קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
ציון עשור לחוק הקולנוע הישראלי
היו"ר ראובן ריבלין:
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ציון עשור לחוק הקולנוע הישראלי, הצעות מס' 6448, 6458, 6488, 6513, 6517, 6518 ו-6526.
אדוני השר, חברי הכנסת, השר לשעבר, יושב-ראש מועצת הקולנוע השלישית ויוזם האירוע, השר וחבר הכנסת מיכה חריש, יוזמי חוק הקולנוע – חבר הכנסת לשעבר וראש העיר דהיום וכנראה לימים רבים יונה יהב, יושב-ראש מועצת הקולנוע המכהן, פרופסור דוד אלכסנדר, יוצרים, במאים, שחקנים, רבותי חברי הכנסת, אנחנו מציינים היום עשור לחוק הקולנוע.
לפני כעשור עמדנו כתף אל כתף, יונה יהב, דדי צוקר ואנוכי, יחד עם אמנים ואוהבי קולנוע, כאן, באולם הזה, ובשיתוף פעולה נדיר קידמנו וחוקקנו את חוק הקולנוע ההיסטורי. זכור לי שאשת ראש הממשלה דאז, שרה נתניהו, היושבת היום באבלה, ישבה ליד גילה אלמגור ודיווחה שבן-זוגה, בעלה, חבר הכנסת ושר האוצר וראש הממשלה בנימין נתניהו יצביע, נכון, עבור חוק זה.
תהינו אז יחד כיצד יוכלו המחוקקים לתמוך באמנות אך במקביל להעניק לה את החופש ההכרחי ליצירה וליצירתה. הפתרון נמצא בדמות הבטחה תקציבית קבועה למימונו של הקולנוע הישראלי. הבנו אז שללא תמיכה ציבורית הקולנוע הישראלי לא יוכל לפרוס את כנפיו ולהשמיע את קולה הייחודי של החברה בישראל. הבנו אז שעלינו להתייחס לקולנוע כערך לאומי, כאמנות, ולא כתעשייה.
החוק קבע, הלכה למעשה, תמיכה ציבורית, ממשלתית, בטיפוחו של קולנוע כחול-לבן, ואת גובה התמלוגים שיעברו. זהו חוק שמשקף הסכמה רחבה על תפקידו המיוחד של הקולנוע בעידן המודרני. יושב כאן אתנו חבר הכנסת דהיום ודאז, נדמה לי, מנכ"ל הקולנוע, חבר הכנסת נחמן שי.
נחמן שי (קדימה):
מנכ"ל המשרד.
היו"ר ראובן ריבלין:
מנכ"ל המשרד, משרד התרבות. זהו חוק המכיר בתרומתו הייחודית של הקולנוע להיסטוריה ולעשייה התרבותית בישראל.
לא מעט מאבקים ליוו את החוק הזה, לא רק טרם היוולדו אלא גם לאחר מכן. רק לפני שנתיים, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, גברתי השרה – הנמצאת חולה בביתה ואנחנו מאחלים לה הבראה מהירה, השרה לימור לבנת, אשר היום מופקדת על חוק הקולנוע כשרת התרבות – רק לפני שנתיים, שר החינוך היקר, נאלצנו לצאת שוב למערכה על מנת לשמור על הקולנוע מפני חשבונות מפלגתיים ופוליטיים. אני מאמין שיצאנו מחוזקים ממאבק זה, והיום אנו צועדים על קרקע בטוחה יותר. ואולם, איננו פטורים מלשמור על עין פקוחה ומעמידה על המשמר לבל ינסה איש להחזיר את הקולנוע לקרן זווית.
מכובדי, עם העברת החוק פניתי ליוצרים ואמרתי להם כאן, מעל במה זו: אנחנו עשינו את שלנו עם חקיקת חוק הקולנוע. עכשיו – אמרתי להם אז – תורכם לעשות את שלכם. חוק הקולנוע הוכיח את עצמו מעל ומעבר. כיום יש דור של יוצרים צעירים המסריטים את הסיפור הישראלי מזוויות שונות ומציגים אותו ברחבי העולם כשגריר הנאמן ביותר של מדינת ישראל ושל החוויה הישראלית. די אם נזכיר את הסרטים מהשנים האחרונות "כנפיים שבורות", "בופור", "אושפיזין", "הערת שוליים" ו"סוף העולם שמאלה", ועוד סרטים רבים נוספים שיצאו לאקרנים בעשור האחרון. מאז – כן, היתה אז מהפכה, מהפכת קולנוע אמיתית. היום מהווים סרטים אלה נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. הם מעוררים גאווה לאומית בזכות קולנוע חי ויוצר, פורה ומאתגר. היבול התרבותי הנפלא הזה מהווה כשלעצמו הצדקה לנחיצותו ויעילותו של חוק הקולנוע.
תודה לכל העושים במלאכה, תודה למכובדים, תודה לחברי הכנסת לשעבר יונה יהב ודדי צוקר, תודה לכל העוסקים במלאכה היום.
אני פותח את הדיון המיוחד על יום חוק הקולנוע ומזמין את חבר הכנסת אורי אורבך להיות ראשון הדוברים, ואחריו – דב חנין, עינת וילף, מיכאל בן-ארי, נחמן שי, זהבה גלאון, וישיב לכולם כבוד שר החינוך והתרבות, בשמו כשר החינוך ובשם שרת התרבות, לעניין החוק והיום המיוחד הזה. חבר הכנסת אורבך, בבקשה.
אורי אורבך (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אורחים נכבדים ובהם האחראים, היוזמים של חוק הקולנוע הישראלי – אפשר לקרוא לו בהחלט כך.
אם להמחיש את השינוי שעבר הקולנוע רק בקטע צר, מסוים, של החברה הישראלית, הייתי מביא לכם דוגמה דווקא מהחברה הדתית שעמה אני נמנה. הסרטים שאליהם ברחנו מהישיבה התיכונית לפני 20–30 שנה – ובגלל הבריחה מהפנימייה ובגלל תוכן הסרטים האלה גירשו אותנו מהישיבה – הבן שלי כבר נבחן עליהם בבגרות באותה ישיבה תיכונית. היחס לקולנוע, בהשאלה ובהרחבה מהמגזר הדתי לכלל הציבור, השתנה באופן דרמטי בעשורים האחרונים – לקולנוע בכלל בעולם, וגם אצלנו כאן בישראל.
הכנסת השכילה לפני כעשור להבין שבקולנוע, בניגוד לאמנויות ומוצרי תרבות רבים אחרים, ובראשם הספרות – זה לא מספיק לחכות להשראה ולרוח קלילה שתנשב בחלון. צריך כסף. זו תעשייה יקרה. צריך שותפות של אנשים רבים, גם אם בראש פירמידת היצירה עומד אדם אחד, במאי. "אם אין קמח אין תורה", נאמר על ספרי תורה, אז עם להבדיל ובלי להבדיל, "אם אין קמח אין קולנוע". קולנוע טוב, איכותי, שמדבר את השפה של הדור, הפסקול של התקופה – אי-אפשר בלי קמח ובלי כסף, ובמדינה קטנה ודוברת עברית כמו ישראל, צריך כסף ציבורי. ואני מסתכל על הכסף הציבורי שצריך לא רק ככורח, אלא כזכות למדינה, לחברה – באמצעות הכנסת, הממשלה – לתת כלים ליצירה ישראלית מקורית בלי להתערב בתוכן.
זה דורש מהכנסת, מאתנו המחוקקים, איפוק אין-קץ. יש נטייה לפרלמנטרים, לאנשים, לחשוב שאם הם נותנים כסף – הרי זה הכסף שלהם, ובעל המאה הוא בעל הדעה, ולכן אם אתה יכול, קצת – הסרט הזה הוא לא מספיק, זה פוגע לנו ברגשות. בכלל, הרגשות זה האיבר הכי גדול בגופו של היהודי. כל הזמן זה נפגע, לאן שאתה לא זז.
וחברי כנסת ומחוקקים ושרים, מדי פעם בא להם להיות עיתונאים – אני יודע, אני עברתי מהעיתונות לכנסת – אבל אני אומר לכם, חברי כנסת רוצים להיות עיתונאים. הם רוצים לקבוע מה יכתבו בספרים, איזו אמנות אנחנו נציג בחוץ-לארץ, כי אנחנו אחראים לשמה הטוב של ישראל.
אני קורא לעצמנו לאיפוק, למרות שכאזרחים לא הכול מוצא חן בעינינו ולא הכול נראה לנו. הכסף שאנחנו נותנים הוא לא כסף שלנו, הוא כסף של האזרחים, ולכן אנחנו לא נותנים אותו, אנחנו בסך הכול המוסמכים לחלק אותו בצורה נכונה על פני כל הצרכים.
ויש צורך בתרבות, ובתוך התרבות – קולנוע. זה דורש מאנשים מעל גיל 40, 50, איזה מהפך נפשי מסוים לחשוב שקולנוע זה לא רק בידור, שזאת השפה החדשה. אנחנו מבינים שעגנון וטשרניחובסקי וביאליק מהתקופות האלה, ובתקופה של היום עמוס עוז ודוד גרוסמן ומאיר שלו והרב סבתו. ספר – אנחנו יודעים מה זה, איך זה מתחיל, איפה זה נגמר; אין פרסומות, זה לא עולה כסף, כאילו. אבל קולנוע – יש לנו זיכרונות או של שובבות או של מים גנובים ימתקו. ספרים, תקראו ספרים, אמרו לנו המורים תמיד. ספרים זה טוב, ספרים זה חשוב, זה יפתח – –
היו"ר ראובן ריבלין:
ראינו את הסרט.
אורי אורבך (הבית היהודי):
– – זה יפתח לכם את הקריאה. קראנו שטויות, קראנו ביל קרטר, סליחה, קראנו כל מיני חוברות כאלה שכתבו עיתונאים בשמות בדויים כדי להרוויח עוד כמה – העיקר לקרוא זה מפתח, ולקולנוע היינו צריכים לברוח. וצריך לעבור איזה שינוי. אין זאת אומרת שאין סרטים של זבל, ואל תלכו לשם, ונעיף אותך מהישיבה או מבית-הספר, אבל יש יצירות מופת. קולנוע זה שפה של דור, זה אסוציאציות, זה כל ההקשרים. זה תרבות, זה ישראלי שפוגש ישראלי במקום אחר. סרט שהם ראו יחד זה הסרט המשותף שלהם.
ולכן, כשהכנסת מתעלה מעל היום-יום ומתאחדת ומצליחה להעביר חוק שנותן את הכלים ולא נכנסת לתוכן, הכנסת עשתה ועושה מעשה גדול. ורואים את זה במספרים, כל מי שמסתכל על ההתקדמות של הקולנוע הישראלי – במספרים, לא בתכנים, אם כי כמובן יש קשר; הרבה ישראלים באים, כי הסרטים טובים. למעלה ממיליון ישראלים הלכו בשנה החולפת, בשנת 2010; מיליון ו-200,000 הלכו לסרטים ישראליים, זאת אומרת קנו כרטיסים. יש פה הצלחות ישראליות נפלאות בעולם כולו, שאנשים רואים את ישראל לא רק עם גמלים, פיתות וטרור – ואני לא מזלזל באף אחד מהדברים הללו, אבל רואים את ישראל כחברה תוססת, מודרנית, מגוונת; אנחנו רואים את הפריחה בבתי-הספר לקולנוע.
כשיש כסף בתעשייה זה משפיע לא רק על המוצר הסופי; זה משפיע אחורה על היוצרים, על עולמם, על הרצון שלהם בכלל שתהיה מגמת קולנוע בתיכון. ועל כן, הכסף הזה – שהוא לא רב ותמיד אפשר יותר – הוא בעל משמעות אדירה לתרבות הישראלית. ולכן אני חושב שראוי בעשור לחוק הקולנוע לברך את הכנסת, את יוזמי החוק ואת הכנסת כולה – על כך שתראו שאפשר.
זה נכון גם לגבי עולם הטלוויזיה. כשלא מוצאת חן בעינינו איזו תוכנית – הוא אמר ככה ולמה זה לא מה שציפינו – אז באמצעים כלכליים, באמצעות הכלים, מנסים לחנוק לפעמים. אנחנו רק אחראים, אנחנו רק השוטרים כאילו, אבל יש תעשיות קולנוע וטלוויזיה ועוד כמה, שללא כסף הן לא תהיינה, ולכן תפקידה העיקרי של הכנסת, אחרי שהיא חוקקה את החוק הזה ועוד מעט חוקים דומים, זה קודם כול להתאפק, לדעת את מקומנו; לדעת שאנחנו שליחי ציבור כדי שגם התרבות תיהנה מהמשאבים שהאזרחים נותנים למדינה בשלמם מסים וממקורות אחרים.
ואם נסתפק בזה שיהיה לנו איפוק ונדע את מקומנו ונדע שתפקידנו להגדיל יצירה ולהאדירה, זה יהיה הרווח הגדול ביותר, גם של הקולנוע, גם של היצירה ובמידה רבה גם של הכנסת הזאת. אז ברכות, ושהסרט הזה ימשיך לפרוח ולעולם לא לעלות על שרטון.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין לבוא ולהרצות את דבריו. אני מבקש מסגן יושב-ראש הכנסת יעקב אדרי לבוא ולהחליף אותי.
דב חנין (חד"ש):
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אורחים יקרים, הקולנוע הישראלי מעורר גאווה. יש לו הישגים עצומים, יש לנו במה להתפאר, יש לנו במה להתגאות, וכן, יש לנו ממה ליהנות, ממה להתרגש. כל הכבוד לקולנוע.
חוק הקולנוע שהכנסת חוקקה לפני עשור הוא תרומה לדבר הזה, וצריך להכיר תודה לאלה שיזמו את החוק שנמצאים אתנו, ולאלה שקידמו את החוק והובילו לקבלתו.
החוק עסק בחוליה קריטית. הוא הבין שללא הבטחת מימון ממלכתי-ציבורי, לא יהיה קולנוע, לא יהיה ענף קולנוע, לא תהיה תרבות קולנוע, לא יהיה עתיד לעשייה הקולנועית בישראל. ומבחינה זו יש לנו מנגנון שבמעט מאוד כסף – מעט מאוד כסף – משיג הרבה מאוד תוצאות.
הקולנוע הישראלי בעשור האחרון עשה רבות: סרטי עלילה, סרטים דוקומנטריים; מגוון מאוד גדול של יוצרים – יהודים, ערבים, אנשי שמאל, דתיים; מגון גדול של יצירות מסוגים שונים – תרומה משמעותית, גדולה, אמיתית, לתרבות בארץ הזאת.
עמיתי חברי הכנסת, התקציב והמימון הממלכתי וההתגייסות התקציבית הממלכתית הם כמובן תנאי מוקדם, אבל לא תנאי מספיק. כדי שתרבות תשגשג, כדי שתרבות הקולנוע תשגשג, חייבים להתקיים תנאים נוספים, וראש וראשון בהם הוא כמובן מרחב הביטוי הדמוקרטי, מרחב היצירה, ההתפתחות, הדמיון, העשייה הקולנועית. וביום הזה, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו צריכים לומר לעצמנו באופן כן שהמרחב הזה רחוק מלהיות מובטח, וגם בתחום הקולנוע הוא אוים בשנים האחרונות.
הרי כמו שאמר בזמנו נשיא בית-המשפט העליון, השופט ברק, מבחנו של חופש הביטוי הוא אף פעם לא במצבים שבהם כולם מסכימים; הוא במצבים שבהם יש מחלוקת חריפה ורגשית ועמדות הפוכות וכעס והתנגדות והתקוממות. אלה הם הרגעים שבהם נבחן חופש הביטוי ואלה הם הרגעים שבהם נבחן וייבחן יחסנו האמיתי אל הקולנוע הישראלי, הרגעים שבהם נידרש להתעסק עם יצירה קולנועית ביקורתית, חריפה, כואבת, מקוממת, לא מקובלת. אלה הם רגעי המבחן.
ובמבחן הזה, עמיתי חברי הכנסת, כמעט נכשלנו. אני זוכר את הסאגה הארוכה שליוותה את סרטו של מוחמד בכרי, שחקן קולנוע מהטובים שיש בנו ובמאי קולנוע, כשהיצירה שלו עוררה ויכוח קשה ונוקב, וסערת רגשות, והליכים משפטיים. סוג של הפעלת מנגנונים כלפי יוצר שהם מנגנונים מאוד מדאיגים, אנחנו קוראים לזה slap בז'רגון המשפטי – תביעות לשון הרע שהמטרה שלהן היא הרתעה. וגם הוא היה יעד לתביעה שכזו, ואני שמח שבסוף הדרך בית-המשפט העליון עצר את התהליך הזה.
אני לא בטוח שאני הייתי עוצר את התהליך מאותה הנמקה שבית-המשפט העליון עצר אותו, אבל במבחן התוצאה, בית-המשפט העליון עמד והציל, לא רק את השחקן מוחמד בכרי, את האמן מוחמד בכרי, את הבמאי מוחמד בכרי, אלא את התחום של העשייה הקולנועית, מסוג של סכנה וסוג של איום שהיה יכול לפגוע בו מאוד קשות.
אז עמדנו במבחן ההוא בסופו של דבר, עם מחירים כבדים, אבל המבחן הזה הוא לא המבחן האחרון, ואנחנו עוד נידרש, במציאות הקשה, המתוחה, המסובכת, של הוויכוחים הערכיים והפוליטיים שמאפיינים את החברה הישראלית – אנחנו עוד נידרש למצבים כאלה גם בעתיד. ואני מקווה שאנחנו בכנסת נדע, בעתיד, להתייצב – גם ברגעים הקשים ההם, כשיהיו – יחד, למען חופש היצירה האמנותית, התרבותית, הקולנועית, גם כאשר היא מעוררת מחלוקת, גם כאשר הדברים שנאמרים מנוגדים ב-180 מעלות להשקפת עולמי או להשקפת עולמו של מישהו אחר.
עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להביא גאולה לעולם ולצטט דברים חכמים שכתב היום במאי הקולנוע אורי רוזנווקס, אני לא אביא את הדברים במלואם, כי הם ארוכים, אבל אני אתחיל מהנקודה שבה מזכיר הבמאי רוזנווקס את ימי החקיקה של חוק הקולנוע, כשהוא הסתובב במסדרונות הכנסת ושוחח עם יושבי הבית משמאל וימין וניסה לשכנע אותם לתמוך בהצעה. והוא מספר על התפעלותו מחבר הכנסת יורי שטרן, זיכרונו לברכה. אני אומר בהקשר זה, ידידי המנוח יורי שטרן, אדם שבהשקפת עולמו הפוליטית והרעיונית היה, אני חושב, הכי רחוק ממני שאפשר להעלות על הדעת, ובכל זאת הערכתי אותו הערכה גדולה ואהבתי אותו אהבה גדולה. ולצערנו, עקב מחלה קשה איבדנו אותו בכנסת. ואורי מזכיר איך, באמת, חבר הכנסת שטרן, שהיה איש ימין מובהק, הוא ידע שהדעות הפוליטיות של רבים מאנשי הקולנוע שעמם שיתף פעולה בכתיבת החוק רחוקות מאוד מדעותיו שלו, אבל נראה שעובדה זו לא הפריעה לו בכלל.
"לצערנו" – כותב מר רוזנווקס – "אותה גדלות נפש הולכת ונעלמת ממסדרונות הבית. מטח של הצעות חוק הקוראות תיגר על חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכויות המיעוט בישראל, ממלא את סדר-יומו של בית-המחוקקים". הוא מזכיר את הגרסה של חוק לשון הרע, שתהיה כאבן ריחיים על צוואר העיתונות, הסיכול הממוקד של ערוץ-10 בוועדת הכלכלה, בדק הבית שנעשה ברשות השידור בהשראת לשכת ראש הממשלה. ואז הוא מסכם ואומר כך: "אל הזירה המדאיגה הזאת באה תעשיית הקולנוע הישראלית לחוג את חגה. חשוב לי לומר לבמאים, למפיקים ולתסריטאים, אחי ואחיותי למשפחת הקולנוע הישראלי, חובה עלינו, כאמנים וכיוצרים, להקים קול זעקה. דאגות התקציב והחלום על הסרט הבא מוכרחים לפנות את מקומם לאמירה ערכית מפורשת נגד הכיוון שאליו הספינה שטה – מחוזות חשוכים, הרחוקים מעיקרי מגילת העצמאות ועיקרי הדמוקרטיה. אם נחריש, נהיה משולים לצוות הווי על סיפון ה'טיטניק', ואף גרוע מכך. צריך ללכת לכנסת, להרים כוסית לכבוד הצלחות העבר ולזעוק זעקה גדולה למען העתיד." תודה רבה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה לחבר הכנסת דב חנין. אני מזמין את חברת הכנסת זהבה גלאון לשאת דברים. אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת ולהצטרף לכל הברכות שנאמרו כאן לציון עשור לחוק הקולנוע הישראלי. ידידי יונה יהב, ראש עיריית חיפה, השר לשעבר.
זהבה גלאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים ויקרים ביציע האורחים שנמצאים כאן לציון יום הקולנוע, שותפים לחקיקתו של חוק הקולנוע – אני מודה שאני נרגשת לברך אתכם כאן. היה אירוע מרגש באודיטוריום, ראינו סרטים, ואני, כפריקית של סרטים, אם אני יכולה לומר את זה באופן הזה – של סרטים בכלל וסרטים ישראליים בפרט – רוצה לספר לכם שבכלל התחלתי את הקריירה הפוליטית שלי במאבק לפתיחת קולנוע "היכל" בלילות שבת בפתח-תקווה. אני גרה שם גם היום. במשך חצי שנה הפגנתי, או יזמתי את ההפגנות לפתיחת קולנוע "היכל", כדי שלנו, אלה שגרים בפתח-תקווה – זה היה אז, לפני 25 שנה – יהיה לאן ללכת בלילות שבת ולראות סרטים ולצפות בקולנוע.
חברי חברי הכנסת, היצירה הקולנועית הישראלית לא התחילה בחוק הקולנוע, אבל גם לא היתה מגיעה לאן שהגיעה בלי חוק הקולנוע. וההישגים האדירים של התעשייה המקומית הקטנה הם ממש דבר כמעט בלתי נתפס. אין-ספור מועמדויות, וזכיות בפרסים בין-לאומיים, ומספר הצופים ההולך וגדל בישראל ובחו"ל – אנחנו קודם שמענו את הנתונים שעורך-דין אלי זוהר הציג באודיטוריום – באמת, והאיכות הקולנועית המדהימה, אין מלים.
אבל בעיני זה בעיקר היכולת והרצון לטפל בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, להישיר אליהם מבט ולהציף אותם בפני הציבור הישראלי. זוהי משימה נעלה וחשובה מאין כמותה, בפרט כשאנחנו נמצאים בעולם של תקשורת חד-ממדית, צר ומוטה כמו זה שהתעצב כאן בישראל בשנים האחרונות, שחוסם כמעט כל אפשרות לסיקורים ושיקופי מציאות של מגזרים שונים. מול כל זה צמחה לנגד עינינו תעשיית קולנוע עצמאית, משגשגת ונושכת, שהערך החברתי שלה חשוב לא פחות מהערך האמנותי שלה.
אני שמחה שיש לנו כאן היום הזדמנות, חברי חברי הכנסת, להודות לכם, למי שהיה שותף לחקיקת החוק, ובכלל, במשך השנים פעל כאן, על התרומה לתרבות הישראלית, ואני מודה: גם להנאה הפרטית שלי.
אבל, חברי חברי הכנסת, חשוב לי גם לנצל את ההזדמנות הזאת ולדבר על נושאים שהם פחות חגיגה היום והם יותר נושא לדאגה. אולי זה מפתיע, ואולי זה לא, אבל התרבות בכלל והיצירה הקולנועית בפרט הצליחו להידחק מסדר-היום של הממשלה בעקבות המחאה החברתית. ועדת-טרכטנברג לא דיברה על התקצוב של יצירה עצמאית וביקורתית, ואני חושבת שזה לא במקרה. אנחנו נמצאים בפני הלך רוח ציבורי שמקדש שטחיות וצרות אופקים, שאינו מוכן להיפתח ולשמוע את האחר, שאינו מוכן לאתגר את חשיבתו הדוגמטית על המציאות ועל הערכים שהוא מחזיק בהם. אנחנו מקובעים באיזושהי תפיסה פחדנית ומסתגרת, והניסיונות לפגוע בעולם האמנות והיצירה הישראלי ובתעשיית הקולנוע בפרט – תיאר את זה קודם חברי דב חנין – הם ביטוי אחד מני רבים לדברים האלו. וחברי חברי הכנסת, אורחים יקרים, הדברים האלה מתחילים מלמעלה.
אני גם רוצה להגיד לכם שהישיבה הזאת היום כאן בכנסת מתקיימת בהקשר מסוים, אחרי ימים קשים שאנחנו עוברים כאן לאחרונה. אני אומרת לכם, חברים, שהכנסת הזאת, כנסת 2011, לא היתה מחוקקת את חוק הקולנוע שנחקק לפני עשור. היא היתה מחוקקת אולי איזשהו חוק קולנוע תועמלני, היא היתה אולי מחוקקת את חוק עידוד הקולנוע בשטחים, אבל בוודאי לא את חוק הקולנוע שנועד לעודד יצירה חופשית, פתוחה, דמוקרטית וביקורתית.
חברי חברי הכנסת, פעם היינו מזדעזעים. שנים ניסו לצנזר את הקולנוע. אתם זוכרים את התקופה הזאת? היום, חברי חברי הכנסת, היינו עדים לזה אתמול, מנסים לצנזר את הכנסת, את בית-המשפט העליון ואת החברה האזרחית. ממשלה שרוצה לצנזר את המציאות ולהשתיק ביקורת לא צריכה קולנוע, היא כבר חיה בסרט. היא חיה בסרט, היא עושה ככל העולה על רוחה ומנצלת בשיכרון כוח את עריצות הרוב כדי לחוקק חוקים שיפגעו בחופש הביטוי, בחופש ההתארגנות, בעצמאות השפיטה.
אני מודאגת, חברים, כי לכיסא הזה, שהדמוקרטיה נשענת עליו, יש ארבע רגליים. הראשונה היא מערכת משפט עצמאית – בה כבר מטפלים, עצמאית היא לא תהיה, היא תהיה פוליטית. השנייה היא עיתונות חופשית – בה כבר פוגעים, בצנזורה, בהתערבות, בלחצים ובחוק לשון הרע. השלישית היא חברה אזרחית שוקקת – אותה כבר מחסלים בחוקים נגד הארגונים. אתם, היוצרים, אנשי הרוח, היצירה, האקדמיה והאמנות, אתם הרגל הרביעית, ואתם על הכוונת. שלא יהיה לכם ספק, אתם המטרה הבאה בתור. אם תשבו ותחכו עד שיגיעו אליכם, זה יהיה מאוחר מדי.
אני רוצה לסיים, אדוני היושב-ראש, ולנצל את הבמה, שאני עומדת כאן היום, ולפנות אליכם ולומר: זו השעה להתגייס למאבק על הדמוקרטיה הישראלית. יש לכם כוח ויש לכם השפעה, ואם לא תנצלו אותם עכשיו, אני מאוד חוששת, חברי חברי הכנסת, שבעוד עשור לא נציין 20 שנה לחוק הקולנוע. תודה רבה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת עינת וילף, בבקשה.
עינת וילף (העצמאות):
היושב-ראש, תודה רבה לך, השר וחברי חברי הכנסת, בסופו של דבר באנו היום כדי לציין דבר טוב, כדי לחגוג הצלחה. אנחנו לא עושים את זה הרבה, כי כמו שאתם רואים, גם כאן, בכנסת, כמו הקולנוע הישראלי, הנטייה היא, גם כשיש הצלחות, גם כשיש הישגים, גם כשקורים דברים טובים, להתעמק בביקורת, ברע, במה שאינו טוב. וזהו הסימן של חברה בריאה ודמוקרטית, ששואפת כל הזמן להשתפר ומבקרת את עצמה לא מתוך ייאוש אלא מתוך אמונה שאפשר כל העת לתקן. אנחנו מבקרים רק מתוך האמונה בעצמנו, וגם זה טוב.
ההצלחה שאנחנו מציינים היום, ההצלחה שאנחנו מסמנים כאן, היא בעצם הצלחה של התערבות ממשלתית, התערבות חקיקתית בתהליך לכאורה כלכלי לטובת הישגים שהם לטובת הציבור כולו. זה בדיוק המודל שאנחנו צריכים לבחון בדיוק בתקופה הזאת שבה אנחנו מנסים לגבש שיטה כלכלית חדשה לישראל.
אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה מאוד חשובה, שבה סוף סוף אנחנו אומרים: אנחנו מפסיקים להעתיק. אנחנו לא מבקשים להעתיק את השיטה האמריקנית, גם לא מבקשים להעתיק את השיטה השבדית. אנחנו מבקשים להחליט מהי הכלכלה הציונית הראויה, מהי השיטה החברתית הכלכלית המתאימה למדינת ישראל, לעם ריבון בארצו, מה נכון לנו. אנחנו לא הולכים דוגמטית לאף כיוון. אנחנו צריכים לשאול מה עובד, מתי עובד לקדש את השוק החופשי, התחרות, הכלכלה הפתוחה, ומתי נכון להתערב ואיך נכון להתערב בצורה שמקדמת את החברה ולא חונקת אותה. חוק הקולנוע והיישום שלו – ואני רוצה גם לציין כאן את חבר סיעתי, השר מתן וילנאי, שעמד כחומה בצורה כדי להגן על החוק ועל יישומו – החוק הזה הוא דוגמה למפגש שבין התערבות לבין כלכלה כדי לייצר ערך חברתי תרבותי חינוכי לכולנו.
כעת, כשאנחנו נמצאים בתקופה הזו שבה אנחנו בוחנים איך ליצור כלכלה ציונית, מתי להתערב, מתי לא להתערב, איך אנחנו יוצרים את החברה הטובה ביותר, עלינו להסתכל על חוק הקולנוע כדוגמה של משהו שעובד, כדרך שבה הממשלה, הכנסת, החקיקה, לוקחת דברים כלכליים, עובדת עם המגזר הפרטי וביחד יוצרת ערך הרבה יותר גבוה לכולנו. אז גם עם כל הביקורת תמיד צריך לזכור, ולשם כך נועד היום, לציין את ההצלחות וכיצד ללמוד מההצלחות. תודה רבה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה לחברת הכנסת עינת וילף. אני מזמין את חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אורחים נכבדים, חוק הקולנוע. הקולנוע, לפי התפיסה שלי, הוא כלי, כמו שיש כלים רבים שאדם יכול לבוא בהם לידי ביטוי, היוצר יכול לבוא בהם לידי ביטוי. כמו כל כלי, צריך לעסוק לא פעם בשאלה במה ממלאים את הכלי המדובר. אני חושב שזו אווילות להילחם בכלים. זו אווילות לפסול כלים. אנחנו צריכים ליצור כלים. ליצור כלים שיהיו כלי ביטוי. ליצור כלים שיודעים להביא ציורים כאלה ואחרים, וכשאני מדבר על ציורים אז אני מדבר על ערכים, על דעות, מגוונות, יש לומר.
אין ספק שהקולנוע הוא כלי מודרני. אחד הכלים היותר עתיקים שהביא לידי ביטוי את היצירה של האדם היה הספרות. הכלי הזה, שאדם לוקח את הקולמוס בידו ומצליח להביא אותנו אל חוויות שלו, מצליח להביא אותנו להתמודדויות מוסריות, ערכיות, זהו הכלי הספרותי שאנחנו מכירים מקדמת דנא. העידן המודרני מצא לו כמה מתחרים. איך אומרים החבר'ה: מיכאל, אל תכתוב מאמרים, הכול היום ב-YouTube. אנשים לא קוראים, רק רואים סרטים.
אני לא יכול בהקשר הזה, כנספח, שלא להצטער, ביחד עם אחרים, על הדברים שהשבוע קיבלו תוקף רשמי, שמדעי הרוח במדינת ישראל סובלים מירידה, מחוסר ערך.
עמיר פרץ (העבודה):
זה הנושא הבא בסדר-היום.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אה, זה לא היום? זה הנושא הבא? לא שמתי לב, אני מצטער. אבל תרשה לי, כיוון שאני לא רשום להצעה הבאה, ואני חושב שהדברים – – –
היו"ר יעקב אדרי:
חוק הקולנוע, עשור לחוק הקולנוע הישראלי.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הדברים כרוכים זה בזה, ברשותך, אדוני היושב-ראש, יש לי עוד שלוש, ארבע דקות. אני מודה לך.
עמיר פרץ (העבודה):
במדינת ישראל זה הכול סרט אחד גדול.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אתה מזכיר לי. אחד הדברים שאני מצטער עליהם שאני חבר כנסת – עד שהייתי חבר כנסת הייתי מורה של תלמידים, של סטודנטים. מהתלמידים למדתי הרבה סלנג. אחד הדברים, כל הזמן אמרו "חיבס", "חיבס". עד שלמדתי מה זה "חיבס" – חי בסרט. אז אנחנו צריכים קצת לצאת מהסרט, לצאת מהסרט הזה.
בכל זאת, אני רוצה להתייחס עניינית לעניין הזה של חוק הקולנוע ולומר את המסר שאני רוצה להעביר לכנסת, לציבור. כפי שאמרתי, הקולנוע הוא כלי, הספרות היא כלי, ואני ארצה להקריא, ברשותכם, שתיים, שלוש שורות מדברים שכתב מרן, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל, מרן הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ממה שנקרא אצלו ההקדמה לשיר השירים.
לפני שאני אקרא, אומר במשפט אחד: הוא אומר ששיר השירים, שהוא שיר האהבה הגדול, שרבי עקיבא אומר עליו שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים, מצייר את האהבה ואת הקשר שבין עם ישראל לאלוקיו, הן בימים הגדולים והכבירים, הן בימים של "הכוּני פצעוני", של רדיפות, שהאהבה הזאת, על אף כל משבריה, היא אהבת נצח, היא אהבה ללא פשרות, והוא לוקח את זה לכיוון הזה, על-פי חז"ל וכו'.
אבל הוא כותב בתחילת הדברים, הוא אומר: "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית, וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת, שלא יצא אל הפועל" – זאת אומרת, אם יש איזה עולם רגשי מסוים, עולם של ערכים מסוים, אירוע היסטורי שחוו שלא בא לידי ביטוי, כמו שהוא אומר, בביטוי הספרותי, יש תפקיד – "עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו", אבל כמובן, למי שיש לו הכשרון. הוא כותב, אבל, בהמשך: "מובן הדבר מעצמו שרק אלה האוצרות, שבהתפתחותם הם מבסמים את אוויר המציאות טוב ויפה לפתח".
הוא היה סוג, הרב קוק, של מישהו שיודע לעשות צנזורה. לא כל מה שיש לי בלב, לא כל מחשבה, לא כל רעיון שעולה, יש צורך להביא אותו לידי ביטוי. הוא אומר: לפעמים יש צורך לקחת את היתד, שזה העץ, ולשים אותו במקום שסותם, או במקום של האוזניים, את היתד על אזניך, כדי לסתום – הן מלשמוע, הן מלצייר. יש מקומות מסוימים שבהם אדם צריך לדעת את הגבולות. לא הכול אומרים. לא כל מה שבא לי, לא כל מה שיוצא לי – ובשם האמנות, ובשם החופש והליברליות וכן הלאה. יש דברים, הוא אומר, שמעלים באשה, יש דברים שהם מעלים צחנה.
שמעתי את חברת הכנסת שדיברה קודם, והיא אמרה: הקולנוע צריך להיות נשכני. אני לא חושב שהקולנוע צריך להיות נשכני, אני חושב שהקולנוע צריך להיות ערכי, אני חושב שבאמת יש הרבה ציורים שעדיין לא באו לידי ביטוי – סליחה.
עמיר פרץ (העבודה):
אין מגבלת זמן?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני, סבלנות. זה קשה לשמוע אותי, אני יודע, ידידי עמיר. ידידי עמיר, אני יודע שזה קשה לשמוע אותי.
היו"ר יעקב אדרי:
חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ביקשת שלוש דקות.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הנה, תנו לי, אני אסיים את דברי. ברשותכם, יש לי עוד – – –
נחמן שי (קדימה):
דברי חכמים בנחת נשמעים.
זהבה גלאון (מרצ):
הגזמת קצת. חכמים בהקשר הזה?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
שתי דקות. שתי דקות.
אורי אורבך (הבית היהודי):
הוא רוצה מגבלת תוכן, אז הוא אומר מגבלת זמן.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אני מכיר שזה קשה לשמוע אותי, אבל מה לעשות, אני חבר כנסת כמעט שווה זכויות, כמעט שווה זכויות לאחרים.
עמיר פרץ (העבודה):
אני רק רציתי לדעת.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
טוב, בוא באמת, עמיר, אני לא אאריך יתר על המידה. אני לא אאריך יותר. ברשותכם, אני רוצה לסיים. אני רוצה לסיים את דברי.
אני אומר שיש עולם שלם של ערכים, של הישגים, של דברים שאנחנו יכולים באמת להראות דרך – הן ציורים ספרותיים, הן תיאטרון, הן כל מיני דברים אחרים. הבעיה היא, ואני חושב שהתחושה שאני אומר עכשיו היא לא רק תחושה שלי, שעל העולם, או יותר נכון, על הכלי הנהדר הזה, הכלי המקסים הזה, יש איזו השתלטות של קבוצה מאוד מסוימת. אני לא רוצה להביא דוגמאות, כי אני לא באתי היום פה לעימות, אני רק רוצה להעלות את זה. באמת לא באתי לעימות, לא באתי להתעמת, להגיד: הכנסת ככה, הכנסת ככה, אלה ככה, אלה ככה. אבל אני, ברשותכם, אנשי הקולנוע, רוצה לבקש בקשה, ובזה אני אסיים. אולי עמיר יסכים אתי בנקודה הזאת ואולי לא.
מגלי והבה (קדימה):
אתה רוצה להיות שחקן?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אני בזמן האחרון – אני, אגב, גיליתי קודם שיש פה כמה חברי כנסת שזה בזבוז לעולם הקולנוע ולתיאטרון בכלל. שהיה אפשר לגייס אותם, בהחלט היו יכולים לתרום מאוד לעולם הקולנוע – אני לא יודע אם בתכנים, אבל בכישורים.
ומכל מקום, הייתי מצפה – יש עולמות שלמים שבהם יש הדרה, לצערנו הרב, של מזרחים, אם זה בבית-המשפט העליון, אם זה אקדמיה. הייתי מצפה שלפחות בעולם הזה של הקולנוע – אני רוצה להגיד לכם שעד שהגעתי לפה ידעתי בכל מקום, גדלתי בחברה שבה לא היתה הדרה של מזרחים, הפוך. לחלוטין לא. למדתי אצל הרב נריה בכפר-הרא"ה, שהמלחמה שלו היתה על הטרוגניות, על קיבוץ גלויות, בצורה הכי נוקבת שיכולה להיות. אבל כשאני יוצא לעולם הגדול, הליברלי, פתאום אני מגלה הדרה של מזרחים. אקדמיה – 91% מהסגל באוניברסיטאות ממוצא אשכנזי. אני מתבייש שאני אומר את זה. אני מתבייש שאני מוציא את המלים האלה מהפה. בית-המשפט העליון – שום דבר.
נחמן שי (קדימה):
מה?
היו"ר יעקב אדרי:
מיכאל, זה לא קשור לנושא.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
לא, לא, אז אני אומר, בקולנוע – זאת ההזדמנות לשלב גם אנשים נוספים. בבקשה, זאת הזדמנות, ושלא נקבל רק שמות מסוימים אלא גם אחרים.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
ותאמינו לי, יש כשרונות דרמטיים גם בקרב יוצאי עירק, יוצאי לוב, יוצאי אירן ויוצאי צפון-אפריקה. תודה רבה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ, אחרון הדוברים.
נחמן שי (קדימה):
עוד פעם העדתיות הזאת?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מה קרה? לא מוצא חן בעיניך? אלה העובדות. הבאתי עובדות.
היו"ר יעקב אדרי:
חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, דיברת מספיק.
נחמן שי (קדימה):
דיברת נהדר.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הדיון הזה הוא מיוחד, הוא עוסק בענייני תרבות, שהבית הזה כל כך ממעט להגיע אליהם. אני שמח ששר החינוך והתרבות יושב אתנו. אני יודע שהשרה – – –
זהבה גלאון (מרצ):
הוא רק שר חינוך.
היו"ר יעקב אדרי:
הוא שר החינוך. הוא יענה היום גם בשם שר התרבות.
נחמן שי (קדימה):
לא, לא, אני יודע. רגע, מה טעיתי עכשיו?
שר החינוך גדעון סער:
אמרת: שר החינוך והתרבות.
נחמן שי (קדימה):
והתרבות? לא, לא, אני לוקח את התרבות ומעביר אותה לשרה לימור לבנת שנבצר ממנה להשתתף, יחד עם הספורט. ואת המדע השארתם בפינה אחרת.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
כשמחלקים ל-30 זה יוצא.
שר החינוך גדעון סער:
כשיהיה זמן אני אספר לבית הזה – כי אני ניהלתי את המשא-ומתן הקואליציוני – איך זה הגיע למצב הדברים הזה.
קריאה:
אל תתחיל, אל תתחיל.
נחמן שי (קדימה):
אתה מעדיף לקבל את התרבות חזרה.
שר החינוך גדעון סער:
אל תכריח אותי להגיד משהו שאם הייתי מתבטא בחופשיות זה היה בגדר צנעת הפרט.
אורי אורבך (הבית היהודי):
– – –
נחמן שי (קדימה):
אין דבר, שר החינוך זה די בעיני. חינוך לתרבות הוא לא פחות חשוב מהתרבות עצמה.
אז קודם כול, זו נקודה ראשונה. אני רוצה לברך את חברי ביציע שעסקו ועוסקים בקולנוע בישראל, בחוק הקולנוע. אחדים מהם יזמו את החוק הזה, אחדים ניהלו את מועצת הקולנוע והם מלווים את התרבות בישראל, ואני מודה להם על כך. קודם היה מפגש מקיף יותר באודיטוריום, וזה יום חשוב לכנסת הזאת. אני רואה גם את המנכ"לית של המשרד.
הזדמן לי, בשתי נקודות ב-20 השנים האחרונות, לסייע לקולנוע הישראלי. הראשונה היתה כשהקמנו את הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, והיינו צריכים להכין את המכרזים לזיכיונות. נקטנו קו שאמר שחלק מהמחויבויות של זכייני הטלוויזיה בישראל יהיה בהפקת סרטים. הם לא התלהבו, כמובן, מהמטלה הזאת, מפני שהיא נתנה להם מעט מאוד זמן אוויר, ולעומת זאת דרשה מהם משאבים כבדים, והיינו צריכים להגמיש את הכללים שלנו על מנת שייווצר עניין אצל אותם זכיינים, בכל זאת לתמוך בתעשייה הזאת. וכך הם עשו, ואני חושב שזה היה אחד האדנים החשובים שעליהם קמה אחר כך תעשיית הקולנוע בישראל בעידן החדש שלה.
יתר על כן, אני בהחלט משוכנע שהעובדה שטלוויזיה חדשה קמה בישראל, ושמאות, אם לא אלפים של אנשים מצאו בה את פרנסתם, נתנה גם מקום לכשרונות חדשים שסוף-סוף יכלו להתחיל ולהפיק סדרות וסרטים קצרים, וסרטים קצרים שהלכו והתארכו, עד שהגענו באמת ליכולות המקצועיות המעולות כל כך של יוצרי הקולנוע בישראל.
עשר שנים אחר כך, כשמתן וילנאי היה שר המדע, התרבות והספורט – גם פרק כזה היה בהיסטוריה של המשרדים האלה, אדוני השר – שימשתי כמנכ"ל משרדו. החוק יצא לדרך, ואז התנענו את מועצת הקולנוע בראשותו של עורך-דין אלי זוהר, והיתר הוא באמת היסטוריה, כי מאז הדברים התנהלו, וגם אחרים ניהלו את המועצה הזאת, בתיאום עם המשרד. בהחלט שילוב ראוי ונכון.
הייתי אומר שההישג הגדול ביותר הוא בצד, לכאורה התדמיתי. מה שפעם היה כמעט שם גנאי, סרט ישראלי – שהדבר האחרון שאנשים רצו לראות זה סרט ישראלי, זה היה מין שם כולל – התהפך, והיום כל אחד יודע שסרט ישראלי הוא שם נרדף להפקה, לדרמה או לסרט תעודה או למשהו שהוא מרתק, הוא מסקרן, הוא מושך קהל, הוא אפילו, במקרים רבים, נושא את עצמו כלכלית, ובעיקר ומעל לכול – אני אומר את זה לך, חבר הכנסת בן-ארי – הוא ישראלי. יש לנו בתעשייה הזאת באמת ייצוג מאוד מורכב ומכובד של החברה הישראלית על כל גווניה, על כל גווניה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אתה בדקת את זה?
נחמן שי (קדימה):
אני משוכנע בזה. אני לא רוצה להזכיר שמות – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
בוא נבדוק את זה ביחד, בוא נבדוק. לא פוליטי, לא פוליטי.
נחמן שי (קדימה):
אני אומר לך, אנחנו נעבור ביחד, נעבור ביחד. נבקש מיושב-ראש מועצת הקולנוע שישנו פה וממנכ"לית המשרד לתת לנו רשימות פרטים, נראה מה נושאי הסרטים. אף פעם לא התערבנו. נראה מי עושה את הסרטים האלה. אני לא רוצה להזכיר שמות, כי בעיני זה דבר מכוער, אזכור השמות, מה שהיה כאן אתמול בכנסת. מכוער, מכוער.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
גם בעיני – – –
נחמן שי (קדימה):
אני לא רוצה לחזור לזה, ובטח לא רוצה להתרגז כמו שהתרגזתי אתמול. אני אומר לך, אני עוקב אחרי הנושא הזה. תאמין לי, לשם שינוי, תאמין לי, זו תעשייה מגוונת ויש בה ייצוג לכל פניה של החברה הישראלית. ויש בה גם דבר שבעיני לא פחות חשוב – יצאנו מהז'אנר הזה של סרטי מלחמה וסרטי קרב, שכולנו פה מנצחים, אחד זה את הערבים ואחד את היהודים, והולכים לכיוון כזה, וטרור, ויצאנו לסרטים אנושיים, לדרמות אנושיות, שיכולות אכן לדבר לכל קהל בכל פינה של העולם. ומצאנו דרך להקרין לעולם – זה קצת הגדרה כוללת – את פניה האחרות, היפות, המעניינות, המרתקות, של מדינת ישראל.
היו לנו פה בהחלט שתי הצלחות. גם הצלחה כלכלית – העובדה שמועצת הקולנוע יכולה לתמוך במספר רב של סרטים. התקציב שעומד לרשותה הוא תקציב מכובד. ואמרה לי השרה לימור לבנת, ומגיע לה קרדיט על כך – היא הצליחה להילחם ולנצח את משרד האוצר ולזכות באמת לתקציב לתקופה ארוכה, ואני סומך עליה שהיא גם תדע להגדיל את התקציב הזה בעתיד כדי לתת יותר אמצעים.
אני שומע ממועצת הקולנוע שפחות מ-10% מהפונים לעזרה ולסיוע בהפקת סרטים יכולים להיענות. אין סיבה שזה יהיה כך, כי באמת יש לנו פה אחד מהמכשירים התרבותיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. החשובים ביותר. זוהי התרבות הנפוצה ביותר, הפופולרית ביותר במאה שלנו – גם במאה הקודמת – ואין סיבה שלא נציג על במת העולם במקום 25 סרטים 50 סרטים בשנה, והאיכות שלהם תהיה בדיוק אותו דבר. זה הכול עניין של משאבים ושל יכולות קטנות שבסופו של דבר הופכות לממנף כוח ולמכפיל כוח שאי-אפשר להתעלם ממנו.
הסרטים האלה גם יוצרים בתוך החברה הישראלית מעין דבק או חיבורים חברתיים, והם גם יוצאים החוצה והופכים להיות השגרירים של מדינת ישראל. אני לא יודע אם השגרירים הכי טובים של מדינת ישראל – יושב פה אחד מהשגרירים שלנו, הוא יכול להגיד לי – אבל הם שגרירים, שגרירים של תרבות, והם יודעים לחצות יבשות ולחצות תרבויות ולחבר אלינו אנשים בכל מיני פינות של העולם ולהראות משהו אחר עלינו.
אני מאוד מקווה שהדיון הזה היום ישמש לא רק לסיכום של מה שהיה, לעבר, אלא גם בבחינת הבטחה לעתיד. אני מקווה שהכנסת תוכל – אמר לי את זה קודם חברי יונה יהב: צריך לעשות למען התקציב גם בעתיד ולהגדיל אותו. אני מקווה שהמשרד יתגייס לכך. אנחנו מבחינתנו – אני מבחינתי וחברי בקדימה נעמוד לרשותכם. יכול להיות שגם צריך להשקיע יותר באמצעים לייצא את הסרטים ולהפיץ אותם בעולם. יש מדינות שיש להן מנופים וגופים מיוחדים שעוסקים רק בייצוא. בקיצור, כל אגורה שהולכת לתחום הזה היא אגורה שמחזירה את עצמה, ובגדול, ואנחנו צריכים להיות גאים על כך. אני רוצה להודות לכם, ובאמצעותכם – לכל מי שעוסק בסרטים במדינת ישראל. תודה רבה, אדוני.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. אני מזמין את חבר הכנסת עמיר פרץ לשאת דברים.
עמיר פרץ (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד שר החינוך, אני מאוד שמח לומר דברים על הדרך שבה הגיע החוק לעולם, כאן במליאת הכנסת, כי יש לי יתרון גדול על כל היושבים כאן בכנסת. אני יכול להיות הזיכרון הארגוני. אני הייתי חבר כנסת גם עם מיכה חריש וגם עם יונה יהב. לא רק עם יונה יהב – גם עם מיכה וגם עם יונה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
זה היתרון היחיד – – –
קריאה:
מה אתה רומז?
עמיר פרץ (העבודה):
קודם כול זה יתרון עובדתי. נראה, אולי יהיו עוד כמה, אני יודע? אני בהחלט חושב שצריך היום להודות לכל החברים שעוסקים בעניין. אני חושב שיונה יהב – אתה יודע שיכולים להאשים אותך בניגוד אינטרסים. עוד מישהו יכול לומר שכשהיית מעורב בחקיקת חוק הקולנוע, ידעת שתהיה ראש עיריית חיפה, וידעת שתעשה את פסטיבל הסרטים בחיפה, וידעת שזה יהפוך לאחד הימים האטרקטיביים ביותר שיש אצלך בעיר. אבל אני חושב שזה רק מצביע על כך שאתה בהחלט צמוד לנושא והולך אתו לכל מקום שאתה נמצא בו. כי אנשים ניכרים לא רק בעמדות שלהם. יש אנשי ציבור שזה בכלל לא משנה מה העמדה, מה הפוזיציה, מה התפקיד – לכל מקום שהם יגיעו הם ידעו להשפיע ולהביא לידי ביטוי את ההעדפות שלהם ואת הנושאים שהם מוכנים להתמסר להם.
כמי שיש לו ניסיון אישי בבית – הבת שלי, כפי שאתם יודעים, היא שחקנית. היתה שחקנית תיאטרון עד לא מזמן באנגליה, וחזרה הביתה עכשיו כי היא הביאה לנו נכד למשפחה, אז הנכד החזיר אותה הביתה ואנחנו שמחים על כך – אני יודע כמה קשים חייו של שחקן, לפחות בתחילת הדרך; עד כמה הנושא הוא תובעני, עד כמה אנשים מוכנים להשקיע ולתת.
אני חושב שחוק הקולנוע גם פתח הזדמנות להרבה מאוד צעירים לבוא לידי ביטוי בהפקה, בכתיבה, ביצירה, במשחק, וגם נתן הזדמנות להרבה מאוד יישובים להביא לידי ביטוי איזשהם יתרונות. אז חיפה היא חיפה, היא עיר גדולה, היא עיר שמחבקת סביבה את כולם, אבל גם בשדרות. פסטיבל הסרטים בשדרות, פסטיבל דרום, הפך אולי לאחד המפגשים האטרקטיביים ביותר, ובאמת שם באה לידי ביטוי יצירה מאוד מאוד מעניינת. אני מקפיד ללכת לשם. יש כמה יוצרים מתוך שדרות, בגלל העובדה שהאווירה הזאת נותנת לך תחושה שהנה, זה לידי, אולי גם אני יכול, אולי גם אני מנסה, ופתאום אתה רואה שזה קורה, שזה לא דבר ששייך רק לקבוצה מסוימת.
אני בהחלט מסכים אתך שאפשר לתת הזדמנות בזה שהנגישות תהיה יותר גדולה, בזה שכשמגיעות בקשות למועצת הקולנוע, שההעדפה של אזורי פריפריה תהיה יותר גדולה, ומטבע הדברים זה גם ייצור את העדיפות המתקנת שעליה דיברת.
אני בהחלט חושב שצריך להביע הערכה גדולה. אני גם רוצה להזכיר שדווקא בתקופתו של השר גאלב מג'אדלה, שהגיע למשרד והיה לו קשה מאוד לפלס את דרכו בין כל אותן קבוצות שבתחילת הדרך פחות למדו להתחכך אתו – הוא היה אחד השרים שנלחם על תקציבים, גם לתרבות. נדמה לי, מיכה, שהוא שהציע לך לבוא ולעמוד בראש מועצת הקולנוע, ואני חושב שזה דבר ראוי בפני עצמו. רציתי פשוט להדגיש: הנה, אתם רואים עוד אינטגרציה. דווקא שר מהמגזר הערבי והמגזר שהוא מגזר שמבחינתנו מחפשים הוכחות – להביא לידי ביטוי.
אני הרי אחד המתנגדים הכי גדולים למושגים האלו שהיו בעבר של "ערביסטים". בעבר היה מין מצב שכל יהודי שקצת הכיר יותר משני חבר'ה ממגזר המיעוטים, כבר הגדיר את עצמו מומחה. אני נגד. אני אומר שאם יהודי יכול לקבל תפקיד שבו הוא מטפל בכל המגזרים, אז אני נגד זה שערבי או דרוזי יגידו לו: אתה אחראי לענייני דרוזים או לענייני ערבים. אין דבר כזה. יש נושא. אתה אחראי לקולנוע לכולם, אתה אחראי לתרבות לכולם. גדעון סער אחראי לחינוך לכולם – חרדים, ערבים, יהודים. ובעניין הזה הקולנוע לא מבחין. לקולנוע יש יתרון גדול, הוא לא מבחין. איפה שיש איכות, איפה שיש יצירה, רק בסוף מגלים מה המוצא ומאיפה הוא הגיע.
אני אספר לכם סיפור. אומנם הוא קשור לבת שלי, אבל אני אספר לכם סיפור מדהים. הלכתי לאחת ההופעות שלה באנגליה. אמרתי שאני אפתיע אותה, אגיע לתיאטרון שם. היא שיחקה בהצגה על אנה פרנק; כן, באנגליה, במקום שהכי קשה להיכנס עם הצגה שיש בה גם מסר – והלכו למכללות, לתיאטראות במכללות. ופתאום ראיתי משהו קצת מוזר. בסוף ההצגה עולה – יש שם רגע מאוד דרמטי, יש בחורה בשם אִיוָה, שהיתה חברה של אנה פרנק, והיא שרדה. היא בחיים. בתום כל הצגה היא היתה מופיעה כדי לדבר עם הקהל. זה היה מרגש מאוד. אבל מה הכי מרגש? אדוני השר, אתה שומע? הבמאי מוסלמי. זה היה מדהים. הכירו לי אותו. לא הצלחתי לתפוס עד כמה זה דבר כל כך דרמטי, כמה יצירה וכמה נושאים יכולים לעשות הרבה יותר בהפלת חומות – יותר מאשר כל ניסיון של לפעמים חבורות שלמות של אנשי ציבור.
לכן, אני חושב שהקולנוע, מבחינתנו, הוא מקום שנותן הזדמנות גם ליצירה, גם לדעות, וגם לעתים הוא יצירה מתריסה שיוצרת ויכוח, שיוצרת דיון – גם זה חלק מהתפקיד של הקולנוע.
אני מברך אתכם, ואני מקווה שאני אהיה פה וגם אתם תהיו בעשור הבא. ניפגש ביום ציון 20 שנה ליום הקולנוע. אז בהצלחה לכולכם.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה לחבר הכנסת עמיר פרץ. ישיב ויסכם, בשם שרת התרבות והספורט, שר החינוך, חבר הכנסת גדעון סער. בבקשה.
ניצן הורוביץ (מרצ):
מוסלמי – – –
עמיר פרץ (העבודה):
מוסלמי.
שר החינוך גדעון סער:
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר לשעבר מיכה חריש, ראש העיר חיפה יונה יהב, כנסת נכבדה, לפני כעשור היו כאן במשכן הזה קבוצה של חברי כנסת, חלקם גם דיברו כאן היום מהדוכן, יחד עם שרים ויחד עם אמנים, שחברו יחד מתוך נקודת מבט שראתה בעיניים כלות את השקיעה, או את הנסיגה, של אחד מענפי התרבות והיצירה החשובים ביותר, וזה ענף הקולנוע. עם פחות משליש האחוז צופים, ומספר הפקות בשנה שניתן לספור על יד אחת, היה נראה כאילו הרומן בין הקולנוע לבין הצופה הישראלי הגיע לסיומו; והבעיות הרבות, הביורוקרטיה, בעיות התקציב, חברו יחד והתוו עד אותה העת עתיד שנראה לנו שחור.
היום, מקץ עשר שנים, פניו של הקולנוע הישראלי שונות לחלוטין, שונו ללא הכר. מאותה נקודת שפל חסרת תקדים שתיארתי, הקולנוע הישראלי פרץ קדימה, הכפיל ושילש את מספר הסרטים היוצאים לאקרנים מדי שנה, והפך לשם נרדף בעולם לאיכות קולנועית יוצאת דופן, לחדשנות ולאמירה חברתית נוקבת. לא פחות מ-600 סרטים עלילתיים ותיעודיים יצאו לאקרנים בישראל בתוך עשור, על-פי המידע שנמסר לי – מספר כפול מכלל הסרטים שהופקו עד אז בתעשיית הקולנוע הישראלית. הסרטים הישראליים הוזמנו להשתתף בלמעלה מ-600 פסטיבלים ברחבי העולם, וזכו בלמעלה מ-900 פרסים בין-לאומיים. 20 הסרטים העלילתיים שיוצאים בשנה בישראל מתמודדים בכל שנה מול היצע של כ-250 סרטים זרים משאר מדינות העולם. אין שום תחום תרבות נוסף שמתמודד עם היצע ותחרות כה עזה כמו תחום הקולנוע, והתחרות הזאת רק מעצימה את מידת ההצלחה של הקולנוע הישראלי. הקולנוע הישראלי מצליח לגעת, להשפיע ולרגש קהל של מאות אלפים ברחבי העולם. אהבת הקהל היא שהחזירה את הקולנוע הישראלי אחרי גלות של 23 שנה אל פרסי האוסקר, והפעם למשך שלוש שנים רצופות, עם "בופור", "ואלס עם בשיר" ו"עג'מי".
המהפך המופלא הזה הוא דוגמה מאלפת ומדהימה לכוחה של היצירה המקומית שמשקיעים בה את התקציבים הראויים. הגיבורים האמיתיים של המהפכה הזאת הם התסריטאים, השחקנים, הבמאים, המפיקים וכל אלה שעוסקים בתעשיית הקולנוע הישראלית, ששמרו לקולנוע הישראלי חסד נעורים, ולמרות שנות הבצורת הקשות המשיכו ליצור ולפתח את תעשיית הקולנוע בישראל.
חברי הכנסת, במובן הזה, אנחנו מציינים היום עשור שהוא מעין סגירת מעגל. אני חושב שהקולנוע הישראלי הוא שגריר טוב של ישראל, גם כאשר הוא משקף אמירות ביקורתיות או שנויות במחלוקת על החברה הישראלית או על מדיניות. הוא משקף את פניה של החברה הישראלית. מועצת הקולנוע, בראשות פרופסור אלכסנדר, עורכת בימים האלה שינויים במבחני התמיכה במטרה ליצור תנאים טובים יותר לצמיחה של יצירה קולנועית במחוזות הפחות מרכזיים של החברה הישראלית, ולעודד צריכה של קולנוע ישראלי בקרב קהלים שאינם בדרך כלל מבאי אולמות ההקרנה. שילוב מלא של הפריפריה בקולנוע הישראלי יטיב, יעשיר וישבח את האיכות של הקולנוע הישראלי, ויהיה צעד נוסף וחשוב בדרכו לפסגות נוספות.
אני מוצא לנכון לסיים את הדברים, לאחר ששמעתי את הדוברים השונים, אולי בשתיים, שלוש הערות קצרות: 1. אני מסכים לדברים שאמר חבר הכנסת אורבך לגבי האיפוק שראוי לנקוט בכל מה שנוגע לתכנים במדינה דמוקרטית; 2. אני חושב שאנחנו, כחברה – אומנם היה שיפור מסוים בתקציב התרבות בקדנציה הזאת, אבל הוא רחוק מלהיות מספיק. הוא רחוק מלהיות מה שאנחנו היינו מצפים במדינה שתרבות היא נדבך והיא טעם החיים בה. הוא דבר חשוב מאוד; הוא לא מותרות. אני הצגתי את העמדה הזאת גם בישיבות הממשלה וגם בישיבות הממשלה שעסקו בתקציב המדינה, ואני מקווה שהעתיד יהיה טוב יותר.
אני, כמובן, אומר את הדברים גם על דעת שרת התרבות והספורט, שאני יודע שהנושא חשוב ללבה, אבל מפאת מחלה לא הצליחה להגיע לדיון הזה, וכולנו ודאי מאחלים לה רפואה שלמה.
היו"ר יעקב אדרי:
תודה לשר החינוך, חבר הכנסת גדעון סער. אנחנו מסתפקים בדברי הסיכום, כמובן, של שר החינוך. לכם אני מאחל הצלחה בהמשך הדרך, ונתראה באמת בעשור הבא.