קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום הבנייה החדשה במזרח-ירושלים והמחלוקת בין ישראל לארצות-הברית ולפלסטינים על מעמדה העתידי של העיר על רקע יום ירושלים היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: נעבור להצעות לסדר-היום בנושא: הבנייה החדשה במזרח-ירושלים והמחלוקת בין ישראל לארצות-הברית ולפלסטינים על מעמדה העתידי של העיר על רקע יום ירושלים, מס' 5671, 5675, 5678, 5685, 5687, 5690, 5695, 5697, 5701, 5702, 5723 ו-5724. בבקשה, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, לרשותך שלוש דקות; הצעה לסדר-היום. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): גברתי היושבת-ראש, שרים נכבדים, חברי הכנסת, בראשית הדברים אני רוצה להצטרף לכל המברכים את האלופה הראשונה בצה"ל, אורנה ברביבאי. לאיחולי ההצלחה אני מצרפת גם את התקווה לראות אחרות שהולכות בעקבותיה כאלופות בצה"ל וניצבות במשטרה, ומוכיחות שגם נשים הן ראויות, ומסוגלות למלא תפקידים אלה בהצטיינות. יום ירושלים הוא יום של כמעט קונסנזוס, שבו מכל המפלגות הציוניות נשמעים קולות הקוראים לשמירה על ירושלים ולחיזוק מעמדה. אלא שהדיבורים היפים האלה נשארים בגדר דיבורים. בשבוע שעבר ביקרתי במעלה-אדומים. עיר זו היא לא רק מקום יפה עם איכות חיים ואנשים נחמדים; זוהי גם נקודה אסטרטגית ראשונה בחשיבותה כדי לשמור על שלמות ירושלים, וזו גם הסיבה שסיעת ישראל ביתנו החליטה לקיים בקרוב ביקור מאורגן של חברי הכנסת מטעמה בעיר זו. מעלה-אדומים היא השומרת על ירושלים ממזרח, וחיזוקה של עיר זו הוא חיזוק ירושלים. אלא שבמעלה-אדומים יש בעיה: מחסור בבנייה, כך שזוגות צעירים בני המקום אינם יכולים לרכוש דירה בעיר שבה גדלו, וגם תושבים חדשים שרוצים לעבור אליה נתקלים במצב בלתי אפשרי, שפשוט אין דירות לשיווק בעיר. ראש העיר בני כשריאל, וסגן ראש העיר מטעם מפלגת ישראל ביתנו, בוריס גרוסמן, תיארו בפני את המצוקה הקשה שבפניה הם עומדים, כאשר כל אישור לבנייה נוספת חייב לקבל את הסכמת שר הביטחון, שלא שש לאפשר את הבנייה, ואף להיפך – פרנסי העיר תיארו בפני כיצד מתחמק מהם שר הביטחון ופועל כדי למנוע את התרחבות העיר אפילו כדי התרחבות טבעית ונורמלית.   נתקלתי בהצעה של עינת וילף, חברת הכנסת ממפלגת העצמאות, לחייב שגרירויות מסוימות לעבור לירושלים. הרעיון הזה, שעולה מדי שנה, הוא שם קוד לכל מי שרוצה לדבר בזכות אחדות ירושלים. והרי איננו יכולים לכפות על מדינות שונות למקם את בנייני השגרירות – – – עינת וילף (העצמאות): אדבר על זה בהצעה שלי לסדר-היום; זה לא מה שאמרתי. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): אבל יש לי עדיין הצעה לצרף עוד כמה דברים לנושא הזה. אני חושבת שאנחנו לא יכולים לשכנע את השגרירויות – איפה הם יקימו את בנייני השגרירויות שלהם, בירושלים או בעיר אחרת, אבל יש לי הצעה לעינת וילף, פשוט לפנות לשר הביטחון ולהגיד לו דבר אחד: אהוד, תן לעיר הזאת להתפתח. אדוני שר הביטחון, תן לעיר הזאת לגדול. כי אני חושבת, חברת הכנסת עינת וילף, חשוב לשמוע שמי שלא דואג למעלה-אדומים, אינו דואג לירושלים, ומי שלא מבין את החשיבות של עוטף-ירושלים מפקיר את השלמות של העיר. מספיק עם דיבורים בטלים על שגרירויות. זה הזמן למעשים. יום ירושלים צריך להיות יום של בנייה ולא של קלישאות. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. יעלה ויבוא חבר הכנסת מוחמד ברכה, הדובר הבא. ובינתיים – מתארחים אתנו כאן תלמידי בית-ספר יסודי "אל-עמל" בירכא. ברוכים הבאים. לרשותך, אדוני, שלוש דקות. בבקשה. מוחמד ברכה (חד"ש): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, ראשית, אני מצטרף לברכות לתלמידים מירכא, אהלן וסהלן פיכום. האמת, מה לא נאמר על ירושלים והכיבוש מאז 1967? אני חושב שיש משהו הזוי בעצם העובדה שמדינה מהללת את כיבושיה ומציינת את יום הכיבוש כיום חג. ב-1967, כשנכבשה ירושלים המזרחית, בעצם התחיל תהליך נוסף של החרפת העימות הישראלי-פלסטיני, שהתחיל עוד לפני 1948, אבל היתה תחנה מאוד משמעותית לשני העמים, ב-1948, בעת שקמה מדינת ישראל, והעם הפלסטיני הפך ברובו לפליטים. הגבולות של 1967 הפכו לאפשרות של סיכוי לשלום אחרי הכיבוש הזה. בישראל מתכחשים לאפשרות הזו, ואף שמדינת ישראל קמה על 78% מהשטח של פלסטין ההיסטורית, רוצים עכשיו – זה שלנו, ומה שנשאר, בואו נתחלק בזה. זה דבר שהוא בלתי אפשרי. אבל, לציניות כאן, בבית הזה ובמדינה, אין גבול, עד כדי כך שהיום היינו עדים לאותה חגיגה של ציון חגיגי של כיבוש ירושלים המזרחית. ואם להמשיך באותה דרך, גברתי, הייתי אומר שאני מברך על הבנייה בירושלים המזרחית, שיש לברך על הבנייה. לא רק זאת, אלא אני מציע לשר מיכאל איתן שיבוא לממשלה ויציע תוכניות בנייה נרחבות עוד יותר, אבל לטווח קצר, של שלוש שנים מקסימום. השר מיכאל איתן: על בסיס – – – מוחמד ברכה (חד"ש): לא נורא, תבנו איך שאתם רוצים. תוכניות בנייה נרחבות שביצוען יהיה לטווח קצר, לא חמש שנים, שלוש שנים זה מספיק, אבל תקבלו לצד זה החלטה פשוטה אחת, שבעת האמת לא יחזרו הניסיון וההתנסות והגורל של ימית. ואז, לפחות, הבתים שייבנו יהיה בהם מעין פיצוי לפלסטינים על שנות הכיבוש. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה, חבר הכנסת ברכה. הדוברת הבאה, חברת הכנסת זהבה גלאון, בבקשה. זהבה גלאון (מרצ): גברתי היושבת-ראש – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: רק רגע, יש לנו כאן – אני נוהגת תמיד, אני לא מוותרת כשאני רואה תלמידים שמגיעים אלינו ומכבדים אותנו בנוכחותם, באים לראות שיעורי אזרחות הכי אמיתיים שיכולים להיות – ברוכים הבאים; לבית-הספר "זיו" ברעננה, שלום. כן, חברת הכנסת גלאון, בבקשה. זהבה גלאון (מרצ): גברתי היושבת-ראש, איזה כיף לראות את התלמידים מבית-ספר "זיו" ברעננה. הם רואים שיעור אזרחות. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: חי. זהבה גלאון (מרצ): חי, מה שנקרא. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: לרשותך, גברתי, שלוש דקות. זהבה גלאון (מרצ): תודה רבה. אנחנו מדברים היום על יום ירושלים. שמעתי כאן את ראש הממשלה נואם, שמעתי גם את ראש האופוזיציה. דרך אגב, לא ממש ראיתי הבדל או לא שמעתי הבדל בין דבריה של ראש האופוזיציה לדבריו של ראש הממשלה. כולם מדברים על העיר המאוחדת, ואני שואלת: האומנם אוחדה לה יחדיו? לא ממש, גברתי. ירושלים זו עיר שהצעירים שלה עוזבים אותה, התושבים החילונים בורחים ממנה והעסקים שלה נסגרים. מרוב שראש הממשלה, שרים בממשלה, חברי כנסת ועמותות ימין מנהלים תחרות מי יצהיר יותר נאמנות לירושלים, הם הורגים אותה בהצהרות אהבה וחונקים אותה בהצהרות האהבה האלה. כל הדיון הזה על ירושלים כבר מזמן לא רציונלי, במשך שנים הוא תפח לממדים של מיתוס. רק תשמעו את הרטוריקה שמשתמשים בה, כל מילון המושגים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", "העיר שחוברה לה יחדיו", "שלנו לנצח נצחים". כל המושגים האלה שימשו ברבות השנים כלי להעברת מסר מיתי ביחס לירושלים, העלו את ירושלים לממדים מטאפיזיים ומתייחסים לירושלים כאל משהו שלא מתרחש במציאות, אלא יש מין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. לפני שראש הממשלה נתניהו יצא לארצות-הברית למפגש עם הנשיא אובמה אישרה הוועדה לתכנון ובנייה בירושלים 1,500 יחידות דיור לבנייה בהר-חומה ובפסגת-זאב, ואתמול ראש עיריית ירושלים ניר ברקת הופיע בוועדת הכלכלה של הכנסת והתחייב לבנות עוד אלפי יחידות דיור בהר-חומה ובשכונות אחרות. ואני אומרת לכם, חברי חברי הכנסת, שהפעילות היזומה הזו, שהופכת את ירושלים ליותר יהודית על חשבון הרס הקהילה הפלסטינית, עלולה להצית את הפתיל של האינתיפאדה הבאה. אני אומרת את זה בחשש גדול. שמענו את ראש הממשלה מכריז בפני שני בתי הקונגרס שירושלים תישאר מאוחדת, ורק בזמן שהוא עשה את הדרך במטוס חזרה לישראל ראיתי את יושב-ראש הכנסת, השר גלעד ארדן וחברי כנסת אחרים בראס-אל-עמוד, חונכים שכונה יהודית של 100 משפחות. מה יש לנו או לעמותות ימין לחפש בראס-אל-עמוד, בשיח'-ג'ראח ובמקומות כאלה? אני רוצה להזכיר לכם, חברי חברי הכנסת, שמאז 1967 – אני אומרת את זה – ירושלים, לא רק שהיא לא מאוחדת, היא מפורקת, היא מפוררת. ישראל הפקיעה 35% משטחי מזרח-ירושלים, שזה כ-24 קילומטרים רבועים, ועל האדמות האלה הוקמו שכונות יהודיות חדשות ולא הוקמה שום שכונה לטובת הערבים החיים בה. אין תוכנית מיתאר כוללת לירושלים בגלל סחבת פוליטית מכוונת. אני שומעת את ראש הממשלה נתניהו מוכר את הבלוף הידוע: כל פלסטיני ממזרח-ירושלים רשאי לבנות בכל מקום אחר בעיר. הרי אנחנו יודעים שלא ניתן להוציא היתרי בנייה מחוץ לשטחים של השכונות הפלסטיניות הצפופות. ודבר שמטריד אותי זה העובדה שממשלת ישראל, או עמותות ימין בגיבוי ממשלת ישראל, מנסות להכתיב בירושלים את גבולות הקבע תוך יצירת עובדות בשטח. אנחנו רואים – ציינתי קודם את שיח'-ג'ראח, סילואן, ראס-אל-עמוד, אבו-דיס. לא מדובר כאן רק בפעילות ספוראדית של מתנחלים קיצונים אלא בפעילות ממשלתית מתוכננת שהמטרה שלה היא לכתר את השכונות היהודיות ולנתק אותן מהגדה המערבית, מתוך רצון ליצור שליטה ישראלית מלאה על ירושלים המזרחית ולמנוע כל סיכוי להסדר עתידי או למדינה פלסטינית בעתיד. גברתי היושבת-ראש, אני מייד מסיימת ואני רוצה להזכיר משהו לחברי הבית. כשהיהודים, כשאנחנו שרים את "נפש יהודי הומייה", ובמשך שנים שרנו את "נפש יהודי הומייה", בוודאי לא התכוונו לא לוולג'ה ולא לשועפאט, והגיע הזמן לרדת מכל המיתוסים האלה ולהציע פתרונות אפשריים בירושלים. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): יכול להיות שאת לא התכוונת, את והאויב לא התכוונת, זהבה כיבוש – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה. נא לאפשר לה משפט סיום, חבר הכנסת בן-ארי. משפט סיום. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): גברת זהבה כיבוש. זהבה גלאון (מרצ): בירושלים יצטרך להיות הסדר של פשרה, כי אחרת לא יהיה הסדר, ללא פשרה, וההסדר ידוע. קבע אותו קלינטון, קבע אותו מתווה ז'נבה: מה שליהודים ליהודים ומה שלערבים לערבים. אולי היום זה נראה כטאבו, אבל לא הכול זה סלע קיומנו. תודה רבה, גברתי. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה, חברת הכנסת גלאון. הדוברת הבאה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. לרשותך, גברתי, שלוש דקות. בבקשה. ציפי חוטובלי (הליכוד): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, תלמידים יקרים, תושבי ירושלים, כל אזרחי מדינת ישראל, יום ירושלים שמח. אולי החטא הקדמון שמרחיק אותנו מירושלים הוא הדברים שאמרה חברת הכנסת גלאון. לא לירושלים הזאת התפללנו, כך אומר השמאל הישראלי ומנסה להרחיק אותנו מהמקומות שמהם צמחה כל ההיסטוריה היהודית בירושלים. לא למקומות האלה התפללנו, אומרים, והם משתמשים בשמות של השכונות הערביות כדי לחזק את הטענה שאין קשר למקומות האלה. אבל טעות בידם, כי לפני השם הערבי היה שם עברי ולפני שסילואן היתה סילואן היא היתה כפר-השילוח והיא היתה עיר-דוד, ולפני ששיח'-ג'ראח היתה שיח'-ג'ראח היא היתה שכונת שמעון-הצדיק. וג'בל-מוכבר נמצאת מרחק פסיעות משכונת ארמון-הנציב היהודית. ואין שתי ירושלים ואין אפשרות להפריד מזרח העיר ממערב העיר. יש רק ירושלים אחת וירושלים הזאת היא ירושלים שלה התפללנו כל השנים. ירושלים היא העיר שבה קבעו את מקומם החלוצים היהודים החדשים, ואת הדברים האלה אני רוצה להקדיש לאותם חלוצים, לאותם חלוצים שמבינים שבלי מזרח-ירושלים, בלי הציפייה להר-הבית, בלי ההסתכלות למקום שממנו הכול התחיל, אין עתיד, לא למערב העיר ולא למזרח העיר. ונמצאים חלוצים, חלוצים שלא באים לחולל פרובוקציות, אנשים שכל רצונם הוא לחיות בירושלים. אני רוצה להזכיר את כל השכונות – כל השכונות היפות שנבנו: רק לפני שבוע היינו בטקס מרשים ביותר, בחנוכת שכונה חדשה, מעלה-הזיתים, במדרונות הר-הזיתים. סבא שלי קבור בהר-הזיתים. אין כמעט אדם בישראל שאין לו קשר למקום הזה, המקום שבו תתחיל תחיית המתים, והמקום שמתחיל בעינינו את התקומה שלנו במזרח-ירושלים; אני רוצה לדבר על קדמת-ציון, על שכונה שנמצאת דרומית מזרחית להר-הבית, ובה גרות שש משפחות; אני רוצה לדבר על "בית החושן", שבו מתגוררות שמונה משפחות; אני רוצה לדבר על שכונת – על "בית יהונתן" המפורסם, שבו גרות שש משפחות. הבתים האלה, בתים שהפכו לסמל, הם לא פרובוקציה יהודית; הם זכותו המלאה של העם היהודי לחזור לעיר בירתו. אני רוצה לומר שהרבה פעמים, מתוך הבית הזה, אין גיבוי למעשה החלוצי, הציוני, הבסיסי ביותר, של עם שיכול לגור בעיר בירתו. את הבנייה הבלתי-חוקית הערבית מכשירים. לצערנו הרב, מזרח-ירושלים הפכה להיות מערב פרוע, ואת הבנייה הבלתי-חוקית הזאת מכשירים, ולעומת זאת, בית יהודי שנרכש כדת וכדין – כל אותם חלוצים יהודים שבאים וקובעים את מקומם בירושלים ההיסטורית, שמבינים שאי-אפשר שיהיה אפרטהייד, שיהודים לא יוכלו לבנות את בתיהם בירושלים, אליהם נטפלים, באים אליהם בטענות. האנשים האלה הם חלוצים אמיתיים. עמותת "עטרת כוהנים", עמותת אלע"ד, החזון הגדול שהקים את עיר-דוד כאחד המקומות המתוירים ביותר במדינת ישראל, כל אלה לא היו מתחילים אלמלא החזון הציוני הבסיסי ביותר. ליהודים יש זכות לגור בכל חלקי העיר הזאת, בכל שכונות העיר הזאת, ויש להם זכות לגור בביטחון, ולא להיות מאוימים על-ידי השכנים הערבים שלהם. ולצערנו הרב, בשבועות האחרונים אנחנו נתקלים ביותר ויותר אירועים ביטחוניים שמסכנים את חיי הילדים שגרים שם, בשכונות האלה, והמשטרה מתייחסת למקומות האלה כאל שטח הפקר. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: ולסיום? ציפי חוטובלי (הליכוד): לכן, ביום ירושלים הזה, חשוב לי להצדיע לכל אותן משפחות חלוצות. חשוב לי לומר שאנו נחזור לשמות העבריים. חברת הכנסת זהבה גלאון, אני הגשתי הצעת חוק שמדברת על כך שאנחנו צריכים לחזור לשמות העבריים של השכונות בירושלים, בדיוק בגלל המשפטים האלה, שמנסים להכחיש את הקשר ההיסטורי שלנו לירושלים. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה. ציפי חוטובלי (הליכוד): אנחנו נחזור לכל מקום ומקום. ובינתיים, אני מחזקת את ידי כל מיישבי ירושלים בכל מקום שהוא, כי הם החלוצים האמיתיים שלנו. יום ירושלים שמח. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה לחברת הכנסת חוטובלי. הדובר הבא, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה. שלמה מולה (קדימה): מה נעשה עם הערבים? ציפי חוטובלי (הליכוד): אף אחד לא אומר להם ללכת, למה אומרים לנו ללכת? היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מעל שכונת ילדותי יש גבעה שכשהיינו ילדים קראו לזה "גבעת בטיח", יכול להיות שפעם מישהו גידל שם אבטיחים. היום יש שם פארק שנקרא "פארק אדית וולפסון", יש שם גם איזה יצירה, נדמה לי של אותו אמן שיצר את זה, שנקראת "העיר הלבנה". הגבעה הזאת, כשהייתי ילד בן שלוש וחצי, ערב מלחמת ששת הימים, יועדה, גברתי היושבת-ראש, לא יקום ולא יהיה, לחלום בלהות שהיה כאן, לקבורתם של 10,000 חללים שצפו שיהיו לנו במלחמת ששת הימים, בזמן שהותקפנו על-ידי האויב משלוש חזיתות. וכן, גברת זהבה כיבוש, תכננו לשחוט אותנו, לזרוק אותנו לים, עוד בטרם היינו כובשים, עוד בטרם עשקנו את האוכלוסייה הערבית, עוד כשהיינו בגבולות אושוויץ. היום הם מתכננים לעשות איזה סוג של game over – הם לא הצליחו פעם אחת, אז תנו לנו, הרי ניצחתם. ניצחנו, נכון, אבל החללים פערו בנו חלל כל כך קשה, אין לנו כוח ליותר מזה. אין לנו מקום ליותר מזה. לכן אנחנו לא ניתן את הדבר הזה. אותה תקופת המתנה, אותם ימים נוראים, אנחנו לא נשיב אותם יותר לעולם. רבותי, אני רוצה להשיב: כן, חלמנו על וולג'ה; חלמנו על בתיר שהיא ביתר; חלמנו על בית-עור אל-פוקא ובית-עור א-תחתא, שהן בית-חורון עליון ובית-חורון תחתון. נכון, רצחו אותנו וגם ירשו. נכון, שיירת הע"ח נטבחה במשך שעות – במשך שעות, ואיש לא נקף אצבע כדי להצילם. רופאים, אחיות, פרופסורים, נטבחו בשכונת שמעון-הצדיק, מה שמכנים שיח'-ג'ראח. עם ישראל חזר לארצו, חזרנו אל ביתנו, חזרנו אל הבתים שמהם גורשנו אחרי שרצחו אותנו, אחרי שטבחו אותנו, אחרי שבחברון לוקחים את הרוקח חסון, שריפא את שכניו הערבים חינם, אונסים את בתו לעיניו, תולים אותו עם רגליו למעלה ושורפים אותו חי עם פרימוס מתחת לראשו. נכון, חזרנו ל"בית חסון", חזרנו ל"בית הדסה". זוהי מלחמת ששת הימים. חזרנו למרחבי ארצנו. יש כאלה שמלחמת ששת הימים היא עול כבד על כתפיהם, כי היא מזכירה להם את שורשיהם היהודיים, מזכירה מנין הם יונקים, מזכירה להם מיהם בכלל. הם לא רוצים להיזכר, הם רוצים להינתק, הם רוצים להיצמד לעוד איזה שלושה אנשים, שם, ליד מוזיאון תל-אביב, ולהכריז על הקמת המדינה הפלסטינית. אני מזמין אותם היום לראות את ההזויים, הכמה – קמצוץ הזויים של כ-100,000 בני-נוער שיעטפו היום את ירושלים בדגלים, באהבה, בשייכות. אני רוצה להזמין אותם לראות את המוני כוח כוחו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהניע את התהליך של החזרה שלנו ליישובי יש"ע והאחיזה שלנו ביש"ע, ב"מרכז הרב". הייתי אתמול ב"מרכז הרב", אומר לי חבר הכנסת אורי אריאל: חושבים שהכור הגרעיני נמצא בדימונה. פה נמצא הכור הגרעיני. אני גדלתי שם, בין כותלי בית-המדרש, אני יודע מה יצא משם, אני יודע מי זה דוד'לה, ויודע מי זה מתי דן, ויודע מי זה הגיבורים האחרים שמדירים שינה מעיניהם של כל מיני אנשי – חברת הכנסת זהבה כיבוש, זה מדיר שינה מהקיצונים-הקיצונים. אלה שאוחזים בארץ, אלה שבעצם מממשים את תקוות הדורות. ירושלים היא לא מטאפיזית, ירושלים היא לא רק ירושלים של מעלה. ירושלים היא ירושלים של מטה, של אחיזה בארץ הזאת. רציתי לומר דברי פולמוס היום עם ראש הממשלה, אבל הפולמוס היותר עמוק שלי הוא עם אלה שרוצים להתנתק מהשורשים האלה, עם אלה שהשורשים האלה עליהם כעול, וכל רוח מצויה, לצערי הרב, תעיף אותם ותפזר אותם. אני מציע להם, תתחברו לשורשים. ירושלים היא אחד השורשים העמוקים ביותר שיש לנו. אם תתנתקו ממנו, אני מבטיח לכם, תהיו כמוץ אשר תדפנו רוח. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה לך, חבר הכנסת בן-ארי. יעלה ויבוא חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. בבקשה, אדוני. לרשותך שלוש דקות. נסים זאב (ש"ס): גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, מי לא זוכר את היום, ערב מלחמת ששת הימים – הייתי אומנם נער, ילד, אבל – את הפגזים והתותחים שהפגיזו את ירושלים. הייתי בתוך מקלט, ומחצית המקלט נפלה תוך כדי הפגזה. גרנו ברחוב יפו. צריך לומר פה את האמת, ולא להתעלם מההיסטוריה; ירדן – מ-1948 עד 1967 סירבה ירדן לאפשר ליהודים גישה לכותל המערבי, תוך הפרת הסכם שביתת הנשק. כולנו צריכים לזכור שמי שהיה בעיר העתיקה, היישוב היהודי, ברח ב-1948. מכיוון שהם גורשו מהעיר העתיקה, 50 בתי-כנסת נהרסו, ומחצית מהאוכלוסייה הנוצרית – היו כ-25,000 ונשארו 11,000 – ברחו גם כן מירושלים, לא האמינו שהמוסלמים יוכלו להשאיר אותם בתוך הרבעים שלהם. גם הוטלו חוקים ומגבלות על המוסדות הנוצריים. מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן; הירדנים פלשו ב-1948 לירושלים, בעוד שישראל היתה צריכה להגן, בגלל האמירה הברורה של צבאות ערב, כאשר עבד אל-נאצר – אני זוכר את זה טוב – אמר שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי להשמיד את מדינת ישראל. הוא יזרוק את היהודים לים. אלה אמירות שהיו ערב מלחמת ששת הימים. אז עכשיו אנחנו באמת שוכחים את ההיסטוריה הקצרה ועכשיו אנחנו אומרים: כדי שלא תהיה אינתיפאדה נוספת, אנחנו צריכים להפקיר את העיר ההיסטורית, עיר הבירה של עם ישראל. הרי הר-הבית הוא מקום בית-מקדשנו – מקדש בית ראשון ובית שני – עוד הרבה הרבה לפני שמוחמד היה באזור הזה. ולכן, לפני דת האסלאם, שזה 1,600 שנה, לפני שהאסלאם הביא את התורה שלו למוסלמים, עם ישראל, 3,000 ומשהו שנים כבר היה באותם מקומות בירושלים. ידוע לכולנו, גברתי היושבת-ראש, שהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, שנחתם ב-1949, לא קבע את הגבולות הסופיים בין הצדדים. היו קווי הפרדה בלבד, והצד הערבי דווקא אמר שהסכם שביתת הנשק – בהסכם, בסעיפים – הבהיר שהתנאי שלהם שהזכויות ייקבעו בהסכם שלום. ולכן, במלחמת 1967 מדינת ישראל, עם ישראל, שהיה במלחמת מגן מול אויביו, בעצם לא פלש לאדמה לא לו. ההיפך הוא הנכון. מכיוון שזו מלחמת מגן, מכיוון שהיה צורך להגן על העם בישראל, אנחנו חזרנו לאותה עיר שבה עם ישראל והעם היהודי נמצא – בירושלים, ברבעים של העיר העתיקה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה. נסים זאב (ש"ס): אני מצטער שהזמן קצר. אני רק רוצה לומר משפט אחד, ואני מסיים: צריך לזכור שברק, בשנת 2000, שקל את חלוקתה של ירושלים בעקבות הבקשה של קלינטון מדצמבר 2000, וניסה לפרט את הוויתורים. אבל יושב-ראש הרשות הפלסטינית ערפאת הוביל להתמוטטות של תהליך השלום, וראינו את האינתיפאדה ואת כל ההרס וההרג שעשו בעקבות הניסיון שלנו ללכת לקראת שלום. לכן, "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת נסים זאב. יעלה ויבוא חבר הכנסת אברהים צרצור, בבקשה, ואחריו – חבר הכנסת זבולון אורלב. בבקשה, לרשותך, אדוני, שלוש דקות. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, כנסת נכבדה, 44 שנים עברו מאז כבשה ישראל בכוח הזרוע את ירושלים המזרחית הערבית במלחמת ששת הימים; 44 שנים של כיבוש, שהפכו את עיר הקודש, עיר השלום, לעיר רוויית דם, כאב, יגון וסבל למאות אלפי אזרחיה הערבים; 44 שנות כיבוש שבהן עשתה ישראל את הכול כדי למחוק את זהותה הדתית והלאומית הערבית-מוסלמית של ירושלים המזרחית; 44 שנות כיבוש שמאיימות על השלום והיציבות במזרח התיכון ובעולם כולו; 44 שנות כיבוש שבהן ישראל ממשיכה להפר את החוק הבין-לאומי ואת ההחלטות הבין-לאומיות בצורה שמעמידה בסימן שאלה גדול את עצם קיומה של מדינת ישראל; 44 שנות כיבוש שהפכו את ירושלים המזרחית, מסגדיה, שכונותיה, רחובותיה העתיקים ומוסדותיה, לכלא אחד גדול, ורוב העם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת-עזה מנועים מלהגיע למסגדיהם במטרה למלא אחר מצוות האלוהים של כולנו. 44 שנות כיבוש שבהן נשרף מסגד אל-אקצא, נרצחו מתפללים במתחם אחד המקומות הקדושים ביותר על פני כדור-הארץ, נגזלו נכסי ווקף יקרים, פלשו מתנחלים משיחיים והזויים ללב השכונות הערביות בעיר העתיקה, בוצעו חפירות בכל הכיוונים, המסכנות את המסגדים במתחם אל-אקצא, נגזלו יותר מ-50% מהקרקעות הפרטיות של תושבי ירושלים המזרחית, גורשו יותר מ-20,000 מתושבים אלה מעירם, מסיבות דרקוניות. מאות של בתים מאוימים בהריסה, מערכת חינוך ובריאות – שירותים קורסים ותשתיות עלובות. בקיצור, 44 שנות דיכוי. אם מישהו מכם חושב לרגע שפעולות הכיבוש הישראלי בירושלים המזרחית יכולות למחוק את העובדות שעיר זו היא ערבית-מוסלמית, הוא טועה טעות מרה. לא ייכון שלום, גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, מבלי שירושלים המזרחית תזכה בחירות ובשחרור. יש פתרון אחד ויחידי לסוגיית ירושלים – סיום הכיבוש הישראלי והכרזה על ירושלים המזרחית כבירתה הנצחית של מדינת פלסטין. ולבסוף, הגיע העם – או הגיעה העת, ליתר דיוק, שהישראלים יקבלו את ההכרעה ההיסטורית שאין בלתה: או המשך הכיבוש, שאומר מלחמה, או סיום הכיבוש, שאומר שלום. אין נוסחה אחרת. תודה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת אברהים צרצור. יעלה ויבוא חבר הכנסת זבולון אורלב, ואחריו – חברת הכנסת עינת וילף. בבקשה, אדוני, לרשותך שלוש דקות. זבולון אורלב (הבית היהודי): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר, אינני רוצה להקדיש את זמני לתשובה לחבר הכנסת צרצור, רק לומר שבעיני זה ממש דברי הבל, בגלל עובדה אחת פשוטה: אף ערבי-ישראלי לא מגיש בקשה לעבור ולהתגורר בתחומי הרשות הפלסטינית, כי הוא מבין היטב מה יקרה לאורח חייו, מה יקרה לדמוקרטיה, מה יקרה לחירות הפרטית שלו – – – אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): מה הקשר? זבולון אורלב (הבית היהודי): – – – אותו דבר – מדינת ישראל מוצפת בפניות לאישור תושבות של פלסטינים במזרח-ירושלים רק מפני שהם יודעים שפה, תחת שלטון ישראל, הם נהנים מדמוקרטיה, מחופש הפרט, מהביטוח הלאומי, מבריאות, מחינוך – דברים שפלסטינים רבים ברשות הפלסטינית חולמים עליהם. זאת תמונת המצב האמיתית. ועכשיו לענייני. במלחמת ששת הימים זכיתי, מר צרצור, להיות בין חיילי גדוד 71, בפיקודו של עוזי עילם, בחטיבת הצנחנים של מוטה גור. הגדוד פרץ, לחם וכבש בשלב הראשון את שכונת שמעון-הצדיק, המכונה שיח'-ג'ראח. נפצעתי באורח בינוני, ומאז כרתי ברית דמים עם העיר. משפחתי, ילדי, נכדי גרים – ואני כואב כל פגיעה ושחיקה במעמדה ובחוסנה של העיר. בחג ירושלים נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו, גם בכותרות, כנראה, וגם בהצהרות. דומה שאין אף איש ציבור שיחמיץ הזדמנות לדבר בשבחה של ירושלים ובחשיבותה. כך ראוי שיהיה, מכיוון שירושלים היא לב לבו של העם היהודי והיא מהיסודות המוצקים ביותר של הזהות היהודית וזכותנו בארץ-ישראל. אולם, גברתי היושבת-ראש, מבעד למסך המלים והנאומים, קל לצערי להבחין בסחף המדאיג שחל בנאמנות של חוגים מסוימים בעם היהודי כלפי ירושלים. דומה שחג יום ירושלים אינו חגה של מדינת תל-אביב. אם לפני שנים לא רבות היתה הסכמה רחבה בין השמאל הציוני לימין הלאומי בדבר שמירת אחדותה של ירושלים, הרי שכיום סוגיה זו הפכה להיות סוגיה במחלוקת. מפלגות ציוניות, שתרמו רבות להקמת המדינה ולקיומה, כמו מפלגת העבודה, מרצ ואף לצערי חלקים בקדימה, מוכנות היום לוותר ולחלק את ירושלים ולחזור ולהציב בלבה חומה. שחיקה ערכית ורוחנית זו במעמדה של ירושלים צריכה להיות מקור לדאגה עמוקה באשר ליכולת לחנך את הדור הצעיר על מקור זכותנו על ארץ-ישראל. ירידה במעמדה של העיר איננה רק נחלת השמאל. לצערי, גם הממשלה – שאני חלק מהקואליציה שלה – הפסיקה למעשה את הבנייה בשכונות החדשות ובמזרח העיר. אין זו רק פגיעה מדינית בין-לאומית אלא גם נזק ממשי בהתפתחות העירונית האורבנית של העיר, שאיננה מאפשרת לעצמה להתפתח ולהתבסס ואיננה מאפשרת לצעירים לגור בה. אני שמח שהיום גם הצלחתי להעביר הצעת חוק שתאפשר לסטודנטים לקבל את ההטבות – אני מסיים – לסטודנטים שסיימו שירות לאומי ושירות צבאי, ללמוד בירושלים עם כל ההטבות. ולסיום אני רוצה לומר שאנחנו – יש לתבוע מהממשלה שלא לגלות רפיון וחולשת דעת גם מול לחצים מדיניים מצד מדינות העולם. זהו קו אדום שאסור לחצותו. ההסברה צריכה להיות תקיפה, ולא מתגוננת, יוזמת, ולא מתנצלת. בחג יום ירושלים נתפלל שנהיה ראויים לשאת את שמה של ירושלים לא רק בנאומים, אלא בעיקר במעשים. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת זבולון אורלב. תעלה ותבוא חברת הכנסת עינת וילף. בבקשה. לרשותך, גברתי, שלוש דקות. עינת וילף (העצמאות): גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, השר, חברי חברי הכנסת, אני רוצה היום, ביום ירושלים, להתייחס לנושא האקטואלי לאותו חודש ספטמבר שמחכה בפינה. כבר הרבה זמן אני טוענת שאנחנו לא צריכים רק לחכות, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מנצלים את המהלך הזה לטובתנו. ויש במהלך הזה כמה דברים שאנחנו יכולים לנצל לטובתנו, ולא צריך לראות בזה אך ורק איום. אחד הדברים הרלוונטיים הוא מה שקשור לירושלים. כי אם יהיו מדינות – ויהיו מדינות – שבעצרת הכללית של האו"ם יכירו במדינה פלסטינית בגבולות 67', זה אומר שלפחות במשתמע הן מכירות בריבונותה של ישראל על מערב ירושלים של לפני 67'. והיום, מרוב שאנחנו עוסקים בגבולות 67', אנחנו שוכחים שחלק ניכר ממדינות העולם לא היו מוכנות לקבל את ההחלטה המאוד-דרמטית של דוד בן-גוריון לספח את מערב ירושלים למדינת ישראל, לאחר הסכמי שביתת הנשק, מתוך הערכה שזו אכן בירת ישראל, ולעם היהודי יש זכות עליה, ולא היו מוכנות לתת לזה ביטוי בכך שהשגרירויות שלהן ישבו ולו במערב ירושלים, ואנחנו מדברים על לפני 67'. ולכן, אם יש מדינות שבאות ואומרות: אנחנו מכירות במדינה פלסטינית בגבולות 67', אני חושבת שמדינת ישראל צריכה לצאת באופן רשמי ולשלוח להן את המכתב הבא – להגיד: אנחנו לא מסכימים עם מה שאתם אומרים, לא מקבלים את גבולות 67', ואנחנו חושבים שעשיתם טעות בכך שהצבעתם באופן שהצבעתם, אבל אם כבר עשיתם את זה, בואו תכירו בהיבט הלוגי של מה שעשיתם ותעבירו את השגרירויות שלכם לכל הפחות למערב ירושלים. בעיני, כך אנחנו יכולים להשיג ממהלך שהוא בפועל וירטואלי – והרי לפלסטינים מהמהלך הזה מדינה לא תהיה – אבל אם מדינת ישראל, מצדה, יכולה להשתמש במהלך הזה כדי לקבל במטבע קשה הישגים מהותיים לירושלים, לריבונות שלה בירושלים, להעביר כמה שיותר שגרירויות לירושלים, דווקא לנצל מהלך שאנחנו אולי לא אוהבים אותו, אבל לראות את היתרונות שיש בו עבורנו. אנחנו נוכל לתרום תרומה גדולה, לא רק בדיבורים, לכך שהסגל הדיפלומטי ישב בירושלים, ובאמת היא תהיה בירת ישראל, גם מול העולם. אני חושבת שיש לנו כאן הזדמנות. לא צריך תמיד רק לשבת ולחכות, אפשר בהחלט לקחת מהלכים שהצד השני עושה ולנצל אותם לטובתנו. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חברת הכנסת וילף. יעלה ויבוא חבר הכנסת עתניאל שנלר. בבקשה. אחרון הדוברים – חבר הכנסת אורי מקלב. לרשותך, אדוני, שלוש דקות. בבקשה. עתניאל שנלר (קדימה): גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אמא נולדה בירושלים, היא נולדה בעיר העתיקה, מה שנקרא ירושלים המזרחית, עוד לפני שחלק מהנואמים כאן נולדו ובאו לעולם. כן, גם הוריה, מירושלים, מאותו מקום. הסבים והסבתות שלי בהר-הזיתים – משני הצדדים. כן, מה שלא בהכרח הסבים והסבתות של חלק מהנואמים כאן. אבי פיקד על יחידת הצלפים במלחמת העצמאות לשחרור ירושלים. אני נולדתי בירושלים, לבי בירושלים וירושלים היא לבי. ובעיני – ואני אומר משפט חריף, חברי חברי הכנסת: אני, כאיש המנסה לרדוף שלום ולרצות שלום, אומר לכם: עדיף בעיני מלחמה עם ירושלים ולא שלום בלי ירושלים. רוצים לקחת את ידי, להוציא אותי מחלק מארצי, אני אהיה גידם ביד, יכאב, אמשיך להתקיים. אבל אם תיקחו את לבי, אני לא אתקיים. קחו את ירושלים מהאומה, האומה לא תתקיים. לכן, אותן הצהרות ששמענו כאן קודם הן דרך איך לא להגיע לשלום. חנא סוייד (חד"ש): אמרו את זה – – – עתניאל שנלר (קדימה): הפרמטר המרכזי שצריך לעמוד על סדר-היום – איך להגדיר את גבולותיה של ירושלים. והפרמטר לא יכול להיות דמוגרפיה של היום ולא הדמוגרפיה של אתמול. הפרמטר הוא הדמוגרפיה של המחר. הפרמטר הוא קדושת העבר. הפרמטר הוא קדושת העבר על-פי ההלכה היהודית – ואני בן לעם היהודי – המגדירה היטב היכן אוכלים בקודשים, הרואה בחורבנה של ירושלים היכן עושה קריעה. על כך אפשר להתאחד, גם אם יהיו בתוכנו חילוקי דעות לגבי ההסדרים המדיניים. אבל אם לא יהיו חילוקי דעות על הגדרתה של ירושלים, יוכלו כולם לעמוד על הדוכן הזה ולהגיד "אחדותה של ירושלים" בלי לרמות את עצמנו. וכולם ידעו על מה מדובר. ועל כל השאר יהיו פתרונות כאלה ואחרים שאני לא רוצה לדבר עליהם, בטח לא ביום ירושלים. אני רוצה לומר לעם היהודי, לא רק בארץ, בכל העולם, ולציבור הישראלי: בידינו להתאחד, באופן מלא, כל אחד על תפיסת עולמו המדינית, על הגדרת ירושלים, ושם נמצא את הפתרון, בתוכנו. ורק כשנהיה מאוחדים בתוכנו נוכל לעמוד מול יריבינו. ואם אנחנו נהיה מאוחדים, נוכל ליצור גם הסדר מול יריבינו. לכן, לי קשה מאוד להסכים על איזו חולשה של הלב, ומי שרוצה לקחת את לבי, הרי אני לא אהיה קיים. תהיה מלחמה לקיום, ובמלחמה של קיום אין תיקו. או–או. ומי שרוצה הושטת ידיים לשלום צריך להבין שחיזוק הלב זה חיזוק היכולת להגיע לשלום. את לבי איש לא ייקח, גם במחיר מלחמה. תודה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת עתניאל שנלר. אני מזמין את חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה. לאחר מכן, כמובן, השר מיכאל איתן יענה. מי זה שמדבר בטלפון ומפריע? אורי מקלב (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, תודה רבה לך, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים היום ביום החג של ירושלים, וכולם מעלים את ירושלים על ראש שמחתם, ואולי יש כאלה שמבינים שכשמדברים על ירושלים ביום חג של מישהו מעלים את ירושלים על ראש שמחתם כשצריך להמשיך ולדבר רק ביופיה של ירושלים ובטובתה של ירושלים, וזה נכון; צריך תמיד לדבר על ירושלים, על יופיה ועל טובתה, אבל המושג ש"מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו" – כשאנחנו מדברים בשמחה שלנו גם על חורבנה של ירושלים. אנחנו שוברים את הכוס בחופה, גם ביום השמחה הכי גדולה של בן-אדם, כדי להיזכר, לזכור ולדבר גם על חורבנה של ירושלים. וגם ביום השמחה שאנחנו באמת מעריכים את מה שעושים בירושלים, ומה שנעשה בירושלים, ואנחנו באמת חגגנו עם ראש העיר בימים האחרונים, וביקרנו בעיר וראינו את הדברים שנעשים פה, אבל עדיין גם צריך להעלות גם את הדברים שלא נעשים בירושלים. אם אנחנו כל הזמן מתפללים או מייחלים שתהיה ירושלים הבנויה – ירושלים היא לא ירושלים הבנויה. ירושלים – ואני לא מדבר במבחן מהמישור הפוליטי, אני מדבר במבחן המעשי, לא על האנשים שמדברים עכשיו על פוליטיקה של הרחבת ירושלים, על בנייה בכל ירושלים כבנייה בירושלים מבחינה פוליטית, או אפילו בנייה של עיבוי, התרחבות ירושלים. אנחנו מדברים על ירושלים, על אנשים שגרים בירושלים מלפני 44 שנה, ויותר מ-60 וכמה שנה, גרים 100 שנה, ו-110 שנים, ורואים את זה שהם ירושלמים מדורי דורות כהמשך, כחלק ערכי שלהם, והיום הם עוזבים את ירושלים. אנשים ששבעה ושמונה דורות גרו בירושלים – היום עוזבים את ירושלים, כי ירושלים לא נבנית. בירושלים אין בנייה, ומונעים בנייה גם כשמדובר על בנייה שהיא בתוככי ירושלים, בתוך שכונות ירושלים של היום, בלי בעיות ובלי בנייה שאולי גורמת לבעיות מדיניות כאלה ואחרות, אלא אנחנו יוצרים לעצמנו את הבעיות. יש פער גדול מאוד בין הדיבורים שנאמרים באיפא"ק או שנאמרו בקונגרס לבין מה שקורה בשטח. אנחנו עדים לכך שבירושלים כל בנייה וכל פתרון של מצוקת דיור וכל דיבור על דיור בר-השגה רחוק מלהיות מציאותי ונהיה קשה וקשה יותר, ואנחנו עדים להגירה שלילית מאוד מאוד גדולה של צעירים שגרים בירושלים, שנולדו בירושלים ורוצים להמשיך לדורי דורות לגור בירושלים. את זה צריך להעלות היום על ראש שמחתנו. לא יכולים להגיד על מה שאנחנו אומרים "ירושלים הבנויה", כשירושלים היא לא בנויה והיא לא נבנית. באותו דבר ומאותה בחינה אנחנו גם עדים לכך, בהמשך אנחנו גם עדים לכך שעדיין בירושלים של היום אלפי ילדים לומדים לא בקרוונים, אפילו לא בקרוונים, אלא במכולות, בליפטים שירדו מהאוניות והכשירו אותם לכיתות, ולא רחוק מכאן – ולא בקומה אחת, אלא בנו היום ליפט על ליפט, מכולה על מכולה עם קונסטרוקציה של מדרגות חיצוניות. וככה לומדים אלפי ירושלמים, וזה לא בהגזמה. לזה אנחנו יכולים לקרוא ירושלים הבנויה? גם ביום הזה אנחנו צריכים להגיד את זה, ואנחנו לא יכולים להיות שאננים מול העובדה הזאת, וגם כשאנחנו מדברים ורואים תוכניות ממשלה לחיזוק ירושלים, לא חייבים כל הזמן לדבר על כך שצריך להביא אוכלוסייה חזקה לירושלים. צריכים גם לדבר על אלה שנמצאים בירושלים, שגם להם צריכה להיות האפשרות להמשיך לגור בה. מדברים על חיזוק, להביא מוסדות אקדמיים – הכול טוב ויפה, וזה חשוב, וטוב להביא אוכלוסייה חזקה, אבל גם אלה שנמצאים פה הם לא אוכלוסייה חלשה. זו אוכלוסייה שנמצאת פה וגרה פה ורוצה להמשיך, וגם מוסדות – דווקא אקדמיים, גם מוסדות רוחניים ומוסדות דת, הם גם חלק מהחשיבות שיש בירושלים. תודה רבה. היו"ר מגלי והבה: תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. הצעות לסדר-היום הבנייה החדשה במזרח-ירושלים והמחלוקת בין ישראל לארצות-הברית ולפלסטינים על מעמדה העתידי של העיר על רקע יום ירושלים היו"ר מגלי והבה: אני מזמין את השר מיכאל איתן, שמשיב בשם ראש הממשלה על ההצעה לסדר-היום – הבנייה החדשה במזרח-ירושלים והמחלוקת בין ישראל לארצות-הברית והפלסטינים על מעמדה העתידי של העיר על רקע יום ירושלים. בבקשה, אדוני. השר מיכאל איתן: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, על רקע ההתנצחויות וחילוקי הדעות בכל ימות השנה, זכתה לפני שעות ספורות ירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, למחווה של הכנסת, איזו אתנחתא של אחדות לאומית, כאשר יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה ויושבת-ראש האופוזיציה ביטאו בנאומיהם, שנישאו במסגרת דיון חגיגי ליום ירושלים, אחדות לאומית ביחס למקומה המיוחד של בירת העם היהודי באתוס הלאומי בעברו, בהווה ובעתידו של הקשר שבין ירושלים לבין העם. נשמעה כמיהה משותפת לעיר של שלום, עיר של "ציונות רוממה", מרכז רוחני, מרכז מדעי חברתי כלכלי לא רק לבני העם היהודי – לתושבי הארץ כולם ולטובתה של האנושות, כתפקידה של ירושלים, המקום שממנו תצא תורה. מטבע הדברים, לאחר הנאומים הכלליים הגיעו ההצעות לסדר-היום והגיעו הצעות שונות שהתייחסו לירושלים. אני מבקש להיות קצת יותר ממלכתי ביום החג הזה, ולומר לגבי דברי המציעים כולם, ללא יוצא מן הכלל, שעלתה מכל אחד ואחד מהם, מנקודת הראות שלו, דאגה למעמד הבין-לאומי של ירושלים, לשלומה של ירושלים, לשלומם של תושביה; התייחסויות שונות לגבי המשך הבנייה, לפיתוחה ולשגשוגה. נכון, יש חילוקי דעות גדולים מאוד ויש השקפות שונות, ואנחנו שמענו כאן דברים שקשה מאוד היה לחלק מאתנו להקשיב להם, ואני מניח שלחלק אחר היה קשה לשמוע חלק אחר מהדברים, ובכל אופן אנחנו כאן בעיר ירושלים, בכנסת ישראל, מנהלים, במדינה דמוקרטית יהודית, את הוויכוח הזה בין יהודים לערבים, בין חרדים לחילונים, במסגרת דמוקרטית, שיכולה להכיל את הוויכוח ויכולה להוביל גם לשינויים בדרך של שלום ושל הסכמות שצריך לייצר אותן, בניגוד לדרכים של אלימות וקורבנות. אלו טבעה ותמציתה של הדמוקרטיה. זהו מקומה של הכנסת בתוך ירושלים, ובאותו יום חג של ירושלים זהו גם אחד ההישגים של ירושלים, שהכנסת, מעוז הדמוקרטיה הישראלית, משדרת ממנה לעולם כולו. אני רוצה לגעת בנקודה אחת, שגם היא לא מבטאת הסכמה, אבל אולי יכולה לתת רקע למחשבות כלשהן ולהבנות כלשהן ביחס למה שצופן לנו העתיד. אני מצטט את דברי ראש הממשלה בנאום שלו בפני שני בתי הקונגרס, שם הוא התייחס לירושלים, והוא אמר: באשר לירושלים, רק ישראל הדמוקרטית תגן על חופש הפולחן עבור כל הדתות בעיר. לאורך אלף שנות ההיסטוריה של בירת היהודים, התקופה היחידה שבה יהודים, נוצרים ומוסלמים יכולים להתפלל בחופשיות וליהנות מגישה חופשית לאתרים המקודשים להם היא תחת ריבונות ישראל בירושלים. אסור שירושלים אי-פעם תחולק שוב. ירושלים חייבת להישאר בירתה המאוחדת של ישראל. אני יודע כי זוהי סוגיה קשה עבור הפלסטינים. אולם אני מאמין כי עם יצירתיות ורצון טוב, ניתן יהיה להגיע לפתרון. ואם מותר לי להוסיף משהו משלי, יש הבדל בין ירושלים לאל-קודס. יש הבדל בין אל-קודס לבין ירושלים. ואולי בתוך ההבדלים האלה ניתן יהיה למצוא את אותם יצירתיות ורצון טוב שיובילו אותנו לכמיהה משותפת לשלום, לעיר משגשגת, שבה התובעים פיתוח ורווחה, תובעים אותם לכל תושביה ללא הבדל גזע, דת, מין, השתייכות, אמונה ודת. אני מקווה שבדברים האלה אני אוכל לסכם דיון שביטא הרבה מאוד חילוקי דעות קוטביים וחריפים, באיזו נימה שכל אחד יוכל למצוא בה אופק, שממנו הוא יוכל להשיג לפחות חלק ממאווייו ושאיפותיו. היו"ר מגלי והבה: אדוני, כמובן אנחנו נשאל אם אתה רוצה שיסתפקו בדבריך או ועדה. השר מיכאל איתן: זה על-פי המציעים. אני מציע שאנחנו את הדיון הזה נחתום כאן, וכל מציע ומציע, בנושאים הספציפיים שהוא העלה, דרכו פנויה להעביר את הנושא לוועדה. כלומר, אם ירצו לוועדה, מבחינתי זה בסדר. אני לא חושב שכדאי לקיים עוד דיון במליאה נוסף על הדיון שהתנהל פה היום באותו נושא. היו"ר מגלי והבה: תודה לשר מיקי איתן. אז אני עכשיו פונה לחברים שהשתתפו בדיון. חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי – לא נמצאת כאן. חבר הכנסת ברכה – לא נמצא כאן. חברת הכנסת זהבה גלאון? ועדה? זהבה גלאון (מרצ): מקובל עלי להסתפק בהודעת השר. היו"ר מגלי והבה: מליאה. לא שמעתי, תודה. קריאה: – – – היא אומרת להסתפק – – – זהבה גלאון (מרצ): להסתפק בהודעת השר. היו"ר מגלי והבה: תודה, עכשיו שמעתי. אל תעזרו לי, אני לא שמעתי קודם. חברת הכנסת חוטובלי – לא נמצאת כאן. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי – לא נמצא כאן. חבר הכנסת נסים זאב – לא נמצא. פשוט התקנון מחייב לשאול את כולם אז תהיו סבלניים אתי. חבר הכנסת אברהים צרצור? אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): מסתפקים. היו"ר מגלי והבה: מסתפקים. חברת הכנסת עינת וילף? עינת וילף (העצמאות): להסתפק. היו"ר מגלי והבה: מסתפקים. חבר הכנסת עתניאל שנלר – מסתפקים. חבר הכנסת מקלב – מסתפקים. אם כך, אין לנו הצעות אחרות. אני מודה לך, אדוני השר. אני מודה לכל חברי הכנסת שהשתתפו בדיון.