קטע מדברי הכנסת

הצעה לסדר-היום עשרים שנה ל"מבצע שלמה" היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אנחנו עוברים לנושא הבא: עשרים שנה ל"מבצע שלמה", הצעה לסדר-היום מס' 5540, אשר יציג חבר הכנסת שלמה מולה. תשיב השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר. בבקשה. לרשותך עשר דקות. שלמה מולה (קדימה): גברתי היושבת-ראש, גברתי השרה, חברי הכנסת, לכבוד לי לדבר בנושא עשרים שנה ל"מבצע שלמה" – אחד המבצעים ההירואיים ביותר שידעה מדינת ישראל. אני חושב שכל מי שעסק בעלייה מאתיופיה בשנות ה-90, כשבאה אלינו גם העלייה המבורכת מחבר המדינות – זה היה אולי אחד הדברים המרגשים ביותר שהחברה הישראלית ידעה, שעשרות מטוסים קיבצו להם פנימה אנשים שחורים, שהיו 2,500 שנה אי-שם באתיופיה, קיוו להגיע לכאן, ובמידה רבה ראו בירושלים ארץ זבת חלב ודבש, ואת קיבוץ הגלויות ובניין הארץ חלק מאורח חייהם שבאתיופיה. אבל, כשלא התאפשר להם להגיע לכאן יחד עם רבבות היהודים שחזרו הביתה עם קום המדינה, אף-על-פי שחיכו, כשהגיעו לכאן הגעתם היתה אחד הסיפורים המופלאים של הציונות בת-זמננו. האמת היא, אני השתתפתי ב"מבצע שלמה". אני הגעתי ב"מבצע משה" – לא ב"מבצע משה"; המבצע שבו אני באתי נקרא מבצע "מרבד דרדס". זה היה עשרה חודשים לפני "מבצע משה", אבל כשאני – – – גאלב מג'אדלה (העבודה): איך נקרא? שלמה מולה (קדימה): זה נקרא מבצע "מרבד דרדס". גאלב מג'אדלה (העבודה): "דרדס" זה השכונה שלי, שאני חי בה. שלמה מולה (קדימה): זה נחמד. אחרי שאני נקלטתי בעצם, כשחלק מהמשפחות שלי גם נשארו באתיופיה, הגעגועים של שבע שנים, שש שנים, היו קורעי-לב, היה קשה. וראו זה פלא, בשנות ה-90 הפרסטרויקה בעצם – הרי אתיופיה היתה מדינה קומוניסטית – ואז ברית-המועצות, שעריה נפתחו, וגם שערי העלייה מאתיופיה נפתחו, התאפשרו. מנגיסטו היילה מריאם נדרש לעזוב את שלטונו, בעיקר בגלל המלחמה עם המורדים שנלחמו נגדו, וגם אריתריאה, שרצתה להיות מדינה עצמאית. בימים אלה רבבות יהודים מאתיופיה התקבצו להם באדיס-אבבה, בירת אתיופיה, וקיוו שהיהודים יבואו להצילם. והאמת היא, צריך לתת קרדיט. מי שהיה ראש הממשלה אז, יצחק שמיר, הנחה את המוסד ואת הסוכנות היהודית ואמר: עשו מבצע עלייה, לא חשוב באיזה דרך אתם תעשו, לא מעניין אותי, העיקר שלא יאונה רע ליהודים שהתקבצו באתיופיה כשהמורדים ישלטו על אדיס-אבבה. ואז באמת המוסד, בדרכו, צה"ל – הטובים שיש לנו – שלחו את סגן הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, שהיה חבר כנסת, שהיה שר בממשלות ישראל – הוא היה מפקד המבצע. ואז האמת היא, כשאנחנו רואים היום בתמונות איך אנשים הלכו ממתחם השגרירות באדיס-אבבה לתוך שדה-התעופה, באוטובוסים שהושכרו מראש – ההכנות שהסוכנות היהודית עשתה מראש זה היה באמת אחד הדברים המופלאים, כמו שאמרתי קודם, כמי שהשתתף, ליווה מטוסים פעמיים באותו יום, ב-24 שעות. אני נסעתי לאתיופיה – מה שלא התאפשר לי, להגיע מאתיופיה לכאן בעלייתי הראשונה; הייתי צריך ללכת דרך סודן, 780 קילומטר – באמת היה לי המזל ללוות מטוסים. האמת היא, אני מאוד התגאיתי בהיותי יהודי, ציוני, ישראלי. והנה, אחרי ש-14,320 יהודים, נדמה לי, 14,620 יהודים, הגיעו בתוך 24 שעות והתקבצו להם לכאן באתרי הקרוונים, במרכזי הקליטה, עם ישראל התרגש. התרגשויות אני זוכר במלון "דיפלומט", פה, לא רחוק בירושלים, כמה עם ישראל זרם כדי להביא בגדים ואוכל, וההתרגשות היתה עצומה ביותר. ובאמת אפשר היה אז באותו יום לראות את התגשמות הציונות בת-זמננו, שכל אחד מאתנו יכול להיות גאה בה. הגיעה העלייה, והאמת היא – באותם רגעים גם מפגשי הקליטה, תלאות הקליטה התחילו. מדינת ישראל יכולה באמת, גם למרות הכול – למרות הקושי – יכולה להיות גאה בזה שעולי אתיופיה נקלטו לא רע. יש עוד הרבה מה לעשות. אני חושב שהשירות הצבאי לצעירים יוצאי אתיופיה נותן – הוא באמת אולי אחד המכשירים המשמעותיים ביותר בתהליך הקליטה של עולי אתיופיה. יש מדיניות העדפה מתקנת בהשכלה הגבוהה, אני מוכרח להגיד – זאת מדיניות שהנהיג אותה מי שהיה אז שר הקליטה, יאיר צבן. אני יודע ששרת הקליטה ממשיכה את המדיניות של העדפה מתקנת בהשכלה הגבוהה דרך מינהל הסטודנטים. המדיניות הזאת מאפשרת לנו היום לייצר אלפים של צעירים יהודי אתיופיה אקדמאים. אני גם יודע לומר שהישגי הבגרויות של צעירים יוצאי אתיופיה – אף-על-פי שכמעט 90% מעולי אתיופיה הגיעו אנאלפביתים, אנחנו בעצם רואים בפרספקטיבה של 20 שנה, זאת אומרת אלה שנולדו בארץ, שהם כבר ילידי הארץ, תוצרת מדינת ישראל, אמורים להגיע לבגרויות מלאות וטובות, אבל ההישגים שלהם כרגע נעים בין 40% ל-43%. זה לא מספיק. אני יודע לומר גם שמדינת ישראל משקיעה בילד יוצא אתיופיה כמעט כפול – כפול מבחינת השקעה משאבית – אבל עדיין, התוצאות – באמת, צריך להסתכל בעיניים ולומר – ההישגים הם לא משביעי רצון. זה בצד הדברים הטובים. אני הייתי רוצה לראות – אם אותם כספים שמושקעים בילד יוצא אתיופיה היו מושקעים בילד בעיירות הפיתוח או במגזר הערבי, אני כמעט משוכנע שההישגים היו יכולים להיות הרבה יותר טובים. אז אנחנו צריכים לשאול שאלה: למה משקיעים הרבה כסף אבל ההישגים לא טובים? הדבר הנוסף – אני חושב שאנחנו צריכים לדבר בעיקר על הנושא של הזהות היהודית של עולי אתיופיה. ההתייחסות של הממסד הדתי לעולי אתיופיה היא בעיה לא פתורה, היא בעיה שלא נפתרה. אנחנו, אלה שבאנו לכאן, יש לנו עדיין הרצון להעריך את המדינה, אולי לקבל פשרות, אבל הדור הצעיר – אין לו סבלנות, הוא לא מוכן לקבל פשרות. אם ילד יוצא אתיופיה שגדל בארץ מתגייס לצבא, הולך ליחידות קרביות, היה בצנחנים, היה בגולני, למד באוניברסיטה, רוצה להתחתן ואומרים לו: אתה תלך רק לתל-אביב, ולמה? אתה ספק-יהודי, זאת סטירת לחי שהחברה הישראלית לא יכולה להשלים אתה, בשום פנים ואופן לא. הדבר הנוסף שאני רוצה לדבר עליו הוא העניין של קבלת אקדמאים למקומות תעסוקה. אני חושב שנכון – במושב הקודם העברנו חוק, הכנסת התאחדה סביבו: העדפה מתקנת להתקבל למקומות עבודה ציבוריים ליוצאי אתיופיה. ואני אומר: את החוק הזה לא היה צריך. הוא היה מיותר אילו הדברים היו הולכים בדרך המלך, שעולה מאתיופיה שלמד וגדל והשכיל כאן היה מתקבל כמו כל אחד אחר, ולא היו שואלים אותו: האם אתה מסוגל? האם אתה יכול? ולא היה נושא אתו סטריאוטיפים או דעות קדומות – יכול להיות שהחוק הזה היה מיותר. אבל בכל זאת נדרשנו לחקיקה. התוצאה היא היום, באמת – אלפים מיוצאי אתיופיה שסיימו את לימודיהם בעזרת המדינה, בעזרת קרנות, ארגונים שונים, לא מתקבלים למקומות העבודה בגלל צבע עורם. זו תעודת עניות לאותם גופים שדוחים את העולה מאתיופיה מלהתקבל למקום העבודה. אני לא ממציא. המחקרים מוכיחים – אקדמאי יוצא אתיופיה, קשה לו להתקבל למקום עבודה. זאת אומרת, בצד ההישגים המופלגים הטובים שיש בקליטת עולי אתיופיה, יש הרבה דברים שאנחנו חייבים לתקן. האמת היא, אני אדם אופטימי. האמת היא, אנחנו נגיד ביושר, העלייה מאתיופיה עדיין לא הסתיימה. מאז "מבצע שלמה" הגיעו אלפי עולים מאתיופיה – הקבוצה שנקראת בני הפלאשמורה. נכון, היה עליהם ויכוח אם הם זכאים לעלות, לא זכאים לעלות. שרת הקליטה ביקרה באתיופיה, אני מניח שהיא פגשה גם אותם, ויודעת בדיוק מאיזה תנאים הם מגיעים, אבל מגיעים. אבל אחרי שהם מגיעים, אני חושב שצריך לעשות את כל המאמצים כדי לקלוט אותם. קליטתם לא פשוטה, אבל אני חושב ש-30 שנה אחרי תחילת העלייה מאתיופיה, 20 שנה אחרי "מבצע שלמה", עם סיום העלייה – אני מקווה שבשנתיים הקרובות, על-פי המתווה שהממשלה החליטה להביא מגונדר – החברה הישראלית יהיה לה מבחן הכבוד כדי להשלים את מעטפת הקליטה; מהיום עוד 20 שנה לא נזדקק למדיניות העדפה מתקנת, לא נזדקק לאיזה חוק שיטיב עם עולי אתיופיה, ואני מקווה שכור ההיתוך יהיה מובן מאליו – עולי אתיופיה נקלטו היטב. אני רק רוצה לפנות מכאן דווקא אל שרת הקליטה. יש לך אחריות ענקית וגדולה מאוד, באמת, לייצר עכשיו איזו תקווה דווקא באותן בעיות שאתן אנחנו מתמודדים. אני לא מאלה שמבקרים בכל דבר את הממשלה או את משרד הקליטה או כל משרד אחר. בצד זה, אני חושב שהמדינה צריכה לחשוב מה עושים עם הדור הצעיר, עם תחושת הניכור שיש, עם האפליה הקיימת, בעיקר ברמה של הרשויות המקומיות, שלא מוכנים לקלוט ילד עולה מאתיופיה או ילדה מאתיופיה. יש אתגר גדול עכשיו שעוד 7,000 יהודים יגיעו לכאן, מגיעים לכאן. צריך לייצר משכנתה מועדפת לאותם אנשים כדי שיוכלו להיקלט בערים היותר חזקות. האתגר הוא לא רק לחגוג את העלייה של אלה שהגיעו לפני 20 שנה, אלא גם להבטיח את קליטתם הטובה של אלה, כ-7,000, שיבואו, ואז מהיום עוד 20 שנה אנחנו נוכל לבוא ולהגיד: קלטנו את עולי אתיופיה. החברה הישראלית יכולה לבוא ולהגיד: הבאנו יהודים שחורים מאפריקה, קלטנו אותם, הם הצליחו, נטמעו בחברה הישראלית. זה בעצם החזון והחלום שלנו. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת שלמה מולה. כבוד שרת הקליטה תשיב. השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: כבוד היושבת-ראש, כנסת נכבדה, אני מודה על ההזדמנות להשיב לך, חבר הכנסת מולה, על ההצעה במלאות 20 שנה ל"מבצע שלמה", שבו עלו למדינת ישראל 15,000 יהודי קהילת אתיופיה. אוכלוסיית יוצאי אתיופיה מונה היום 122,000 איש. בשנת 2010 עלו ארצה 1,800 נפש. כל חודש עולים כ-200 עולים על-פי החלטת ממשלה מחודש נובמבר שנת 2010. אני הייתי זו שאחרי – ואתה צודק, אחרי ביקורי באתיופיה פניתי אישית אל ראש הממשלה בדרישה לקבל החלטה בדבר עלייה של בני הפלאשמורה, 8,000 בני קהילה, הנמצאים בצורה מחפירה בגונדר, ובכך לסגור את המחנה. ואתה יודע את זה. אני, אחרי שחזרתי מאתיופיה המלצתי לשרים בממשלה ולחברי הכנסת לבקר שם, להכיר את הקהילה מקרוב, להתרשם. זה יכול לתת תמריץ לחברה הישראלית, להסביר מה עוברים יוצאי אתיופיה ובני הפלאשמורה כאשר הם עוברים מאתיופיה למדינת ישראל. בזמן שיוצאי אתיופיה נמצאים במרכזי קליטה, אנחנו, במשרד הקליטה, נותנים דגש על לימוד עברית באולפן, על לימוד באולפן גיור, על היכרות עם העולם המערבי וההישגים של העולם שלנו, על היערכות למעבר ליישובי הקבע – שזה מאוד מאוד חשוב – היכרות ראשונית עם עולם העבודה במדינת ישראל, שוק העבודה, הייתי אומרת, והסבר על תהליך רכישת הדירות. אני מבקרת במרכזי קליטה. כן, הייתי רוצה מאוד לקצר את התהליך, הוא לוקח בערך שנתיים – גם גיור, גם לימוד השפה העברית. אני לא הייתי אומרת שהגיעו עולים אנאלפביתים, אבל הייתי אומרת יחד אתך שבעצם אדם שלא למד בחיים, קשה לו ללמוד שפה. אין לו מושג איך לומדים, ובעצם, מה שאנחנו נותנים לעולה רגיל – חמישה חודשים, 500 שעות – אנחנו חייבים ליוצאי אתיופיה לתת פי-שניים, וגם אחרי עשרה חודשים שהם לומדים עברית לא כולם יוצאים עם עברית ומסוגלים לתקשר עם העולם. גם הסבר של דברים בסיסיים שלא היו שם, וצריכים בעצם להתרגל כאן, בעולם הזה, לוקח זמן. קליטתם של יוצאי אתיופיה לא קלה, ואתה צודק, היא מלווה בקשיים רבים. אבל מעבר לזה שיש להם פינה חמה אצלי בלב במשרד לקליטת עלייה, אני כל הזמן עם היד על הדופק. אני מנסה לשפר את הקליטה של יוצאי אתיופיה כאן, במדינת ישראל, יחד, במשרד לקליטת עלייה, שהצורה תהיה יותר קלה ויותר מהירה, וכך אני רוצה. עולים שמגיעים ארצה נקלטים במרכזי קליטה במשך כשנתיים. כבר אמרתי לך את זה, ואתה יודע בדיוק, אתה גם עברת כנראה תהליך כזה. במהלך הקליטה הם נמצאים באולפן, לומדים עברית, אולפן גיור, הכרת הארץ, טיולים, ועוד ועוד ועוד. אתמול ביקרתי במרכז קליטה ליד עפולה והזמנתי אותם לכנסת ישראל, ויהיה לך ולך הזדמנות, יחד אתנו, עם כולנו, לקבל אותם בכנסת ישראל. זה יהיה הטיול הראשון של אלו שהגיעו לא מזמן למדינת ישראל להכיר את ירושלים ולבקר אותנו כאן, בכנסת ישראל. אני אזמין אותך לביקור הזה. במשך 61 שנה המדינה קלטה 85,000 עולים מאתיופיה. המדינה פעלה במגוון קליטה ייחודי, ובצדק רב, גם העדפה מתקנת. אתה דיברת כבר על העדפה מתקנת. אני צריכה להגיד שהעדפה מתקנת במקרה הזה זה לא מילת גנאי. העדפה מתקנת – שאני תומכת בה – באה לידי ביטוי בסל קליטה, בזכאות לתעסוקה, בדיור, בחינוך, באקדמיה, בשירות בצה"ל. כשרה לקליטת העלייה, אני גאה לעמוד כאן על דוכן הכנסת ולומר שיש השקעה עצומה של מדינת ישראל בקליטה של יוצאי אתיופיה, השקעה גדולה בעולים בכלל וביוצאי אתיופיה בפרט. רכישת דירות – אתה יודע, נכון, אני מסכימה אתך שהמענק שמקבלים יוצאי אתיופיה הוא לא ענק. אבל העלייה היחידה במדינת ישראל שמקבלת מענק היא יוצאי אתיופיה. 83% מיוצאי אתיופיה נקלטו ב-29 יישובים, מעל 3,000 עולים בכל יישוב. אני כן חושבת שצריכים לשנות את הגבולות ולתת אפשרות לעולי אתיופיה לרכוש דירות לא רק ביישובים שעד כה הם היו מסוגלים לרכוש בהם. אנחנו יודעים שיש בעיה. המחירים בעלייה, ולא בכל יישוב ניתן לרכוש היום דירה. אבל גם יש בעיה מסוימת שכנראה, לפי המושג – יש הון עצמי שהוא לא כל כך גדול. אבל אתמול, כאשר ביקרתי, היה לי מאוד מאוד מוזר, אבל נתקלתי בבעיה הזאת כבר באתיופיה, כאשר ביקרתי. הם לא מספיקים להגיע למדינה, הם כבר שולחים תמיכה לאלו שנשארו שם באתיופיה. במקום לחסוך כסף, סכום לא גדול, כדי שיהיו מסוגלים לרכוש את הדירה – 5% סך הכול מה שהם צריכים הון עצמי – הם שולחים את זה לאתיופיה, וכל כך קשה לראות את זה. המשרד לקליטת עלייה נותן מענק לרכישת דירה, כמו שאמרתי כבר – 95%. זה היום בממוצע 400,000 שקלים, שזה המענק היחידי והייחודי, ו-700,000 שקלים למשפחות ברוכות ילדים. הרוב המכריע של עולי אתיופיה מתגוררים בדירה שהם רוכשים, בבעלותם, וחלק בשטח ציבורי, זאת אומרת בדיור הציבורי. תעסוקה – עולים שנמצאים עד 15 שנה בארץ מקבלים הכשרה תעסוקתית. כל עולה, לפי המנדט של משרד הקליטה – וצר לי על כך, אבל המנדט לפי אישור משרד האוצר הוא בסך הכול עשר שנים, ולעולה שמגיע מאתיופיה זה 15 שנה. המשרד מממן את השתתפות העולים בהוצאות חינוך במהלך שלוש שנים בהשתתפות חלקית, עד 13 שנה מיום עלייתם ארצה. גם באקדמיה – כל יוצאי אתיופיה שמעוניינים ללמוד ולרכוש השכלה גבוהה זכאים למימון מלא ממינהל הסטודנטים. לא כל סטודנט מקבל ממינהל הסטודנטים תמיכה כל כך מסיבית, הם מקבלים חלקית. פה הם מקבלים גם לתואר ראשון, גם לתואר שני. אם יש רצון לתזה, גם המדינה והמשרד לקליטת העלייה מממנים את הלימודים. את זה חשוב להגיד. אני כבר נתקלתי ביוצאי אתיופיה שאישרו את התזה, שלמדו וקיבלו את האישור לדוקטורט שבעצם נעשה פה במדינת ישראל. המשרד לקליטת עלייה קיים מוקדי קליטה ב-22 יישובים עתירי עולים יוצאי אתיופיה בארץ. אתה יודע על כך. הם מנוהלים גם על-ידי בני העדה, הכי טובים, שנבחרים. הם יוצאי אתיופיה כולם, אקדמאים, הנותנים מענה לאוכלוסייה בשפה שהאוכלוסייה מדברת, באמהרית. רבים יכולים לפנות בפנייה אישית לכל מוקד ולמצוא פתרון בקורסים שאנחנו מנהלים, בהשמה בתעסוקה, בטיפול בנוער, במניעת אלימות, ועוד ועוד ועוד – המון נושאים שבעצם כל נושא הוא מרכזי למרכז. בנוסף, קיימת תוכנית חומש, ואתה יודע על כך, וחברי הכנסת. התוכנית מנוהלת על-ידי המשרד לקליטת העלייה, משרד התמ"ת, משרד הרווחה, משרד השיכון ומשרד החינוך. בעצם, מי שמנהל את הפרויקט זה המשרד לקליטת עלייה, אבל הם שותפים לכל הפרויקטים של תעסוקה, חינוך, דיור ושיקום מבנים. אלה פרויקטים שהם רלוונטיים למשרדים. תוכנית זאת אושרה בשנת 2008 בתקציב של 84 מיליון. בשנת 2009 נתתי הוראה ואנחנו הגדלנו את התקציב ל-115 מיליון – בשיתוף עם המשרדים הגדלנו את התקציב. זה חשוב לי מאוד. פרויקט לאומי – ברצוני להזכיר כי הממשלה והמשרד לקליטת עלייה משתתפים במימון תכנון פרויקט לאומי ליוצאי אתיופיה. פרויקט לאומי נותן סיוע בבגרויות, הכנה לצה"ל, העצמת קהילה. כמו כן, המשרד נערך בשנת 2011 לביצוע טקסים במלאות 20 שנה ל"מבצע שלמה". גם תהיה הנפקת בולים, וזה חשוב מאוד. עמדתי על כך והחלטתי לבקר באתיופיה כדי לעמוד מקרוב ולגעת בשורש הבעיה. אני רוצה להביע הערכה רבה ליוצאי אתיופיה, וגם הערכה גדולה ביותר לממשלת ישראל, על גישור הפערים בין החיים באתיופיה לחיים המודרניים במדינת ישראל. אני תמיד אומרת, וכך אני מרגישה – הגדולה של יוצאי אתיופיה, ההישגים האלה, שהגיעו להישגים גדולים ביותר במדינת ישראל, וגדולתה של מדינת ישראל על ההשקעה, על כל מה שנעשה. אני רוצה לציין שמצאתי לנכון להביא את מבקר המדינה למרכזי קליטה של יוצאי אתיופיה. זה היה לא מזמן, לפני כמה שבועות. הוא מאוד התרשם – התרשם בצורה חיובית ביותר כיצד המשרד פועל לחבק את יוצאי אתיופיה ולדאוג לשילובם בתעסוקה, באקדמיה, בחברה הישראלית, בתוכנית מיוחדת, ממוקדת, תוכנית חומש, ועוד ועוד ועוד. למרות ההשקעה שאני ציינתי בפניכם, אני רוצה לומר שצריכים להשקיע עוד משאבים על מנת שהם ייקלטו בצורה טובה יותר בחברה הישראלית. כן, חבר הכנסת מולה, גברתי היושבת-ראש, חברי חברי כנסת, אנחנו צריכים לנצל את ההזדמנות ולפנות לחברה הישראלית להיות יותר מחבקת, יותר פתוחה. בכל זאת, הדרך מסודן לכאן היתה דרך שעובר כל עולה יוצא מאתיופיה. דרך לא פשוטה; המעבר הוא קשה ביותר. תהליך הקליטה, אף-על-פי שמשרד הקליטה והמדינה עוזרים ונותנים, הוא תהליך לא פשוט. אבל יש דברים שהמדינה יכולה לעשות ויש דברים שהחברה חייבת לעשות כלפי בני-אדם. כולנו עם אחד. בגלל זה אני מנצלת את ההזדמנות לציון 20 שנה ל"מבצע שלמה" להגיד: בואו נהיה יותר פתוחים. זו עלייה מצוינת, אנשים טובים ביותר עם הישגים מרשימים ביותר. אני רוצה להגיד: תודה שבאתם ארצה, תודה שאתם כאן וטוב שאתם כאן. לאלה שהגיעו, אנחנו פתוחים ונעשה הכול כדי שתהליך הקליטה יהיה יותר קל ויותר אנושי. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה לך, שרת הקליטה סופה לנדבר. כבוד השרה, את לא אמרת מה את מציעה לעשות עם ההצעה. את רוצה להסתפק בתשובתך? ועדת העלייה והקליטה? השרה לקליטת העלייה סופה לנדבר: ועדת העלייה והקליטה. שלמה מולה (קדימה): ועדת העלייה והקליטה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אם כך, אנחנו נעבור להצבעה על העברת הסוגיה לדיון בוועדת הקליטה והעלייה של הכנסת. בבקשה. הצבעה מס' 15 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 6 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות נתקבלה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: ובכן, בעד הצביעו שישה, לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים. לפיכך, אני קובעת שהצעתו של חבר הכנסת מולה תובא לדיון בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת.