, של האשה הערבייה.
לכן, אדוני היושב-ראש, גם לדבר על מאבק נשים בחברה הערבית זה לדבר על סוגיה פוליטית, פוליטית במהותה. הסוגיה של אחוז עבודת נשים צריכה תפנית, ותפנית חדה, מצד הממשלה. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחברת הכנסת חנין זועבי. אני מזמין את חבר הכנסת זבולון אורלב. חופש הדיבור מעל חמש דקות נתון לנשים היום באופן מיוחד, הגברים צריכים להסתפק בחמש דקות.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
זה יום קיפוח הגברים?
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, חס וחלילה. זה יום העדפת הנשים ולא קיפוח הגברים.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יצא כך שציון יום האשה הבין-לאומי כאן בכנסת הוא ערב – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
ערב תענית אסתר.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
נכון, זה מה שרציתי לומר, אדוני היושב-ראש. – – – הוא ערב תענית אסתר, שתחול מחר, ולמחרתו חג הפורים. תענית אסתר היא, כידוע, על כך שברגע שנודעה כוונת המן להשמיד את העם היהודי ושהדבר נכתב ונחתם בטבעת המלך, ודבר שנכתב ונחתם בטבעת המלך אי-אפשר להשיבו, לכאורה כלה ונחרצה – מה עשה הגבר? מה עשה מרדכי? הלך לשער המלך וקרע את בגדיו. כאילו שקריעת בגדיו תפתור את הבעיה. גבעת ההפגנות. מה עשתה אסתר? קודם שלחה לו בגדים, אמרה לו: תתלבש. תשמע, אדוני היקר, דודי היקר, פתרון האיום על העם היהודי הוא לא בכך שתקרע את בגדך. צומו עלי שלושה ימים, אבל, "כנוס את כל היהודים".
היו"ר ראובן ריבלין:
קודם אמר לה מרדכי היהודי: אל תדמי לך – כי לעת הזאת נבחרת.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
נכון.
היו"ר ראובן ריבלין:
היא ניסתה בהתחלה – – –
זבולון אורלב (הבית היהודי):
אל תדמי בנפשך – כי לשעה הזאת הגעת למלכות.
היו"ר ראובן ריבלין:
אל תדמי לך.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
אל תדמי לך – כי לשעה הזאת הגעת למלכות. וודאי העצה שלה, של כנוס את כל העם, אחד את כל העם, שהרי אחשוורוש אמר: "ישנו עם אחד מפֻזר ומפֹרד בין העמים", ועתה, התשובה היא "כנוס את כל היהודים". אותה אסתר, כשלכאורה התדמית הראשונה של מלכה באותה תקופה – היא צריכה להיות כנראה דוגמנית, דמות ייצוגית, טקסית, צריכה להראות את יופיה – בעצם מתגלה כאשה בעלת מידות של אחריות לאומית נעלה, כושר קבלת החלטות, הכרה וניתוח נכון של המציאות ובעיקר אומץ לב – להופיע לפני המלך אף-על-פי שהפרוטוקול אינו מאפשר זאת. ומי שעובר על הפרוטוקול שם, זה לא תלונה לנציבות שירות המדינה אלא כנראה דמו בראשו, עד כדי כך; והיא מוכנה להתעמת גם מול השר החזק ביותר של אותה תקופה, מול המן. שמה נפשה בכפה – – –
מרינה סולודקין (קדימה):
אחרי ושתי.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
נכון. ואכן היא מצילה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
ושתי לא רצתה לבוא וקיבלה עונש.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
ולכן, אסתר הצילה את העם היהודי מהשמדה, כפי שהיתה מזימת המן העמלקי. אבל, אדוני היושב-ראש, לא מדובר רק באסתר, כי בשבועות האחרונים גם קראנו את פרשת בשלח, שהיא פרשה של "שירת הים", גם את "שירת דבורה" בהפטרה – "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל". הנה, יש לנו מנהיגה שהיא גם נביאה במובן הרוחני של הדבר הזה – היום בטח היה משבר קואליציוני, לא? אם היו קובעים שאשה היא נביאה, בטח משבר קואליציוני – ומנהיגה את ישראל כדי להביס את סיסרא.
קצרה כאן היריעה, כמובן. בגלל שאני גבר אין לי זמן בלתי מוגבל לתאר את כל גדולתן של נשים בהיסטוריה היהודית, את זה תזקפו לחובת היושב-ראש שהגביל אותי. אבל בימינו, אדוני היושב-ראש, צר לומר שיש עדיין דרך ארוכה כדי לתקן, לשפר ולהסדיר, בסוגיות רבות, את מעמדן של הנשים, בשורה ארוכה של נושאים שעדיין לא הגענו שם להסדר; ועדיין לא נגענו במצבן של נשים בבתי-הדין הרבניים. אני מאלה שסבורים שהעניין צריך להיות מוסדר רק במסגרת ההלכה, כי מסגרת ההלכה, בכל מה שקשור במעמד אשה וגבר, תשמור על אחדות העם – לך כנוס את כל העם.
עדיין יש דברים שניתנים לתיקון, אבל עדיין יש תחומים רבים שהם לא קשורים בהלכה. קראנו היום את המחקר על כך שיש יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים. ככל שעולים במעלה הדירוג האקדמי, אנחנו מגיעים לכך שבשלב העליון ביותר, של פרופסור חבר, יש רק 19% נשים. אנחנו יודעים שבשש אוניברסיטאות המחקר יש רק נשיאה אחת, ועוד נשיאה באוניברסיטה שהיא לא אוניברסיטת מחקר. אנחנו יודעים בדיוק על הפערים בשוק העבודה, גם ביחס לקבלה לעבודה, גם ביחס ליכולות הקידום, גם ביחס לשכר. גם בבית הזה, ממרום מושבו של היושב-ראש הוא רואה שיש לנו 24 חברות כנסת בלבד מתוך ה-120, בשעה שאנחנו יודעים שחלקן צריך להיות גדול יותר.
אדוני היושב-ראש, לפחות אני יכול לומר ביום חגיגי כזה שבמה שקשור בציונות הדתית אני חושב שיכולה להיות קורת רוח רבה. אם יש מהפכה ושינוי מאוד-מאוד גדול באיזשהו דפוס סוציולוגי בחברה הדתית הציונית, זה בסוגיה הזאת של מעמד האשה. זה אחד התחומים שהיה בהם שינוי גדול מאוד. בואו נחשוב שלפני 30 שנה לא היתה אפילו מדרשה אחת ללימוד תורה של בנות אחרי שהן סיימו את החינוך התיכוני. והיום יש פריחה, פריחה, ואדוני היושב-ראש, אני לא חושב שירחק היום שמספר לומדות התורה ברמה העיונית הגבוהה של ישיבה לא יהיה קטן ממספר הבנים. בשכבות האלה יש ממש פריחה, כמעט בכל תקופה קצרה נפתחת עוד מדרשה ועוד מדרשה. ולא רק זה, הטוענות הרבניות – זה כבר 20 שנה, ועכשיו יש קידום, יועצות בהלכה – – –
רונית תירוש (קדימה):
רוצים דייניות, דייניות – – –
קריאות:
– – –
זבולון אורלב (הבית היהודי):
מה אפשר לעשות שעל-פי ההלכה אי-אפשר למנות דייניות, מה אפשר. יש לנו כמה מגבלות של המסורת היהודית, ומה אפשר. לעם היהודי יש כמה בעיות, והסוגיה הזאת – – –
אורית זוארץ (קדימה):
של פרשנות.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
אני לא מכיר שזו סוגיה של פרשנות, אבל אני מודה שאני לא רב. אם תדאגו שתיבחר רבנות ראשית שתאפשר דייניות – אני מקבל את מרותה של הרבנות הראשית לישראל.
רונית תירוש (קדימה):
אחרי שנשנה את שיטת הממשל.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
אני בקושי חבר כנסת, את רוצה גם להטיל עלי כזה עול – גם להיות רב בישראל ולפסוק?
וגם, אדוני, בסוגיה של קיום המשפחות, הזוגיות במשפחות הדתיות זה לא מה שהיה פעם. יש היום שיתוף גדול יותר, ועובדה היא גם שתנועת האשה הדתית-לאומית, תנועת "אמונה", שהיא מהתנועות הגדולות והעוצמתיות בציונות הדתית, בעצם יש לה השפעה בכל שטחי החיים.
לא הכול זה חוק. לא הכול זה חוק. יש עניין גדול מאוד גם בתודעה, שהרי, אדוני היושב-ראש, בהיסטוריה הקצרה שלנו היתה אשה ראש ממשלה, אשה יושבת-ראש כנסת שמילאה מקום של נשיא, אשה שהיתה נשיאת בית-המשפט העליון, מנכ"לית של בנק – הראשון או השני הגדול בישראל – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
מזכירת הכנסת.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
מזכירת הכנסת בוודאי, נשיאה של אוניברסיטת מחקר שהזכרתי. אבל אני אומר, לצערי, אלה עדיין יוצאים מן הכלל.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מבטל את המגבלה שגברים ידברו פחות מנשים. אני מבקש רק שלא ידברו יותר מנשים.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
רק בגלל שהם אומרים דברי טעם, נכון?
היו"ר ראובן ריבלין:
אין על זה ויכוח.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
תודה רבה, אני כבר מסיים. אבל צריך לומר ביושר שאלה יוצאים מן הכלל. כלומר, אין תקרת זכוכית שלא מאפשרת, הבעיה היא התודעה – גם התודעה של הנשים שהדלת פתוחה ואין תקרת זכוכית, וגם תודעה של הגברים. צריך להיות שינוי בתודעה, ויום כזה יש לו תרומה של שינוי בתודעה.
אני רוצה לסיים, אדוני. שלא נתבלבל, בורא עולם ברא אותנו זכר ונקבה, ולכל אחד יש את התפקידים הביולוגיים שלו, כפי שהטבע טבע בו. לצערי, יש מי שמנסה גם להילחם בטבע. אני חושב שגם אם ננהג כפי שבורא עולם ברא אותנו נוכל לייצר עולם טוב יותר ומעמד ראוי ומתאים גם לאשה.
ואכן, אנחנו בכל ליל שבת יושבים לשולחן שבת, וכשכל המשפחה יושבת ומסבה סביב שולחן שבת אנחנו שרים את המזמור "אשת חיל מי ימצא", ומסיימים: "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה; רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה". תעלו ותצליחו.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת זבולון אורלב. תעלה ותבוא חברת הכנסת אורית זוארץ, אחריה –מסעוד גנאים, ויסיים יעקב כץ. השרה גילה גמליאל תשיב בשם הממשלה, ונעבור לחקיקה.
אורית זוארץ (קדימה):
כבוד היושב-ראש, גברתי מזכיר הכנסת, כבוד השרה, חברי וחברותי חברי הכנסת, יש איזשהו ריטואל קבוע שאנחנו מגיעים הנה בכל שנה ומציינים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
למה תאמרי "מזכיר הכנסת"? היא לא מזכיר הכנסת, היא מזכירת הכנסת.
אורית זוארץ (קדימה):
אוקיי, מזכירת הכנסת.
היו"ר ראובן ריבלין:
תהיה בעיה למזכיר הכנסת אם יבוא באחד הדורות אחריה שבו נצטרך לקרוא לו מזכיר הכנסת – – –
אורית זוארץ (קדימה):
מזכירת הכנסת.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – – ייתכן שהוא יאמר – היא מזכירת הכנסת. אנחנו התלבטנו – – –
אורית זוארץ (קדימה):
אוקיי. מקבלת.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – – ואמרנו: לא, זה לא בסדר.
אורית זוארץ (קדימה):
התלבטתם והחלטתם, אני מברכת על ההחלטה. מזכירת הכנסת הראשונה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נכון.
אורית זוארץ (קדימה):
– – – פורצת דרך. אני חושבת שיש כאן מציאות שאי-אפשר להתעלם ממנה: נציגות ארגוני הנשים שהיו כאן היום בכל הדיונים שהתקיימו, ונמצאות אתנו בכל יום מימות השבוע בדיוני הכנסת – היתה כאן גם מחווה מאוד נחמדה של חבר הכנסת רוברט טיבייב, שעבר בין הוועדות וחילק פרחים לכולן, ואנחנו צריכות לקחת את זה הלאה. בכל שנה אנחנו מתכנסים ומתכנסות כאן, ומעלות ומתייחסות ליום האשה הבין-לאומי, שהפך להיות בישראל חודש האשה הבין-לאומי, ואנחנו עוברות מאירוע לאירוע ובאמת מחזקות את העושות במלאכה.
ואי-אפשר להתעלם מאשה מיוחדת שהלכה לעולמה השבוע, הגברת מיכל מודעי. היא היתה נשיאת ויצו העולמית, זוכת פרס ראש הממשלה, בין מקימות המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל, פעלה רבות לשינוי מעמדן של נשים בישראל. מיכל מודעי, זיכרונה לברכה, היתה ותישאר מודל לכולנו, מנטורית, פורצת דרך. בזכותה ובזכות נשים כמוה אנחנו עומדות כאן היום. מודל למנהיגות נשית, ערכית וחזקה.
לארגונים החברתיים שנמצאים כאן בכל יום מימות השבוע, לנציגות שלהם – היה כאן חבר הכנסת זבולון אורלב, הוא דיבר על "אמונה"; יש ארגונים רבים נוספים – – –
זבולון אורלב (הבית היהודי):
אני פה.
אורית זוארץ (קדימה):
אה, אוקיי, נעלמת לי מהזווית.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
בסדר גמור.
אורית זוארץ (קדימה):
– – – יש לנו את ויצו, את "נעמת", את כ"ן, את שדולת הנשים בישראל, את "רוח נשית", וארגונים רבים נוספים שפועלים יום-יום – אני אומרת, כמעט במחתרת – בתוך הוועדות. לא תמיד רואים, לא תמיד שומעים, וכן, חשוב לציין אותם, אם לא בכל יום, אז ביום הזה.
למה חשוב לציין את היום הזה אחרי 100 שנים? כי אנחנו עוד לא שם. אנחנו פמיניסטיות שזכות גדולה נפלה בחלקנו להגיע לבית הזה, אבל גם בבית הזה אנחנו נחשפות לפערים העצומים בייצוג בין נשים לגברים, לעובדה שחלק לא מבוטל מהמפלגות, דלתותיהן סגורות בפני נשים, ואין סיכוי שנשים תהיינה, לא חברות כנסת בשם הרשימה והתנועה ולא בחזית הפעילות הציבורית.
לצערי הרב, המציאות הזאת רווחת לא רק בחברה החרדית והדתית ולא רק בחברה הערבית אלא גם בחברה הישראלית החילונית. את נאום הזעם שלי נאמתי כשדובר על הדרת נשים. אני לא רוצה לחזור על דברי אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שליד שולחן הממשלה יושבות אך מעט נשים, ואף לא אחת מהן בתפקיד ביטחוני, אסטרטגי. בשביעייה או בשמינייה אין נשים, גם לא בקבינט המדיני-הביטחוני. מי שמוביל את הקשר עם הרשות הפלסטינית בנושא המדיני הוא נציגו ושליחו של ראש הממשלה, ולא שליחה של ראש הממשלה. יושבות כאן נשים, אני בטוחה שיכולתן לתרום תרומה משמעותית.
ולמה אני מעלה את זה? כי אני חושבת שאנחנו זכינו, קיבלנו את ההזדמנות להיות בבית הזה, להיות חלק מבית-המחוקקים ולשנות את המציאות החברתית. חובה עלינו, על כל אחד ואחת מאתנו, להושיט יד למישהי שנמצאת בסביבתנו ולסייע לה להתקדם, במסגרת המפלגה, במסגרת הממשלה. יש לנו שלוש נשים שהן כבר היום פורצות דרך ועומדות בראש מפלגות. האחריות של כל אחת ואחת מכן זה לפתוח את הדלת גם לנשים נוספות. והשינוי החברתי המיוחל והמאבק בהדרת נשים לא יכול להתחיל ולהסתיים על המדרכה או באוטובוס, הוא צריך לחלחל לתוך הבית הזה, ובבית הזה הוא חסר.
חברותי וחברי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, אנחנו חייבות, במקביל למציאות החברתית הקשה שאנחנו חיות בתוכה, לראות את השינוי המתחולל. אם העשור הקודם היה עשור של העצמת נשים, העשור הקרוב הוא עשור של מנהיגות נשים, התעוררות הנשים, בכל תחומי החיים. אנחנו רואות את זה בקורסי המנהיגות, בקורסי העצמה, בקורסים של נשים רוצות להיות ח"כיות, ושלא יגידו לי חברי השרים שאין נשים בנמצא. הן שם, הן בנמצא והן רוצות, ואנחנו רואות את ההתעוררות הזאת. התעוררות בכל תחומי החיים, בכנסת, במפלגות – ציינתי, שלוש המפלגות: קדימה, עבודה מרצ; נשים מעוניינות להשתלב בתחום הציבורי. אנחנו רואים את קורסי הדירקטוריות, רק אין מקרב השרים מישהו שיפתח להן את הדלת וישלב אותן שם.
פתאום לאג'נדה הזאת, שהיא פמיניסטית – וכן, היא קצת רדיקלית לפעמים – יש מקום ואפשר לדבר אותה, לדבר אותה בבית הזה בלי שילגלגו. חברותי הוותיקות פורצות הדרך, חלקן היו גם בכנסת, אמרו שבכל פעם שהן העלו סוגיה מגדרית, היו פה הרבה צחוקים והרבה לגלוגים.
אני חווה אומץ גם בקרב הממשלה – שיש לי הרבה ביקורת עליה – אומץ על העברת החוק, רק בשבועיים האחרונים, לאיסור צריכת שירותי זנות וטיפול בקהילה; הצעת חוק שחברתי זהבה גלאון ניסתה להעביר בקדנציה הקודמת והדלת נחסמה. אני חושבת שזה מעיד על שינוי תפיסתי חשיבתי, על חיבור לזכויות האדם האמיתיות של נשים בחברה הישראלית. דרך הפריזמה הזאת אני כן יכולה לראות את השינוי המיוחל, ולאג'נדה הזאת יש מקום גם בבית הזה. אנחנו רק צריכים וצריכות לפעול לקידומה.
ציר נוסף שהובל על-ידי נשים הוא המחאה החברתית בקיץ האחרון. נכון, היו גם יושב-ראש אגודת הסטודנטים ונציגים נוספים, אבל אלה שעמדו בחזית המאבק היו נשים; המינוי הראשון של האלופה בצה"ל, שאי-אפשר להתעלם ממנו; זוכת פרס נובל.
אנחנו צריכים להתחבר לחוזקות האלה ולמטרות, רק בתנאי שמעגל השותפים שלנו יתרחב – ואתם השותפים שלנו, הגברים, חברי הכנסת, השרים, שיושבים בוועדת השרים לענייני חקיקה, מתוך הבית הזה, מתוך החברה הישראלית, מתוך מטות המאבק, המאבק החברתי. אבל הדרך עוד ארוכה. מבחינתנו, רק עם הידיים האלה של הגברים ושל הנשים והפיכת הסוגיה הזאת לסוגיה חברתית שנוגעת לכולנו – כי אם בת-הזוג שלך מרוויחה 40% פחות, אז התא המשפחתי נפגע. לכן זו סוגיה שנוגעת גם לגברים וגם לנשים בחברה הישראלית.
אנחנו צריכים לשלב ידיים, אנחנו צריכים למקד את העיניים שלנו במטרה, לחולל את השינוי החברתי המיוחל – ולסיום – בתקווה להשתמש בכוח, בעוצמה ובהשפעה שלנו בבית הזה, כדי לקדם את השינוי המיוחל. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחברת הכנסת זוארץ. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחרון הדוברים – חבר הכנסת כץ, הלוא הוא יעקב כץ, והשרה תשיב.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
חמש דקות? מעבר לזה – העדפה נשית בגלל היום הבין-לאומי. ולגברים?
היו"ר ראובן ריבלין:
אנחנו סומכים עליהם.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
הם ידעו להקפיד על – – –
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
אני גם סומך עליהם.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – – האפשרות לתת לנשים לדבר יותר.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
אני גם סומך עליהם.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ביום הזה, ציון היום הבין-לאומי לאשה ולקידום מעמד האשה, אני רוצה לדבר על כל העניין של מעמד האשה בחברה הערבית. נכון, אני יכול לדבר על היכולות והמוטיבציה ועל הצורך בהסרת כל החסמים בפני האשה הערבית כדי להתקדם, כי היא הוכיחה שהיא יכולה בכוחות עצמה – אם זה בעולם העסקים, אם זה בחינוך, אם זה גם בפוליטיקה. אבל אי-אפשר לדבר על החיובי ועידודו באווירה ובמציאות שבה יש אלימות גוברת נגד נשים ושבה נשים נרצחות.
אדוני היושב-ראש, אני לא ממעיט מערכו ומתפקידו של הגורם ההרתעתי והענישה. הסטטיסטיקות מאוד חמורות ומחרידות. האחרונה בהן מדברת על כך שמתוך 16 נשים שנרצחו בישראל, 11 הן ערביות. נכון, יש אלימות בכל החברה הערבית ויש עלייה, אבל אסור להמעיט מהמסוכנות ומהחומרה של האלימות או של הרצח בגלל שהנרצחת היא אשה; אסור לנו כחברה, ואסור גם למשטרה ולשלטונות אכיפת החוק. כי לצערי הרב, עד עכשיו, אחוז פענוח מקרי הרצח האלה הוא נמוך מאוד, ויש רוצחים שהם ידועים, שרצחו נשים, ועדיין מסתובבים. זה נותן גושפנקה, נותן אור ירוק לרצח הבא.
אני פה, אדוני היושב-ראש, לא מבקר רק את המשטרה ואת השלטונות, אלא, כפי שאמרתי, אני מבקר את עצמנו בהתחלה, כחברה. לכן אני רק אתמקד בקצרה ברקע, במניע. נכון, היד היא שמבצעת, אבל יש לב ויש מנטליות ויש שכל שהסתמך על לגיטימציה מסוימת. בגלל זה הוא רצח או הפעיל אלימות. אדוני היושב-ראש, מי שרוצח אשה, או מי שמפעיל אלימות נגדה, הוא בעצם עושה מעשה כמו כל רוצח אחר, שרואה בקורבן שלו כאילו הוא לא ממשפחת האנושות, הוא לא כמוהו. הוא מחפיץ אותו; הוא כלי, בלי רוח.
כדי לתת לגיטימיות לעצמו לרצוח אותו – ואני מדבר פה על האשה – לצערי הרב יש כאלה שהחזירו אותנו לתקופה הג'אהילית. בערבית, ג'אהילית – בורות, אבל הכוונה לתקופת טרום-האסלאם, כאשר היתה עבודת אלילים. בתקופה ההיא היה יחס של השפלה לאשה. אפילו יש שבטים שקברו אותה חיה בגלל הבושה, בגלל שהיא נקבה. לצערי הרב, יש כאלה – וזה שמדאיג אותי, וזה שמפחיד אותי – שכאילו מסתתרים מאחורי הדת או האסלאם או השריעה כדי לבצע את הרצח שלהם. אבל הם לא יודעים שאם חזרנו למקורות האסלאם – אם זו המסורת בעל-פה של הנביא, או פסוקי הקוראן, או ההתנהגות של הנביא והסחאבה שלו – הם מנוגדים לכל הערכים ולכל המנהגים שמשפילים את האשה, או שמתירים את דמה בכל שם שהוא.
לצערי, המשפחה, שצריכה להיות סמל של אהבה, של אחווה, של רחמנות – יש כאלה שהופכים אותה לסמל לאלימות ודם, ובשמה הם מבצעים את הרצח הזה.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לחזור רק – יש מסורות הרבה בעל-פה על הנביא מוחמד, ואני מתכוון לזה, משום שאם אנחנו מדברים על מיגור התופעה, המישור הוא יותר חינוכי, תודעתי, תרבותי ורעיוני. הנביא מוחמד, עליו השלום, היה אומר: אל-נסאא שקאאק אל-רג'אל, מא אכּרמהן אלא כּרים, ומא אהאנהן אלא לאים. תרגום: הנשים, אחים לגברים, מכובד מי שמכבד אותן ושפל מי שמעליב אותן. בפסוק חשוב בקוראן – ומן איאתה אן ח'לק לכּם מן אנפסכּם אזואג'ן לתסכּנו אליהא וג'על בינכּם מודה ורחמה. מאותותיו או מסימני גדולתו של אלוהים – – –
קריאה:
צדק אללה אלעט'ים.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
צדק אללה אלעט'ים. צחיח. נכון. – – – שברא לכם מעצמכם בן-זוג, והקשר ביניכם בנוי ומושתת על אהבה ועל רחמים. האשה באסלאם השתתפה בחיי היום-יום ובמרחב הציבורי, ונאמר: איך אפשר לא לכבד את האשה, כאשר כל האסלאם בא לעולם בגלל שלוש נשים: 1. אשתו חדיג'ה, שחיזקה את הנביא ועמדה לידו אחרי שפחד כאשר היתה ההתגלות; 2. אשתו שהוא הפקיד בידיה את כל הקוראן. אני כמוסלמי היום, חושב: איך אפשר לחשוב שהאשה היא אינה כל כך כשרה ואין לה את הכשרות לשמור דברים חשובים כי היא נקבה? איך הפקיד בידיה הנביא כדי שתשמור אותו? 3. זו אשתו השלישית, שאמר: תלמדו את הדת שלכם מפיה.
אדוני היושב-ראש, בתקופת הנביא יש כאלה, לצערי הרב, שאומרים דברים בשם האסלאם, אבל אלה דברים "ג'אהלים", אלה דברים מסורתיים שאין להם כל קשר לאסלאם. יש כאלה שמתביישים בקולה של האשה, כאילו שהוא טמא, ומדביקים את זה לאסלאם. אבל זה לא נכון בכלל. האסלאם התיר לאשה שיהיה לה קניין, שיהיה לה הכסף שלה. אשתו של הנביא, הראשונה, חדיג'ה, היתה סוחרת ועשירה חשובה. הוא לא אמר: או, אני גבר, ואסור שאשתי תהיה עשירה יותר ממני וסוחרת ואשת עסקים. יש כאלה שאומרים היום את זה, ערבים ומוסלמים, לצערי, ולפעמים בשם האסלאם.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
לא היתה התנגדות. לא היתה התנגדות.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
לא. בטח לא. אז נכון, חשובים המעשים. נכון, חשובים המעשים. אבל, אדוני היושב-ראש – אני אקצר. אני רק הזכרתי כמה רעיונות, כמה backgrounds – רקע רעיוני דתי שיכולים להסתמך עליו למיגור תופעת האלימות נגד נשים ורצח נשים.
היו"ר ראובן ריבלין:
חדיג'ה היתה – – –
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
הראשונה.
היו"ר ראובן ריבלין:
הראשונה – היא היתה רק במדינה. לא, היא היתה בהיג'רה.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
לא, במכה. לא בהיג'רה. משום שהיא נפטרה.
היו"ר ראובן ריבלין:
ההיג'רה היתה ממכה.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
נכון, נכון. האינפורמציה מדויקת.
היו"ר ראובן ריבלין:
622.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
בסדר. 100 בהיסטוריה. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים, שהוא גם מורה ותלמיד חכם בקוראן. בבקשה, חבר הכנסת יעקב כץ, כצל'ה, שהוא לא רק לוחם, הוא גם תלמיד חכם.
יעקב כץ (האיחוד הלאומי):
הלוואי שהייתי זוכה להיות גם לוחם וגם תלמיד חכם.
היו"ר ראובן ריבלין:
עכשיו אתה תדבר "מוכתסר מופיד". אתה יודע ערבית.
יעקב כץ (האיחוד הלאומי):
אה?
היו"ר ראובן ריבלין:
"מוכתסר מופיד", יעני.
יעקב כץ (האיחוד הלאומי):
חאבּה, חאבּה. שוואיֶה, שוואיֶה.
ברשות היושב-ראש, השרים שאינם – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, לא. סגן ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה נמצא כאן אתנו כל הזמן.
אורית זוארץ (קדימה):
סגנית השר פה.
יעקב כץ (האיחוד הלאומי):
– – – חברי חברי הכנסת, יום – – –
רוני בר-און (קדימה):
הבור ריק, אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו.
שלמה מולה (קדימה):
כצל'ה, אנחנו פה, דבר אלינו.
יעקב כץ (האיחוד הלאומי):
כן. יום האשה הבין-לאומי, אבל כמאמר חז"ל, עניי עירך קודמים. אז אנחנו נדבר קודם כול על נשות עירך, על נשותינו שלנו, וקצת נדבר בשבחן. אחרי שיושבת-ראש מפלגת העבודה, חברת הכנסת שלי יחימוביץ, דיברה על הנשים וכל כך הרבה האריכו, אז מה לנו הקטנים יש להוסיף חוץ מלהגיד שמרינה סולודקין היא כמו כתר, והיא נותנת לנו הרגשה טובה שאנחנו רואים אותה ושומעים אותה, והיא פאר הנשים?
רציתי לומר שקודם כול אנחנו צריכים להצדיע – חבר הכנסת מולה – להצדיע לסבותינו, סבתא ריבלין, ואמותינו ונשותינו, בנותינו וכלותינו, שאחרי השואה הנוראה, אחרי שאיבדנו שישה מיליון, היה להן הכוח הנפשי והפיזי לקום ולהעמיד מחדש את העם היהודי על רגליו. ועל זה נשותינו וסבותינו ואמותינו כולן – אמי נפטרה השנה, והיא היתה אשה גדולה ואצילה, ילידת ירושלים, הרבה דורות בירושלים. אני זוכר שאני במלחמת יום הכיפורים, אחרי שהייתי אמור לחזור ולנסוע למלחמה, אז התלבטתי, כי לא ידענו אם תהיה מלחמה או לא, והיא אמרה לי: יעקב, אתה מפקד, אתה קצין, אתה מתלבט? קח את המדים ותרד למטה. היא נתנה את הפקודה.
ואחר כך אותה אשה מסכנה שהתחתנה אתי, למרות שאני נכה, אז היא היתה צריכה להיות גיבורה. אתם יודעים מה זה להתחתן עם מישהו עם קביים? איזה גיבורות, איזה אמיצות. אני תמיד אומר לאשתי: עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, ואת לקחת את כולם, אז מה נשאר לנשים אחרות? אז היא אומרת לי, שלי: כל בעל אומר את זה לאשתו – עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, ואת כל העשרה קבין לקחה האשה. אז נשותינו, אמותינו – צריך להודות להן.
השתתפנו, במעמד יושב-ראש הכנסת, לפני שבוע, בחנוכת "משכן אהוד". אז למשכן באיתמר קוראים "אהוד", אבל אשתו, השם ייקום דמה, רותי, שנרצחה – אם לתפארת, אם לשלושה ילדים, שגידלה משפחה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אם לחמישה.
יעקב כץ (האיחוד הלאומי):
אם לשישה. ונדמה לי ששלושה נשארו ושלושה נרצחו. אשה גיבורה.
אני רוצה מכאן קודם כול הצדעה לנשותינו שהקימו את המדינה, ולאמותינו שאנחנו חבים להן כל כך הרבה. אבל אני מצדיע הצדעה מיוחדת לנשים שלנו שגרות ביהודה ושומרון, שנוסעות עצמאית, מחנכות, מגדלות ילדים לתפארת ביישובים הרבים, לא מפחדות. היום כשקצין או חבר כנסת או שר נוסע ליהודה ושומרון, הוא מלווה בשומרים. 50 איש רצים לפניו ו-50 איש רצים אחריו, והוא נשמר מלמעלה לפעמים על-ידי הליקופטרים. חוץ מחבר הכנסת מולה, שהגיע בכבודו ובעצמו. אבל בדרך כלל יש חשש. אבל הן נוסעות ולא מפחדות ומחנכות ומגדלות את עם ישראל וילדים לתפארת.
אז אני מצדיע להן, ואני מצדיע לכל נשות ישראל, וקורא מכאן ואומר לנשות ישראל: הדבר היפה ביותר, מולה, זה ילדים. ילדים. אנחנו צריכים הרבה ילדים. תהיו עורכות-דין, תהיו רופאות, תקבלו תואר שני ושלישי, תהיו חברות כנסת, אבל תעזרו לנו להקים משפחות לתפארת. אנחנו צריכים. ואת זה, חבר הכנסת בר-און, רק נשים יכולות. אנחנו הגברים, גם אם נתאמץ, אנחנו לא יכולים ללדת. בלעדיהן אנחנו כלום. אנחנו מבקשים מכן, תהיו אמהות, אמהות טובות, ותקימו את בית ישראל לנצח נצחים.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת יעקב כץ, הלוא הוא כצל'ה. תעלה ותבוא השרה גילה גמליאל, המשמשת כסגן שר במשרד ראש הממשלה. בבקשה, גברתי.
רוני בר-און (קדימה):
איך יכול להיות ששרה תשמש כסגן שר?
היו"ר ראובן ריבלין:
היו כבר קודמים לה, זה לא המצאה שלו.
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
כבוד היושב-ראש, ביום הזה, גם כמובן מזכירת הכנסת, ירדנה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נכון.
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
– – – יש פה היסטוריה שצריך לציין אותה, השרה והשרים וחברי וחברות הכנסת, היום אנו מציינים בכנסת את יום האשה הבין-לאומי. אני חושבת שמן הראוי – שמענו כאן את חברי וחברותי בדבר הדברים שצריך לקדם, בדבר הדברים שעדיין מעיבים עלינו כחברה בנושא של העצמה וקידום של נשים. אני אוהבת לציין את יום האשה הבין-לאומי בעיקר בלבחון את ההישגים שכן התבצעו בנושא מצד אחד, ומצד שני עם אופטימיות להסתכל קדימה בחזון. לא לקדימה, אליכם – במקרה גם הסתכלתי.
אורית זוארץ (קדימה):
קדימה זה טוב, זה בסדר.
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
ולראות באמת את היעדים שעוד ניצבים בפנינו על מנת לקדם את השוויון המיוחל.
שלמה מולה (קדימה):
בקדימה יש הרבה נשים. את יכולה להסתכל על קדימה.
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
כן, גם גברים הם פמיניסטים, כמו מולה. צריך לפרגן לך על כך, כן.
אורית זוארץ (קדימה):
גם גברים הם פמיניסטים. הרוב הפמיניסטי זה פה.
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
ברשותכם, אני אתייחס לחלק מהדברים שנאמרו, וגם בשם הממשלה אני אציג מה כבר נעשה בנושאים.
אני אתחיל בהיבט של נשים באקדמיה – נשים באקדמיה במדינת ישראל. הנתונים מעידים על כך שיש יותר סטודנטיות, יותר נשים. יש סטודנטיות ביחס – – –
רוני בר-און (קדימה):
– – –
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
בוודאי. זה תמיד אנחנו – לטוב ולרע נמדדים.
רוני בר-און (קדימה):
הדבר היחיד שהממשלה עשתה בלשון נקבה זה רפורמת המרפסות. מרפסת זה נקבה.
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
אז אני תיכף אסביר מה נוגע גם לזה. כשאנו בוחנים את ההיבט של סטודנטיות, באופן כללי יש יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים. יותר בוגרות תואר ראשון, יותר בוגרות תואר שני ויותר בוגרות תואר שלישי מאשר בוגרים. יחד עם זאת, כשאנו באים לבחון, כבוד היושב-ראש, לגבי פרופסור, אנו רואים ועדים לכך שיש רק 19%. בעקבות זה הממשלה – אני הובלתי מחקר בנושא, והמחקר הציג נתונים שבמדינת ישראל יש דרישה מהאקדמיה, שהיא אומנם לא פורמלית אבל על בסיסה נאמדת ונמדדת קבלת הפרופסורה, וזה שנה של פוסט-דוקטורט בחו"ל. אנו מדברים על בריחת מוחות, אנו מדברים על אי-קידומן של נשים, אבל ודאי וודאי הנושא הזה מהווה תקרת זכוכית ברורה לנשים, הנושא של הפוסט-דוקטורט, לממש אותו על מנת כן להתקדם לפרופסור.
אני שמחה שבעקבות המחקר הקימו במועצה להשכלה גבוהה – השר גדעון סער – ועדה שתדון בסוגיות האלה, בראשותה של פרופסור כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אוניברסיטת באר-שבע.
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
– – – והמסקנות כבר מתפרסמות בימים אלו, והן, גם כן – אותן מסקנות מובילות את האפשרות לפתיחת הדלתות עבור נשים באקדמיה, גם בשילוב בכל התפקידים במוסדות האקדמיים השונים וגם, לא פחות חשוב, לנפץ את תקרת הזכוכית בפן של הפוסט-דוקטורט.
דבר נוסף שפותח את הדלת עבור נשים צעירות והורים צעירים זה אותו חוק שדיברנו עליו כבר, שהעברנו אותו כאן, בשעה טובה, של חופשת לידה לסטודנטיות וסטודנטים, מה שגם מסייע בידי צעירות וצעירים לשלב הורות ולרכוש השכלה גבוהה.
בפן של נשים בפוליטיקה, בכנסת ישראל יש רק 24 נשים מתוך 120. אני חושבת שזוהי תעודת עניות לנו כחברה, מצד אחד. מצד שני, זו עדיין בשורה בהיבט הזה שזה המספר הגדול ביותר שהיה אי-פעם בכנסת ישראל של ייצוג הנשים.
כשאני בוחנת מה קורה במערך המוניציפלי – במוניציפלי המצב קשה אף יותר: פחות מ-3% נשים מכהנות כראשי רשויות, בסך הכול שש נשים מתוך כ-255 ראשי רשויות. מדובר פה במספר זעום ביותר של נשים במערכת המוניציפלית, ועל כן, ביום ראשון, בישיבת הממשלה הקרובה, אנו גם נקצה משאבים על מנת לעודד כמה שיותר נשים שתשתלבנה במערכות הציבוריות, שתיקחנה חלק.
היום הובלנו כאן מפגש גדול גם עם עמותת כ"ן, וגם עם תנועת "ערבות הדדית", בשולחן עגול שלקחו בו חלק הרבה מחברות וחברי הכנסת היום. נושא הפאנל היה: נשים לוקחות אחריות בזירת ההשפעה. לשם הגיעו נשים – עשרות נשים שהגיעו לשם, והן עברו קורס: מי רוצה להיות ח"כית. מה שמעיד על כך שרצון יש. נשים כבר – אני רואה אותן בפוטנציאל ההתמודדות, ומעל הבמה הזאת בכנסת, לכל מי שרואה אותנו כאן היום, אני קוראת לה להתמודד, למי שרואה את עצמה מתאימה. ויותר מזה, בכל – – –
רוני בר-און (קדימה):
איך הממשלה יכולה להשפיע?
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
– – – משפיעה על-ידי יותר קורסים והדרכות וסדנאות וקמפיין שקורא לנשים בכללותן להתמודד, לקחת חלק, לעבור קורסי העצמה, על מנת כן להשתלב במערכות הציבוריות. אני חושבת שזה דבר חשוב ביותר, ואני גם מברכת עליו.
כשאני בוחנת את הנושא הבא, של נשים בתקשורת, אז בפן הזה דיברו כאן רבות לפני על העניין של החפצת הנשים בפרסומות, התייחסות לא ראויה בהיבט הזה. אני רוצה לנגוע בעוד נושא לא פחות חשוב – זה פשוט הייצוג של נשים ממש בהשתתפות בפאנלים בתחומים מדיניים, בתחומים ביטחוניים, גם הרבה מאוד בתחומים כלכליים. מדירים את הנשים מהשיח הציבורי, לצערנו, בכל ענפי התקשורת, וזה מחלחל תודעתית לציבור כולו, ועל כן, גם כאן צריך לקבל את הביטוי. ולא רק בתחומים האלה. אם נבחן אפילו את תחומי הבידור, בכל תוכניות הבידור שקיימות היום בכל הערוצים אין נשים שמנחות את תוכניות הבידור. כל תוכניות הבידור מונחות על-ידי גברים. ואם נשים מופיעות בתוכניות הנ"ל, לצערנו, במרביתן הן מופיעות יותר בצד, ולא בעיקר, או מאחורי הקלעים. וגם על כך אני אומרת שהגיע הזמן שמי שמעצבים את דעת הקהל, או מעצבות את דעת הקהל, ייתנו את הדעת ויותר יציבו את הנשים בחזית.
כשאנו מסתכלים על נושאים נוספים – נשים בעסקים ונשים שמשתלבות במגזר הציבורי – גם כאן, העברנו את חוק הדירקטוריות בבית הזה, וצריך לברך עליו, אבל זה כמובן לא מספיק. יש היום 19% בלבד נשים שמכהנות כחברות בדירקטוריונים של החברות הציבוריות. בחברות הממשלתיות כבר תיקנו את העוולה – נכון להיום יש כבר כ-44%, שזה באמת השג ניכר בתחום. אבל גם כאן יש מקום לדאוג לכך שיהיה יותר מזה, ועל כך אנחנו מפעילות את כל כובד המשקל בהתנהלות במהלך השנה.
שילוב נשים במקומות העבודה על-ידי מקום עבודה תומך-משפחה, וגם זאת החלטת ממשלה שעברה, והיא גם יכולה להוביל את השינוי המשמעותי. היום אנחנו רואים את התוצאות של הלמ"ס, שעדיין מציג פערי שכר בין גברים לנשים בגובה של 34% – פערים שמרביתם נובעים בעיקר משעות עבודה נוספות. ומה שאני מנסה להוביל כרגע בשינוי של מקום עבודה תומך-משפחה, זה לגלם במרכיבי השכר לא רק שעות עבודה נוספות, אלא גם את ההיבט שבו נשים – תפוקת עבודה אישית תימדד גם כן, ועל כך תתוגמלנה בהתאם ויהיה ניתן על-ידי כך לצמצם את פערי השכר.
הנושא האחרון שאני אגע בו זה נשים בצבא. יש לנו כבר אלופה בצה"ל, בשעה טובה. יחד עם זה, עדיין הצבא מקובע בעיוות שקיים, ואני כבר העליתי את הנושא, ואני מקווה שגם נצליח לשנות אותו עוד בקדנציה הנוכחית, וזה משך השירות בצה"ל לגברים ונשים. משך השירות היום הוא משך שירות שאינו שוויוני. חייל וחיילת שמתגייסים לצבא, לאותו תפקיד בדיוק, אם לא מדובר בתפקיד שהוא תפקיד קרבי, התפקידים הנ"ל שולחים נשים לשנתיים וגברים לשלוש. אין הצדקה לכך. הצבא צריך להתייעל. הצבא צריך לבוא וליצור מצב שהוא קובע את משך השירות שלו על בסיס המקצוע ולא על בסיס המגדר. וברגע שהוא יתייעל בהיבט הזה ויוביל למהלך שבו המקצועות – על בסיסם ייקבע משך השירות, וכך הצבא יחליט את משך השירות שהוא קבוע לכולם – גבר ואשה כאחד – אז יהיה ניתן לבוא ולתגמל מעבר למי שישרתו, נשים או גברים, מעל, וגם חוסר השוויון הלא-הגיוני, המשווע, במדינה כמו שלנו, שלצבא יש משקל מאוד-מאוד חזק בקביעה של התדמיות במדינה – יש חשיבות לשנות גם את זה.
היום, בדיוק עכשיו, כשאני אסיים את דברי, אנחנו נוביל את החוק, שכבר בציון של יום – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
את מציעה שחיילת המשרתת בגבעתי תשרת שלוש שנים?
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
לא, זה קיים כבר היום. מה שאני מציעה זה דבר אחר: שפקיד או פקידה, אם חיילת – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, חינוך. חינוך. מדריכת חי"ר.
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
נכון. אם הצבא מגדיר שפקיד או פקידה, שומר או שומרת, בחי"ר, בכל תפקיד שהצבא רואה לנכון – הוא יגדיר את הצורך שלו למשך השירות לתפקיד עצמו, ולא למי שמשרת באותו תפקיד. ומי שישרתו בתפקיד יבואו לשרת על בסיס הצורך של הצבא בתפקיד עצמו, ולא במגדר. אין הצדקה שהיום חייל מגיע לשרת בצבא, אומרים לו: אתה תהיה פקיד שלוש שנים, ובאותו מצב, כשחיילת מגיעה לאותו תפקיד בדיוק, היא אמורה לשרת שנתיים – – –
רוני בר-און (קדימה):
– – – להוריד לחיילים?
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
מה שאני אומרת, לא להוריד או להעלות אלא לקבוע תפקידים, ועל בסיס התפקיד, על בסיס המקצוע, לקבוע את משך השירות.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא. יש – – –
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
ואז הצבא עושה ממוצע – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
ההיגיון – – –
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
– – – לגבי משך שירות כללי. אני אסביר את ההיגיון עוד יותר מזה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אבל בכל זאת, את יודעת, אנחנו יכולים על-ידי כך להביא לידי הרהורים ופקפוקים, ובכל זאת יש – – –
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
לא. אם הצבא מתייעל, זה – אני לא ממציאה פה את הגלגל. היתה ועדה שדנה בנושא – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אשה עומדת על דעתה הרבה לפני הגבר. הוא צריך להשתפשף עוד, היא – – –
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
זה נשמע תמיד – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, אני לא אומר את זאת מתוך איזשהו פטרוניזם. לא, לא. בכלל לא.
סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל:
זה לא נכון בעליל. זה פוגע גם בקידומן של נשים בצבא, זה פוגע גם בהיבטים נוספים במערכת, וכאן חשוב לציין שברגע שנבצע את השינוי הזה, שעל בסיס מקצוע ייקבע משך השירות, הצבא יקבע משך שירות כללי – של כולם, גברים ונשים כאחד משרתים, נניח, שנה וחצי, שנתיים. מעבר לזה, מי שישרתו את המעבר יתוגמלו בהתאם. זה השינוי שאני מייחלת לו לפעם הבאה.
בציון יום האשה הבין-לאומי בשנה שעברה העלינו כאן את נושא העלאת גיל הנישואים. אני הצגתי כבר בשנה שעברה שאני מקדמת את זה עם ועדה ממשרד המשפטים, על מנת להוביל את הבשורה. היום אנחנו נוביל את הבשורה הזאת. מייד לאחר מכן תעלינה הצעות חוק שאנו נאשר על מנת שבמדינת ישראל לא יהיו נישואי בוסר, נישואי קטינות וקטינים. זה כבר הנושא הבא. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מאוד מודה לסגנית השר גילה גמליאל. רבותי, אני מבין שכל המציעים מסתפקים בתשובת השרה, אין צורך להצביע. אנחנו קיימנו את כל הדיון בן השעה וחמש דקות על מנת לכבד את היום הבין-לאומי לאשה; עשינו את הדבר בדיון רב-משתתפים, כמעט מכל הסיעות.
תודה רבה לשרה, כולם מסתפקים בתשובתך ואינם מבקשים הצבעה אם להעמיד את זה על סדר-היום. תודה רבה.