קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום דרישה לשינוי עמדת הפרקליטות בנוגע לקרקעות ביישוב מגרון היו"ר שלמה מולה: אני עובר להצעות לסדר-היום: דרישה לשינוי עמדת הפרקליטות בנוגע לקרקעות ביישוב מגרון, מס' 6509 ו-6506. ישיב שר המשפטים, אבל ראשון הדוברים הוא אריה אלדד. בבקשה, אריה. ואחריו – אם הוא נמצא, זאב אלקין. אם לא, אנחנו נעבור ישר לתשובת השר. לרשותך שלוש דקות. אריה אלדד (האיחוד הלאומי): אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, כלל בסיסי בכל מערכת המשפט הוא שהיא לא מדברת בשני קולות. בהנחיות פרקליט המדינה מצאתי כתוב: המדינה, כנאמן הציבור, חייבת לנהוג כלפי הציבור על-פי אמות-מידה מיוחדות של אמון. תחושת הצדק מחייבת כי המדינה לא תתנער ממשמעותן המשפטית של עובדות המקובלות עליה. על הפרקליטים להימנע מהכחשה בלתי נאותה של טענות אשר אינן עולות בקנה אחד עם ראיות משכנעות הנמצאות בידי המדינה. "שלום עכשיו" פנה לבג"ץ בקשר ליישוב מגרון וביקש שהמדינה תהרוס אותו. ענתה הפרקליטות לבג"ץ שהקרקע במגרון באמת פרטית, בבעלות ערבית, ולכן היישוב יפונה. אבל בגלל אופי הטיעון בבג"ץ לא הציגה המדינה, ולא נדרשו התובעים או העותרים להציג מסמכים כלשהם או ראיות אחרות. בג"ץ לא בוחן ראיות. במקביל, העותרים – אדוני שר המשפטים, אנא הקשב, כי הדברים הם בלוז הדיון – העותרים שביקשו להרוס את היישוב מגרון בטענה שהקרקע פרטית, והמדינה אימצה את טענתם – אותם עותרים הגישו בבית-משפט השלום בירושלים תביעת פיצויים נגד המדינה בדרישה שהמדינה תפצה אותם, משום שזרים פלשו לאדמותיהם ועשו בהן שימוש. כשהמדינה באה להשיב לעותרים בתביעת הפיצויים – ואני מצטט מתשובת המדינה: "תובעים 1 ו-3 אין להם שום זכות בקרקע. תובעים 2, 5 ו-4 לא צירפו כל מסמך להוכחת זכויותיהם בקרקע, וזאת למרות שוודאי מדובר במסמך מהותי שחובה לצרפו לכתב התביעה". כלומר, כשהמדינה היא הנתבעת היא אומרת לתובעים: תוכיחו בכלל שאתם בעלי הקרקע; כשהם באים לעתור בבג"ץ היא אומרת: אכן קרקע פרטית, ולא דורשת שהם יוכיחו בעלות על הקרקע. הקרקע במגרון רשומה על שני כפרים ערביים, אלא שמעולם לא קם בעל הקרקע לתבוע. אנחנו אומרים: האדמות במגרון הן אדמות נפקדים, ואולי בכלל "בעלים" פיקטיביים שאינם קיימים כלל, וזה הבדל מהותי מאדמה שנמצאת בבעלות של בעל קרקע חי שתובע את אדמתו. אינני מבין מדוע המדינה מדברת בשני קולות: כאשר היא הולכת לבית-משפט שלום, והיא הנתבעת, היא אומרת: תוכיחו שאתם בעלי הקרקע; כשהיא באה לצדד בעמדתה של "שלום עכשיו" ולדרוש הריסה של הקרקע, היא אומרת: קרקע פרטית. אי-אפשר לדבר בשני קולות. ועוד משפט אחד לסיום. יש תביעה שנדונה בבית-משפט על מגרש בבית-חנינא, גוש 30614, שהוא בבעלות של בעלי קרקע יהודים. בתוכו שישה מבנים שנבנו שלא כחוק על-ידי ערבים, ולידו גוש 30615, שעליו נבנו 20 בניינים לא חוקיים על-ידי ערבים. הגישו בעלי הקרקע עתירה לבג"ץ כדי שיהרסו את הבתים שנבנו על אדמתם. מה משיבה המדינה? דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות באופן אכיפת דיני התכנון והבנייה בירושלים. כלומר, כשזו אדמה של יהודי שערבי בנה עליה שלא כדין, באה המדינה ואומרת לדחות את העתירה, זה בכלל עניין של אכיפה, תדרשו אכיפה מעיריית ירושלים. כאשר היא באה לבג"ץ, כאשר ערבי טוען לבעלות על אדמה יהודית, בלי להוכיח את הבעלות, אומרת המדינה: דין הקרקע כדין אדמה פרטית, ודין היישוב ליהרס. לא תהיה לכם איפה ואיפה, אדוני שר המשפטים. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה, חבר הכנסת אלדד. אדוני השר, המציע השני הגיע, אז אני מבקש לתת לחבר הכנסת אלקין לבוא ולשאת דברו. בבקשה, אדוני. לרשותך שלוש דקות. זאב אלקין (הליכוד): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי השרים וחברי הכנסת, אני חושב שהמקרה של הדיון הזה, על עניין מגרון, הוא דוגמה מצוינת למה שמתרחש סביב כל הפרשה הזאת של הקרקעות הפרטיות, שעלתה על סדר-יומה של הכנסת בהצעה לסדר-היום פה רק לפני שעה וחצי, נדמה לי, ודנו בכל המקומות הבעייתיים. כבר הציג כאן ידידי חבר הכנסת אריה אלדד את המסכת המשפטית המורכבת מאוד של התיק הזה, שלכאורה הוא כל כך פשוט. כשאני מסתכל, לא רק על השיח הציבורי על עניין מגרון, ולא רק על החלטות בית-המשפט, אלא איך המדינה משיבה – חברי השרים, משיבה בשמכם, בראש ובראשונה כממשלה – לעתירות לבית-המשפט העליון, מגיעה המדינה ואומרת: ברור, זו קרקע פרטית. אחרי שהמדינה אומרת, ברור, זה קרקע פרטית, מה הפלא שבסוף בית-המשפט העליון אומר: קרקע פרטית מובהקת – אין מה לעשות, צריך כמובן לפנות, אין פתרון אחר. כשאתה מתעמק בכל מה שקורה סביב הסוגיה הזאת בפן המשפטי, פתאום מתחילות לעלות שאלות. והנה, ציטט כאן חברי חבר הכנסת אריה אלדד את המסמך שהיה ידוע כבר מזמן – שהמדינה ענתה את כל מה שהיא ענתה, כשבמקביל, בתביעת הפיצויים, המדינה אומרת: לא, לא לפצות, אנחנו לא מתכוונים, כי מי אתם בכלל? אין לכם פה שום זכויות ואין לכם הוכחת זכויות. אבל השבוע, או יותר נכון בשבוע שעבר, נפל דבר. בשבוע שעבר – והזכיר את זה חבר הכנסת אריה אלדד ולכן העלינו את זה על סדר-יומה של הכנסת עכשיו, אדוני שר המשפטים – התובעים, שהם אותם תובעים גם לפינוי, אלה שדרשו את הפיצוי, משכו את העתירה שלהם ברגע שדרשו מהם להציג מסמכים, ואמרו: אנחנו לא מעוניינים בהמשך ההתדיינות. אם אלה לא עובדות חדשות שצריכות לחייב את הממשלה לקחת חזרה את כל הסיפור הזה ולשאול את עצמה אם ההודעות שהיא מסרה לבג"ץ הן בכלל הודעות נכונות, אז אני לא יודע מה זה עובדות חדשות. ולכן, אנחנו כמעט בדקה התשעים, אדוני שר המשפטים. אני יודע שהמדינה ביקשה דחייה באותו תיק שעוד לא היתה עליו החלטה חלוטה, וזה תיק גבעת-אסף, וכולנו ממתינים להחלטת בג"ץ בעקבות אותה בקשה. אבל בעניין של מגרון יש לכאורה פסק חלוט. אבל הפסק הזה מתבסס על תשובה מוטעית של המדינה, שהיום ברור לכול שרצו עם התובעים בלי לבדוק בכלל מה עומד מאחורי זה. ומבחן קל מאוד שהם היו צריכים לעמוד בו, הם העדיפו לסגת ולא לעמוד בו. ולכן, אדוני שר המשפטים, אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולפנות אליך ולשר לנדאו, וכמובן דרככם לממשלה כולה, ולהגיד: יש לנו כמה חודשים ספורים למנוע את האסון. המדינה חייבת לשקול מחדש את כל העובדות בתיק הזה, לגבש מחדש פנייה לבג"ץ, לאור ההתפתחויות החדשות, וכמובן לבטל את ההריסה. אחרת כולנו נצפה באסון לעשרות משפחות שביתן ייהרס. הם יפונו מבתיהם על לא עוול בכפם, בלי שאיזה הליך משפטי, נורמלי, הגון, יתקיים בעניינם. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה, אדוני. אני מבקש להזמין את כבוד שר המשפטים לענות למציעים. נדמה לי שגם בהצעה הבאה לסדר-היום אדוני שר המשפטים הוא העונה לנו. בבקשה. שר המשפטים יעקב נאמן: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הפעם התשובה שלי תהיה קצת יותר קצרה; אני מבטיח. אני רוצה להביא לידיעת חברי הכנסת הנכבדים את התגובה שקיבלתי מהגברת אסנת מנדל, מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, ומר מייק בלס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ): ביום ב' באב התשע"א, 2 באוגוסט 2011, נתן בית-המשפט העליון פסק-דין בבג"ץ 8887/06, שהוא העתירה שהגישו שישה תושבים פלסטינים, ביחד עם עותרת שביעית, ציבורית, עמותת "שלום עכשיו – ש.ע.ל מפעלים חינוכיים", בדרישה לפינוי המאחז מגרון. בפסק-הדין הורה בית-המשפט על פינוי המאחז מגרון עד ליום ח' בניסן תשע"ב, 31 במרס 2012. עמדת המדינה, הן בהליכים בבג"ץ 8887/06 והן בתובענה הנזיקית שהגישו תושבים פלסטינים לבית-משפט השלום בירושלים בשל הקמת מגרון – תיק אזרחי 19157/08 – היא כי המקרקעין שעליהם הוקמו המבנים במגרון הם מקרקעין פרטיים, מוסדרים, של תושבים פלסטינים. התובעים הפלסטינים ביקשו ביום ט' בחשוון התשע"ב, 6 בנובמבר 2011, להפסיק את התובענה בבית-משפט השלום תוך שמירה על זכותם לשוב ולחדשה במידה שלא יקוים פסק-הדין בבג"ץ 8887/06 במועד שנקבע לו, זאת בטענה כי פסק-הדין בעתירה לבג"ץ, יש בו כדי לתת מזור לחלק מהסעדים שלהם הם זכאים, לטענתם. כיוון שעמדת המדינה בבג"ץ בנוגע למקרקעין במגרון מבוססת על כך שמקרקעין אלה הינם מקרקעין פרטיים, מוסדרים, של תושבים פלסטינים, וזאת ללא קשר לזהות העותרים בעתירה 8887/06, אין בבקשת התובעים הפלסטינים להפסיק את התובענה בבית-משפט השלום בירושלים, על נימוקיה, כדי לשנות מעמדת המדינה בנוגע למקרקעין במגרון. לדעתנו, מן הראוי והרצוי ללבן סוגיה לא פשוטה זו בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה, אדוני שר המשפטים. עמדה אחרת? בבקשה. רגע, מה השר מציע רק? שר המשפטים יעקב נאמן: ועדה. היו"ר שלמה מולה: ועדה, בבקשה. איזו ועדה? שר המשפטים יעקב נאמן: ועדת חוקה, חוק ומשפט. היו"ר שלמה מולה: ועדת חוקה, חוק ומשפט. בבקשה, אדוני, עמדה אחרת. נסים זאב (ש"ס): כבוד השר, אדוני היושב-ראש, עמדת הבג"ץ ידועה. הממשלה, יש בידה לעשות. היא יכולה לאפשר את קניית אותן קרקעות, אם הוכחה בעלות פלסטינית. אני לא בטוח בזה, אבל גם אם הוכח, יש שם בתים קיימים, משפחות גרות שם. איך אפשר להרוס את אותם בתים? אפשר לפצות את הפלסטינים על אותו חצי דונם שהבית נמצא עליו, אבל לגרום נזק של פי כמה רק כדי לקיים את מצוות הבג"ץ? עם כל הכבוד, העניין הזה קשור לממשלה. החלטת ממשלה. ואם הממשלה תחליט להפקיע – יש ביכולתה להפקיע, כמו שהיא מפקיעה כל שטח אחר. היו"ר שלמה מולה: תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. השר ביקש ועדה. אני מניח שהמציעים מסכימים, אז אנחנו הולכים להצבעה, בבקשה. מי שבעד – בעד ועדה. מי שנגד – הסרה. אנחנו עוברים להצבעה. הצבעה מס' 10 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 9 נגד – אין נמנעים – אין ההצבעה להעביר את הנושא לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. היו"ר שלמה מולה: תשעה בעד, אין מתנגדים. אכן, הנושא יעבור לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט.