קטע מדברי הכנסת
הצעה לסדר-היום
ממשלת נתניהו קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום שממירה הצעת אי-אמון של סיעות בל"ד, רע"ם-תע"ל וחד"ש, שיציג חבר הכנסת אברהים צרצור, השיח', בנושא: ממשלת נתניהו קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית – הצעה לסדר-היום מס' 5627. בבקשה, אדוני. גם לרשות אדוני עשר דקות תמימות.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, כנסת נכבדה, הכותרת של ההצעה לסדר-היום, שהיתה אמורה להיות הצעה לאי-אמון: ממשלת ישראל קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית.
אני דווקא, ברשותך, כבוד היושב-ראש, רוצה להתחיל בסיפור ששמעתי לפני הרבה שנים מאחד מזקני הכפר שלי, סיפור מדהים שהפך נר לרגלי במשך הרבה שנים בעשייתי הציבורית, במיוחד בנושא של יישוב סכסוכים. הסיפור הוא כדלקמן, הוא אמר לי כך: ביום מן הימים פרץ סכסוך דמים בין שני שבטים. בגלל הסכסוך הזה נפל קורבן אחד. הקורבן הזה היה ממשפחה נטולת אמצעים, משפחה חלשה, מהעם, מעמך, כפי שאומרים. זה שהרג היה אחד מהמשפחות המבוססות ביותר באותו יישוב, הוא נמנה עם האליטה של אותו יישוב, משפחה בעלת השפעה על הקהילה ומעורבת בצורה ישירה בכל מה שהולך שם. בגלל הסכסוך הזה, ולפי מיטב המסורת ביישובים שלנו, נקראו ליישוב הסכסוך הזה טובי העם, כפי שאומרים – מעין קוורטט כזה. הם נכנסו בעובי הקורה, דילגו בין שתי המשפחות, והגיעו לפשרה, להסכם.
לצערי הרב ההסכם הזה נטה לטובת החזקים, ולא לטובת החלשים. הם ניצלו את המצב הזה כי הקורבן הוא ממשפחה חלשה, ולכן ההסכם עם כל הפרטים וכל הסעיפים של ההסכם נטה לכיוון החזקים. לכן הראש של אותו קוורטט אמר להם, רבותי, ההסכם הזה לא מקובל עלי, אבל אם אתם מקבלים החלטה ברוב קולות, אני מודיע לכם שההסכם הזה ביום מן הימים בעתיד, ייפול, ואתם תישאו באחריות. הם אמרו לו, לא, הכול בסדר, וכולם התפשרו. ואכן, ההסכם הזה, הלא-צודק והלא-פייר, נכפה על הצד החלש.
לאחר 20 שנה, כבוד היושב-ראש – זה הסיפור – מאותו הסכם שנחתם ונכפה על המשפחה החלשה, קם אחד ממשפחת הקורבן והלך ישירות ורצח את זה שרצח את אביו. הם באו, הקוורטט הזה שנכנס לנושא הזה לפני 20 שנה, הם באו ליושב-ראש החכם שהזהיר מתוצאה כזאת, ואמרו לו, זאת הפרה גסה של ההסכם וכו' וכו'. הוא צחק ואמר להם, האדם שנהרג היום, אתם הרגתם אותו לפני 20 שנה.
היו"ר ראובן ריבלין:
הנמשל יכול להיות לכל צד.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
יפה מאוד.
היו"ר ראובן ריבלין:
הנמשל יכול להיות לכל צד. אם אני מיעוט, ואני רוצה להביא, למשל, את הסכם אוסלו, אני אומר לו, תשמע, דיר באלכ – בעוד 20 שנה תראה מה יהיה עם הסכם אוסלו. מי צודק? הרוב שהחליט בעד הסכם אוסלו – ברוב של אחד אפילו; והכנסת כופפה את ראשה. האם אדוני בא ואומר, חברים במיעוט, אל תסכימו. אל תסכימו אם אתם חושבים שהרוב לא צודק. זה בהחלט – – –
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
יפה מאוד. היושב-ראש הסיט את הסיפור הזה לכיוון מסוים. זה לגיטימי, אני לא מתנגד.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, הסיפור, המשל. צריך להיות לו נמשל. בכל עת מסוכן מאוד – – –
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
אבל היות שהנושא שאנחנו דנים בו היום הוא "ממשלת ישראל קוברת את תהליך השלום ומגבירה את הקרע עם האוכלוסייה הערבית", אני רוצה להגיד, כבוד היושב-ראש, מכובדי השרים, כנסת נכבדה, שהסכם אוסלו היה פֵייר מאוד עם הצד הישראלי, אין שום ספק בכך, היות שבאותו הסכם לא דנו בנושאים הכבדים ביותר – –
יעקב כץ (האיחוד הלאומי):
באותו הסכם נהרגו – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – –
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
– – ולכן זה שהם כפו הסכם שהוא הסכם ביניים, כפי שהוגדר, DOP – Declaration Of Principles, זה לא היה הסכם סגור ומוחלט כדי שנוכל לבוא היום ולהגיד שזה לא היה טוב לצד הישראלי או לרוב שהצביע בעדו.
אבל בכל זאת, כבוד היושב-ראש, הבאתי את הסיפור הזה כדי להצביע על כמה עובדות. ואני שואל את השאלה האם אנחנו הגזמנו באמת כאשר השתמשנו במושג "קוברת את תהליך השלום". הרי המלה "קוברת" היא מלה פואטית מדי, אולי בעיני אחדים מאתנו. אבל אין שום ספק שלאחר בדיקת הנושא לעומק אנחנו מגיעים למסקנה שאכן לא הגזמנו בשום פנים ואופן.
אני דווקא אצביע על דברים שאמר רק לפני כמה ימים, ביום שלישי שעבר, עיתונאי יהודי דגול שהיה במשך הרבה שנים אהוב העם בישראל, והפך פתאום למעין אויב לעם ישראל ברגע שהוא בא והתחיל להגיד את האמת בפני היהודים והישראלים. אני חושב שאתה מכיר אותו – תומס פרידמן.
מה הוא כתב ב"ניו-יורק טיימס" ביום שלישי שעבר? הוא אמר את הדברים הבאים, ואני מצטט: א. נתניהו לא השקיע כל מאמץ בשנתיים האחרונות במטרה להגיע לשלום עם הצד הפלסטיני; ב. נתניהו בזבז זמן רב ועשה הכול למען יכשיל כל ניסיון להשיג שלום, וכולם יודעים זאת היטב. הוא מתכוון לכל העולם; ג. וזה הדבר המעניין, אדוני היושב-ראש – הוא אומר כך: נתניהו לא ימצא אדם בעולם הזה שיהיה מוכן לקנות את סחורתו המרוקנת מכל תוכן. לכן הקהילה הבין-לאומית לעולם לא תאמין לו – הדבר שיביא לנידויו האישי או לבידודה של מדינת ישראל. סוף ציטוט. אלה הדברים שאמר לא אברהים צרצור ולא אף אחד מחברי הכנסת הערבים ולא מהשמאל – אדם שהוא בעל השפעה רבה מאוד על דעת הקהל גם בארצות-הברית, גם בישראל וגם בעולם כולו. הוא איש דגול כפי שהגדרתי בהתחלה, כפי שמגדירים אותו.
קשה להאמין, כבוד היושב-ראש, מכובדי השר, שישנה מנהיגות בעולם הזה שמובילה את עמה להתנגשות חזיתית עם מדינות ועם עמים מסביב כמו שעושה נתניהו בכשרון רב, יש להגיד. התחמקות אל מול יוזמה ערבית לשלום שנחשבת לאמיצה ביותר מאז פרוץ הסכסוך היא הוכחה אחת מנקרת עיניים בנושא הזה. יש יוזמה ערבית שמדברים עליה במשך כל כך הרבה שנים, מאז 2001–2002 ועד היום – מה היא אומרת בגדול? היא אומרת שהעולם הערבי והעולם המוסלמי מוכנים מחר בבוקר, אם ישראל תסכים לעקרונות שביוזמה הזאת – להכיר בזכותה של מדינת ישראל להיות חלק לגיטימי מהמזרח התיכון – – –
השר מיכאל איתן:
זה כולל את ה"חמאס"?
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
גם כולל את הרוב המכריע ברוב העמים. הרי שאם מדברים על ישראל, על ממשלת ישראל, יש חלק בלתי נפרד מממשלת ישראל שאינו מכיר בריש גלי בזכותו של העם הפלסטיני להקים את מדינתו בגבולות 67', אפילו פחות מזה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אז אתה תנהל משא-ומתן עם מי שלא מכיר בזכותך? אני שואל אותך. אתה חבר כנסת, ואני מכבד את עמדותיך, וכנראה עמדותי הן לא כמו עמדותיך. אתה מכבד את זכותי לחשוב, ויש בינינו פערים גדולים במחשבה, אבל שנינו מאמינים שאנחנו נועדנו לחיות יחד בארץ הזאת. אבל האם אתה היית מנהל משא-ומתן עם מי שאומר שאתה לא צריך להיות פה בכלל?
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
אז אני אומר לך, אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
פה שיח'-באדר, פה לא גבעת-רם.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
אז אני אגיד לך, גם בצד היהודי יש נתחים רחבים בעם ובכנסת שאומרים שכל שעל בפלסטין, בארץ-ישראל השלמה, מהנהר ועד הים, או מהצפון ועד הדרום הוא ארץ קדושה – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אל תנהל אתם משא-ומתן.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
– – שמי שמוותר על שעל מהאדמה הזאת הוא בוגד בערכי ישראל. אז מה אפשר להגיד? הפתרון היחידי, כבוד היושב-ראש, הוא להסתכל לא רק על מחצית הכוס המלאה, אלא על שלושת-רבעי – אם לא יותר – הכוס המלאה, דהיינו הרוב המכריע של העם הפלסטיני. אפילו "חמאס" אומר דבר פשוט מאוד: אנחנו לא מכירים בזכותה של מדינת ישראל. אבל הרי אתם חתמתם על הסכם שלום לא עם "חמאס" ולא עם הרשות הפלסטינית, חתמתם על הסכם שלום עם אש"ף. אש"ף כולו עדיין מצדד ותומך בהסכמי השלום – בהסכם אוסלו ובכל ההסכמים – וממשיך עד היום לתמוך בכל תהליך שיוביל להסכם שלום הוגן כלפי העם הפלסטיני.
מה אומר "חמאס" היום? ואני לא מגן, דרך אגב, על "חמאס" בשלב הזה ולא בכל שלב אחר. הם יכולים להגן על עצמם.
היו"ר ראובן ריבלין:
נכון.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
"חמאס" אומר דבר פשוט מאוד – אני לא מכיר, אני חלק קטן בעם הפלסטיני, אולי מהווה 25%–30%. רוב העם הפלסטיני שמייצג אבו מאזן הולך בכל כוחו לכיוון של שלום, מכיר בזכותה של מדינת ישראל. בבקשה, אבו מאזן, תביא לנו מדינה בגבולות 67', נעביר את זה למשאל עם של העם הפלסטיני, וכל החלטה שהעם יקבל, אנחנו נתמוך ולא נעמוד בפניו. יפה? אותו דבר אתה יכול להגיד גם לגבי העם בישראל. הרי יהיה משאל עם, והחוקים שחוקקה כנסת ישראל מדברים על זה בצורה חד-משמעית: כל הסכם שתביא ממשלת ישראל יבוא למשאל עם. העם הוא זה שיחליט. אם העם, ברוב כזה או אחר, יחליט שאנחנו עומדים מאחורי ההסכם הזה, המיעוט שמאמין בארץ-ישראל השלמה – אני חושב שהוא לא יעמוד בפני הרוב. אותו דבר. אז למה נידחק לחור קטן מאוד בזמן שאנחנו רואים את האור לא בקצה המנהרה, אלא לאורך כל המנהרה.
אני דיברתי על יוזמת השלום הערבית, והרוב המכריע בעמים הערביים והמוסלמיים בכל העולם – 56 מדינות חתמו על היוזמה הערבית הזאת. כפי שאמרתי, הם מוכנים מחר להכיר בזכותה של מדינת ישראל, למעט המיעוט הזה שדיברתם עליו; הוא לא מייצג את הרוב בעמים הערביים או בעמים האסלאמיים. הרוב מוכן מחר בבוקר להכיר בזכותה של ישראל; לפתוח שגרירויות של ישראל בכל הבירות הערביות והאסלאמיות; מוכן מחר בבוקר לנרמל יחסים עם מדינת ישראל, בתנאי אחד: שישראל תואיל בטובה ותיסוג לגבולות 67' ותאפשר הקמת מדינה פלסטינית בגבולות האלה, שמהווים פחות מ-25% מארץ פלסטין הקדושה בעיני אלה שמאמינים בפלסטין כולה, הקרבה לא מסויגת מבחינת הערבים והמוסלמים לסגת לגבול 67' ולהרשות הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים.
אפילו הנושא של הפליטים, כבוד היושב-ראש – אפילו הנושא הרגיש ביותר הזה, היוזמה הערבית – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
זה – נדבר אחרי שתקום פלסטין. נדבר – – –
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
היוזמה הערבית קבעה עמדת ברזל בסוגיה של הפליטים, אמרה שהצדדים צריכים להגיע לנוסחה מוסכמת ביניהם כדי לפתור את בעיית הפליטים. אפילו בנושא הזה הם לא, מה שנקרא, קבעו עמדה חד-משמעית שמעוגנת בחוקים בין-לאומיים, 194 וכו' וכו'. ולכן אני אומר בפשטות – עכשיו, אנחנו לא ניכנס עכשיו להגדרה של – – –
גדעון עזרא (קדימה):
מה זה פליט?
היו"ר ראובן ריבלין:
כל מי שמגדיר את עצמו פליט. מה הבעיה? מה הבעיה?
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
ידידי חבר הכנסת, הפליטים הם אלה שגורשו ממולדתם, אלה שגורשו לפני 3,000 שנה או אלה שגורשו לפני 63 שנים. אלה פליטים בעיני. בסדר? אלה פליטים.
ביום מן הימים, דרך אגב, אם ישראל תמשיך בביצוע מדיניותה היום, ניאלץ לעמוד בפני עובדה מוגמרת, דהיינו, במקום לדבר על שתי מדינות שחיות אחת לצד השנייה בהרמוניה, עם קשרים של שלום וכו', ניאלץ לעמוד בפני אופציה אחת ויחידה – מדינה אחת. ואני אומר לכם עכשיו: מדינה אחת שיש בה 50% – אם לא יותר – פלסטינים, ועל כן ישראל תסרב בכל תוקף לקבל את האופציה הזאת, ולכן הסוף, התוצאה של הסירוב הישראלי, זה לעמוד בפני מצב של – או אפרטהייד, שבו ישראל תשלוט בכל השטחים אבל בלי לתת לאנשים האלה את הזכויות הלגיטימיות הפוליטיות שלהם, ובראשן השתתפות ישירה בבחירות לפרלמנט – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת צרצור, אתה איש מאוד חכם, ואני רוצה עצה ממך.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
בבקשה.
היו"ר ראובן ריבלין:
זאת אומרת, תקום מדינה פלסטינית, אחר כך תהיה זכות לכל הפליטים מ-48' לחזור. אתה מזהיר את מדינת ישראל מדבר שעלול להתרגש עליה – – –
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
אני לא אמרתי זאת.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – – שעלול להתרגש עליה.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
לצערי הרב.
היו"ר ראובן ריבלין:
יחזרו כל הפליטים, ואז הם יהיו מחצית – – –
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
כבוד היושב-ראש, למה אתה שם מלים בפי? אני לא אמרתי זאת. אני אמרתי לך, אפילו היוזמה הערבית לא אומרת זאת – מה שאתה אומר עכשיו. היא אומרת: ישבו הצדדים – – –
השר מיכאל איתן:
הוא טוען שלישראל יש זכות וטו בעניין הפליטים.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
זה מה שאומרת היוזמה הערבית. דרך אגב, כל הסכם לגבי הפליטים, צריכים להביא אותו לשולחן המשא-ומתן והצדדים יסכימו לנוסחאות. אולי ישראל תסכים להחזרת מאות אלפי פליטים, אני לא יודע, במשך 20–30 שנה. לא יודע מה יהיה בסוף, אבל – – –
עינת וילף (העצמאות):
יש רק כמה עשרות אלפי פליטים, כל האחרים הם צאצאים, ועצם קיומם הוא שערורייה של האו"ם ומדינות ערב שמוכנים להמשיך – – –
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
אבל את, גברתי המכובדת, גם את מצאצאיהם של הפליטים היהודים שגורשו ממולדתם לפני 3,000 שנה, נכון או לא?
היו"ר ראובן ריבלין:
זאת הבעיה.
עינת וילף (העצמאות):
אין לי מעמד רשמי של פליטה.
היו"ר ראובן ריבלין:
זאת הבעיה של הקונפליקט, אתה בהחלט יכול לומר. אומרים היהודים שארץ-ישראל היא מולדתם הלאומית. ואני, כדמוקרט יהודי שמאמין בזכותם הלאומית של היהודים על מדינת ישראל, חושב שמי שנולד פה, זאת גם ארץ מולדתו.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
יפה מאוד, אתה יודע מה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אבל אם 11 מיליון יבואו ויאמרו לי שארץ מולדתם היא פה, כאשר אני הייתי פה בארץ ב-1945–1946–1947, וגם ב-1939 וב-1940, ואני יודע שהיו פה 400,000–500,000 פלסטינים, אני לא אבוא ואומר למישהו: אתה, אל תגדיר את עצמך. עפו אגבאריה, משפחתו גרה באום-אל-פחם 100 שנה, אני לא אומר לו: אתה לא תגיד שאתה – אבל לא אומר למישהו שיבוא היום או אתמול ויאמר: כמו יהודי שחזר אחרי 2,000 שנה, אני מגדיר את עצמי פלסטיני.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
לכל צד יש – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
יש פה סכסוך עמוק.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
רק שיש לי – – – לא רק על מדינת ישראל, על ארץ-ישראל.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא לא, אצלי אין הכרזות, לי יש באמת אמונה בלב אמיתית, חד-משמעית, אבל יש פה קונפליקט בין שתי הגדרות של מולדת – מולדת של עם, ומולדת של אנשים שנולדו. עכשיו, השאלה – האם יכולים לבוא 11 מיליון אנשים – כלומר, אתם לא תקבעו לי מה אני. אני פלסטיני. לכן, אני חוזר: יש פה קונפליקט שאנחנו צריכים לגשר עליו – –
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
לכל צד יש הנרטיב שלו.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – והדבר הראשון שצריך לגשר עליו זה שאנחנו כאן בכנסת נדע שאנחנו באותה מדינה; שאנחנו באותה מדינה, שמדינתנו היא גם דמוקרטית וגם יהודית, כי לעם היהודי אין שום ברירה אחרת. זה המקום היחידי שבו הוא יכול לחיות.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
לחלק הראשון של מה שאמרת, כבוד היושב-ראש – – –
עפו אגבאריה (חד"ש):
לשום עם אין מדינה אחרת. כל עם יש לו המדינה שלו.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני יודע – אם היינו מסכימים לכול היינו באותה מפלגה.
אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל):
יפה. אני חושב שאין אף אחד שמערער על כך שאנחנו חלק אינטגרלי של מדינת ישראל. ואנחנו, דרך אגב, נאבקים לאורך כל הדרך, מאז קום המדינה ועד היום, לכך שישראל תכיר, לא רק במלים, אלא בעשייה, שהאוכלוסייה הערבית אכן היא שוות זכויות עם הרוב היהודי. אני אומר: שוות זכויות עם הרוב היהודי. ואתה מכיר את העובדות. דרך אגב, אנחנו ממשיכים לסבול מהקטע הזה.
אבל אני מסכם, כבוד היושב-ראש. אני חושב שלאור ההתפתחויות במזרח התיכון, לאור התנועה והתזוזה של אובמה, גם אם התמיכה שלו, הבלתי-מסויגת, בישראל, היא מובנת מאליה, דרך אגב, הנאומים שלו, גם ביום חמישי, גם הפגישה שלו עם נתניהו, גם הנאום שלו אתמול, ביום ראשון, לפני איפא"ק, הזיגזג הזה שהוא עשה בימים האחרונים, זה מסתכם במשפט אחד: התמיכה של אמריקה, ולא רק של אובמה, בישראל, היא תמיכה בלתי מסויגת. אבל הדבר שאולי באמת אתם מנסים להתעלם ממנו – שיש הצטברות של התמרמרות בממשל האמריקני, במיוחד בממשל הנוכחי, מכך שנתניהו וממשלתו אפילו לא מנסים לשמור על חלק קטן מאוד מכבודו של אובמה. ההצטברות של ההתמרמרות הזאת יכולה באמת להביא לתוצאות קשות ביותר, הן בטווח הבינוני והן בטווח הארוך, ואני חושב שההתייחסות של האירופים לנאומו ביום חמישי במשרד החוץ האמריקני היתה חד-משמעית. הם תמכו ללא הסתייגות בנאומו, ובמיוחד בבסיס שהוא קבע, שכל פתרון של הסכסוך בין ישראל לפלסטינים צריך להתבסס על גבולות 67', עם תיקונים קלים. זה הדבר – אתמול אולי נסוג, ניסה לפשט, ניסה להסביר וכו', אבל אין להתעלם מהעובדה שאכן הוא קבע ביום חמישי את מה שקבע.
ולכן ישראל – אל מול ההתפתחויות, גם במזרח התיכון, גם העמדה הבין-לאומית, גם הצטברות ההתמרמרות הזאת והאי-נחת ואי-שביעות הרצון של הקהילה הבין-לאומית מהתנהגותה של ממשלת ישראל הנוכחית – ישראל נמצאת בפני שתי חלופות, ואני מסכם בכמה משפטים.
א. מגמה מציאותית פרגמטית יותר ופתיחות חיובית כלפי שינויים אלה ונכונות לשנות מדיניות ללא הכר, בצורה שתבטיח מעבר חד אבל חלק ממצב של מתיחות מסוכנת למצב של הרפיה. מדיניות זו צריכה לכלול הקפאה של בנייה בהתנחלויות, הורדה של כל המאחזים הבלתי-חוקיים, הכרה בלתי מסויגת – ישראלית – בזכותו של העם הפלסטיני לעצמאות ולמדינה עצמאית על בסיס גבולות 67' עם תיקונים קטנים.
ב. האופציה השנייה, שהיא, לצערי הרב, הקשה ביותר, שאני לא מאחל לא לישראל ולא לי לראות את תוצאותיה אם ישראל תעמוד על כך, לאמץ את האופציה הזאת, היא נסיגה לאחור, התחפרות, בידוד, חיזוק המנטליות של הגטו, העמקת התחושה בסביבה העוינת ולשמר את ההישגים של הכיבוש.
אני ממליץ בעת הזאת לממשלת ישראל אכן להתעשת, להתעורר ולקבל את האופציה הראשונה, להיפתח ולקבל החלטות נועזות כדי להביא את כל האזור לתחילתו של תהליך שלום שאכן יביא להקמת מדינה פלסטינית ליד מדינתה, מדינת ישראל. תודה, כבוד היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת השיח' אברהים צרצור.