קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום החלטת אש"ף לפנות לאו"ם להכרה במדינה פלסטינית היו"ר מגלי והבה: חברי חברי הכנסת, אנחנו ממשיכים כמובן בסדר-היום: החלטת אש"ף לפנות לאו"ם להכרה במדינה פלסטינית, הצעות לסדר-היום מס' 5929, 5937, 5942 ו-5953. ישיב על ההצעה השר בני בגין, בשם ראש הממשלה. ראשון המתדיינים – חבר הכנסת מוחמד ברכה. אחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בשבוע האחרון החליטה הנהגת אש"ף, הוועד הפועל של אש"ף, לפנות לאו"ם על מנת שיכיר במדינה פלסטינית ובגבולות של 67'. אין דבר טבעי יותר מאשר הפנייה הזו, בהתחשב בעובדה שהמשא-ומתן המדיני הישראלי–פלסטיני תקוע ונמצא במבוי סתום בגלל העמדות הסרבניות של ממשלת ישראל. הרי יש מידה לא מעטה של צביעות בעמדת הממשלה. ראש הממשלה מודיע לנו כל בוקר וערב שהוא אינו מקבל כבסיס למשא-ומתן דיון על ירושלים המזרחית, לא על עניין הפליטים, לא חזרה לגבולות 67' ולא פירוק ההתנחלויות. ואלה נושאי הדיון על הסדר הקבע. אם הוא כבר אומר שזו העמדה האולטימטיבית שלו ושל ממשלתו, על מה ידונו? אפילו על הקפאת ההתנחלויות, שזה שינוי יסודי על הקרקע שפשוט מרוקן מכל תוכן משא-ומתן שמתנהל על עתיד הקרקע, על האדמה הזו. זאת אומרת, הוא אומר: בואו ננהל משא-ומתן על העוגה הזו, למי מה, אבל אני כל הזמן נוגס בעוגה הזו, נוגס תוך כדי המשא-ומתן. זה דבר שהוא בלתי אפשרי אפילו לפי היגיון של ילדי גן. ולעומת זאת, הוא מתרעם וממשלתו מתרעמת על כך ולא רוצים שהפלסטינים ילכו לאו"ם. מה הם יעשו? זו בעצם – לא צביעות, צביעות זו מלה קלה מדי; זה בעצם ניסיון לדון את העם הפלסטיני כעם של עבדים לכיבוש הישראלי, והדבר הזה לא ייתכן, לא יקום ולא יהיה. מה שלא פחות מקומם – העמדה האמריקנית. בעצם, כשמדברים על ספטמבר הקרוב, מה זה ספטמבר? זה בעצם ההצהרה של הנשיא האמריקני אובמה מספטמבר 2010, שהוא רוצה לראות בעוד שנה מדינה פלסטינית חברה באו"ם. וכל מה שעשו הפלסטינים – אמרו שזו מחויבות שצריך לממש אותה. אבל האמריקנים הם לא נייטרליים בעניין הזה בין ישראל לבין הפלסטינים, והם לא מחויבים לעמדה שלהם עצמם. הם מאיימים בצורה בוטה וחצופה על ההנהגה הפלסטינית לבל יבואו למועצת הביטחון או לעצרת הכללית כדי לדרוש את ההכרה במדינה פלסטינית בגבולות 67'. זה בעצם אומר דבר אחד פשוט: האמריקנים אינם מתווך הוגן. וזה אומר דבר, יכול להיות שהוא הרבה יותר פשוט, שהדם של הפלסטינים והדם של הישראלים הוא בסך הכול מכשיר, או אחד הכלים שמשחקים בהם לקראת מערכת הבחירות. שנה לפני הבחירות אומרים ככה ושנה אחרי זה אומרים אחרת. פשוט נראה שיש כאן משחק בין-לאומי על דם שני העמים. במקום להוביל אותם, גם העם בישראל וגם העם הפלסטיני, להוביל אותם לתהליך של שלום אמיתי שיסיים את הסכסוך, יש מי שמספסר בדמם. הראשונים שמספסרים הם אלה שיושבים כאן בראש השולחן של ממשלת ישראל, ותומכיהם האמריקנים. אדוני היושב-ראש, לסיום אני רוצה לומר, לפעמים יוצרים התניה, לדעתי מדומה, שאין לה שום בסיס, וזו ביקורת גם על הצד הפלסטיני בעניין הזה, כאילו אם הולכים למשא-ומתן, אם יש תשתית למשא-ומתן, לא צריך ללכת לאו"ם. למה לא? מה הקשר? המשא-ומתן צריך להתנהל על בסיס הלגיטימיות הבין-לאומית שהשטח שנכבש ב-67' הוא שטח כבוש והוא שטח של המדינה הפלסטינית. ההכרה במדינה הפלסטינית בגבולות 67' על-ידי האו"ם זה הדבר המתחייב, גם אם יהיה משא-ומתן וגם אם לא יהיה משא-ומתן. ולכן שתי הסוגיות אינן קשורות. צריך ללכת לאו"ם, וצריך לפתוח במשא-ומתן על בסיס הוגן, על בסיס של הכרה בהחלטות הבין-לאומיות ועל בסיס הנסיגה מכל השטחים שנכבשו ב-67' והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת ברכה. אני מזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מי שעוקב אחרי ההתעניינות והפחד והחשש של ממשלת ישראל מההכרזה באו"ם, מרגיש הרגשה מוזרה, משום שהנהגת מדינת ישראל מאז ומתמיד, ובראשה בן-גוריון, לא נתנו כל כך – הם בזו לאו"ם. זכור המשפט "או"ם שמום"; לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים היהודים, וכו' וכו'. אז החשיבות שנותנים בממשלה הזו למהלך הפלסטיני ללכת לאו"ם – זה אומר שהוא מהלך נכון, לפי דעתי. אדוני היושב-ראש, ישראל מתעסקת עם העניין התעסקות ביטחונית, צבאית לפעמים. כל יום אנחנו שומעים: כוחות הביטחון מתאמנים אם תהיה איזו אינתיפאדה, יהיו איזה עימותים. שר החוץ ליברמן מאיים על הפלסטינים שאם הם מכריזים על מדינה פלסטינית באו"ם, ישראל לא תכיר בהסכמי אוסלו. אז השאלה היא: ואם הפלסטינים באמת יעשו את זה ויכריזו על מדינה פלסטינית, וישראל תכריז על זה שהיא מבטלת את הכרתה בהסכמי אוסלו, האם ישראל ומר ליברמן מוכנים לחזור לשטחים הכבושים? יאללה, תפאדלו. אני חושב שעל הפלסטינים להגיד להם: בבקשה, המפתחות, תסגרו את כל הרשות הפלסטינית, את כל המוסדות, תחזרו ככובשים, תנהלו את העניינים. וזה מה שיקרה. הפלסטינים – גבם לגדר. לאן ללכת? האמת, יש סיפור, משל. ישראל רוצה מהפלסטינים או שיקבלו כל מה שהיא רוצה, או שלא יעשו כלום. אז יש משל. יש סופר בשם אל-ג'אחז', שכתב ספר "אל-בוח'לא", הקמצנים. אז הוא מספר על שני חברים, אחד מהעיר מרו, פרסי, מפרס, סוחר, שתמיד בא לחברו בבגדד. חברו מבגדד תמיד מארח אותו, אוכל, שתייה. באחת השנים החבר מבגדד הלך למרו. מצא את החבר שלו בין אנשים במקום ציבורי. הלך כדי לברך: אוה, חבר שלי. הסוחר המרואי, ממרו, אמר לו: מי אתה? אני לא מכיר אותך. אז הבגדדי אמר: אולי הכובע מסתיר את הדמות שלי. הוא הסיר את הכובע. אמר לו: עכשיו הכרת אותי? אמר: לא, לא. אמר: אולי הגלימה. הוא הסיר את הגלימה. אמר לו: הכרת אותי? אמר לו: לא. כל פעם הוא מסיר מלבוש שלו, את הבגדים שלו. בסוף המרואי אמר לו: אל תתאמץ. אפילו אם תצא מהעור שלך, אני לא אכיר אותך. תודה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אני מזמין את חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. וישיב להצעה, כפי שאמרתי, חבר הכנסת השר בני בגין. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני קצת יותר מ-30 שנה נחתמו הסכמי קמפ-דייוויד. היה בהם סעיף קטן, לכאורה שולי, של אוטונומיה לאוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון ועזה. אז אמרו לנו: בסך הכול מה, הם ינקו לעצמם, יורידו לעצמם את האשפה, יאספו את האשפה, שום דבר. מה, אתה רוצה לנהל להם את האשפה? ומאז אנחנו נמצאים שלב אחרי שלב אחרי שלב. היתה פה ממשלה שאפילו הביאה 40,000 – כל אחד יקרא להם איך שהוא רוצה, אני אקרא להם מחבלים – שהביאו לפה מתוניסיה, לכאן; קוראים להם "שוטרים פלסטינים". הביאו אותם לכאן, הקימו מדינה מפורזת עם צבא מאומן, מיומן ומחומש, וממשיכים לנהל אתם את המשחק הזה של משא-ומתן, כשהמטרה של האויב היא ברורה; היא כתובה בכל ספרי הלימוד, היא נאמרת בכל נאום. איש לא יכול לשכוח את נאומו של, יימח שמו וזיכרונו, הראיס, שאמר: אל-קודס, וּבַּעְדַ וּבַּעְדַ וּבַּעְדַ. כן? אל-קודס, וּבַּעְדַ וּבַּעְדַ וּבַּעְדַ. וכל אחד יודע בדיוק מה הכוונה ומה המטרה של אותם אנשים ולאן הם חותרים. והם ממשיכים לשחק את המשחק: אנחנו ניתן לכם מדינה פלסטינית. ואז באים ואומרים לנו השבוע בוועד הפועל של אותו ארגון מחבלים: מי צריך אתכם בכלל? את מה שרצינו לקחת מכם, כבר לקחנו. אנחנו עכשיו צועדים לבד ל"בַּעְדַ", אדוני השר, וּבַּעְדַ וּבַּעְדַ, לא סופרים אתכם. שמעתי השבוע שר, מומחה לענייני מצרים הוא היה, מומחה לענייני טורקיה, הוא גם מומחה לעניינים של מדינה פלסטינית; הוא לא שר, אגב, הוא כבר פוטר מהממשלה, חבר הכנסת בן-אליעזר. הוא אמר: מה, אנחנו לא יכולים לעשות כלום, כל דבר הם יכולים להתגבר עליו. ואז הציע חבר הכנסת אלדד: בואו באמת נרים דגל לבן. לצערי הרב, הממשלה הזאת הולכת בכיוון של דגל לבן. אסור לנו לשכוח. שמעתי עכשיו פה את חבר הכנסת ברכה. הוא אמר: אתם לא מוכנים לדבר על הליבה, על מזרח-ירושלים? זאת אומרת על רמות, גילה, פסגת-זאב, גבעת-זאב, אתם לא מוכנים לדבר? אתם לא מוכנים לדבר על זכות השיבה? על 7 מיליון פליטים שדיבר עליהם סאיב עריקאת, אתם לא מוכנים? אתם כאלה חצופים? זו בעצם הדרך וזה המסלול שאנחנו נמצאים בו. הגיע הזמן, אדוני השר, שממשלת ישראל תעסוק באינטרסים של מדינת ישראל. אני מסכים, חבר הכנסת גנאים, שאנחנו לא סופרים את האו"ם. אין לנו מה לספור את האו"ם. מעולם הוא לא היה בעדנו. יש לו שם רוב לאחיו, למדינות הערביות, יש שם רוב מסיבי, וכל דבר שירצו להחליט האויבים שלנו, כמעט, יכולים. מדי פעם יעשו לנו ג'סטה עם החלטת וטו כזו או אחרת. אנחנו צריכים להחליט שחפצי חיים אנחנו. ואם חפצי חיים אנחנו, אנחנו צריכים להבין שהארץ הזאת כולה שלנו. לא היתה פה מעולם מדינה פלסטינית. זו המצאה בת כמה שנים. מעניין, לפני 1967 לא היתה מדינה פלסטינית, אף אחד לא דיבר. לא היו פלסטינים לפני 1967. לא היו כאלה. פתאום עם, בן 44 שנים. משהו חדש. וכולם פה הולכים שולל אחרי הדבר הזה. היו"ר מגלי והבה: תסכם, אדוני. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אני אומר בצורה מסכמת: אם אנחנו לא רוצים, חס ושלום, לפעול במטרות שלהם – שכתובות בכל ספרי הלימוד, על המפות שלהם, והם לא חוזרים בהם בשום מקום: חיסולה של מדינת ישראל – אנחנו צריכים לעשות את שלנו: התיישבות מסיבית ביהודה ושומרון, הגירה של האויבים שלנו לארצותיהם הרבות והכרזה חד-משמעית: ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל מדורי דורות, ואנחנו מממשים את זה עכשיו בפועל בשיבת עם ישראל לארצו. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. אני מזמין את השר בני בגין להשיב למתדיינים. בבקשה. השר זאב בנימין בגין: אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יצא המרצע מן השק. זה חודשים אחדים שמחמוד עבאס, הידוע גם כאבו מאזן, מנהל משחק כפול, מתעתע, אומר: אני מעוניין במשא-ומתן, ורק אם לא תהיה לי ברירה עד ספטמבר, אז אני אבקש להביא את עניינו של אש"ף, עכשיו של הברית אש"ף-"חמאס", למוסדות האו"ם. והנה, החלטת הוועד הפועל של אש"ף חושפת במערומיו את התעתוע הזה של אבו מאזן. הוא איננו מעוניין במשא-ומתן, הוא רק אומר שהוא מעוניין במשא-ומתן, וההחלטה הקובעת, בוודאי מבחינת אש"ף, היא ההחלטה של הנהגתו באמצעות הוועד הפועל שלו. אנחנו יודעים כבר זמן לא מועט שאכן, באופן בסיסי, יסודי, אש"ף ובראשו אבו מאזן, אינם מעוניינים במשא-ומתן, והם הגו את הרעיון של ניסיון להשיג החלטה כזו או אחרת במוסד זה או אחר של האו"ם כתחליף לאותו משא-ומתן. איך אנחנו יכולים להוכיח את התזה הזאת שלי? למשל, על-ידי העובדה שאבו מאזן זה זמן לא קצר מציב תנאים מוקדמים לעצם קיומו של משא-ומתן, לעצם תחילתו של משא-ומתן, שמעולם אש"ף לא הציב כמותם לפני משאים-ומתנים אחרים, לא לפני שנת 2000 ובמהלך שנת 2000, לא ב-2007, לא במהלך המשא-ומתן ב-2008. התנאי הזה, החדש, שלא יהיה משא-ומתן אלא אם כן תהיה הקפאה של הבנייה ביישובים ישראליים בשומרון וביהודה, לא הוצב לא בפני ראש הממשלה ברק ולא בפני ראש הממשלה אולמרט, אבל הוא מוצב בפני הממשלה הזאת בראשותו של בנימין נתניהו, והדבר כמובן מוכיח שאין עניין אמיתי במשא-ומתן מהותי, ולכן, על-ידי הצבת התנאים המוקדמים נמנע אש"ף מעצם הכניסה לאותו משא-ומתן. חבר הכנסת ברכה, אני במידה מסוימת עניתי על הדברים כבר ביום ב', אני חושב, בתשובה על הצעת אי-אמון, ואני בכל זאת מציע שוב, אולי לא הובנתי כהלכה, לערוך את אותה הבדלה משמעותית, חשובה, בין עמדות במשא-ומתן – ואחדד: אפילו ניתן לומר באופן תיאורטי, כללי, בין עמדות של צד זה או אחר בפתיחת המשא-ומתן – לבין תנאי מוקדם על עצם תחילתו והמשכו. כל צד, כצפוי, יכול לבוא עם עמדתו, עמדותיו. יבוא עם עמדותיו, או שישנה אותן במהלך המשא-ומתן, או שיתמיד בהן במהלך המשא-ומתן. מראש לא נדע. נדע רק במהלך המשא-ומתן. על כן, כאשר מנסים להטיל תנאים מוקדמים כאלה, ברור שאין עניין במשא-ומתן. רוצים לבוא ללא תנאים מוקדמים? יעלו את עמדותיהם במהלך המשא-ומתן. יתקבלו, יתקבלו בחלקן, יתקבלו במיעוטן, תידחה עמדה זו ותתקבל עמדה אחרת – לא נדע מראש. יש לי הנחות משלי, יש לי תקוות משלי, אבל ללא פתיחתו של משא-ומתן והמשכו הרצוף, ללא תנאים מוקדמים, לא נדע. אם כי יש לנו ניסיון מסוים היום, שמאפשר לנו לאמוד תוצאות כאלה של משא-ומתן על יסוד הכישלון של שני המשאים-ומתנים ב-2000 ו-2008, למרות הוויתורים מרחיקי הלכת ביותר, העמדות הקיצוניות שהציעו הממשלות באותו זמן. על כן גם אני מבקש לומר באותה רוח, ועל-פי אותו היגיון: אין לקבל הצבת מסגרת חיצונית למשא-ומתן, לא על-ידי מוסד של האו"ם ולא על-ידי מוסדות בין-לאומיים אחרים. הצבת מסגרת כזאת, המפרטת מראש את גבולות המשא-ומתן, את מגבלות המשא-ומתן, כמובן מרוקנת, או במידה רבה, תלוי במה שייאמר באותה מסגרת, או במידה מוחלטת, את הטעם במשא-ומתן. הטעם ייעקר, אם יתברר שיש ניסיון לקבוע את תוצאות המשא-ומתן מראש. אין בכך היגיון, זה לא נעשה בדרך כלל, ואם נעשה, התוצאה איננה יכולה להיות טובה. על כן, גם הניסיון הזה, השאיפה של אש"ף להשיג הגדרה של מסגרת למשא-ומתן, מה שהם מכנים, וגם בא לידי ביטוי בדבריו של חבר הכנסת ברכה, מה שהם מכנים "הלגיטימיות הבין-לאומית", ואנחנו מבינים על מה מדובר. מדובר על קביעה מראש של תוצאות המשא-ומתן עם סיומו. מוחמד ברכה (חד"ש): אין לגיטימיות אחרת, אדוני השר. לא יכול להיות שהכובש יהיה מקור הלגיטימיות, זה לא יכול להיות. השר זאב בנימין בגין: טוב, אני הרי מנסה לפענח את שם הקוד, אני מנסה לפענח את הצופן, אני מנסה לחשוף את התעתועים של אש"ף בראשות אבו מאזן, במידה זו או אחרת של הצלחה; אם לא שכנעתי אותך, ייתכן שאני צריך להתאמץ שוב. אני אכין שיעורי-בית ואני אחזור באחד השבועות הקרובים במסגרת הצעה לסדר-היום או הצעת אי-אמון, ההצעות התדירות האלה המונחות לפתחנו מדי פעם. אני רוצה להביא, אם לא הוכחה, סימן נוסף לנטייה המובהקת של אש"ף להימנע ממשא-ומתן, ואני אביא בפניכם דברים, אני מודה שאני מצטט אותם מן הזיכרון, אני מקווה שאני מדייק בהם, דברים של סאיב עריקאת בריאיון לעיתון הירדני "אל-דסתור" בחודש יוני 2009, כשישה חודשים בלבד אחרי שהיה ברור שהמשא-ומתן עם ממשלת אולמרט נכשל, שהנושאים ונותנים נעלמו לראש הממשלה אולמרט, כפי שהוא עצמו אמר פעם אחדות. הניח הצעה, אמרו לו: אנחנו נחזור אליך מחר. סאיב עריקאת צלצל לראש הממשלה אולמרט למחרת, אמר לו: אין לנו זמן, אנחנו נוסעים עכשיו לרבת-עמון – או על-פי השם שהוא בוודאי השתמש בו: לעמאן – ונחזור אליך. סיפר כבר פעמים אחדות בראיונות ראש הממשלה אהוד אולמרט: מאז לא שמעתי מהם דבר. ובכן, מה הודיע, בערבית כמובן, באנגלית אני חושב שהוא לא יעז לומר את זאת, סאיב עריקאת, הנושא ונותן הראשי מטעם אש"ף, גם בימים אלה – אומר: בתחילה הציעו לנו שננהל בתי-ספר ובתי-חולים. אחר כך הציעו לנו 66% מן השטח. אחר כך הציעו לנו 90% מן השטח. עכשיו הציעו לנו 100%. אם כך, מדוע נמהר אחרי כל העוול שנעשה לנו? סוף ציטוט. אני אינני יכול – – – מוחמד ברכה (חד"ש): אולי כבוד השר יצטט את מאמרו עצמו, שכתב ב-13 ביוני שנה זו ופורסם ב"הארץ", בעקבות הפיוס בין "פתח" לבין "חמאס"? תצטט מה אתה כתבת במאמר שלך. השר זאב בנימין בגין: מי כתב? לא שמעתי. מוחמד ברכה (חד"ש): אתה אתה, בני בגין. היו"ר מגלי והבה: אתה, מאמר שלך ב"הארץ". מוחמד ברכה (חד"ש): כשאתה אומר: אם הם מתפייסים, אנחנו לא ננהל משא-ומתן אתם מפני ש"חמאס" שם, ואם הם לא מתפייסים, אנחנו לא ננהל משא-ומתן אתם, כי הם לא מייצגים את כל העם הפלסטיני – נו באמת, תוריד את המסכה, בחייך. השר זאב בנימין בגין: חבר הכנסת ברכה, קודם כול, אני חייב להודות לך, כי על-פי מיטב זיכרוני – ייתכן שזכרת נכונה גם את התאריך – אני רואה בזאת מחמאה. מוחמד ברכה (חד"ש): – – – השר זאב בנימין בגין: אבל אני רוצה לומר לך, וגם שיירשם בפרוטוקול וגם ייקרא אולי בעוד 30 שנה: על-פי מיטב זיכרוני, אתה לא רק הראשון, אתה היחיד שהתייחס למאמר הזה שלי. אני מאוד מודה לך. אני מאוד מודה לך. יכול להיות שעוד כמה אנשים בתא טלפון אמרו משהו איש לרעהו, אלי לא הגיע. היו"ר מגלי והבה: עוד בפרוטוקול הכנסת. השר זאב בנימין בגין: כבר היה לי, על-פי המסורת היהודית זה נקרא "שכר הליכה". כבר היה כדאי לי להיות כאן תורן מליאה, אני מחליף את אחד מחברי, אבל יפה, מכל מקום. מוחמד ברכה (חד"ש): אני זוכר דיון, עוד כשהייתי סטודנט צעיר, עם אביך המנוח, שבא לאוניברסיטת תל-אביב פעם. אותו חוש הומור, אין ספק. השר זאב בנימין בגין: אני מציע לא להשוות. אצלנו בממשלה, כשלפעמים מתייחסים לבגין, ואני חושב שאני יודע למי מתייחסים, אני אומר: שיהיה רשום בפרוטוקול, אתם מתכוונים לבגין האמיתי. אז אני לא מציע להזדקק להשוואות האלה. מוחמד ברכה (חד"ש): כך נשמעת – – – זה בסדר. השר זאב בנימין בגין: מכל מקום, חבר הכנסת ברכה, הרי סתרת את דבריך במו-פיך. מה אמרת? אמרת שאני צריך להסיר את המסכה. אבל עובדה, אפילו לשאלתך, הסרתי אותה, כתבתי את הדברים שחור על גבי לבן, והם פורסמו. זה שלא נקראו, זה עניין אחר, אז איפה המסכה? מוחמד ברכה (חד"ש): אל תתכסה בסאיב עריקאת, זאת המסכה. השר זאב בנימין בגין: להיפך, אני רוצה לומר, עכשיו ברצינות, ולכן ציינתי שהדברים נאמרו בערבית לעיתון ערבי. אני חושב שסאיב עריקאת אמר דברים שמבטאים אכן את עמדתו. רציתי לומר, לפני קריאת הביניים המבורכת שלך, אני שוב צריך להודות עליה, שאני צריך להודות שמן הדברים האלה של עריקאת נובעים שני דברים – האחד נוגע לעמדתו ולחוסר הנטייה המוכח של אש"ף להיכנס למשא-ומתן. אבל אני גם צריך לומר כאן מעל לדוכן, על-פי האמת, אדוני היושב-ראש, שממשלות ישראל ב-2000 וב-2008 נתנו לאש"ף, נתנו לסאיב עריקאת, נתנו לאבו מאזן, נתנו לעבד-רבו, נתנו את היסוד לומר את הדברים האלה. נו, אם נותנים, למה לא לקחת? ואם משנים את העמדה רק לכיוון אחד, ואם ההצעות זורמות האחת אחרי השנייה רק כלפי מטה, אני יכול להבין שארגון כזה מגיע לאותה מסקנה, כתוצאה מהתנהגות בלתי אחראית של ממשלות ישראל הקודמות, כשהדבר מוכיח שטענתנו הקבועה בעניין זה היתה מוצדקת וצודקת: לא רק שהוויתורים אינם מועילים, הוויתורים מגבירים את התיאבון, ואחרי הוויתור השני מוכרח לבוא השלישי והרביעי והחמישי, והיום אפילו משא-ומתן כבר אי-אפשר לפתוח, כי, כפי שאומר סאיב עריקאת, למה לנו למהר? ובייחוד כשהם חושבים שהם גילו את המכשיר הזה של פנייה לארגונים הבין-לאומיים. אני מבקש, אדוני, לסיים בדברים הבאים: אחד, חיווי כללי ללא פרטים, בהערכה פשוטה, פנייה כזאת למועצת הביטחון או לעצרת האו"ם על-ידי אש"ף, או שוב צריך לומר, על-ידי הברית אש"ף-"חמאס" – הארגון לשחרור פלסטין מן הנוכחות היהודית ובעלת בריתו, תנועת ההתנגדות האסלאמית – פנייה כזאת תרחיק כל סיכוי לפתיחת משא-ומתן, ולכן גם להגשמת תקוות כלשהן מתוצאותיו לזמן ארוך. עכשיו אסיים בזיכרון, אדוני היושב-ראש, אולי אפילו נוסטלגי. היה לי מורה בבית-הספר התיכון, אדם מצוין, והוא היה פותח כל שיעור בתנ"ך במשפט הבא: אחרי פרק י"א בא פרק י"ב. בשיעור אחר היה אומר: ואחרי פרק י"ט בא פרק כ'. זה לא היה מרתק. על משקל זה אני מבקש לומר, חברי חברי הכנסת: אחרי ספטמבר יבוא אוקטובר, ואחרי אוקטובר יבוא נובמבר, ואחריו דצמבר, ואחריו ספטמבר של 2012, 2013, 2017. ואנחנו נמשיך לשגשג בארצנו, כי איננו תלויים – ואסור, אסור ליצור את המחשבה או האשליה – – ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כבוד השר, דבריך – – – השר זאב בנימין בגין: – – ששגשוגנו בארצנו מותנה ברצון הטוב או ברצון הרע של זולתנו. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר מגלי והבה: מה אדוני מציע? השר זאב בנימין בגין: אני מציע להעביר את ההצעות האלה לדיון רציני בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ועד אז, כמובן, גם נדע יותר, וגם אולי יהיו למשתתפים עוד ציטטות שמוכיחות את הכוונה האמיתית של ברית אש"ף-"חמאס". תודה. היו"ר מגלי והבה: אדוני השר, אתה מציע שידונו בהצעות בוועדת החוץ והביטחון, אבל חברי הכנסת המציעים לא יוכלו להופיע, מפני שעד עכשיו בדיונים מסוג זה בוועדת החוץ והביטחון לא – – – השר זאב בנימין בגין: אני מודה לך – – – מוחמד ברכה (חד"ש): – – – השר זאב בנימין בגין: אני מודה לך על ההערה. בתנאים אלה, איזו ועדה אחרת באה בחשבון? אם אין ועדה אחרת אז יהיה דיון נוסף במליאה. היו"ר מגלי והבה: אוקיי. מוחמד ברכה (חד"ש): במליאה. השר זאב בנימין בגין: אין בעיה. היו"ר מגלי והבה: הבקשה הטבעית של חברי הכנסת היא מליאה. השר זאב בנימין בגין: אני מודה לך על ההערה, היא מועילה מאוד. תודה. היו"ר מגלי והבה: תודה לשר בני בגין. אם כך, חברי חברי הכנסת, אנחנו נצביע על ההצעה לסדר-היום. מי שבעד – דיון במליאה; מי שנגד – הסרה. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 7 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. היו"ר מגלי והבה: חברי חברי הכנסת, אנחנו נשמע את התוצאות. בעד – 7, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כך, אני קובע שההצעה לסדר-היום בנושא: החלטת אש"ף לפנות לאו"ם להכרה במדינה פלסטינית, תידון כאן במליאה.