קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
יוקר המחיה – ממשלת נתניהו נלחמת במעמד הביניים ובשכבות החלשות
היו"ר ראובן ריבלין:
נמצא אתנו השר בגין, אשר ישיב היום על כל ההצעות אשר הממשלה מתבקשת לענות עליהן – הצעות לסדר-היום שמספרן 6242 ו-6243.
יעקב אדרי (קדימה):
למה לא שר האוצר?
היו"ר ראובן ריבלין:
אני לא – – –
יעקב אדרי (קדימה):
– – – אבל למה לא שר האוצר?
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת אדרי, הואיל וגם אתה היית פעם שר בממשלה – – –
שלמה מולה (קדימה):
למה לא ראש הממשלה למשל?
היו"ר ראובן ריבלין:
כל השאלות שלכם הן שאלות שבוודאי יעניינו את העיתונות, ואני מציע לכם לפנות אליה. הרי אני יכול להסביר לכם. הואיל ואתם הייתם שרים אבל לא הייתם יושבי-ראש כנסת, לי יש יתרון, הייתי גם שר והייתי גם יושב-ראש כנסת. אני יכול לזמן את הכנסת, הממשלה יכולה לבקש מהשר שישיב, ואין לי יכולת לכפות עליה. אם אתה חושב שלא השר בגין צריך להשיב אלא שר אחר, בוודאי תוכל להביע את עמדתך או מעל הבמה או בכל דרך אחרת.
נחמן שי (קדימה):
זה זלזול.
שלמה מולה (קדימה):
הממשלה מזלזלת.
היו"ר ראובן ריבלין:
למשל, יכול לשאול באותה עוצמה של שאלה מדוע ראש הממשלה לא יענה, או מדוע – – –
נחמן שי (קדימה):
גם זה לא היה מזיק.
קריאה:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הנשיא לא יוכל לענות היום, כי היום הוא חוגג את יום הולדתו ה-88. האיש הצעיר נמצא בביתו, ואנחנו מאחלים לו כולם – בוודאי כולכם תצטרפו לברכות של – – –
רוני בר-און (קדימה):
צריך להגיד גם היום, גם היום.
היו"ר ראובן ריבלין:
יום הולדת חוגגים פעם בשנה.
רוני בר-און (קדימה):
שבע ברכות, שבע ברכות.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, שבע ברכות זה עניין אחר, זה בעניין אחר.
רוני בר-און (קדימה):
לא, זה גם בעניין הזה, תאמין לי שאני יודע.
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי, נשיא בעמנו – אנחנו מברכים את הנשיא, גם חבר הכנסת בר-און, גם כל הנוכחים כאן, ליום הולדתו ה-88 – – –
רוני בר-און (קדימה):
אולי נשיר ביחד "היום יום הולדת"?
היו"ר ראובן ריבלין:
ליום הולדתו ה-88, ואני לא אומר עד מתי.
אריה ביבי (קדימה):
– – –
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
הערה לסדר – – – הסיעה הגדולה ביותר – – – האיחוד הלאומי, שהיא סיעה יותר קטנה – אני מבקש לפנות אותם ולראות בזה תקדים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הואיל ואני לא עושה העברה של חברי כנסת, כמו של אזרחים, ממקום למקום, אנחנו ניקח את זה בחשבון בישיבה הבאה של הכנסת.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אפשר גם הצעה לסדר?
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
לא, הוא הפולש, הוא לא יכול להציע.
היו"ר ראובן ריבלין:
כבוד השר בגין, מבחינת ההייררכיה, אם רק תשים לב, חבר הכנסת טיבי, התלונה יכולה לבוא גם מיהדות התורה באותה עוצמה שהיא באה מצדך.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אגב, החרדים מאוד מקופחים בנושאים לא מעטים.
היו"ר ראובן ריבלין:
אז אני רואה את התלונה שלך כתלונתה של יהדות התורה ושל רע"ם-תע"ל יחד.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אנחנו נדון בעניין זה, גברתי המזכירה – – –
אריה ביבי (קדימה):
– – – לחברי ממשלה, הם 24 והם 30.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת ביבי, אני לא יכול לצפות כמה חברי ממשלה יגיעו, ומעבר לכך, אני לא יכול לצפות כמה חברים שביקשו לכנס את הכנסת יגיעו. אני מוכרח לומר שסיעת קדימה – – –
נחמן שי (קדימה):
– – – כיסאות – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – – הנוכחות של סיעת קדימה מכובדת. תודה. רבותי, אני מזמין את ראשונת הדוברים, שהיא ראש האופוזיציה, אשר מבקשת כמציעת ההצעה לסדר-היום בתמיכת 50 חברי כנסת להעלות את נושא יוקר המחיה – ממשלת נתניהו נלחמת במעמד הביניים ובשכבות החלשות. גברתי ראש האופוזיציה, נא לעלות לדוכן. השר בגין משיב, והוא ישיב על כל – – –
ציפי לבני (קדימה):
אדוני היושב-ראש, כן, אכן הנוכחות של חברי קדימה היא לא רק מכובדת, היא מכבדת. היא מכבדת את אזרחי מדינת ישראל, את אלה שמפגינים בחוץ, את אלה שגרים באוהלים, את אלה שיוצאים לרחובות, כי הגיע הזמן לקיים את הדיון הזה, והדיון הזה צריך להתקיים כאן.
אבל למרות הזלזול המובהק של הממשלה – שרק ביטוי שלו אנחנו רואים היום בכנסת – בכל מה שקורה בחוץ – הרי דבר גדול קורה בקיץ 2011 במדינת ישראל. הרי אם שנתיים דיברנו על גל עכור ששוטף את ישראל, הרי בסוף הישראלים הרימו את ראשם מעל הגל העכור הזה והפכו את הקיץ הזה לקיץ של תקווה. הייאוש מתחלף לתקווה בתל-אביב, בבאר-שבע, בעפולה, בחיפה, במרכז, בפריפריה.
הדבר המדהים הזה – וזה דבר מדהים שקורה מחוץ לדלתות הסגורות של הכנסת היום – יכול וצריך להסתיים בלידתה מחדש של ישראל החדשה, ישראל של ערכים, חברה צודקת. הדבר המדהים הזה עלול להסתיים בלא-כלום, באיזה העברת מספרים מסעיף לסעיף בספר התקציב, אם בכלל. וכמיהת הלב הציבורית, הצדק החברתי הזה שילדים קטנים מדברים עליו, לוקחים מגאפון וצועקים לצד ההורים שלהם – הרי הצדק החברתי הזה הוא לא רק העברת כספים מסעיף לסעיף בתקציב המדינה, אלא מגיע להם, לילדים הקטנים האלה ולהורים שלהם, שינוי עמוק ומהותי בזהות של ישראל, גם אם הם לא יודעים לנסח את זה בסעיפים ותתי-סעיפים. שאף אחד לא יבקש מהם לכתוב באופן מדויק את סל הדרישות שלהם, וגם שימצאו את המקורות. אסור לבקש מהם למצוא מקורות תקציביים, זה לא התפקיד שלהם. התפקיד שלהם היה – הזכות שלהם והחובה שלהם היו להציף את הבעיה הזאת.
כשאני פוגשת אשה צעירה שאומרת לי: תראי, אני אמא לילדים, למדתי באוניברסיטה, אני עובדת היום, ואני בקושי מצליחה לשלוח את הילדים שלי למעון; אני מתביישת לבקש כסף מההורים שלי שיממנו לי את המעון לנכדים שלהם; הם מספיק השקיעו בחינוך שלי ובדאגה לי. אבל היא אומרת: אני בעד, ואני בעד המחאה, אבל פתאום מאיימים עלי שאם אני אמשיך למחות אני אפגע בביטחון ישראל, כי אני צריכה להחליט אם המקור התקציבי למימון חינוך חינם הוא פגיעה בתקציב הביטחון. והיא אומרת לי: אני לא מסוגלת להחליט את זה, אני לא רוצה לפגוע בביטחון המדינה. עד כדי כך מדובר באנשים שהם אנשים טובים ואכפת להם ממה שקורה, ולא הם צריכים לקבל את ההחלטות האלה, לא הם צריכים לקבוע את המקורות התקציביים לסעיפים ותתי-סעיפים.
התפקיד שלהם זה להילחם. אנחנו צריכים להילחם עבורם, עבור העתיד שלהם ועבור עתיד הילדים שלהם, והפתרונות והמקורות התקציביים זה התפקיד של ההנהגה, והדיון הזה היה צריך להתקיים כאן בכנסת. העוול החברתי התחיל כאן, סדרי העדיפויות הלקויים התחילו כאן, הפוליטיקה של ההישרדות, העדיפות לסקטורים קטנים על הרוב הציוני והישראלי התחילו כאן, בבית הזה, וכאן זה צריך להסתיים. כאן צריך להתחיל התיקון.
אבל היום, ביום הזה, דלתות הבית הזה סגורות בפניהם. היום בבית הזה היינו צריכים, קדימה והאופוזיציה, להכריח לקיים את הדיון הזה כאן. וזה התפקיד של הנהגה – לסרטט את החזון. זה לא תפקיד של ועדה. זה לא עוד ועדה. ההנהגה צריכה לסרטט חזון. העם בחר את נבחריו, הוא לא בחר ועדות. הוועדות הן שצריכות לתרגם את החזון לתוכניות ולמספרים, זה בסדר, אבל הן לא תחליף להנהגה שצריכה להוביל את המדינה הזאת. וכשיש חזון, ראש ממשלה לא צריך להתלונן על הפקידים, הוא צריך להראות להם את הדרך. התיקון יכול וצריך להתחיל כאן ועכשיו, אבל הוא דורש, כמובן, מנהיגות עם חזון אחר, כזאת שלא מקווה רק להגיע לספטמבר כדי שהעוול החברתי יתערבב בכישלון המדיני הצפוי, כי הרי הלב מתקומם כשאנחנו שומעים על קבינט חברתי-כלכלי שהתכנס אתמול ולא דן בכלל בכל הצעקה הזאת שקמה מצד אזרחי ישראל כולם, כאילו מדובר במדינה אחרת.
מדברים על מדינת תל-אביב. היא כבר לא מדינת תל-אביב, היא של כולם. אבל חדר ישיבות הממשלה והקבינט הוא כנראה מדינה בפני עצמה, שחיה באיזה חדר סגור ולא קשור. כפי שזה לא נתפס בעיני שדלתות הכנסת סגורות היום בפני המפגינים, זה לא נתפס שנאלצנו לקיים את הדיון הזה בכוח. בכוח פוליטי, כמובן. והכינוס הזה מתקיים כאן לרגל שיפוצים במתקן, וזה בסדר, אבל מה שצריך שיפוץ ותיקון זה הבית הזה, מדינת ישראל, שהיא הבית של כולנו.
מה אפשר להגיד על תפיסת הדמוקרטיה? חלק מהצעקה הוא גם המהות של הדמוקרטיה. מה אפשר לומר על תפיסת הדמוקרטיה של ראש ממשלה, שלא רק לא רוצה לקיים את הדיון הזה כאן, אלא גם מסרב להביא תקציב חדש לשנת 2012 לכנסת ישראל לאישור? הגשנו הצעה, כל חברי סיעת קדימה. הרי יש שתי אפשרויות: או שהוא לא מתכוון באמת; אופציה. הוא אומר: אני מבין שאני צריך לשנות את סדרי העדיפויות, את השקפת עולמי, אבל אין משמעות לזה אם לא יהיה שינוי מהותי בתקציב; או שהוא מתכוון להשתמש במשהו שכבר קיים ולעקוף את הבית על זה. ועל זה, אדוני היושב-ראש, גם אתה צריך להצטרף. אם התקציב הקודם הולך להישאר מהותית, הרי לא הולך להיות שום מענה לזעקה בחוץ. אבל אם הולכים להיות בו שינויים מהותיים, זה לא יכול להתבסס על חוק תקציב דו-שנתי שהועבר לצורכי הישרדות פוליטית.
אבל נראה לי שחלק מהפוליטיקאים לא מבינים באמת את עומק השבר. זאת אומרת, הם אומרים מלים שכאילו מחבקות, אבל הם לא מבינים באמת מה זה אומר צדק חברתי. ובסוף כמיהת הלב הזאת מתורגמת על-ידי כל אחד מהציבור למשהו אחר, אבל יש כאן משהו אחד שהוא גדול. הרי מאות אלפי האנשים האלה שיצאו לרחובות הם ישראל במיטבה, הם בוגרי מערכות החינוך ותנועות הנוער. זה אלה ששירתו בצבא ויבואו לשירות המילואים כשיקראו להם. הם מוכנים להמשיך ולשרת. הם רוצים מדינה שבה כל ישראל ערבים זה לזה, אבל לא רק הם ערבים בחייהם לקיומה של המדינה. הם למדו בבית-ספר ובאוניברסיטה, כי ההורים שלהם אמרו להם שאם ילמדו ויצטיינו, הם יצליחו בחיים. והם מצליחים בלימודים, אבל הם מרגישים שהחיים שלהם לא הופכים לאותו סיפור הצלחה שהם חלמו עליו.
אבל המחאה הזאת גרמה להם להבין משהו אחר. המחאה הזאת גרמה להם להבין שאף שהם עשו כל מה שאמרו להם ולמדו והשקיעו והצטמצמו וניסו לחסוך, זה שהם לא גומרים את החודש זה לא מפני שהם לא בסדר, זה מפני שהמדינה לא בסדר אתם. וזה התיקון שהם היום דורשים. הרי האזרחים הצעירים המדהימים האלה מוכנים לשלם מסים, אבל זכותם לדעת שגם המיסוי צודק והוגן, וגובים יותר ממי שיש לו, וגם לצורך התיקון הזה – להפסיק את הורדות המסים מהחברות ולהתחיל להוריד את המסים העקיפים ואת המע"מ ואת מסי הקנייה ואת הבלו. הרי בשביל זה לא צריך ועדות, את זה אנחנו כבר יודעים שצריך לעשות. למה לחכות? הרי בסופו של דבר למה הם צריכים לחכות כדי שכל קנייה בסופר, ביקור מקרי בסופר, לא יסתכם במאות שקלים לביקור, והמים והחשמל לא יהפכו למותרות? את זה אפשר לעשות עכשיו.
זכותם לדעת שהמסים משמשים למטרות ראויות, ושרידות פוליטית, חברי, זה לא מטרה ראויה. מטרות ראויות הן חינוך מהגיל הרך, שמייצר שוויון הזדמנויות לכל ילד במדינת ישראל, בלי קשר למצב הכלכלי של ההורים שלו, בלי קשר למקום המגורים שלו, בלי קשר לזרם הדתי שאליו הוא משתייך. זכותם שיוכלו לשלוח את הילדים למעונות שלא צריך לקחת משכנתה או להוכיח מסכנות כדי לשלוח את הילד אליהם, ולא צריך לבקש מההורים שיעזרו במימון.
מטרה ראויה זאת מערכת בריאות ציבורית; גם אחיות לא מופרטות בבתי-הספר וגם רפואה ציבורית. מדינה שבה אנשים שחיים בפריפריה חיים פחות כי הם לא מקבלים את השירותים ממדינת ישראל כפי שמקבלים העשירים או אלה שחיים במרכז, זאת מדינה שאין בה צדק חברתי. כשאנחנו מדברים על הבריאות, הרי לא מדובר רק על החולים. בואו נדבר גם על הרופאים, על המתמחים הצעירים, שהשקיעו את כל זמנם בלימודים והם רוצים להתחיל בשכר שלא מתחיל ב-20 ו-שקל לשעה. הם רוצים יותר. זה לא מגיע להם? הם חלק מאותה קבוצה, הם לא רק נותני שירותים לקבוצה הזאת. ומגיעה להם גם ממשלה שלא מפריטה את עצמה לדעת, אלא מתייעלת לטובתם. וגם אם מפריטים – ויש שירותים שאפשר להפריט – הממשלה לא מסירה את האחריות הכוללת מעל כתפיה. היא לא מעבירה את האחריות לסקטור הפרטי. היא מעבירה טכנית את השירות, אבל האחריות הכוללת נשארת עליה. ואנחנו בעד תחרות ושוק חופשי שמורידים מחירים, ובלבד שאם יש כשל שוק הממשלה מתערבת וגם מחזירה בעת הצורך חלק מהמוצרים לפיקוח.
אני מאמינה שמגיע להם יותר מאשר הדיון הכלכלי, לצעירים האלה שבחוץ. אני מאמינה שמגיע להם להיות גאים בישראל. מגיע להם שישראל תהיה חברה של כבוד בעולם החופשי ולא אחות חורגת ומנודה, כפי שקורה לישראל בשנתיים האחרונות. וכשזה יקרה, אף אחד מהצעירים האלה לא יחפש את העתיד שלו מעבר לים, כי הוא ידע שיש עתיד של תקווה לילדים שלו כאן. אני מאמינה שמגיעה להם מדינה חזקה, ולא חרדה מכל שינוי באזור; מדינה שהערכים שלה כיהודית ודמוקרטית לא מתנגשים זה בזה, לעתים בכוונת מכוון, והורסים את מרקם החיים העדין, המסובך והיפהפה שמתקיים בחברה הישראלית. אתם יודעים מה? מגיע להם גם לחיות בשלום. וכל זה יקרה כשתהיה כאן הנהגה שתכריע בשלוש אבני היסוד האלה, שאז המדינה הזאת תהיה ראויה וצודקת.
וצריך לשלב את שני צדי המשוואה בכולם: גם להגיע להסדר ולהכריע בתחום המדיני-ביטחוני, הסדר המעגן את הביטחון, גם להכריע ולייצר שינוי מוחלט בסדר העדיפויות הכלכלי-חברתי, כשהכלכלה היא לטובת החברה הצודקת, וגם לשלב את הערכים של יהודית ודמוקרטית. וכל זה זה חלק מהמכלול המלא. וכשנעשה את זה – וזה תפקידה של הנהגה – נוכל לכתוב את פרק ב' בציונות, שבו ב' זה לא אוהל אלא הבית של כולנו.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני, שגם עמדה בלוח הזמנים. חבר הכנסת מוחמד ברכה, סגן יושב-ראש הכנסת, מוזמן לומר את דברו באותה הצעה לסדר-היום בנושא יוקר המחיה – ממשלת נתניהו נלחמת במעמד הביניים ובשכבות החלשות. בבקשה, אדוני.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית אני רוצה שוב לשלוח ברכה למאות אלפי האזרחים, במיוחד הצעירים, שיצאו לרחובות. חשבו בתחילה שמדובר בבועה תל-אביבית, והסתבר שהבועה אפפה וכללה את כל היישובים במדינת ישראל, מהצפון עד הדרום, יהודים וערבים. אני חושב שזה פשוט מחזק, מעודד, גם בשאלת הצדק החברתי אבל גם בשאלה הדמוקרטית – עצם הצבת הקווים בחברה הישראלית בין המנצלים למנוצלים, בין הסובלים לבין הנהנים, הנהנים יותר מדי. אני חושב שזה גם תרומה לעניין הדמוקרטי, ובעצם זה מקהה מיני תפיסות על חלוקה שהימין ניסה לכפות בשיח הפוליטי במדינת ישראל, של יהודים וערבים, כאילו כל היהודים נגד הערבים וכל הערבים נגד כל היהודים. התפיסה הזאת כמובן אינה מקובלת עלי. יהודים וערבים יכולים להיות שותפים לטוב וגם יכולים להיות שותפים לרע. גם אלה בציבור היהודי שלא רוצים שיתוף פעולה וגם אלה באוכלוסייה הערבית שלא רוצים שיתוף פעולה – הם נפגשים באותה נקודה מול המגמה והרצון לייצר צדק חברתי שכולל ומשרת את כל אזרחי המדינה.
אני, אדוני היושב-ראש, רואה בחומרה רבה את ההתייחסות של הממשלה לעצם הדיון הזה. בעצם, הממשלה חיה בשלה, והעם בשלו. וכפי שקבענו כבר בתחילת המחאה, שאם הממשלה נגד העם, העם נגד הממשלה, אני חושב שזו השאלה היסודית. השאלה היא לא עוד ועדה שבאה לספוג את המחאה ולא לבטא אותה, ועדת ניקוז וויסות ולא ועדת שינוי ותמורות של צדק חברתי. מה שנדרש הוא שינוי השיטה, ולא יצירת דינמיקה קבוצתית של כאילו אנשים שיושבים ביחד ומחליפים בדיחות וחיוכים. השאלה היא הרבה יותר יסודית. החשש הגדול הוא מפני ניסיון של הממשלה לפצל ולפורר את המחאה, אם על-ידי הכנסת כל מיני מקלות לגלגלים שיפרידו בין דרישות או בין ציבורים, ואם על-ידי יצירת סדר-יום מלאכותי של הסלמה מדינית או ביטחונית שכביכול באה לדכא את המחאה החברתית הצודקת.
המחאה שבאה לידי ביטוי בשבועות האחרונים קיבלה תווי פנים מאוד ברורים. היא לא מחאה סקטוריאלית, היא לא מחאה גיאוגרפית, היא לא מחאה נקודתית, היא לא מחאה של דרישה אחת, אלא זה ביטוי של קונספציה ושל גישה שמאסה בשיטת ההפרטה והעמדת השירותים החברתיים והאחריות של המדינה במכירה פומבית, והעמדת המדינה כשפחה של ההון הגדול.
אין עוד מקום להיתממות במערכה הזאת. אין מקום להיתממות בין שתי שיטות: בין ההשתעבדות להון לבין צדק חברתי; בין הפרטה לבין אחריות המדינה לאזרחיה; בין כלכלה קפיטליסטית לבין כלכלה צודקת וסוציאליסטית; בין ימין פוליטי וכלכלי של כיבוש וכלכלת שוק לבין שמאל שנדרש, והוא של שלום, וכלכלת רווחה וצדק חברתי. הממשלה הזאת אינה מסוגלת, אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אינה מסוגלת לתלוש את פניה, ואת מהותה, ואת סנדקיה, ואת טייקוניה ואת אדוניה העשירים. יש צורך – והגיע הזמן לומר זאת, ואני מקווה שתנועת המחאה תבשיל לכדי כך – לדרוש ממשלה אחרת. כאן, אדוני היושב-ראש, יושב-ראש הכנסת, לא מדובר על טרמפיסטים שמערערים על ההכרעה הדמוקרטית, אלא על אנשים שאינם גומרים את החודש, אנשים שגומר אותם החודש, שרוצים להעביר את ההכרעה דווקא למסלול הדמוקרטי וללכת להכרעה של העם, זאת אומרת, ללכת לבחירות חדשות ולממשלה אחרת, שתוכל לבטא ולהיענות לדרישות של תנועת המחאה הרחבה והכלל-ארצית.
אדוני היושב-ראש, מה שנדרש הוא לא שינויים קוסמטיים בתקציב הקיים. אתם זוכרים, רבותי חברי הכנסת, כשהוחלט בפעם הראשונה על התקציב הדו-שנתי באו ואמרו לנו שזה נדרש תחת צלו של המשבר הפיננסי העולמי. היום ביטול התקציב הדו-שנתי צריך להתבצע בצלו של המשבר החברתי, של המחאה החברתית, והכנסת אינה יכולה להיפטר מתפקידה ולבגוד בתפקידה. יש מקום לבטל את התקציב הדו-שנתי מייד וללכת לבניית תקציב אחר של 2012, שיהיה בנוי על מדיניות אחרת, ולא על מדיניות הכניעה להון הגדול. על כן, אדוני היושב-ראש, יש מקום לבנות תקציב חדש, חברתי וצודק, וזה צריך להיות היום, לפני מחר, ואולי הממשלה תשכיל להסיק את המסקנה הזאת ולבוא לתחילתו של מושב החורף עם הסכמה עם האופוזיציה בדבר בניית תקציב חדש לשנת 2012, שבנוי על עקרונות אחרים, שמביאים בחשבון את הדרישות של המחאה החברתית ואת הדרישות של הצדק החברתי.
ובינתיים, אם עושים תקציב חדש או לא עושים תקציב חדש, בינתיים יש להעלות כמה הצעות דחופות, כבר בתקציב הנוכחי, על מנת לצאת מהמשבר. לא צריך את ההתחכמויות – לא של ועדות ולא של מפגשים ולא של חיוכים. יש מקום לביטול שיפוי המעסיקים, יש מקום להעלאת המיסוי, כבר עכשיו, על ההון הגדול. יש מקום ויש צורך לבטל את מס ההכנסה השלילי ולעומת זאת להעלות את שכר המינימום. שהמעסיקים ישלמו לעובדים, ולא שהמדינה תיקח מהעובדים מהכיס הזה ומהתקציב של חינוך ורווחה, ותשים להם, כאילו, בכיס השני בצורת מס הכנסה שלילי. יש צורך, אדוני היושב-ראש, בקיצוץ בתקציב הביטחון, ובעיקר בהחזקת הכיבוש וההתנחלויות.
יש צורך בניצול לפחות מחצית הרזרבה מגביית המסים. מדובר על 12 מיליארד. מדברים כאן על 6 מיליארד. יש צורך אפילו בהעלאת הגירעון. כן, לפרוץ את מסגרת התקציב. התקציב בא בשירות האנשים ולא האנשים אמורים להיות עבדים של התקציב בשל עקרונות שקבעו באוצר. אפשר לפרוץ את מסגרת התקציב ולהעלות את הגירעון מ-2.5% עד 4%. זה מוסיף 5 מיליארד. ביטול שיפוי מעסיקים מוסיף 3 מיליארד, העלאת המיסוי על ההון, ביטול מס הכנסה שלילי, קיצוץ בתקציב התנחלויות וכיבוש, ניצול מחצית הרזרבה – אני מדבר כבר בשש ההצעות האלה על יותר מ-20 מיליארד שקל. 20 מיליארד שקל יכולים לתת מענים דחופים למצוקה של היום, אבל זה לא בא במקום קביעת ערכים אחרים, בניית תקציב על בסיס ערכים אחרים.
הממשלה הזאת, כפי שאמרתי, אינה מסוגלת לתלוש את פניה, ועל כן, כבר בתחילת המושב הבא יש צורך בהסכמה בין הקואליציה ובין האופוזיציה להליכה לבחירות חדשות, להוריד את הממשלה הזאת ולבנות ממשלה אחרת, ממשלה של צדק חברתי, של שלום ושל דמוקרטיה אמיתית. תודה רבה, אדוני.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה, חבר הכנסת ברכה. רק, אולי – פקידי האוצר הציעו תקרת הוצאה של 1.7%, אבל הכנסת אישרה את זה, גם בממשלה הזאת, גם בממשלה הקודמת – – –
שלמה מולה (קדימה):
הקואליציה אישרה.
היו"ר ראובן ריבלין:
1.7? 1.7.
קריאות:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
להיפך. הקואליציה הקודמת הקפידה שלא יעלה – –
עמיר פרץ (העבודה):
לא, לא.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – בעזרת האופוזיציה, דרך אגב, שלא יעלה את תקרת ההוצאה.
ציפי לבני (קדימה):
הגדילו ל-2.7.
היו"ר ראובן ריבלין:
עכשיו הגדילו, אבל היתה על זה הרבה ביקורת.
קריאות:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
כל מה שרציתי לומר לחבר הכנסת ברכה הוא שכאשר אנחנו מאשרים, האחריות ניטלת מהאוצר ועוברת אלינו – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
– – – לשנות את מה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – זאת אומרת, אנחנו יכולים לדחות את בקשת האוצר בכל ממשלות ישראל. בבקשה, חבר הכנסת זחאלקה.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
הצעה אחרת.
היו"ר ראובן ריבלין:
הצעה אחרת – אחרי שהשר ישיב, אם כי כל ההצעות הן מאותו עניין. אז כמובן אני יכול – – –
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
רק רגע. חבר הכנסת זחאלקה, אני ציפיתי שמישהו יאמר לי את זה, ואתה אמרת לי את זה. לא מדובר בהצעות אי-אמון, שבהן הממשלה יכולה לאחד את התשובה, אלא בהצעות לסדר-היום, שכל אחת מהן מזכה בתשובה. אבל השר בגין צודק כאשר הוא בא ואומר: הרי כל הנושאים נוגעים לאותו עניין, ואינני רוצה לחזור על תשובתי או לעשות אפליקציות של תשובתי בכל עניין ועניין. אבל לגבי הצעות אחרות, לגבי כל נושא אני אתן את ההצעה האחרת על מנת שהשר בגין ישיב עליה. לכן, יש לנו הצעה אחרת לעניין זה. חבר הכנסת דב חנין הוא הראשון, ואחריו – חבר הכנסת עמיר פרץ. בבקשה. חבר הכנסת, אתה תבקש להבא הצעה אחרת. בבקשה. נא להקפיד על הדקה–דקה-וחצי.
דב חנין (חד"ש):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
לתת לו רמקול, בבקשה.
רוני בר-און (קדימה):
השר בגין ישיב עכשיו?
היו"ר ראובן ריבלין:
לא. השר בגין ישיב על כולן יחד.
דב חנין (חד"ש):
תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, "העם דורש צדק חברתי" – זו איננה ססמה ריקה; זו משימה אפשרית. צדק חברתי זה מדינה שאחראית לאזרחיה. לצדק חברתי יש ארבע רגליים: קורת גג – זה אומר בנייה ציבורית במקרקעי הציבור. אגב, ישראל ידעה לעשות בנייה כזאת בעבר; חינוך חינם מסיום חופשת הלידה ועד האוניברסיטה; בריאות ציבורית ולא בריאות פרטית; שירותים חברתיים ציבוריים, וזה אומר לא הפרטה של אחיות בתי-הספר, לא הפרטה של שירות התעסוקה דוגמת תוכנית ויסקונסין ולא הפרטה של המשטרה כמו שהממשלה מציעה לנו עכשיו.
ראש הממשלה הנוכחי לא ייתן צדק חברתי, כי השקפת עולמו הפוכה. הוא הולך בכיוון ההפוך, ולכן, כאשר העם דורש צדק חברתי הוא לא יקבל את זה מהממשלה הזאת. אם ראש הממשלה חושב שמה שהעם באמת רוצה זה לא מה שהעם דורש, הדרך לבדוק את זה היא בבחירות. לכן, המסקנה מהעימות שבין העם לבין הממשלה חייבת להיות בחירות חדשות.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. חבר הכנסת עמיר פרץ – אדוני, בבקשה. דקה וחצי. אני מקפיד, כי אחרת אנחנו – – –
עמיר פרץ (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השרים, אין בכלל ספק שמשהו קרה בישראל. יכול להיות שהעם בישראל לא יצליח להפיל ממשלה, כי אולי רעידת האדמה החברתית המתרחשת לא מצליחה – הדיה לא מגיעים עד משרדי הממשלה. אבל צריבת דעת הקהל נמצאת במקום אחר לחלוטין. גם ראש הממשלה, אם יצטרך להגיע לבחירות בעוד כמה חודשים או בעוד שנתיים, לא יוכל לבוא יותר עם תפיסת העולם שהציג קודם. תפיסת העולם שבונים מדינה מלמעלה למטה, שככל שהעשירים יתעשרו כך יישאר מספיק לאחרים, כך ישורשר מספיק ויגיע עד לשכבות התחתונות, התמוטטה.
צריך להתחיל לבנות מדינה על יסודות איתנים, מלמטה למעלה. זו המדינה שאנחנו זקוקים לה, ורואים זאת בכל פינה. אפשר לראות זאת במצוקת הדיור; אפשר לראות זאת במאבקים על חיי היום-יום של כל זוג וזוג. אדוני, אפשר לראות את הדוגמה של עובדות "פרי הגליל". אין היום מישהו במדינה שהכנסת היתה צריכה להצדיע לו ולתת לו פרס, כי כשאני רואה עובדת שמרוויחה 3,700 שקל ומוכנה לשכב על הכביש ולהבעיר צמיגים כדי לחזור לעבוד קשה, אבל לא לזרוק אותה לאבטלה – כי בנימין נתניהו יגיד: הנה, יש הרבה מובטלים. הסטטיסטיקה אולי משרתת את הממשלה. העובדות, לצערי, מצביעות נגדה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת פרץ.