קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום החלטת בית-המשפט העליון בפרשת סרן ר' נגד אילנה דיין והמשמעויות לעניין חופש הביטוי במדינת ישראל היו"ר יעקב אדרי: אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום הבאה: החלטת בית-המשפט העליון בפרשת סרן ר' נגד אילנה דיין והמשמעויות לעניין חופש הביטוי במדינת ישראל – מס' 7562, 7569, 7589, 7594, 7599 ו-7601. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. נחמן שי (קדימה): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, העיתונות בישראל נמצאת תחת אש, מותקפת. מעשי חקיקה מסוימים שנעשו פה בכנסת נועדו לסתום את פיה של התקשורת ולצמצם את כוחה המוגזם, כך נראה לאחדים. החלטת בית-המשפט העליון מכניסה לתוך הזירה הזאת סדר, היגיון, מחשבה, אולם מעל לכול, היא מחזירה לעיתונות את כוחה ומגדירה אותו בתוך גדרות גבוהות. ההחלטה אומרת כי העיתונות פועלת על העיקרון של "אמת לשעתה". היא מטילה על התקשורת לפרסם את מה שידוע לה, את מה שהיא יכולה לפרסם ברגע מסוים. לפרסם, אבל מייד, היא אומרת – וזה חשוב שייאמר גם בתוך הבית הזה – על-פי אמות-מידה מקצועיות: בדיקה, הצלבת עובדות, אחריות, כבוד, רגישות, הבנה שלמלים יש כוח. כן, מלים יכולות גם להרוג, פשוטו כמשמעו, ועל כן השימוש במלים מחייב זהירות ובדיקה. זהירות ובדיקה. על אמת לאמיתה חייבת העיתונות להקפיד, אבל האמת לאמיתה אינה ידועה בכל רגע נתון, ולכן בית-המשפט מעמיד מול האמת לאמיתה את האמת לשעתה. העיתונות יכולה וצריכה לפרסם את מה שידוע לה ברגע נתון. היא איננה יכולה להיות ואיננה יכולה לדעת מה תהיה האמת הבאה, מה נשמע מחר או מחרתיים. מה שידוע לה כרגע, מה שהיא יכולה וצריכה לומר עכשיו, עליה לומר. וכאן, במלה "חייבת", חובת הפרסום, אני רואה את פריצת הדרך המשמעותית ביותר. פרסום הוא חובתה המוסרית והחברתית של התקשורת. איזו אמירה חשובה. במדינה שבה מנסים לומר לציבור מה לחשוב ואיך לחשוב, קם בית-המשפט העליון ואומר כי תפקידה של התקשורת, כי חובתה של התקשורת לדווח, וגם חובתו של הציבור לשמוע, גם אם לפרקים נדמה שרוצים לפטור אותו מן החובה הזאת. לא, חברים, במקום שיש עניין ציבורי משמעותי, העיקרון המנחה של עיתונות אחראית הוא לפרסם. ולבסוף, אני רוצה לשוב ולומר, לבל יתקפו את ההחלטה הזאת ולבל יאמרו כי יש בה איזשהו רושם מעוות של התפרעות והשתוללות של התקשורת לומר כל אשר על דעתה – לא ולא, אומר השופט פוגלמן. ישנם מבחנים: מבחן המהימנות, מבחן המקורות, בדיקת העובדות, האם החלק שיש בו לשון הרע הוא הכרחי לשם השגת תכלית הפרסום, האם ניתן מקום ראוי לתגובה. כל המבחנים האלה חייבים להיעשות לפני שהתקשורת בוחרת לפרסם את האמת הידועה לה באותו רגע נתון, ואז כולנו נוכל להתברך בתקשורת חזקה, אמיצה, חיונית, תקשורת שתיתן לחברה הישראלית שלנו ותחזק את אחד הדברים הכי חשובים שלה – את הדמוקרטיה. אני מדבר על פסק-הדין הזה ואני גאה בו מאוד, ואני מודה לבית-המשפט העליון עליו. תודה רבה. היו"ר יעקב אדרי: תודה לחבר הכנסת נחמן שי. אחריו – חבר הכנסת יריב לוין, בבקשה. יריב לוין (הליכוד): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברות וחברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, אמת לשעתה. בפרומו יש דיבה אבל בתוכנית, מה פתאום? מה זאת הבושה הזאת, אדוני היושב-ראש? מכבסת מלים מהסוג העלוב והרדוד ביותר, גם אם יש לה כותרת של פסק-דין של בית-המשפט העליון. על מי אתם עובדים? את מי מרמים כאן? אבל מה שיותר חמור – את מי מפקירים כאן? רבותי, מפקירים את כולנו. פעם זה סרן ר', פעם אחת זה יכול להיות א' ויכול להיות ג' ויכול להיות כל אחת ואחד מאתנו. כי במקום שבו האמת לשעתה שולטת, במקום שבו גם כשמתברר שהאמת לשעתה אינה אלא שקר והוצאת דיבה שאין למעלה מהם, ואף אחד לא נדרש לא להתנצל ולא לתקן ולא להכות על חטא ולא לבדוק את עצמו – במקום שבו הכול מותר, דמם של כולם מותר. פסק-הדין הזה הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של פסקי-דין מנותקים – מנותקים קודם כול מהדבר הראשון שבשמו מנסים לדבר כל אותם פוסקים ושופטים שחתומים על פסקי-הדין האלה: מנותקים מזכויות האדם ומכבוד האדם. רבותי, זכותו של אדם לשם טוב היא זכות בסיסית, זכות שאין חשובה ממנה. לא צריך להגיע למקורות – ומקורותינו כבר אמרו את שלהם בעניין הזה – כדי להבין שבעידן של היום, אדם ששמו הטוב ניטל ממנו, איבד הכול: איבד את היכולת להתפרנס, איבד לפעמים את היכולת לקיים משפחה, איבד את היכולת להסתובב בקהל הציבור, איבד את העתיד. קלות-הראש הזאת, הרצון לחלץ בכל מיני אמירות פתלתלות את העיתונאי הזה או את העיתונאי האחר, פן חס וחלילה ישלם איזה פיצוי, שבקושי מכסה אפילו את הוצאות המשפט – לעשות הפרדה בין הפרומו לבין התוכנית. אני לא מצליח להבין. הפרומו, מה, דיבר על תוכנית אחרת? נחמן שי (קדימה): לא, אבל זה לא אותו דבר. יריב לוין (הליכוד): הביא אינפורמציה שאין בתוכנית? נחמן שי (קדימה): זה שני דברים שונים. יריב לוין (הליכוד): על הפרומו מישהו התנצל? מישהו תיקן? מישהו עשה משהו? שום דבר. 100,000 שקלים. בושה. נחמן שי (קדימה): אני לא דיברתי על זה – – – יריב לוין (הליכוד): רבותי, אם למישהו היה ספק מדוע אנחנו מקדמים כאן את התיקון לחוק לשון הרע, הוא קיבל תשובה כפולה. האחת – שלא רק שהתיקון הזה דרוש, אלא שצריך להבהיר אחת ולתמיד ששמו של אדם וחופש הביטוי – גם של הנפגע, שדברו יישמע וייאמר – ראויים וזקוקים להגנה הולמת. אבל הוא יותר מזה. הוא בא כדי להתריע בפנינו ולומר לכולנו שהתיקון הזה, לצערי, כנראה לא מספיק. יש צורך גם בתיקון עמוק בעוד מקום אחד – במקום שבו בוחרים את אותם שופטים שאחר כך יושבים וכותבים את פסקי-הדין האלה. כן, אני אומר בגלוי: אני רוצה לראות שופטים שיודעים מה זה כבוד האדם גם בבית-המשפט העליון. היו"ר יעקב אדרי: תודה לחבר הכנסת יריב לוין. אחריו – חבר הכנסת דניאל בן-סימון, בבקשה. דניאל בן-סימון (העבודה): כבוד היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, שמעתי את חברי יריב לוין, שמעתי את חברי ד"ר נחמן שי, וזה סיפורה של החברה הישראלית. המחלוקת הזאת עמוקה וקשה כשאול. אדם שמנסה לתקוע יתד באמת האמיתית, מה יעשה? לכן, זו סוגיה לא פשוטה. יריב, אין לי משהו נגד הדברים שלך. כמי שבא מהתקשורת, באמת מדובר במקצוע שעוסק בדיני נפשות. אני יודע כמה העיתונות של אז לעומת העיתונות של היום, כמה לפעמים היא קלה בהדק – – היו"ר יעקב אדרי: היום. דניאל בן-סימון (העבודה): היום. – – וכמה צריך להקפיד וכמה צריך למנוע טעויות. יחד עם זאת, אני אומר לך, עם כל ההקפדה היתירה, בגלל שמדובר בדיני נפשות, עדיין התקשורת היא נדבך כל כך חשוב בגלל המחלוקת הזאת שבינינו. אתה רואה את המדינה בצורה זו, אני ונחמן שי רואים את זה בצורה אחרת, ובתווך נמצא בית-המשפט העליון, שלצערי נדרש להכריע בסוגיות שאולי במצב אחר היינו אמורים להכריע בהן. שוב, מעבר לוויכוח הזה שהגיע לפסיקה של בג"ץ, אני אומר שהתקשורת חשובה בהקשר הזה גם בגלל המחלוקת העמוקה הזאת בינינו, ואלוהים יודע מתי נפתור אותה. אני אומר לך, אני כל כך משוכנע באמיתות התפיסה שלי, אבל אני מסתגף בתוכי כשאני יודע שאתה משוכנע באותה מידה באמת שלך. ואני אומר: אלוהים אדירים, מי יכריע? באמת, אתה לפעמים מגיע למסקנה שזהו זה, כמעט בצורה אמפירית פתרתי את הסכסוך, כמעט בצורה מתמטית. והנה, אתה בא עם פתרון אחר, עם לוגריתם אחר, ואתה אומר לי: כך הפתרון, וזה כמעט שני עולמות שונים. אני אומר שבמחלוקת הזאת שקיימת, גם המשפט הזה, גם התביעה הזאת על לשון הרע, היה לה היבט פוליטי, וחבל שזה בא דווקא על אילנה דיין, שהיא עיתונאית יוצאת מן הכלל. לכן, הפסיקה של בג"ץ בעניין הזה, דווקא בימים האלה – אדוני השר, דווקא בימים שאתה הובלת חקיקה כדי להגביל במידה מסוימת את היכולת של העיתונאי לומר או לכתוב את דעתו, אם הוא לא מביא בחשבון את כל ההיבטים של הסוגיה הזאת – – – יריב לוין (הליכוד): להגביל את היכולת שלו לשקר, זה הכול. דניאל בן-סימון (העבודה): לסקר. אני לא חושב שאדם הולך למקצוע – – – יריב לוין (הליכוד): – – – להגיד את דעתו, לכתוב אמת – – – דניאל בן-סימון (העבודה): אני לא חושב שאתה הולך למקצוע הזה כדי לשקר, אלא כדי לקדם אינטרס ציבורי. יריב לוין (הליכוד): – – – ככה הם פעלו. דניאל בן-סימון (העבודה): ולכן בית-המשפט אמר שחופש הביטוי הוא הנדבך העליון, בעצם החופש היסודי. חופש הביטוי קדוש בגלל המחלוקת שבתוכנו. במובן הזה אתה צריך לגלות קצת יותר רגישות. אני אומר לך, יכולים להיות מקרים של היסחפות לכאן או לכאן. אגב, כולנו נתבענו. אין כמעט עיתונאי שלא נתבע, לפעמים, בצדק ולא בצדק. אני רק אומר שהפסיקה הזאת חשובה דווקא בימים האלה, שבהם המחלוקת עמוקה, היא מעמיקה, ולכן, תתחשב בה ותסתכל – תקפת פה את בית-המשפט העליון, לדעתי מעבר למינון הסביר, אבל בנסיבות שבהן אנחנו קיימים, את זה צריך לשמור בצורה הדוקה כל כך, מוקפדת כל כך, בגלל המחלוקת. ואותו הדבר על התקשורת, כי במשולש הזה – ואני מסיים, אדוני היושב-ראש – במצב הזה שבו השלטון כל כך חזק והרשות השופטת קצת נחלשת בגלל מה שקורה שכאן, צריך לשמור על התקשורת שתוכל לבטא. כשהיא סוטה תכה בה, אבל רוב הזמן היא לא סוטה, רוב הזמן היא מנסה לקדם את האינטרס הציבורי, והלוואי שהיא תזכה ליחס שהיא צריכה לזכות לו. תודה רבה. היו"ר יעקב אדרי: תודה לחבר הכנסת דניאל בן-סימון. חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. אורי אורבך (הבית היהודי): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, הרבה פעמים יש התרעמות כשדנים בענייני חברת החשמל, אדוני שר האנרגיה והמים, מתרעמים על עובדי חברת החשמל שיש להם חשמל בחינם. זה הפך להיות סמל הרבה מעבר למידותיו האמיתיות. לפעמים, כשאני שומע וקורא בעיתונות, כשהעיתונות עוסקת בענייני לשון הרע – זיכוי או הרשעה, חוקי לשון הרע ודברים שעסוקים בה – כאילו יש עיתונות חינם לנושא עיתונות. זאת אומרת, העיתונות יכולה לנהל קמפיין בעד עניין שנוגע לאושיות המקצוע הרבה מעבר לחשיבותו ביחס לנושאים אחרים שאין לעיתונאים את העניין הגדול שיש להם פה. ופה, בעקבות הפיכת ההחלטה של השופט סולברג, התפרצה באותו בוקר איזו צהלה בכלי התקשורת: זוכינו. כולנו. כמעט יצאו במחול משחקים ברחובות העיר על הניצחון הגדול. כשאתה קורא את הטקסט עצמו, גם של בית-המשפט העליון, אני לא רואה שחילקו שם מדליות לתחקיר ולעיתונאית. יש שם ביקורת קשה בנושא אתיקה, בנושא עריכה. אבל אני לא אכנס לתחקיר עצמו. אפשר להתווכח אם הכתבה ראויה או לא ראויה. דווקא בהמשך להערתו של חבר הכנסת לוין, אפשר ללמוד פה משהו מאוד יסודי. הרי לא מדובר פה רק בעובדות. מדובר פה ביחס של הצופה לעובדות שמביאים בפניך. שופט אחד, שופט מחוזי, שהיום הוא מכהן כבר בבית-המשפט העליון, רואה בזה דיבה, ולשון הרע, ורשלנות, וכל מה שהוא אמר על הכתבה, ושלושה מעמיתיו – שופטים אחרים – רואים דבר הפוך. האם יש קשר בין בית-הגידול של שופט פלוני ובית-הגידול של שופטים אלמונים לבין תוצאות משפט מהסוג הזה? יש קשר, וזה טבעי, כי בית-המשפט לא מנותק מהמקומות, מהערכים, ממקומות שבהם הוא גדל. השופט סולברג תופס לשון הרע באופן מסוים, והשופטים ששפטו בבית-המשפט העליון תופסים את זה אחרת. כבוד האדם גם הוא לא מושג מוחלט. זה מושג יחסי. לא הכול עובדות. יכול להיות שהרכב של שלושה שופטים אחרים או של שבעה שופטים יכול לקבל החלטה אחרת, כי זה לא עשה או לא עשה, אלא איך אתה רואה טלוויזיה, איך אתה קורא כתבה, איך אתה תופס את מקומו של האדם שמולך. ולכן, כל כך חשוב לגוון את בית-המשפט. ואני יותר קרוב בהשקפת העולם שלי במקרה הזה דווקא להחלטה של בית-המשפט העליון מאשר להחלטתו של השופט המחוזי בכתבה הספציפית הזאת, אבל השקפת עולמו הכללית של השופט סולברג יותר קרובה, וזה לא דבר שצריך להסתיר אותו. אנשים הם לא רובוטים. ועל כן, אם בבית-המשפט לא יהיו כולם גזורים מאותה יריעה, מאותו בית-גידול – פעם קראו לזה "רחביה", אבל היום זה כבר לא רחביה, אבל אותה השקפה של מה שנקרא האדם הנאור, זכויות האדם כדבר בלעדי ועליון על הכול, אלא עוד כמה זכויות ועוד כמה ערכים, נקבל בית-משפט לא רק הרבה יותר מעניין – הרבה יותר צודק בסופו של דבר. ולכן, מתוך הוויכוח הגדול הזה בין שופטים ובין השקפות עולם תצמח ברכה, כי יותר אנשים יבינו את החשיבות של גיוון בבית-המשפט העליון. היו"ר יעקב אדרי: תודה לחבר הכנסת אורי אורבך. חבר הכנסת חמד עמאר, בבקשה, הדובר הבא. חמד עמאר (ישראל ביתנו): אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, שמעתי את הדוברים לפני. אני רוצה להגיד לכם ששכחנו את האדם שעמד מאחורי הכתבה, סרן ר'. באמת שכחנו. אני בעצמי הכרתי אותו באופן אישי, ליוויתי את המשפחה, וגם ראיתי את הכתבה ההיא. אני אומר לכם, שכחנו במה הואשם סרן ר', בחור צעיר ששמר על ביטחון המדינה, שהיה מוכן להקריב את חייו למען המדינה. אני לא נגד חופש הביטוי, אני בעד חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא ערך עליון, אבל אנחנו צריכים לזכור את האדם שעומד מאחורי זה. אני אומר לכם, אחרי תוכנית "עובדה" בשנת 2004 – במה הוא הואשם, שזכה לסיקור תקשורתי ענק? וידוא הריגה בילדה, אחרי שהושעה; שימוש בלתי חוקי בנשק; שיבוש הליכי משפט; חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים והתנהגות שאינה הולמת. אבל ראוי לציין שבנובמבר 2005 זוכה סרן ר' על-ידי בית-הדין הצבאי מכל אשמה. אדוני היושב-ראש, אני ראיתי את הכתבה, מהכתבה יכולת לדעת שמדובר בקצין דרוזי. אני לא נגד תחקירים, אבל צריך לדעת לעשות את התחקיר. אנחנו עדה קטנה, אחד מכיר את השני. אנחנו מורכבים ממשפחות-משפחות. תגיד לי איזו משפחה – אני אגיד לך מאיזה יישוב; תגיד לי איזה שם בעדה הדרוזית – אני אגיד לך, אני מכיר אותו. אנחנו מכירים אחד את השני. הרגו את הבן-אדם, הרגו את המשפחה, הכפישו את כל העדה הדרוזית, עשו מהעדה הדרוזית רוצחים, עושים וידוא הריגה על ילדה. וכולכם מכירים את הקצינים הדרוזים, כולכם מכירים את החיילים הדרוזים, הם גם חיילים טובים, הם לעולם לא יעשו וידוא הריגה על ילדה. לכן, אדוני היושב-ראש, צריכים להיות תחקירים וצריך לבצע תחקירים, אבל אותם תחקירים – צריכה להיות להם בדיקה, גם רגש, גם לדעת את התוצאות, וגם לחשוב האם אותו אדם – מה קורה אתו. אני רוצה להגיד לכם שאותו קצין, המשפחה שלו לא רצתה לדבר אתו, החרימה אותו בהתחלה, השתכנעה כל כך מהכתבה שהאמינה לכתבה ולא האמינה לבן שלה. אבל עובדתית, הוא יצא זכאי. מה נגיד על השכנים? מה נגיד על כל העדה הדרוזית? מה נגיד לכל אזרחי המדינה? איך יסתכלו עליו? הרגו בן-אדם בתחקיר. ואתה אמרת מלה חשובה: מלה יכולה להרוג, וכאן המלה הרגה. לכן, אנו צריכים להתנהל ברגש. העניין הוא לא לשון הרע או לא לשון הרע; העניין הוא לא איזה גיבוי אנחנו נותנים לעיתונאים או לא נותנים. העניין הוא מה עומד מאחורי הבן-אדם, מה ייגרם לאותו בן-אדם. ובאמת, הבן-אדם יצא זכאי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יעקב אדרי: תודה לחבר הכנסת חמד עמאר. ישיב השר עוזי לנדאו, בבקשה. שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, התשובה היא בשמו של שר המשפטים נאמן. על-פי הדין הנוהג במדינת ישראל ועל-פי עקרון הפרדת הרשויות, שר המשפטים אינו רשאי להתערב בהליך או בקביעה משפטית. בימים אלה משרד המשפטים לומד את ההלכה בפסק-הדין, את החידושים שבה ואת השלכותיה על הצעות חקיקה עתידיות. תודה רבה. היו"ר יעקב אדרי: תודה לשר עוזי לנדאו. מה אדוני מציע? שר האנרגיה והמים עוזי לנדאו: מקובל עלי מה שהמציעים מציעים. דיון במליאה? היו"ר יעקב אדרי: מה אתם מציעים, להסתפק בתשובת השר? נחמן שי (קדימה): איזו תשובה היתה לשר? היו"ר יעקב אדרי: חבר הכנסת נחמן שי, תשובה ארוכה מאוד, מנומקת מאוד, תשובה של שר המשפטים כפי שהשר הקריא אותה. אורי אורבך (הבית היהודי): שר המשפט, לא שר המשפטים. זה היה משפט אחד. היו"ר יעקב אדרי: חבר הכנסת נחמן שי, אתה מסתפק בתשובת השר? מסתפקים בתשובת השר, על דעת כולם. תודה.