קטע מדברי הכנסת
הצעה לסדר-היום
הודעתו של ראש הממשלה כי הוא מסכים לוותר על חלקי מולדת
היו"ר מגלי והבה:
אנחנו ממשיכים בסדר-היום. נעבור להצעה לסדר-היום מס' 5640 בנושא: הודעתו של ראש הממשלה כי הוא מסכים לוותר על חלקי מולדת – הצעה לסדר-היום של חבר הכנסת אריה אלדד. בבקשה, חבר הכנסת אריה אלדד. יש לך, אדוני, עשר דקות.
אנחנו מתנצלים בפני חבר הכנסת – שומעים איזה רעש ברקע. זה הרמקולים שיש בהם תקלה, ככה שאל תיבהלו מהרעש הזה. בבקשה.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, לפני שבוע בדיוק התייצב על הדוכן הזה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולרגל יום הרצל נשא נאום. בהזדמנות הזו של יום הרצל הוא מצא לנכון שוב לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון וגם להזכיר שאנחנו נקפיד על נוכחות צבאית בבקעת-הירדן ונשמור על גושי ההתיישבות. המפתיע היה שאחריו התייצבה על הדוכן הזה יושבת-ראש האופוזיציה חברת הכנסת לבני וכעסה נורא.
כעבור כמה ימים שמעתי את נשיא ארצות-הברית נואם, ממש כמה שעות לפני שראש הממשלה שלנו טס לארצות-הברית, והוא אמר: קווי 67' עם תיקוני גבול. למחרת ראיתי את ראש-הממשלה שלנו יושב אצל נשיא ארצות-הברית וכועס נורא. למה הם כועסים? בחיי שהם כולם אומרים אותו דבר. אני יכול להבין למה חברת הכנסת לבני צעקה, כי ראש הממשלה גנב את המצע של קדימה. אני מבין, זה בסדר. עכשיו היא, כדי להתבדל ממנו בבחירות הבאות תצטרך ללכת עוד יותר שמאלה. באמת, כבר לא נשאר אפילו הבדל מיקרוסקופי בין מה שהציע ראש הממשלה ובין מצע קדימה, אבל למה ראש הממשלה עשה פרצוף כזה כועס אצל אובמה?
מה אמר אובמה? אמר: גבולות 67' עם תיקוני גבול. מה אמר נתניהו? מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, גושי ההתיישבות אצלנו. מה ההבדל? הלוא באמת גבולות 67' עם תיקוני גבול זה מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון עם גושי ההתיישבות אצלנו, ובכל זאת היה לו חשוב מאוד לעשות פרצוף כועס.
אני מבין שהם שניהם כעסו יותר בשביל הבוחרים שלהם מאשר בשביל בני שיחם או בני הפלוגתא שלהם. גברת לבני צריכה להצדיק את קיום קדימה בעיני בוחריה, להתבדל, וראש הממשלה כנראה צריך בכל זאת להראות לבוחרים מבית, או שלו או כאלה שפעם היו שלו ועכשיו הם תומכים בליברמן, להציג להם שהוא באמת לא מקבל את העניין הזה של גבולות 67' עם תיקוני גבול. אז יסבירו לי רבותי השרים שיושבים כאן, מה זה מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון וגושי ההתיישבות שלנו? זה לא ממש אחד לאחד גבולות 67' עם תיקוני גבול? הלוא לא הגדירו את כמותם של תיקוני הגבול.
להבנתי, כולם מדברים על אותו דבר: על מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. הגבול יזוז קצת הנה, קצת הנה, אבל ההבדל הוא כמותי ולא איכותי. אין פה הבדל בעיקרון בין לבני, ראש הממשלה נתניהו ואובמה. על העיקרון הם לא חלוקים: מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון עם תיקוני גבול כאלה ואחרים.
מה הבעיה? הבעיה היא שהעיקרון הזה לא פותר את הסכסוך ולא מביא בכנפיו שלום. נדמה לי שרוב היושבים בבית הזה יודעים שמהתוכנית הזאת לא יצא שלום. נדמה לי שגם לרוב אזרחי ישראל ברור שלא יהיה שלום עם הערבים, כי הסכסוך איננו טריטוריאלי, או לפחות המרכיב החשוב שבו איננו טריטוריאלי, והעניין הטריטוריאלי הוא מסיח – מסיח את הדעת, מוץ, כמו המוץ שמשחררים מטוסים כדי למשוך אחריהם טילי אויב.
מדובר במלחמת דת. עבורי ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל, על-פי תורת ישראל. עבורם, ארץ-ישראל – פלסטין שלהם – היא אדמת ווקף לעולמי עולמים, ואין מוסלמי שיכיר בזכותו של כופר לשלוט באדמת ווקף. הוא יכול להכיר בכוחו, הוא יכול להגיד: אין לי כוח להילחם בו בעת הזאת; לעולם לא יכיר בזכותו של כופר לשלוט באדמת ווקף. ולמרות העובדה שברור שיש כאן – – –
היו"ר מגלי והבה:
אדוני, אבל פה אתה אומר דבר שאני מנסה לחשוב עליו; עשינו הסכם שלום עם מצרים, והם מכירים בנו ומכירים בגבול שבינינו. עשינו הסכם שלום עם ירדן ומכירים בנו ומכירים בגבול שלנו. אנחנו מנהלים משא-ומתן עם הפלסטינים ואני מקווה שנגיע גם להסכם ויכירו בנו. להשתמש במוטיבים כאלה שאני, כיושב-ראש שמנהל את הישיבה, לא מבין אותם, איך אתה רוצה שאלה שמקשיבים לך יבינו אותך כשאתה מכליל ומדבר על כך?
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, האם לדעתך ראוי לדון בתוכנית "ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן" בכנסת?
היו"ר מגלי והבה:
אל תיקח אותי – – –
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
לא, כי הצבעת בעד. אתה הצבעת ב-18 במאי, בדיוק לפני שנתיים – 2009, הצבעת בעד – – –
היו"ר מגלי והבה:
אני לא הצבעתי בעד. אני מוכן לבדוק את זה – – –
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אז אדוני, לכן – אני אראה לך. הנה המסמך. לא מראים מסמכים מהדוכן. ב-18 במאי חבר הכנסת מגלי והבה הצביע יחד עם פואד בן-אליעזר, דניאל בן-סימון, אהוד ברק, יצחק הרצוג, מתן וילנאי, איתן כבל, הצביעו להעביר את התוכנית "ירדן היא פלסטין" לדיון בוועדת החוץ והביטחון. אז בוא לא נתווכח על עובדות.
היו"ר מגלי והבה:
תסלח לי, אם אתה מכניס את זה לעובדות, כשיושבים פה חברי כנסת ומצביעים על נושא – להעביר אותו לוועדה, זה לא אומר שמסכימים אתו.
השר מיכאל איתן:
הוא יכול להתנגד בוועדה.
היו"ר מגלי והבה:
לא רק שיכול להתנגד – בשביל לא לעשות לי עוול עם הקשרים המיוחדים שלי עם ירדן, ירדן היא ממלכה האשמית, כך אנחנו רואים אותה, כך רואים אותה – כמדינה עצמאית. לעולם לא היתה פלסטין ולא תהיה פלסטין. זה מבחינתי.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אז מי שאמר "פלסטין היא ירדן וירדן היא פלסטין" הוא המלך חוסיין, אבא של המלך עבדאללה. אז מותר לילד לריב עם אבא שלו – – –
היו"ר מגלי והבה:
אני לא אגן על – אני אומר מה אני חושב – – –
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
ואני אומר מה חוסיין חושב.
היו"ר מגלי והבה:
כי הכנסת אותי לוויכוח. בדרך כלל יושב-ראש לא מתערב, אבל אני אומר לך – – –
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אתה התחלת, לא אני.
היו"ר מגלי והבה:
התחלתי להעיר לך שלא הבנתי – לערב את הנושא – את ההכללה.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אז אתה רוצה להגן על ההכללה.
היו"ר מגלי והבה:
עמדתי, וכולם שומעים אותי, גם הפרוטוקול שומע ורושם אותי: אני רואה בירדן ממלכה האשמית שעשתה אתנו הסכם שלום, ושום דבר אחר.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
גם אני, אבל מחר בבוקר, חס וחלילה, יהיו הפגנות בירדן כמו בכיכר תחריר, ו-80% מאזרחי ירדן, שהם פלסטינים, יצאו לרחוב, והנשיא אובמה יברך אותם, כי הוא בעד דמוקרטיזציה – שמענו מפי הגבורה – ופתאום, בבת-אחת, על-פי רצון העם, ירדן תהיה פלסטין. מה תעשה אז, אדוני היושב-ראש, תגיד שדמוקרטיה זה לא בסדר? הם 80% מהאוכלוסייה, הם יושבים על שלושה-רבעים מארץ-ישראל המנדטורית שהובטחה לעם ישראל בהצהרת בלפור וההבטחה אושררה בסן-רמו, ואחר כך, ב-1922, באה חלוקת הארץ בספר הלבן של צ'רצ'יל, שקרע שלושה-רבעים מארץ-ישראל של העם היהודי ונתן אותה למדינה ערבית, וחלוקת הארץ בוצעה. ולכן ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן, וכל מי שאומר אחרת הוא בוגד – אמר המלך חוסיין, לא אני: ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן, וכל מי שאומר אחרת הוא בוגד.
עכשיו, אפשר לבוא להגיד שאנחנו לא מסכימים עם המלך חוסיין, אפשר לבוא להגיד שבנו המלך עבדאללה, ברשות ובסמכות, שינה את מדיניות אביו, אבל לבוא להגיד שיש פה תוכנית מופרכת, תוכנית לא לעניין, כוללנית, שאיננה מצלמת את המצב – חברי הכנסת, זו האלטרנטיבה היחידה שאיננה כרוכה בהתאבדות למדינת ישראל, שלא תקים מדינת אויב ביהודה ושומרון, שלא תגרום בהכרח לעוד שפיכות דמים.
לצערנו, לאסוננו, לא היה בידי התנועה הציונית ב-1922 הכוח ליישב את עבר הירדן. ולכן הספר הלבן של צ'רצ'יל הצליח, וההסתדרות הציונית קיבלה אותו כאנוסה על-פי הדיבור, משום שלא היה כוח במעט היהודים שהיו אז בארץ-ישראל לקבל ולהילחם בגזירה הזאת. אבל לבוא ולהגיד היום שאם אז כבר קרעו את ארץ-ישראל לשניים, ונתנו שלושה-רבעים ממנה לערבים, והקימו שם מדינה שהרוב המכריע של תושביה היו פלסטינים – לבוא ולהגיד שהפתרון הזה איננו פתרון שראוי לדון בו כחלופה לתוכנית שעלולה לגרום לחורבן מדינת ישראל – זה לא קביל בעיני.
חברי הכנסת, ביום רביעי הקרוב יחול יום הולדתה – יום העצמאות של ממלכת ירדן, שהוקמה-הוכרזה ב-1946, ב-25 במאי. ומכיוון שאני מניח שביום העצמאות הם, כמונו, עושים "על האש", והשגרירות סגורה, אני אבוא מחר, בשעות אחר-הצהריים, אל שגרירות ירדן, ואגיש להם עצומה שהחתמנו אלפי אנשים בעולם, מ-69 ארצות. כמוני יעשו אנשים בעוד עשר בירות בעולם כולו. בוושינגטון, במוסקבה – באירופה, באוסטרליה – מגישים עצומות לשגרירות ירדן, קוראים למלך עבדאללה להכריז על ירדן ממלכת הלאום הפלסטיני. זה מה שאנחנו מבקשים ממנו. לא מבקשים ממנו להתפטר, לא מבקשים ממנו לעשות שום דבר. להכריז: מדינת ירדן היא המדינה של הלאום הפלסטיני. אני מקווה שהצעד הזה יסלול דרך לדיון ציבורי בתוכנית מדינית חלופית. תודה רבה.
היו"ר מגלי והבה:
תודה לחבר הכנסת אריה אלדד. יש לנו 30 שניות בלי רמקול, כך שאנחנו נוכל להיפטר מהרעש הקיים. להמשיך? אני כמובן מקווה שהתקלה תתוקן ונוכל לשמוע. עכשיו נראה לי יותר שקט.
אני מזמין את השר מיקי איתן להשיב על שלוש ההצעות לסדר-היום לפי הסדר שנקבע. כמובן, אני מקווה שיהיה שקט יותר והרעש ייעלם.
השר מיכאל איתן:
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני מעיף מבט אל עבר המושבים של חברי הכנסת, ומעניין – שלושה חברי כנסת טרחו והכינו הצעות לסדר-היום, ואפילו השמיעו נאומים ונימקו את עמדתם, אבל שניים מהם, נדמה לי, כבר אינם, ואם כך אני אתמקד בדברי תשובתי בעיקר אל מול חבר הכנסת אריה אלדד, שאכן נמצא והביא כאן דברים שהם בבחינת איזו יוזמה חלופית, אבל הם מחייבים אותנו להתייחס אליהם.
אני מסכים, אולי במפתיע, עם התיאור של חבר הכנסת אלדד כאשר הוא מציג זה מול זה את דבריו של ראש ממשלת ישראל כאן בכנסת בשבוע שעבר ואת הדברים שאנחנו שומעים מהנשיא אובמה בארצות-הברית במהלך השבוע הזה. אני מסכים שההבדלים הם לא גדולים. אני מסכים, כפי שציין חבר הכנסת אלדד בצדק – אין כאן הבדלים עקרוניים אלא יש הבדלים כמותיים.
ואני רוצה לומר לחבר הכנסת אלדד – בוויכוח שאולי קיים ביני לבינך אין ויכוח ברמה העקרונית בכל מה שקשור לזכויותינו על ארץ-ישראל. אני נולדתי כאן וגדלתי בבית של הורים שהגיעו בשנות ה-30 לארץ-ישראל על מנת לממש את הזכות של העם היהודי לקיים מדינה ריבונית בארצו. וכשהם באו לארץ-ישראל, הדבר הראשון שהם רצו לראות היה קבר רחל ומערת המכפלה, וכמובן ירושלים והר גריזים והר עיבל, ואת יהודה ואת שומרון. הם לא ידעו מה זה נתניה, מה זה הרצלייה, הם באו לארץ-ישראל. והדור שלי – של ילדים שנולדו כאן עוד לפני קום המדינה אבל גדלו על ברכי אותה אמונה והכרה של ארץ-ישראל – לא יכול להטיל ספק בזכות ההיסטורית שלנו על אותה ארץ-ישראל שמשתרעת בשתי גדות הירדן, כשהירדן באמצע.
אבל – ויש אבל – אנחנו מדברים היום, וגם אתה בהרבה מאוד מההתייחסויות שלך, אתה מקבל את העובדה שעל מנת לממש את הזכויות שלנו המעשיות, אנחנו בלית ברירה צריכים לוותר על חלק מהזכויות ההיסטוריות שלנו. זה קשה אבל זה נעשה, ואתה, חבר הכנסת אלדד, עשית את זה כאן מעל הבמה. אמרת: ארץ-ישראל היא משני עברי הירדן, אבל אני, אריה אלדד – אני עושה קצת פרפראזה על הדברים שלך – אומר שאם צריך להתפשר, אם צריך להביא לכך שנשיג שלום, אם צריך להביא לכך שנקבל הכרה בין-לאומית בגבולות, אז אני, אריה אלדד, מוכן לוותר על שמאל הירדן, שכבר נאמר עליו: "תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן".
ואני מבין את זה, ועכשיו אני מנסה לטעון – אף שאני לא רוצה לעשות את זה בקנטרנות – שכמו שלאריה אלדד מותר לחשוב שעל מנת לקיים את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובתנאים של הכרה בין-לאומית, בתנאים של שלום, מותר לעשות הקרבה של שני-שלישים משטחה של ארץ-ישראל, ולומר: אנחנו מכירים במדינה מעבר לירדן שהיא מדינה אחרת – מדינה פלסטינית, יושב-ראש הישיבה אומר מדינה ירדנית, ממשלת ישראל אומרת מדינה ירדנית, מנחם בגין היה זה שקרא, עוד לפני שעלה לשלטון, למלך חוסיין לקיים דיאלוג ולהגיע לשלום עם מדינת ישראל. גם הוא, לא פחות מאריה אלדד ולא פחות ממני, היה איש ארץ-ישראל השלמה והיה נאמן וחשב על המושגים של שתי גדות לירדן, ובכל אופן, כשהגיעה העת בתוך אווירה של מציאות פוליטית, הוא היה חייב להציע וללכת על פשרות, כי זו דרכה של הפוליטיקה, לטוב ולרע.
אין פוליטיקה ללא פשרות. יש דת, יש אמונה, יש נבואה שהיא חסרת פשרות, שהיא אמת סובייקטיבית שאינה מתחשבת במציאות ואינה רוצה להתחשב במציאות, אבל פוליטיקאי, מנהיג שצריך להוביל עם, מנהיג שצריך לספק לעם את צרכיו הרבים והשונים, מנהיג שצריך לבדוק לא רק מה רצוי אלא מה מצוי ומה אפשר לעשות בתנאים מסוימים, חייב להיות איש של פשרות. אני לא אומר איש של תבוסתנות, אני לא אומר איש של פשרות שבסופו של דבר יובילו לאובדן הכול.
וכאן נכנס העניין של הערכת המצב השונה ביחס למה אנחנו עושים בתקופה הזאת. אתה אומר, חבר הכנסת אלדד, שתהיה סכנה ביטחונית. אתה אמרת שהקמת מדינה פלסטינית תהיה הקמת מדינת אויב שתוביל לשפיכות דמים.
אני רוצה לחזור לעמדתו של ראש הממשלה. אכן, ראש הממשלה מנווט מתוך אידיאולוגיה ומתוך הכרה שאינה ניתנת לערעור בדבר זכויותינו ההיסטוריות על ארץ-ישראל, אבל ראש הממשלה צריך לתת למדינת ישראל אופק של חיים כלכליים, של חיים בזירה בין-לאומית, של ביטחון במושג הרחב יותר של המלה. ראש ממשלת ישראל אינו יכול להשלים עם מצב שבו מדינת ישראל תיכנס לבידוד ולעימות עם כל מדינות העולם, ובטח לא עם ארצות-הברית, וראש ממשלת ישראל צריך להביא בחשבון גם את השיקולים האלה.
מדינת ישראל היא מדינה שאינה יכולה להתקיים לטווח ארוך ללא תלות ביחסים הבין-לאומיים שלה. מדינת ישראל מבחינה כלכלית אינה משק אוטרקי שיכול לספק את צרכיו. מדינת ישראל מבחינה פוליטית אינה יכולה להיות מדינה אחת שמתמודדת נגד כל העולם.
ולכן, כשאנחנו מדברים היום על ממשלת ישראל, שיוצאת מנקודות מוצא שבהן יש את עולם הזכויות שאנחנו לא יכולים לוותר עליו, גם אם היינו רוצים, אבל יש את העולם של המציאות הפוליטית, אנחנו מנסים תמורת הישג שיהיה חשוב והיסטורי, להביא שלום לעם ישראל, להביא להכרה בין-לאומית רחבה. אבל כמו שאמרת, חבר הכנסת אלדד, אנחנו לא נסכים ללכת לאשליות ולסכן את קיומה של מדינת ישראל וליצור בתוך לבה של ארץ-ישראל המערבית מדינת אויב שתהיה זרוע ארוכה של כוחות שמאיימים ורוצים להשמיד אותנו. והדברים נשמעים בפי כול, ואין פוצה פה ומצפצף.
ואנחנו לא רואים את הקהילייה הבין-לאומית עומדת לימיננו, ואני לא בטוח שחברת הכנסת זהבה גלאון, שכל כך סומכת על הקהילייה הבין-לאומית בשעת צרה – וצריך שתהיה לנו תמיכה בין-לאומית, אסור לזלזל בה, אבל מצד שני, מדינת ישראל אינה יכולה, עם הזיכרון ההיסטורי שלה, לצפות שהיא תהיה תלויה, בקיומם של בני העם היהודי בארץ-ישראל, בתמיכה של קהילייה בין-לאומית בלבד, אלא בראש ובראשונה על כוחה, על גבולותיה, על יכולתה להגן על עצמה.
ולכן, זה טבעי שראש ממשלה ישראלי, וראש הממשלה הנוכחי מצד אחד מבין את הזירה הבין-לאומית, הוא מבין את קריאתו של הנשיא אובמה, שאומר: אתם צריכים לעבוד אתנו במשותף, וכדי לאפשר את העבודה המשותפת הזאת אתם צריכים ללכת ולקחת סיכונים מסוימים, ובתוך זה עשה ראש ממשלת ישראל מהלכים משמעותיים מאוד.
לצערי הרב, מול המאמצים של ראש ממשלת ישראל, ומול הנכונות שלו לדבר כאן דברים שבהחלט יש בהם פגיעה קשה מאוד בזכויותינו, כדי להשיג את השלום, כדי להשיג את השגשוג, את הרווחה, ולקיים את מדינת ישראל לטווח ארוך כמדינה יהודית ודמוקרטית בארץ-ישראל – לא בכל ארץ-ישראל, אבל בתוך ארץ-ישראל. לצערנו הרב, מול האמירות האלה של ראש ממשלת ישראל כאן, אנחנו רואים – וזה מה שרציתי לומר לחבר הכנסת אברהים צרצור, שהעלה כאן את דבריו והעלה על נס את הצד הפלסטיני – שאנחנו לא רואים, מהצד הפלסטיני, איזו הגמשה; להיפך, אנחנו רואים מצב שבו הממשל הפלסטיני מתאחד עם עמדות של ה"חמאס" – מייצר קואליציה עם ה"חמאס", ובעצם מפנה עורף לכל התהליך, ובעצם משתף פעולה עם מי שאומרים בצורה הברורה ביותר: אנחנו רוצים להשמיד את מדינת ישראל.
ובתנאים האלה – אנחנו קיבלנו לכך גם חיזוק בין-לאומי – אנחנו לא נוכל לקדם את התהליך. ישראל בוויתורים – באמירות בינתיים, בהחלט באמירות; אמירות בפוליטיקה הן דבר בעל משמעות רבה – הפגינה גמישות וצמצמה פערים בצורה מרבית. הצד השני אינו משיב על המחוות האלה, אלא מקצין עוד יותר את עמדותיו, כאשר האמירה של "חמאס" היא לא רק שלא תהיה הכרה בישראל, אלא תמיכה ותביעה להמשך מאבק דרך האמצעים – דרך המאבק המזוין, ולא דרך אחרת, מביאה אותנו למצב שאנחנו צריכים להיות עוד יותר זהירים.
הזירה הבין-לאומית, כפי שאמרתי, היא חשובה. אני שומע כאן – שמעתי את דברי הביקורת של חברת הכנסת זהבה גלאון על השותפות עם ארצות-הברית. אני רוצה לצטט כמה מלים מהנאום של הנשיא אובמה בפני ועידת איפא"ק. הוא אומר שם: "ישראל חזקה ובטוחה היא חלק מהאינטרסים הביטחוניים של ארצות-הברית". ובמקום נוסף: "יש לנו מחויבות עמוקה להישרדותה של ישראל כמולדת חזקה ובטוחה לעם היהודי". ובמקום נוסף: "משום שאנו מבינים את האתגרים שעמם מתמודדת ישראל, הממשל שלי הציב את הביטחון של ישראל בראש סדר העדיפויות. משום כך הגדלנו את שיתוף הפעולה בין הצבאות ברמות חסרות תקדים". ובעוד מקום: "אל תטעו", אומר הנשיא אובמה, "אנו נשמור על היתרון הצבאי האיכותי של ישראל". ובמקום נוסף: "אסור שהקיום של ישראל יהיה נתון לוויכוח, וניסיונות לכרסם בלגיטימיות של ישראל ימצאו התנגדות שלא ניתנת לערעור מצד ארצות-הברית".
ואני שואל: האמירות האלה, הברורות, הצלולות, החוזרות ונשנות, על מה הן מעידות, על משבר ביחסים בין ישראל לארצות-הברית? לא. הן מעידות על מחויבות אסטרטגית ארוכת טווח, ואנחנו, בממשלה הנוכחית, רואים בממשל האמריקני בעל-ברית, שותף, אבל כאשר גם בין שותפים יש נושאים שנוגעים בעצם קיומו של אחד השותפים ואילו אצל השני זה עניין של רכוש, של אינטרס, של משהו כלכלי – בכל שותפות כזאת, ברור שעמדתו של השותף, שהוא לוקח את הסיכונים, שהוא צריך להיות זה שעצם קיומו בשל איזה מהלך של השותפים צריך להיות בסיכון, ברור ששותפות אמת, שותף – לשותף השני בעניין הזה – דעתך צריכה להיחשב יותר מדעתי. אני יכול לשכנע, אני יכול להשפיע, אני יכול להסביר, אבל אני מבין שבסופו של דבר את הסיכון אתה נוטל. וזה המצב בשותפות בינינו לבין ארצות-הברית.
יכול להיות שבהתבטאויות של נשיא ארצות-הברית לא היתה אותה מידה של רגישות. אין חזרה לגבולות 67', לא רק מהטעמים הביטחוניים. אין חזרה לגבולות 67', רבותי חברי הכנסת, כי חזרה לגבולות 67' פירושה העתקה של 500,000 ואולי יותר יהודים ממקומות מגוריהם. 500,000 איש גרים היום מעבר לגבולות 67', ו-500,000 איש במדינת ישראל זה בערך כמו 20 מיליון איש בארצות-הברית. האם היה עולה על דעתו של מישהו לדבר על תזוזה כזאת – העתקת מגורים?
הגושים – ירושלים וגושי ההתיישבות שבהם חיים המרבית המכריעה של המתיישבים – יהיו בריבונות ישראל. כך אמר ראש הממשלה, וכך אומרת יושבת-ראש האופוזיציה, וכך אומרים הרוב המכריע של אזרחי ישראל. ואני יכול לומר כאן: אני לא מאמין שיכולה להיות איזו ממשלה ישראלית שתרצה – וגם אם תהיה אחת כזאת שתרצה – שתהיה מסוגלת להעתיק 500,000 איש, להפוך אותם לפליטים ולהחזיר אותם – או להביא אותם – למקומות יישוב חדשים במקומות כאלה או אחרים בתחומי הגבולות של לפני 67'. תיקוני גבול, הסדר של החלפת שטחים, הם דברים שעומדים כתנאי שבלעדיו אי-אפשר לעשות דבר.
אני מסכים – פעם נוספת ואני חוזר על זה – התנאים שעליהם דיבר ראש הממשלה הם תנאים קשים מאוד לישראל, אבל הם בסיס טוב למשא-ומתן, שצריך לייצר איזו מסגרת אבל צריך גם להוביל לסיום הסכסוך. ללא סיום הסכסוך אין טעם לקיים שום משא-ומתן. תנאי סיום הסכסוך הוזכרו כבר כאן קודם, ואנחנו יודעים אותם.
אנחנו לא נסכים ואי-אפשר, וארצות-הברית גם לא תובעת מאתנו, להסכים לאיזה משא-ומתן שלא יסתיים בכך שתהיה הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי בארץ-ישראל. אין לדבר על כפייה ועל החזרת פליטים. לא יודע, פליטים. הריבונות הישראלית צריכה להיות ריבונות מלאה, וכחלק בלתי נגזר מהריבונות, אין שום יכולת לכפות על ישראל, ואין שום תביעה שיכולים להעלות לישראל להכניס אזרחים או אנשים שמטבע הדברים באים כחלק לא של החלק היהודי של אותה ארץ-ישראל שרוצים לחלק פעם נוספת, אלא החלק הפלסטיני.
אין לנו שום כוונה לשנות את האופי הדמוגרפי של מדינת ישראל. אנחנו רוצים שכן תהיה מדינה יהודית, ונפעל כמדינה יהודית ונשאף לבצר את הרוב היהודי בדרכים דמוקרטיות. אנחנו לא מתכוונים לפגוע כהוא-זה בזכויותיו של כל אדם יהודי ולא-יהודי שחי בארץ הזאת, שנולד בארץ הזאת. אבל אם ממול קובעים שהרחם של האשה הפלסטינית הוא כלי הנשק שבמסגרתו תחוסל מדינת ישראל, אנחנו לא מתנדבים לפתוח את השערים ולהיות מחוסלים מבחינה דמוגרפית.
אנחנו כן רוצים מדינה יהודית ומדינה פלסטינית שבמסגרתה אפשר יהיה לקיים חיים משותפים שבהם כל לאום יוכל לקיים את המסגרת הלאומית שלו, במסגרת לאומית דמוקרטית שמכבדת זכויות אדם. ולכן ראש הממשלה שלנו, אם הייתי יכול לומר, נענה לקריאתו של נשיא ארצות-הברית ומציע פתרונות שהולמים ומחפשים ורגישים גם לנושאים של הדמוקרטיה ושל היכולת לקיים את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לאורך שנים רבות.
לסיכום אני רוצה לומר: ההבדלים, כפי שאני מצאתי לנכון, בין האמירות ששמעתי מנשיא ארצות-הברית ומראש ממשלת ישראל גם הם אינם גדולים. יש הבדלים באופן טבעי, אבל הם הבדלים שיכולים להיות קיימים בין שותפים, בייחוד במצב הדברים המיוחד שעליו הצבעתי קודם לכן.
לעומת זאת, וכאן אני רוצה לומר, אני שמעתי את ראש ממשלת ישראל בסוף דבריו, בנאום כאן בשבוע שעבר, והסיפא של נאומו, משפטיו האחרונים – אני רוצה לחזור עליהם כאן. "לכן", אומר ראש הממשלה, "ברגע היסטורי זה, ברגע שבו מתרחשת רעידת אדמה כבירה באזורנו, ברגע שבו קוראים תיגר על עצם קיומנו, ברגע שבו רובנו מסכימים על העקרונות שהתוויתי כאן, זהו הרגע להתאחד לטובת המדינה. ואני קורא לכם, החברים הציונים באופוזיציה, התעלו על שיקולים מפלגתיים, שימו בצד אינטרסים אישיים, הצטרפו אלינו על בסיס העקרונות שהתוויתי כאן היום, ויחד נציג חזית אחידה למען הביטחון, למען השלום, למען המדינה".
ואם מותר לי להוסיף, האתגר הוא גדול, גם הסיכוי וגם הסיכון. ולכן, על מנת לעמוד ולתת סיכוי, צריך ממשלה רחבה יותר, או הסכמה פוליטית רחבה יותר, גם אם לא משהו פורמלי בצורה של ממשלה, על מנת לעמוד – ואם חס וחלילה גם נגיע לרגע שבו נצטרך להיות יחידים במאבק נגד העולם כולו. אנחנו צריכים להיות שם מאוחדים בהסכמה רחבה, ל"כן" ול"לא" צריך הסכמה רחבה, והלוואי שקריאתו של ראש הממשלה תוכל לקבל מענה הולם.
היו"ר ראובן ריבלין:
אדוני מציע – הוא לא צריך להציע לא למרצ ולא לסיעות, כי הם לא נוכחים כאן. אתה מציע להעביר לוועדה – –
השר מיכאל איתן:
כן.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – או אתה מבקש להסתפק?
השר מיכאל איתן:
אני מוכן לשמוע.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת אלדד, האם אדוני מסכים להסתפק במה שאמר השר? תמיד תוכל להעלות עוד – או שאתה רוצה להעביר את זה לוועדה? כי האחרים – אני לא מתייחס, כי הם לא נמצאים כאן.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
מסתפק בדברי השר.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. אני מאוד מודה לחבר הכנסת אלדד. אין צורך בהצבעה. תודה רבה.