קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים היו"ר שלמה מולה: אנחנו ממשיכים בסדר-היום ועוברים להצעות לסדר-היום בנושא: ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים, שמספרן 6389, 6428, 6527, 6539, 6569, 6596, 6599, 6600 ו-6610. ראשונת המתדיינים, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, בבקשה. אחריה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ, ואחריה – חברי הכנסת מיכאל בן-ארי, חנין זועבי, מסעוד גנאים וזהבה גלאון. בבקשה. ציפי חוטובלי (הליכוד): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברותי חברות הכנסת, אני עומדת כאן על הדוכן כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, שבמהלך החודש האחרון, מאז פתיחת מושב החורף, עסקה בעיקר בנושא אחד, והנושא הוא הדרת נשים מהמרחב הציבורי במדינת ישראל. דיברה על הדברים השרה לימור לבנת, שכבר לא נמצאת כאן. אני רוצה להציג זווית חדשה להסתכלות על העניין הזה. איך אנחנו בדרך כלל מציגים את הסיפור הזה של הדרת נשים? אנחנו אומרים: יש מגזרים, סקטורים בחברה הישראלית, שנוטים להדיר נשים; חרדים, ערבים, אולי אפילו בציונות הדתית אנחנו רואים תופעות פסולות כאלה. אבל בעצם, מה שהתגלה בדיונים האלה – ועל זה אני רוצה שניתן את הדעת – שמי שאחראי באמת להדרת נשים מהמרחב הציבורי במדינת ישראל זה לא פחות ולא יותר המדינה, בכוח שהיא נותנת לכל אותן אוכלוסיות להדיר נשים. ואני אתן דוגמה: רדיו "קול ברמה", אותו רדיו חרדי שהחליט, באופן באמת מדהים כמעט, שנשים לא יכולות לדבר ברדיו. אין פסיקת הלכה כזאת, אדוני היושב-ראש. היו"ר שלמה מולה: לא להתראיין או לא לדבר? ציפי חוטובלי (הליכוד): לא להתראיין, לא לדבר. אם אשה רוצה להתראיין, היא יכולה לשלוח פקס, ויואילו בטובם להקריא את הדברים שלה. באמת יפה מצדם, מאוד נאור ומתקדם. ואתה יודע, אני לא מדברת כבר על זה שבאמת, אין לזה שום אסמכתה הלכתית, ומדובר בהקצנה גרידא. אני מדברת על זה שיושבת הרשות השנייה, בדיון של הוועדה לקידום מעמד האשה, ונותנת לגיטימציה להדרת נשים על תדר שהמדינה חילקה, שהוא תדר ציבורי. זה שימוש ברכוש ציבורי לכל דבר ועניין. התדרים במדינת ישראל הם מוגבלים, אדוני השר, וכשתחנת רדיו מקבלת זכות שימוש וזכות להשמיע את קולה – אנחנו הרי בעד חופש ביטוי, אנחנו מדברים על זה מאתמול בערב – לא יעלה על הדעת שהרשות השנייה תיתן יד להדרת נשים מהמרחב הציבורי במדינת ישראל דרך גלי האתר. היו"ר שלמה מולה: נדמה לי שזה סוג של אפליה בוטה. ציפי חוטובלי (הליכוד): אני רוצה להגיד לך שכשאני שאלתי אותם למה בעצם הם לא אוכפים עליהם את חוקי השוויון, שמעוגנים כל כך יפה בחוקי-היסוד – את כל אותם עקרונות יפים שמעוגנים – התשובה המדהימה שקיבלתי היתה: זה לא משתלם מבחינת הרייטינג. כי עשו סקר בקרב אותן נשים שהן מאזינות של אותה תחנת רדיו, והן לא מוכנות לשמוע נשים. דיברה אתי ד"ר עליזה לביא השבוע, שהיא חברה ברשות השנייה, ואמרה: קיבלתי עשרות פקסים של נשים שלא רוצות שקולן של נשים יישמע בתחנת הרדיו. ואני אומרת: זאת הבעיה, שאנחנו כמדינה נותנים יד לאותן תפיסות מקולקלות. גם אם אנחנו לא באים לחנך את הציבור באבחת חקיקה או איזשהו מהלך, כשאנחנו משתמשים בזירה הציבורית, אנחנו צריכים לאפשר לכל האוכלוסיות לבוא לידי ביטוי, וקודם כול, ובראש ובראשונה, שוויון מגדרי. ולכן, בכוונתי לתקן את חוק הרשות השנייה ולהגיש הצעת חוק שתחייב שוויון מגדרי, ומי שלא יעמוד בתנאי הבסיסי הזה, שיהיה כתוב בחוק, פשוט לא יקבל זיכיון לשדר. נורא פשוט. אבל זאת האחריות של המדינה לקבוע את זה, כי מה שהיה מובן מאליו, מסתבר שהוא לא מובן מאליו. זה סיפור אחד. סיפור שני, לא פחות מקומם – מחיקתן של נשים מהזירה הציבורית. מי היה מאמין שהמאבק של הוועדה לקידום מעמד האשה, אחרי שנים שנשים נאבקו נגד פרסום זול של נשים בבגדי-ים, פרסום שבעצם מציג נשים כחפצים, כאובייקט מיני, החליטו לנהוג בדרך חדשה של אלימות כלפי נשים – העלמת הנשים. אין נשים בעולם. אין נשים בפרוספקטים שעיריית בית-שמש מחלקת, אין נשים בשלטי החוצות של קופת-חולים "מכבי" שעיריית ירושלים מפרסמת – אין נשים בעולם. דרך מצוינת להתמודד עם קיומן של נשים. אמר אצלי בוועדה חבר הכנסת אילן גלאון: אני בעד נשים, כי אמא שלי היתה אשה ואחותי היתה אשה. אתה יודע, לכל אחד יש בבית אמא, אחות, בכל זאת – שכנים. אנחנו מדברים על דברים שהם זרים לחלוטין, בוודאי לתורת ישראל, ליהדות. מדינת ישראל מתהדרת בהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית, בערכי שוויון, ערכי יהדות. כל הדברים האלה זרים, גם לערכי היהדות, גם לערכי השוויון של מדינת ישראל. ואני חוזרת לאחריות המדינה. המקום החמור ביותר שבו המדינה מדירה את עצמה, ופשוט מסירה ומתנערת מאחריות, זה בכל מה שקשור לאותם מקלטים לנשים מוכות ומרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית. יושבות כאן חברת הכנסת שלי יחימוביץ וחברת הכנסת זהבה גלאון, מאז שקיימנו את הדיון הזה – שלי, את נבחרת להיות יושבת-ראש מפלגת העבודה, ואני מברכת על כך – אבל תראו איזה כברת דרך אנחנו צריכים לעשות; מדינת ישראל – אמרה מישהי בוועדה היום בדיון: אנחנו כל הזמן מתחלקים על אותה פרוסה. חברות, זו לא אותה פרוסה, זה פירורי לחם שהממשלה זורקת לנו בתקציב של 4 מיליון שקלים לשנה שמתחלקים על פני עשרות ארגונים שעושים מלאכת קודש כמעט בהתנדבות. וכשהמדינה מסירה אחריות מהדברים שבאמת עוסקים בחיי אדם ובנפש של נשים, אני באמת חושבת שבית-המחוקקים צריך להגיד את דברו. ובית-המחוקקים הזה יכול להגיד את דברו דרך פנייה ישירה לשר הרלוונטי, שזה השר כחלון, שר הרווחה – אבל זה קטן מדי. בעיני העובדה שבמדינת ישראל, גם היום, יש 200,000 נשים מוכות, העובדה שבמדינת ישראל – אני מקריאה לכם נתון מזעזע – 67% מהנפגעות הן קטינות, מתחת לגיל 18, ו-34% מהבנות הנפגעות הן מתחת לגיל 12 – אנחנו מדברים על גוונים שונים של פדופיליה במדינת ישראל – העובדה שהתופעות האלה ממשיכות להתקיים – זה מגיע מתוך אווירה ציבורית שמוחקת נשים, מדירה נשים, זה מגיע מתוך התנערות של המדינה, וזה מגיע מתוך היעדר ראייה מערכתית של סוגיית האלימות נגד נשים. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה. ציפי חוטובלי (הליכוד): ולכן אני קוראת מכאן להקמת רשות לאומית למאבק באלימות נגד נשים, רשות שתכלול את כל האלמנטים של רווחה, וחינוך, חינוך וחינוך. המדינה משקיעה 80% מהתקציב המועט שהיא משקיעה בענישה ואכיפה, ו-20% מוקדשים לטיפול ומניעה. בואו נהפוך את היוצרות. בוא נקים רשות שתדאג לכך שהחור בגשר ייסתם, ולא נקים עוד בית-חולים ועוד הוסטל מתחת לגשר, שגם כך רובם ממומנים מכספי אותן עמותות, בהתנדבות, על-ידי המגזר השלישי. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי. שלי יחימוביץ, בבקשה – חברת הכנסת יושבת-ראש מפלגת העבודה. בבקשה, שלי. חמש דקות. שלי יחימוביץ (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברותי חברות הכנסת, חברי חברי הכנסת, בראשית שנות ה-70 עמדה כאן במליאה חברת הכנסת מרשה פרידמן ודיברה על תופעה שאיש לא שמע עליה ולא דיבר עליה: תופעת האלימות נגד נשים בתוך התא המשפחתי, או במלים אחרות, נשים שחוטפות מכות רצח מבני-זוגן. הכנסת שאגה מצחוק. היו"ר שלמה מולה: איזה שנה? שלי יחימוביץ (העבודה): זהבה, את זוכרת? תחילת שנות ה-70. תחילת שנות ה-70, הכנסת שאגה מצחוק. קראתי את הפרוטוקול של הישיבה הזאת. הכביר בהערות עוקצניות חבר כנסת צעיר, אהוד אולמרט שמו, אבל כולם היו שותפים לחגיגה הזאת. צעקו לעבר הנואמת: למה את פוגעת בחדוות הפיוס שבין הגבר ואשתו, שכן אחרי שהוא מכה אותה הם מתפייסים, והם חווים אושר גדול. באמת, זה – צריך לקרוא את הפרוטוקול כדי לראות אילו נהמות פרימיטיביות נשמעו כאן באולם. היה שם צדיק אחד, אגב, חבר הכנסת לובה אליאב, שהסה את קריאות הביניים והביע אמפתיה לנואמת. מאז עברנו כברת דרך ארוכה מאוד. הפוליטיקלי-קורקט הגיע לביתנו, וכשאנחנו עומדות כאן ומדברות על אלימות נגד נשים, הדברים נשמעים בכובד ראש וברצינות, וכולם שותפים לידיעה שמדובר בסוגיה מבנית עמוקה, שמבטאה גם את מנעד הכוח והשליטה בעולם כולו – את השליטה הגברית בנשים, שעדיין נמשכת. הכוח עודו נמצא בידי גברים, בין אם כוח פיזי, בין אם כוחו של הממון, בין אם הכוח הפוליטי, בסופו של דבר, האליטות עודן מאוישות בגברים, ויש קשר בין הדברים האלה, כיוון שנשים הוכו לאורך ההיסטוריה משום שהיו רכושו של הגבר, ומעמדן של נשים עודו נחות לעומת מעמדם של גברים, גם אם פה באולם הזה נמצאות נשים שעשו כברת דרך בימי חייהן, אבל לא בשל הזדמנויות שניתנו להן, אלא למרות היעדר הזדמנויות. אומנם עשינו כברת דרך ארוכה, אבל 200,000 נשים בישראל מוכות, כפי שציינה יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברת הכנסת חוטובלי. 10% מהנשים מוכות. אם יש שוויון במשהו, זה בדבר הזה – זה חוצה מגזרים. זה חרדים, זה חילונים, עשירים ועניים, ערבים ויהודים. תופעת האלימות לא ייחודית לשום מגזר ולשום מעמד סוציו-אקונומי. סיפרה לי ידידה שלי, שנוהגת להרצות על אלימות נגד נשים לקהלים שונים, שהיא הרצתה יום אחד לפני שופטים וזיהתה שם פנים מוכרות של אדם שבאשתו היא טיפלה. זה היה לפני כמה שנים, נא לא להתחיל במסכת ניחושים. באמת, זה חוצה לחלוטין מעמדות. להיפך אפילו – בעשירונים תחתונים נשים לא מתביישות לפתוח את החלון ולזעוק "הצילו", ואילו בבתים עשירים יותר, או משכילים יותר, סוגרים מהר את החלונות ומגיפים את התריסים כדי שהשכונה לא תשמע את הזעקות, כי הבושה – ומי מתבייש? הקורבן, הקורבן חש בושה, לא התוקף. הקורבן דואג שיהיה שקט והשכנים חלילה לא ישמעו. מדובר בטרור. נשים מוכות הן קורבן לטרור. הן חוות טרור יומיומי, כיוון שהן חוות לא רק את עוצמת המכה ואת הכאב הפיזי, אלא גם את הפחד מפני המכה שתונחת עליהן. הן מחשבות את צעדיהן בהססנות, הן משתדלות לא להרגיז, הן משתדלות להיעלם מהשטח, לרצות. זה חיים מלווים בכניעה תמידית ובהשפלה תמידית ופחד מפני המכה שתבוא, ולפעמים הרגע המסוכן ביותר בחייהן הוא הרגע שבו הן מחליטות לברוח ולעזוב את הבית. כי אז מגיע הרצח, לעתים. מדובר בטרור, ובכל זאת אם היינו יושבים כאן – לא פורסמו השנה אומדנים, המשטרה לא פרסמה את מספר הנשים שנרצחו השנה על רקע אלימות בתוך המשפחה בידי בעליהן, אבל מדובר ככל הנראה ב-17 נשים. אם היינו מציינים כאן יום לציון נפגעי טרור, והיינו מדברים על 17 נפגעי טרור במשך השנה הזאת, אני מבטיחה לכם שהמליאה היתה מלאה, ולא היינו רואים כאן ספסלים ריקים, לרבות ראשי מפלגות, ראשי סיעות, נשים שלא נמצאות כאן, וכולם היו נושאים נאומים, וקוראים ברמה, ומציעים הצעות למלחמה בטרור, והיו כאן נאומים חוצבי להבות. אבל על מה אנחנו מדברים כאן? רק על טרור נגד נשים, שהוא לא פחות בחומרתו ובתוצאותיו הקטלניות וההרסניות מכל טרור אחר. אני רוצה לסיים את הדברים בעוד סוג אחד של אלימות, וזה סוג האלימות שהכי מטריד אותי, וזאת האלימות הלגיטימית – – – היו"ר שלמה מולה: יש לך דקה, ותוכלי לסיים. שלי יחימוביץ (העבודה): תודה. – – – זאת האלימות הלגיטימית נגד נשים שהיא באצטלה של איזה נורמה מפוקפקת, ואני מדברת על נשים שהן קורבן לזנות, קורבן לפורנוגרפיה, שהיא זנות מצולמת, ולא איזה סוג של משחק בסרטים מסוג מסוים – מדובר בדרך כלל בנשים שנחטפו, סוממו, נאנסו בגיל מאוד צעיר והן מוחזקות בתעשיית המין כחומר גלם. וזה לגיטימי. אתה מסתובב בשלט הטלוויזיה ויש סרטים למבוגרים, וגם שם יש קורבנות של זנות מצולמת, וגם הזנות היא לכאורה לגיטימית, וה"לקוחות", הם בכלל מבצעים סחר חליפין ולא מבצעים אלימות בגופה של אשה. אני יודעת, אומרים לי שזנות היא מין גזירת גורל כזאת – היא היתה לאורך ההיסטוריה, וכנראה היא גם צריכה להיות, ועוד שאר טיעונים מבישים מהסוג הזה, אבל גם רצח היה משחר ההיסטוריה, ואנחנו נאבקים בו ורואים בו תופעה פלילית, וגם עבדות היתה פעם, וכולם חשבו שהיא חלק בלתי נפרד מהכלכלה, ואם תיקח את העבדים הכלכלה של הדרום באמריקה תתמוטט ביום אחד, ובכל זאת בא המוסר ובאו הערכים האנושיים ומיגרו את התופעה הזאת מהעולם. אנחנו נמצאות בעיצומה של מהפכה. חווינו התקדמות מדהימה מהימים שבהם אשה היתה רכושו של גבר, עשינו כברת דרך עצומה, אנחנו באמצע המהפכה, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעשות. תודה רבה. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת חנין זועבי. בבקשה, אדוני. לרשותך חמש דקות. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, זה יום של זעקה גדולה ומרה. זה יום שכשאנחנו אומרים את המספרים האלה – 200,000 נשים מוכות – אנחנו מדברים על 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9 – אשה מוכה. כל אשה עשירית – – – זהבה גלאון (מרצ): לא. אחת משבע. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): או אחת משבע. חמור יותר. אני רוצה להתייחס לזה, אבל אני חייב לומר משהו לחברת הכנסת ציפי חוטובלי. אני מסכים אתך במאה אחוז, אם לא בשלושת-אלפים, בעניין של "קול ברמה". אין שאלה על זה. זה עיוות שאין כדוגמתו. אפילו יותר מזה. חתונות נפרדות – אשתי לא באה אתי. או שהיא הולכת לבד. אני רוצה ללכת לחתונה, סוף-סוף אני כבר הולך עם אשתי, אני רוצה לשבת לידה. לרקוד – רוקדים בנפרד עם מחיצה, ככה עשו גדולי ישראל שבדורות הקודמים, ויש גם את זה. אבל יש מה שדיברה חברת הכנסת יחימוביץ קודם. לפני כשנה ישב אצלי יהודי מרמת-אביב, ואומר לי: אתה יודע מה קורה אצלנו בחנויות, ב"פיצוציות"? מוכרים שם – לא מוכרים, מחלקים – חוברות שבהן נשים הן חפץ למכירה. הייתי בימי הקיץ עם הילדים באזור התעשייה בדרום תל-אביב, הלכנו לעשות משהו לקראת חופשת הקיץ עם הילדים, ויש לי ילד שובב – אז הוא היה בכיתה ג', עכשיו הוא בד' – רואה כרטיסי ביקור, הוא מייד אוסף. תמיד הכול הוא אוסף. רחמנא ליצלן, אני רואה – הילד אוסף. ועל הווישר של המכונית גם כן יש – כרטיסי ביקור. ציפי חוטובלי (הליכוד): אני רק רוצה לשבח – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): כרטיסי ביקור. זאת גם תופעה. זאת אומרת, אני חושב שאם מדובר על מלחמה בהדרה, וכן הלאה, שחלקה הוא מוצדק לחלוטין, העניין של שירת נשים – אני בעד שירת נשים, אבל למה אני חייב לשמוע? שישירו מעל כל במה, אבל מה זה קשור להסתערות שלי בקרב? למה אני צריך להיות שם? זו שאלה בפני עצמה. אבל הנושא שאני רוצה לדבר עליו באמת בזמן שנותר לי, זה הזעקה הגדולה – – – ציפי חוטובלי (הליכוד): הוועדה לקידום מעמד האשה העבירה הצעת חוק של חברת הכנסת זוארץ וחבר הכנסת חנין, בדיוק על הנושא שדיברת עליו – כל אותם ברושורים, כרטיסי ביקור, שמחולקים – וממש לרדוף את כל מי שעומד מאחורי – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): נכון. אז גם זה. זה גם בפרסומות וכן הלאה. זה פשוט – אם מדברים על אלימות, לטעמי זו הזמנה לאלימות. זו הזמנה לאלימות. אבל באמת, זה לא הנושא, כי הזעקה הגדולה והמרה זה השבר החברתי, כי משפחה מפורקת זו חברה מפורקת. ושוב, אני בא ממקום שפגשתי בני-אדם, הייתי מורה לתלמידים. ונשים מוכות זה ילדים מוכים, אין שאלה. או שהם מוכים ממש, או שהם מוכים דרך האמא הכואבת. והם עוברים כל מיני – הילדים האלה עוברים מוטציות, דברים נוראים ואיומים. ואת צדקת בדברייך, שאנחנו יותר מדי – יותר מדי עוסקים בהקמת בתי-חולים. אנחנו עוסקים בהקמת בתי-חולים מתחת לגשר. אז כמה יש? 15 מעונות שמטפלים במקלטים לנשים? ציפי חוטובלי (הליכוד): – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): כמה נשים יש שם? וכמה נשים מוכות יש? האם נוכל לפתור את הבעיה בצורה הזאת? רבותי, מדובר פה בטיפול שורש הרבה יותר משמעותי. וידידי חבר הכנסת שלמה מולה, שוחחנו רבות על העניין הזה – לחזור לערכי המשפחה. ואני רוצה לתת דבר אחד – עכשיו, קודם כול למאזינים, ובמיוחד למאזינות. אתן הכי טובות, אתן הכי יפות, אתן הכי מבשלות, ואם בעל מעיר לכן הערה כזאת, אז משהו פה מתחיל להיות מקולקל וכדאי לשים את זה על השולחן. ציפי חוטובלי (הליכוד): – – – גם לא מבשלות. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): וגם אם לא מבשלות – יפה – אז אתן הכי טובות שיש בעולם, כי הכול מתחיל בזה, שאיך אמרו בית הלל: הקדיחה תבשילו – יגרשנה. מצא אחרת נאה הימנה – יגרשנה. אם אתה כזה טיפש שאתה חושב שיש מישהי אחת בעולם שמבשלת יותר טוב מאשתך, או שיש מישהי יפה ממנה, כי אתה מסתכל על היופי החיצוני ולא על הפנימי – חביבי, בסוף זה ייגמר רע. לך עכשיו. ואם לא הייתי רואה במו עיני מקרים כאלה, וגם אחרים, לא הייתי אומר את זה – בבית-הכנסת, בכל המקומות. האנשים הכי, איך אומרים, הכי נורמטיביים שבעולם, אבל אם אתה לא מבין את זה, ואין את ברית העולם הזאת בין איש לאשתו – יש, אדוני השר, מלחמת עולם. מלחמת עולם שנגמרת רע. ההתעללות הפיזית – אני מעריך שמתוך ה-200,000, אולי 30%–40% מתוכן חוטפות את המכה בצורה כזאת ואחרת, אבל יש כאלה שההתעללות הנפשית בהן כואבת פי-אלף. הן מחוקות, כמו שדיברתי קודם. הן כל הזמן חושבות שהן לא רזות מספיק, שהן לא מבשלות מספיק, שהן לא מטפלות בילד, שהבית לא מסודר; חבּיבּי, אם הבית לא מסודר – תסדר. גאלב מג'אדלה (העבודה): מה זה "חבּיבּי"? מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): חבּיבּי. חבּיבּי, ידידי, אתה יודע שאנחנו – השפה הערבית חדרה אלינו כמו שאליכם חדרה השפה העברית, אז לכן אנחנו משתמשים בה, ואני לא רואה בזה שום דבר רע. היו"ר שלמה מולה: נא לסכם. בבקשה. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אני רוצה לסכם. רבותי, אנחנו חייבים להישיר מבט אל התופעה, אל האסון החברתי הזה, וכמו שכבר דיברה אתי בעבר חברת הכנסת ציפי חוטובלי – את הוועדה לקידום מעמד האשה יש להרחיב לוועדה לקידום האשה ולערכי המשפחה. אם נדע להכין נכונה את הילדים שלנו לזוגיות, אם נדע, במתנ"סים ובגופים אחרים, לתת את הכלים – לתת את הכלים – לבנייה של זוגיות אוהבת, מעריכה, מוקירה, לא ניתקל שוב במספרים האלה. אבל אם נקים גם עוד עשרות רבות של מקלטים, הם רק ילכו ויתמלאו, כי התופעה הזאת הולכת וגוברת. תודה רבה. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה. האמת היא, על-פי הנתונים, יש פה תופעה שהיא מאוד קשה, גם של בני-נוער, לאו דווקא רק בין בני-זוג. לכן, צריך בהחלט לטפל – – ציפי חוטובלי (הליכוד): – – – היו"ר שלמה מולה: נכון. – – גם בזה וגם בזה. בבקשה, חברת הכנסת חנין זועבי, חמש דקות לרשותך, גברתי. חנין זועבי (בל"ד): תודה. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, יש נושאים שהם חובקי עולם, וכאשר אנחנו מדברים על אלימות נגד נשים, אנחנו לא מדברים רק על אלימות פיזית, על נשים מוכות, על אונס – הדרה זו אלימות; שוליות זו אלימות; חלוקת תפקידים מגדרית זו אלימות. השאלה הראשונה שעלתה על דעתי גם אינה הגדרת הנושא או תיאור האלימות כתופעה היסטורית, אוניברסלית, ובו בזמן אינה מכת גורל, גם לא גנטית לתרבות זו או אחרת, ולא אדבר פה על זיהוי האחראי או על הסטטיסטיקה, או דרישות, אלא דווקא על עד כמה התופעה הזו רלוונטית לכל הנשים, עד כמה התופעה הזאת רווחת. והתשובה תלויה באיך את מסתכלת על הדברים, איך את מגדירה את האלימות. זה תלוי ברמת הציפיות שלך מהעולם; זה תלוי ברמת הנורמליזציה שאת עושה עם סביבתך. הרי יש כוח ואפילו כוחנות אדירה בידי החברה. החברה יכולה לעשות נורמליזציה בינה, בין הערכים שלה, בין הסדר שלה, לבין האינדיבידואל שבתוכנו. אפילו קוראים לתהליך הזה, של הגדילה שלנו, קוראים לו "חִברות". ומה זה חברות? זו נורמליזציה עם הקיים סביבנו, עם הסדר החברתי, עם הסדר הפוליטי. כך אנחנו גדלים, ורק כך אפשר לגדול, ולחיות, אחרת אנחנו נהיה ונחיה כל הזמן עם תחושה של ניכור מעמיק עם הסביבה שלנו. בכל זאת, ולמרות זאת, זו אחריותך האישית, האנושית, להחליט איפה את לא מוכנה להיות חלק מהמערכת, ממערכת הערכים הנורמלית סביבך, ולפעמים זו המשמעות היחידה של מוסר ושל מוסריות, קביעת קריטריונים למותר, שאינה נגזרת מהקיים, מהדומיננטי, בסביבה שלנו ובעולם שקיים סביבנו – זה מוסר. ככל שהנורמליזציה גדולה יותר בינך כאשה לבין הסביבה, ככל שאת מוציאה את עצמך ממעגל האלימות, את גם לא רואה את האלימות. עד כמה אנחנו מתנגדות למציאות, תלוי תמיד בנתון – עד כמה אנחנו לא תופסות את המציאות כמובנת מאליה, כטבעית, כנתון, כ"זה מה יש", ולא כחלק מרצון והחלטות אנושיות. אנשים שעבורם אי-צדק, אי-שוויון, פריווילגיות לגברים, פריווילגיות ליהודים, הם דבר מן הסדר, הם ציווי אלוהי, הם חלק מהטבע, הם המובן מאליו, לא רואים את האי-צדק, לא כלפי הפלסטינים – ולא רואים את האלימות כלפי נשים. הקושי לזהות את האלימות הוא העניין הכי אלים באלימות. הקושי לזהות את הצדק הוא העניין הכי אלים באי-צדק. אלימות פיזית נגד נשים אינה דבר זניח או נדיר, נשים מוכות, רצח על כבוד המשפחה – מה שנקרא "רצח על כבוד המשפחה", רצח נשים – אנחנו רואים, אנחנו מוקיעים, אנחנו מגנים, אנחנו מתביישים. למנוע מהבנות, מהנשים, ללמוד, לחסום בפניהן את האפיקים להשכלה גבוהה, למנוע מהן לעבוד, גם את האלימות הזאת אנחנו רואים ואנחנו מזהים. נכון שהמדינה אומרת, בשיא הגזענות, בשיא האטימות והעליונות: זה לא אני, זה לא המדינה, זו החברה, אתן מונעות מהבנות שלכן להתקדם. זו ממש טענה טיפשית כאשר אנחנו יודעים – אנחנו צריכים לדעת – שהמשפחות הערביות מעדיפות להשקיע בבנות שלהן בלימודים אקדמיים יותר מאשר הן משקיעות בבנים. אבל יש אווירה חגיגית, אם כך עכשיו לא נדבר הרבה על המדינה. אבל הערה קטנה: האם אפשר להגדיר את הדיכוי הפוליטי נגד הפלסטיניות בישראל, כאשר למשל מפקיעים אדמות, הורסים בתים, מסיתים בכנסת, או כאשר המשטרה מתרשלת בביטחונה, האם קוראים לתופעה הזאת אלימות נגד נשים? גם אם ההפקעה, ההריסה, ההסתה, באה על רקע לאומי ולא על רקע מגדרי? כן, גם לאלימות הזאת קוראים אלימות נגד נשים, כי אלימות נגד נשים אינה בהכרח אלימות שמתבצעת נגדן על רקע נשיותן, כי לנשים יש גם זהויות אחרות, הן גם פלסטיניות, הן גם יהודיות, הן גם חילוניות, הן גם מסורתיות, הן גם דתיות. נחזור לנקודה. להבחין בהדרת הנשים מהסְפֶרה הציבורית, כאשר ההדרה היא הדרה פיזית, זה קל. אבל יש הדרה נוספת, שעושה אותה המערכת עצמה כאשר את דווקא נכנסת אליה, מצב יותר מתוחכם של הסתגלות המערכת הגברית להשתלבות הנשים – – – היו"ר שלמה מולה: אני מוסיף לך דקה אחת, אז נא לסכם. בבקשה. חנין זועבי (בל"ד): תודה. יש הדרה יותר מתוחכמת, שבה המערכת הגברית דווקא מסתגלת להשתלבות נשים בתוכה. בזה לא מבחינים. למה לא מבחינים גם כאשר את משתלבת בפוליטיקה, משתלבת בספרה העסקית, יש לך חיים ציבוריים, יש לך תפקיד ציבורי, אבל גם שם תמשיכי להיות שולית, תמשיכי להיות לא שולטת בכללי המשחק. למה קשה להבחין? כי אנחנו לא עושים את השינוי הזה; גם גברים שמזדהים עם מאבקן של הנשים ועם השוויון בין נשים לגברים, ממשיכים להשוות בין הנשים האלה, שנכנסו למערכת, שיש להן הישגים, לבין הנשים שמודרות פיזית מהספרה הפוליטית, שמודרות פיזית מכל הישג שהוא. והם לא משווים את הנשים האלה, שנכנסו לחיים הציבוריים, שנכנסו לספרה הפוליטית, לגברים בתוך המערכת. ההשוואה היא תמיד בין נשים שאולי משיגות משהו, שאולי מגיעות לספרה כלשהי, שאולי יש להן גם הישגים אקדמיים, פוליטיים, תעסוקתיים, לבין הנשים שאין להן הישגים. הם לא משווים בין הנשים שיש להן הישגים לבין הגברים שנמצאים לצדן באותה מערכת. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים. ואחרונת המתדיינים – חברת הכנסת זהבה גלאון. בבקשה, אדוני. לרשותך חמש דקות. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אין ספק שתופעת, או מגפת, או מה שאתם רוצים – האלימות נגד נשים, ורצח נשים בכלל, היא תופעה מסוכנת ופוגעת בכולם, בילדים, ילדות, נשים, גברים, והיא הרסנית עבור כל החברה. תופעה זו היא מזמן אינה רק עניינן של נשים. היא עניינם של גברים, היא עניינה של כל החברה, כי אלימות זו פוגעת במשפחה, בבריאות הנפשית והחברתית של החברה. אדוני היושב-ראש, אני אתמקד באלימות ורצח בחברה הערבית. אלימות ורצח נשים בחברה הערבית מחייבים אמירה ברורה ונחרצת, שמגנה ומתעבת את התופעה הזאת, כדי לשלוח מסר ברור לכל אלה, ולפושעים, שאין להם מסתור וגיבוי מאף אחד בחברה הערבית. אף אחד לא תומך ולא מעניק חסות למעשים נפשעים כאלה. אין כבוד באלימות וברצח, אדוני היושב-ראש, ואוי לה למשפחה, ולחברה ולאדם אם כבודם תלוי באלימות. כבודה של המשפחה בהיותה סמל לאהבה ולחיים. אבל לצערי יש כאלה שרוצים להפוך אותה לסמל לשנאה ומוות, והמשפחה היא לא כזאת. הפשע והאלימות הם חמורים, מסוכנים, אבל לא פחות מסוכן ולא פחות חמור מתן הלגיטימיות והגושפנקה למעשים כאלה. וזה מאוד מקומם ומרגיז אותי במיוחד – אני מדבר על החברה שלי, הקהילה שלי, כחברה ערבית; מרגיזים אותי אלה שמסתתרים מאחורי פרשנויות דתיות מעוותות ורואים בדת או בשריעה כאילו היא נותנת להם לגיטימיות למעשי רצח כאלה. אדוני היושב-ראש, הדת, השריעה, הן חפות מפשע. הרוצחים, הפושעים, הם אלה שמקלקלים, הם אלה שמשחירים את פניה של הדת, את פני השריעה והחברה. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שצריך להילחם בשורש הבעיה וברקע הרעיוני והתודעתי שמניע אנשים להשתמש באלימות וברצח. אחד המקורות האלה, לפי דעתי, הוא ההרגשה בעליונות, כאילו אני, כגבר, בנוי – אלוהים ברא אותי מחומר אחר. העליונות הזאת גורמת לאי-הכרה, ואני תמיד אומר שהאלים הראשון והגזען הראשון הוא השטן, חבר הכנסת נסים זאב. כאשר השטן הראשון – לא יודע מה שמו אצלכם – עזאזיל, עוזאזיל? נסים זאב (ש"ס): זה אותו השטן – – – מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): גם אני חושב שזה אותו השטן. כאשר אלוהים ציווה עליו להשתחוות לאדם הראשון, שברא אותו, הוא סירב. ולמה הוא סירב? הוא אמר את האמרה הגזענית שהיא האידיאולוגיה של כל גזען ואלים. הוא אמר: אני יותר טוב ממנו, אני עולה עליו. בראת אותי מאש, ובראתיו מעפר וטיט. השטן לא ראה באדם הראשון בריאה ויצור של אלוהים, ושאלוהים שם בו את הרוח שלו. גם כל אלים וכל רוצח, הוא רואה בזה שלפניו כאילו הוא אובייקט, אין בו רוח אלוהים, כדי לתת לעצמו את הלגיטימיות להעלים אותו או להרוג אותו. אדוני היושב-ראש, האסלאם בא לתקן מצב בלתי אנושי שחיה בו האשה הערבייה בתקופה הג'אהילית – שהיא לפני האסלאם – שהגיע עד כדי כך שהיו שבטים שקברו את בנותיהן בעפר בעודן בחיים מבושה, כי הנקבה היתה מביישת. האסלאם בא להילחם בתופעה כזאת. האסלאם קבע שהכלל הוא בפסוק בערבית: "ומן איאתה" – ואני אתרגם; אין סכנה בפסוק, חבר הכנסת נסים זאב – "ומן איאתה אן ח'לק לכּם מן אנפסכּם אזוואג'ן לתסכּנו אליהא, וג'על בינכּם מוודתן ורחמה"; מאותותיו או מסימני גדולתו של אלוהים, שיצר, שברא לכם מעצמכם-מבשרכם בן-זוג למצוא מנוחה ושלווה אתם, והקשר ביניכם בנוי ומושתת על "מוודתן ורחמה" – אהבה ורחמים. ולכל אלה שמנסים לעשות מהנביא מוחמד, עליו השלום, כאילו הוא נתן לגיטימיות לאלימות נגד נשים – לנביא מוחמד עליו השלום היו כמה נשים, אבל בכל ההיסטוריה נאמר ככה: בכל החיים שלו לא הרים יד ולא הרים קול על אשה. זה הנביא. אז הרוצחים והפושעים, שלא יסתתרו מאחורי הדת. הדת חפה מפשע והם הרוצחים. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה, אדוני. חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה, אחרונת המתדיינים בנושא הזה. אחר כך אנחנו עוברים לעוד שתי חקיקות. בבקשה, גברתי. חמש דקות לרשותך. זהבה גלאון (מרצ): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, לפני יומיים השתתפתי באירוע מרגש מאוד לציון 35 שנות פעילות של הגברת רות רזניק. היו"ר שלמה מולה: דרך אגב, אמרו לי שדווקא העמותה שלה לא תזכה. זהבה גלאון (מרצ): רגע, אנחנו נדבר על זה. לא ניתן שזה יקרה. הגברת רות רזניק, כלת פרס ישראל, הקימה לפני יותר משלושה עשורים את עמותת "ל.א.", ובעצם הקימה את המקלט הראשון לנשים מוכות, ואחר כך עוד כמה מקלטים. אני עומדת כאן היום, 35 שנה אחרי, וחושבת: זה לא יכול להיות שאותה אשה עשתה פריצת דרך – זה לא נולד ביום אחד; זה מאבק סיזיפי כמעט, לשנות מודעות, לשנות תפיסות עולם, לשנות סטריאוטיפים, להיאבק בממסד, להיאבק בכנסת, להיאבק בקובעי מדיניות כדי לשכנע אותם שאלימות נגד נשים אינה בעייתן הפרטית של נשים בלבד. במובן הזה, הגברת רות רזניק היתה פורצת דרך, שחתה נגד הזרם. ואני עומדת כאן היום על הדוכן, רק לפני כחצי שעה העברנו כאן את החוק שנראה כל כך טריוויאלי, את החוק להבטחת הכנסה לנשים מוכות השוהות במקלטים, ואני אומרת: איך זה יכול להיות שאחרי שלושה עשורים, כשנחקקו כבר חוקים כל כך מתקדמים, חוקים שבאים להגן על כבודן ושלומן של נשים, עדיין כאילו שום דבר לא השתנה, אדוני היושב-ראש. אתמול נרצחה, לצערי, עוד אשה. נשמעה הערכה קודם לכן – אני לא יודעת אם יש הערכה מדויקת, אבל יש איזשהו מספר שהתקבע בתודעה – שבמדינת ישראל יש כ-200,000 נשים מוכות. זה אומר שכל אשה שביעית חיה בטרור ובפחד בביתה. נשים מוכות, נרצחות, נאנסות, מותקפות, רק בשל היותן נשים, ועדיין יש מי שרואה בעובדה הזאת בעייתן הפרטית של נשים. אדוני היושב-ראש, איך זה יכול להיות שהמדינה אינה לוקחת אחריות? איך זה יכול להיות שאחרי כל הדיבורים האלה, כשאנחנו שומעים את הנתונים – 4 מיליון שקלים בשנה לארגוני סיוע לנשים מותקפות מינית. כל כך מעט כסף מגיע למקלטים? ציינת, בצדק – רק לפני כמה שבועות רות רזניק הופיעה בעצמה כאן בוועדה כשרצו לסגור את המקלטים לנשים מוכות, רצו להעביר את הניהול שלהם מהעמותות עצמן לגופים עסקיים ששיקולי רווח לנגד עיניהם, ולא שיקולי רווחה. איך זה יכול להיות שעדיין מקצצים בתקציבי הרווחה? שאין כסף לדירות מעבר? שאין כסף לשיקום? ומה שמקומם זה שכשכבר עוצרים גברים מכים ומכניסים אותם לכלא, הם זוכים בתקציבים – הם מקבלים שיקום פסיכולוגי, הם מקבלים טיפול פסיכולוגי. נשים שנאנסות, נשים שמותקפות – המדינה לא לוקחת אחריות. המדינה לא נותנת טיפול פסיכולוגי לנשים שנאנסו, ומי שידה אינה משגת ולא יכולה ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר באופן פרטי – מה היא עושה? נשים שהוכו באלימות קשה ואכזרית לא מקבלות שיקום עדיין, אבל הגבר שפגע בהן – הוא בכלא, הוא נהנה מתוכניות שיקום. אני תומכת בתוכניות שיקום לגברים מכים. אנחנו רוצים שכשהם יחזרו לקהילה הם יחדלו להיות גברים מכים – – היו"ר שלמה מולה: נורמטיביים, כן. זהבה גלאון (מרצ): – – אבל הפרופורציות האלה הן מעוותות. ודבר אחרון, אדוני, ובזה אני מסיימת: אני תומכת כמובן, ואמרתי את זה גם באירוע לכבודה של רות רזניק – שהיה מרגש, כי אנשים תיארו את הפעילות שלה לאורך השנים, והיא לא צריכה ציון שלי; היא כבר קיבלה על זה את פרס ישראל. אבל המגמה, הקונספציה היא שכשנשים נמצאות במעגל האלימות, שתעזובנה ותברחנה מייד למקלט, וצריך לתת למקלט משאבים; ואני תומכת במשאבים לנשים. אבל אולי הגיע הזמן, אדוני, ואולי זה המאבק הבא, לשנות את התפיסה ואת הקונספציה ולומר שגברים מכים – לא בפעם הראשונה – גברים שמוצא נגדם צו הרחקה ושבים ומכים את הנשים ומפירים את צווי ההרחקה, כי המשטרה לא יכולה להעמיד שוטר ליד כל בית של גבר מכה – אני מציעה שהגברים האלה ייעצרו במעצר עד תום ההליכים לאלתר, וישבו בבתי-הכלא, במתקני משמורת או באגפי משמורת מיוחדים לגברים מכים. אני חושבת שיהיה בזה שדר חשוב שאי-אפשר להכות נשים ולצאת מזה בזול. תודה רבה, אדוני. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה. יש הצעה אחרת, של חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו – ג'מאל זחאלקה. בבקשה. נסים זאב (ש"ס): אדוני היושב-ראש, כבודה של האשה ועניין השוויוניות שבכל פעם מדברים עליו בין אשה לגבר – זה כתוב בתורה: "אעשה לו עזר כנגדו". מה זה כנגדו? מקבילה אליו. אומנם הגמרא אומרת שזכה – עזר, לא זכה – כנגדו. צריך זכות שתהיה אהבה ואחווה בין גבר לאשה למשך כל החיים שלהם. כי זכה זה "עזר", ואם, חלילה וחס, יש סכסוך בין בני-הזוג, אז זה נהפך להיות "כנגדו". אבל אני רוצה לומר, מה שאמר חבר הכנסת גנאים, בכלל אין פה אפילו, הייתי אומר, הווה אמינא – אתה מבין קצת תלמוד – שצריך להסביר שהדת היא בוודאי לא האשמה, ואלה הפושעים שאשמים. אין פה שאלה בכלל. זאת אומרת, אפילו הדמיון הזה, לומר את זה, זה מיותר. בוודאי שהתורה נותנת את הכבוד לאשה, ובוודאי הדת שלנו ושלכם, בלי שום ספק. והרבה דברים, אגב, מהדת של מוחמד, הלוא זה נלקח מתורת משה רבנו. אין פה שום שאלה. ולכן אני אומר שהיום הזה צריך ללמד אותנו על זכויות האשה, ולא רק לדבר על האלימות, כי אני חושב שבצד הטוב של המטבע זה שיתוף הפעולה ביניהם. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. לרשותך דקה, במסגרת הצעה אחרת. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כבוד היושב-ראש, הממשלה מתנהגת כאילו שזה לא מעניינה. יש תופעה חברתית – המקסימום שהממשלה יכולה לעשות זה לטפל בפושעים, כפייה משטרתית וטיפול בנאנסת או בקורבן האלימות, שגם הטיפול עצמו, כפי שאמרה חברת הכנסת גלאון עכשיו, הוא לא כמו שצריך. הפתרון, או אחריות הממשלה היא בדיוק בשאלה הגדולה, שלא נותנת את התוצאות אפילו בקדנציה של הממשלה, אלא בתוכניות ארוכות טווח של שינוי עמוק ורציני, וזה חיזוק האשה בעיקר מבחינת תחום התעסוקה. היום בארץ אנחנו רואים שבתחום החינוך והלימודים, לנשים יש אותם הישגים כמו גברים, אפילו יותר. בחברה הערבית 65% מהסטודנטים הם סטודנטיות, ובחברה הישראלית בכלל זה מעל 55%. אז הבעיה עכשיו ממוקדת בעניין התעסוקה, בשכר שווה ובמשרות שוות. זה העניין, ואת זה הממשלה יכולה לעשות, ואת זה אנחנו צריכים. לא כל פעם אנחנו צריכים רק לבכות ולעשות את זה כתוכנית פעם בשנה – אלימות נגד נשים. נשים חזקות ידעו להתגונן בעצמן יותר מנשים חלשות. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה, אדוני. הכנסת רשמה לפניה את הדיון החשוב הזה, וציינו את היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים, אלא אם כן המציעים מבקשים אחרת. אוקיי. תודה.