קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
ממשלת המסים של נתניהו מנותקת מהעם ומזלזלת במחאתו הציבורית
היו"ר ראובן ריבלין:
נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: ממשלת המסים של נתניהו מנותקת מהעם ומזלזלת במחאתו הציבורית – הצעות לסדר-היום מס' 6253 ו-6254. אנחנו עוברים להצעה לסדר-יום נוספת. חבר הכנסת חסון.
יואל חסון (קדימה):
אני מחזק את חברת הכנסת רגב.
מירי רגב (הליכוד):
חסון, אתה יכול להצטרף לליכוד.
היו"ר ראובן ריבלין:
אי-אפשר לסדר לו איזה ועדה? יש לו עודף מרץ שלא ניתן, אני לא יכול – – –
יואל חסון (קדימה):
אנחנו בפגרה, אנחנו בפגרה.
היו"ר ראובן ריבלין:
מספיק, חברי הכנסת. אנחנו עוברים להצעה לסדר-יום: ממשלת המסים של נתניהו מנותקת מהעם ומזלזלת במחאתו הציבורית. שניים ידברו – חבר הכנסת נחמן שי, ראשון הדוברים – נא לעלות על הבמה – ואחריו רוברט טיבייב. ישיב השר יצחק כהן. סליחה, סליחה. רבותי, השר הסכים שהנושא הראשון יעבור לדיון במליאה לפי בקשת המבקשים. מי שמצביע בעד, מצביע בעד דיון במליאה. מי שמצביע נגד, מסיר את זה מסדר-היום. מי בעד, בבקשה?
הצבעה
בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – רוב
נגד – מיעוט
ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
נגד – אחד, שניים, אחד. בסדר. ובכן, התקבלה ההצעה ותועבר לסדר-היום.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
אדוני, אני צריך לדבר בנושא הבא.
היו"ר ראובן ריבלין:
באיזה נושא? אתה צריך לדבר בנושא הבא.
אילן גילאון (מרצ):
גם אני.
היו"ר ראובן ריבלין:
נכון. בשני המקרים יצחק כהן יענה על כולם. כן. גם אתה, גם גילאון, גם זחאלקה, גם נחמן שי וגם טיבייב. ארבעה, עליהם יענה השר יצחק כהן.
קריאה:
מה סדר הדוברים?
היו"ר ראובן ריבלין:
סדר הדוברים הוא כדלקמן: נחמן שי, רוברט טיבייב, אילן גילאון וג'מאל זחאלקה. תודה רבה. בבקשה.
נחמן שי (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה להביע מחאה על הנוכחות הדלה לא רק של חברי הכנסת אלא של שרים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
דווקא מקדימה כולם פה.
נחמן שי (קדימה):
אנחנו כבר היינו פה. בעובדה שהממשלה החליטה לנהוג בזלזול בדיון הזה היא אומרת הכול.
זאב אלקין (הליכוד):
נחמן, יש פה כרגע באולם חמישה חברי כנסת מקדימה והיו פה שלושה שרים.
נחמן שי (קדימה):
א. היו, הם אינם כרגע, אני לא רואה אותם.
זאב אלקין (הליכוד):
הנה, יש שניים פה, שניים פה.
נחמן שי (קדימה):
מאזינים בקשב רב.
היו"ר ראובן ריבלין:
השר נאמן נמצא פה, השר ארדן והשר כהן.
נחמן שי (קדימה):
היום היה צריך להיות פה, אדוני, ראש הממשלה. היה צריך להיות ראש הממשלה לא כי אנחנו גוזלים את זמנו – כי אני חושב שהנושאים הללו חשובים, הם על סדר-היום.
היו"ר ראובן ריבלין:
בסדר, אין בעיה. השר פלד גם פה.
נחמן שי (קדימה):
אני רוצה להתייחס לנושא שעל סדר-היום עצמו. תראו, הלילה היתה מעין אלימות בתל-אביב. השתלטו על בית, המוחים, ואחר כך פונו על-ידי המשטרה. ואני רוצה לומר לכם, חברי הכנסת, שהאלימות איננה כאן עדיין, אבל היא עלולה לפרוץ, כי אנחנו יושבים על חבית של חומר נפץ, שאולי לא רואים אותה, לא רואים אותה עדיין, אבל היא קיימת והיא תתפרץ אם לא נדע לטפל במשבר החברתי-כלכלי שתקף את החברה הישראלית.
יש כאילו הרגשה שהמשבר חלף. הרגשה מזויפת, מפני שיומיים-שלושה של שקט כאילו אינם מסירים את הנושא הזה מעל סדר-היום. הוא קיים, הוא עומד, הוא משמעותי והוא ימשיך להטריד אותנו. ואני אומר לכם כבר בתחילת דברי: אם הממשלה הזאת לא תטפל בו כמו שצריך, אז לא יהיו מעשי אלימות נחמדים כאלה, כמו לתפוס בית, יהיו מעשי אלימות יותר חמורים, כי כאשר למחאה אין דרכים דמוקרטיות, כאשר אין דרך למחאה לפרוץ, היא בוחרת לעצמה דרכים אלימות. ראינו כבר תקדימים כאלה גם במדינת ישראל, גם במדינות הסובבות אותנו. לכן אני אומר לממשלה הזאת לפקוח אוזניים ולהביט במצב הזה ולטפל בו.
היו לנו הרבה הפגנות בזמן האחרון – על ה"קוטג'", על הדלק, הורים לילדים, מחוסרי דיור, אמהות חד-הוריות, ילדים עם צרכים מיוחדים, רפתנים, פסיכולוגים. עוד לא שכחנו, אדוני סגן השר, את העובדים הסוציאליים. אתה זוכר שיש לנו רומן על העובדים הסוציאליים. העובדים הסוציאליים, שלדעתי שלחתם אותם הביתה לא מרוצים, בגדו בהם, גם, לצערי הרב, המנהיגות שלהם. התוצאה היא ש-10,000 איש שכל חייהם ממוקדים בצרכים של החברה הישראלית הם אנשים לא מרוצים, אנשים לא מאושרים, אנשים שלא יכולים לתת אם אין להם. ככה זה בחיים, כולנו יודעים את זה. אם אין לך, אתה לא יכול לתת לאחרים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
הם מאוד מרוצים.
נחמן שי (קדימה):
הם מרוצים?
סגן שר האוצר יצחק כהן:
מאוד.
נחמן שי (קדימה):
הם לא מרוצים, אני יודע שלא.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
מאוד מרוצים.
נחמן שי (קדימה):
לא מרוצים.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
מאוד מרוצים.
נחמן שי (קדימה):
מאוד מרוצים? אז אנחנו חלוקים בעניין הזה.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
הם לא באופוזיציה, אבל הם מאוד מרוצים.
נחמן שי (קדימה):
אוקיי, ואני אומר ככה – כי האנשים האלה שהפגינו לא רצו לישון בחוץ, הם לא רצו לישון באוהלים, הם לא רוצים ללכת ברחובות הצפופים והמזיעים של מדינת ישראל; יש להם לעשות דברים יותר מעניינים, מקריית-שמונה בצפון ועד אילת בדרום. הם רוצים לחיות את חייהם בארץ הזאת. איזה דבר מפתיע, פשוט לחיות פה. וההתארגנות הזאת, אדוני היושב-ראש, היתה מהירה, ספונטנית, מבוססת על מה שקוראים – כולם נעשו מומחים – רשתות חברתיות. והרשתות האלה הציתו מרד באזור שלנו, במדינות האזור השונות: בתוניסיה, בתימן, במצרים, בלוב, בסוריה, בכל מקום. אז מישהו חשב שהציבור הזה הוא חירש? אילם? עיוור? אטום? לא. הם פקחו עיניים, האנשים שלנו, הסתכלו מסביב ואמרו: מתי אנחנו מזיזים, סליחה, את החלק האחורי שלנו? מתי גם אנחנו נעשה משהו כדי שבחברה הישראלית יהיה צדק? יהיה צדק.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
אבל הם לא מצביעים קדימה.
יואל חסון (קדימה):
הם יצביעו, הם יצביעו, אל תדאג.
נחמן שי (קדימה):
הממשלה הזאת לא הבינה את מה שמתרחש לה מתחת לאף.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
דב חנין, דב חנין.
יואל חסון (קדימה):
הם יצביעו.
נחמן שי (קדימה):
ממש מתחת לאף, כי היא מנותקת, כי היא מתבצרת במקומה מאחורי כיסאות ושולחנות ואיזה מערכים כאלה ואחרים שהיא ביימה לעצמה, והיא מרוחקת ומנותקת מהעם. ואני אומר לכם שלא יעזור בקטע הזה שום דבר, לא משבר מדיני שאנחנו עומדים להיכנס אליו בספטמבר באו"ם והוא יימשך אחר כך, לא אירועי ביטחון, שלצערנו הרב אירעו ואולי עוד יתרחשו במדינה הזאת, שכל כך עמוסה, מפני שכאן הציבור אמר אמירה אחת חשובה מאוד: אנחנו רוצים סדר עדיפויות אחר בחברה הישראלית. אנחנו לא מקבלים יותר את המדרג הזה – ביטחון מדיני, חברתי, כלכלי ועוד משהו קטן. לא. קודם כול אנחנו רוצים לראות את הנושאים החברתיים והכלכליים, כי הם קובעים את החיים שלנו בארץ הזאת.
הממשלה הזאת, מהיום הראשון שלה, אבל לא בפעם הראשונה כי כבר קודם הארכיטקט של המדיניות הזאת, הארכיטקט של המדיניות הזאת, בנימין נתניהו, כבר סימן לפני עשר שנים את המסלול ללכת בו, והוא הלך בו בהצלחה גדולה. הוא בנה בית נהדר. הקומות העליונות נראות יותר טוב, ולא אמרתי אקירוב. אבל למטה יש מרתף, ובמרתף הזה יושבים אנשים. הם פעם ישבו בקומה השנייה, אחר כך הם ירדו לראשונה, עכשיו הם כבר במרתף. אנחנו לא מסתכלים עליהם, הם שקופים בעינינו, אנחנו לא רוצים לראות אותם. אנחנו לא רוצים להכיר בעובדה היסודית – שאני עוד לא שמעתי מישהו שמכחיש אותה – ששליש מהחברה הישראלית נמצא מתחת לקו העוני. שליש. שליש מהילדים שאנחנו מגדלים בארץ הזאת – ואנחנו רוצים מאוד שהם יהיו מאושרים ובריאים ויחיו אתנו חיים שלמים – הם מתחת לקו העוני.
זה קצת כמו בסיפור על החמור. כל פעם הממשלה נתנה פחות – היא נתנה קצת פחות חינוך, קצת פחות בריאות, קצת פחות רווחה, וחיכתה שלא ירגישו, זה קורה לפעמים, אבל בסוף החמור מת, כמו בסיפור, הוא לא יכול, ויום אחד האנשים קמים ואומרים את מה שיש להם. הממשלה שגתה בקריאת המצב גם כשהוא התרחש, גם כשהוא פרץ. היא לא הבינה את מה שעומד לפניה. בהתחלה היא ירתה בהם יריות מכוונות: "הסושי", "מורדי הסושי" במדינת ישראל, וגינתה אותם ואמרה שהם אנרכיסטים, ואמרה שהם פוליטיים, וכל מיני מילות גנאי – פוליטי, אגב, זה לא מילת גנאי, אבל אצלנו זה נעשה כזה בזמן האחרון, אדוני היושב-ראש. אחר כך פתאום היא חיבקה אותם: אתם אנחנו, אחים כולנו, והשר כחלון, שהוא השר המיוחד לנושאים החברתיים, נשלח לאולפנים כדי לעשות סדר.
לא זו היתה הגישה הנכונה ולא זו היתה הגישה הנכונה, אלא לשבת רגע ולחשוב, אולי יש טעות בסדר-היום, בדרך הכלכלית שראש הממשלה מוליך את מדינת ישראל? אולי זה לא נכון להפריט? אולי זה לא נכון להוציא מידך אחריות – כי סמכויות זה גם אחריות – להטיל אותה החוצה ושמישהו אחר ייקח על עצמו לעשות את הדברים האלה? לא, זאת ממשלה, אנחנו ממשלה, אנחנו כנסת, זו אחריות שלנו. אנחנו לא יכולים להטיל, לא ניתן לנו, אסור לנו לוותר עליה.
ולא שמעתי שבנימין נתניהו מוכן להודות בטעות הזאת. לא שמעתי שהוא מוכן להתייצב בפני הציבור ולהגיד: אני מצטער. אז יש הישגים, נכון, יש עמודות שעולות גבוה: ההכנסה הלאומית לנפש, היצוא וכדומה. מצוין. אבל יש גם עמודות קטנות ונמוכות, של אנשים שמשתכרים סכומים שלא מאפשרים להם לגמור את החודש. קורה נס, החודש נגמר והמשכורת, הכסף שעומד לרשותם, נגמר לפני סוף החודש. אז מה הם צריכים לעשות? מה הם יכולים לעשות?
וכך ישראל הגיעה להיות אחת החברות הלא-שוויוניות ביותר בעולם המערבי. אנחנו כל כך גאים, אדוני היושב-ראש, להשתייך למועדון הזה של OECD, ובכלל, מדינות המערב, דמוקרטיות ליברליות. ואני גם שמח להיות שם, אני שמח, אני מרגיש שאני חלק מהם. אבל אני גם צריך לשאול את עצמי: האם אני ראוי לכך? ואני גם צריך לשאול את עצמי: האם אני נוהג כמו שנכתב בתורה שלנו? אתם יושבים פה, אנשים, חברים, אתם קוראים בתורה פעם בשבוע, ועוד פעמיים בימים שני וחמישי, ואתם מכירים אותה, ברוך השם; איפה אנחנו נותנים את המחשבה שלנו ואת הרצון שלנו לעזור לחלש – פעם זה הגר, פעם זה החלש, פעם זה האומלל, פעם זה המסכן. איפה זה? איך זה נעלם מעינינו? איך אנחנו לא רואים את זה?
ממשלת קדימה עשתה את שלה כשהיא היתה בשלטון, ואולי לא מספיק. אני לא רוצה לסרטט את כל הרקורד שהיא עשתה. יכול להיות שלא מספיק. אני חושב שכן, והיו רעיונות טובים, והיו גם החלטות, והיו חוקים. אפשר היה להמשיך את זה. לא חשוב, ממשלה חדשה רוצה להתחיל ממקום חדש, אבל היא לא יכולה לקחת את זה בדיוק אחורה, למקום שבו הפגמים והפערים והשגיאות האלה החלו להיעשות. זה מה שנעשה.
יואל חסון (קדימה):
נחמן, אתה מסתכל לשם כל הזמן. זה ריק שם, בוא אלינו.
נחמן שי (קדימה):
אני יודע, אבל בעיני רוחי אני רואה שם קואליציה של 65 קולות.
אני רוצה להגיד דבר אחרון, ובזה אני אסיים, אדוני היושב-ראש. השתדלתי מאוד שלא לדבר על הנושא הביטחוני, כי זה בדיוק מה שהיה קורה – היינו שוב מדברים היום על נושאי ביטחון וחוץ, וזה לא יכול להיות כך, כי אני רוצה ומאמין שצריך לעשות סדר-יום חדש. ואני אגיד לכם שאני מאמין שהמפלגה הזאת, שרק חלק מחבריה יושבים פה היום, תציג סדר-יום לאומי חדש, והיא תקבע את מקומה החדש של המדינה ביחסים בינה לבין האזרחים שלה. היא תדע לעשות את זה, והיא תעשה את זה, ובזכות זה היא תחזור למקום הראוי לה.
מלה אחרונה בכל זאת על מה שקרה בשלושת הימים האחרונים – זה רק תזכורת. מי שחושב שאוכלוסיות מוחלשות, אנשים שיש להם אי-ביטחון תזונתי – שזה מלים נורא יפות לבטא את זה שאין להם מספיק אוכל, ושאין להם מספיק ביטחון בבית שלהם ובמשפחה שלהם – מי שחושב שחברה כזאת יכולה לספוג רקטות ולעמוד בלחץ של אש – טועה. בלי החוסן הלאומי – החוסן הלאומי הוא סך כול החוסן האישי של כל האנשים האלה, אחד אחרי השני. רק כאשר הם ירגישו בטוחים בממד האישי שלהם הם ייתנו את הביטחון למדינה. אי-אפשר למכור להם לוקשים, ואי-אפשר להסביר להם שזה יעדים לאומיים ומשימות לאומיות. עד שהם יהיו בטוחים בחייהם האישיים, בפרנסה שלהם, בבית שיש או אין להם, במשכורת שיש או אין להם – רק אז הם יוכלו להעמיד לרשות הממשלה והמדינה את הזמן שלהם.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. אני מאוד מודה לך. רבותי, אני מזמין את חבר הכנסת רוברט טיבייב. בבקשה, אדוני.
נסים זאב (ש"ס):
מה אפשר לעשות? אי-אפשר לתקן בחודש אחד את מה שקדימה הזיקו במשך שש שנים, שבע שנים שהיו בשלטון. ייקח קצת זמן.
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא עלה לבמה. תודה רבה, חבר הכנסת נסים זאב. חבר הכנסת טיבייב – עשר דקות. בבקשה, אדוני.
נסים זאב (ש"ס):
הוא נותן לנו מוסר בשלטון, מה הממשלה לא עושה. מה הם עשו – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת נסים זאב. אנחנו, שנמצאים פה – – –
רוברט טיבייב (קדימה):
תודה. תודה, נסים, תודה רבה לך שאתה עוזר לי.
היו"ר ראובן ריבלין:
כולם הולכים, כולם מזמינים את הדיון, ואנחנו היחידים שנשארים פה, אתה ואני. אני לא יכול שאתה כל הזמן תשמיע לי ואני אשמיע לך ואנחנו נהיה פה שעות.
נסים זאב (ש"ס):
לא הפרעתי לאדוני – מלה אחת. שמת לב.
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה בסדר גמור, מתנהג למופת.
נסים זאב (ש"ס):
בין הפרקים – – –
רוברט טיבייב (קדימה):
נסים זאב, אתה נותן לי אישור לדבר?
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה, אדוני.
רוברט טיבייב (קדימה):
תודה רבה. אין פה נציגי ליכוד, אבל יש פה שופר של הליכוד, גלעד ארדן, וזה מספיק לי, יותר מדי כבד.
היו"ר ראובן ריבלין:
יש כמה רגעים שיש לקואליציה רוב, ויש רגעים שאנחנו שווים. במקרה כרגע – – –
קריאה:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני ראיתי, ספרתי אותך. יש שמונה מהקואליציה ושמונה מהאופוזיציה.
ציפי לבני (קדימה):
ו-300,000 מהאופוזיציה, הם רק ברחוב – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
בסדר גמור. כל אחד יכול לספור את אלה שהם ברחוב.
רוברט טיבייב (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ימים לא כל כך פשוטים עוברים על מדינת ישראל ועל אזרחיה, ימים של חוסר ביטחון מוחלט, גם ביטחון חברתי; ימים שבהם האחיות פלורה ושולה נסעו עם בעליהן משה ודב לחופשה שהם לא יחזרו ממנה לעולם. גם יוסף לוי לא יחזור לאשתו, ששוכבת פצועה בבית-חולים, ואשר ניצלה רק בזכות זה שהיא העמידה פני מתה; ימים שבהם נהרג נהג האוטובוס יצחק סלע, שנסע לבצע את עבודתו, ולא יחזור ממנה; ימים שבהם שני לוחמים גיבורים שמשקפים את הגוונים השונים בחברה הישראלית נופלים בקרבות עם מחבלים תוך כדי חתירה למגע על מנת להגן על אזרחי מדינת ישראל – אחד לוחם צעיר מיחידה מובחרת של חטיבת גולני, מהתנחלות עופרה, ושמו משה נפתלי, זיכרונו לברכה, והשני, בן 49, עולה מצרפת שהקים משפחה במדינת ישראל ושירת את עמו ביחידה הכי מובחרת, בעל שני עיטורים, ושמו פסקל אברהמי, זיכרונו לברכה. אנחנו מדברים על ימים שבהם בעל שדואג לאשתו, שהיא בחודש התשיעי להיריון, נכנס לאוטו וחוטף פגיעה ישירה של טיל "גראד" במרכז העיר בצפון הנגב. את הבחור הנאה הזה אני הכרתי באופן אישי כתושב העיר אופקים. שמו יוסי שושן, זיכרונו לברכה.
אני רוצה לחזק את משפחות הנופלים ולהביע צער עמוק על מות יקיריהן.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הגעתי לכנסת מעיר מגורי, שהגעתי אליה ישירות משדה התעופה, זו העיר אופקים, ואני גאה להיות תושב שלה. עיר שעכשיו מהווה מטרה לטילים ולרקטות של מחבלים מעזה. עוד הפעם, אני מדבר על העיר אופקים. אני לא רוצה לתאר את המצב הכלכלי, החברתי והביטחוני של העיר אופקים בפרט ושל יישובי הדרום ככלל, כי המצב החמור ידוע לכולנו. בהיעדר מדיניות כלכלית, ביטחונית וחברתית של הממשלה הנוכחית, הנפגעים העיקריים הם ערי הפריפריה בדרום ובצפון. כשנתיים וחצי, מאז נכנסתי לכנסת, אני מתריע על המצב העגום של אופקים ושל אזור הדרום, ובמיוחד בנושא הביטחוני.
אני מודה לממשלה הקודמת בראשות אהוד אולמרט, ולשר הביטחון דאז עמיר פרץ, אשר יזם והביא כנגד כל הדעות וכנגד כל הביקורות את מערכת "כיפת ברזל" לצבא-הגנה לישראל ולעם ישראל. יחד עם הצלחותיה הרבות של "כיפת ברזל", היא עדיין לא מהווה הגנה של 100%.
הייתי בעיר אופקים בזמן ההפצצות האחרונות. אני עצמי גר בבית מסוג בנייה קלה. אתם צריכים להבין – הבתים האלה שבנה אותם שרון בזמנו – איפה הבעיה? הבעיה שאין להם חדר מיגון. בשביל להגיע למיגונית, לחדר מקלט, אני צריך לרוץ 150 מטר. ואני לא רץ מסיבה אחת פשוטה: אמא שלי גרה אתי, ואני לא אעזוב אותה. גם השכנים שלי לא ירוצו כי הם עם שלושה ילדים והם לא יכולים לעזוב את הילדים והם גם לא מסוגלים לרוץ. זאת הסיבה שאנחנו לא עוזבים את הבית שלנו. לפי ההנחיה של פיקוד העורף, אני חי בשטח פתוח. אם יש מכה של "גראדים" וטילים, אין לי לאן לברוח. לא רק לי, גם להרבה תושבי העיר אופקים ותושבי הערים הדרומיות.
ביום ראשון היו אצלנו – ואני ממש מכבד את זה – השר יוסי פלד, הוא היה אצלי בבית והראיתי לו את המצב, הוא נפגש שם עם חייל שלו וזה היה רגע מרגש, חייל ששירת עם השר יוסי פלד ביחידות הקרביות, הוא הראה לו את התלוש, הוא מקבל 1,600 שקלים, גר באופקים בבית כמו שלי ואין לו מה לעשות, הוא לא ממוגן, אין לו הכיפה החברתית, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה ביטחונית. אדוני היושב-ראש, זה לא כל כך פשוט להיות תושב הפריפריה ובמיוחד להיות תושב העיר אופקים.
היה אצלי גם סגן שר הביטחון מתן וילנאי – – –
קריאה:
שר הביטחון.
רוברט טיבייב (קדימה):
שר הביטחון מתן וילנאי.
ציפי לבני (קדימה):
הוא עוד לא שר הביטחון.
השר יוסי פלד:
יש גבול לכל תעלול.
רוברט טיבייב (קדימה):
שר. הוא גם היה בבית שלי ואני מעריך את זה, הוא הבין את המצב ואמר שהוא רוצה להוסיף את חדרי המיגון לאופקים – בסדר-גודל של 50 או 60. שאלתי אותו שאלה פשוטה, כמה עולה כל מיגונית כזאת? הוא אמר: 30,000 שקלים. ואני שואל, למה לא לתת לאותם אנשים שגרים בבנייה קלה, לתת לכל אחד את 30,000 השקלים ולדרוש מהם לבנות את המיגונית בתוך הבתים? כי אנחנו יודעים על המיגוניות שפיזרו ברחבי הארץ. קודם כול, זה מכוער, דבר שני, אין בהן שימוש, אנשים לא הולכים לשם. אז אני מקווה מאוד שמתן וילנאי – קודם כול הוא הבין וקיבל את זה – שיחד אתו אנחנו נאריך את התוכנית.
אני מציע מעל השולחן הזה לחלק את התקציבים לבתים, ולבנות בוודאות – המדינה צריכה לוודא שחדרי המיגון ייבנו בתוך הבתים.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מבין שספטמבר מתקרב ובעקבות מדיניות החוץ והפנים הכושלת של ממשלת ישראל אנחנו כנראה הולכים להיות עדים להכרזת המדינה הפלסטינית. ברגע שאנחנו לא שותפים, אנחנו הופכים להיות עדים לתמיכתן של רוב מדינות העולם.
הממשלה אומרת שאנחנו צריכים לשמור על השקט – שמענו את זה גם היום – לפני ספטמבר. על איזה שקט אנחנו מדברים, לקראת ספטמבר? אתם באמת מאמינים שיכול להיות שקט, ובמיוחד אחרי 20 בספטמבר? אנחנו יודעים את האמת, ואני באופן אישי, יש לי המון חברים מוסלמים, גם בחו"ל, גם ברוסיה וגם פה. כנראה נתנו מתנה ל"חמאס" לרגל הרמדאן. לדעתי עשינו טעות. אני אמרתי, צריך להיכנס בהם ולהיכנס בהם חזק. אני מסכים עם יושבת-ראש האופוזיציה, חברת הכנסת ציפי לבני: המגע היחיד עם אנשי "חמאס" צריך להיות רק בעניין אחד, רק לגבי גלעד שליט.
זו הפעם הראשונה שאני כאזרח מדינת ישראל מרגיש חוסר אונים, חוסר אונים מול הדינמיקה העולמית מסביבנו, וזאת בניגוד לממשלת קדימה הקודמת, שיזמה מהלכים מדיניים, אך מצד שני הגיבה באגרסיביות ובנחישות בעת הצורך על כל פעולה חבלנית עוינת של אנשי ה"חמאס". אני זוכר את הרפורמות הכלכליות של שר האוצר לשעבר, חבר הכנסת רוני בר-און, שבעקבותיהן הצלחנו לצאת מהמשבר העולמי ולאפשר לליכוד לקטוף את הפירות.
ומה קורה היום? היום לצערי הרב קורה דבר הפוך – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסיים.
רוברט טיבייב (קדימה):
אני ממש מסיים, שני משפטים אחרונים. הממשלה צריכה לקחת סוף-סוף אחריות ולהגיד, די, ניסינו, לא הצלחנו, אז כולנו נלך יחד לבחירות והעם יחליט מי ינהל את המדינה. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. לפני שהולכים לבחירות, אני חושב שאמרת דבר חשוב על "כיפת ברזל". צריך לציין, נוסף על הממשלות הקודמות, את אנשי רפא"ל.
סגן שר האוצר יצחק כהן:
רפא"ל ו"אלתא".
היו"ר ראובן ריבלין:
רפא"ל ו"אלתא".
השר יוסי פלד:
שר הביטחון דאז התעקש על זה מול כולם.
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא התעקש כאשר התוצרת היתה כבר מוכנה, זאת אומרת, היה צריך לעשות רק את הפיילוטים.
רוברט טיבייב (קדימה):
זה לא היה כל כך פשוט.
היו"ר ראובן ריבלין:
וגם את האלוף בירן, שעמד בראש רפא"ל ואשר עשה רבות ואנחנו רואים היום את הפירות. תודה רבה.