קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
הרצח באיתמר
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי, סיעות האופוזיציה, אשר הגישו עוד ביום רביעי הצעות אי-אמון, ביקשו למשוך את ההצעות, שכן הם לא רוצים בשבוע קשה זה לקיים דיונים שהם בעליל במחלוקת. ואנחנו בנשיאות הכנסת החלטנו כולנו יחד בהסכמה עם הסיעות עצמן, שאנחנו נקיים היום הצעות דחופות לסדר-היום מס' 5345, 5347, 5357, 5366, 5374, 5385, 5387, 5388, 5390, 5401, 5402, 5403 ו-5404 בנושא: הרצח באיתמר, וישתתפו נציגי כל הסיעות. ראשון הדוברים יהיה חבר הכנסת יריב לוין. אחריו – חבר הכנסת נחמן שי, ואחריו – חבר הכנסת זבולון אורלב וכן הלאה וכן הלאה, נכריז בהמשך הדיון. אני מזמין את חבר הכנסת יריב לוין להיות ראשון הדוברים. אני בא וקובע מראש ארבע דקות לחבר כנסת, כדי שלא ניגרר למצב שבו בלאו הכי אנחנו נותנים זמן לאחר שלוש הדקות. ארבע דקות מראש, לא יותר, וכמובן, כל אחד יכול – ישיב, כמובן, המשנה לראש הממשלה, השר משה בוגי יעלון. בבקשה.
יריב לוין (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, כבוד המשנה לראש הממשלה, שר הביטחון, חברות וחברי הכנסת, אין לי אלא לפתוח, אני משוכנע בשם הכנסת כולה, בהשתתפות בצער המשפחות אחרי הטבח הבאמת נורא הזה, שהתרחש שם באיתמר. אני מאוד מקווה שיהיה במעשינו ובהתנהלותנו כדי להוכיח ולו במידה מסוימת שאנחנו ראויים לקורבן העצום שאותן משפחות מקריבות והקריבו גם במקרה הזה, ולצערי, אין זו הפעם הראשונה.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שהאירוע הזה באיתמר, הטבח הנורא הזה, איננו משהו שצריך לחדש דבר. זאת האמת. הזעזוע הוא זעזוע, המקרה הוא נורא, אבל המציאות, חברות וחברי הכנסת, היא אותה מציאות כמו שהיתה גם קודם. זה לא שחל שינוי, זה לא שנחשפנו פתאום למשהו שלא ידענו קודם, זה לא שלפתע פתאום התגלה הפרטנר כאיזה אויב אכזר. זו המציאות, רבותי. עם זה יש לנו עסק. ועם מציאות כזאת צריך להתמודד באומץ, בנחישות, להישיר אליה מבט, לומר קודם כול לעצמנו את האמת, וכאשר נאמר לעצמנו את האמת וגם נלך בה בדרך עקבית, אני חושב שנתחיל לשכנע גם אחרים.
היה כאן פעם ראש ממשלה שאמר "דין נצרים כדין תל-אביב". מה הוא עשה לנצרים כולנו יודעים. ואני שואל אתכם, איך תהיה ההסברה הישראלית בחוץ-לארץ, מה צריך לחשוב אותו אדם בשבדיה או במקום אחר על דינה של תל-אביב? הרי אנחנו אמרנו, ראש הממשלה שלנו אמר, לא מישהו אחר.
ולכן, אם אנחנו רוצים שתהיה לנו הסברה, כדאי שקודם כול נאמר לעצמנו את האמת ונלך אנחנו בקו עקבי. נעמוד על שלנו, לא נשנה מדיניות מדי שבוע, לא נטולטל מצד אחד בגלל אירוע נורא כזה או לצד אחר בגלל איזו אמירה של גורם כזה או אחר, שפתאום גילה את נפלאות השלום לאיזה רגע או לאבחה קלה.
רבותי, ההבחנה שאנחנו עושים בין ה"חמאס" לבין הרשות הפלסטינית היא הבחנה מלאכותית. היא הבחנה שמתעלמת מהמציאות. היא הבחנה שמנסה לייצר לנו שותף או פרטנר במקום שהוא איננו קיים. ההבחנה הזו לא באה לידי ביטוי אפילו ברטוריקה שלהם עצמם. יש ביניהם מאבקי כוחות, מאבקי שליטה, אין ביניהם מחלוקת על דבר אחד, על כך שהארץ הזו כולה, לא רק יהודה ושומרון, כולה שלהם, עד הבית האחרון ועד המטר האחרון.
אומר שר ברשות הפלסטינית, שהפיגוע הזה, הטבח הזה הוא בכלל פעולה שאנחנו עשינו, שממשלת ישראל עשתה והובילה. זה אומר שר ברשות הפלסטינית המתונה, לא איזה איש "חמאס". אפילו הם לא מעזים לטעון מין טענה כזו. והדבר הזה מעיד לא רק על האבסורדיות, אלא הוא מעיד קודם כול על מה שהאנשים האלה חושבים באמת.
רבותי, אם אנחנו לא היינו מחזיקים את אבו מאזן בכוחותינו שלנו, הוא כבר לא היה שם מזמן, כי כשעשו בחירות עלה ה"חמאס", וכאשר ה"חמאס" עלה, הוא עלה לא משום שהיו בחירות שבהן אלטרנטיבה אחת היתה אלטרנטיבה שלו והשנייה היתה השלום הפורץ. לא. לא משום שמישהו אמר: אנחנו צריכים לעשות ויתורים בצד הפלסטיני לראייתם, בירושלים, בחלקים מיהודה ושומרון, בגושי ההתיישבות. לא, שום דבר מכל הדברים האלה לא נאמר, ולמרות זאת ה"חמאס" עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות. וכך כולנו יודעים קרה עכשיו באל-בירה והיה קורה בכל מקום שבו היו מתאפשרות בחירות אמיתיות.
ולכן אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו נסתכל על עצמנו ולעצמנו בעיניים ונאמר לציבור בצורה הברורה ביותר: יש עלינו לחצים בין-לאומיים גדולים שאנחנו צריכים לדעת להתמודד אתם, אבל צריך להתמודד אתם מתוך נקודת מוצא שהארץ היא שלנו, הזכויות הן שלנו. אנחנו מתמודדים מול איום של גורם פלסטיני, שמונהג על-ידי הנהגה שמבקשת את הארץ כולה. וכאשר אנחנו נבנה וניאחז בקרקע, כפי שעשינו מראשית ימי הציונות, יכבדו אותנו, יקשיבו לנו. בסוף גם נשכנע. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת יריב לוין ניצל חמש דקות, כך יהיה גם לך. אני מבקש שהבא אחריך לא יהיו לו שש דקות.
נחמן שי (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, כולנו מרכינים היום ראש בצער על מעשה הרצח באיתמר ועל מותם של אודי ורותי, של יואב, אלעד והדס. זהו רגע שמאחד כל אדם באשר הוא, כל מי שמאמין כי אנשים נולדו לחיות ולא לאבד את חייהם באבחת סכין באמצע הלילה. אין סליחה ואין מחילה.
אני מנסה, בין התמונות הקשות והקולות העולים מאיתמר, להתרכז בשלוש נקודות או בשלוש הערות. הראשונה – צה"ל וכוחות הביטחון למיניהם. אין כל ספק כי הרוצחים הללו יימצאו ויבואו על עונשם. הניסיון מלמד כי זרועות הביטחון מגיעות רחוק ועמוק בסופו של דבר, ואכן ישיגו את הרוצחים. אני מדגיש את הדברים האלה, מפני שהיו שהטילו ספק באמצעי הביטחון שננקטו, וגם מפני שהיו וישנם מי שאינם מעריכים את עומק ואיכות העבודה הנעשית בידי צה"ל ושירות הביטחון הכללי, כדי להבטיח שישרור שקט, ושהתנועה תהיה בטוחה, ושהחיים יימשכו במרחבי יהודה ושומרון. זהו הישג בלתי רגיל, ואני רוצה לשלוח מפה דברי עידוד למפקדים ולחיילים של צה"ל, לרכזי השטח ולמפקדיהם בשירות הביטחון הכללי הפועלים בשמנו.
נקודה שנייה – מה עושים הלאה? נגזר עלינו לחיות עם הפלסטינים. 100 שנה ויותר של מאבק, ברובו הגדול אלים, יהיה חייב להגיע יום אחד לסיומו; אולי לא ביום אחד, בהדרגה. אבל נזכור: הם יהיו פה ואנחנו נהיה פה, ועל האדמה הטובה והיקרה הזאת נחיה אתם זה לצד זה. המחשבה שבמטה קסם הם ייעלמו וכי ארץ-ישראל כולה תיפול לידינו, היא חלום שלעולם לא יתגשם. חיים שם אנשים, וגם פה, כל אחד בדרכו ובאמונתו וברצונותיו, ונצטרך לחלק ולהתחלק. אסור לאבד את האמונה כי אכן יגיע הסדר ופה יקומו שתי מדינות לשני עמים. ייתכן שנוכל אפילו לקרוא לו שלום, בהיסוס, אבל יהיה. אפילו אולי שלום. וגם אם לא נצליח להגיע אליו יהיו פה חיים משותפים, כי אנחנו פה והם פה לתמיד.
ומלה שלישית ואחרונה לקהילה הבין-לאומית. אינני נמנה עם אלה שטוענים, קצת אפילו בהנאה, כי העולם הוא נגדנו. זה עוזר כדי להצדיק לפרקים מעשים חריגים ופעולות לא נכונות ולא רצויות, אבל זה לא המקרה שלפנינו. במקום שאנשים נטבחים בידי מרצח או מרצחים צריכה לבוא אמירה ברורה ופשוטה: עם הרוצחים אין מדברים ולרוצחים יש רק מקום אחד ודרך אחת. מי שמנסה, גם ברגעים הללו, להופיע עם ססמאות מורכבות, עם משוואות ועם הודעות כאלה או אחרות, מאבד את הרוב המכריע של תושבי הארץ הזאת שאכן מעוניין בפשרה ואכן רוצה לראות את הקהילה הבין-לאומית תומכת בה ומגינה עליה. הקולות ששמענו עד כה, כולל בתקשורת – ואני אומר זאת באכזבה – מעוררים דאגה שמא יש מי המנסה להצביע עלינו כאשמים ומחפש דרך להסתייג ולהתחמק מאמירה פשוטה שאינה משתמעת לשני פנים מהמעשה הזה.
ומן הקהילה הבין-לאומית אני תובע לומר בדרך שאי-אפשר לפרש אותה אחרת – להסתייג מהרצח, להכיר בעובדה כי ישראל אכן מציעה שלום ולומר לרוצחים הללו כי מקומם ברור, אחד ויחיד.
אני שולח שוב את תנחומי למשפחת פוגל ולתושבי איתמר. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת זבולון אורלב, ואחריו – חבר הכנסת משה גפני. גם לרשותך חמש דקות.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי גם אני מבקש לשלוח תנחומים מעומק הלב למשפחת פוגל ולמשפחת בן-ישי ששכלו את אהוד ורות, יואב, אלעד והדס, מטובי בניה של הציונות הדתית, משפחה שבהשקפתה, באורח חייה, בדרכה, שיקפה את המיטב של הדרך הציונית, של אהבת הארץ, אהבת המדינה, אהבת התורה והגשמה אישית.
השכול אינו רק של המשפחות פוגל ובן-ישי ושל בית איתמר. השכול והכאב הם של העם כולו, מפני שמשפחת פוגל לא נרצחה מפני שקוראים לה משפחת פוגל. לא היה כאן עניין אישי, לא היה כאן סכסוך אישי. הם נרצחו אך ורק מפני היותם מתיישבים, בני העם היהודי, בשומרון. וככזה, האסון והשכול הם לא פרטיים, אלא של העם כולו, והשם ייקום דמם.
רצח מתועב, חייתי וברברי שכזה, כפי שאמרתי, של יהודים, רצח בגלל סיבות של ריבונות, של לאום, של מימוש לאומי, אסור שיעבור לסדר-יום של מרדף אחרי הרוצחים, תפיסתם ומיצוי הדין אתם. את זה צריך לעשות, אבל לא רק זה העניין. יש גם לעשות חשבון נפש עמוק ומקיף היכן החורים ברשת הביטחון, היכן החורים ברשת המדינית? האם הגורם הוא רק ההסתה הפלסטינית בבתי-הספר, במסגדים, בתקשורת הפלסטינית? האם הכשל הוא בכפל הדיבור של ההנהגה הפלסטינית שמדברת באנגלית במשמעות אחת, בערבית משמעות שנייה, מגנים באנגלית או בערבית ב"קול ישראל"? האם המכשול הוא בתיאום ובשיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית בענייני ביטחון, במובן זה שביטחונם של יהודים מופקד בין היתר גם בידי אנשי ביטחון פלסטינים? האם הבעיה היא בהקלות הנוספות? האם יש קושי בגיבוש ובהצבה של אמצעי הביטחון היישוביים, אמצעי הביטחון הפסיביים והאקטיביים, ולא רק ביישובים או גם בדרכים?
בהחלט, יש לעשות חשבון נפש כזה, אבל גם חשבון מדיני – מה שידרנו, מה היה המסר שלנו בשנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש השנים האחרונות, לפלסטינים? האם מישהו מהם הבין שבטרור וברצח יגרשו אותנו מארצנו? האם חטאנו בכך שהשלינו ונתנו להבין למישהו שבטרור ובשחיטת תינוקות אנחנו נשנה את דעתנו ונקבע על-פי זה את גבולנו? עם נורמלי מוכן לפעול בכל דרך להגן על ילדיו. עם נורמלי אינו יכול לסלוח או למחול על רצח ושחיטת תינוקותיו.
ואל נפטור את עצמנו, רבותי השרים, בכך שהיו שני טרוריסטים, משוגעים תורנים, שלא שייכים לארגון כזה או ארגון אחר. זהו רצח שצמח בערוגה או בחממה של טרור שלא נעקר עדיין מיסודו.
עלינו גם לתבוע תביעה אולטימטיבית מהרשות הפלסטינית בסדרת הדברים שציינתי אותם, שקשורה גם להסתה ולאי-נכונות להתעמת באופן ישיר עם יסודות הטרור.
אסיים ואומר, אדוני היושב-ראש, שיהיה הוויכוח המדיני בינינו אשר יהיה, חריף ככל האפשר, אבל, אדוני היושב-ראש, אסור שיהיה ויכוח על הצורך לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל וילדיהם בכל מקום, וללא שיור. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. חבר הכנסת משה גפני, ואחריו יישא דברים חבר הכנסת נסים זאב, ואם לא יהיה נוכח – חבר הכנסת עמיר פרץ. רבותי, אנחנו מראש נתנו חמש דקות לכל אחד, אף שהתכוונו ארבע דקות. אני מבקש לעמוד בלוח הזמנים.
משה גפני (יהדות התורה):
אדוני יושב-ראש הכנסת, חברי הכנסת, רבותי השרים, יש מעשים או דברים ששכל ומוח של בן-אנוש אינם יכולים לקלוט, אינם יכולים להבין.
במוצאי-שבת, כשנודע לנו, תושבי מרכז הארץ – התושבים שאינם שומעים רדיו בשבת – כששמענו על הטבח הנורא הזה, לא היה אפשר להאמין שדבר כזה קורה. בליל שבת, הורים שישנים וילדיהם, הגדול בן 11 ותינוקת בת ארבעה חודשים, שמשספים אותם, שטובחים בהם, שהורגים אותם בדרך הזאת – זה דבר שלא ניתן להבין. אי-אפשר להאמין שזה קורה, אבל זה קרה. זה קרה, וזה נורא ואיום.
אני שמעתי את יושב-ראש הרשות הפלסטינית. הוא מגנה את זה, הוא גינה את זה ב"קול ישראל". זה לא מספיק. יש דברים שהפעולה שצריכה להיעשות וחייבת להיעשות בהתאם לאירוע הנורא הזה צריכה להיות הרבה יותר מכך. מי שאיננו רוצה לאבד לחלוטין את צלם האנוש שלו – ואי-אפשר לומר שמדובר בשני מחבלים טרוריסטים שאינם משקפים ואינם נשלחים על-ידי אף אחד; האמירה הזאת במקרה הזה איננה מספקת, היא אמירה שלא עונה על מה שהעולם המתורבת היה מצפה שייעשה.
קשה להאמין, רבותי חברי הכנסת, שהדבר הזה קרה. זה עשה נזק עצום, עצום, לעם הפלסטיני. נזק עצום. זה פגע בנו, העם היהודי, בכל מקום בארץ ובכל מקום בעולם. זה פגע בנו במישרין; כל אחד הרגיש כאילו אלה הילדים שלו. אבל זה פגע בעם הפלסטיני, כאשר בכל העולם רואים שיכולים לצאת כאלה אנשים, שזה נורא ואיום. זה דבר שאין לו אח ורע, לא בזמן מלחמה, לא בין אנשי צבא – אפילו לא רק אנשים מבוגרים, תינוקת בת ארבעה חודשים, תינוקת. מה פשעה ומה חטאה? איך מסוגלים? איך אדם שהולך על שניים מסוגל לעשות דבר נורא כזה? הלב ממאן להאמין.
אני לא חושב שזה הזמן להסיק מסקנות; אני לא חושב שזה הזמן. זה הזמן להיות עם המשפחה – מה שנותר מהמשפחה. זה הזמן לשלוח את התנחומים הכנים והכואבים למשפחה הזאת, שהיום כולנו אתם, כולנו ללא יוצא מן הכלל. שהמקום ינחם אותם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ואת המסקנות נצטרך להסיק לאחר תום ימי השבעה. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. יעלה חבר הכנסת עמיר פרץ, אחריו יעלה חבר הכנסת דב חנין, ואם הוא לא יהיה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ואחריו – ניצן הורוביץ. ניצן, אתה הבא אחריו שנוכח באולם.
קריאה:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא. חברת הכנסת עינת וילף גם. בבקשה, אדוני.
עמיר פרץ (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השרים, ביום שישי ישבו בית ישראל, כל אחד עם משפחתו, סיימו את ארוחת השבת, וכל אחד המשיך את הלילה ההוא בדרכו. באותה עת חדרו מחבלים מרצחים, בני בליעל, אחוזי טירוף והסתה, עיניהם שצפו על המתרחש ביישוב בוודאי היו אחוזות בניצוץ אכזרי, מטורף, של חיות טרף המשחרות אל קורבנן.
אט-אט זרמו להן השמועות, שלפנות בוקר הפכו לידיעה קשה ומזעזעת: ביישוב איתמר נרצחו ונטבחו חמישה בני משפחה אחת. הידיעה זעזעה, הדהדה מקצה ארץ אחד ועד קצה ארץ שני. לא היה בית בישראל שלא בכה, וזה לא משנה מה עמדתו הפוליטית. כל השאלות הפוליטיות, כל הוויכוחים, כל הדיונים, מאבדים את ערכם אל מול הטרגדיה הנוראית הזאת. כי מה זה משנה איזו חלקת ארץ יחזיק כל אחד, אם חלקת הארץ מדממת, אם חלקת הארץ מייצרת בתוכה מעשים הנוגדים כל ערך אנושי?
שמעתי את המתאבלים שליוו את בני המשפחה, את הקינות שבוודאי הדהדו בכל אתר ואתר במדינת ישראל, ובוודאי הבקיעו גם רקיעי – שערי שמים.
אין כל ספק כי כל אחד מאתנו היה רוצה שיתקיים שיח אחר על עתיד האזור, ולא שיח מדמם בדמם של הורים חפים, ילדים זכים ותינוקת רכה. הקריאה "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן" נכונה היום שבעתיים, ואסור לתת לרוצחים לחמוק.
אני מנסה לחשוב מה מניע רוצחים כאלה, מה הם רצו להשיג, איזו אידיאולוגיה מנחה אותם. האם הם חשבו שבכך יפחידו את עם ישראל? הרי הם משיגים את ההיפך בדיוק, כי אין שום מורא ופחד ולא מורך לב. הרוצחים האלה, שדינם להיתפס, ניסו להצית אש במזרח התיכון; לא סתם אש, אלא אש מאכלת. הם מייחלים לכך שיימצאו קיצוניים בתוכנו שלא ישלטו בעצמם ויבצעו מעשה מטורף כנקמה, וכך תפרוץ ההסלמה שתתבע קורבנות נוספים.
אני קורא לכל האזרחים: אל תשרתו את הרוצחים, אל תדמו להם ואל תיקחו את החוק לידיים. צריך לתת לצה"ל ולכוחות הביטחון לבצע את מלאכתם.
היום אנו עושים הכול כדי להניח לוויכוחים הפוליטיים הצדה. אסור לתת להם להשכיח את האסון, ואנו מדברים בחרדת קודש, בקול שקט ורועד. אך דווקא בגלל זה אני חושב כי חייב להיאמר כאן שהמשוואה החדשה שיצרה ממשלת ישראל, בניית בתים כתגובה לרוצחים – אינה במקומה. הרוצחים חייבים להיתפס ולשלם על מעשיהם הבלתי-אנושיים. הוויכוח על הבנייה בשטחים הוא ויכוח ציבורי. רוצה ממשלה ריבונית לבנות, זכותה. זכותה לקבל החלטה, והוויכוח יתנהל כאן בכנסת. העובדה שההחלטה על הבנייה יצרה בעולם החופשי שיח כפול – מצד אחד גינוי הרצח ומצד שני הסתייגות מההחלטה – רק עמעמה את עוצמת האובדן. היו צריכים לתת לשבעת ימי האבל לעבור, לתת לכולנו להישאר מאוחדים סביב משפחת פוגל, לתת לכולנו לחזק את הערכים המשותפים, שבלעדיהם לא נוכל להתקיים.
אני בטוח כי היום כולנו מרכינים ראש. כל אדם בישראל משאיר את התגובות האחרות לתום ימי השבעה, כי כרגע גם אנחנו כולנו, גם אנחנו כאן, רוצים לבכות להם ולבכות אתם. משפחת פוגל היא המשפחה של כולנו. יהי זכרם ברוך.
היו"ר ראובן ריבלין:
כן. יש עוד כאלה, מהמחנה האחר, חבר הכנסת עמיר פרץ, שלא חושבים שבנייה ביהודה ושומרון היא פעולת תגמול ואסור שתהיה כזאת. או שהיא מוצדקת, או שחלילה חושבים שהיא לא מוצדקת. על כל פנים, אנחנו לא בנינו את ארצנו כפעולת תגמול. אנחנו חזרנו לארצנו ולמולדתנו.
חבר הכנסת דב חנין, חמש דקות יעמדו לרשותך, אדוני, ולאחר מכן תעלה חברת הכנסת עינת וילף. אחריה – אורלי לוי אבקסיס, אחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה ואחריו – חבר הכנסת הורוביץ. אה, סליחה, חבר הכנסת אחמד טיבי לפני כן. אחרי חבר הכנסת דב חנין יבוא במקום טלב אלסאנע חבר הכנסת אחמד טיבי. לא במקום – הוא נרשם, אז זה במקומה של הסיעה.
דב חנין (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, רצח בני משפחת פוגל הוא מזוויע ומזעזע. סיעת חד"ש מוקיעה את המעשה הזה ואת מי שעשה אותו. ברגע הזה, עמיתי חברי הכנסת, נכונים דבריו של המשורר שכתב – ואני מציע לכולכם להקשיב: האם יודע מי שעומד על גופת קורבנו – אחיו – / וצועק: אללה אכבר, שהוא כופר? / כי הלוא הוא רואה את אלוהיו בצלמו הוא / יצור קטן מכל בן אנוש. את הדברים האלה כתב המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש. והדברים האלה נכונים, מדויקים ומבטאים, לטעמי, את רוחו של העם שחי בצדנו תחת כיבוש ובתנאים קשים, הרבה יותר מאשר מעשים איומים, מזעזעים ופושעים כמו המעשה האחרון.
המשורר הלאומי שלנו, חיים נחמן ביאליק, כתב את השורות הידועות בשירו "על השחיטה"; הוא כתב: "וארור האומר: נקום! / נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן / לא ברא השטן". אנחנו מרבים לצטט את השורות האלה. לא תמיד אנחנו, לדעתי, נותנים להן את מלוא החשיבה והמשמעות.
נדמה לי – ואני מתייחס, אדוני היושב-ראש, גם לדבריך קודם, שבהחלטת הממשלה, אתה אומר, לא היה מעשה תגמול. היה גם מעשה תגמול וגם מעשה נקם. והנקם הוא לא רק נקם בפלסטינים, שמקימים להם עוד כמה מאות יחידות בהתנחלויות; הנקם הוא בכולנו. הנקם הוא ביכולת שלנו להגיע, בארץ הזאת, בעתיד, לשלום, להסדר של שתי מדינות לשני העמים. כן, המעשה הזה שהממשלה בחרה לנקוט לא נועד להתמודד עם ההחרפה הקיצונית הזאת בשנאה ובעימות שמעשה כמו המעשה הנורא האחרון מייצר, אלא הוא עוד אסקלציה באותו מעגל של תגובות ותגובות נגד, ומעשי תגמול ומעשי תגמול שכנגד.
עמיתי חברי הכנסת, האתגר הגדול והקשה שעומד בפנינו הוא המעשה של ניתוק השרשרת הזאת של דם וסבל ופגיעה בחפים מפשע. המעשה הגדול שעומד לפתחנו, עמיתי חברי הכנסת, הוא מעשה של התקדמות למקום אחר – למקום של שלום, של הידברות, של התחשבות בצד השני.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
עם מי אתה רוצה לדבר, עם רוצחי תינוקות? האם אין גבול לשערורייה?
דב חנין (חד"ש):
חבר הכנסת רותם – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אנחנו באווירה של הזדהות, כולנו. לכן אני מבקש: לא.
דב חנין (חד"ש):
חבר הכנסת רותם, אני רוצה לדבר עם העם השכן שנמצא לידנו, עם מנהיגיו של העם השכן שנמצא לידנו – אגב, שמעתי את דבריו של יושב-ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שגינה במלים חד-משמעיות את מעשה הרצח.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
ואפילו בעברית. בערבית ובעברית.
דב חנין (חד"ש):
גינה אותם, אכן, בערבית ובעברית. אבל אצלנו יש לעתים אנשים שרק מחפשים תירוצים למדיניות שהם כבר החליטו עליה. לא צריך תירוצים למדיניות של התנחלות. אפשר לבצע מדיניות של התנחלות גם בלי תירוצים.
היו"ר ראובן ריבלין:
נכון.
דב חנין (חד"ש):
ולא צריך תירוצים כדי להגיד: לא רוצים להידבר עם אבו מאזן, כי לא משנה הרי מה אבו מאזן יגיד, הוא בעיני חלק מהיושבים בבית הזה מראש פסול, כי הוא מנהיגו של העם הפלסטיני, הוא ראש אש"ף, ולכן לא רוצים להידבר אתו; כי לא רוצים להגיע להסדר עם העם הפלסטיני, ולא רוצים את הכיוון שעליו אני וחברי מדברים, שהוא כיוון של שלום, חיסול הכיבוש, השתחררות מהעול הזה של ההתנחלויות ופתח לעתיד אמיתי של ביטחון, של שלום, של חיים, גם ליהודים וגם לערבים בארץ הזאת.
עמיתי חברי הכנסת, אלה הם רגעים קשים, עצובים, מזעזעים. לבו של מי לא נחמץ כשהוא רואה את התמונות, או כשהוא שומע את הקולות של אלה שנותרו מהמשפחה הזאת – – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
של אלה שבעזה רקדו.
דב חנין (חד"ש):
אדוני, אתה רוצה להזכיר אנשים שעושים מעשים שלא ייעשו? הרשימה היא ארוכה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אדוני חבר הכנסת רותם, חבר הכנסת רותם – – –
חנא סוייד (חד"ש):
– – –
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אתה משקר. אתה משקר במצח נחושה.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת חנא סוייד.
יריב לוין (הליכוד):
– – –
חנא סוייד (חד"ש):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת רותם, אתה רוצה להרעיל את הישיבה הזאת? אין בעיה. חבר הכנסת יריב לוין, אנחנו ביקשנו להזדהות עם הקורבנות, וכך עשו כל הנואמים. נבקש להבהיר את העניין. כמובן, כל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה. אחר כך תעלה חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ודאי תביע את עמדתך.
דב חנין (חד"ש):
צר לי, אדוני היושב-ראש – – –
יריב לוין (הליכוד):
לא הבנתי – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
מרגע זה שלוש דקות לנואם.
חנא סוייד (חד"ש):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
מרגע זה שלוש דקות לנואם. לא אתן לכם להבעיר את הבית הזה גם ברגעים שבהם כולנו רוצים להזדהות. לא אתן לך. בבקשה.
דב חנין (חד"ש):
תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסיים.
דב חנין (חד"ש):
מאה אחוז. אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, זה הרגע שבו כולנו, בוודאי כמנהיגי ציבור, צריכים להשמיע קול של שפיות, קול של מתינות, קול של התעקשות על הפרספקטיבה של חיים משותפים ועתיד משותף של בני-האדם בארץ הזאת, יהודים וערבים; קול של התנגדות למעשים אלימים וקיצוניים שרק מדרדרים את כולנו לחורבן כאן; קול של תמיכה בהתקדמות לשלום אמיתי, שהוא יהיה רק שלום שמבוסס על צדק, על כבוד הדדי, על זכויות הדדיות. זה לא יעזור, הרי אם לא נגיע למקום הזה, אנחנו רק נתגלגל – ואני אומר את זה בצער ובכאב – ממעשה נורא אחד למעשה נורא נוסף. השאלה הגדולה היא – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אתה מאיים, אתה מאיים עלינו? שתמשיכו לרצוח אותנו, החברים שלך? אתה מאיים. אתה מאיים.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בן-ארי, לא שמעתי שום איום בדבריו.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הוא מאיים.
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא לא – הוא איים על כולם.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הוא מאיים.
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא איים על כולם.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הוא חבר של הרוצחים.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בן-ארי, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
פעם שנייה. בבקשה.
דב חנין (חד"ש):
אני אומר את הדברים בצער ובכאב. אנחנו, עמיתי חברי הכנסת, חייבים לקחת – אני מסיים בזה – לקחת את האחריות על עצמנו ועל הציבור שאותו אנחנו מובילים, ולהוביל את האנשים בארץ הזאת – את הישראלים, את הפלסטינים – לעתיד אחר, עתיד שאנחנו ראויים לו, עתיד שגם הם ראויים לו. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. אני מזמין את חברת הכנסת עינת וילף. הרשימה לא הורכבה על-פי גודל הסיעות אלא על-פי הזמן שבו הגישו הסיעות את – לכן, חבר הכנסת טיבי ביקש שאת תהיי לפניו. בבקשה. חברת הכנסת עינת וילף, לרשותך חמש דקות. אחריה – חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב.
עינת וילף (העצמאות):
כבוד היושב-ראש, תודה רבה, גם על כך שאתה מאפשר לקיים את הדיון הזה בצורה הראויה ולתת את הזמן המתאים. רבותי השרים ועמיתי חברי הכנסת, הראש והלב והגוף נמצאים היום עם משפחת פוגל, וכך מרגישים כולנו. כשמסתכלים על הרצח, חושבים עליו, מרגישים אותו, הזעם עולה מייד. ומייד ברור שלא מדובר כאן במאבקו של עם חלש לעצמאות, במאבקם של אנשים מדוכאים לכבוד עצמי. הטבח הזה הוא מעשה של מוגי לב, של פחדנים, שאין להם דבר מולם מלבד השנאה – לא אידיאל, לא שאיפה, לא רצון להשיג משהו שאפשר לכבד. מי שמחכים מחוץ לבית עד שיכבו האורות, מחכים שמשפחה תלך לישון ואז נכנסים, רוצחים ושוחטים ילדים ותינוקות בשנתם, אינם לוחמים. אלה אנשים אחוזי פחד, שאינם יודעים כיצד מנהלים מאבק של עם המבקש עצמאות ומבקש כי יכבדו אותו.
כשאנחנו בישראל מסתכלים, אנחנו אומרים: בעצם, איך אפשר להמשיך להיאחז בתקווה כשרואים דבר כזה? והרי אנחנו רוצים בכל זאת להמשיך להיאחז בתקווה. להאמין שלנצח תאכל חרב? שאין ברירה? שלכך נידונו? ובכל זאת, היתה תקופה שבה היינו במשא-ומתן, שבה האמנו בשלום, האמנו שהוא מעבר לפינה, רק או-טו-טו – ומזרח תיכון חדש. ואז, בכל פעם שהיה קורה מעשה קשה, רצח, היינו אומרים שאלה קורבנות השלום, שלא ניתן הפעם לקיצונים להרוס את השלום. ושוב ושוב ושוב אמרנו את המשפטים האלה, נאחזים בכל דרך אפשרית בתקווה, רוצים שיקיץ הקץ על הסכסוך המדמם הזה.
בסופו של דבר, ראינו שאי-אפשר להמשיך להתעלם; שהסכסוך הזה עמוק, והרבה פעמים גדול מהרצון של כל אחד מאתנו להאמין שאפשר אחרת, ועם השנים נעשה קשה יותר ויותר להמשיך להיאחז בתקווה. קשה יותר ויותר להמשיך להאמין שבסך הכול מדובר כאן בסכסוך שרק צריך למצוא איפה עובר הגבול, והנה הוא ייפתר מחר. אבל אנחנו עדיין מאוד רוצים, אני מאוד רוצה, הייתי רוצה להאמין שזה אפשרי, שאפשר להגיע להסדר, שיש תקווה, שרק אם נשב, ננהל משא-ומתן, נמצא את הדרך לחלק את הארץ, והנה יהיה שלום; הנה נמצא את הדרך לכבד האחד את השני.
אבל אני מודה שלי עצמי קשה עם השנים. קשה לאטום את האוזניים ואת הלב ואת הגוף ואת הרגש למה שקורה, למעשים פחדניים כגון אלה. וזה מוזר, כי פעם – ואני בטוחה שהרבה אנשים הרגישו בכך הפעם – הרי פעם אם היה קורה משהו כזה, כל אחד היה מייד מסתדר בבית הפוליטי שלו, ומייד אומר: זה קרה בגלל ככה, ובגלל ככה, ושלא היה שלום, ולא חילקנו, וההתיישבות, ולא צריך להיות פה. משום מה, הפעם זה היה אחרת, התחושה היתה של אחדות. התחושה היתה שקרה כאן משהו שונה וחריג, שאף אחד לא יכול למצוא את עצמו בנוחות בבית הפוליטי ורק להגיד: אני ממשיך עדיין להאמין באותם דברים שהאמנתי בהם יום קודם, ואני מסדר את מה שקרה לפי האמונה הזאת.
ולכן, צריך להבין שדברים כאלה לא עוזרים גם לאלה שרוצים להמשיך להאמין, ושפעם מאוד האמינו. הייתי פעם בטוחה, משוכנעת, שהנה רק ננהל את המשא-ומתן, הנה נמצא איפה עובר הגבול, ויהיה שלום. והיום קשה לי, הרבה יותר קשה לי כבר להאמין בכך, ועוד יותר קשה לי כשאני רואה את הטבח באיתמר. ולכן אנחנו נמצאים היום במקום שבו עוד נותרו מעט שממשיכים לאחוז בתקווה. אבל כשבאים ואומרים שישראלים, בכלל ישראל, נעה ימינה – היא לא נעה ימינה. אנשים עדיין מוכנים להאמין בשלום, רוצים להגיע להסדר, מוכנים להגיע לפשרה, יותר מאי-פעם. אבל חלק גדול מאתנו, רובנו, והרבה שהאמינו פעם, מתחילים לתהות האם באמת עומדים מולנו אנשים שמבקשים עצמאות וכבוד, או פחדנים שאין בלבם דבר מלבד השנאה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחברת הכנסת עינת וילף. חבר הכנסת אחמד טיבי, ואחריו – חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, חבר הכנסת נסים זאב גם יהיה – פשוט אני קראתי בשמו, אבל גם הוא. אתה תהיה אחרון הדוברים, כרגיל, ואריה אלדד. בבקשה, כבוד חבר הכנסת אחמד טיבי.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, מעשה זוועה נורא התרחש באיתמר. פחדן מוג לב נכנס לתוך בית בשעות לילה עם סכין, כנראה, הביט בקורבנות בשנתם בבית והרג משפחה שלמה – אמא אבא וילדים. וילדים. אני תוהה ושואל את עצמי בקול רם מה חשב אותו איש כאשר הוא ראה פנים של תינוקת ודקר אותה. בשם מי הוא עשה את המעשה הזה? אם הוא חושב שיקראו לו גיבור הוא טועה, כי הוא מוג לב, פחדן. הוא לא עשה זאת בשם העם הפלסטיני. העם הפלסטיני מרגיש מבויש באנשים כאלה, שמעוותים את דמותו ואת ה-case הצודק של המאבק לשחרור מעול הכיבוש. מאבק חייב להיות ערכי, מצפוני, הגון. יש כללים למאבק נגד כיבוש. פגיעה באזרחים היא לא אחת מהם, לרבות ילדים בשנתם, בבית, תינוקות. הוא לא פעל ממניע דתי, כי האסלאם מתנגד בתקיפות לפגיעה בילדים. הוא לא פגע בילד ממניע לאומי, כי כל התרבות הלאומית הפלסטינית מדברת על האיסור לפגוע בילד. הוא לא קרא את מחמוד דרוויש כנראה, לא קרא את תאופיק זיאד, לא קרא את מועין בסיסו, ולא קרא את עז א-דין מנסורה.
תאופיק זיאד עליו השלום הוא שאמר: אתן את מחצית מחיי כדי להפוך ילד בוכה לילד צוחק. מי שעשה זאת, עשה זאת בשם עצמו, פגע במשפחה, פשע נתעב, ופגע בעם שלו בכללותו וב-case הצודק שלו.
מה היא התנגדות לכיבוש? היא מעשה שמקרב את השחרור, לא מעשה שמחזיר את ה-case אחורה. זה סוג המעשה הזה. הוא פוגע בעם שלו ומחזיר את ה-case אחורה. מי שרוצה שיגלו אמפתיה בכל פעם שאני זועק מכאן ומכל מקום נגד פגיעה בילדים פלסטינים, חייב להשמיע קול, והשמענו קול מיידי כבר בשבת. אני כבר בשבת באתר שלי, ב"טוויטר", בצורה הברורה ביותר, התקיפה ביותר. אתמול גם ברשת ב', וב"גלי צה"ל". כי ניסו אנשים לדוג במים העכורים – איפה חברי הכנסת הערבים? כי יש מי שרוצה לרקוד על הדם, לספסר בדם הזה – דם ילדים. הדבר החמור ביותר הוא מי שמשווה את חייו של ילד ל-1,000 יחידות דיור, או ל-250, או ל-200 – זילות חיי ילדים.
אני מרגיש זעם רב כלפי הפושע הזה שעשה את המעשה. הוא ראוי לכל הוקעה מוסרית, פוליטית, לאומית. אבל אני בא לכאן בידיים נקיות, כי תמיד תמיד גינינו פגיעה באזרחים והתנגדנו לפגיעה באזרחים וחסרי ישע, לרבות ילדים. אני תמיד רוצה לשמוע, בכל פעם שנופל ילד, נהרג, או נטבח – יהודי או ערבי – קולות של הזדהות וקולות של גינוי. לא קולות של הבעת צער, אלא התנצלות אמיתית של מי שמבצע את המעשה. ולילדים האלה ולמשפחה יש שמות. נכון, יש לי ויכוח קשה, יש לנו ויכוח קשה עם המתנחלים וההתנחלויות. דעתי היא שצריך לפרק אותן, להחזיר את המתנחלים לתוך מדינת ישראל. אבל הרג של ילדים, רצח של ילדים, הוא הרבה מעבר לקו האדום.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אתה קראת להם לוחמי חופש לפני שבוע. אתה קראת להם לוחמי חופש לפני שבוע.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
הרבה מעבר – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת, אתה מבייש אותנו. פשוט מבייש אותנו.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. להוציא אותו מייד.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
להוציא אותו מייד. מייד להוציא אותו.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
להוציא אותו, הוא פרובוקטור.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הוא קרא להם לוחמי חופש.
היו"ר ראובן ריבלין:
לך מפה. אתה מבייש אותנו, אתה מבייש את כנסת ישראל.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – – אותך – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה מבייש.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה לא שומע מה הוא אומר, ואתה נכנס. אתה מבייש אותנו.
(חבר הכנסת מיכאל בן-ארי יוצא מאולם המליאה.)
קריאה:
זה לא חדש.
היו"ר ראובן ריבלין:
מספיק.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
למרות חילוקי הדעות, לאנשים האלה, כפי שאמרתי, אדוני היושב-ראש – וצר לי על חילוקי הדעות במצב שלא צריכים להיות בו חילוקי דעות – לאנשים האלה יש שמות: אודי ורות פוגל, ולילדים האלה יש שמות: יואב, אלעד והדס. פשע נתעב בוצע, והם איבדו את חייהם הזכים – ילדים טהורים – בביתם. האיש הזה הוא איש מוג-לב. הוא לא פעל בשם העם הפלסטיני, ובערבית אומרים: אל-שַעְבּ אל-פַלַסְטִינִי מִנְה בַּרַאא. אין קשר – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אין קשר.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
– – לכלל של העם הפלסטיני עם המעשה הנפשע והבזוי הזה. אני מודה לך.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת אחמד טיבי. חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. אחריה – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. אחריו – ניצן הורוביץ, ויסיים חבר הכנסת נסים זאב. חמש דקות.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, צריך לבוא ולהזכיר ולומר שמבצעי הטבח הנורא באיתמר, פראי האדם האלו, חיות הטרף הללו, אלו הבאים באישון לילה לשחוט ילדים בשנתם ולטבוח בהוריהם, צריך לומר שבעצם גזרו את דינם. הם אינם יכולים להיות עוד בני משפט. הם אינם ראויים לשום הליך אנושי, ואחת דינם – לשלם את המחיר המקסימלי על החיים שהם קטעו באבם, על חיי משפחת פוגל, ההורים אודי ורות, והילדים, יואב שנשחט בשנתו, אלעד בן הארבע שנדקר בחזהו והתבוסס בדמו עוד שעה לפחות עד שהגיע כוח החירום ועוד מצא אותו נושם את נשימותיו האחרונות, ולא יכול היה להועיל ולהושיע אותו. חושבת אני רק על הדקות האלה שעברו עליו. הדס – רק בת שלושה חודשים היתה במותה, בהירצחה, השם ייקום דמם.
אבל אל לנו לשכוח את כל אלה שנשארו, אלו שבאחת חרב עליהם עולמם, אלה שייאלצו לסחוב את הטראומה הזו לכל אורך חייהם. את תמר בת ה-12, שברגע אחד הפכה לא רק ליתומה, אלא גם לאם לשני אחיה הקטנים: לרועי בן השמונה ולישי בן השנתיים וחצי, שניער את הוריו כאשר הם מתבוססים בדמם, ולא הבין מדוע הם אינם עונים לו, מדוע אינו שומע קול. זה ירדוף אותו כל חייו כנראה.
דמם השפוך של הקורבנות זועק מן האדמה, ויש לקיים במקרה נורא זה את הכלל: עין תחת עין, חיים תחת חיים. המרצחים האלו אינם ראויים שיובאו בפני ערכאות משפטיות. אסור להביא אותם בפני שופטים. הם אינם ראויים להישפט כאחד האדם. במקרים אלה לא נתפסת גישה, לא של הכרעת דין או גזר-דין. אסור שיגיעו כלל להליך כלשהו, הם לא ראויים לו. אדוני היושב-ראש, צריך שבעניין זה, על האכזריות הנוראה שבה ביצעו את זממם, הם ראויים רק לדין אחד. כן, ואני לא מתביישת לומר זאת כאן, דין שדה על-ידי אלה המופקדים כחוק להבטיח את ביטחון אזרחינו.
חזקה שעושים ויעשו את הכול לתפוס את המרצחים השפלים האלו ולבוא אתם חשבון, ואני מתכוונת לסגור חשבון במקום. אינני מדברת כלל חלילה לא על הכללות, ובוודאי לא שמאן דהוא ייקח את החוק בידיו חלילה. אבל אלו המופקדים כחוק על הביטחון שלנו – אליהם אני מתכוונת, ולהם אני קוראת.
אדוני היושב-ראש, לצערי הרב העם שלנו למוד פיגועים, ובמקרים נוראים שלצערנו פוקדים אותנו חדשים לבקרים על מחירם הנורא והכבד, אנו נוהגים להזכיר את המשפט משירו של ביאליק בהקשר של פרעות קישינב: נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן. לצערי הרב, לנוכח הטבח הנורא הזה עלינו להוסיף ביטוי נוסף, ואם תרשו לי: רצח אם על בנים לא בראו השדים. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. אני מזמין את חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה – בבקשה, אדוני – ואחריו – את ניצן הורוביץ. גם אריה אלדד, שביקש לדבר אחרון, ידבר לפני אחרון כי חבר הכנסת נסים זאב ידבר. בבקשה.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית, ברצוני להביע את השתתפותי בצערה של המשפחה, ואני שולח תנחומים לקרובי המשפחה, ובעצם לכולם, כי המעשה מזעזע כל בן-אנוש וכל בן-תרבות. זהו מעשה מזוויע, מזעזע, ובסופו של דבר, ילד הוא ילד ורצח הוא רצח.
הדמיון לפעמים עוזר לאדם, ולפעמים הוא בעוכריו. כאשר אתה מדמיין מה קרה וחושב שזה יכול להיות הבן שלך, הבת שלך, האח שלך, האחות שלך, השכן שלך, כשאתה חושב איזה רגשות יש לבני-אדם באשר הם, ולהורים כלפי ילדים בני שלושה חודשים ופחות משנה או שיותר משנה, ממדי הזוועה רק מתעצמים.
במקרים כאלה לפעמים אנחנו מנסים להגיד שיש לעניין פן פוליטי, פן מוסרי ופן אנושי. ואני מוכן, אף שאני עושה את זה בתדירות, ואני עושה את זה הרבה פעמים, ומנסה לפלס לעצמי הבנה של המציאות בדרך של אנליזה שנעזרת בכלים האלה, אני לא מצליח להפריד.
זהו מקרה אחד, והשאלה, כבוד היושב-ראש, מה הציווי הפוליטי, המוסרי האנושי בעקבות מקרה כזה. ואני מוכרח להתוודות שאנחנו כאן לא ממציאים את הגלגל. לאורך ההיסטוריה האנושית, בעצם, תמיד היו שני סוגים של תגובות. תגובה אחת ביקשה נקם, ביקשה לספק את יצר הנקם, והוא קיים אצל כל בן-אדם כמעט, כי אנחנו בסופו של דבר בני-אדם. והתוצאה תמיד היתה ששופכים שמן על מדורת האלימות, מדורת השנאה, מדורת המוות ושפיכות הדמים.
יש תגובה אחרת, שאני רוצה להמליץ עליה כאן, והיא לעשות הכול, אבל הכול, כדי שמקרה כזה לא יקרה שוב. כדי לצאת מהמעגל של האלימות ושפיכות הדמים ולעלות על דרך השלום והפיוס. לדעתי זה הצו הפוליטי, או זה הציווי הפוליטי והמוסרי שאנחנו מצווים בו.
אני נהגתי תמיד לצטט את אחד מגדולי הוגי הדעות של המאה ה-20, מישל פוקו, שאמר: אסור לתת לפוליטיקה להשאיר מאחוריה שובל אילם של אומללות, של סבל. וזהו בדיוק תפקידנו כפוליטיקאים.
אני יכול לחזור שוב לאותו לילה על מה שקרה בו, על הזוועה הנוראית, ולחשוב שוב ושוב, בצד הבעת הכאב והצער, והלב נמס והכאב גדל כל פעם שאתה מנסה לדמיין לעצמך מה קרה – ואמרתי כבר בהתחלה, שהדמיון לפעמים הוא מפלטו של אדם מכאבים, ולפעמים הוא רק מעצים את הכאב והוא בעוכריו של אדם.
אני חושב, כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, שהמסקנה, אם אפשר להתבטא במלה כזו ברגע כזה, היא שאנחנו נעשה הכול, אבל הכול, כדי למנוע חזרה של מקרה כזה; אף שלפעמים השטן מכוון אותנו אל דרך הנקם. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת ניצן הורוביץ. אחריו – חבר הכנסת אריה אלדד, ויסיים חבר הכנסת נסים זאב. גם לרשותך חמש דקות.
ניצן הורוביץ (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אני חושב שטוב וראוי שאתה החלטת לקיים את הדיון הזה במתכונת הזאת היום. היתה לנו הצעת אי-אמון בממשלה, וחשבנו שזה לא היום וזה לא הזמן.
אין שום טעם במאבק לשחרור, גם במאבק לשחרור לאומי, אם תוך כדי כך פוגעים בחפים מפשע. שום עם לא יכול לסלול את דרכו לחירות על גוויות של תינוקות שנטבחים בסכין. רצח הוא רצח, והוא פסול ומגונה, ואין שום דרך להצדיק אותו. רצח הוא לא מאבק לשחרור, והגינוי שלנו לטבח הזה באיתמר הוא חד-משמעי, הוא נחרץ, בלי שום אמירות נלוות ובלי שום סייגים.
אני שולח מכאן תנחומים למשפחת פוגל, למי שנשאר מהמשפחה הזאת, וקורא להנהגה הפלסטינית להוקיע בכל צורה ולשתף פעולה באופן מלא בלכידת הרוצח או הרוצחים. שמעתי את הגינויים עד כה של נשיא הרשות הפלסטינית ואחרים. אני חושב שאסור להסתפק בכך, הם צריכים לקחת חלק פעיל. אני מקווה שהם עושים את זה. הרוצחים האלה צריכים להיתפס במהרה, להיות מובאים לדין, ויש למצות אתם את הדין בכל החומרה הראויה.
הייתי, אדוני היושב-ראש, מסתפק בכך ועוצר כאן את הדברים, היינו כולנו יכולים להתאחד סביב הגינוי לרצח, לולא החליטה הממשלה אתמול על בנייה של 500 בתים או דירות או יחידות בינוי בשטחים, וזו טעות חמורה. אפילו לשיטתם של תומכי ההתנחלות זו טעות חמורה. זה אומר שאם יש רצח בונים ואם אין רצח לא בונים. זה אומר שיש איזה מפתח של דירות או בתים פר-נרצח, ובעיקר זה מעיד על חוסר מנהיגות. אם צריך לבנות לשיטתכם, תבנו; אם לא צריך, אל תבנו. אבל לנצל אירוע כזה, ובאופן פבלובי או אוטומטי, סוג של אוטומטיזם, ללכת לפעולה כזאת של בנייה, זו פעולה חמורה. אמר, אני חושב חבר הכנסת ישראל חסון בבוקר, שזה ריקוד ציני על הדם. אני לא חושב. ציניות מעידה על תחכום. זה פשוט חוסר מנהיגות, סוג של פעולת תגמול שמסיטה את כל העניין לאפיקים לא ראויים.
האמת היא, חברי חברי הכנסת, שלא צריך לבנות בהתנחלויות, ואני לא רוצה לפרוט את זה לפרוטות פוליטיות. אני לא רוצה לרקוד על הדם, ואני אומר כך: הטרור חותר תחת האינטרסים העמוקים של שני העמים, של הישראלים ושל הפלסטינים, והאינטרסים העמוקים של שני העמים הם לשלום ולביטחון. וכל אדם בחלקת הארץ הזו שבין הים התיכון לירדן זכאי לשלום ולביטחון, בין שהוא ישראלי ובין שהוא פלסטיני. ורצח הוא הדבר המתועב ביותר שקיים. ואני מאמין שהדרך להסדיר את הזכות המשותפת של ערבים ויהודים על הארץ הזו היא באמצעות תהליך מדיני שיוביל לחלוקת הארץ, וכך אני מאמין.
אמרה כאן חברת הכנסת עינת וילף, הקשבתי לנאומה בקפידה, שהיא קצת נואשה או מתוסכלת מהדברים ויש לה מחשבות שניות. נכון, קשה לממש את החזון הזה. נכון, קשה ליישב את הזכויות. נכון שלא קל לקדם את הפתרון המדיני. אבל אני לא נואשתי מלהאמין בו. אני לא מאבד את התקווה, ובוודאי שרצח מתועב כזה לא יגרום לי לאבד את התקווה לשלום. וזו לא נאיביות וזו לא איזו מחשבה מופרכת. זו הדרך היחידה לקיום משותף במדינה הזו, בארץ הזו, של שני עמים. הפושע הזה, הרוצח – לא ניתן לו לקחת לאחור לא את העם שלו, את העם הפלסטיני, ולא אותנו. אנחנו לא צריכים להגיב בצורה של אוטומטיזם על רצח כזה. את הרוצח או הרוצחים צריך לתפוס ולהעמיד לדין ולמצות אתם את הדין, ובתהליך המדיני חייבים להמשיך. אסור לכרוך את הדברים זה בזה.
אני, חברת הכנסת וילף, לא נואשתי מהשלום, כי מה האופציה? מה האופציה? נניח שנואשת, נניח שנקבל, מה האופציה, מה התקווה שנותנים?
אורי אורבך (הבית היהודי):
האופציה זה לחיות.
היו"ר אופיר אקוניס:
נא לסיים, חבר הכנסת הורוביץ.
ניצן הורוביץ (מרצ):
אני מאמין שהדרך לחיות – ואני מקבל שהשאיפה שלנו צריכה להיות לחיות, ואנחנו צריכים להעמיד את החיים בראש סדר העדיפויות שלנו. כדי שבארץ הזו יוכלו לחיות אנשים בשלום ובביטחון, צריך לדבר האחד עם השני, צריך להתקרב האחד אל השני וצריך לבצע פשרות.
אני רוצה לסיים את הדברים האלה על האירוע הקשה הזה בתקווה לשלום, לפיוס ולהבנה. תודה.
היו"ר אופיר אקוניס:
תודה. אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חבר הכנסת נסים זאב, שהוא אחרון הדוברים. אחרי דבריו של חבר הכנסת נסים זאב יענה השר משה יעלון. חמש דקות, חבר הכנסת אלדד. בבקשה, אדוני.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, חברי חברי הכנסת, בני משפחת פוגל נרצחו כיוון שהיו יהודים, יהודים בארץ-ישראל. הרוצחים, עוד איננו יודעים את שמם, אבל נצר לשושלת ארוכה של רוצחים – כמעט 100 שנה קמים ערבים לרצוח יהודים בארץ הזאת. ויש להם הסגנון שלהם, אי-אפשר לקחת את זה מהם. הם אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל בידיים. באויב כזה צריך להילחם; אויב כזה צריך להרוג. אבל בבית הנורא ההוא באיתמר נרצחו חמישה, ועוד לפני שיבואו הרוצחים על עונשם צריכים ראשי העם לבוא ולהצהיר: ידינו לא שפכו את הדם.
אחרי שכבר לכאורה הדברנו את הטרור והכרענו אותו, אנו עדים לתחייתו. מה הפיח בו רוח חיים לאחרונה? לא רק כישלון נקודתי כזה או אחר של מנגנוני ביטחון שלנו, או להבדיל שלהם – התרעה, גדר, שומרים. רוח החיים בטרור הרצחני הזה הופחה משום ששוב התעוררה התקווה של ארגוני הטרור להקים מדינה שלמה, מדינת טרור בלב הארץ. שוב ושוב הם שומעים ומבינים כי היהודים בנסיגה, בבריחה, בלחץ להציע הצעות מדיניות חדשות, ויתורים מדיניים חדשים כדי להקים להם מדינת טרור בלב הארץ. התוכניות המדיניות הללו – זו הרוח החיה במפרשי הטרור. יש לה שמות רבים: שתי מדינות, נסיגה חד-צדדית, הכרה בהכרזה חד-צדדית, מדינה פלסטינית בגבולות זמניים; הכול היינו הך – מדינת טרור בלב הארץ.
מי ממנהיגי ישראל היום יכול לבוא ולומר: ידי לא שפכו את הדם הזה של מדינה פלסטינית בלב הארץ? שמענו היום את שר החוץ אומר שלהערכתו, באותה רשות פלסטינית ה"חמאס" חזק מה"פתח", ואם הם יקימו מדינה שם, אז הם ודאי יעלו לשלטון. אני חושב שהוא צודק בהערכותיו. אז כל מי שמוכן לתת יד להקמת מדינה כזאת הוא שמפיח רוח חיה במפרשי הרוצחים.
ועוד דם שנשפך, והוא אותו הדם, הוא הדם ששופכים כל אלה שעושים דה-לגיטימציה לציבור המתיישבים. גם אני יודע לגנות את מעשי "תג מחיר". הם לא מוסריים, הם פוגעים בהתיישבות, הם פוגעים בחפים מפשע. אבל בשם הפעולות נגד פורעים כאלה או אחרים עושים דה-לגיטימציה לציבור שלם של מתנחלים.
עמד כאן השר לביטחון העורף לפני שבוע ואמר, שמתנחל שמחזיק סכין על צווארו של חייל צה"ל, ולכן באימון לקראת תע"מ יורים בו והורגים בו, זה תרחיש סביר. חלפו 48 שעות, ושוב למדנו מי מחזיק סכין בארץ הזאת ומי השוחט. לבוא מהבמה הזאת ולעשות דה-לגיטימציה לציבור שלם ולהגיד: כן, ממנו עלולים לצאת אוחזי סכינים על צווארם של חיילים? השר וילנאי, איך לא התביישת לומר את המלים האלה מעל הדוכן? איך? איך מלאך לבך – – –
השר להגנת העורף מתן וילנאי:
– – – אתה יודע את זה היטב. אתה אמרת את זה.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
התרחיש שלך היה סביר, להערכתך, ולכן יש צורך לתרגל אותו.
השר להגנת העורף מתן וילנאי:
אתה אמרת, לא אני.
היו"ר אופיר אקוניס:
הוא מייד יסיים ואתה תוכל להשיב לו. בבקשה, אדוני. תוכל להבהיר את הדברים מהבמה.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
וכשיורים כדורי צבע או גומי במתיישבים עושים להם דה-לגיטימציה, כי במי יורים? יורים באויבים. וכשכולאים חייל שבא ואומר: אני חוזר לבנות את ביתי – את מי כולאים? כולאים פושעים. גם את הדם הזה שופכים. שופכים ועושים דה-לגיטימציה למתיישבים, שהם בחייהם ובמותם בונים את ארץ ישראל.
היו"ר אופיר אקוניס:
אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת אלדד. השר וילנאי, אתה רוצה להבהיר?
השר להגנת העורף מתן וילנאי:
אני חושב שאמרתי דברים ברורים.
היו"ר אופיר אקוניס:
תודה. חבר הכנסת נסים זאב, ואחריו יעלה ויבוא השר משה יעלון.
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, השבת זו שבת זכור – את אשר עשה לך עמלק, ועם עמלק אין משא-ומתן. יש דבר אחד: תמחה את זכר עמלק; לא תשכח. עמלק היה תכמן גדול, ידע מתי לצאת למלחמה נגד עם ישראל. ואתה עייף ויגע – כשעם ישראל, קצת תש כוחם, הוא ניצל את ההזדמנויות כדי להכות בהם.
הרצח, שהיה אכזרי, ברברי, של אותם רוצחים בני-בליעל שפלים, שבליל שבת באים ופשוט שוחטים תינוקות במיטתם, האכזריות הנוראה הזאת – זה לא קיים. אנחנו אפילו לא יכולים בתפיסה האנושית שלנו להבין איך אנשים יכולים לעשות זאת. אבל אולי אנחנו שוכחים את ההיסטוריה, אולי אנחנו קצת חיים בקהות חושים. כל האינתיפאדה, במשך שנים, רצחו תינוקות, נכנסו למסעדות, התפוצצו עם אוטובוסים שלמים, תינוקות, עגלות, ראינו דם נשפך בלי סוף במשך שנים.
ובסופו של דבר, אדוני היושב-ראש – ראש הממשלה, אני מאוד מעריך אותו, אבל הוא נותן מוסר ואומר, ובצדק, שההסתה ברשות הפלסטינית מתמשכת בבתי-הספר. אבל אני רוצה לומר לעצמנו: טול קורה מבין עיניך. מי שקרא את הכתבה ומכיר את זה – כבר היו הרבה דיונים בעניין הזה – שלוחמי המילואים שלחמו בג'נין מנהלים תשע שנים מאבק לטיהור שמם. ועל מה המאבק? המאבק הוא שמציגים אותם כרוצחים, כנאצים. הם שואלים אותנו – לא את הרשות הפלסטינית, אותנו: איפה המדינה? איפה הצבא? איפה החברה? היכן הפרקליטות? פתאום אף אחד לא מכיר אותנו. הרופא החטיבתי של הכוח שלחם בג'נין – לא נשכח את 23 ההרוגים. ואני זוכר, אדוני היושב-ראש, כאשר פואד אמר: אני מאוד התלבטתי, אבל אני לא מתחרט. זה כאב לי המשפט הזה שהוא אמר, ש-12 חיילים נהרגו, כשהוא יכול היה להרוס כליל את אותו בית שהיו בו מחבלים. זאת אומרת, על-פי חוקי המשפט לא היתה שום בעיה להרוס את הבית, אותו בניין שיצאה משם אש וניסתה להרוג את חיילי צה"ל – – –
היו"ר אופיר אקוניס:
במבצע "חומת מגן".
נסים זאב (ש"ס):
ודאי, זה מבצע "חומת מגן". במקום הזה היתה מלכודת מוות, ו-12 חיילים נהרגו בבית הזה.
מלחמת ג'נין, שיצאה להגן, לאחר הטבח בערב חג הפסח במלון "פארק" בתל-אביב – – –
היו"ר אופיר אקוניס:
בנתניה.
נסים זאב (ש"ס):
בנתניה, סליחה. הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי – בג"ץ בעצם התיר את הקרנתו בישראל. אבל מה הבעיה של הסרט? הסרט הוא רק סרט – שחקנים ובמאי אתה יכול לראות – אבל הוא כולו מלא דברי נאצה, דברי בלע והסתה ושנאה, והוא קובע שהיה טבח בג'נין. הסרט קובע שבית-החולים בג'נין נהרס, נמצאה שם גופה של ילד בן שמונה, שנשים הרות גולגולתן רוצצה, ושנמצאו בורות-בורות שמולאו בגופות אזרחים, ושגופה אחת של אשה נרמסה על-ידי טנק.
אני רוצה לומר לכם: רבותי, אם אנחנו לא מבינים שבעיר ג'נין, עיר המתאבדים – ורוב המתאבדים יצאו משכם ומג'נין – התנהל קרב ארוך, מסובך ועקוב מדם, ונהרגו עשרות פלסטינים, אבל כמעט כולם היו מחבלים. הסרט הזה מכתים את צה"ל, את המדינה, את ערכיה, והוא משריש את השנאה שמתפשטת בעולם ומשמש חומר גלם לגולדסטונים למיניהם. אז אין פלא, אדוני היושב-ראש, שאנחנו רואים אפילו סטודנטים, סטודנטיות, בארצות-הברית, באירופה, שמציגים את חיילי צה"ל כקלגסים.
לכן אני חושב, אדוני היושב-ראש, ההצהרה של ראש הממשלה, כאשר הוא בא ואמר שבעקבות הפיגוע צריך לשנות מדיניות ולתת עוד בנייה; הם רוצחים ואנחנו בונים – אנחנו צריכים לבנות בלי שום קשר. המדיניות של ממשלת ישראל צריכה להיות ברורה לפחות בדבר שיש בו קונסנזוס, לגבי אריאל, לגבי אותן ערים, מעלה-אדומים, ירושלים, שעל כך אין חולקים.
היו"ר אופיר אקוניס:
תודה רבה.
נסים זאב (ש"ס):
אני בעד לבנות בכל מקום, אבל אני אומר, איפה שיש קונסנזוס בתוך הממשלה ואין חולקים בעניין הזה.
אני רוצה לקוות שהרצח הזה, הנורא והמזעזע – ועם ישראל שותף באבל הכבד הזה – ילמד לקח, אותנו קודם כול, שנפנים את זה עמוק ונדע שעם רוצחים כאלה אין משא-ומתן. ועם כל הרצון אולי של הרשות הפלסטינית, שרוצה אולי לעשות שלום, כל עוד יש ארגוני טרור שהם מובילים אותה, באמת הבעיה היא חמורה שבעתיים.
היו"ר אופיר אקוניס:
תודה. אני מאוד מודה לך. השר משה יַעֲלוֹן, תיקנו אותי פה. אמרו לי שזה יַעֲלוֹן ולא יֵעֱלון. זה הגיע ב-אס.אם.אס מצופה שראה את השידור שלנו ומתקן אותי בניקוד. מדהים הדבר הזה.
עינת וילף (העצמאות):
– – –
היו"ר אופיר אקוניס:
מה זה?
עינת וילף (העצמאות):
מזל שיש מי שמקפיד.
היו"ר אופיר אקוניס:
כן, יש שם מצלמות. מצלמות האח הגדול. בבקשה, אדוני השר.
השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, בשעה קשה זו כל חברי הבית, כפי שגם נשמע כאן, מאוחדים בגינוי הרצח הנתעב שאירע באיתמר, ומאוחדים בתנחומים למשפחות פוגל ובן-ישי ולבית איתמר על הירצחם של אודי, רות וילדיהם: יואב בן ה-11, אלעד בן הארבע והדס, שעוד לא מלאו לה ארבעה חודשים.
מניסיוני אני משוכנע שצה"ל וכוחות הביטחון ירדפו וישיגו את הרוצחים, איש מהם לא יינקה. אני משוכנע שצה"ל ידע גם לתחקר את האירוע ולהפיק ממנו לקחים.
אני חייב בהזדמנות הזאת לשבח את פעילותו של צה"ל בשנה האחרונה, בשנים האחרונות, באופן שהתרגלנו לכך שאירוע מן הסוג הזה איננו עניין שבשגרה, כפי שלצערנו חווינו בתחילת העשור הקודם לנוכח מתקפת הטרור הפלסטינית עם למעלה מ-1,000 הרוגים.
כמי שמכיר את ההתמודדות עם הטרור, עוד בהיותי במדים השתכנעתי שטרור איננו צומח בחלל ריק, וגם במקרה הזה תשתית הטרור מתחילה בחינוך. יכול להיות המאבק הזה לאומי, דתי – אנחנו למודי מאבקים כעם יהודי, כמדינת ישראל – אך כדי להגיע לשפל מדרגה כזה נדרש הסבר לגבי אותו בית-גידול שבו גדל אותו מרצח או גדלו אותם מרצחים.
ואני אומר את זה בצער, כמי שעוקב אחרי הסכסוך הישראלי–פלסטיני, מתוך מגע אישי, מאז היותי מפקד אוגדת יהודה ושומרון, טרם אוסלו, ומאז היותי ראש אמ"ן, לאחר אוסלו. וכבר בקיץ 1995, חודשיים לאחר התמנותי לראש אמ"ן, נכנסתי לראש הממשלה רבין, זיכרונו לברכה, עם אמירה מאוד פשוטה: אדוני ראש הממשלה, אני חייב להתריע בפניך התרעה אסטרטגית. אינני רואה את יושב-ראש הרשות הפלסטינית דאז, ערפאת – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
לא שומעים, אדוני היושב-ראש.
השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:
– – – איננו מכין את עמו לדו-קיום אתנו, עם מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אלא להיפך. וכדי להגיע למסקנה הזאת לא הייתי זקוק למקורות המודיעין המתוחכמים, די היה לי לצפות בתקשורת פלסטינית או לפתוח ספרי לימוד, כפי שמשרדי עושה גם למעלה משנה.
ולצערי, גם בעת הזאת אינני איש בשורה לגבי אותה קרקע גידול שבה צומחים מרצחים, משום שכאשר מתקיימת הכחשה גורפת של זיקת העם היהודי לארץ-ישראל; כאשר יש הכחשה אפילו לגבי קיומו של עם יהודי, משום שיהדות היא דת, היא איננה לאום, היא איננה עם – ועל כך התעקש אבו מאזן שלא להכריז על שתי מדינות לשני עמים גם באנאפוליס לא כל כך מזמן – כאשר מתחנך דור צעיר, מגיל שלוש, לשנאה; כאשר ילדים בני שלוש כבר חוגרים חגורות נפץ, מעריצים את המחבלים המתאבדים, השהידים, וכאשר כיכרות נקראות על שמם, יש הערצה כלפיהם – על הקרקע הזאת לא צומחים, לצערי, דו-קיום ותרבות של שלום.
גם מה ששמענו כתגובה על הרצח, עם הניסיונות של ההנהגה הפלסטינית לתקן נוכח הנזק שנגרם להם בזירה הבין-לאומית באשר לאופי הרצח וטבעו, זה איננו משביע רצון. דברים צריכים להיאמר בצורה ברורה על-ידי הנהגה לעם באמצעי התקשורת שלהם. כמובן לגנות מייד כל ניסיון של שרים כאלה ואחרים שם להטיל את האחריות לרצח על יהודים שעשו את זה בכוונה כפרובוקציה, או במקרה אחר, להכחיש בכלל רצח של ילדים מתישהו, מעולם. גם פה, לצערי, לא המקרה הראשון שאני חווה – – –
היו"ר אופיר אקוניס:
היתה אמירה של שר בממשלת הרשות הפלסטינית שהאשים יהודים ברצח הזה?
השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:
היתה אמירה כזאת, שזו פרובוקציה, וכנראה המתנחלים עשו.
היו"ר אופיר אקוניס:
זה גינוי – – –
פניה קירשנבאום (ישראל ביתנו):
לא שומעים. לא שומעים.
משה מטלון (ישראל ביתנו):
לא שומעים אותך.
היו"ר אופיר אקוניס:
אני שואל – לפי מה שהוא אומר – היתה אמירה של שר ברשות הפלסטינית, שהאשים יהודים כסוג של פרובוקציה בטבח הנוראי הזה – –
השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:
היתה אמירה שהמעשה הזה – – –
היו"ר אופיר אקוניס:
– – מעבר לחוסר הגינוי ששמעתי בנפרד?
השר לנושאים אסטרטגיים משה יעלון:
האמירה הזאת – גם ראש הממשלה ציטט ממנה היום בתחילת ישיבת הסיעה – של שר ברשות הפלסטינית, שטען שזו פרובוקציה של המתנחלים וזה לא נעשה על-ידי פלסטינים; ושר אחר טען שלא יכול להיות שהפלסטינים עשו את זה, הם מעולם לא רצחו ילדים. ואני ראיתי ילדים נרצחים במצר, באותו פיגוע שבו אם ושני ילדים ועוד שני אזרחים נרצחו, וראיתי משפחה שנטבחה באלון-מורה, וכמובן, ראיתי את פיגועי ההתאבדות הקשים, שלא הבחינו בין נשים, גברים וטף, באוטובוסים, בבתי-קפה, במסעדות וכן הלאה.
ולכן, כל עוד הקרקע הזאת אינה משתנה – ואני מכוון לשם בכוונה – אז באמת קשה לראות את השלום מעבר לפינה. ואני אומר את זה כמי שמאוד רוצה שלום, מייצג ממשלה שמאוד רוצה שלום, עם כל ההתקפות עליה. כמי שחווה מלחמות, אני מת שיהיה שלום, אבל איני משלה את עצמי. כמי שאפילו היה מוכן, טרם התוודעותי לעומק הבעייתיות של הסכם אוסלו – האמנתי בפשרה טריטוריאלית. כמי שעד היום מקדש חיי אדם מעל אדמה, לנוכח מה שגיליתי אז, ואשר לצערי לא השתנה בצורה משמעותית עד היום, כל עוד הצד השני איננו מכיר בזכותנו לחיות כמדינת הלאום של העם היהודי כאן ומטמיע את זה במערכת החינוך שלו, כל הסכם שנחתום צפוי לסוף כמו הסוף של התהליך אחרי קמפ-דייוויד, בפתיחת מלחמת הטרור הפלסטינית בספטמבר 2000, ועוד כהנה וכהנה אפשרויות, אך ודאי לא לדו-קיום בין שני עמים בחלק הארץ הזה.
באשר לביקורת שנשמעה כאן על מדיניות הממשלה בעניין הבנייה ביהודה ושומרון, אני לא רואה בהחלטה שקיבלנו במוצאי-שבת תגובה ספציפית על הרצח, ודאי לא "תג מחיר" לרצח. אנחנו כממשלה, מסיבות כאלה ואחרות, אף שאנחנו דבקים בזכותנו לחיות בארץ הזאת, לבנות בארץ הזאת, קיבלנו על עצמנו כמה הגבלות. קודם כול, הן הגבלות שקיבלו ממשלות קודמות, כמו למשל לא להקים יישובים יהודיים חדשים ביהודה ושומרון. זאת היתה ההבנה בין שרון לבוש, כשממשלת ישראל דאז קיבלה את מפת הדרכים. אך באותה נשימה נאמר שלא ניתן להקפיא חיים ביהודה ושומרון, ולכן תתאפשר בנייה שתאפשר התפתחות טבעית, המאפשרת חיים נורמליים.
עם האמירה הזאת ועם המדיניות הזאת התחלנו את דרכנו כממשלה, ונתקלנו באמירה אמריקנית בעניין הצורך לנסות להביא קודם כול את העולם הערבי – כבר שכחנו את זה; רצינו מאוד את העולם הערבי סביב השולחן, וכדי להביא את העולם הערבי לקחנו על עצמנו התחייבות לאפשרות של הקפאת בנייה. אז העולם הערבי לא בא. הסירוב היה בערב-הסעודית, למי שכבר שכח, כשהנשיא אובמה הגיע לריאד, והמלך עבדאללה סירב בפניו פעמיים תמורת אותו פיקדון של הקפאה להתייצב למשא-ומתן אזורי, כמי שאמור לשבת לשולחן. ואחר כך ניסו לשכנע אותנו להביא את הפלסטינים לשולחן דרך אותה החלטה על השהיית הבנייה, או הקפאה, כפי שקוראים לזה, במשך עשרה חודשים, גם זה לא עזר. ואף-על-פי-כן, אף שעברנו את התקופה, ולא התקבלה החלטה חדשה על הקפאה, לקחנו על עצמנו כמה ריסונים, לצורך העניין, מטעמי רגישות, מטעמי הידברות, בעיקר עם ידידינו שמעבר לאוקיינוס, והדבר לא עזר.
מה שקרה בסוף השבוע הגדיש את הסאה: גם לא באים לשולחן, גם לא מוכנים לנהל משא-ומתן ישיר, ואנחנו סופגים וסופגים וסופגים. בעצם בהחלטתנו חזרנו, מבחינתי, להבנות שהיו בין בוש לשרון.
זה משקף, לצערי, גם את ההבדל בין האתוס הציוני לאתוס הפלסטיני. שניהם קשורים למדינת ישראל. האתוס הציוני הוא אתוס של בנייתה, והאתוס הפלסטיני הוא אתוס של הריסתה. כן, אנחנו דוגלים בבנייה, בפיתוח, בהפרחת שממה, בתרומה מדעית לעולם, בתורה, בדרך ארץ, לבנות ולהיבנות. זה האתוס שלפיו חיו וגידלו את ילדיהם אודי ורות פוגל ז"ל, וזה האתוס שלפיו פועלת ממשלת ישראל. יהי זכרם של הנרצחים ברוך.
היו"ר אופיר אקוניס:
תודה רבה, אדוני. אתה מציע להסתפק בתשובתך? זאת הצעה לסדר-היום. אין הצעות אחרות, אז אנחנו לא צריכים להצביע על כך. מסתפקים בתשובת השר. תודה רבה. עוברים להצעות חוק?
אורי אריאל (האיחוד הלאומי):
אין הצבעה?
היו"ר אופיר אקוניס:
מכיוון שמסתפקים בהצעת המציעים. האם כל המציעים, כל המציעים שנמצאים פה, מסתפקים בתשובת השר? התשובה היא: כן. אף אחד לא אומר שלא, חבר הכנסת בן-ארי. חבר הכנסת אלדד, אתה לא מסתפק? אתה לא מסתפק. מה אתה מציע?
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
דיון במליאה. אני לא יכול להציע משהו אחר.
היו"ר אופיר אקוניס:
טוב. השר ביקש להסתפק בדבריו. יש הצעה אחרת. השר, חבר הכנסת אלדד מבקש דיון במליאה. אם אין לך התנגדות, אז אפשר לתת שתי הצעות אחרות. דיון במליאה. הדיון התבצע, זה היה דיון, אבל פורמלית יש הליך של העברת ההצעה לסדר-היום לדיון במליאה. הדיון התקיים בפועל. ובכן, יש שתי הצעות. אם כך, אנחנו יכולים לתת לחבר הכנסת עזרא ולחבר הכנסת בן-ארי, שביקשו עמדות נוספות, לאחר תשובת השר. חבר הכנסת גדעון עזרא – דקה, ולאחר מכן חבר הכנסת בן-ארי – דקה. מהצד, כמובן. בבקשה, אדוני.
גדעון עזרא (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מוכרח לומר, שמעבר לגינוי החד-משמעי לפיגוע הזה, סגן ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה, בוגי יעלון – יצא לי להיות אתו ביהודה ושומרון, בשטחים שבהם אנחנו מדברים עכשיו, ואני מוכרח לומר כמה דברים.
לפני כמה חודשים היה פיגוע בבית-חגי, ושם נהרגו – זה היה בני-נעים, אבל התושבים מבית-חגי. זה היה בדרום יהודה. עכשיו הפיגוע היה בשומרון, אזור פרובלמטי מאז ומתמיד. אני בטוח ששירותי הביטחון וצה"ל ימצאו את מי שביצע את הפיגוע הזה, אבל אני לא בטוח שאנחנו לא צפויים לאירועים דומים בעתיד. נדמה לי שהפתרונות – אני לא שומע פתרונות לעשרות-אלפי מתנחלים שנעים יום-יום בדרכי יהודה ושומרון; אני לא שומע להרבה מאוד יישובים שאין בהם גדרות – מה שכן היה באיתמר. אני, בצד הדברים האלה שנעשים כיום, הייתי שמח לקבל גם הצעות לפתרונות.
אני לא חושב שהדרך היא שאחרי כל פיגוע אנחנו צריכים לסגת, אבל אני גם בטוח שעמדת ראש הממשלה על בניית 400 דירות לא משפרת את מצבנו כהוא-זה בשום מקום, כולל ארצות-הברית. אני מצפה מאוד מהממשלה שנהיה מעשיים, ונלך קדימה בתוכנית שראש הממשלה אמר שהוא בונה כרגע. תודה.
היו"ר אופיר אקוניס:
אני מאוד מודה לך, חבר הכנסת גדעון עזרא. חבר הכנסת בן-ארי, לפני שאתה הולך – או אתה לא הולך, למען האמת – מכיוון שבדקתי עם יושב-ראש הכנסת, שניהל את הישיבה בין 16:00 ל-17:00, ואתה הוצאת על-ידו, כך נמסר לי. אני לא הייתי בחלק הזה של הישיבה, הוא הוציא אותך. אתה יכול לחזור – – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
הוא לא הוציא אותו.
היו"ר אופיר אקוניס:
חבר הכנסת רותם, אני מדבר. אם כשאסיים לדבר יהיה לך משהו לומר, אתן לך. בדקנו את הדבר על-ידי מזכירת הכנסת, לא על-ידי; לי אין קשר פה. נאמר לי שאתה הוצאת מהדיון על-ידי יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן ריבלין, שניהל את הישיבה, ולכן, לפי תקנון הכנסת, כיוון שאין הצבעה – אתה יכול לחזור להצבעה, אבל כיוון שיש כאן הסכמה, קודם כול, אתה לא יכול לדבר ב-60 שניות שיש לך, או אין לך, כפי שאמרתי.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר אופיר אקוניס:
ודאי.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – – זכות הדיבור – – –
היו"ר אופיר אקוניס:
לא, לא, לא. קודם כול, הכללים הם בוודאי לכולם. זה ברור כשמש.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – – אם רובי ריבלין, שאומר לי "לך מפה", יש לו דין אחד לבן-ארי או שזה גם לאויבים? גם לאויבים?
היו"ר אופיר אקוניס:
זה תשאל אותו. אדוני, אני אקריא לך: "קריאה לסדר והוצאה מישיבה".
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר אופיר אקוניס:
"הוצא חבר כנסת מישיבת הכנסת כאמור בסעיף קטן זה, רשאי הוא להיכנס לאותה ישיבה אם הרשה זאת יושב-ראש הישיבה או לצורך הצבעה בלבד". ובכן, אין לך, אני מצטער. יש תקנון.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אנחנו נבדוק את האלמנט הזה.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
תבוא להצבעה, תבוא להצבעה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מי שאל אותך בכלל?
היו"ר אופיר אקוניס:
אני לא – בסדר, תזכור מה שאתה רוצה. אני מצטער, אני לא קובע כאן את הדברים. אנחנו צריכים להצביע או שלא? מישהו מבקש להצביע על כך שההצעה לסדר-היום על הרצח באיתמר תובא לדיון במליאה כפי שהציע חבר הכנסת אלדד, או שכולם מסכימים? אפשר להצביע, כולם יהיו, אני עובר להצבעה. אין בעיה. נעבור, הכי טוב, נצביע. חבר הכנסת אלדד מציע להעביר למליאה.
ובכן, אנחנו נעבור להצבעה למען הסדר הטוב. מי בעד, מי נגד, מי נמנע?
הצבעה מס' 1
בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 16
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
היו"ר אופיר אקוניס:
ובכן, 16 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. ההצעות לסדר-היום בנושא: הרצח באיתמר, תובאנה לדיון במליאת הכנסת.