קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
המאבק סביב אופן הפעלת הטלוויזיה החינוכית
היו"ר אורי מקלב:
אם כך, נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: המאבק סביב אופן הפעלת הטלוויזיה החינוכית, מס' 6632, 6638, 6645, 6659, 6681 ו-6698. ראשון הדוברים, חבר הכנסת יואל חסון – בבקשה, אדוני. אחריו – חבר הכנסת דב חנין.
יואל חסון (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו דנים עכשיו לא בעניין הטלוויזיה החינוכית בלבד; אנחנו דנים על המגה-תוכנית, מגה-תוכנית של ראש הממשלה להשתלט על אמצעי התקשורת במדינת ישראל. זה הדיון האמיתי שמתקיים היום כאן, בכנסת ישראל. שיהיה ברור שיש כאן תוכנית ברורה, חדה, מנוהלת היטב, שמטרתה להשתלט על כמה שיותר אמצעי תקשורת של מדינת ישראל.
אין כאן כוונות תמימות. ראש הממשלה, בעניין הטלוויזיה החינוכית, לא מתעניין פתאום בשידורי האלגברה או בשידורי ההיסטוריה הכללית או ב"קישקשתא", כמו שאמר חברי נחמן שי. ראש הממשלה מתעניין בעיקר בתוכניות האקטואליה – בתוכניות האקטואליה שמשודרות בטלוויזיה החינוכית. ואם נהיה עוד יותר מדויקים, אדוני שר החינוך, הוא כנראה מתעניין לא רק בתוכניות אלא גם במגישי התוכניות ומי יגיש את אותן תוכניות אקטואליה ואיך אפשר יהיה להשפיע על הדבר הזה.
אני קודם כול שמח ששר החינוך עומד מנגד ומנסה למנוע את ההשתלטות העוינת הזאת ואת החיבור של הטלוויזיה החינוכית לרשות השידור, שהיא גם ככה לא עומדת במשימותיה שלה, ורוצים לתת לה משימה נוספת.
אגב, אותה רפורמה מפורסמת ברשות השידור, שעד היום לא מקוימת, שעד היום תקציב 2011 של רשות השידור לא אושר – למה כל זה קורה? כדי להשאיר את רשות השידור בת-ערובה של הפוליטיקאים, של ראש הממשלה. כך הוא מקפיד להגביל תקציבים, כך הם ממשיכים לבוא יום-יום, שבוע-שבוע, חודש-חודש, עם היד המושטת לראש הממשלה, לשרי הממשלה: תנו לנו תקציב. וככה שולטים ברשות השידור, וככה רוצים לשלוט גם בטלוויזיה החינוכית.
היו אנשים שהשוו את נתניהו לברלוסקוני. ברלוסקוני לפחות את כל ההשתלטות על התקשורת האיטלקית עשה מכספו שלו: קנה טלוויזיה, קנה רדיו, קנה עיתונאים, קנה. פה, ראש הממשלה מנסה להשתלט על אמצעי השידור הציבוריים בכספנו, בכספי הציבור שלנו, מתוך היכולות והסמכויות שהוא מנסה להכניס לעצמו – וחלק הוא כבר עשה – כדי להשתלט על התקשורת. זה דבר מסוכן, זה דבר שמערער את היסודות הבסיסיים של הדמוקרטיה הישראלית. אנחנו – אדוני, אני מסיים עוד דקה.
היו"ר אורי מקלב:
עוד דקה לא. עוד שנייה.
יואל חסון (קדימה):
כמה שניות. אנחנו, אדוני היושב-ראש, בממשלת קדימה אוהבים להזכיר ולהשוות מה קדימה עשתה ומה עכשיו עושה הליכוד, אז אנחנו, ממשלת קדימה, שגם בה ישבו פוליטיקאים, היתה מספיק אמיצה כדי להעביר בקריאה ראשונה הצעת חוק שמפרידה את הפוליטיקה מהשידור הציבורי ומוציאה מידי הפוליטיקאים את היכולת להשפיע ולמנות ולקבוע מי יהיו המנהלים והמפיקים והמארגנים של השידור הציבורי במדינת ישראל. חייבים ללכת לזה. היום זה לטובתכם, אדוני השר; מחר זה יהיה לרעתכם. את הקו הזה צריך לקבוע – שהשידור הציבורי חייב להיות נטול השפעה פוליטית, לא בידי פוליטיקאים, וכזה שנאמן רק לציבור ולטובת הציבור. תודה רבה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחבר הכנסת יואל חסון. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת איתן כבל. בבקשה, אדוני.
דב חנין (חד"ש):
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, רוח רעה מנשבת על התקשורת בישראל. אנחנו צריכים לראות את סוגיית האיום על הטלוויזיה החינוכית במבט כולל ורחב, והמבט הכולל והרחב הזה צריך לכלול בהחלט, כן, גם את היוזמות האלה שנמצאות כאן, בכנסת, עם חוק לשון הרע החדש, שהוא חוק שמקפיא את התקשורת החופשית ומבקש להקפיא את התקשורת החופשית.
מבט רחב כזה על התקשורת צריך להסתכל גם מה קורה בגופי התקשורת הפרטית, בעיתונים. הכתב הסביבתי המצטיין של "מעריב" מפוטר השבוע – אביב לביא. האם זה מקרה שזה קורה בעיתון שהבעלים החדש שלו הוא בעלים של מפעלים מזהמים גדולים? תמהני.
בהקשר הזה אנחנו צריכים לראות את מה קורה גם בשידור הציבורי – את האיומים להדיח מתפקידה את קריינית הרדיו קרן נויבך. אני מבין שהיא לא עוברת רדיו, זו כנראה הטענה.
הרוח הרעה הזאת שמנשבת בשידור הציבורי מגיעה עכשיו גם לטלוויזיה החינוכית. ואני עליתי, עמיתי חברי הכנסת, על הדוכן כדי לומר: לפחות את הטלוויזיה החינוכית הוציאו מהחשבונות הקטנוניים, הכוחניים, הדורסניים שלכם.
הטלוויזיה החינוכית היא כלי ממדרגה ראשונה, שמשמש במשך שנים במסגרת מערכת החינוך ככלי רחב, משמעותי. אפשר לשפר בו, אפשר לשנות בו. גם לי יש הרבה ביקורת, ואני חושב שצריך להעלות ביקורת גם על גופי תקשורת וגם על הטלוויזיה החינוכית. אפשר גם לייעל, אפשר גם לשפר, אבל אסור להרוס. ולהכפיף את הטלוויזיה החינוכית למשרד ראש הממשלה, להכפיף את הטלוויזיה החינוכית לבנימין נתניהו, זה אכן ללכת צעד נוסף בכיוון הגרוע של ברלוסקוני.
אומנם, אדוני היושב-ראש, הסיפור של ברלוסקוני יש לו בינתיים סוף טוב, כי ברלוסקוני, למרות שליטתו הטוטלית בתקשורת, נאלץ לפנות את מקומו וללכת, אבל הסוף הטוב הזה עלה לאזרחי איטליה ולאיטליה במחיר מאוד גדול. השליטה בתקשורת היא במובנים רבים השפעה מכרעת על הפוליטיקה.
אנחנו לא מעוניינים להיות במקום הזה. אנחנו לא מעוניינים להיות במקום שבו ראש הממשלה מכתיב לכל מערכות השידור הציבורי מה ואיך צריך לעשות. לכן, עמיתי חברי הכנסת, הטלוויזיה החינוכית חייבת להישאר מערכת עצמאית תחת משרד החינוך, כפי שהיה מקובל עד עכשיו.
אני שמעתי בצער על כך שמינוי מקצועי של עיתונאי שאני לא מכיר, מר קובלנץ, שאותר על-ידי ועדת איתור פה-אחד כמתאים לתפקיד מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית – המינוי הזה מעוכב בשל – אני מצטט: "שינויים מבניים שנבחנים". כך הורסים מערכות, כך פוגעים בתפקוד התקין שלהן, וכך, בסופו של דבר, רוצים להשתלט עליהן.
עמיתי חברי הכנסת, מעבר לכל הוויכוחים שיש בבית הזה – –
היו"ר אורי מקלב:
נא לסיים.
דב חנין (חד"ש):
– – אני חושב שבסוגיה הזאת כולנו צריכים להיות מאוחדים ולומר: לא להרס הטלוויזיה החינוכית. תודה רבה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. חבר הכנסת איתן כבל, ואחריו – חבר הכנסת יצחק וקנין.
איתן כבל (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, אפשר היה לדון בנושא הטלוויזיה החינוכית כעניין שיש רצון לטפל בו, וצריך להתמודד עם בעיות ועניינים המתנהלים שם. אפשר היה להתייחס לזה ברמה הזאת. אבל, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, זה לא המקום. נהפוך הוא. אני שמעתי היום את חבר הכנסת אורי אורבך – ידידי חבר הכנסת אורי אורבך, אני לא יודע אם אתה אמור לדבר כאן – – –
אורי אורבך (הבית היהודי):
עוד מעט.
היו"ר אורי מקלב:
אמור, אמור.
איתן כבל (העבודה):
אמור. אז אני מניח שאני אומר רק פסיק. והמביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם. דווקא בעניין הזה, בעת הזאת, במשבר הגדול המתקיים בשידור הפרטי והצורך בחיזוק שידור ציבורי, דווקא פה לא צריך לאחד, אלא שיהיו כמה וכמה מוקדים חזקים וטובים.
אנחנו מדברים – אתה ואני וחלק מחברי הכנסת – מתוך כוונת מכוון טובה, איך משפרים את השידור הציבורי, איך משפרים בכלל את המערכת. אבל מבחינתו של ראש הממשלה, שביקש היום מחבר הכנסת יואל חסון שידבר חלש – כך הוא פנה אליו ואמר לו – אם אנחנו נאמר זאת בלשון "ארץ נהדרת": חבר הכנסת חסון, דבר חלש. כי דברים שהם לא נעימים, גם אם היית מדבר כנראה חלש, זה היה פוצע אותו – –
יואל חסון (קדימה):
פוצע.
איתן כבל (העבודה):
– – זה היה מכאיב לו. והרי זה חלק מאותה התוכנית שיש לה שלוש רגליים: רגל אחת זו התקשורת; רגל אחת זה בית המשפט-העליון; ורגל נוספת זה השמאל הישראלי. והחיילים אצים-רצים לפניו לעשות את העבודה.
שלמה מולה (קדימה):
ארגוני זכויות האדם.
איתן כבל (העבודה):
זה חלק מהעניין. ארגוני זכויות האדם זה חלק מתוך העניין הזה. והרצים יוצאים דחופים ומתחרים זה בזה מי יצליח לממש את חזונו של ראש הממשלה. ולא לחינם הוא עמד כאן ואמר זאת בפה מלא, איך הוא מתייחס לחוק לשון הרע. זה חלק מאותה תפיסה כוללת. זה בכלל לא שאלה של איך תהיה מפת התקשורת או החשיבות של התקשורת, אלא כמה אני יכול להכפיף את התקשורת להיות כוח שיפעל על-פי רצונותי.
אני לא רוצה לסבך את שר החינוך, הוא בטח יקום ויאמר את דברו, אבל פה באמת אני לא חושב שהוא עשה את זה כעניין פוליטי, אלא באופן הכי ענייני. אפשר לעמוד בחזית ולמנוע את הרצון לחיסול ערוץ-23. ערוץ החינוכית נמצא במצב שהלוואי שהשידור הציבורי היה במקום הזה – משתקם, מצליח לעמוד על הרגליים. ואני אמרתי היום: אתה לוקח איש שהוא בתהליך הבראה, או גוף שנמצא בתהליך כזה של הבראה, ואתה מכניס אותו למיטה של בר-מינן. אתה רוצה לשמור עליו, אז מה אתה מכניס אותו למיטה הזאת?
ולכן, אדוני השר, אני בטוח, אני מאמין, שכפי שגם רמזת בכמה מקומות, אתה לא תיתן לשטות הזאת, לדורסנות הזאת, לעבור. תודה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. לאחר מכן ישיב השר גדעון סער.
אורי אורבך (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, אנחנו מכירים את הביטוי הרווח במקומותינו, שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. בכל פעם שאני שומע את הביטוי הזה ובכל פעם שאני רואה את מצבה של העיתונות, אני שואל את עצמי וגם עונה – ככה זה כשאני שואל את עצמי, אני גם צריך לענות: איזה סוג של כלב שמירה? ואז אני נזכר בימי המילואים הארוכים בקיבוצים בצפון: זה כלב שמירה של קיבוץ. מהו כלב שמירה של קיבוץ? הוא שומר על הקיבוץ, אבל הוא קשור בקולר שלו לגדר מסביב לכל הקיבוץ. הוא רץ חופשי, אבל הוא לא רץ חופשי לאן שהוא רוצה. הוא חושב שהוא חופשי – יש לו מזונו, יש לו הבית שלו, את המלונה, הכול יש לו, אבל האם כלב השמירה הזה הוא חופשי? לא.
ונדמה לי שהעיתונות בזמן האחרון, כבר כמה שנים, היא כלב שמירה של הדמוקרטיה של קיבוץ, והאדון – פעם זו הממשלה, פעם זה אילי הון, טייקונים, וכמעט תמיד העיתונאי שלא באמת כותב את מה שהוא רוצה, אלא יותר משדר וכותב את מה שהוא יכול. אין איזו החלטה בהכרח, אין איזו הנחיה, אבל יש הבנה, המורא – שמוטל על כל עובד, בכל מקום, אבל ודאי על עיתונות – הוא באוויר. ואני חושש שהממשלה הזאת, ראש הממשלה, באחרונה, גם בזכות כמה יוזמות חקיקה, אומרים לעצמם: אולי לא יצא מזה שום דבר, אבל הבה נפחיד קצת, פעם באיזה חוק לשון הרע, ועכשיו נשנה, ולערוץ-10 לא ניתן. יכול להיות שאין קשר בין כל מקרה למקרה, וכל דבר הוא יוזמה פרטית אחרת.
שלמה מולה (קדימה):
חוק לשון הרע דווקא עבר, הוא עובר.
אורי אורבך (הבית היהודי):
זה לא חוק בשביל לעבור אלא חוק בשביל להעביר. כלומר החוק הזה, למשל, לא נמדד לפי התוצאה הסופית שלו, אם זה יהיה 300,000 או 100,000; הוא נועד להגיד: אנחנו עכשיו מטפלים בעיתונות. ואני אומר לכם כעיתונאי לשעבר וכחבר כנסת בהווה: אני פוחד מהפחדת העיתונות, עם כל הביקורת שיש לי מכאן ועד להודעה חדשה על העיתונות. אני רוצה עיתונות חופשית ככל הניתן, ועיתונות חופשית זה שגם לעיתונאי שמפטרים אותו בגלל משהו – יש לו לאן לעבור, ולא שנסגרות בפניו כל האפשרויות, כי זה שייך לשר הזה וזה שייך לפה. ואם הכול שייך לאותו שר או לאותו ראש ממשלה, גם בלי שמישהו אומר משהו, זה מצמצם את האפשרויות.
לכן, אני מאוד בעד ביזור השליטה התקשורתית: יש תקשורת פרטית, ושיהיו כמה שיותר כלי תקשורת, וגם התקשורת הממשלתית, עם כל הבעייתיות שבזה – טוב שיש ערוץ טלוויזיה קטן שמשרד החינוך יכול להשפיע עליו; וטוב ש"גלגלצ" מושפעת על-ידי משרד התחבורה באיזה שיתוף פעולה כלשהו; וטוב ש"גלי צה"ל" של צה"ל ורשות השידור של ראש הממשלה – לא שלו אלא בשליטתו, בהשפעתו. יש עיוות בכל אחד ואחד בנפרד בכל גופי התקשורת האלה, יש בזה עיוות, אבל עדיף שהעיוות יהיה מפוזר, מבוזר, ולא מרוכז בידי כוח אחד.
ולכן, הטלוויזיה החינוכית, אפשר לעשות בה – וגם עושים בה – אבל אפשר לעשות בה ממש נפלאות, לא רק כטלוויזיה חינוכית אלא כמו שהיא היתה פעם, טלוויזיה לימודית. גם בהקשר הזה יש פה דברים נפלאים. ממש כל מי שהוא איש תקשורת מגרד לו בקצה האצבעות לקחת את הכדור הזה ולעשות ממנו משהו נפלא. אפשר, זה פוטנציאל אדיר. תשאירו אותו במשרד החינוך. לא לבלוע את הכול, לא לנסות להשפיע כל כך הרבה על התקשורת, אלא לעמוד כאנשי ציבור ולהתאפק מהרצון הזה לשלוט על הכול כל הזמן, כי אנחנו רוצים כלב שמירה אמיתי של הדמוקרטיה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. שר החינוך גדעון סער ישיב על ההצעות לסדר-היום. בבקשה, אדוני.
שר החינוך גדעון סער:
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני חושב שהנושא חשוב. אני רוצה להתייחס לטלוויזיה החינוכית, למה עושה הטלוויזיה החינוכית, למה היא חשובה. הטלוויזיה החינוכית קיימת היום כבר 45 שנים, קצת יותר – משנת 1966. יש מאחוריה עשייה מפוארת. סדרות ותוכניות ללימוד והעשרה רבות שלה זכו בפרסים לאומיים ובין-לאומיים, והמפעל הזה חייב להימשך, והוא חשוב לחברה הישראלית והוא חשוב למערכת החינוך.
רק בשביל לתת מושג מה עושה היום הטלוויזיה החינוכית – כי קראתי בכל מיני מקומות שהטלוויזיה החינוכית לא עושה שום דבר בתחום החינוך. יכול להיות שמי שאמר את זה, והוא לא הזדהה בשם, לא עוקב אחרי לוח השידורים, אז אני רוצה לתת כמה דוגמאות, מה הסדרות שעובדים עליהן, מה הדברים שכבר משודרים, כולם בזיקה לתוכנית הלימודים של המשרד.
למשל, השנה הנושא הוא אורח חיים בריא – מופקת סדרה שבונה עם ילדים את הנושא של מזון בריא; סדרה שקשורה לנושא החייאת השפה העברית; סדרה להקניית ידע ביסודות חשבון לגיל הרך, בשיתוף עם מט"ח; מתמטיקה לחטיבות הביניים – תוכנית שנמצאת בשלבי הפקה ראשונים; תוכניות הכנה לגיוס לצה"ל בשיתוף דובר צה"ל; הכנה לבגרות עם לשון – סדרת דרמה בת 24 פרקים, סדרה שמשודרת כבר באתר האינטרנט; אגב, זו פלטפורמה מאוד חשובה, עתידית, להעלות תכנים בנושאים לימודיים באמצעות אתר האינטרנט, שהוא אתר יחסית חדש, הוקם בשנת 2009; הכנה לבגרות באזרחות – סדרת דרמה בת 12 פרקים, שמשודרת באתר האינטרנט של הטלוויזיה החינוכית; הכנה לבגרות במתמטיקה – משודרת גם בערוצי הטלוויזיה וגם באתר האינטרנט. במסגרת הזאת תלמידים יכולים גם לקבל תמיכה ממורים מקצועיים בתחום און-ליין; סובב-ישראל, הכנה לבחינת בגרות בגיאוגרפיה – סדרה בת 13 תוכניות שהופקה בשיתוף עם המפמ"רית לגיאוגרפיה במשרד, ומשודרת באתר; לימודי העשרה בתחום המתמטיקה; אבן-גבירול פינת יהודה הלוי – לימודי העשרה והכנה לבגרות בתחום הספרות, סדרה בת 15 תוכניות שמציגה את שירת ימי הביניים ומיטב הפיוטים שנכתבו על-ידי גדולי הפייטנים בתקופה הזאת; העשרה בתחומי האזרחות – סדרה שהופקה בשיתוף בית-המשפט העליון.
יש לי פה רשימה של עשרות תוכניות חשובות בתחומי הדעת. אני לא מדבר על דברים שהם לא לימוד פר-סה, אבל הם ודאי חינוך במובן הרחב: איפה משדרים את חידון התנ"ך למבוגרים? איפה ישדרו את זה? את "מצעד החיים" באושוויץ? את עצרת הנוער ליום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל? כל הדברים האלה – איפה יהיה הבית שלהם אם הטלוויזיה החינוכית תיפגע? תוכניות להקניית ידע לילדים, תוכניות שהן, אפשר לומר, לא חינוך פר-סה אבל תרבות, ואני מאמין שגם תרבות זה חינוך.
על אמנים בתחום המוזיקה ישראלית; על קלאסיקה של שירי ילדים; תוכניות העשרה בתחומים של חברה; בתחומים של ציונות; בתחומים של היסטוריה. עכשיו יש תיעוד של כל נושא פרס המתנדב על שם אלעד ריבן ז"ל, שנספה בשרפה בכרמל; תולדות התעשייה הישראלית מאז הקמת המדינה ועד היום – ואני יכול להמשיך; תוכניות בנושא מדע הרפואה, "רפואה שלמה" – מגזין שבועי ברפואה ובריאות; "גלילאו" – מגזין מדע. הרבה מאוד דברים חשובים.
כל תקציב הטלוויזיה החינוכית מתקציב המדינה הוא 83 מיליון שקלים. לשם השוואה, רשות השידור – התקציב שלה למעלה ממיליארד שקלים.
אני חושב שאף אחד לא יעשה את הדברים האלה אם לא תהיה טלוויזיה חינוכית. ונכון, בתוך המארג הזה יש כמה תוכניות אקטואליה. גם הן בגישה קצת שונה, בלי לפגוע בתוכניות אחרות, מה שאנחנו מכירים. בסופו של דבר, זה מקום חשוב במפת השידורים במדינת ישראל, ולכן, מעולם – אגיד את זה אחרת: תמיד הכנסת הגנה על הטלוויזיה החינוכית, ולכן הטלוויזיה החינוכית חיה וקיימת, כי משרד האוצר, באלף ואחד סיבובים קודמים רצה כבר לסגור אותה.
בנוסף, כמו שנאמר פה, אחרי ההתפטרות של המנכ"לית הקודמת היתה ועדת איתור. ועדת האיתור, בראשות מנכ"ל המשרד הקודם שלי, ד"ר שמשון שושני, עשתה ועדה רצינית, איתרה מנכ"ל מעולה, איש מקצוע מעולה, לשמש כמנכ"ל הטלוויזיה החינוכית. לכאורה – אני, מה אכפת לי? הרי היום מנהלת הטלוויזיה החינוכית בפועל היא מנכ"לית משרד החינוך. אם אני רוצה, כביכול, כוח או השפעה, אז מה אכפת לי שהמצב יישאר על כנו? לא. אני רוצה איש מקצוע מהמעלה הראשונה, שימנף את הטלוויזיה החינוכית להגשים את היעדים של מערכת החינוך.
החזון של המועמד שנבחר הוא בדיוק החזון הזה. אנחנו רואים איך אפשר, והפלטפורמה האינטרנטית שקיימת בנוסף לפלטפורמה הטלוויזיונית תאפשר להביא תכנים גם לימודיים פר-סה, וגם חינוכיים במובן הרחב של המלה, שישרתו את היעדים של המערכת בצורה בלתי רגילה. ברשות השידור זה לא יקרה. זה פשוט סגירת הטלוויזיה החינוכית בצורה אחרת. רשות השידור, יש לה בעיות קשות. אני לא רוצה להיכנס לרשות השידור. אני מקווה שהיא תתגבר על הבעיות שלה. אני עדיין לא רואה איך היא תתגבר על הבעיות שלה. זה ייבלע, ולא נודע כי בא אל קרבו. אם בכלל צריך להעביר משהו זה את המחלקה לילדים ולנוער של רשות השידור לטלוויזיה החינוכית. זה הגיוני. אבל הפוך? זה ממש לא הגיוני.
ולכן, עכשיו יש שינויים שצריך לבצע, בכיוונים שהותוו בוועדות קודמות שעסקו בנושא הזה – ועדה שהיתה בראשות מי שהיום מכהן כמזכיר הממשלה, אחר כך ועדה בראשות יאיר שטרן. שתי ועדות עסקו בנושא זה. אגב, בעקבות זאת מצבת כוח האדם בטלוויזיה החינוכית צומצמה בצורה מאוד משמעותית. יש עוד צורך להמשיך לצמצם אותה, אבל רק כדי לסבר את האוזן אני אגיד: ב-2003 הועסקו בה 294 עובדים ו-250 פרילנסרים, והיום מועסקים בה 216 עובדים ושבעה פרילנסרים. כלומר, שינוי עמוק מאוד, כמעט ביטול לחלוטין של הפרילנסרים, וקיטון דרמטי במספר העובדים, ויש שינויים נוספים שצריכים להיעשות.
אבל מה שחשוב, ולכן אני אמרתי עמדה מאוד ברורה בנושא הזה, שהטלוויזיה החינוכית תהיה קשורה למערכת החינוך, כי את היעד שאנחנו רוצים להשיג, שהוא הזיקה ליעדים של מערכת החינוך ולמטרות שלה, אנחנו יכולים להשיג אך ורק כאשר היא חלק ממערכת החינוך. ההנחיה שלי למנכ"לית המשרד היתה שכשימונה מנכ"ל לטלוויזיה החינוכית, הוא מוזמן קבוע, הוא חבר בהנהלת משרד החינוך לכל דבר ועניין.
ואני מאמין שבסופו של דבר – מתקיימות שיחות ביני לבין ראש הממשלה ואנשיו בימים האלה ממש כדי להגיע להבנה, ואני מקווה שבתוך זמן קצר זה יהיה מאחורינו. הטלוויזיה החינוכית תוכל לשגשג, להתקדם, להעצים, להנגיש תכנים באמצעים שהם חשובים היום דווקא. היתה תוכנית נהדרת בנושא שירת יהודי ספרד; חשבנו שיש היום רנסנס של כל הנושא הזה, אמרנו: איך אנחנו יכולים להנגיש את זה לבני-נוער? אז כמובן, הטלוויזיה החינוכית. לא היינו יכולים להגיע לזה בשום דרך אחרת. אני משוכנע שאפשר לעשות את זה ביתר שאת, זאת אומרת, אני לא טוען שהיום אנחנו במקסימום האפקטיביות. אפשר לשפר את האפקטיביות. אני מאמין שהמנהל שנבחר, שהוא איש מקצוע מהמעלה הראשונה, יוכל להוביל בכיוון הזה.
אני מוצא לנכון להסתייג מהמתקפות על ראש הממשלה, ולומר שאני מאוד מקווה שנוכל בתוך זמן קצר מאוד להתחיל בתקופה מחודשת, לתת עוצמה מחודשת לטלוויזיה החינוכית, שבעיני היא מפעל, ציוני וחינוכי חשוב ביותר.
היו"ר אורי מקלב:
אדוני השר, רק בהתייחס להצעות, מה אדוני מציע?
שר החינוך גדעון סער:
מה שהמציעים רוצים מקובל גם עלי. אני לא יודע מה הם רוצים, דרך אגב.
היו"ר אורי מקלב:
הם רוצים מליאה. הצעה לסדר-היום זה דיון במליאה. זו מהותה של הצעה לסדר-היום.
יואל חסון (קדימה):
מכיוון שהיה היום דיון לא ממוצה, היה היום דיון – – – לוועדה לביקורת המדינה.
קריאה:
ביקורת המדינה.
מגלי והבה (קדימה):
ועדת ביקורת המדינה.
שר החינוך גדעון סער:
בכל מקרה, כשיש שתי דעות, זה יגיע לוועדת הכנסת. אבל אם רוצים לקיים – אם באים ואומרים מה שאמרו כל המציעים ומה שאני אמרתי – שהחינוכית קשורה לחינוך – זה צריך להיות בוועדת החינוך, ולא בוועדה לביקורת המדינה. אני מבין, הוועדה לביקורת המדינה היא בידי האופוזיציה, אז זה פיתוי מסוים. אני מציע לעשות את מה שאני עושה במקרים כאלה: להתגבר על הפיתוי הפוליטי וללכת על הנתיב – – –
יואל חסון (קדימה):
העניין הוא שהיה היום דיון בוועדת החינוך שלא מוצה – בעניין הזה.
היו"ר אורי מקלב:
היא הנותנת שאפשר להמשיך את הוועדה.
שר החינוך גדעון סער:
משרד החינוך, למרות הרגישות של הנושא הזה, כינס את ועדת החינוך לדיון דחוף. אני שמעתי כל מיני דיווחים עליו. אני לא בטוח אם הוא – אבל הוא לא חמק מהנושא הזה – – –
קריאה:
ניענה לבקשת השר.
היו"ר אורי מקלב:
אם ככה, יש הסכמה לוועדת החינוך, אז נעבור להצבעה. מי שבעד הוא בעד דיון בוועדת החינוך; מי שנגד מבקש להוריד את זה מסדר-היום.
מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 8
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
היו"ר אורי מקלב:
17 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שההצעות לסדר-היום בנושא המאבק סביב אופן הפעלת הטלוויזיה החינוכית תועברנה לדיון בוועדת החינוך של הכנסת.