קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום ציון שבעים שנה לטביעת אוניית המעפילים "סטרומה" היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אנחנו פותחים עכשיו את הדיון לציון היום המיוחד הזה: ציון 70 שנה לטביעת אוניית המעפילים "סטרומה", הצעות לסדר-היום מס' 7549, 7555, 7556, 7667, 7704 ו-7709. לכבוד הוא לי להתחיל את הנושא הזה בדברים שהכין יושב-ראש הכנסת. מכובדי, אנו מציינים היום 70 שנה לטביעתה של האונייה "סטרומה". אני מבקשת לקרוא דברים קצרים של יושב-ראש הכנסת לשעבר דב שילנסקי, שאותם הזכיר יושב-ראש הכנסת בדבריו בוועדת העלייה והקליטה מוקדם יותר היום: דב פתח ישיבת כנסת מיוחדת לזכרה של הספינה לפני כשני עשורים, ותיאר את מה שאירע עם טביעת האונייה, וכך הוא אמר: "כאשר היתה 'סטרומה' במרחק של כ-2 קילומטרים מן החוף, נשמע קול נפץ, נראו אש ועשן, האונייה התרסקה וטבעה. מאונייה טרופה נאבקים אנשים בגלים, מושיטים ידיים וזועקים לעזרה, אך העזרה מתמהמהת לבוא. למי זה אכפת? אומנם אלה יצורי אנוש, אך יהודים, וחיי יהודים בזמן ההוא לא היו שווים ולא כלום. חיי יהודים היו אז הפקר", כך הוא אמר. הטרגדיה של טביעת האונייה "סטרומה" מזכירה לנו כי בהיעדר נמל לשוב אליו, בהיעדר בית לאומי המהווה מקלט לעם היהודי, חיי יהודים היו הפקר ויהיו הפקר. אך מעל לכול היא ממחישה את אטימות הלב המזעזעת של מדינות אירופה, שהכשילו במכוון וביודעין את ניסיון הימלטותם של פליטים חסרי ישע. חלק מהאחריות המוסרית שלנו כבני-אדם, כיהודים, הוא גם להפיק לקחים מההיסטוריה הקשה והכואבת. והפקת לקחים פירושה בראש ובראשונה לוודא כי אנו לא ננהג כך, כי אנו לא ננהג באטימות לב כזאת, אנו לא נפנה את גבנו לנידונים למוות המתדפקים על דלתותינו. איננו יכולים להתבצר בגבולות הטראומות הלאומיות שלנו, ואיננו יכולים לעסוק מבוקר עד ערב בהשוואות, בכך שאין עוד אסון שמתקרב או מזכיר בממדיו ובהיקפיו את שאירע לנו. כך, גם כאשר רבבות ממדינות אפריקה מסתננים לגבולותיה של מדינת ישראל בכל שנה, וגם כאשר הדבר מעמיס עלינו קשיים ומורכבויות, עדיין מוטלת עלינו חובה אנושית ומוסרית לערוך בירור מקיף ומעמיק, כך שחלילה לא נסגור את שערינו בפני מי שנמצא שחייו בסכנה, בפני מי שהוא נרדף וחסר ישע, חסר נמל להפליג אליו. פתיחת שערי לבנו בפני חסרי הישע, זהו צוום של נספי האונייה "סטרומה" אלינו. יהי זכרם ברוך. אלה היו דבריו של יושב-ראש הכנסת מר רובי ראובן ריבלין. וכעת אני עוברת לראשון הדוברים בהצעה לסדר-היום, חבר הכנסת והיוזם, וגם סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת דני דנון. בבקשה. דני דנון (הליכוד): גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, חבר הפרלמנט הנכבד שהגיע במיוחד לדיון מרומניה, ברוך טרקטין, יוזם הדיון בכנסת ביום חשוב זה, נציגי ארגונים, אורחים יקרים, היום אנחנו מציינים 70 שנה לאסון "סטרומה". למדנו על זה בבית-הספר, כולנו מכירים את הסיפור, שמוכיח שאנחנו נמצאים לבד ותלויים אך ורק בנו; שאונייה של מעפילים הושלכה, נזרקה ללב ים; שאף מדינה באירופה ובארצות-הברית – כן, גברתי היושבת-ראש, אנחנו כולנו נתלים בקשר המצוין שיש לנו עם ארצות-הברית, אבל בואו לא נשכח את האדישות שהיתה בארצות-הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה, וגם ב-1942, שאפשרה להשליך את האונייה עם מבוגרים, עם נשים, ללב ים. ובלב הים האונייה הזאת, גם במצב הרעוע שלה, עם מנוע כושל, ללא ציוד, הוטבעה על-ידי טיל טורפדו סובייטי. עד היום בספרי ההיסטוריה בברית-המועצות רושמים את הישגי חיל הים הסובייטי במלחמת העולם השנייה ומציינים את ההישגים של חיל הים הסובייטי בים השחור, ובין אותם הישגים מונים ארבעה שילוחי טורפדו מוצלחים, אחד מהם הוא חיסולה של האונייה "סטרומה". לא אוניית קרב, לא חיילים, אף אחד לא חשב שזה היה. וזו המציאות שלנו היום, שעדיין קיימת בספרי ההיסטוריה. ואי-אפשר לשכוח את חלקה של טורקיה בנושא, מדינה מפוארת. כשכבר הגיעו להסכמה שאת הילדים, הילדים של "סטרומה", אפשר יהיה לשלח לארץ-ישראל, והמנדט הבריטי האדיש, המנוכר, הקשה, עם הספרים הלבנים, הסכים, גילה רגישות: את הילדים תורידו, תעבירו אותם לישראל – הבריטים הסכימו, למרות שזה היה תקדים – מה אמרו הטורקים באותו רגע? אנחנו לא מוכנים, כי אם יעברו בדרך היבשה, הילדים, זה תקדים מסוכן, ואנחנו לא מוכנים לכך. ולכן, הרעיון להוציא את הילדים ירד מסדר-היום. האונייה יצאה לדרכה האחרונה בלב ים והוטבעה. ולכן, אני רוצה לומר למשפחות שנמצאות פה אתנו, והיום בוועדה קיימנו דיון מעמיק, חשוב, בהשתתפות חברי הכנסת אילן גילאון, יעקב כץ, ושמענו את העדויות של בני המשפחה. והמסר שלנו היום הוא לא לזכור רק את הקורבנות של "סטרומה". זה חשוב, אני מצדיע לכם, לאח שלך, ברוך, שסיפרת את הסיפור המרגש שלו, לאחיות, לאחים. אני מצדיע להם. אבל המסר שלנו היום הוא לזכור גם את האדישות, את האדישות של מדינות העולם, שעמדו והסתכלו. ולכן, המסר שלנו היום, שאל לנו לסמוך על אף אחד אלא אך ורק על עצמנו. והיום יש את אירן, מחר יהיה מישהו אחר, תמיד היה מי שהיה נגדנו. והמסר העיקרי שאנחנו צריכים להטמיע במערכת החינוך – ואני רוצה מפה לפנות לידידי חבר הפרלמנט, ולהודות על הפעילות שנעשית היום ברומניה, על כך שמלמדים ברומניה את הלקח של אוניית המעפילים "סטרומה". אנחנו רוצים לראות עוד פעילות כזאת נעשית ברומניה. אבל גם אנחנו, גברתי השרה – מפה אני פונה גם לשר החינוך, גם אנחנו צריכים לעשות עוד. כי היום, הרבה מאוד מקומות – אם תשאלו ילדים מהי "סטרומה"? יגידו לכם: זה כיכר, זה רחוב. לא ידעו את הסיפור שמאחורי הגיבורים. ולכן אנחנו מחויבים, והוועדה החליטה לפנות לממשלת ישראל, להעמיק את הפעילות החינוכית ולציין בכל מוסד חינוך, מכיתה א' עד האוניברסיטה, לציין את החשיבות של היום הזה ואת הלקח ההיסטורי שאנחנו כולנו צריכים ללמוד אותו: שאסור שגורל עם ישראל יהיה בידיים זרות, אסור שנהיה נתונים לחסדים של אומה כזו או אחרת. גם אם יש לנו אומות ידידותיות וגם אם יש לנו תמיכה, צריך לשמור על גורלנו בידינו. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חבר הכנסת דני דנון, שגם יזם את היום המיוחד הזה לציון 70 שנה לטביעת אוניית המעפילים "סטרומה". והבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת דניאל בן-סימון. בבקשה, חבר הכנסת בן-סימון. דניאל בן-סימון (העבודה): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, כחבר ועדת העלייה והקליטה התבקשתי לומר דברים על האונייה "סטרומה", וכתוצאה מכך פניתי למקורות כדי ללמוד, מעבר לידע המינימלי שהיה לי על אוניית המעפילים הזאת. וככל שקראתי וככל שהעמקתי – נחרדתי. כי פתאום, גם 70 שנה אחרי, ראיתי את מהלך האונייה הזו כמו סרט שאני רואה, קורא ורואה – את המהלך הזה של אונייה שטובעת, ואותם אנשים ששהו בתוכה כמעט חודשיים, בחורף, שאני קורא עליו שהיה הכי קר בטורקיה, חורף 1942 – וחשבתי על אותם 100 ומשהו ילדים. וככל שקראתי, אמרתי: אלוהים אדירים, זה אירוע שהוא בעל עוצמה אדירה. ולכן אני אומר שבלי להפיק, בלי לנסות להפיק לקח היסטורי, אלא להתמקד בטרגדיה האנושית של 735 או 800 איש שצוללים למצולות, ואי-אפשר – הזמן, אגב, לא משחרר או לא מקל במובן הזה, ואני באמת משתף את האנשים שיושבים כאן; הם שייכים לסיפור הזה, אני רק קראתי עליו ודמיינתי אותו כמו סרט שחולף מול העיניים, והצטמררתי. במיוחד אותם ילדים שעוד לא הספיקו להתבגר, שעוד לא הספיקו לאהוב ולהתאהב, וכבר צללו למטה במים הקפואים האלה. לכן אני אומר: זה אירוע חשוב, 70 שנה אחרי. אני ידעתי, אני עליתי לארץ במטוס, נָחַתִּי במטוס, בצרפת – ממרוקו לצרפת ומצרפת לישראל. לא הכרתי את תקופת המעפילים. ואני אומר שהיו גם רגעי שיא, כמו "אקסודוס", מי ידע – הרי כולנו גדלנו על אוניית המעפילים שכן הצליחה, כמו "אקסודוס", וראינו את פול ניומן. מי יכול לשכוח את ארי בן-כנען הזה בדמותו של פול ניומן? היו"ר אורלי לוי אבקסיס: היתה גם "אגוז". דניאל בן-סימון (העבודה): וגם "אגוז", כמי שבא – ב-1960, חבר הכנסת כץ, אוניית מעפילים יצאה מחופי מרוקו, ממקום שנקרא אל-חוסיימה, והיא טבעה כעבור כמה קילומטרים בתוך הלילה, אגב, בחורף כזה. וזה השאיר צלקת טראומטית בקרב העלייה במרוקו. "בסך הכול" – ואני אומר בסך הכול במירכאות – 45 צללו לתוך הים, המים הקפואים האלה, לעומת 800 של "סטרומה". ולכן, זה נכון שמטרגדיה לטרגדיה ההיסטוריה שלנו מסורטטת, ואני באופן אישי חושב שצריך לקיים את האירוע הזה ולזכור אותו. ואני, שוב, כל אחד רשאי להפיק את הלקח שלו. בסך הכול, מי שהעפיל לארץ, חבר הכנסת דנון – ותני לי רק חצי דקה, ברשותך – רצה להקים מדינה כדי לא להיות תלוי באחרים; ולהקים מדינה כי הציונות רצתה בעצם להשתלב בהיסטוריה האנושית. הקמת מדינה – אתה הופך להיות חלק מהעולם. ולכן, זה לא להתנתק מהעולם אלא להתחבר אל העולם, ואתה חזק היום כי אתה מחובר לכל העולם. ולכן, הייתי אומר: זה לא אובדן אמון אלא זה אנשים ששילמו בחייהם כדי להיכנס להיסטוריה האנושית. במובן הזה הם הקריבו קורבן יוצא דופן. ומפה אני אומר למשפחות: אני משתתף בצערכם גם 70 שנה אחרי. וגם ליהודי רומניה – ואילן גילאון בטח ידבר בשמם – אני באמת משתתף בכל עומק לבי. ככל שקראתי, שוב, הכאב נשאר והמחשבה לא מרפה. תודה רבה לכם. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: נכון. והצלחת להעביר את זה בצורה ציורית, אותם רגעים קשים ביותר ואחרונים של אותם מעפילים. הבא בתור ברשימת הדוברים, חבר הכנסת יעקב כץ, בבקשה. זאב בילסקי (קדימה): הידוע בכינויו כצל'ה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: נכון. בבקשה, חבר הכנסת כץ, לרשותך שלוש דקות. יעקב כץ (האיחוד הלאומי): גברתי היושבת-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, בטביעה של "סטרומה", האונייה, היו שותפים עמים רבים שלקחו חלק בטרגדיה הנוראה הזו. בטביעה שלה, הם היו שותפים כולם ב"קום ועשה", לא ב"שב ואל תעשה". לצערנו הרב, במלחמת העולם השנייה יהודים רבים נרצחו, כאשר יש מדינות רבות שנוהגות ב"קום ועשה" – הורגות את אחינו, את אחיותינו, את סבינו וסבותינו, דודינו ודודותינו. ויש עמים רבים שהשתתפו במלחמה ב"שב ואל תעשה". במקרה של "סטרומה", כל הנוגעים בדבר, מהסובייטים, שהם היו אחרונים שכילו זעמם והורידו את האונייה שאולה, והטורקים, והבריטים, והרומנים, שכפי שסופר היום – סיפר הרב וסיפרו אחרים על הזוועות ועל ההתנהגות הברוטלית של המשטר הנאצי, שהיה ניאו-נאצי, באותן שנים ברומניה, על הפוגרומים, על השחיטות וההוצאות להורג שהכריחו רבים – דווקא את העשירים שבהם – לעלות על האונייה העלובה הזו ולנסות להגיע לחופי ישראל. החוקים שהובילו את העם הטורקי ואת העם הבריטי שלא לקבל את היהודים בארץ-ישראל – לצערנו הרב, מדינת ישראל, רבים מחוקיה מבוססים עד היום לא על המשפט העברי, לא על החוקים העבריים של אלפי שנים של העם היהודי אלא על חוקים טורקיים ועל חוקים בריטיים. אז קודם כול, אני קורא פה לממשלת ישראל לחזור – אני דיברתי אחרי שלושה דניאלים: דניאל אילון, דניאל דנון ודניאל בן-סימון – דניאל היה גיבור, מנהיג, היה ספר דניאל, ואני רק יעקב, יעקב הקטן. אבל זה טוב שנחזור, חבר הכנסת זאב בילסקי, למורשת אבותינו ונפסיק להסתמך על חוקים טורקיים ועל חוקים בריטיים שהרעו לנו כל כך במהלך חיינו. אחדותנו – "ויחן ישראל כנגד ההר", אומר רש"י במקום: "כאיש אחד בלב אחד" – – זאב בילסקי (קדימה): בלב אחד. יעקב כץ (האיחוד הלאומי): – – ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. יש לנו היום, אני אומר לאנשי "סטרומה", יש לנו היום בארץ-ישראל 6 מיליון יהודים. זה פחות או יותר, חבר הכנסת מולה, כמות היהודים שאיבדנו רק לפני 70 שנה. זה נותן לנו קצת פרופורציות, ומחייב אותנו, כמה אנחנו מחויבים להיות כאיש אחד בלב אחד. והנה מצרים רודף אחריהם, שהם גם היו אחד, אומר רש"י במקום – הוא לא אומר "כאיש אחד בלב אחד", הוא הופך את המלים, הוא אומר: "בלב אחד כאיש אחד". יש לפעמים שהטורקים, הבריטים, הקומוניסטים הסובייטים והרומנים, בלב אחד עשו אותם לאיש אחד, להשמיד, להרוג ולאבד קרוב ל-800 יהודים. אנחנו מקווים, כמו שאמר חריש – גם הטביעה של האונייה "אגוז", והוא הזכיר אותה כשהוא היה שר המסחר והתעשייה, איש מפלגת העבודה, והוא דיבר היום; במפגש שהיה אז הוא הזכיר בנאומו בכנסת, כשמלאו 50 שנה לטביעתה של "סטרומה", הוא הזכיר גם את האונייה "אגוז", שגם אז בעלייתם וגבורתם של יהודי מרוקו, הם מסרו את נפשם על ארץ-ישראל. אנחנו מחויבים כולנו – הרומנים, יוצאי רומניה, יוצאי טורקיה ויוצאי מרוקו ויוצאי כל המקומות – לפעמים החוקים קצת עושים אותנו אנטי, אלא להיות דבקים קודם כול באחדות שלנו, ולפי זה להתייחס לחוקים. תודה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חבר הכנסת יעקב כץ. והבאה בתור ברשימת הדוברים, חברת הכנסת עינת וילף. זאב בילסקי (קדימה): עינת, היום את פעילה. עינת וילף (העצמאות): כמה חברי כנסת כבר יש לנו? היו"ר אורלי לוי אבקסיס: היא עושה את התורנות של כולם, ועושה את זה טוב. בבקשה, חברת הכנסת עינת וילף. לרשותך שלוש דקות. עינת וילף (העצמאות): תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, השרים, חברי חברי הכנסת ואורחים נכבדים, אני רוצה לברך את עמיתי חבר הכנסת דני דנון על קיום היום הזה. ההיסטוריון הנוצרי הקתולי פול ג'ונסון סיפר שהוא החליט לכתוב את ספרו "ההיסטוריה של היהודים" אחרי שהוא הגיע למסקנה שכהיסטוריון, להסתכל על היהודים נותן נקודת מבט מאוד חריגה, לראות את ההיסטוריה מנקודת מבטם של החלשים, של המפסידים. אומרים שההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים, והוא אמר: הנה הזדמנות להסתכל דווקא על הצד החלש והמפסיד פעמים רבות. סיפור האונייה "סטרומה" הוא בעצם הסיפור של כוחות אדירים שפועלים, ובסוף מגיעים לידי טרגדיה אנושית, אבל כל אחד מהכוחות האלה פועל מעל ומעבר לסיפור עצמו. הרי בסוף מה ההבדל בין "סטרומה" ל"אקסודוס"? ההבדל הוא תוצאותיה של מלחמת העולם השנייה. בעת שאוניית המעפילים הזו ניסתה להגיע לחופי ישראל, בריטניה היתה נואשת, ברית-המועצות היתה נואשת. עוד לא ידעו שינצחו במלחמה. בריטניה, שהיתה אחראית לאפשר עלייה לארץ-ישראל כחלק מהצהרת בלפור, כחלק מקבלת המנדט הבריטי מליגת האומות, היא היתה מחויבת הרי לאפשר ליהודים להגיע לכאן. אנחנו תמיד זוכרים את הספר הלבן, אבל לא זוכרים שבבסיס המנדט ניתן לבריטניה על מנת לאפשר עלייה יהודית ולהקים בית לאומי לעם היהודי. הרי הם הקשיחו את לבם בגלל התנגדותם של הערבים. אנחנו הרבה פעמים פוטרים את הערבים, את מדינות ערב, מהאחריות לגורלם של היהודים בשואה; הם ודאי פוטרים את עצמם. אבל הם אלה שלחצו כל העת כדי למנוע עלייה יהודית, כדי למנוע מבריטניה לאפשר לה למלא את המנדט שהוטל עליה על-ידי האומות. ועל כן בסופו של דבר בריטניה הנואשת קיבלה על עצמה – כדי שמדינות ערב יהיו אתה – קיבלה על עצמה להקשיח את עמדתה כנגד היהודים ולבגוד במנדט שהיא קיבלה. לאחר המלחמה בריטניה המוחלשת וארצות-הברית החזקה אפשרו בעצם לאונייה "אקסודוס" להגיע בתהליך ארוך בסוף לחופי ישראל, לפני כן לקפריסין, אבל להקים גם את מדינת ישראל. ברית-המועצות, צריך לזכור שבאותה תקופה היא נלחמת למען שלום העולם, וגם את זה אסור לשכוח אל מול הטרגדיה שקרתה. אני אסיים בזה שלפני כמה חודשים הייתי במפגש בבריטניה וניסיתי לשאול בריטים מדוע הם אחת המדינות שבהן הסנטימנט האנטי-ישראלי הוא החזק ביותר. ניתנו לי כל מיני הסברים, דיברו על ה-BBC, על התקשורת. אבל היה הסבר אחד שהיה מעניין יותר מכולם. הם אמרו: בריטניה, מכל מדינות אירופה, יש לה הכי פחות אשמה בנושא השואה והכי הרבה אשמה בנושא הקולוניאליזם. ולכן דווקא היום חשוב שנזכיר שבריטניה צריכה להרגיש אשמה הרבה יותר ממה שהיא מרשה לעצמה, כי היא בגדה במנדט שניתן לה לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי, לאפשר עלייה יהודית לפני מלחמת העולם השנייה. ואז היינו נמצאים במקום אחר. וקולוניאליזם – אין לו דבר וחצי דבר עם הציונות, ולכן אין המקום פה. ולכן אנחנו זוכרים היום שהטרגדיה היהודית היא הרבה פעמים טרגדיה של מי שכוחות ההיסטוריה פועלים עליו מבלי לדעת מה הם גורמים. תודה רבה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חברת הכנסת עינת וילף. והבא בתור ברשימת הדוברים – חבר הכנסת שלמה מולה. מייד אחריו – חבר הכנסת אילן גילאון. שלמה מולה (קדימה): גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, אדוני השר וילנאי, לפני שאני מגיע לנושא שעליו אני מבקש לדבר – אתמול, בדיון שהיה כאן בהצעת האי-אמון, אני יודע שאתה מאוד נפגעת. אני יודע שהשיח היה שיח מאוד קולני. אני באופן אישי הרגשתי להתנצל לפניך. אני חושב שאם אתה הבנת בעצם שהדיון היה כדי לפגוע בך – אני לא חושב שמישהו התכוון לכך. אני מתנצל. לעצם הנושא, גברתי היושבת-ראש, עם ישראל בעצם קנה את המדינה הזאת בייסורים רבים, ואותם אנשים גיבורי העלייה שעלו על אותה אונייה, מה הם בעצם ביקשו? ביקשו חופש, ביקשו ורצו להגיע לארץ-ישראל, רצו לצאת מהתופת של אנטישמיות ושנאה שהיו, בעצם מאותם דיקטטורים שלא נתנו להם לחיות כיהודים חופשיים. ובעצם בהיותם גיבורים – לנו, לכולנו, סללו את האפשרות שעם ישראל יקים את ביתו, למרות אותם אנשים אכזרים שלא אפשרו להם לממש את חירותם, והם נשארו בלב ים שם, על יד טורקיה. האמת היא, כשאני למדתי על ההיסטוריה הזאת של אותה אונייה, חשבתי על אותם 103 ילדים, על 272 נשים, על 363 גברים שטבעו בים. רק ניצול אחד בלבד. כשחשבתי על זה, האמת היא – גם אני כנער שהגיע לכאן דרך סודן, כשאני חשבתי מה היה יכול להיות לי אילולא מדינת ישראל היתה קיימת, נזכרתי בסיפור של אחי הצעיר שנשאר בסודן. ביוני 1984 עלו על משאית, ממחנה הפליטים למקום שבו היה צריך להיות מפגש עם אנשי המוסד בסודן, 250 ילדים ומבוגרים, על משאית אחת. רצו להגיע לשם לאזור שנמצא, קאסֶלה. מה שקרה, אותה משאית נשברה, והאנשים האלה נלקחו אל מחנה פליטים אחר, שהסודנים לקחו אותם אליו. מתוך אותה קבוצה, שלושה אנשים לא שרדו, כי נשארו, היו חייבים להישאר עוד שנה, ביניהם אחי הצעיר. אבל היתר, חוץ מהשלושה שמתו, הצליחו להגיע לישראל במבצע נועז שנקרא "מבצע משה". בעצם הסיפור הזה הוא סיפור המעשה של מדינת ישראל. מדינת ישראל בעצם קמה להיות ביתו של העם היהודי. ואנחנו, החובה המוסרית שלנו כל הזמן היא לזכור שהמדינה הזאת קמה על עפרם ומותם של אותם אנשים, אלה שנשארו בים, ולכן קנינו את המדינה הזאת בייסורים. לא נוכל לסמוך על אף אחד, אבל אנחנו יכולים תמיד להזכיר את ההיסטוריה שלנו, ואותם גיבורי העלייה הציונים לא נשארו לחינם אלא יש לנו היום את המדינה החשובה הזאת, שאנחנו כולנו צריכים לשמור עליה. תודה רבה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חבר הכנסת שלמה מולה. אני חייבת להודות שזה ריגש אותי מאוד. ועכשיו אחרון הדוברים, חבר הכנסת אילן גילאון, ומייד אחריו תשיב השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר. בבקשה, חבר הכנסת גילאון, לרשותך שלוש דקות. אילן גילאון (מרצ): גברתי היושבת בראש, גברתי שרת הקליטה, חברי, כבוד השר שגרירנו בסין בעתיד, חברי הכנסת וחברותי, חברי הטוב, חבר הפרלמנט הרומני, אאורל ויינר, שאני מכיר אותו מקודם, ומר ברוך טרקטין, יוזם הכנס, חברי הקהילות והארגונים של העלייה מרומניה שנמצאים אתנו ואת מרביתם אני מכיר באופן אישי, כבוד רב הקהילה הרומנית, הרב גוטמן, גברתי, 70 שנה עברו מאז טובעה אל מצולות הים האונייה "סטרומה" ובתוכה 769 נוסעים אשר נסעו בקליפת אגוז וצללו במצולות כאילו יישוב שלם של אנשים. 769 איש ואשה וילד, שלא צעדו בשדותינו, ולא בנו במקומותינו, והילדים שלהם לא היו בגנים שלנו, ונכדים לא נולדו להם כאן. קהילה שלמה, גברתי, יישוב שלם במצולות הים. ו"סטרומה" היא סמל, היא מיתוס, כמו ש"אגוז" היא סמל והיא מיתוס. ומי שרוצה לחנך, גברתי, מחנך על סמלים ועל מיתוסים. כי השמות של "סטרומה" ו"מפקורה" ו"אגוז" ו"פאטריה" ו"אקסודוס", האוניות שבדרך הביתה, גברתי, הן בעצם מספרות סיפור של זיכרון קולקטיבי שלם של עם, של ימים ושל אנשים שחזרו הביתה וחירפו את נפשם עבור חזרתם הביתה. ולכן מה שיש לשאול מדי שנה בשנה, גברתי, אנחנו את עצמנו – וזה הדבר החשוב ביותר לשאול אותו: האם הבית הזה הוא בדיוק הבית שאליו הם רצו לחזור? בכל שנה ובכל פעם אני שואל את עצמי אם האנשים האלה, שנמצאים במצולות, היו – אם יש ממד כזה שהם יכולים להביע בו את רצונם, האם אנחנו מקיימים את הבית הטוב שאליו הם כמהו והם חירפו את נפשם כדי להגיע אליו. היה לי הכבוד, גברתי, להגיע מתוך קהילה, מתוך עדה, העלייה השביעית בגודלה במדינת ישראל, שקטה יחסית, מעורבת בכל מערכות החיים במדינת ישראל, מתוך אותה קהילה שממנה יצאה האונייה "סטרומה". אני יודע שהקהילה שממנה אני בא – ואומנם הגעתי לכאן במטוס, גברתי, ולא באונייה, כי בתקופה שלי כבר היו מטוסים – מרגישה במהלך כל שנות קיומה של מדינת ישראל כאילו ההיסטוריה הציונית קיפחה את הקהילה הזו ואת תרומתה. היא לא רשמה אותה נכון. יש אפילו נתונים שהקונגרס הציוני הראשון, גברתי, בכלל לא היה בבאזל, אלא היה בעיר פוקשאן ברומניה, ויש על זה תיעוד ונתונים. אבל אני תמיד אומר לאחי ואחיותי, בני קהילתי, על מה לבכם? הרי מה שחשוב הוא שאתם לא קיפחתם את ההיסטוריה הציונית. זה באמת הדבר החשוב. אני בא, גברתי, כפי שאת יודעת, מהעיר אשדוד, שהיא בעצם הסינתזה, המעבדה, הפאזל של הציונות כולה. ובעיר שממנה אני בא יש אנדרטה מפוארת לאונייה "אגוז" ואנדרטה מפוארת לאונייה "סטרומה" ולאונייה "מפקורה" ביחד. והאנדרטה הזו, שהיא אנדרטת ברונזה מדהימה ביופיה, שם מתקיים מדי שנה, ביום השואה, טקס הזיכרון של האוניות "סטרומה" ו"מפקורה". היא מצטלבת עם קו ההישק של השמים והים, והאגדה מספרת שכאשר השקיעה יורדת, בדמדומים, דרך החור הפעור בתוך האנדרטה, כביכול בתוך האונייה של הברונזה, שיוצרה על-ידי האמן ברוך וינד, דרך החור הזה אפשר להסתכל לתוך הים, ואפילו האגדה מספרת שאפשר לשמוע את הקולות. והקולות, גברתי, אינם ברורים כל כך. הם נשמעים אך אינם ברורים, האם באמת האנשים שבמצולות מרוצים מן הבית שבדרך אליו הם חירפו את נפשם. ועל כן, יש לעשות כל מאמץ, גברתי, כדי להיות בדיוק אותה חברה שאליה שאפו האנשים האלה וחתרו להגיע, ועליה הם חירפו את נפשם. תודה רבה. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: תודה רבה לך, חבר הכנסת אילן גילאון. תשיב למציעים השרה לקליטת עלייה, חברת הכנסת סופה לנדבר. השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: גברתי היושבת בראש, גברתי השרה, אדוני השר, חברי הכנסת, משפחות הנספים, ארגוני עולים, רבותי, אנחנו מציינים היום 70 שנה לטביעת אוניית המעפילים "סטרומה", אשר יצאה עם 769 יהודים מרומניה בדרכה לארץ-ישראל. יהודים שקיוו להגיע לארץ-ישראל, אבל המציאות טפחה על פניהם. עשרה שבועות עגנה האונייה בנמל איסטנבול כאשר עליה נוסעים בלי מזון, בתנאי מחיה לא אנושיים, מגפת דיזנטריה פרצה באונייה ומצבם הוחמר. כל הניסיונות לשכנע את הבריטים או את הטורקים כי השארת הנוסעים במצב זה פירושה גזר-דין מוות, ניסיונות נואשים, לא הועילו למנוע את רוע הגזירה. הם כתבו על סדינים SOS ו"הצילו אותנו", כדי שאזרחי טורקיה בחוף יבינו את מצבם. הטורקים נתנו הוראה והאונייה נגררה מהנמל אל מי הים השחור. כעבור כמה שעות נקלטה האונייה על מסכי הרדאר של צוללת רוסית שעברה באזור וראתה באונייה איום, ירתה פגז אשר פגע, והאונייה "סטרומה" טבעה תוך זמן קצר. חללי "סטרומה" הם חלק משישה מיליוני בני עמנו שנהרגו ונשרפו על קידוש השם על-ידי הנאצים אך ורק כיוון שהם היו יהודים. עלינו לדעת כי בעולם כולו השנאה הזאת קיימת היום, והיא באה להזכיר לנו שלא נשב שאננים. עלינו, על כולנו בעולם כולו, לזכור שמדינת ישראל היא חוף המבטחים, היא הבית הלאומי ליהודים. מי שחשב שאחרי השואה נעלם הנאציזם, ושום ניאו-נאצי לא ירהיב עוז בנפשו לצאת בגלוי ולהכריז על כך, טעה. אלפים ורבבות בעולם כולו מזדהים בגלוי עם מפלגות ניאו-נאציות, מקיימים טקסים מיוחדים, מחקים את הנאציזם ומנסים להחיות את הנאציזם – אותה תופעה של חיות אדם עלי אדמות. היום, כאשר אנו מעלים את זכר הנספים באונייה "סטרומה", יהודים שנרדפו רק בגלל יהדותם, נקים קול מחאה וזעקה קבל עולם ומלואו. נילחם ככל יכולתנו נגד הנאציזם, נגד אנטישמיות. תהיה נשמת הנספים צרורה בצרור החיים, אמן. היו"ר אורלי לוי אבקסיס: אמן. תודה רבה לך, השרה לקליטת העלייה, חברת הכנסת סופה לנדבר.