קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
האתגרים החברתיים והמדיניים שבהם ניצבת ישראל מול המחאה החברתית ומול יחסי החוץ שלה עם טורקיה ומצרים לקראת ההכרזה באו"ם
היו"ר אורי מקלב:
אנחנו עוברים להצעות הבאות לסדר-היום, בנושא: האתגרים החברתיים והמדיניים שבהם ניצבת ישראל מול המחאה החברתית ומול יחסי החוץ שלה עם טורקיה ומצרים לקראת ההכרזה באו"ם – הצעות לסדר-היום מס' 6268 ו-6269. ראשון המנמקים, חבר הכנסת דניאל בן-סימון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת ניצן הורוביץ. ישיב השר יולי אדלשטיין.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה להתחיל באיזו נקודת מבט היסטורית ולהזכיר איזושהי פנייה, באמת יוצאת דופן, שמזכירה את הימים האלה, כשפרופסור יעקב טלמון, היסטוריון, פנה להיסטוריון חובב בשם מנחם בגין, וכתב לו בעיתון "הארץ" באביב 1980, באביב הישראלי: "אדוני ראש הממשלה, המולדת בסכנה".
אני לא יודע, ניצן, אם אתה זוכר, כמי שעבד בעיתון "הארץ", היו באותה תקופה אותיות צפופות מאוד, שורות צמודות כמעט, והמאמר התפרס על פני עמוד שלם. לקח יומיים לקרוא אותו, אבל היה שווה. כתב את זה היסטוריון של תנועות טוטליטריות, היסטוריון שהתמחה בניהיליזם של מנהיגים ושל מדינות, מדינות שמשתגעות.
והנה אדם כזה פונה לראש הממשלה, כשמבחינת המראה הפיזי הם נראו כאילו יצאו מאותו גן – שניהם נולדו בפולין, שניהם היו שבריריים ביותר ושניהם לקו בלבם ויכלו לדבר פולנית כדבר איש אל רעהו. ופנה ההיסטוריון טלמון אל מנחם בגין ואמר לו: אדוני – ואני מדבר על 1980, פחות מ-15 שנה אחרי שהחלה השליטה שלנו בשטחים – אדוני, המאמץ להחזיק בשטחים איננו עוד נקודת שיא בתולדותינו, אלא הוא מלכודת. הוא נטל כבד מנשוא, המניב רקב והתמוטטות. זה היה לפני 31 שנה. מאמר אלמותי.
כמובן, איש לא הקשיב לו, ומאז עבר הזמן ואנחנו עוסקים היום בממשלה, שהנציג שלה יושב כאן, בראש ממשלה שלדעתי אפשר היה להפנות אליו את המאמר הזה באותיות גדולות ולהפיץ אותו לכל העולם: אדוני ראש הממשלה, המולדת בסכנה. זה חשוב וזה נכון שבעתיים לעומת מה שהיה באותה תקופה, לפני השיגעון של הכניסה למלחמת לבנון הראשונה, לפני השיגעון שתפס אותנו, לפני המגלומניה. והיום המגלומניה הזו התפתחה לכדי מחלה, ולכן ראש הממשלה מנחם בגין לפחות היה יכול לרשום לעצמו הסכם שלום אחד לפני שפרץ, הלך למלחמה. בנימין נתניהו לא יכול לקחת את זה.
אני תוהה: דווקא טלמון, שמתמחה בניהיליזם, בשיגעון של מדינות – מדינות משתגעות לפעמים. אני חייב לומר שזה הזכיר לי את "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן; מה קורה למדינות כשהן סוטות מנתיב הנורמליות ומידרדרות לתהום. אתה שמעת על זה, כבוד השר? "מצעד האיוולת". היא, כמובן, כתבה על מצעדים בהיסטוריה האנושית. מדינות לא נעלמות, מדינות מתאבדות, כי ההנהגה שלהן לוקה במחלת נפש כלשהי ומובילה אותן למקומות לא טובים. ההיסטוריה מלאה מקרים כאלה, ואני רק חושש שאנחנו מצטרפים למצעד האיוולת.
שמעתי אותך מתנצח עם תום פרידמן, ואני אומר לך: יש מחלוקת קשה בינינו, מחלוקת עמוקה כתהום, אבל רואים את הסימנים של המחלה, מתחילים לראות. העם הזה מתחיל בעצם להיכנס למחלוקת כזאת שמסכנת את עתידו. אנחנו 44 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, אנחנו תקועים ביום השביעי. אנחנו לא יודעים איך לסיים אותה. אתה יש לך דרך, אני יש לי דרך. יכול להיות שהמחלוקת הזאת תביא אותנו לאיזשהו סכסוך פנימי, שכל ההישגים של מדינת ישראל יחווירו לעומת העובדה שאתה, ייקוב הדין את ההר, תלך עם הרעיון שלך עד הסוף, וגם אני אלך עד הסוף. המחלוקת הזאת תהרוג אותנו. לכן אני אומר שברברה טוכמן כתבה את "מצעד האיוולת" – אנחנו נמצאים בנקודה הזאת.
אני פשוט רואה את ראש הממשלה שיושב כאן, אדם כמונו, אחד מן העם – קצת חילוני, קצת דתי, נראה ככה בסדר, עם עברית טובה, אנגלית לא פחות טובה. אני תוהה מה מביא אדם שעומד בראש מדינה כל כך מסובכת למצב אובדני, כמעט התאבדותי. אני אומר את זה בכנות, אדוני השר, אני פשוט מנסה להבין. כשהציונות לקחה את היהודים מהגטאות ומהמלאח, והביאה אותם והלבישה אותם ממלכתיות, ואנחנו מתנהגים בציר הזה, בין דימונה – בין מה שאנחנו מייצגים, העוצמה הצבאית – לבין גטו ורשה. אנחנו יותר בגטו ורשה היום. הפחד הזה מללכת עם העולם, עם ההיסטוריה העולמית. אז אנחנו מנסים – הבאנו את ראש ממשלת צ'כיה, דיברנו עם ההונגרים, הרומנים אתנו, הפולנים אתנו, אבל העולם לא אתנו. הרי מה גדולתה של הציונות? שהצלחנו לקחת את היהודים, לתת להם ממלכתיות, לתת להם מדינה. העולם היה אתנו.
היום, אני אומר לך בחשש: כל מי שמסתובב כחבר כנסת, כמה אפשר לשמוע את המשפט הזה: מה קרה לכם? מה זה השיגעון הזה? מה זה הניסיון הזה ללכת נגד הזרימה הטבעית של העולם בנושא הסכסוך הזה, נושא הסכסוך עם הפלסטינים? אני אומר לך, אולי אותך לא שואלים, אבל לאן שלא תלך – למועצת אירופה או לאספה הלאומית בצרפת או לפרלמנט הבריטי – הידידים שלנו הולכים ומתאדים.
שלמה מולה (קדימה):
גם בפרלמנט האתיופי שואלים.
דניאל בן-סימון (העבודה):
האם זה בגלל רגשות אנטישמיים? אני חושב שלא. טובי – – –
שלמה מולה (קדימה):
גם בפרלמנטים באפריקה ובאתיופיה שואלים את השאלות האלה.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אז אני אומר, גם בפרלמנט האתיופי, ועל אחת כמה וכמה. אתיופיה, היילה סלאסי, עוד מזרע שלמה המלך, נכון?
שלמה מולה (קדימה):
נכון.
דניאל בן-סימון (העבודה):
לכן, אני אומר, אדוני השר, יש פה תופעה. יכול להיות שפוליטית אתם תעברו את הצעות האי-אמון, אבל היסטורית אתם מסיימים. אתם סיימתם, כי הבאתם אותנו למצב שלא היה כדוגמתו: מיהלום שבכתר של מדינות שקמו במאה ה-20, הפכנו למדינה מצורעת. אל תכחיש את זה. אתה יכול להשתמש בכל שפה, אל תכחיש שהיינו בשנות ה-50 וה-60 וגם ה-70 היהלום – – –
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
– – – במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר ש"כבשנו" את השטחים האלה, מעמדנו היה בשיא. אז יכול להיות – – –
דניאל בן-סימון (העבודה):
יכול להיות שעוד מלחמה, אתה אומר, תעלה אותנו עוד יותר. יכול להיות.
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
הלוגיקה הפשוטה שלך – אולי לא ה"שטחים" האלה – – –
דניאל בן-סימון (העבודה):
יכול להיות, יכול להיות. זו דעתי, כבוד השר. אני רק אומר שיהיה חבל, בוויכוח ההיסטורי הזה, שאנחנו לא מצליחים למצוא תשובה לשליטה. ואני לא אומר אף פעם, כבוד השר, את המלה "כיבוש", כי זה זר לרוח שלי. כיבוש זה כיבוש של הרומאים, כיבושים אחרים. היהודים לא יכולים לכבוש, בקושי את היצר שלהם.
זהבה גלאון (מרצ):
למה אתה אומר את זה?
דניאל בן-סימון (העבודה):
כי קשה לי.
זהבה גלאון (מרצ):
אבל המציאות היא של כיבוש.
דניאל בן-סימון (העבודה):
נכון, המציאות. אבל יש לנו שליטה צבאית על השטחים האלה.
לכן אני אומר, אני לא יודע לאן ראש הממשלה מוביל אותנו. אז הוא ניתק אותנו מהעולם, לאט-לאט הוא סוגר אותנו. אתה נוסע לארצות-הברית – ואני גם פונה מכאן ליהודים האמריקנים, שאומרים לי בלחש: ראש הממשלה שלכם מביא אותנו למצב בלתי אפשרי, שאנחנו צריכים להגן עליכם. ואני מדבר על אייב פוקסמן ואני מדבר על נשיא איפא"ק, ואני מדבר על כל אלה, שבמקום לומר את האמת הם מעדיפים להצטלם עם ראש הממשלה. זו צביעות שאנחנו נשלם עליה ביוקר. ואותו דבר לגבי המנהיגים של יהודי צרפת ומנהיגים אחרים, של יהודי אנגליה. תאמרו את האמת. אנחנו צריכים את העזרה שלהם, אנחנו צריכים אנשים שלא הולכים, סומא, כעיוורים בעזה, אחרי ראש ממשלה שמינה אדם כזה כשר חוץ ומינה את בוגי יעלון כסגנו. שלישייה כזאת, אני אומר לך את האמת, אני מודאג. לא רק תומס פרידמן מודאג, אני מודאג. זאת שלישייה לא מהכי טובות שיש בארץ. אתה יותר טוב מהם.
לכן, כשאומרים: נתניהו נסחף אחרי רוח רעה שנקראת ליברמן, אני אומר: זה לא נכון; כשאומרים שהוא נסחף אחרי שיגעון גדלות של בוגי יעלון, אני אומר: זה לא נכון. הוא, זה הוא, כל זה זה הוא. זה החשבון ההיסטורי שלו, זה החשבון של יהודי שמנסה לנקום בהיסטוריה או לעשות משהו אחר. אני אומר את האמת, אנחנו נמצאים בצומת.
שלמה מולה (קדימה):
אתה אומר את זה אחרי שנתת לו קרדיט שנה וחצי.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אתה רוצה להזכיר לי את זה שוב?
שלמה מולה (קדימה):
לא, אני רק רוצה – – –
דניאל בן-סימון (העבודה):
לא, אם אתה רוצה – תגיד. אני שמעתי אותך, חצי שנה נתתי קרדיט. אני לא חוזר בי. עדיף לתת קרדיט מאשר בכלל לסרב. אז אוקיי, אתה יותר חכם ממני בעניין הזה. אני רק אומר, נתתי לו קרדיט, אני לא מצטער על זה. תודה שהזכרת לי. נתתי, כי הוא אמר לי שהוא הולך להסדר. היה לי מנחם בגין, שאותו ציטטתי בהתחלה, בראש. אמרתי: אדם יכול להתהפך, להפוך את עורו ופתאום להתגלות כדה-גול, כבגין, כמישהו שהתחיל ממקום מסוים – ואין דבר יותר גדול – ומסיים כמו שרון, שבנה את עזה ופירק אותה, את ההתנחלויות. לכן היתה לי תקווה, טעיתי, אני מודה, פשעתי, חטאתי. מה אתה רוצה, יותר מזה?
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת בן-סימון, לא ניסיתי לעזור לך, אבל מנהיגת המפלגה שלו המציאה את הג'ינגל "נתניהו – אני בטוח", וכל – – –
דניאל בן-סימון (העבודה):
אה, כן?
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
– – –
דניאל בן-סימון (העבודה):
ולכן – אני מסיים – לכן, אדוני היושב-ראש, אני באמת אומר, אני הרי לא אשכנע אותך, אני לא יודע מאיפה האדם מוציא את הדעה שלו. איך אדם הופך לאדם חרדי, או שמאלני, או ימני, או חילוני? יכול להיות שזה מבנה אישיותי. אני לא אשכנע אותך.
היו"ר אורי מקלב:
לפחות אנחנו המשכנו את השרשרת.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אתם הכי ותיקים פה בסיפור הזה.
היו"ר אורי מקלב:
אנחנו לא שינינו – – –
דניאל בן-סימון (העבודה):
אני יודע, אבל אני רק אומר, יכול להיות שאני לא אשכנע אתכם, אבל תסתכלו, תקראו את ההיסטוריה, לא במבט של טלמון, לא במבט של מי שהתמחה בברברה טוכמן, אלא בדבר הכי טוב לישראל וליהודים. ואני חושב שמה שקורה עכשיו הוא פחות מטוב, הוא מסוכן. ואנא מכם, תתעוררו. תודה רבה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחבר הכנסת דניאל בן-סימון. חבר הכנסת ניצן הורוביץ, בבקשה.
ניצן הורוביץ (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ממשלת נתניהו-ברק-ישי-ליברמן מובילה את כולנו, את החברה הישראלית, את המדינה הזאת לכשל מוחלט בזירה החברתית ולכשל מוחלט בזירה המדינית, והדברים האלה מתפרקים, נשברים, מתרסקים לנגד עינינו. ואם ראש הממשלה, אדוני שר ההסברה, חושב שאפשר באיזו צורה להסביר את הדברים האלה לעולם וגם לשכנע אנשים, התוצאות הן לנגד עינינו. אי-אפשר להסביר את המדיניות הזאת או את היעדר המדיניות הזאת, משום שהיא מדיניות כושלת לחלוטין. כושלת לחלוטין. ואני מדבר על שתי החזיתות האלה: על החזית המדינית ועל החזית החברתית.
בחזית המדינית צריך לומר כך: לפי הסכם אוסלו, חמש שנים לאחר מכן היה צריך להיחתם הסדר הקבע. 18 שנים עברו מאז. 18 שנים. עכשיו מציינים יארצייט להסכם אוסלו. למה יארצייט? כי זה מת, כי זה פגר. איזה אופציה אתה משאיר לפלסטינים? בואו נשאל את עצמנו ביושר, ננסה רגע להחליף תפקידים, נניח שאנחנו היינו הם, אנחנו היינו אבו מאזן והרשות הפלסטינית. הרי כבר שנתיים אין אפילו משא-ומתן – משא-ומתן. והם פה, עשר דקות נסיעה מכאן. איזה אופציה אנחנו השארנו להם? ובואו נשאל את העניין בהגינות. האם אנחנו במקומם היינו נוהגים אחרת? לא היינו הולכים לאו"ם? לא היינו מנסים לבקש הכרה בין-לאומית? הרי מנהיג אחר מנהיג העסק הזה נתקע, ובממשלה הזאת זה הגיע לשיא – אין משא-ומתן, אין שום ניסיון לגישור.
אז אתה תגיד לי, מן הסתם, שהיה ניסיון להקפאה, ולמה לא החל משא-ומתן – בגלל ההתעקשות הישראלית שהפלסטינים יגיעו למשא-ומתן הזה עם איזו נוסחה כזאת או אחרת בהכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית על-פי פרמטרים מסוימים. הרי, אדוני שר ההסברה, אפילו בבית הזה אנחנו לא יכולים להגיע לנוסחה כזאת לעצמנו, אז אנחנו באים אליהם בדרישה כזאת? הרי לפי הסכמי אוסלו והסדרי הקבע והמדינה הפלסטינית שהיתה אמורה לקום, ושעוד תקום, ההכרה היא במדינת ישראל, ואת ההכרה ואת הערכים לגבי מהי מדינת ישראל, זה אנחנו קובעים במדינת ישראל, לא גורם חיצוני.
ואני רוצה שמהבית הזה, ואני עומד כאן, וזה חשוב – שיצא קול, קול אחר, לא הקול שיוצא מהממשלה, קול שקורא להכרה במדינה פלסטינית עצמאית. ולנוכח ההיסטריה הזאת שהממשלה הזאת משדרת – רכבות, והמטוסים שיוצאים לוושינגטון כדי להסביר לעולם ולשכנע אותו, אז אני אומר מכאן, מהכנסת, מירושלים: אנחנו תומכים במדינה פלסטינית עצמאית, לא רק בגלל שזה דבר צודק ומוסרי, אלא גם בגלל שזה דבר חכם, שזה נכון לנו כמדינת ישראל, כי הרי חזון שתי המדינות – שתי מדינות, ישראל ופלסטין, שחיות זו לצד זו בשלום ובביטחון – מבטיח בראש ובראשונה את קיומנו. הוא נכון לפלסטינים, הוא מבטיח את קיומם, אבל הוא גם מבטיח את קיומנו, אנחנו חייבים להבין את זה.
ובמקום זה הולך ראש הממשלה ומנסה לגרור, לנסות לעשות כל מיני דילים עם מדינה כזאת או אחרת. לשם מה? הרי מדינת ישראל צריכה להיות הראשונה שתכיר במדינה פלסטינית, מדינת ישראל צריכה להיות הראשונה שתסייע למדינה פלסטינית. לא רק, שוב, כי זה צודק וזה חכם – כי זה גם נכון לנו כאן לישראלים, זה נכון לנו להכיר במדינה פלסטינית.
מי שמוביל את המהלך הוא הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן, מחמוד עבאס, שאתה הרי יש לישראל שיתוף פעולה יומיומי עמוק ביותר. בשנים האחרונות הרשות הפלסטינית הלכה והתפתחה והתארגנה. הפיתוח הזה, סדרי השלטון והמשטר שהתפתחו שם וגם, אדוני השר, שיתוף הפעולה הביטחוני, הרי הוא קיים בשטח ממש מדי יום בינינו לבין הרשות הפלסטינית, הוא גם זה שאפשר את השקט היחסי, היחסי. היו אירועי טרור ופיגועים, אבל אם נשווה לתקופות קודמות, הרי בשנים האחרונות יש שקט יחסי. מדוע בשנתיים האחרונות לא היה אפילו משא-ומתן? מדוע מאשימים את הפלסטינים שהם הולכים לאו"ם לאחר קיפאון כזה מול הממשלה כאן?
ולכן אני אומר לראש הממשלה בנימין נתניהו שיוצא מחר לעצרת האו"ם בניו-יורק: אל תסתום את הגולל על האפשרות של משא-ומתן. הפלסטינים יקבלו את ההכרה הבין-לאומית שהם זכאים לה, אבל ההכרה הזאת, אל תראה בה, אדוני ראש הממשלה, מחסום למשא-ומתן. להיפך, הכרה בין-לאומית צריכה להיות ותהיה. וגם אם יצליחו לעכב וזה לא יהיה במועצת הביטחון או בעצרת, או בצורה כזאת או אחרת, הכרה בין-לאומית תהיה, כבר קיימת. אבל מה שצריך לצאת מניו-יורק זו קריאה ישראלית שלנו, על-פי האינטרס הישראלי שלנו, לפתוח משא-ומתן מיידי עם שכנינו הפלסטינים כדי להגיע לפתרון מוסכם. ושוב אני מזכיר, פתרון שהיה צריך להיות חמש שנים אחרי הסכמי אוסלו, ואנחנו כבר 18 שנים אחרי הסכמי אוסלו. זה בעניין המדיני.
בעניין החברתי. על מי אתם עובדים? על מי אתם עובדים? להקשיב לעם, צריך להיות רגישים למחאה – על מי אתם עובדים? הרי שר האוצר אמר שני דברים: האחד, התקציב סגור. זה אחד. השני, במסגרת התקציב הסגור, שלא יהיו שום חריגות, לא יהיה גם שום שינוי בסדרי עדיפויות בתקציב. אז על מה אנחנו מדברים פה? זה הכול קשקוש, זו עבודה בעיניים. זה פשוט לקחת את כל תנועת המחאה הזאת – ואני יודע שהיא גם מגיעה אליכם, אני יודע גם מה אומרים לכם אנשי השטח שלכם על דרישות המחאה בנושא דיור, בנושא בריאות, בנושא רווחה, בנושא מיסוי, בנושא פערים, בנושא שכר. אני יודע בדיוק. אבל אתם, במקום לקחת את זה – והרי הקימו את טרכטנברג – מה יעזור טרכטנברג אם עוד לפני שטרכטנברג מוציא את ההמלצות שר האוצר אומר "לא יצא שום דבר"? קראתי בעיון את הריאיון אתו ב"ידיעות אחרונות" – לא יצא שום דבר.
אין שום בשורה מהממשלה הזאת בתחום החברתי. מי ששגה באשליות שממשלת נתניהו-שטייניץ תשנה כיוון, טועה. הממשלה הזאת פועלת על-פי השקפת יסוד קפיטליסטית קיצונית, שכמוה אין גם במדינות הקפיטליסטיות המובילות. בממשלת בריטניה היה מהפך, עכשיו יש דייוויד קמרון, זה השמרנים. ואפילו שם, שזו מפלגה שמרנית בהגדרה, לא אומרים את מה שאומר כאן נתניהו, ולא מתייחסים לחברה ולבעיות חברתיות כאיזה מירוץ שכל הקודם זוכה ויכול לקחת את העוגה כולה ומי שמשתרך מאחור פשוט יכול למות. אין גישה כזאת היום כמעט בעולם.
ולכן, למול שתי הרעות החולות האלה של הממשלה, כשל מדיני מוחלט וכשל חברתי, אנחנו מציגים גישה אחרת. אנחנו מציגים גישה של סוציאל-דמוקרטיה ישראלית; סוציאל-דמוקרטיה שנשענת על צדק חברתי, על מאבק לשלום ועל הפרדת דת ומדינה. אלה הדגלים שלנו.
אני רוצה גם להגיד ביחס לנושא המדיני – אומרים, ובצדק מסוים: נכון, העניינים במצרים לא בשליטתנו. קרה שם מה שקרה ואנחנו נפגעים. אומרים את אותו דבר גם על טורקיה. ואגב, גם בטורקיה כדאי לזכור שמה שעושה ארדואן זה להרוס מהפכה חילונית ולהחזיר מחדש, להדביק מחדש דת לפוליטיקה. ובטורקיה, ממש בימים האלה אנחנו רואים את הנזקים של מהלך כזה.
אבל גם בקשר לזה אומרים שישראל היא קורבן. וצריך להיות ישרים גם עם עצמנו ולהגיד: נכון, אנחנו לא אשמים במה שמתרחש בטורקיה ובמצרים, אבל אנחנו לא חייבים לשחק לידיהן של התופעות האלה. אנחנו צריכים להיות קצת יותר חכמים. יש עכשיו מהפכה בסוריה. הנשיא אסד רוצח את בני עמו. מבחינה בין-לאומית, אדוני שר ההסברה, מבחינת ההסברה הישראלית, אני מניח שהיה לך הרבה יותר פשוט להגיד: תראו, הנה הבעיה במזרח התיכון, זה בסוריה ולא אצלנו. ותראה במה מתעסק העולם: בכיבוש, בהכרה במדינה פלסטינית, בקיפאון, באבו מאזן. בעניין הזה לפחות יכולנו להוריד מעצמנו את העניין אם היינו נכנסים אתם למשא-ומתן. הרי הם שכנינו, ואת ההכרה בכל מקרה הם יקבלו. תיכנס עם הפלסטינים למשא-ומתן, תשדר לעולם שאתה בעד פיוס, שאתה רוצה בהסדר, ותשאיר לעולם ולקהילה הבין-לאומית להתמודד עם לוב ועם טורקיה ועם סוריה ועם כל הרעות החולות האחרות.
ואנחנו, ביודעין ובגישה צלולה ובראייה פקוחה, משחקים לידי אלה שבאמת לא רוצים בנו ולא אוהבים אותנו.
היו"ר אורי מקלב:
תודה.
ניצן הורוביץ (מרצ):
אני רק רוצה להגיד משפט לסיום, אדוני היושב-ראש: נכון שהבחירות רחוקות, נכון שמחר לא הולכים ומצביעים ונכון שהסקרים הם מה שנקרא wishful thinking. אבל אתם טועים אם אתם חושבים שלדברים שראינו כאן בקיץ ולדברים שאנחנו חווים בימים האלה בזירה המדינית לא תהיה השפעה פוליטית. תהיה, והשורה התחתונה של ה"תהיה" – החלפת הממשלה הרעה הזאת. תודה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. בבקשה, אדוני השר.
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בכול מכול כול בהצעות האלה. חברתי, תהליך השלום, טורקיה ומצרים, אבל כנראה, יכול להיות שהדברים גם קשורים איכשהו. אם בהתחלה יכולתי בנימה צינית לומר שאני אחזור על הנאום שלי, הוא כבר בפרוטוקול בלאו הכי כשהשבתי להצעה הקודמת, אבל אני לא אבחר בדרך הזאת, כי הועלו גם סוגיות נוספות לעומת מה שהציגו כאן חברי קדימה.
קריאה:
– – –
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
אני כבר הערתי במהלך דבריו – ככה מן המקום – של חבר הכנסת דניאל בן-סימון, שנבנתה כאן איזושהי תיאוריה. כל הצרות של ישראל הן במירכאות כפולות ומכופלות מן הכיבוש, מן ההתנחלויות הלא-חוקיות וכן הלאה. ואילו רק היינו נפטרים מזה. אז אני שואל: אמרת, בואו נלמד מההיסטוריה, וכבר אמרתי בחיוך שאם כבר נפלתי על האינטליגנטים האלה להשיב להם, אז בואו באמת נדבר פעם ברצינות ולא בססמאות. איך קרה שאחרי "הכיבוש" – מה, אז זה לא היה כיבוש? מעמדה של ישראל היה בשיא. 1967, 1968. האופוריה כאן, האופוריה ברחבי העולם, היהודים שפתאום מופיעים. אתה אפילו חתן פרס לכתיבה בתחום הזה של יהדות התפוצות. אני זוכר את זה. אתה לא זוכר ממה זה נבע, ההתעוררות הזאת. אני לא מדבר דווקא על מאחורי מסך הברזל. בארצות-הברית, באנגליה, בצרפת. מה, אז זה לא היה כיבוש?
דורון אביטל (קדימה):
– – –
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
כנראה שאם כבר השתנו הדברים, אבל הם לא מעצם ההגעה שלנו ליהודה ושומרון ולירושלים. התהליכים קצת יותר מורכבים, ואני אומר הראשון שהם מורכבים. וכשאני, כשר ההסברה והתפוצות נפגש בבניין הזה עם קבוצות, ושאלו אותי סטודנטים נחמדים לא יהודים מכמה אוניברסיטאות טובות בקנדה לא מזמן: אז עם מה אתה רוצה שאנחנו נצא? אמרתי: אתם יודעים מה? אם תצאו מכאן עם ההבנה שהמצב יותר מורכב ממה שאתם חשבתם כשנחתתם במדינת ישראל, דיינו. כי המצב באמת מורכב. ואפשר ללכת לדוגמאות יותר עכשוויות.
הרי הצרות שלנו מזה שלא חזרנו ל-67' ולא פינינו את ההתנחלויות הלא-חוקיות, במירכאות כפולות עוד פעם. אז למה התיאוריה הזאת לא פעלה בעזה? אל תבלבלו אותי עם עובדות, אנחנו מכירים, אבל הנה, יש תיאוריה, זאת הצהרה, מיישמים אותה עד תום. אני זוכר שישבתי מול שרון והתחננתי. אמרתי: מה עשו לך שלושת היישובים בצפון הרצועה? מה הם עשו לך? בינם לבין תל-אביב אין אף כפר ערבי, אין אף תושב ערבי. תשאיר אותם. מה הם עשו לך? לא, אם לא ניסוג בדיוק ל-67' ונשאיר שם יישובים, ימשיכו להאשים אותנו; ככה לא יאשימו אותנו. נו? לא האשימו אותנו? אז אני אומר: בדברים האלה לא כל האמת אצלי ואני יודע שהמצב מורכב. אבל קצת יושר אינטלקטואלי. הדברים מורכבים קצת יותר ממה שמרכיבים אותם. בכל זאת, לא יכול להיות.
דבר אחד שחשוב לומר: היה פה דו-שיח מאוד מעניין, כיבוש או לא כיבוש; כן כיבוש, לא כיבוש. תראו, עוד פעם, לא יפה לצטט את עצמי, אבל אני אעשה זאת, כי אני עומד על זה שבלי זה אנחנו לא נגיע לשום מקום אף פעם. לקחתי קבוצה של עיתונאים זרים, איזה 25, 30 עיתונאים לפני מספר ימים, להראות להם את המורכבות של המצב. היינו בבית-אריה, מול שדה התעופה, איפה שנוחתים המטוסים וכן הלאה. לפני שפתחתי בהסברים בשטח אמרתי דבר אחד: חברים, לא הייתי עומד כאן, בפניכם, אילו הייתי טוען רק לענייני ביטחון. אני פותח ואומר: זה שלנו כולו. אני יודע שבצד הפלסטיני חושבים שזה שלהם, אני מודע לזה. אבל בלי הנחת היסוד הזאת אתה לא יכול להתקדם לשום מקום. באיזו זכות תנהל משא-ומתן על משהו שגנבת או שדדת? פשוט תסתלק.
אתם זוכרים את המודעות האלה למילואימניקים שפעם היו מפרסמים, שמי שיבוא להזדכות על הציוד ביום כזה וכזה, על ציוד צה"לי שנמצא ברשותו, לא יישא בשום עונש. אז אם הייתי חושב שזה כיבוש וזה לא שלנו וזה שטחים, לא היתה לי שום זכות בשום טיעוני ביטחון לנהל משא-ומתן. הייתי באמת צריך להזדכות על הציוד ולברוח בלי עונש. אולי זה המקסימום שהייתי יכול לבקש. זה שלנו.
אבל אני מודע לכך שיש גם אנשים נוספים שגרים כאן, ואנחנו לא ניעלם והם לא ייעלמו, וצריך מתוך זה לנהל משא-ומתן. אנחנו שוכחים את זה. כשראש הממשלה מדבר על האמת, כשהוא אומר בפני הקונגרס והסנאט: אנחנו לא כובש זר בארץ-ישראל, אלה משפטים לא פחות חשובים מתיקון טכני איפה בדיוק יעבור הגבול. בלי זה אין לנו שום התקדמות, אין לנו שום זכות בכלל לנהל משא-ומתן עם הצד השני.
אני לא יכול להתאפק עוד פעם, כבר דיברתי בתשובה הקודמת הרבה על מעמדה של מדינת ישראל, אבל נזרק פה שם על-ידי חבר הכנסת הורוביץ, דייוויד קמרון. לא שייך לסיפור, הוא נזרק בקטע החברתי דווקא. חברים, מעמדה של ישראל בכזה שפל שסוף-סוף, אחרי שנים רבות של מאמצים, חותמת מלכת אנגליה על שינוי מה שנקרא universal jurisdiction – השיפוט האוניברסלי, או איך שאומרים את זה בעברית. למה דווקא עכשיו? הרי אנחנו מבודדים, הממשלה היא חבורה של אני לא יודע מה, פושעים בעיני כל העולם. למה? למה דווקא עכשיו לא יצטרך האלוף אלמוג לברוח כמו לא יודע מה ולחזור למטוס שאתו הוא נחת? למה ציפי לבני לא תצטרך לבטל את הנסיעות שלה? למה דווקא עכשיו אם מעמדנו בכזה שפל? שאלה מעניינת, צריך לשאול אותה. אולי בכל זאת עשו איזה מהלכים, ראש הממשלה, משרד החוץ, אני לא יודע. אבל עובדה שזה קרה רק לפני כמה ימים.
רק הערה אחת לחבר הכנסת הורוביץ: אילו הייתי יותר רגיל לדבר בסגנון הבית הזה ואולי היה מדובר במישהו אחר ולא בחבר הכנסת הורוביץ, הייתי צועק בסגנון המקובל: אתה משקר, אתה משקר. אז אני לא יכול לומר את זה. אני לא נוהג לדבר ככה, וגם להורוביץ אני ודאי לא אגיד דבר כזה. אבל, איך נגיד? זה לא מדויק שבמשך עשרת החודשים של ההקפאה המשא-ומתן לא חודש כי הצבנו תנאי מוקדם. לא הצבנו שום תנאים מוקדמים. אז זה לא מדויק מה שאומר חבר הכנסת הורוביץ. לא הצבנו שום תנאי מוקדם של הכרה במדינה שלנו כמדינת הלאום היהודי; אמירה מאוד לגיטימית, זכות מאוד דרושה.
אולי חלק מהתשובה לחבר הכנסת הורוביץ על השאלה למה מת תהליך אוסלו, כי בין היתר – אתם זוכרים מה היתה ההגדרה הרשמית של תהליך אוסלו? "עזה ויריחו תחילה". אמרתי פעם לבכיר אמריקני במחלקת המדינה, חבר הכנסת בן-סימון, שאני זוכר שכשהיינו בכיתה ד' – אתה זוכר, היינו מספרים את הבדיחה על אחד שקופץ מחלון בקומה 30 וכשהוא עובר את קומה 10 מישהו צועק לו: איך אתה? והוא אומר: בינתיים הכול בסדר. אז כך בנו את תהליך אוסלו. מה אני אשם? ככה זה היה נקרא: "עזה ויריחו תחילה". אבל בסוף, מה? לא נגיע לכל הסוגיות?
לכן, זה שראש הממשלה אומר: נשים את סוגיית ההכרה וסופיות הסכסוך, וכל סוגיות הקבע האלה – בלי זה ודאי שלא נסיים משא-ומתן. אבל זה שזה היה תנאי שמנע חידוש משא-ומתן? נו, באמת.
אני רוצה לסיים במשהו שקשור ולא קשור – טוב, אתם יודעים מה? שתי סוגיות העליתם, ובזה אני אסיים. אחת היא סוגיה חברתית. אני לא אחדש כאן, כי הדברים ידועים. כן, יש בעיות. כן, הממשלה התחילה לטפל בחלק מהבעיות האלה הרבה לפני שראינו אוהלים ברחובות. עובדה שוועדת הריכוזיות, שהיום תציג את המסקנות, עובדת שנה. למיטב זיכרוני, זה הרבה לפני המחאות. אני לא חושב שמישהו ברצינות עכשיו יתחיל להתווכח אתי שמסקנות ועדת הריכוזיות חשובות למצב החברתי במדינת ישראל. אז הממשלה מטפלת בדברים. בין זה לבין אמירות מסוג של: בואו ותוסיפו 20 מיליארד, 50 מיליארד, 100 מיליארד – כן, אמר שר האוצר שהתקציב סגור, לא, בואו נוסיף 100 מיליארד. יש לי הצעה: חבר הכנסת הורוביץ, אולי במקום כספומטים – לפני 20 שנה גם כספומטים לא היו – במקום כספומטים נשים מכונות להדפסת כספים. נגביל את זה, שלא נשתולל, וכל אזרח יכול לגשת ולהדפיס עד 2,000 שקל, כמו שהוא לוקח בכספומט. רעיון טוב. בכל זאת, קצת היגיון בדברים האלה.
ניצן הורוביץ (מרצ):
לצערי, זה היום רק לעשר משפחות בארץ.
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
בזה מטפלת ועדת ריכוזיות ש-62 שנה לא קמה, ומה לעשות? עם הממשלה "חסרת האחריות החברתית הנוכחית" – במירכאות, כי הפרוטוקול, אחר כך יקראו את המשפט – – –
אורי אורבך (הבית היהודי):
למה לא הבאתם שלום?
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
מה?
אורי אורבך (הבית היהודי):
אתם שנתיים וחצי בשלטון. למה לא הבאתם שלום?
קריאה:
בדיוק, בדיוק.
זהבה גלאון (מרצ):
– – –
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
חבר הכנסת אורבך, ליד המכונות להדפסת כסף אני אשים מכונות להדפסת תוכניות שלום. אולי זה יעזור.
אבל אני אומר: יש טיפול. יחד עם זה, אני מציע – ואמרתי את זה ביום הראשון או בימים הראשונים של המחאה ונורא כעסו, שמסתובבים שם כל מיני גורמים שלא הייתי רוצה לראות לצד מחאה חברתית אמיתית ולגיטימית. אוה, אה, כמעט כיסחו אותי כל המנחים המכובדים בתקשורת. חברים, אתם יודעים מה? הודעה אישית: אחד העיתונים, המקומונים, בירושלים החזיר לי הרבה גאווה לאומית ובאמת תחושה שאני לא בודד במערכות האלה. הורים של תלמידים בבית-הספר "בויאר", אם אני לא טועה, בירושלים, מחו, ולכן התמונה של צ'ה גווארה ששמו תלמידים על בית-הספר הוסרה. אני לא יודע מה אתכם, כשאני רואה תמונות של צ'ה גווארה אני מתחלחל, ולא חשוב אם זה במגרש ספורט או שזה במחאה חברתית, כי אני – טוב, אתם יודעים מה? אני לא אעשה את ההשוואה, איזו עוד תמונה הייתי רוצה לשים ליד זה. אבל תמונות של רוצח אידיאולוגי, לנפנף בהן – חברים, נו, בכל זאת, יש גבול. דווקא מכם – אני לא מצפה לזה מתיכוניסטים, אין להם מושג מי זה צ'ה גווארה. אבל אתם קראתם ספר, חבר הכנסת הורוביץ, חבר הכנסת בן-סימון, אתם לא יודעים מי זה?
ניצן הורוביץ (מרצ):
יש להם מושג. יש להם מושג.
קריאה:
– – – מי שהרגו אותו.
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
אה, כן. בדיוק. מזל גדול שהוא הסתכסך עם שירותי הביטחון של ברית-המועצות והם גם חיסלו אותו.
אילן גילאון (מרצ):
מה לעשות? – – –
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
מזל גדול, כי הוא לא הספיק לרצוח עוד כמה עשרות אלפים.
אורי אורבך (הבית היהודי):
משא-ומתן עם ערפאת – – –
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
עזוב.
אילן גילאון (מרצ):
או שהסובייטים – – –
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
ברצינות אי-אפשר לומר כאן משהו. ברצינות אי-אפשר לומר בבניין הזה משהו.
אילן גילאון (מרצ):
השר – – –
ניצן הורוביץ (מרצ):
אתה לא רציני.
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
אבל הפעם אני פונה אליכם ברצינות. תסבירו – כשאתם רואים, לא יכול להיות שאתם לא חשים מה שאני חש כשאני רואה נער מסתובב עם חולצה שעליה צ'ה גווארה. למה לא פרצופים אחרים מתקופות אחרות? יש עוד כמה פרצופים שהייתי ממליץ לשים, הם הרגו עוד יותר.
אילן גילאון (מרצ):
יש גם ליידי גאגא. יש – – –
אורי אורבך (הבית היהודי):
זה פחות חמור ממשא-ומתן עם ערפאת.
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
חברים, הקטע האחרון. העליתם את הנושא ככה, כדרך אגב, למרות שהנושא המרכזי של ההצעה לסדר-היום – מה? אל תעשה תנועות, חבר הכנסת הורוביץ, אל תעשה תנועות. אתה יודע טוב מאוד מה אני מדבר.
ניצן הורוביץ (מרצ):
אני לא יודע.
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
אל תעשה תנועות. כשפעם באמת תחשבו על זה – זה לא לוקח אף אחד מאתנו לכיוון טוב, התמונות האלה. אני אומר: תמונות אחרות יודעים להוציא מהחברה הישראלית, והתמונות האלה, זה כאילו לגיטימי. זה לא לגיטימי.
אילן גילאון (מרצ):
יש – – –
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
משפט אחרון, מצרים וטורקיה. אמרו את זה כבר חכמים ממני, ואני גם מציע תמיד לכולנו, אדוני היושב-ראש, לזכור את זה: עם כל הגאווה שלנו ועם כל המונופול שלנו על כל דבר שבעולם, לא הכול תלוי בנו. יש תהליכים גדולים שעוברים על האזור, ומי ייתן שבאמת יסתיימו בטוב. אבל לא הכול תלוי בנו.
בכל זאת, אם דיברתי ברצינות, אז ככה בחיוך אני אסיים: אם מישהו חושב שמחר ייפתח משא-ומתן וזה ישנה את כל מערכת היחסים באזור, אני מזכיר לו את התמונה של הנשיא שמעון פרס שהעז לצטט מאמנת ה"חמאס" בדבוס ומה בדיוק היתה התגובה של אותו מנהיג שישב מולו ושעכשיו – אתם יודעים מה? כל יום אנחנו שומעים עוד הצהרה מתלהמת. מי שאומר: ישראל לא עושה את שלה, שישווה את ההצהרות של ראש ממשלת טורקיה ושל ראש ממשלת ישראל בשלושת השבועות האחרונים, ואולי אז יבין מי כאן מושך להסלמה ומי מושך להורדת הטון. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה, אדוני השר. מה – – –?
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
אין לי שום התנגדות שהדיון יתקיים בכל פורום שירצו.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה, אדוני השר יולי אדלשטיין. עמדה אחרת, חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה מהצד.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, השר אדלשטיין אמר שממשלת ישראל שוחרת השלום רוצה משא-ומתן בלי תנאים מוקדמים. מי אמר את זה? נו, ההכרה ביהדות המדינה היא לא תנאי מקדים?
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
לא.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
הסירוב לא לבנות בהתנחלויות למשך רק חודשיים זה לא תנאי מוקדם?
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
לא.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
להגיד שירושלים המזרחית היא מחוץ למשא-ומתן זה לא תנאי?
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
לא.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
זו האמת. מה האמת שראש הממשלה רוצה להגיד באו"ם? האמת היא שהוא רוצה להגיד שם: אני בבר-אילן רק כמס שפתיים אמרתי "שתי מדינות", אבל אני לא מאמין בזה, כי בקונגרס אני בעצמי אמרתי שיש לנו כיהודים – הוא אמר את זה – זכויות, אנחנו לא כיבוש בשטחים הכבושים, אלא האדמה הזאת שלנו ונוכחותנו שלנו היא נכונה. זו האמת שהוא יגיד, וזו סרבנות לשלום.
אדוני היושב-ראש, האמת השנייה היא: מול האתגרים האלה, מול בקשת הפלסטינים הלגיטימית להכיר בהם, מה מבטיח ראש הממשלה, ושר החוץ, וכולם? מבטיחים דם, סבל, אלימות. כל יום הם מתאמנים. אני לא שמעתי מאף דמות פלסטינית שהולך לקרות משהו. רק ישראל מעוניינת בזה, אדוני היושב-ראש.
אדוני היושב-ראש, האסטרטגיה היחידה שיש לקברניטי ישראל היום היא אסטרטגיית הגאווה הלאומית. הם ככה מתנהלים. אני מציע להם ללמוד משר החוץ הטורקי. יש לו ספר מאוד חשוב ושמו: העומק האסטרטגי לטורקיה. שם תלמדו איך היסטוריה, גיאוגרפיה, תרבות וגאווה לאומית באמת משרתות את האינטרס של האומה הטורקית. אבל בישראל גאווה לאומית היא בידוד והיא הסתגרות. תודה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, עמדה נוספת.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני רוצה לומר שאני חושב שמי שהיה צריך לענות היום זה לא השר יולי אדלשטיין אלא השר יעקב מרגי, השר לענייני דת. כי הגיע הזמן שתוקצה במדינת ישראל חלקה של בית-עלמין להסכמי שלום הזויים. חייבים להבין שכל ההסכמים ההזויים האלה, שאנחנו חווים פה כבר כמעט 30 שנה, מביאים אותנו לדיראון עולם. לא מביאים אותנו, לא להכרה בין-לאומית; לא מביאים אותנו לשום עמדה יותר חזקה, אלא מבודדים אותנו יותר, מחלישים אותנו יותר, וגורמים לאויבים, כמו שדיברו פה קודם, רק להגביר את החשק: איך אתם מעזים לדבר על מדינה יהודית? איך אתם מעזים לדבר על מדינה יהודית? יושב פה חבר כנסת: אסור שתהיה לנו פה מדינה בכלל, אסור לנו בכלל להתקיים. מי ששומע את ההפגנות של אלה שקוראים להם פלסטינים: פלסטין מהנהר ועד הים.
אני רוצה לומר פה דבר מאוד ברור: מהעם היהודי נגזלו 80% מאדמותיו, שניתנו לפיקציה שלא היתה ולא נבראה. אני לא מדבר על פלסטין, שלא היתה ולא נבראה – פיקציה שלא היתה ולא נבראה שקוראים לה ירדן. והגיע הזמן שייאמר כאן בכנסת: את שטחי המולדת שלנו בעבר הירדן המזרחי יש להשיב לעם היהודי, לכל מרחבי ארצו.
ושוב אני אומר: הסכמי השלום ההזויים האלה, לא מספיק נכנענו? לא מספיק ויתרנו? לא מספיק נתנו? עד הגרגר האחרון של טאבה, עד הגרגר האחרון של "פילדלפי". מה קיבלנו? את הסכם השלום עם מצרים, שעכשיו הם מבקשים לפתוח אותו. לא החזיק מעמד 30 שנה. ההתנתקות לא החזיקה מעמד 30 יום. לאן הם מובילים אותנו, חבורת ההזויים האלה?
אם אנחנו רוצים להתקיים, אם חפצי חיים אנחנו, לא אכפת לנו בידוד, לא בידוד. חפצי חיים אנחנו. אנחנו לא רוצים להיות במשרפות יחד עם אף אחד; רוצים להיות יהודים עם ראש זקוף, לבד או ביחד, ולא בשום אופן במקום שאליו רוצים להוביל אותנו. תודה רבה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
חברים, אנחנו נעבור להצבעה על ההצעה לסדר-היום. מי שבעד הוא בעד דיון במליאה, מי שנגד מבקש להסיר את ההצעה לסדר מסדר-היום. בבקשה, הצבעה. מי בעד? מי נגד? מי נמנע?
הצבעה מס' 3
בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 9
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
היו"ר אורי מקלב:
בעד – 9, אין מתנגדים, אין נמנעים. לפיכך, אני קובע שההצעה לסדר-היום בנושא: האתגרים החברתיים והמדיניים שבהם ניצבת ישראל מול המחאה החברתית ומול יחסי החוץ שלה עם טורקיה ומצרים לקראת ההכרזה באו"ם, תידון במליאה.