קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום גל השביתות במשק היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום: גל השביתות במשק, הצעות לסדר-היום מס' 5499, 5525, 5527, 5528, 5538, 5542, 5544, 5552 ו-5564. גם על ההצעות הללו ישיב השר מרגי. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: גם אני פה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: מי משיב? גם וגם. יש לי שני משיבים לצורך העניין הזה, גם השר מרגי וגם השר ליצמן. תחליטו ביניכם, תעבירו את החלטתכם אלי. ראשון הדוברים, סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת מגלי והבה, בבקשה. קריאה: אנחנו מקבלים על כל שר שלוש דקות? היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אנחנו מקבלים על כל שר שלוש דקות? כן, אין בעיה. רק שלוש דקות יספיקו לאדוני? מגלי והבה (קדימה): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, השרים שנמצאים כאן, האמת, לא בכדי החליטו בממשלה ששני שרים יענו, אני חושב. לפי מצב השביתות במשק, כל הממשלה צריכה לשבת כאן ולענות לחברי הכנסת על המצב הקיים במשק. כי הבלבול שנוצר, ובאמת השובתים, או אלה שבתהליכי שביתה, מבינים דבר אחד – שהרבה מזכויותיהם נפגעות. והממשלה הזאת – שמענו כאן את ראש הממשלה שלשום, אומר: אנחנו בסדר, הצמיחה בסדר, כולנו בסדר, המשק בסדר. ונדמה לי, כששומעים ומאזינים לממשלה הזאת, גם כאן וגם במקומות אחרים, חושבים שאנחנו חיים במדינה אחרת, בעולם אחר. ואם נלך, אדוני סגן שר הבריאות, לבתי-החולים היום או למרפאות קופת-חולים באזור המרכז ובאזור הצפון ולטיפות-חלב – ואנחנו שומעים שזאת סנקציה שהולכת להימשך. ועדיין לא נגעו בבעיה האמיתית שהיתה וקיימת בבתי-החולים. רק אתמול ראינו כתבה מאוד – שמציינת דבר חמור ביותר, אדוני סגן שר הבריאות. מדברים על כך שבגלל מחסור ברופאים, בגלל שחלק מהרופאים בגלל התנאים שלהם לא ממשיכים לשרת בארץ, ישנה סכנה לחיי חולים. ישנם במליאה כאן כמה רופאים. רופא אחד על שישה חדרי טיפול נמרץ, בהרבה מקומות, זה סכנת חיים. ראינו את זה אתמול בכתבה. כשאנחנו רואים את ההתנהלות של הממשלה – ראינו את זה, דרך אגב, גברתי היושבת-ראש, עם הפרקליטים. בהתחלה ניסו להתכחש, לא לדבר אתם, לא לנהל אתם משא-ומתן, ובסוף נכנעו ונתנו להם כל מה שמגיע להם, ובצדק. לא יכול להיות במערכת הרפואית, שאנחנו מדברים על שתי סוגיות בה: סוגיה אחת, הנושא של הטיפול באמת בבעיה של אלה ששובתים בגלל שכר ותנאים; והמחסור האחר, ברופאים ובמחלקות השונות. ואנחנו לא רוצים שנגיע לאיזה אסון כזה או אחר בשביל שהממשלה תתעורר. כשאנחנו מדברים על הסגל הזוטר באוניברסיטאות, שמשתכרים פחות מאנשים שעובדים באותן עבודות, אם זה במקומות אחרים בארץ, רואים שהסגל הזוטר לא מצליח להתפרנס ולהתקיים. כשאנחנו מדברים על המאבקים של עובדי הנמלים, חלקם התחילו עכשיו – חברי חברי הכנסת, כשאני מקריא את הרשימה כאן ורואה אותה, אני לא יודע אם הממשלה צריכה להיות בשקט ולנוח על זרי הדפנה, כשהנזק מאותן שביתות יכול להיות, כמובן, קשה ולפעמים בלתי הפיך. ואנחנו, כמי שהעברנו תקציב לא מזמן, דו-שנתי, יודעים שהממשלה לא עשתה סדר עדיפויות נכון בטיפול בסוגיות האלה ובמיוחד בסוגיות החברתיות, שהאזרח הפשוט סובל מהן. ואם אני מסכם את דברי, אומר, אדוני סגן שר הבריאות – אתה תענה כנראה בשם הממשלה: תיקחו את עצמכם בידיים כי הציבור נמאס לו לסבול כל הזמן מחוסר סדר עדיפויות וחוסר מדיניות נכונה של הממשלה בטיפול בשובתים, אם ברפואה, אם בנמלים, אם בסגל הזוטר ואם בעובדי הרכבות, והרשימה ארוכה. תודה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, סגן יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת מגלי והבה. הדובר הבא, חבר הכנסת אברהים צרצור, בבקשה. לאחריו – חבר הכנסת דב חנין, חבר הכנסת אילן גילאון. בבקשה, אדוני. לרשותך שלוש דקות. אברהים צרצור (רע"ם-תע"ל): גברתי היושבת-ראש, מכובדי השר, מכובדי השרים, כנסת נכבדה, אני החלטתי באמת לא להיכנס לפרטי השביתות אלא לדבר על נושא השביתות מבחינה עקרונית, ואני אומר כך: השביתה הוגדרה על-ידי בית-המשפט העליון כ"פעילות לחץ מתואמת, הננקטת על-ידי קבוצת עובדים במסגרת המאבק המקצועי שלהם עם המעביד לשם השגת דרישות בקשר לתנאי עבודתם". מדיניות משרדי האוצר לדורותיהם היתה ונשארת שפתרון סכסוכים קיבוציים ייעשה במשא-ומתן ולא בהליכים משפטיים או בחקיקה. שיקולי מדיניות כלכלית וחברתית יעדיפו פתרונות מוסכמים לסכסוכי עבודה, על מנת להבטיח מערכת יחסים בשיתוף פעולה לעתיד. אין כל ספק כי מתפקידה של הממשלה לקבוע מדיניות כלכלית-חברתית ולהבטיח יכולת למשול ולקדם את מטרות המדינה. ארגוני העובדים, מצד שני, זכאים להפסיק את העבודה או לשבשה בהתאם לכללי המשפט על מנת לשמור על זכויותיהם או לשפרן. גברתי היושבת-ראש, שם המשחק, אם כן, הינו האיזון בין זכותה של כלל החברה לקבל את מלוא השירותים בתדירות ובסדירות הנחוצות לבין שמירה על זכויותיהם של אלה שנותנים שירותים אלה, הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי. קיפוח של עובדים מצד המעביד בצורה שחורגת מכל נורמה מקובלת פסול מיסודו; שימוש העובדים בזכות השביתה בצורה שחורגת גם היא מכל נורמה מקובלת, פסול מיסודו גם הוא. מדוחות וממחקרים שונים שפורסמו במשך השנים ושניתחו את סוגיית השביתות מתבררת תמונה מעניינת מאוד: יותר מ-80% מהשביתות היו מוצדקות, דהיינו, המעסיקים הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי לא עשו מספיק כדי לשמור על זכויותיהם של העובדים והעדיפו את האינטרס שלהם בצורה שדרסה ברגל גסה את זכויותיהם של העובדים. מדיניות כלכלית-חברתית מסוג זה תוארה במילות גנאי שונות, כמו "מדיניות נטולת חמלה", ועד כדי "מדיניות חזירית" וכיוצא בזה. איך פותרים את הבעיה, גברתי היושבת-ראש? לעניות דעתי, שתי דרכים או שני דברים צריכים לעשות: א. חוק יישוב סכסוכי עבודה משנת 1957 חייב לעבור רוויזיה בכמה נושאים על מנת להתאימו להתפתחות המשק הישראלי בתחום יחסי העבודה ב-54 השנים שחלפו. הדבר השני, במקביל ראוי לקדם הליכי גישור וסיוע לצדדים ליחסי העבודה על מנת להפחית את היקף הסכסוכים והשביתות ובכך למנוע מצב שבו הוגדרה ישראל בעשור האחרון, החולף, כאלופת העולם בסכסוכי עבודה. תודה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, אדוני. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה. לאחריו – חבר הכנסת אילן גילאון, ולאחריו – חבר הכנסת יעקב כץ. לרשותך, אדוני, שלוש דקות. בבקשה. דב חנין (חד"ש): גברתי היושבת-ראש, תודה, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לברך על גל השביתות במשק. אני מברך על גל השביתות במשק כיוון שהשביתות האלה מלמדות שציבור עובדים במדינת ישראל קם להגן על עצמו, קם להגן על זכויותיו, קם להגן על מקום העבודה שלו מפני מהלכים מסוכנים של הפרטה. אנחנו דיברנו מעל הדוכן הזה על שביתת הרופאים, שביתה מוצדקת, במרכזה הגנה על מערכת הרפואה הציבורית. בעצם, לא רק הגנה על העתיד ועל זכויות העובדים של הרופאים אלא הגנה על העתיד של כולנו. שביתת עובדי הרכבת, עמיתי חברי הכנסת – מאבק מוצדק נגד הפרטה מסוכנת. במאבק הזה ננקטים מטעם המעבידים צעדים קשים ביותר, כולל מעצר של חברי ועד העובדים בזמן הפגנה, בזמן הפגנת מחאה. אני חושב שהדבר הזה הוא דבר פסול, בעייתי ואפילו מסוכן. אני רוצה להזכיר את מאבק עובדות הניקיון האתיופיות והרוסיות, הערביות והיהודיות באוניברסיטת בן-גוריון. אותן עובדות ניקיון, שבאמצע החודש הזה עשו הפגנת מחאה חסרת תקדים בתוך האוניברסיטה, זוכות לתמיכה מרשימה של סטודנטים, סטודנטים שמבינים שעובדי הקבלן הם לא רק עובדים ללא זכויות, הם לא רק עובדים שנפגעים בעצמם; המצב הזה של עבדות קבלן הוא מצב שפוגע בכלל העובדים בישראל, כולל גם בעתידם של הסטודנטים עצמם. השביתה הראשונה בישראל של עובדות ניקיון תחת קבלן. כל הכבוד להן. היום מתקיימת שביתת סולידריות של עובדי הסגל הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון בתמיכה במאבק הזה, בתמיכה במאבקים נוספים. אני מברך גם אותם. אני רוצה להזכיר את מאבק עובדי "חיפה כימיקלים", מאבק נגד מפעל שעבר הפרטה ובעקבות ההפרטה חל שם תהליך של פגיעה עמוקה בעבודה המאורגנת. מ-500 עובדים מאוגדים, במפעל הצפוני נשארו היום רק 250 עובדים, העובדים תחת הסכם קיבוצי, כאשר לצדם עובדים גם כ-240 עובדי קבלן ו-130 עובדים בחוזים אישיים. וגם בתוך ההסכם הקיבוצי עצמו, עמיתי חברי הכנסת, 60% מהעובדים המאוגדים הם עובדי דור ב', שסובלים מתנאים מופחתים בהרבה. השביתה הזאת ב"חיפה כימיקלים" היא שביתה שמטרתה להפוך את התהליך הזה ולהביא להסכם עבודה אחיד, בתנאים הוגנים ושווים, לכלל העובדים בתחנות העבודה הקבועות במפעל. העובדים ב"חיפה כימיקלים" אומרים: די להפרדות בין העובדים, כולנו צריכים להיות יד אחת ולפעול להגנת זכויותיהם ומעמדם של העובדים. עמיתי חברי הכנסת, אסכם ואומר: החברה הישראלית בעשור האחרון עברה תהליכים איומים של קפיטליזציה, של מעבר מקפיטליזם לקפיטליזם קיצוני ופרוע, קפיטליזם חזירי במיוחד. העובדים בישראל נפגעו ונפגעים באופן קשה מהפרטות חמורות ומסוכנות. טוב שציבור העובדים קם להגן על זכויותיו, ומגן על זכויותיו ומגן על עתידה של החברה הישראלית. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת דב חנין. יעלה ויבוא חבר הכנסת דב – אילן גילאון, בבקשה. ראיתי את האחווה ואת החיוכים, אז החלטתי לעשות את המיזוג. אילן גילאון (מרצ): לכבוד ייחשב לי. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: בבקשה, אדוני, שלוש דקות. אילן גילאון (מרצ): תודה. גברתי, אדוני השר, משום שאני מזדהה מאוד עם דברי קודמי, אני אקדיש את מעט הדקות שאפשרת לי לדבר לשביתה הפחות פופולרית לכאורה מכל השביתות, והיא שביתת עובדי הרכבת, שהצטיירה גם בתקשורת בצורה מאוד מפוקפקת, תוך מתן ביטוי לתורים הארוכים של החיילים שסובלים בתחנות, תוך הכנסת ספינים לתוך הדיון, כאילו עובדי הרכבת מתנגדים להכנסת מצלמה לקטר של הקונדוקטור, ולא היה ולא נברא. הסכסוך הזה התחיל לפני יותר מחצי שנה וכל משמעותו היא מאבק והגנה על מקום העבודה של 1,500 עובדי הרכבת, שמתוכם, גברתי – כדאי לדעת – כשליש מרוויחים שכר מינימום. המאבק האמיתי נובע מאותו שורש של כל המקומות שהוזכרו: מאבק על מקום העבודה והעבודה המאורגנת. זה לא רק מעורר תמיהה, אדוני השר, אלא יותר מזה: מה היה המעצר המיותר של ועד עובדי הרכבת? מדוע הוא קרה? אליך אני פונה שתבדוק את הדבר הזה. יש יותר מאשר חשש למדיניות של "יא, ברעכן", של ללכת ולשבור כוח עבודה מאורגן. הסכסוך ברכבת נובע מאותו מקור שממנו נובע הסכסוך בנמלים, במקומות האחרים, על דמותה של מדינת ישראל ועל מקומו של מקום העבודה במדינת ישראל. זוהי זכות – הזכות להתפרנס והזכות שיהיה מקום עבודה. וכאשר המדינה מתנהלת כמדינה במכרז בלבד, ובמקרה הרכבת זה הוצאה ל-outsourcing, למיקור חוץ של עבודות, של תחזוקת הקרונות החדשים, של סכנה אמיתית שמרחפת על הרבה מאוד עובדים, משום שתפיסת העולם כאן היא תפיסה – קודם ציין אותה חברי דב חנין כתפיסה קפיטליסטית חזירית – של פירוק מוחלט מאחריות לגבי מקומות העבודה והעובדים במדינת ישראל. ולכן, מבלי שאנחנו אפילו שמים לב, גברתי, מדובר כאן במאבק מעמדי לאורך כל הקו, ובו נפרצו כל הקווים האדומים למעשה. נפרצו קווים אדומים, כאשר בשיטה של הפרד ומשול מנסים להפריד בין קבוצות שזכותן האלמנטרית, הבסיסית, היא להתפרנס. מדובר באנשים שנמצאים בגיל, גברתי, של מוות קליני מבחינת שוק העבודה, שאם הם ימצאו את עצמם מחוץ לשוק עבודה זה – קשה לי מאוד להעלות על הדעת שהם ימצאו מקום עבודה אחר. הייתי אומר שצריך ללכת באיזה מקום בחזרה לעתיד, לחשוב על העתיד גם בעיניים של פעם, כשקידשנו כמה ערכים כמו ערך העבודה, מקום העבודה. ואין לי שום ספק שאסור לנו לתת לדבר אחד לקרות כאן: בעוד אנחנו בהחלט מקבלים את העקרונות של כלכלת השוק, בשום פנים ואופן אסור לנו לקבל את עקרונות חברת השוק. זה לא יכול לקרות. על כן אני דורש משר המשטרה קודם כול לבדוק מדוע היה המעצר הזה, המעצר המיותר הזה. דבר שני, אני קורא למשרד התחבורה להיכנס למשא-ומתן מיידי עם העובדים ולהבהיר כמה הבהרות שצריך לתת אותן לגבי נושא הפרטת הרכבת. יש דברים שבמדינה מתוקנת אסור להפריט אותם, אלא להיפך – צריך להלאים אותם ולקבל את האחריות המיניסטריאלית, החברתית והלאומית לעניין הזה. תודה רבה, גברתי. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת גילאון. יעלה ויבוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, אכן יש גל שביתות, כולן שביתות ראויות, דרישות ראויות, וכולן נעשו כשהגיעו מים עד נֶפש – או עד נַפש, מה אומרים? אני לא יודע. כשהמצב נעשה חמור במיוחד, העובדים ניסו לעשות משהו, שבתו. החשובה מכולן, אני מקווה שהיא מסמנת את הבאות, היא השביתה של עובדי הניקיון, עובדי הקבלן, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. יש כבר התארגנות של עובדי קבלן גם באוניברסיטה העברית, ואני מקווה שיהיו התארגנויות כאלה בכל מקום. אני חושב שבכנסת אנחנו צריכים, גם בחקיקה וגם באמצעות הפעלת הוועדות והדיונים כאן, לגבות ולתת כוח לאנשים ונשים אלה, שהיו נתונים במשך שנים רבות לניצול מחפיר. אחת מנציגות העובדות אמרה: במשך שנים רבות היינו בלתי נראים, לא קיימים. עבדו באוניברסיטה ואפילו על מיזוג אוויר, כדי שבזמן העבודה שלהן יהיה מיזוג אוויר, היה צריך לנהל מאבק חריף באוניברסיטת בן-גוריון, כדי להשיג אפילו את ההישג המינימלי הזה. השביתה שמה את העניין של העובדים במרכז. אני חושב שאנחנו צריכים לטכס עצה, אפילו לחשוב בחקיקה לחייב כל קבלן – כי המצב קצת מורכב, יש הקבלן ויש המעסיק – ולהטיל אחריות על המעסיק. זו בושה שהאוניברסיטאות שיתפו פעולה בניצול העובדים האלה והעובדות האלה, מתוך: אנחנו לא רוצים "וג'ע ראס", לא רוצים זה, יש לנו איש אחד שמטפל וגמרנו, אנחנו לא מטפלים בשום דבר. אני חושב שצריכה להיות אחריות גם על המעסיק ולא רק על הקבלן. זה ישנה כבר את המצב ויעשה אולי שאלה שמעדיפים את השיטה הזאת של עבודת הקבלן, כבר לא יהיה להם כדאי. זו הנקודה – מדוע הולכים לעובדי קבלן? כי כדאי. למה כדאי? כי השכר נמוך יותר, כי התנאים גרועים יותר, וכי האוניברסיטה או המעסיק משלם פחות כסף לעובדים האלה. כמובן, אי-אפשר להשתלט לגמרי על השוק הפרטי, אבל מה עם השוק הממלכתי? בתי-חולים, אוניברסיטאות, מוסדות ציבור. אני מדבר על המגזר הרשמי ועל המגזר הציבורי שממומן על-ידי הציבור ששלח את נציגיו לכנסת כדי שידאגו לזכויות הציבור. אני חושב שצריך לסמן כבר עכשיו, חבר הכנסת גילאון – אנחנו צריכים לסמן לעצמנו מטרה, שלא יהיה כדאי להעסיק עובדי קבלן, פשוט כי התנאים שיצטרכו לתת בכל מקום, מבחינת שכר וגם מבחינת תנאים, לא יהיו שונים משל עובד רגיל. כי אם יש פה שני מרוויחים, תארו לעצמכם באיזה סכומים מדובר. המעסיק, או מזמין העבודה, שטוען שהוא חוסך מיליונים; הקבלן שמרוויח, אנחנו רואים, מיליונים, על חשבון מי? על חשבון אותם מסכנים. זה מצב בלתי נסבל. אני חושב שאין ברירה אלא להגן על העובדים האלה באמצעות חקיקה מסודרת. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה, חבר הכנסת זחאלקה. יעלה ויבוא חבר הכנסת זבולון אורלב, בבקשה. אחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ, אחריה – חבר הכנסת אורי מקלב. בבקשה, אדוני. לרשותך שלוש דקות. זבולון אורלב (הבית היהודי): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר וסגן השר, אני רוצה להתייחס במעט הזמן לסוגיית שביתת הרופאים, ובלי שום ספק, כשרופאים לא עובדים את עבודתם הרגילה יש בכך משום מסוכנות וסכנה לחולים. אבל צריך לומר ביושר שייתכן שאם לא היתה מתקיימת שביתה ואם לא יימצאו פתרונות, אזי עבודת הרופאים היא גם מסוכנת, ואולי אפילו מסוכנת יותר, כיוון שאת בתי-החולים מחזיקים, אפשר לומר, הרופאים המתמחים, שאמורים לעשות, נדמה לי, שש תורנויות בחודש – אבל אני יודע על 10 ו-11 תורנויות, מה שנקרא מידע אישי; 10 ו-11 תורנויות בחודש, כשכל תורנות נמשכת עד 28 שעות – ואני, אגב, באופן אישי לא מייעץ לאף אחד להגיע לבית-חולים בשעות הלילה המאוחרות, כי הרופא כבר אחרי הרבה מאוד שעות עבודה, ולא הייתי רוצה להיות מטופל על-ידי רופא, בוודאי לא ב-07:00, כשהוא כבר אחרי כמעט 24 שעות. הרופאים המומחים, גם הם – לא לוקחים חלק בתורנויות, ולמעשה לאחר שעות העבודה אין רופאים מומחים בבתי-החולים; המחסור ברופאים בפריפריה, המחסור במקצועות רפואיים כמו מרדימים, כמו פנימאים וכדומה – בוודאי המצב הזה הוא מצב שדורש בהחלט הסדר, רפורמה והסכם. אני אינני בקי ברזי המשא-ומתן, אני בקי ברזי משא-ומתן שבין עובדים לבין ממשלה מתפקידי הקודמים. ותמיד אמרתי שאוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי, אבל בדילמה הזאת, של אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי, אני אומר: עם יוצרי, אני קיבלתי את דרכו ואמונתו; על יצרי אני צריך להתגבר. ובמובן זה, בהחלט צריכים להתגבר על היצר ולרדת מכל מיני מאבקים אישיים ויוקרתיים, ובהחלט ראויה לגינוי אותה אמרה של הממונה על השכר כלפי הרופאים באחת מתחנות הרדיו, שכביכול הם רוצחים או משהו כזה, ואני שמח, שמעתי שהוא התנצל. אבל צריך להיכנס לדינמיקה אחרת, ואני חושב שלכנסת יש פה תפקיד מבחינה זו שהיא לוחצת על הצדדים. טוב שיהיה משא-ומתן, אבל צריך לפעמים ללחוץ על הצדדים שיבואו, לחשוף מה קורה שם. מצד אחד הרופאים אומרים: יש לנו תביעות מוגדרות, מצד שני הממשלה אומרת: אנחנו לא יודעים מה התביעות המוגדרות. הכנסת יכולה מאוד לעזור בסוגיה הזאת. ואחרי ששביתת הרופאים תיגמר, אני גם עדיין חושב שהטיפול בסכסוכי עבודה במדינת ישראל לקוי מן היסוד. אנחנו תמיד מתעוררים לשביתה. קח את שביתת הרכבת, קח את שביתת הנמל. מי אומר שאם היתה זכות מסוימת לעובדים בנמל אשדוד – זכות, נגיד, שהיא לא ראויה, אבל היא פעלה במשך x שנים – מי קבע שמרגע שגילו את אותו דבר צריך בבת-אחת להוריד, ללא משא-ומתן, ללא הידברות, ככה, ביום אחד בהיר? הסוגיה הזאת של ההידברות בהחלט צריכה תיקון. אין לנו מוסד ראוי, אין לנו מנגנון ראוי, אין לנו תרבות ראויה של משא-ומתן, והעובדה היא שמרבית ההסכמים מגיעים בדרך כלל לידי סיום וסיכום רק אחרי שהציבור כולו משלם מחירים כבדים מאוד. תודה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, אדוני. יעלה ויבוא סגן יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אמנון כהן. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אפשר הצעה אחרת? היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: עמדה אחרת. בבקשה, אדוני, לרשותך שלוש דקות. אורי מקלב (יהדות התורה): גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לך, כבוד השר לביטחון הפנים, כבוד שר הבריאות, חברי חברי הכנסת, כחברה בנשיאות וכסגנית יושב-ראש הכנסת את ודאי יודעת והיית שותפה לדיון ער שהיה לנו בנשיאות אם לקיים בכלל את הדיון הזה בנושא השביתות, מכיוון שהכנסת לפני כמה ימים קיימה דיון מיוחד בפגרה בנושא השביתות, ואם כן, למה אנחנו צריכים לדון שוב, במיוחד כשעוד נושא שהיה בדיון בפגרה וגם עלה כהצעה דחופה לסדר-היום, לא דנו בו. המשקל שהכריע את הכף בנושא הזה היה שביתת הרכבת. אמרו: זה דבר שהתפתח גם אחרי שדנו – שביתת פתע. בבוקר אחד קמו לפתע מאות אלפים לשביתה פראית, כשכל שירותי הרכבות הופסקו. ההשלכות שקרו בעקבות השביתה הזאת, הנזקים, עוגמת הנפש, ההפסדים, אכזבות למאות אלפים – זה בכל אופן דבר שאמרנו ששוב צריך להתריע על כך שאנשים בקלות ובחוסר אחריות משתמשים בנשק השביתה. ואנחנו אומרים את זה, מטבע הלשון "בשביתה" זה נשק השביתה. אז יש צעדי מחאה – אומרים צעדי מחאה באותו עניין, ויש נשק השביתה, כיוון ששביתה היא נשק. ההשלכות של שביתה הן חמורות, הן קשות, וכדי להשתמש בה צריך הרבה הרבה אחריות, ולא בקלות ראש להשתמש בה, כפי שזה נעשה במקרים האלה, כמו שזה נעשה ברכבת ישראל – – – אילן גילאון (מרצ): – – – זה פשוט לא נכון, זה עורבא פרח. זה מאבק שנמשך חצי שנה. אורי מקלב (יהדות התורה): אנשים קמו בבוקר לשביתה בשבוע שעבר ביום חמישי, בעקבות מעצר – התנהגות כן אלימה, לא אלימה, אני לא נכנס לעניין הזה אם המעצר כן מוצדק, אבל בעקבות מעצר של חברי ועד החליטו מאוחר בלילה על שביתה. אנשים לא ידעו. וראינו איך אנשים הגיבו על כך. אילן גילאון (מרצ): – – – אורי מקלב (יהדות התורה): כל הנושא של הרכבת בא על רקע לא פשוט, על רקע שרשרת אירועים לא פשוטים שקרו ברכבת ישראל. כפסע היה בינם לבין אסונות – – – אילן גילאון (מרצ): – – – באחריות הנהלת "רכבת ישראל". אורי מקלב (יהדות התורה): לא משנה. – – – לבין אסונות. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: חבר הכנסת גילאון, אני מודה לך. אורי מקלב (יהדות התורה): ועכשיו, איך יכולים האנשים האלה לבוא? ולא שאני רוצה לפגוע בפרנסה שלהם בהפרטות ובדברים אחרים, ברפורמה, אבל איך יכולים לבוא אנשים שלא רוצים שיפגעו בהם בשכר, כשהם פוגעים? אנשים שבכלל לא קשורים לשביתה. אנשים אחרים, אזרחים רגילים, הם לא הנהלה – ובקלות כזאת. אחרי זה הם רוצים שלא יפגעו בהם, כשהם בעצמם לא עושים את זה. אבל באמת, במעבר חד, יש השביתה השנייה – שביתת הרופאים שאנחנו דנים בה. ויש אמרה ששואלת מה ההבדל – אדם שצריך לעבור ניתוח מתעניין מי הרופא המנתח שלו, מה הניסיון שיש לו, מה הוותק, כמה פעמים הוא עשה את זה, איפה הוא עשה את זה, מה הוא למד. וכשאנשים עולים למטוס – בארץ אנחנו יודעים שהטייסים הם ותיקים, אבל עולים בשדה-תעופה בחוץ-לארץ על מטוס קטן, לא יודעים מה הטייס הזה עבר, מה הוותק שלו, איפה הוא למד, לא מתעניינים. גם שם יש סכנה. מי יודע אם הוא יודע להטיס? אנחנו יודעים שיש הבדל אחד מהותי. במטוס גם הוא נמצא אתך. אנחנו יודעים שיש מי שידאג. אצל הרופא, הוא המנתח, הסכין אצלו, ואתה צריך באמת לסמוך שהוא יעשה את זה כראוי. מה זה אומר? חלק מהתובנה, אנחנו יודעים שמסתכלים בהערכה על רופאים – לאורך ההיסטוריה הכללית, גם היהודית, על מקצוע הרפואה; למה, בגלל שנות הלימוד? בגלל הקושי להתקבל? יש עוד מקצועות שלומדים הרבה שנים ויש קושי להתקבל ולומדים הרבה זמן, למה דווקא הרופאים? ברופא יש ערך מיוחד, בהיותו רופא. ואני חושב שאחד הדברים שמאפיינים את הערך הזה הוא שהוא לא נוקט את נשק השביתה, הגם שיש בזה הרבה סיבות. ודאי וודאי אנחנו לא יודעים אם אלה שמסיתים – אני אומר את זה – אלה שמסיתים, אלה שעומדים בראשות ועדי הרופאים ואחרים, משתמשים בזה כמשהו תקדימי, שעוד לא היה כזה דבר שרופאים נקטו, ודאי לא לאורך תקופה ארוכה ולא על דבר כזה, שביתה. מכיוון שמה שמאפיין את הרופא, שאנחנו מסתכלים עליו בהערכה מיוחדת, זה שהוא נמנע מלשבות. שגם אם יש לו קושי וגם אם יש לו קשיים אחרים, השביתה לא נעשית, ואני חושב שזה צריך לאפיין אותם, אחרת הוא יכול גם להיות כמו עובדי הנמל או כמו עובדי הרכבות. עם המסר הזה אני כן קורא לרופאים, ואנחנו צריכים – כדי להשאיר אותם בייחוד שלהם – לא למהר ולהשתמש בנשק השביתה. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, אדוני. יעלה ויבוא שר הבריאות יעקב ליצמן, בבקשה, שישיב גם בשמו של שר התחבורה. לאחר מכן – עמדה אחרת, טלב אלסאנע. עמדה נוספת. אילן גילאון (מרצ): אפשר – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: לא, אתה אחד מבין המציעים. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: אפשר אחר כך לחלק את שני השרים לשתי הוועדות – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: את שני השרים לשתי הוועדות? לא, אנחנו נעביר את זה או לוועדת הכלכלה, או לוועדת הבריאות. אני, באמת, השר פה צודק, אני חושבת שנעשה שתי הצבעות, כיוון שזה נושא רחב. נחלק את זה לשניים. כל ההצעות לסדר-היום אשר הנושא שלהן הוא בריאות – זה ילך לוועדת העבודה והרווחה. אתה תציע את זה, אני אומרת מראש שתהיה אפשרות כזו. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני אקריא קודם כול את התשובה שהכינו לי כאן בשם שר התחבורה. אחר כך אני אגש לבריאות. חברי הכנסת הנכבדים ביקשו להעלות על סדר-יומה של הכנסת את נושא גל השביתות שפקד את המשק לאחרונה. מטבע הדברים אבקש להתייחס בתגובתי רק לעניין שביתת הפתע שנקטו עובדי חברת "רכבת ישראל" בשבוע שעבר. יסודו של סכסוך עבודה ב"רכבת ישראל" הינו בהתנגדות ועד העובדים לפעולות שנוקטת הנהלת הרכבת על מנת לבצע את מדיניות הממשלה בסדרת נושאים שמטרתם שיפור רמת השירות לנוסעים והעלאת רמת הבטיחות ברכבת. שביתת הפתע ברכבת נוצרה בעקבות מעצרם, על-ידי משטרת ישראל, של כעשרה עובדי רכבת, ביניהם יושבת-ראש הוועד, אשר התפרעו בהפגנה בלתי חוקית ואלימה בשכונת מגורים מול ביתו של אורי יוגב, חבר דירקטוריון הרכבת. עובדי הרכבת שנטלו על עצמם את החירות להחזיק את הציבור בן-ערובה עד לשחרור העובדים שנעצרו כחוק, אף הוסיפו חטא על פשע בכך שלא הפסיקו את השביתה גם לאחר שבית-הדין לעבודה ציווה עליהם לסיים את השביתה, תוך הפרה בוטה של שלטון החוק במדינה. יש לגנות בכל פה את הקלות הבלתי נסבלת שבה קומץ עובדים משבית שירותים חיוניים על גב הציבור, בניסיון לכפות את דעתם על הכלל, ועל אחת כמה וכמה מקום שהדבר נעשה תוך רמיסה גסה של הדין ושל שלטון החוק במדינה. לסיום דברי אבקש להדגיש כי מטרת המהלכים המתגבשים בחברת "רכבת ישראל", שעליהם הכרזתי לאחרונה, היא אחת ויחידה: השמירה על בטיחות ציבור הנוסעים ברכבות. שלל הטענות המועלות כנגד הנהלת הרכבת ונגדי, לרבות הפרטת הרכבת וצמצום כוח-האדם, משוללות כל יסוד ואינן עולות בקנה אחד עם המהפכה העוברת על "רכבת ישראל" והכוללת סלילת קווים נוספים רבים, הכפלת קווים קיימים, שדרוג והוספת ציוד רב, ועוד. אילן גילאון (מרצ): מי שכתב לך את זה הוא שקרן במצח נחושה. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: בלקסיקון שלי אני לא מכיר את המלה. אילן גילאון (מרצ): לא דובר אמת. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: תודה. עכשיו אני אדבר בנושא של שביתת הרופאים, יכול להיות שאני ארגיז אותך יותר. דב חנין (חד"ש): אתה אומר – מן הקל אל הכבד. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: כן, זה לא אצלי, זה משלי. אני ארצה להגיד דברים, ואני רוצה לחלק קצת דברי. העובדים דורשים – יש הסתדרות ויש רופאים. שני דברים, שני עולמות. יש הסתדרות, היא דורשת כל מיני תביעות. אני לא חושב שאם דורשים 50% תוספת שכר זה ריאלי, כי כבר שמעתי שמבקשים 50% תוספת שכר לרופאים. זה גם יגלוש לכל המשק, ואני לא רואה שמשרד האוצר הולך לפרוץ את מדיניות השכר שלו. ויש הרופאים. הרופאים, וכאן יש לי פלא גדול, התחילו את השביתה, ובהתחלה – יש כותרות בעיתונים שהסתדרות הרופאים אמרה: שר"פ זה לב-לבה של הבעיה. הם רוצים שר"פ, הבכירים. בא ליצמן לישיבת הממשלה. דווקא השר עוזי לנדאו הציע את זה ואני תמכתי בזה מייד. אני יודע שיש ויכוח על השר"פ אבל נגיע לזה אחר כך. אמרתי: הנה, אני תומך בשר"פ תמורת שעון נוכחות. ובממשלה היתה הסכמה כללית, בעד זה. אבל מה לעשות? אחרי כמה ימים פתאום אני שומע שההסתדרות אומרת שכל הנושא של השר"פ זה ספין אחד גדול, שלי, של אחרים, של האוצר. הרי הם התחילו לדרוש את זה; פתאום לא דורשים, כי ראו שזה לא פופולרי. עכשיו אני אגיד לכם מלה על שר"פ, גם כן. שר"פ נהוג בבית-החולים "הדסה" כאן, ב"שערי צדק" – יש בתי-חולים בירושלים שיש בהם שר"פ. אני לא רואה ששם – אני לא מקבל שום תלונות שהשר"פ הזה שיש שם מפלה חולים רגילים במחלקות. אין תלונות, אני לא מקבל. לכן, מה שאמרתי, היום המצב הוא שכל יום בשעה 14:00 בערך, עד למחרת בשעה 08:00, רופאים בכירים בבתי-חולים ממשלתיים הולכים לבתי-חולים פרטיים, עושים ניתוחים. עיני חלילה לא צרה בהם, אבל זה גורם לשתי עוולות: א. אין רופאים בכירים במחלקות, הם לא נמצאים, אין עם מי לדבר; ב. בסופו של דבר הם עוברים לבתי-חולים פרטיים. למה שלא יישארו הרופאים הטובים בבתי-חולים ממשלתיים? למה שילכו? הדרך לשמור עליהם שיהיו כאן, ואני בעד, מאוד, זה לתת להם אפשרות להרוויח כסף. עכשיו, בא משרד האוצר, ואני, אומר לכם את האמת, חולק עליו, אבל הוא אומר לי: אני נגד שר"פ. אפליה. נגד שר"פ. אמרתי: רבותי, יפה. אתם נגד? אני מוכן לשמוע נגד, אבל אני לא מסתפק בנגד, תנו לי הצעה אחרת; הצעה שמחזיקה את הרופאים הבכירים במערכת הבריאות הממשלתית, בבתי-חולים – שישי, שבת, אחר-הצהריים, זה אני צריך. חברי הכנסת, אתם יודעים שביום חמישי רופא הולך בשעה 14:00 מבית-החולים, עד יום ראשון בשעה 08:00; אצלנו אומרים – בל ייראה, בל יימצא. לא רואים אותו. עפו אגבאריה (חד"ש): זה רק הבכירים – – – סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: אני מדבר על הבכירים. עוד מעט אני אגיע למתמחים, אדוני. אני לא שכחתי. תתפלא לשמוע מה שאתה הולך לשמוע ממני גם על המתמחים. אילן גילאון (מרצ): אם המצב היה כל כך טוב – תראה כמה רופאים עושים הסבה לחברי כנסת. אתה ראית – – – סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: זה לא מספיק. אנחנו צריכים במדינה אחוז רופאים כפי שיש אחוז רופאים כאן, יחסית. אולי המצב היה יותר טוב. עפו אגבאריה (חד"ש): – – – סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: עכשיו אני רוצה להסביר. אמרתי לאוצר: רבותי, פתרון. מה אני – ותתפלאו לשמוע: הביאו לי הצעה אחרת. אמרו לי: אנחנו מוכנים לתת לכם כסף להחזיק את הרופאים הבכירים full timers, כל הזמן, בתוך בית-החולים, שלא ילכו למקום אחר. להוסיף מעל ומעבר לשכר. אמרתי: קניתי. יש ויכוח כמה – 100 מיליון? 200 מיליון, לא משנה כרגע מה הוויכוחים, אלה ויכוחים ביני לבין האוצר, ואני בטוח שנסתדר. אבל אני מוכן, רוצה, כסף כדי להחזיק את הרופאים הבכירים במערכת. אין דרך אחרת. או שר"פ או כסף. עכשיו, שר"פ אין לי, כי האוצר מתנגד בחריפות, אבל כסף הוא מוכן לתת לי. ולכן אני כן רואה בזה חלק מהפתרון. עכשיו אני מגיע למתמחים. טוענים כל הזמן, הסתדרות הרופאים, שהצעירים נופלים מהרגליים. אני אומר לכם, רבותי, כל מלה אמת. אבל צריך לזכור מה שהיה כאן. קודם כול, ראיתי את זה במו-עיני בביקורי פתע שעשיתי באמצע הלילה. ראיתי אותם, דיברתי אתם ונוכחתי שזה ממש אמת. שאלתי באחד מבתי-החולים, ב-02:00, כמה שעות הוא עובד. הוא אמר לי: 24. שאלתי אותו עד מתי הוא עובד, אמר לי: עד 07:00. 29 שעות, כשהיו לו 49 חולים במחלקה. זה לא נורמלי, הוא צריך אשפוז, לא החולים. רק מה? אתם יודעים שבהסכם הקודם, לפני 11 שנה ההסתדרות חתמה שמתמחים יעבדו 26 שעות רצופות. אני לא מבין איך זה יכול להיות. איך יכול מישהו לתת יד לחתום על דבר כזה שרופא יעבוד רצוף 26 שעות? שמישהו יקום כאן ויסביר לי. אתם רופאים, כמה כאן. תסבירו לי, איך רופאים חתמו על דבר כזה, הסתדרות הרופאים? עפו אגבאריה (חד"ש): הכריחו אותם. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: אני לא יודע. אם הכריחו אותם עם אקדחים שם, אז שיתלוננו במשטרה. אני לא יודע דבר כזה, מה זה הכריחו אותם? על 26 שעות הם חתמו בהסכם הקודם – למתמחים, לעבוד רצוף. אתם יודעים מה זה? אגב, לפני כן זה היה 32, בהסכם הקודם. בא ליצמן ואומר: אוהו, אתם צודקים, אני עושה 18 שעות. אני מודיע לכם, רבותי, אני לא אסכים לשום הסכם אם לא יהיה סעיף על 18 שעות ולא יותר. אני לא מסכים שמתמחה יעבוד יותר מ-18 שעות במערכת. טענו נגדי שזה יוריד להם את המשכורת, את השכר. בא האוצר ואומר שזה לא יוריד. מה רע? פתאום מתנגדים לזה. לא מקבל תשובות, לא מקבל הסכמה של ההסתדרות. היו צריכים לבוא אלי מייד ולהגיד: בוא נחתום, אדרבה. לא, מתחילים להסביר לי שרופא, בגלל איזה מד שעות, הוא לא יכול לתרגל וללמוד את התיקים. אז קודם כול, אז אתם רוצים שרופאים ייפלו מהרגליים? אז מה אתם טוענים? או שכן טוב או שלא טוב, תחליטו. אני אומר לכם שאני אחליט בשבילם שזה אסור ואני לא אתן למתמחה לעבוד 26 שעות. לא אתן יותר מ-18 שעות, לא יעזור. אילן גילאון (מרצ): תגיד מה תיתן. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: אני אמרתי מה אני אתן. אני אמרתי לך מייד, הנה מה אני אתן. אני לא אתן לעבוד כל כך הרבה שעות. לא מוריד את השכר, נותן להם שכר. הם מנהלים משא-ומתן ואני בא לקראתם בכל הדברים, אבל פתאום זה לא טוב. עכשיו, יש מקצועות במצוקה, זה נכון. נכון, בהחלט יש. אבל מה? שכחתם, חברי הכנסת, שכל הנושא הזה של מקצועות, משרד הבריאות אין לו מלה אחת להגיד שם, זה רק הסתדרות הרופאים. המדעי – הוא קובע שם. אני לא קובע שום דבר. לכן, מה שאני בא לסכם ולהגיד: קודם כול, צריך לדעת את העיקרים, מה רוצים? באיזה נושאים רוצים להתמקד? אמרתי לכם שאני אשמח להציע ועדה. הוועדה התחילה לדון, שוועדת העבודה והבריאות של הכנסת תמשיך לדון בזה. דיברתי עם היושב-ראש. אני מבין, בשבוע הבא אני אולי לא בארץ, אבל אחר כך נמשיך לדון בזה. אבל מישהו צריך לפתוח את העיניים של הסתדרות הרופאים ולהגיד להם: רבותי, עד כאן. יש לכם הישגים. 50% העלאת השכר – לא נראה לי. השביתה מזיקה. שיהיה ברור כאן, השביתה לא טובה, היא מזיקה, אנשים מחכים בתור לניתוחים. אולי לחלק מהמקרים הדחופים מאשרים, לחלק לא. זה לא טוב, זה לא טוב. זה מביא מתח, זה מביא להכול, זה לא טוב. אני נגד שביתה אבל אני גם נגד – מה אומרים? שבתי-החולים בעת השביתה יעבדו במתכונת – אתם שומעים מה? מתכונת שבת. זאת אומרת שבשבת לא עובדים, אין רופאים. מה אמרתי הרגע? מתכונת שבת, נכון? מה זאת מתכונת שבת? אין, לא עובדים. זאת אומרת, גם בשבת לא עובדים, לא בגלל – כל השנה. אילן גילאון (מרצ): אתה מסכים שלא יעבדו בשבת? סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: אני, ברפואה לא שמעת ממני כלום. פיקוח נפש – לא שמעת ממני כלום, לא שמעת ממני. אבל אתם – אני מדבר כרגע לרופאים מהכיוון הזה – מתכונת שבת, מתכונת שבת, מאיימים. יש לנו כל יום מתכונת שבת, מ-14:00 עד 08:00 זה לא מתכונת שבת? לכן מה שאני מציע, בואו נחזור לעבודה. רוצים ללכת לבורר, אין לי בעיה, נתמוך. האוצר רוצה בוררות, ההסתדרות לא רוצה בוררות, לא משנה לי כרגע. נשב בשתי ההצעות האלה וניתן גם תשובה לבכירים, גם תשובה למתמחים. נקל את העבודה, ניתן גם למתמחים בית, שיוכלו כבר ליהנות גם מהבית, להיות בבית ולעבוד רגיל. אני חושב שזה הפתרון. גברתי, אני אשמח להעביר את זה לוועדת העבודה והבריאות של הכנסת. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אמרנו שאנחנו מעבירים את זה לשני הנושאים. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: כן. הראשון, אני מניח, זה כבר קרה. אילן גילאון (מרצ): צריך להעביר את הכול לוועדת העבודה והבריאות. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: לא, חלק מחברי הכנסת דיברו על השביתה ברכבת. אילן גילאון (מרצ): – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: בסדר, אבל בכל מקרה. שר התחבורה היה חלק מהוועדה עצמה. אני חושבת שאותה הצעה תעבור לשתי הוועדות. אם יש מניעה למי מחברי הכנסת, הוא מוזמן לומר את זה כעת. הצעה אחרת לחבר הכנסת עפו אגבאריה, בבקשה. עפו אגבאריה (חד"ש): גברתי היושבת-ראש, כבוד סגן השר, ברצוני להבהיר דבר אחד. זה שהעמדה שלך היא על 18 שעות למתמחה, זה לא רע, אבל אני רוצה להסביר לך שיש מקצועות מצוקה. למשל, אחד המקצועות זה הרדמה. למה משווים הרדמה? משווים לטיסה. ברגע שמרדימים את הבן-אדם זה המראה של המטוס, ברגע שמעירים אותו זה להנחית את המטוס. אתה לא יכול להחליף טייס באמצע הטיסה. תאר לעצמך שמתמחה או מרדים שנותן למישהו הרדמה ונגמר הזמן שלו ב-02:00. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: זה אותו דבר ב-26 שעות או ב-18. עפו אגבאריה (חד"ש): לא. הוא עובד עד הבוקר. עד הבוקר יש כבר צוות, יש כבר יותר אנשים. אבל הוא לא יכול להזעיק. דבר שני, המקצועות האלה, לא בכל מקצוע יכולים ב-18 שעות להיות – באמת להחליף את המתמחה. דבר שני, אם אתה הולך להוריד את מספר השעות אז לא יהיה אף פעם פיצוי. זה לא מתוך רצון כזה גדול – שרוצים לעבוד. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן: אז למה בוכים שנופלים מהרגליים? או שנופלים מהרגליים או – – – עפו אגבאריה (חד"ש): למה שלא תגדיל את המשכורת בצורה כזאת שיהיה ניתן באמת לפצות? למה שלא תגדיל את משכורת היסוד כדי שבמקצועות המצוקה יוכלו לעבוד? היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. עמדה נוספת, חבר הכנסת טלב אלסאנע, בבקשה. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, כבוד סגן השר, בעניין העקרוני של השביתות, גברתי היושבת-ראש, לעתים כולנו יודעים מה התוצאה. הרי העובדים לא מבקשים דרישות או תביעות בלתי סבירות. יש תחושה כאילו זה חלק מכללי המשחק, שאי-אפשר להגיע להסכם אלמלא איום בשביתה או שביתה. מדוע לא מפתחים את המנגנון של גישור ופישור ולהגיע לפשרות במקום המחיר הכבד שהאזרחים משלמים בסופו של דבר? בתחילת השבוע יצא לי להיות בבית-חולים "סורוקה" בבאר-שבע ונפגשתי עם רופאים. אף-על-פי שהם במהלך שביתה, יש כאלה שהם תורנים שמתוך אחריות הם ממלאים את תפקידם. ואני רוצה לומר לך, אדוני סגן השר, לבי לבי על אותם רופאים, כאשר מצד אחד הם נאבקים על פרנסתם – זו זכותם המלאה לאחר שהשקיעו זמנם וכספם כדי להשיג את הרשיון ולעסוק במקצוע החשוב הזה, ולא משלמים להם, הם בשביתה, אבל לא אני ולא אתה נפגשים עם עיניים של אותו חולה הזקוק לעזרה ולסיוע. הם צריכים להתמודד עם האחריות שלהם, עם השבועה שלהם לתת יד לחולה ולמטופל, ומצד שני גם להשיג את הפרנסה שהם ראויים לה. לכן אני קורא לך, מתוך אחריות ורגישות, שאני יודע שיש לך, אתה הנציג שלהם – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה. חבר הכנסת אלסאנע, זה לא הצעה לסדר-יום. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): – – אתה מייצג את הקהל החשוב הזה, ואני חושב שטוב ייעשה אם יקצרו את תקופת השביתה ונגיע לסיכום ראוי. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת טלב אלסאנע. אני, בהתייעצות שעשיתי פה עם מזכיר הכנסת, החלטתי לקבל את עמדתך, חבר הכנסת גילאון, מכיוון שמדובר בעיקר ביחסי עבודה, זה פחות בתחום התחבורה. ולכן, חברי חברי הכנסת, אנחנו נצביע אך ורק על העברת כל ההצעות הללו לדיון בוועדת העבודה והרווחה – בתחום של יחסי עבודה. הצבעה. הצבעה מס' 11 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 14 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: בעד – 14, לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים, ולפיכך אני קובעת שההצעות לסדר-היום יועברו לדיון בוועדת העבודה והרווחה.