קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום ציון יום ההקשבה הבין-לאומי היו"ר מוחמד ברכה: אנחנו נעבור להצעות לסדר-היום: ציון יום ההקשבה הבין-לאומי, מס' 6430, 7075, 7076, 7111 ו-7122. חברי הכנסת, אנו מציינים היום את יום ההקשבה הבין-לאומי, בנקודת זמן שאין מתאימה ממנה, בימים שבהם עסוקה החברה בישראל בפציעת עצמה עד זוב דם. חוסר היכולת להקשיב וחוסר הנכונות להקשיב הם מהבעיות המעיבות על חיינו. רובנו עסוקים יום-יום בדיבורים. אנו משמיעים את אשר על לבנו, מדבררים את עצמנו לדעת. ומכיוון שאיבדנו את היכולת להקשיב, אנחנו צועקים. אך אם אין מי שמוכן להקשיב, גם צעקות לא יעזרו. הפילוסוף היהודי מרטין בובר מסביר לנו בספרו "בסוד שיח" – "אני-אתה", את סוד ההקשבה. הקשבה איננה יכולת טכנית, היא איננה מבטאת את יכולתה של האוזן לשמוע צלילים ומלים. הקשבה היא לראות באחר "אתה", ולא אמצעי. הקשבה היא כוונה ליצור דיאלוג ולא מונולוג. ליצור דיאלוג ולא מונולוג בנושא של מעמד האשה בחברה הישראלית; ליצור דיאלוג ולא מונולוג בנושא של חובתו של הרוב לכבד את זכויותיו ואמונותיו של המיעוט ובנושא חובתו של המיעוט לכבד את הכרעות הרוב; ליצור דיאלוג ולא מונולוג בין חלקי האוכלוסייה השונים בחברה שלנו. כל מגזר בנה לו במה משלו, תקשורתית, פוליטית ואקדמית, על מנת להמשיך ולהשמיע את המונולוגים שלו. מכאן, ההקשבה היא לא רק ההקשבה לאותם קולות שערבים לאוזנינו, אלא המבחן האמיתי מתבטא כשיש מחלוקת, ועל אף זאת אנחנו מקשיבים ומלבנים. המבחן שלנו הוא בבמות כמו זאת שאני עומד עליה כעת, במות המשותפות לכלל החוויה הישראלית, במות שתכליתן ויכוח, שתכליתן דיון, שתכליתן דיאלוג, במות שמטרתן בירור הערכים המשותפים וגיבוש הנורמות החברתיות שעליהן כולנו יכולים וחייבים להסכים. עלינו לכבד את ייעודה של בימת הכנסת, המיוחדת כל כך והנדירה כל כך, לצערי, במרחב הציבורי הישראלי, ולא לעשות בה שימוש ציני ומגויס לשם המשך נשיאת המונולוגים. אני רוצה להודות ליוזמי יום ההקשבה, גם בשם יושב-ראש הכנסת וגם בשם נשיאות הכנסת, ולחברי הכנסת המציינים זאת, והלוואי שנלמד להקשיב. אנחנו עוברים להצעות לסדר-יום בנושא: ציון יום ההקשבה הבין-לאומי. ראשון הדוברים, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. באופן כללי הצעות לסדר-היום – שלוש דקות, אבל ביום מיוחד אנחנו נותנים חמש דקות לכל דובר. בבקשה. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): תודה רבה ליושב-ראש. חברי חברי הכנסת, כתבתי לי כל מיני דברים, אבל אני רוצה להתחיל דווקא בסיפור שנתקלתי בו בקיץ האחרון. הייתי במקרה במקום מגורים פריפרי, סוג של עיר. ראיתי מודעת אבל של צה"ל, וכיוון שיש איזה סוג של נוסח כזה שאתה מבין שהחייל הזה לא נפל לא בקרב ולא באופן אחר, הנוסח קצת משך את תשומת לבי. רשמתי לפני את שמו של אותו חייל. אמרתי: אני חייב לדעת כיצד החייל הזה, בחור צעיר בן 18, 19, הגענו למצב שאנחנו מלווים אותו לקבורות. וכשהגעתי – היום, אתם יודעים, יש, מאוד פשוט: אתה מקיש את השם ב"גוגל". ונכנסתי ל"פייסבוק" שלו, שהיה בו משהו בסגנון הזה: כמה עצוב – משהו כזה – להיכנס ל"פייסבוק"; אני לא זוכר בדיוק את המלים שלו, אבל מה שאני זוכר: ולא למצוא בו שום דבר, זאת אומרת, שום תגובה, מה שנקרא היום. יש "לייקים" ותגובות. זה כמו לפתוח את המקרר שוב פעם ולראות שאין בו כלום. כמו שאתם מבינים, הבחור הזה שלח יד בנפשו. ואני חושב שהארגון שהיום בעצם יוזם את הדיון הזה, ארגון ער"ן – עזרה רפואית נפשית, עזרה ראשונה נפשית, סליחה – וארגונים אחרים שעוסקים בדבר הזה, נותנים מענה לחיסרון שלנו, לחיסרון שלנו כחברה. והם לעולם לא ייתנו את המענה למה שאנחנו יכולים לתת כבני משפחה, כחברים, כשכנים, כבני-אדם, שיכולים להיות, כמו הנושא, קשובים ורגישים לאחר. החכם במשלי אומר "דאגה בלב איש ישחנה, ודבר טוב ישמחנה". שני חלקים לפסוק. ויש מחלוקת אצל חכמים במסכת יומא. מה זה: דאגה בלב איש ישיחנה? אחת אומרת: יסיחנה מדעתו. זאת אומרת, אתה דואג, עזוב, תחשוב על דברים טובים. וישנה דעה אחרת, שהיא שיטה פסיכולוגית מוכרת. היום, בשביל שמישהו יקשיב לך, אתה צריך לשלם לו כסף ולשכב על ספה. ישיחנה לאחרים, יהיה מישהו שיקשיב לו. לעתים, עצם הדבר הזה שמישהו מקשיב לו, הוא מסיח את זה ממנו למישהו אחר. הוא מזיח את זה, הוא מזיז את זה ממנו למקום אחר. הוא מוצא שותף לכאב, והכאב הזה הופך להיות סוג של כאב משותף. הוא מרוכך יותר, הוא ניתן לקבלה, הוא ניתן להסתגלות. אבל, לצערנו, אנחנו בעידן של חברה קצת מנוכרת, קצת תחרותית, עסוקים מאוד-מאוד בעצמנו, עסוקים מאוד אם זה בתוכניות הריאליטי, בהדחה של האחר במקום השותפות, במקום הערבות ההדדית, וזה הופך אותנו לסוג של חברה אוכלת יושביה. לצערי הרב, אי-אפשר להכליל את זה לעם מסוים או למדינה – אנחנו נמצאים בעידן תרבותי כזה, בעידן תרבותי שבו היום, במחקר שעשו, אבא משוחח עם הילד שלו, במקרה הטוב, שבע דקות בשבוע. בשביל מה הבאת ילד לעולם? השר מיכאל איתן: וזה לא בגלל שיש לו יותר מדי ילדים. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): זה לא בגלל שיש לו יותר מדי ילדים. הייתי עושה פה תרגיל, כמה מאתנו דיברו היום עם הילדים שלהם, או אתמול, כמה זמן ובאיזה נושאים. יש לי חבר ילדות בשם הרב אוהד תירוש, שיש לו את מכון "בניין שלם", והוא פיתח שיטה שלמה. הוא אומר, אדוני השר, בעידן שלנו אתה צריך לרשום לך ביומן פגישה – והוא לא צוחק – פגישה עם בת-הזוג, מתי תקיים אתה שיחה אישית שאף אחד לא מפריע, לא הילדים, לא הצווחות, לא העבודה, לא הטלוויזיה, שום דבר, אתה והיא, היא ואתה. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): יש כאלה ימים בכלל? מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): יש כאלה ימים, חייבים להיות. אגב, אם את רוצה כמה טיפים בעניין הזה, ואת יודעת שגם אני מגיע בשעות מאוחרות מאוד – – – היו"ר מוחמד ברכה: צריך להקשיב גם לשעון. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אני אקשיב גם לשעון, אין בעיה. היו"ר מוחמד ברכה: השעון הסתיים. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): תן לי עוד שניים-שלושה משפטים, ברשותך. היו"ר מוחמד ברכה: בבקשה. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): יש לנו צורך בהקשבה סביבתית, בסביבות הקרובות שלנו. ער"ן ואחרים, זה לא עזרה ראשונה, זה כבר עזרה אחרונה, זו המצוקה האחרונה. לנו, בסביבה שלנו – למורים, לחברים, לבני משפחה – יש תפקיד עצום, שהמקרה הזה שסיפרתי עליו בהתחלה לא יהפוך להיות עוד מקרה ועוד מקרה. כי כל מקרה כזה הוא עולם ומלואו, ואנחנו יכולים להציל עולם ומלואו אך ורק עם האוזן שלנו ואפילו עם החיוך וההנהון וההזדהות. תודה רבה. היו"ר מוחמד ברכה: אני מזמין את חבר הכנסת אברהם מיכאלי לשאת את דבריו. גם לרשותו עומדות חמש דקות. אחריו – חבר הכנסת דב חנין. אברהם מיכאלי (ש"ס): אדוני היושב בראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני מברך את יוזמי יום ההקשבה בכנסת היום. כפי שציינת, אדוני היושב-ראש, בימים האלה שאנחנו כל כך מפולגים וכל כך מסוכסכים אחד בתוך השני, אני מזכיר את מה שקראנו בפרשת השבוע לפני כמה שבועות. כאשר מתחיל הסכסוך בין האחים, בין יוסף לאחיו, התורה מעידה על שנאה כזאת גדולה בין האחים, שלא יכלו לדבר אחד עם השני לשלום, עד כדי כך. אומרים, השנאה מתחילה מכך שאחד לא מדבר עם השני, אחד לא מנסה להחליף מלה עם השני. ויוסף בעצם הפך לקורבן של אחיו על כך שאחד לא יכול היה לדבר עם השני, עד כדי כך. לצערנו, הדבר הזה בוודאי, אני לא רוצה לחזור על כל מה שקורה בתקשורת במשך השבועיים האחרונים – השנאה הזאת אחד כלפי השני מביאה בסוף למצב שאנשים לא מדברים אחד עם השני, אנשים לא מקשיבים אחד לשני, וכל אחד חושב שהוא צודק והצדק שלו הוא שצריך לנצח. ולצערנו בסוף מגיעים לאותן בעיות שאנחנו נעזרים בדילמות או בתסביכים שנגרמים לאנשים. אני מציין לשבח את עמותת ער"ן, שהנושא שאנחנו מציינים היום בכנסת – 40 שנה להקמת העמותה. אני רוצה להוקיר ולשבח את כל המתנדבים של ער"ן על ההירתמות שלהם במשך שנה שלמה; במשך שנה שלמה הם יושבים ומקשיבים לאותן שיחות אנונימיות. אנשים כנראה לא מוכנים לספר אחד לשני על הבעיות שלהם, ואז בשיחות האנונימיות האלה הם מתקשרים לער"ן ולמתנדבים שיושבים שם ומספרים על הצרות שלהם. מדובר במתנדבים שמאומנים לכך, אחרי שהם עוברים קורסי הכשרה מיוחדים, איך לשבת ולהקשיב לאנשים. לפי המחקרים השונים שכבר פורסמו על-ידי גורמים שונים, לאו דווקא על-ידי ער"ן, האנשים האלה מצילים אנשים. אדוני היושב-ראש, הם מצילים אנשים. לפני כמה שבועות קיימנו פה בכנסת את היום הבין-לאומי למניעת אובדנות, והנתונים שאנחנו מקבלים על אובדנות הם נתונים מזוויעים, נתונים מפחידים. אדוני היושב-ראש, מדובר פה במספר של האנשים שמתאבדים, אני מדבר על נתון שמתפרסם כפורמלי, בארץ מתאבדים 400–500 איש בשנה, והמספר הזה אינו מדויק; המספר לא מדבר על כמעט 20%, שמסיבות סטיגמטיות כאלה ואחרות מסתירים את סיבת האובדנות. בוא נשווה בין תאונות דרכים לבין אובדנות בארץ – לצערנו, מספר המתאבדים עובר את מספר ההרוגים בתאונות דרכים. מדובר על ניסיונות התאבדות של 5,000–6,000 אנשים בשנה, ביניהם מבוגרים. מדובר על זקנים, אנשים בגיל זיקנה, שנתוני ההתאבדות אצלם מגיעים בהשוואה לאוכלוסייה אחרת למעל 60%. מדובר בבני-נוער, מדובר באוכלוסיות מסוימות – חלילה מבלי להדביק סטיגמה לעולים חדשים – אוכלוסיות במצוקה כזאת או אחרת. במגזר הערבי, אדוני היושב-ראש, יש נתונים מפחידים. הפיילוט הבין-משרדי שהופעל על-ידי ממשלת ישראל לפני כמה שנים, אחרי לחץ גדול שהפעלנו בוועדת הכספים וקיבלו תקציב ראשוני, הפיילוט הזה הופעל בשלושה יישובים בארץ, ועמותת ער"ן שותפה בפיילוט הזה, בסיוע, יחד עם הארגונים האחרים, איך אפשר לטפל במניעה. בכמה יישובים שהפיילוט הזה פעל, גם במגזר הערבי, גם במגזר היהודי – בשלושה יישובים, אחד ברמלה, אחד ברחובות, אחד בכפר-כנא – הנתונים מוכיחים שבאמצעות הטיפול האינטנסיבי במניעת התאבדות, הנתונים יורדים דרסטית. כלומר, כן ניתן לטפל בזה. אני אומר, בזכות ער"ן, בזכות העמותות שיושבות ומקדישות את תשומת הלב לאותן בעיות שאנשים ממגזרים שונים מעוררים, יש תוצאות. צה"ל – מישהו זוכר פה את חברנו רן כהן, שבכל יום שלישי היה מעלה פה מעל בימת הכנסת; בכל יום שלישי בדקת נאום היה מעלה את הנושא של המתאבדים. צה"ל לקח את זה על עצמו באופן אינטנסיבי. צה"ל הוריד את כמות המתאבדים מעל 40% ממה שהיה. אלה נתונים מצד אחד לא נעימים כשמדברים על זה, אבל מצד שני ניתן למנוע אותם. כל אדם שאנחנו מצילים, אנחנו מצילים עולם ומלואו. אנחנו יודעים שלעמותת ער"ן יש חלק בזה ואנחנו משבחים אותה על הפעילות שלה. אני מקווה שלא נצטרך להתעסק כל פעם עם בעיות והתמודדות נפשית, אבל לצערנו זה קיים, ואדוני היושב-ראש, במספרים שציינתי, שליש הם בני-נוער, ואלה נתונים מפחידים. תודה לעמותת ער"ן ולכל המתנדבים שעוסקים בזה. היו"ר מוחמד ברכה: תודה, אדוני. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת מגלי והבה. דב חנין (חד"ש): אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, אכן יום ההקשבה הוא יום שפותח בפנינו קשת רחבה של נושאים להתייחס אליהם, ואדוני היושב-ראש, אני רוצה לפתוח בהבעת הסכמה מלאה על הדברים החשובים שאתה אמרת בפתיחתו של הדיון הזה. אנחנו חיים בחברה שיש בה גירעון גדול בהקשבה, והגירעון הזה מאפיין לא רק את החברה הישראלית, אלא בכלל את החברה הקפיטליסטית המודרנית, את הטורבו-קפיטליזם שאנחנו חיים בו. זו חברה שמאופיינת על-ידי העיקרון faster; יש ספר שנקרא בשם " מהר יותר – ההאצה של הכול". וכאשר החיים נמצאים בהילוך מהיר, אכן אין זמן לעצור, אין זמן לדבר ובוודאי אין זמן להקשיב. מי יכול להרשות לעצמו להקשיב? אבל, אדוני היושב-ראש, דווקא מכיוון שבקיץ הזה אנחנו חווינו תנועה של מחאה גדולה נגד הסדר החברתי, הטורבו-קפיטליסטי הזה, אנחנו חווינו בקיץ הזה גם קיץ של הקשבה. וכמי שהיתה לו הזכות, וגם העונג, להסתובב במאהלים, מירושלים לתל-אביב – בתל-אביב היו כמה מאהלים – מצפון, ממג'ד-אל-כרום ועכו וטבריה ועפולה, ועד הדרום, באר-שבע ודרומה לבאר-שבע, אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, זו היתה הזדמנות מצוינת של הקשבה, של שמיעה, של שיחה, וראינו כמה אנשים צמאים לאפשרות הזאת של הדיבור. אנחנו ראינו גם סיבוב נוסף של הדיבורים האלה בשני פרויקטים מרשימים של "שולחנות עגולים", שהתנהלו פעם אחת בשלהי הקיץ ופעם אחת ממש בתחילתו של החורף, ושוב יצא לי להשתתף ולשמוע ולראות איזה כמויות של ידע, תבונה, ניסיונות, רצון טוב, קיימות בחברה, וכמה אנחנו יכולים רק להרוויח אם נדע גם לשמוע, גם לשוחח וגם לנצל את הידע הזה בצורה יותר משמעותית. את שארית הזמן שלי בדיון הזה אני רוצה להקדיש לאלה שזקוקים במיוחד להקשבה. הוזכרה כאן, ובצדק, עמותת ער"ן, שעושה עבודה ברוכה, אבל צריך לציין בצער ובזעזוע שהמדינה מממנת רק 5% מהתקציב של הפעילות המבורכת הזאת. זאת דוגמה נוספת לאותה תופעה של נסיגת המדינה מאחריות, של ויתור על תחומים כל כך חשובים וחיוניים באחריות של המדינה. בהקשר הזה כמובן צריך לדבר גם על מצבם של נכי הנפש ואנשים שראויים לסיוע ולסעד בתחום בריאות הנפש. חוק שיקום נכי הנפש בקהילה – אחד החוקים המתקדמים והחשובים ביותר שהכנסת יזמה מעודה ושאחראית לו חברתנו, אדוני היושב-ראש, חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, אחד החוקים המפוארים בספר החוקים של מדינת ישראל – הוא חוק שמאז האוצר הולך ומייבש אותו, ומערכות שיקום הנפש בקהילה לא זוכות לאותו מימון שנדרש כדי שבאמת יהיה שיקום של נכי נפש בקהילה. במקביל, אני קורא בדאגה על רצונה של הממשלה להעביר בצו את מה שהיא לא הצליחה להעביר בהליך חקיקה מסודר, וזה את הרפורמה בבריאות הנפש. מערכת בריאות הנפש צריכה רפורמה. המערך הקיים עובר דיאטה רצחנית, כמו כל הדברים האחרים שבנימין נתניהו רואה בהם "איש שמן", אבל רפורמה – כן, הפרטה – לא, ומה שהממשלה מתכוונת לקדם זה לא רפורמה אמיתית אלא הפרטה של שירותי בריאות הנפש, של קופות-החולים, במסגרת של רפורמה ביטוחית. זה יהיה דבר שיפגע באוכלוסיות החלשות ביותר, יפקיע את המחויבות הממלכתית למתן טיפול נפשי לאוכלוסייה במצוקה נפשית. זה יתחם את הטיפול הנפשי רק לאנשים שיש להם אבחנה פסיכיאטרית, יצמצם מאוד את סל הזכאות. זה יצמצם מאוד את שעות הטיפול וכך יפגע באופן מאוד קיצוני באפקטיביות של הטיפול הזה. זה יגרור אי-הכרה ואי-מימון של שעות טיפול נלוות, וזה יפגע באיכותו של הטיפול, ביעילותו. זה יגרום תמריץ להגברת השימוש בטיפול תרופתי במקום בהקשבה ובטיפול פסיכו-דיאגנוסטי. זה יגביר את הסטיגמה, כמובן, זה יפגע בסודיות, כי הנתונים האלה יהיו בתוך הנתונים הכלליים של קופות-חולים, שהן בעצם חברות ביטוח שמנהלות התחשבנות כספית עם ספקים שונים. זה יפגע ברמה המקצועית, זה יחסל ענפים שלמים בבריאות הנפש, זה יפגע בהכשרה המקצועית של דור המטפלים הבא. זה יעדיף אינטרסים כלכליים על חשבון איכויות הטיפול. זה ייצור מצב שבו הטיפול יינתן על-ידי מטפלים חסרי ניסיון וחסרי ידע מקצועי מספק. זה ייצור אפליה, כמובן: העשירים יקבלו טיפול במכונים פרטיים, האחרים יופקרו. ושוב, קופות-החולים לא מתמחות בטיפול נפשי, המערכות המקצועיות שיתמחו בנושאים האלה יפסיקו לתפקד. יש פה כביכול חיסכון, אבל בפועל פגיעה אמיתית באיכות וביעילות של הטיפול. בסופו של דבר יהיה פה בזבוז כספי ציבור לטובת קומץ בעלי אמצעים וכוח ולא לטובת הציבור הנזקק, ובעיקר לא לומדים מניסיונם הרע של אחרים. לכן, אדוני היושב-ראש, ביום המיוחד הזה אני מסיים בפנייה לממשלה לשקול מחדש את המהלך הזה, ולקדם רפורמה אמיתית בבריאות הנפש; כולנו בעד, אבל שזו תהיה רפורמה לטובה ולא רפורמה לרעה. תודה רבה. היו"ר מוחמד ברכה: תודה, חברי חבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את חבר הכנסת מגלי והבה, ואחריו – אחרונת הדוברים בעניין הזה, חברת הכנסת עינת וילף. בבקשה, אדוני, לרשותך חמש דקות. מגלי והבה (קדימה): אדוני היושב-ראש, השר מיקי איתן, חברי חברי הכנסת, זכות גדולה לעמוד כאן ביום ההקשבה הבין-לאומי, ורבים מהפרלמנטים מציינים את היום הזה. החלטתי להתמקד בנושא ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, שהיום, אדוני השר, זה 40 שנה לייסוד העמותה הזאת, שעוסקת במשך השנים האלה בהצלת נפשות, פשוטו כמשמעו. כמובן, זה יום חשוב לחברה הישראלית כולה, על כל אזרחיה. זה יום שמוכיח לנו, לחברי הכנסת וגם לציבור בישראל, מהי חשיבות ההקשבה, ובמיוחד כשאנחנו יודעים שישנם אלה שמקשיבים לאלה שזקוקים להקשבה, לפעמים הקשבה מצילת חיים. בער"ן ניתן סיוע 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, ללא הפסקה. היש תרומה גדולה יותר מהדבר הזה, אדוני היושב-ראש? בייחוד כשמדובר בטיפול באנשים שבאמת זקוקים לסיוע הזה – מכל הגילאים, מכל המקומות ובכל השפות העיקריות במדינת ישראל. ער"ן מציבה לרשות האוכלוסייה קו בעברית, קו בערבית, קו ברוסית, קו לחיילים, קו לזקנים, קו לילדים וקו לבני נוער. אין אוכלוסייה בישראל ששעריה של עמותה נפלאה זו נעולים בפניה. וכשאנחנו מסתכלים על הפעילות של העמותה הזאת, ורק מסתכלים על השנתון, מה עשו בשנת 2010, לדוגמה, אדוני היושב-ראש – רק בשנת 2010, 15,000 פניות של ילדים לעמותה הזו, ילדים שפנו בבעיות – מבעיות קטנות, ותיכף אני אפרט לפי מה שלמדתי על העמותה הזאת. והעמותה הזאת הפכה להיות העוזר והמושיע והמגן של אותם ילדים, וכל זה התחיל על-ידי הקשבה, מיפוי הבעיה והפניה לטיפול. כאשר אנחנו יודעים על מצבים שאותם ילדים לפעמים סבלו מבדידות ביחסים בין-אישיים, מדיכאון, סבלו לפעמים מבעיות בין הורים לילדים שלהם, סבלו מבעיות תקיפה מינית, מדימוי עצמי שלילי, מאלימות במשפחה, מחרדות כאלה ואחרות, ולא העזו לספר לאף אחד, אבל מצאו בער"ן ובהקשבה שלהם דרך להפנות אליהם את הבעיה. וכאן היא גדולתה של ער"ן, והדוגמה של הילדים היא ממש אומרת הכול. בשנה אחת עזרו מתנדבי ער"ן, אדוני היושב-ראש – כל זה בהתנדבות, אלה אנשים שלא עושים את העבודה הזאת לא למען שכר או תמורה, אלא באים אנשים מכל המקצועות, מכל הגילאים – לא לפני 24, זו ההגבלה היחידה – מגיל 24 עד הגיל המבוגר ביותר. אפילו לפעמים אנשים שעשו תפקידים בכירים ביותר, לפעמים שופטים תמצא שם, או מורים, מחנכים, או כל מקצוע שאדם רואה תרומתו בזה – לבוא להקשיב לטלפון הזה. ובשנה רק – – – השר מיכאל איתן: הוא צריך לבוא או – – – מגלי והבה (קדימה): כמובן, הם מפרסמים, מי שרוצה להתנדב, מכשירים אותו לעבודה הזאת – – – השר מיכאל איתן: – – – מגלי והבה (קדימה): אני לא יודע את שיטת העבודה. יכול להיות שיש להם שיטות משלהם. אני לא בדקתי עד כדי כך את העומק של הבעיה, אבל מצא חן בעיני שיש אנשים בישראל – ואמרתי את זה – מכל הדתות, בכל השפות שציינתי, לכל הגילאים, שמקשיבים ופותרים בעיות. אפילו יש לי ציטוטים של אנשים, שזה נוגע ללב, אנשים שקיבלו מכתבים: בזכותכם יש לי את המשך החיים. אין דבר יותר חשוב מזה וגדול מזה. אדוני היושב-ראש, לפעמים אנחנו משקיעים – אני מדבר על המדינה, או מוסדות או קרנות – בהרבה פעילות, בהרבה עמותות. זה המקום לסייע לעמותות שבאמת נותנות תשובה לכל האזרחים בישראל, מהצפון לדרום, מכל האוכלוסיות. תפקידנו היום גם להצדיע להן וגם להודות לאותם אלפי מתנדבים שעושים את העבודה, וגם להגיד לאלה שיש להם שליטה על הקופה הציבורית: אנא סייעו לעמותות מסוג זה שיצילו נפשות והרבה אזרחים במדינת ישראל. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר מוחמד ברכה: תודה לחבר הכנסת מגלי והבה. חברת הכנסת עינת וילף, בבקשה. עינת וילף (העצמאות): כבוד היושב-ראש, תודה רבה לך, השר וחברי חברי הכנסת, אני רוצה להצטרף לדבריהם של עמיתי חברי הכנסת חנין ווהבה על עמותת ער"ן ועל היום הזה, ובמיוחד על הסיוע שנדרש. פנו אלי אנשי עמותת ער"ן ותיארו בעיקר את הבעיה שהתקציבים שלהם מחולקים בין הרבה מאוד משרדים, עד שהממשלה נותנת, בין הבריאות, לרווחה, לביטחון, לעלייה וקליטה, בגלל העובדה שהם משרתים כל כך הרבה אוכלוסיות, והבקשה היא ששר הרווחה ייקח אחריות, יקיים צוות מתאם, כדי להבטיח שלפחות את התקציבים שהם מקבלים הם יקבלו באופן מסודר מכל המשרדים. אני מקווה, לפחות, שמעל בימת הכנסת, ביום הזה, משהו קונקרטי ייעשה כדי לפחות להסדיר את הנושא הזה. אני רוצה לנצל את הדיון היום על הקשבה – ויש לציין שזה דיון קצת חריג לכנסת ונושא קצת שונה – לשלושה דברים: להגיד כמה מלים על הקשבה וצדק, כמה מלים על הקשבה וחינוך וכמה מלים על הקשבה ופוליטיקה. אז כמה מלים על הקשבה וצדק: לפני כמה שנים יצא לי לקרוא מאמר מרתק שמדבר על מה מייצר אצל אנשים תחושה שנעשה אתם צדק. בדקו אנשים שעברו הליכים משפטיים ובדקו אם התחושה שלהם שנעשה צדק קשורה לתוצאה; כלומר, אם כשפסקו לטובתם הם אמרו שנעשה צדק וכשפסקו לרעתם הם אמרו שלא נעשה צדק. והתברר שתחושת הצדק של אנשים אינה קשורה לתוצאה, באופן מדהים ומפתיע, אלא היא קשורה לדבר אחר לגמרי – היא קשורה להקשבה. תחושת הצדק של אנשים קשורה קשר ישיר לאם הם מרגישים שבהליך שבסופו התקבלה החלטה הקשיבו להם, אם ניתנה להם ההזדמנות לומר את דברם. ואם ניתנה להם ההזדמנות הזאת, גם אם ההחלטה הסופית היא נגדם, אנשים מרגישים שנעשה צדק. אני חושבת שזו נקודה מאוד חשובה כשאנחנו עוסקים – הרבה פעמים – בתהליכי התייעלות במערכת המשפט, ואפילו כשאנחנו יושבים בוועדות הכנסת וממהרים לסגור את הדיון, יש הרבה מאוד לחץ, צריך לפעמים לזכור שאנשים הגיעו – עבורם להגיע לבית-משפט או להגיע לכנסת, זה לא דבר שקורה יום-יום. אנחנו נמצאים כאן באופן רגיל, זה פחות ייחודי, אבל עבור אנשים לפעמים זה אירוע ייחודי. הם מגיעים לוועדה בכנסת, הם מגיעים לבית-משפט – – – היו"ר מוחמד ברכה: על מנת לחזק את הדברים שלך, אתמול היה דיון באחת מוועדות הכנסת ותוצאות הדיון היו לשביעות רצונם של האזרחים שבאו. באמת. זאת אומרת, זה מה שהם ביקשו והם קיבלו. אבל כשיצאנו דיברתי אתם ואמרתי להם: בסדר, נכון? הם אמרו: כן, אבל לא שמעו אותנו; רצינו להגיד עוד דברים ולא שמעו אותנו. למרות שכל הבקשות שהם באו אתן – יצאו והן בידיהם. עינת וילף (העצמאות): בדיוק, וזו נקודה יפהפייה. לכן אני חושבת שכולנו, גם בעבודתנו כחברי כנסת, כראשי ועדות, כשרים, כאנשים שעומדים מול ציבור, בוודאי בבתי-המשפט, חשוב שנזכור שזה לא היעילות וזה לא התוצאה, ודווקא התחושה של האנשים – – – היו"ר מוחמד ברכה: זה גם. בואי נגיד שזה גם. זה לא רק. עינת וילף (העצמאות): מסתבר שזה לא קשור לתחושה אם נעשה צדק. חשוב שהתוצאה תהיה התוצאה הרצויה, אבל זה לא קשור לתחושה של האנשים שנעשה אתם צדק. עוד שתי מלים קצרות על הקשבה וחינוך והקשבה ופוליטיקה. על הקשבה וחינוך אני רק רוצה להגיד שכחלק מהעבודה במערכת החינוך במדינת ישראל חשוב שיהיה ברור שהחינוך להקשבה הוא אחת המשימות העיקריות בכיתות. היום אנחנו מדברים על כך שתלמידים ידעו לדבר ולהתבטא, אבל לא פחות חשוב שהם ידעו לשבת בשיעור, להקשיב למורים, להקשיב למה שתלמידים אחרים יאמרו, וזה דבר מאוד-מאוד קשה. להקשיב זה דבר קשה. לכן חשוב שנציין את היום הזה וננצל את זה כדי להגיד שכשעובדים על חינוך, בכל מקצוע שזה לא יהיה, החינוך להקשבה הוא אחד מהדברים הבסיסיים ביותר בתהליך החינוכי. לבסוף, מלה קצרה על הקשבה ופוליטיקה – הרבה אזרחים אוהבים תמיד להגיד: אם רק הפוליטיקאי הזה היה מקשיב, אם רק היה מקשיב לציבור, אם רק היה מקשיב ליועצים שלו; היא, הוא, לא מקשיבים. לפני כמה חודשים יצא לי לשמוע את טוני בלייר בוועידה בישראל, והוא אמר – את זה אומרים כנראה לפוליטיקאים בכל העולם. הוא אומר: אומרים לי כל הזמן: אתה לא מקשיב מספיק לאנשים. הוא אמר: אבל האנשים אומרים דברים כל כך שונים. ולכן רציתי להגיד דווקא ביום ההקשבה משהו קצת הפוך: נכון שההקשבה חשובה, אבל כולנו יודעים שבפוליטיקה אנחנו חשופים לאין-ספור מסרים, אמירות ודברים הופכיים. לכן בעיני דווקא התכונה החשובה ביותר בעידן הזה לפוליטיקאים יותר מכול היא היכולת להקשיב לעצמך. תודה רבה. היו"ר מוחמד ברכה: תודה, גברתי. חבר הכנסת השר מיכאל איתן ישיב בשם שר הרווחה והשירותים החברתיים. הצעות לסדר-היום ציון יום ההקשבה הבין-לאומי השר מיכאל איתן: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מבקש להביא בפני חברי הכנסת את התשובה שהכין שר הרווחה והשירותים חברתיים משה כחלון. אני אביא את הדברים בשמו ואולי אני אוסיף עוד איזה מלה או שתיים מצדי. היום הלאומי להקשבה המצוין היום הוא בעל משמעויות רבות הן ברמה הלאומית והן ברמת הפרט. החברה הישראלית נוצרה כחברת מהגרים מעשרות מדינות ברחבי העולם. אין אח ורע לרב-תרבותיות שנוצרה בה ב-63 שנות קיומה. אולי מותר לי להוסיף שבחברה הישראלית יש גם אנשים בני לאומים שונים שנולדו כאן ולא כולה היתה רק חברת מהגרים, אלא היו כאן אנשים, חלקם תקופות יותר קצרות, חלקם תקופות ארוכות יותר של מאות שנים. זאת הערת אגב שאני מוסיף משלי לאמירה שנאמרה כאן. שונות של שפה, מוצא, אמונה, השקפת עולם, מיקום גיאוגרפי ועוד עשויה להעשיר את חיינו ולאפשר לנו למידה פורה המבוססת על קבלת השונה ופיתוח מיומנויות חברתיות של סבלנות. יחד עם שונות זו עלולה גם, יחד עם זאת – כלומר, השונות מצד אחד יש לה אלמנט חיובי, אבל יחד עם זאת השונות הזאת עלולה גם לבדל קבוצות אלה מאלה ולגרום לחיכוכים מיותרים, המערערים את יסודותינו כחברה סבלנית, נאורה ופתוחה לקבלת האחר. כותב השר: אנו בעיצומה של תקופה שבה הבדלים בהשקפות העולם תופסים מקום מרכזי בשיח הציבורי, ולמרבה הצער גולשים למקומות של ניכור ואלימות כאמצעי להגדלת יכולת ההשפעה של קבוצות בתוכנו. היום הזה, המוקדש לחשיבות ההקשבה ולקידום הסובלנות, מזכיר לכולנו שהפתרון לגישור בין הקבוצות השונות ולהגברת הלכידות החברתית בינינו טמון ביכולתנו להקשיב; לא בהכרח להסכים, אך להקשיב ולהבין את תפיסת עולמו של האחר. כפייה, ניכור, זלזול, פרובוקציות והתבצרות בעמדות לא ישרתו את מטרתנו – חברה שוויונית, טובה וצודקת יותר; חברה שמקיימת מארג נדיר של קבוצות וזרמים, שעם ולמרות הכול מכבדים זה את זה, חיים בכפיפה אחת. ברמת הפרט גם הממשלה וגם המגזר השלישי פועלים בכמה ערוצים להבטיח הקשבה ומתן מענים למצוקות של האזרחים. משרד הרווחה פועל באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים הפזורות ברשויות בכל רחבי הארץ. כ-3,600 עובדים סוציאליים ברשויות פועלים לקידום רווחתם של פונים הנתונים במצבי משבר ומצוקה שונים ונכונים להקשיב, לתמוך, לכוון ולסייע ככל שניתן. אני מניח שכמו בכל הכללה, גם כאן יש כאלה שמקשיבים יותר ויש כאלה שמקשיבים אולי קצת פחות, וכמו בכל הערכה שאנחנו עושים צריך להוסיף: ואנחנו מקווים שגם יהיו שיפורים ותיקון הליקויים עד כה. אני אומר את זה כמי שמוסיף משלו – – היו"ר מוחמד ברכה: – – – השר מיכאל איתן: – – להערה שיש 3,600 עובדים סוציאליים וכולם פועלים לקידום רווחתם של פונים וכו' וכו', וכמובן בהנחה, כפי שאמרתי, שיש מקום גם לשיפורים. נכון, חברת הכנסת אבקסיס – – אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): מי כמוך יודע. השר מיכאל איתן: – – לוי? נכון? אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): לגמרי, אני מסכימה עם כל מלה. השר מיכאל איתן: במקביל, מפעיל משרד הרווחה שני ערוצים נוספים בפריסה ארצית המאפשרים הקשבה לאזרחים במצוקתם: 1. קו סיוע טלפוני 118, המיועד לפניות של אזרחים במצבי מצוקה שונים, מאפשר התייחסות מקצועית ראשונה והפניה לגורם מתאים להמשך הטיפול. בשנת 2010 התקבלו 236,000 פניות למוקד; 2. מוקדי שי"ל – שירות ייעוץ לאזרח – המכוונים למתן ייעוץ ראשוני בתחומים שונים לאזרחים, ומאוישים על-ידי מתנדבים. בשנת 2010 נעזרו בשירות זה 31,000 איש. יצוין כי גם במשרדים נוספים, כמו משרד החינוך ומשרד הבריאות, ניתנים מענים של הקשבה ועזרה נפשית לתלמידים ולאזרחים. למשל, במסגרת המרכזים לבריאות הנפש הפזורים בקהילה. שירותים אלו משרתים אלפי אנשים בשנה וניתנים ללא תשלום. הממשלה מוקירה ומעריכה את פעילותה של עמותת ער"ן, הפועלת שנים רבות – ונאמר כאן על-ידי קודמי שהיא מציינת 40 שנה לקיומה בימים אלה. עמותת ער"ן מהווה אוזן קשבת לאזרחים במצוקה נפשית ולעתים במצבים קרובים למצבים אובדניים, ונותנת סיוע טלפוני לאנשים ברגעי משבר רגשיים ונפשיים. עמותה זו מהווה עוד דוגמה לשיתוף הפעולה המתקיים בין הממשלה, לרבות – הוא מציין במיוחד את משרד הבריאות דווקא – למגזר השלישי בהשלמת השירותים לאזרח. אני שמעתי כאן – – – אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): – – – עומדים לקרוס. הם מטפלים ב-150,000 תלונות – – – השר מיכאל איתן: אני שמעתי מפי הדוברים – כחוט השני עברה האמירה שהם מבקשים שיהיה איזשהו צוות רב-משרדי שירכז את הפעילות, שהם מקבלים סיוע ממשרדים שונים, אבל הפעילות הזאת, אם היא תהיה מתואמת, היא תהיה הרבה יותר אפקטיבית; יכול להיות שהיא תהיה גם מוגברת ומועצמת. אני בהחלט מתכוון להעביר את הדברים האלה לתשומת לבו ולאוזנו הקשובה של השר כחלון, השר לענייני רווחה. אני יכול לומר בהערה אישית, מתוך היכרות אתו, ואני מניח שכולם מכירים את השר – אוזנו קשובה לכל פנייה, יש לו סבלנות, וכמידת היכולת הוא גם משתדל לא רק להקשיב אלא גם להיענות ולבצע. תמיד היכולות של כל אחד מאתנו מוגבלות, אבל אני מניח שגם במקרה הזה – אני בטוח שאוזנו תהיה קשובה ומניח שתהיה לו גם היכולת לעשות משהו במענה לפניות של חברי הכנסת שהושמעו מעל הבמה הזאת בהתייחסות שלהם לעמותת ער"ן. תודה רבה. היו"ר מוחמד ברכה: תודה, אדוני השר. אני רוצה – – – השר מיכאל איתן: אולי פורמלית אנחנו – – – היו"ר מוחמד ברכה: לא, לא צריך עכשיו. השר מיכאל איתן: לא עכשיו? היו"ר מוחמד ברכה: זה ציון של יום מיוחד. אין הצבעה, אין הצעות אחרות. מציינים את היום וזהו, והכנסת כמובן רושמת לפניה את הדברים – גם של המציעים וגם של השר.