קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
המהומות במצרים
היו"ר יצחק וקנין:
אנחנו ממשיכים בסדר-היום: המהומות במצרים, הצעות לסדר-היום שמספרן 4872, 4877, 4880, 4886, 4888, 4889, 4890, 4895, 4903, 4915 ו-4917. ראשונת הדוברים – חברת הכנסת מירי רגב, ולאחריה – חבר הכנסת זבולון אורלב, ולאחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
תגיד שאין תשובת שר.
היו"ר יצחק וקנין:
למה אין תשובת שר? יש שר. השר המקשר נמצא פה כרגע.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
השר ארדן, אתה משיב? – – –
היו"ר יצחק וקנין:
ללא תשובת שר. חברת הכנסת מירי רגב, יש לך שלוש דקות.
מירי רגב (הליכוד):
כבוד היושב-ראש, תודה רבה, כבוד השר ארדן, סגן שר החוץ, חברי הכנסת הנכבדים, במצרים נשבר מחסום הפחד. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הפחד נעלם. ההמונים גילו שהם יכולים לקרוא "מוות למובארק" ולא קורה דבר. מאות של אנשים, המונים שאמרו: די.
הלחם, הפיתה, היא הבסיס שעליו נשענת החברה המצרית. בפיתה של המצרים אסור לשחק, כפי שאומר ד"ר גיא בכור. הפיתה הפכה לסמל. איכות חיים ירודה, אין מה לאכול, משטר דיקטטורי מול יד רכה של הסתננות של עשרות אלפי פלסטינים לסיני, הסתננות הטרור והעובדה שהאסלאם הקיצוני ו"האחים המוסלמים" ניגחו את מובארק, מחייבים אותנו להבין שגורמי טרור רדיקליים שלא מטפלים בהם בזמן ביד קשה, לצד משבר כלכלי קשה – מביאים את ההמונים לרחוב, הם מביאים להפיכות, למהפכות, שלצערי לא בטוח שהן ייטיבו עם העם.
העולם הערבי רוחש, וחושש כי האירועים במצרים יובילו את הזעזוע למדינות נוספות, כפי שקרה תמיד. מנהיגים רבים אמורים להיות מודאגים, לא רק מלך ירדן אלא גם אסד, אחמדינג'אד. מעכשיו הכול פתוח, הכללים השתנו והכול יכול לקרות.
חבל רק שהמדינה החשובה ביותר, ארצות-הברית של אובמה, לא השכילה להבין שהיציבות במזרח התיכון חשובה בשלב זה מהדמוקרטיה, כי דמוקרטיה תוביל לעליית משטר האסלאם הקיצוני, כפי שהיה בבחירות שלנו בעזה: הם כפו עלינו בחירות וקיבלנו את ה"חמאס", את הטרור.
האירועים במצרים מוכיחים שוב את חולשתו של כל גוף מודיעיני להבין חברות. על ראש הממשלה להקים גוף במדינת ישראל שיעסוק במודיעין אזרחי, במודיעין של חברות אזרחיות. משבר הפיתה יכול להפיל ממשלות, ולא רק מה שקורה בין הדרג הצבאי לדרג המדיני או בין גורם כזה לגורם אחר.
המציאות החדשה במזרח התיכון מחייבת אותנו לחשיבה מחדש על האיומים, על האתגרים – הצבאיים והמדיניים; מחייבת אותנו לחשוב על גודלו של הצבא, על בניין הכוח ועל הפעלתו. לא עוד מלחמות קונבנציונליות של צבא מול צבא בחזית אחת או שתיים, אלא מלחמה של מוקדי טרור הפוגעים בעורף, באזרחים שלנו בכל רחבי הארץ, ויפה שנתעורר שעה אחת קודם.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחברת הכנסת מירי רגב. אחריה יעלה חבר הכנסת זבולון אורלב, ואחריו – חבר הכנסת מוחמד ברכה. לרשותך, חבר הכנסת זבולון אורלב, שלוש דקות.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ברור לחלוטין שמדינת ישראל, כמו כל יתר מדינות העולם – אין להן רשות ואין להן סמכות להתערב בעניינים הפנימיים של מצרים. זאת זכותה של מדינת מצרים לכלכל את ענייניה כפי שהיא מבינה, וחובתנו לכבד את כל התהליכים שמתרחשים שם. את כל המחשבות שיש לנו אנחנו יכולים לחשוב לעצמנו, אבל כמדינה עלינו לומר בצורה ברורה וגלויה שמדינת ישראל תכבד כל החלטה כפי שהיא תתקבל במצרים.
אבל חובתנו להיערך גם לתסריט הגרוע. והתסריט הגרוע – שיהיה אשר יהיה במצרים, יהיה איום על הסכם השלום. הסכם השלום הוא נכס אסטרטגי למצרים כמו גם למדינת ישראל, אבל המצרים יכולים להחליט באשר לעניינים האסטרטגיים שלהם כפי הבנתם, וחובתנו לדאוג לעניינים האסטרטגיים של מדינת ישראל, גם בעניינים הביטחוניים, גם בעניינים האנרגטיים וגם בכל מה שקשור במערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי.
אני מאוד מאוד מקווה שכל המשברים הפנימיים שמתרחשים במדינת ישראל, הן באשר למינוי הרמטכ"ל והן ביתר התחומים, לא יפריעו לחלוקת תשומת לב ראויה של מי שמופקד על העניינים האלה, על מנת שמדינת ישראל לא תמצא את עצמה בהפתעה, וכל מה שמדינת ישראל צריכה לעשות, חייבים להדגיש שוב, לא יכול להיעשות תוך איזו התערבות בנעשה במצרים. בעניין הזה צריכים להיות חדים וברורים, והייתי מצפה מראש הממשלה שיבהיר את זה בצורה ברורה.
אינני מסכים כל כך עם אמירתו שכל דמוקרטיה במצרים תשמור על הסכם השלום. יכול להיות שזאת חובתו של ראש ממשלה להצהיר כך, אבל בהיערכות צריך להיערך לתסריט הגרוע, והוא שיקרה אשר יקרה במצרים, יש סיכון להסכם השלום.
אני חושב שמדינת ישראל בשלב הזה לא צריכה להשמיע שום איום ולא צריכה להשמיע שום הצהרה אלא חייבת לעשות את הדרוש. ואם כבר עושים את הדרוש, צריך להבין שיש שינוי יסודי במדינות העולם הערבי במזרח התיכון, וההיערכות צריכה להיות גם בתחום הזה.
ועוד מסקנה אחת, שכל הסכמי השלום – שאנחנו מייחלים להם ומתפללים להם – צריכים להיעשות תוך נטילת סיכונים ביטחוניים מינימליים, מתוך הבנה של האי-יציבות השוררת במשטרים מסוימים, במדינות מסוימות ובחברות מסוימות בעולם הערבי. זאת המציאות ואין בלתה, ולכן הדרישות שמדינת ישראל דורשת בכל הסדרי שלום, בכל הסכמי שלום, צריכות להיות כאלה שלא לוקחים שום שוליים של סיכון. פירוז צריך להיות פירוז ותביעות אחרות צריכות להיות תביעות חד-משמעיות. עם כל הכבוד לערבויות בין-לאומיות, הן חשובות אבל הן לא חזות הכול. חזות הכול צריכה להיות בהסדרים הביטחוניים שמדינת ישראל צריכה לתבוע מכל מי שיעשה אתה הסכם שלום.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת זבולון אורלב. יעלה חבר הכנסת מוחמד ברכה, ואחריו – חבר הכנסת נחמן שי. חבר הכנסת ברכה, שלוש דקות, ואם תצטרך נוסיף לך.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני – מעל הדוכן הזה וגם, בימים האחרונים, מעל במות אחרות, עשיתי אותו דבר: אני שולח ברכה חמה מכל הלב להמוני העם במצרים שיצאו לרחובות כדי לזעוק את זעקתם, כדי להעלות על נס את דרישותיהם ואת זכויותיהם לדמוקרטיה, לצדק חברתי, לעצמאות כלכלית ומדינית. ואני חושב שהתופעה הזו של יציאת ההמונים באה אולי כדי להודיע לעולם הודעה פשוטה אחת – שהעם החליט להיות הריבון במצרים, ויש לכבד, ועל כל המדינות בעולם לכבד את רצונו של העם במצרים, ושלא ייראה המחזה הנפסד שמתקיים מעל הדוכן הזה – שהתקיים לפני שעה קלה על הדוכן הזה – של ראש הממשלה שרוצה לסרטט את מצרים על-פי המידות של ישראל. מצרים היא המדינה הערבית הגדולה ביותר, היא מנהיגת העולם הערבי, וגדול על ממשלת ישראל לבוא ולסרטט משטר ואומה כמו האומה במצרים.
אני כאן חושב שיש צורך שהניעור הזה ישטוף את כל העולם הערבי, שהעם יהיה הריבון האמיתי. ואם ישראל רוצה למדוד את ההתרחשויות האלה לטווח הקצר, היא יכולה לראות אשליה של חוסר יציבות, ואז יכול מי שיכול – והיום שמענו דיבורים כאלה, שזו שעת הכושר לסיים כמה חשבונות צדדיים. יש מי שחושב שתחת האירועים האלה הוא עכשיו יפנה מכה לעזה או ירתיח את העניינים עם אירן או יעשה משהו בצפון, בלבנון.
אני רוצה מכאן להזהיר את ממשלת ישראל לבל תהיה שבויה באשליות. בסופו של דבר – וזו הקריאה שאמרתי לראש הממשלה בעת שעמד כאן – הוא צריך ללמוד קרוא וכתוב בשפת האזור, האזור המתחדש, האזור של העמים. ואם הוא התחמק מהשלום ודרישותיו, ואם הוא הפנה עורף לזכויות של העם הפלסטיני עד כה, הוא צריך לקרוא ולראות את המפה העתידית. הדבר הזה לא יכול להימשך.
ואם הוא כאן, ראש הממשלה, עומד כאן כדי ללמד את אבו מאזן, הנשיא הפלסטיני, איך להפיק את הלקחים מהאירועים האלה, ראוי לו, לראש הממשלה עצמו, ללמוד הוא בעצמו את הלקחים האמיתיים. והוא צריך להחליט שישראל קיימת באזור או נושמת דרך ריאה מלאכותית מעבר לאוקיינוס. היא רוצה לחיות במקום הזה או תהיה שלוחה של המערב ושל האינטרסים האמריקניים – זו ההחלטה שעומדת על שולחנה של ממשלת ישראל. כל החלטה שמתעלמת מעמי האזור, מהאינטרסים של העמים באזור, כל החלטה שמתכחשת לעם הפלסטיני, סופה שתביא לאשליות קטסטרופליות ומסוכנות. תודה רבה, אדוני.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת נחמן שי, ולאחריו – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
נחמן שי (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, אני אמשיך בנושא שהתחלנו לדבר עליו קודם. אני רוצה להעיר בהקשר של המשבר במצרים את ההערות הבאות: ראשית, ישראל לא יכולה להשפיע על התהפוכות הנוכחיות בעולם הערבי, אבל אסור לה להסתפק בהבעת דעה ודאגה מפי מקורות ביטחוניים עלומים או בהתבצרות מאחורי המתרסים השחוקים של "אין עם מי לדבר", ו"תמיד הזהרנו אתכם שאי-אפשר לסמוך על הערבים". מוטב שישראל תביט מעבר למקומות האלה ותזהה את ההזדמנות הטמונה בהתערערות של הסדר האזורי הישן. אם ראש הממשלה יפעל נכון הוא יוכל למנף את קריסת המשטרים מסביב לשיפור משמעותי ביחסי ישראל וארצות-הברית.
אחרי כמה ימים של היסוסים הנשיא ברק אובמה התייצב לצד המפגינים בכיכרות של קהיר והתנער בפומבי ממובארק. נאמן לאידיאולוגיה שלו, אובמה הפקיר את בן חסותה של אמריקה לטובת הבטחה מעורפלת לדמוקרטיה. אבל שיקוליו היו ריאליסטיים ולא רק ערכיים. מן הסתם העריך שמשטר מובארק אבוד ומוטב ללכת עם המנצחים ולא לדבוק בלוזרים. עמדת אובמה מדאיגה בוודאי את שליטי ירדן, סעודיה ומדינות המפרץ, שחוששים עכשיו מהתקוממויות דומות בארצותיהם ומבינים עכשיו שהאמריקנים יפקירו אותם לגורלם.
כשאובמה ויועציו מביטים במפת האזור, הם רואים רק מדינה אחת שעליה יוכלו לסמוך, וזו ישראל. אובמה מסתייג מנתניהו וממדיניותו כלפי הפלסטינים, אנחנו יודעים, אבל אחרי שאיבד את בעלי-בריתו, מנקודת ראות אמריקנית, בטורקיה, בלבנון, במצרים, וידידיו בירדן ובמפרץ חרדים לשלטונם, הממשל האמריקני יתקשה להיות בררן.
זוהי עכשיו שעת מבחן של נתניהו ושל שר הביטחון אהוד ברק. בין כל הדברים שהם מטפלים בהם, זה הדבר החשוב והמרכזי שעליהם לעשות. עכשיו הם יצטרכו להצדיק את טענותיהם שישראל היא הווילה בג'ונגל, מוצב החוץ של המערב במזרח התיכון; אם יתנהלו נכונה. במקום לנצל את המשבר האזורי להרחבת ההתנחלויות, הם יוכלו לנצל אותו להדק את שיתוף הפעולה הביטחוני והדיפלומטי עם וושינגטון.
גם לישראל אין הרבה ברירה. אחרי שאיבדה בתוך פחות משנה את הבריתות האסטרטגיות עם טורקיה ומצרים, עליה לחפש במהירות ידידים חדשים, הן באזור והן מעבר לים. יש לקריסת המשטר הישן בקהיר השפעה עצומה על מצבה האזורי של ישראל. הוא עלול לסכן את הסדרי השלום עם מצרים ועם ירדן. זה זמן שאנחנו צריכים לשבת ולחשוב לאן אנחנו לוקחים את עצמנו, מה אנחנו רוצים שיהיה פה וכיצד אנחנו משפיעים על המצב ולא רק עוקבים אחריו בדאגה. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת נחמן שי. יעלה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ולאחריו – חבר הכנסת איתן כבל.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האירועים בזמן האחרון מזכירים לי שיר של יהודה פוליקר, ששר: "איזה עולם יפה ממש,/ זה מזרח תיכון חדש./– – – אלה הם חיינו בזמן האחרון,/ יכול להיות יותר טוב,/ יכול לבוא אסון./ ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה,/ מי הבא בתור ומי בתור הבא – – – זה מצטלם כמו מלחמה,/ זה נשמע כמו יריות" – זה לא נשמע כמו דמוקרטיה, אדוני היושב-ראש, זה לא נשמע כמו שלטון העם. כשאני מסתכל מסביב אני מחפש דמוקרטיה בעולם הערבי. אני מוצא דיקטטורות, אני מוצא רודנים, אני מוצא אייטולות, אני לא מוצא שום דמוקרטיה. ומי שמשלה את עצמו שמדובר פה בדמוקרטיה, אז יכול להמשיך לשגות באותן אשליות.
גם אובמה הבוגדן, שבגד ברגע אחד במי שהיה אצלו רק לא מזמן, נאם אצלו באוניברסיטת קהיר על האסלאם, ודברי שבח על השלטון בקהיר, בהרף עין, בהרף עין הפנה גב לבעל-ברית, וצריך לומר את זה לכל אלה פה שחוזרים ומדקלמים פה: ארצות-הברית היא ידידתה הטובה ביותר של ישראל. ואני אומר שוב ושוב: ארצות-הברית היא ידידתה הטובה ביותר של ארצות-הברית, ונפסיק להשלות את עצמנו בעניין זה.
אבל, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לחזור 30 שנה אחורה; בדיוק 30 שנה אחורה. ראש הממשלה דיבר היום על 30 שנה של שקט. גם בסוריה יש שקט. גם בירדן היה קודם שקט. אבל תמורת השקט המדומה הבנים שלנו ובני-הבנים שלנו ישלמו את המחיר הזה, שתקום שם חליפוּת אסלאמית במצרים; והיא תקום, אדוני היושב-ראש, שאף אחד לא ישלה את עצמו. מי שמושך שם בחוטים זה "האחים המוסלמים", שמטרתם אחת: להשתלט; לא רק על ישראל, זה בשבילם כסף קטן, על אירופה. אירופה היא היעד שלהם.
אני הייתי בחבל-ימית. אני למדתי, אני גדלתי, גרתי שם בימית. וראיתי את הטירוף של החרבת ההתיישבות הפורחת, התיישבות עובדת אמיתית, מתוך אשליה שאנחנו מביאים פה שלום. ומה הבאנו על עצמנו? הבאנו את הגבול עד אלינו.
משום מה לא מדברים היום בכנסת על כך שהשבוע הזה, אם הייתי מעלה לסדר-היום את זה שבתחילת השבוע הזה, בחתונה בנתיבות, נופל "גראד" במרחק 40 מטר מחתן וכלה ורוקדים וחוגגים – לא היו מעלים, זה לא מעניין. מעלים את כל הדברים שסביב. לא מתביישת, גברת ראש האופוזיציה, וראש הממשלה, שהביאו עלינו את האסון הזה, את החלום הרע הזה, את חלום הבלהות של הסכם – או יותר נכון הבריחה, בלי הסכם, אפילו, הבריחה מעזה. התנתקנו. התנתקנו? הבאנו על עצמנו אסון. איך הוא אומר? "זה מצטלם כמו מלחמה,/ זה נשמע כמו יריות". יכול להיות יותר טוב אבל יותר סביר שבא עלינו אסון.
ולכן אני מבקש מהמנהיגים שלנו: תסתכלו, לא על 30 שנה, אדוני ראש הממשלה, שלא נמצא פה; התפקיד שלך הוא להסתכל על הדורות הבאים. אני אולי לא אחיה עוד 30 שנה, אבל בעזרת השם ילדי, בני ובני-בניהם רוצים לחיות במדינה בטוחה, במדינה שגבולותיה בטוחים, במדינה ששומרת על ערכיה, ולא מוכרת את כל מה שיש לה בגלל כל מיני אפיזודות.
משפט אחרון: העניין של יהודה ושומרון זה לא רק הטילים שייפלו על יהוד ועל אור-יהודה. העניין של יהודה ושומרון זה עתודות הקרקע, המדינה הריבונית, שיש לנו כל הזכויות עליה, ולאף אחד אחר לא. לא היתה פה מעולם יהודה פלסטינית. יהודה היא מדינת יהודה. שומרון – המקור של מלכי ישראל. זה לא לחינם השמות האלה. מי הם ה"פולשתינים" האלה? מאיפה הם באו? מי הם בכלל? מתי היתה פה מדינה פלסטינית, את מי אנחנו מרמים? והדורות הבאים שלנו, שיצטרכו, גם במעמד של שלום, להיחנק בערפיח של גוש-דן, בזמן שכל מרחבי הארץ – שלנו הם. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי. יעלה חבר הכנסת איתן כבל, ולאחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים.
איתן כבל (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני סגן השר, אדוני השר, ראו, ברגע זה שאני עומד כאן יש מהומות מאוד קשות במצרים; כך, לפחות לפי כלי התקשורת. ואני אומר לכם שלצערנו, לפחות אלה שסברו שהשלום עם מצרים היה דבר מיותר ולא נכון, רק עכשיו אנחנו, יותר מכל דבר אחר, מבינים את העוצמה ואת החשיבות האסטרטגית של השלום עם מצרים. ובעזרת השם, בעזרת השם, אני מאוד מקווה שתהיה התוצאה אשר תהיה, בסופו של התהליך הזה יקום ממשל שם, כזה או אחר, שידע להמשיך ולתת את היציבות, הן החברתית, הן הכלכלית והן הביטחונית, מול מדינת ישראל.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
אל תפריע. אל תפריע, אני לא מרשה לך. חבר הכנסת בן-ארי, תראה, יש לך איזה מנהג גרוע במליאה. אתה, אף אחד לא מפריע לך. אף אחד לא מפריע לך, אמרת דברים קשים.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
השאלה – – –
היו"ר יצחק וקנין:
אתה לא תפריע, אתה לא מנסה להפנים את הדברים שמדברים אתך. יש לך איזו זכות יתר פה להפריע פה לכולם, מתי שאתה רוצה, איך שאתה רוצה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
לא. אל תפריע. אתה לא חייב לענות לו.
איתן כבל (העבודה):
אדוני היושב-ראש, אתה צודק, אני לא חייב לענות לו.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חוזר ואומר: אנחנו צריכים באמת להיות מודאגים מהמצב הזה. אני לא רציתי לדבר היום על העניינים הביטחוניים. כולם או הרוב, אלה שמדברים, או חלקנו, נכנסים לאיזו סוג של בהלה – מה יקרה. אני לא יודע, אני רוצה לקוות לטוב. אני מאלה שחושבים שאולי יכול להיות שהמצב גם יהיה יותר טוב. אין ספק שזה מכניס אותנו לאיזה מצב אחר.
שוב, דווקא מה שקורה במצרים בימים אלה מחזק אותנו, כמה היה חשוב, איזה מעשה גדול עשה ראש הממשלה, זכרו לברכה, מנחם בגין, בהבאת השלום עם מצרים.
אני אומר יותר מכך: אני לא יודע מה יהיה בעתיד. אבל העניין, ואתה זוכר את זה, אדוני היושב-ראש, ספר שופטים, כמעט כולו: ותשקוט הארץ.
היו"ר יצחק וקנין:
40 שנה.
איתן כבל (העבודה):
40 שנה, 30 שנה, 20 שנה. יכול להיות שכל האזור הזה נכנס לסוג של "ותשקוט הארץ". 20 שנה? 30 שנה? 40 שנה? תמיד נקווה, אדוני סגן השר, שזה יהיה מה שיותר זמן.
אבל ברור לנו שמה שקורה היום במצרים זה הרבה מעבר לעניין של רק מערכת היחסים בינינו לבינם. יש שם התקוממות אמיתית, כנה, שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנה, של עם שקם. בכל הכבוד וההערכה שלנו והרצון שלנו לתת, באמת, כבוד – ירשה לי אדוני על הזמן – לתת את הכבוד למובארק על אשר שמר בכל כוחו, כפי שפעל בעת מלחמה כך פעל בעת שלום לשמור על השלום בינינו לבין מצרים. אבל, חברים יקרים, אנחנו כאן יודעים שההתקוממות היא על רקע אזרחי טהור, נקי. מעמד הביניים – אם אפשר לדבר על מעמד ביניים במצרים, כי זה לא רק אותם עניים שאנחנו נוהגים לבוא ולדבר עליהם; זה העם קם. מעמד הביניים, הכוח המרכזי שמוביל את מצרים, קם ואמר: די, אנחנו לא יכולים להמשיך.
אומר לכם את זה כך: זה היה קצת פתטי לראות מעת לעת, אדוני השר, שכלי תקשורת ניסו בכוח לדחוף לכל מיני מפגינים, לשמוע את דעתם על ישראל. זה היה באמת באמת פתטי. אם היה איזה אחד שדיבר או אמר איזה משהו, מייד עטו עליו, מה הוא כבר אומר על ישראל, נציג מצרים מדבר על ישראל. בסך הכול זאת הפיכה, זאת מהפכה של עם שקצה נפשו.
אני לא יודע, אני מקווה שהכול יהיה בסדר, ואני נזהר בלשוני.
היו"ר יצחק וקנין:
אם אפשר, משפט אחרון, חבר הכנסת כבל. אני אפשרתי לך – – –
השר זאב בנימין בגין:
אם אפשר. רק עדכון – ממש לאחרונה. על-פי מה שנמסר לי, ארגוני האופוזיציה – החילונית – החליטו להיכנס לאותו משא-ומתן, לאותו דיאלוג שהוצע להם, עם סגן נשיא מצרים עומר סולימאן. אני חושב שיש משמעות רבה להודעה הזאת.
איתן כבל (העבודה):
אמת, הלוואי. הרי אנחנו כאן לא כדי – – –
השר זאב בנימין בגין:
– – –
איתן כבל (העבודה):
ודאי ודאי, אני לא, אבל בכל זאת, אי-אפשר – בכל הכבוד, גם יודע אדוני השר בני בגין שזה לא עניין של מה בכך מה שקורה שם עשרה ימים. זה מה שאני מתכוון, זה מה שבאתי להגיד. אני לא רוצה לדבר בסופרלטיבים לכאן או לכאן. אבל עם זאת – אם אני מסיים, אדוני, בשני משפטים מרכזיים: משפט אחד – ראינו, ורואים, את חשיבותו של השלום עם מצרים כאבן מרכזית של כל אשר קורה פה באזור; מצד שני, אי-אפשר להתעלם מהמצוקה האמיתית שפרצה מתוך העם. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת איתן כבל. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, האמת, אני רוצה לחזק את מה שאמר חבר הכנסת, חברי איתן כבל. אני צופה בטלוויזיה כבר ימים. מעט מעט מאוד ססמאות שהן נגד ישראל או אמריקה. אלה לא ההפגנות הגדולות שכולם – בכוח, אני רואה שהישראלים, כנראה זאת תכונה, בכוח רוצים לדחוף את עצמם שם. האנשים שם מדברים על מצב כלכלי ירוד, על עוני, רוצים חופש, רוצים דמוקרטיה. בקושי אתה תמצא איזה ססמה או שתיים. ואתם – אפילו אחד ממנהיגי "האחים המוסלמים" בבריטניה, כמאל אל-הלבאווי, הביאו אותו לריאיון, אני שמעתי אותו מדבר. אמרו לו: אם אתם תגיעו לשלטון, האם אתם תבטלו את השלום עם ישראל? אמר: לא. אולי זה טריק. אבל אתם בכוח רוצים את עצמכם שמה, אני לא יודע למה.
כל המהפכה הזאת, התחילו אותה הצעירים, צעירי "פייסבוק", "טוויטר" – שזו באמת אחת התופעות שמאוד מגלמות את מהפכת, או מפץ המידע והאינפורמציה. האנשים האלה מסמלים באמת את האמרה האנגלית: knowledge is power. הם יודעים יותר, אז באופן טבעי, באופן אוטומטי, רוצים שינוי, רוצים לשנות את המצב במצרים.
באמת, פה, מעל הבמה הזאת, אני רוצה – ואני מתפלל שהשינוי במצרים יעבור בצורה מסודרת ובשלום ובלי שפיכות דמים, כי באמת מצרים היא יקרה לנו, יקרה לי, יקרה לכל ערבי.
אני חושב שמצרים היא מעצמה, מעצמה אזורית. היא יכולה לאזן והיא יכולה להשפיע על הכול. בסוף, אדוני היושב-ראש, כמי שמתעניין בהיסטוריה, הרבה מזרחנים התבדו וטעו בקשר לעם המצרי. מזמן היו אומרים שהמצרים לא מורדים, לא עושים מהפכות – המנטליות הפלאחית, שהיא מקבלת את הכול, לא מתנגדת. יש ססמה של אחד הסופרים, כאשר שאלו אותו מהי מצרים, הוא אמר: מצרים היא שלוש מלים: מפיש, חשיש, בקשיש, כך הוא אומר. אבל העם המצרי – מהמהפכה נגד נפוליאון ב-1798, מהפכת עוראבי 1880, מהפכת 1919, מהפכת 1952, והנה המהפכה של היום, והשינוי שאנחנו מייחלים שיעבור בשלום ובאמת יביא דמוקרטיה, קדמה, חופש, צדק חברתי וכלכלי.
תפסיקו באמת לדחוף את עצמכם בכוח שם, ובאמת גם תלמדו את הלקח מאמריקה. אין לאמריקה חברים, יש אינטרסים בסוף. אתה משרת את האינטרס האמריקני? אתה חברו של Uncle Sam. לא – אז זורקים אותך. כדאי ללמוד את הלקח.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ולאחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת משה גפני.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה לגנות בכל לשון את המתקפה הרצחנית של כנופיות ממשלת השלטון על המפגינים בכיכר תחריר בקהיר. אני רוצה להביע את תמיכתנו המלאה בדרישות הצודקות של העם המצרי לדמוקרטיה, לחופש, לצדק חברתי, למיגור השחיתות, לסילוק הרודנות. אלה תביעות צודקות. העם המצרי וכל העמים הערביים רשאים ליהנות מזכויות אדם, מקדמה ומחופש. מה שקורה במצרים משליך על כל העולם הערבי.
בשבילנו זה לא עניין חיצוני. מצרים היא ערש התרבות הערבית המודרנית, היא המוקד של הזהות התרבותית הערבית. אנחנו גדלנו – – –
משה גפני (יהדות התורה):
גם התרבות העתיקה.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
גם העתיקה, בסדר. אבל אני מדבר על התרבות המודרנית. העתיקה – היא יותר ממקום אחד, המודרנית, המוקד שלה היה קהיר. לכן קהיר בשבילנו היא לא עוד עיר, היא העיר שגיבשה את זהותנו. לכן העניין הוא עניין שלנו, עמוק עמוק, זר לא יבין עד כמה עמוק העניין הזה מבחינת כל אזרח ערבי, בוודאי אזרחים ערבים שחיים בתוך ישראל, שהיו מנוכרים או מבודדים מכל העולם הערבי והקשר היחיד הרגשי, התרבותי, היה דווקא עם קהיר.
עכשיו אני רוצה להגיד ולהגיב על מה שאמר ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, בקשר לעידן האי-ודאות. אני חושב, חבר הכנסת גנאים וחברי הכנסת, אנחנו צריכים להגיד את האמת וצריכים להקשיב לאמת, וכדאי שכולם ישמעו את האמת: העם המצרי והעמים הערביים בכלל, יש בהם זעם רב, כעס רב על מה שמחוללת ממשלת ישראל לעם הפלסטיני, וזה יבוא לידי ביטוי בתהליכי דמוקרטיזציה. לכן התוצאה, והמסקנה המהירה שצריכה להיות היא הפוך מה שאמר מר בנימין נתניהו; היא דווקא למהר ולפתוח את הדלת למשא-ומתן רציני, להקפאת ההתנחלויות, להגיע להסדר מאוזן, כי בתהליכי דמוקרטיזציה השליטים הערבים לא יכולים עוד לסגור עסקות בטלפונים בין פואד למובארק. זה לא יעבוד ככה, הציבור לא ייתן. הציבור לא ייתן שישראל תפציץ את עזה במשך שבועיים והעולם הערבי ישתוק. זה לא יעבוד ככה. לכן, מפגיני קהיר חושבים – ואני בטוח שהם חושבים ככה – שזכויות אדם לא ניתנות לחלוקה והן לא נגמרות במצרים, וגם לעם הפלסטיני מגיעות זכויות אדם.
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת – – –
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
ואם ישראל לא תכבד אותן, יש לה אכן בעיה, לא רק עם ההמונים במצרים – אני מסיים – אלא עם כל ההמונים בעולם הערבי. המסקנה, להקדים תרופה למכה. התרופה היא להגיע להסדר אמיתי, אחרת יש לישראל אכן בעיה גדולה מאוד, לא פשוטה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יעלה אחרון הדוברים, חבר הכנסת משה גפני. רבותי, להצעה הזו אין תשובת שר, אז אנחנו נשמע הצעה אחרת של חבר הכנסת דב חנין, ואחרי כן הצבעה.
משה גפני (יהדות התורה):
סגן שר החוץ לא משיב?
היו"ר יצחק וקנין:
אין תשובת שר, לפי מה שכתוב אצלי: ללא תשובת שר. שלוש דקות. אם סגן השר, או מישהו – – –
משה גפני (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, קודם כול, מה שאמר חבר הכנסת מסעוד גנאים, אני מסכים אתו לחלוטין. אסור לנו להתערב בשום צורה שהיא במה שנעשה במצרים, במה שנעשה בכלל במדינה אחרת, בעם אחר. כל אחד והצרכים שלו, הרצונות שלו, התחושות שלו. אסור לנו להתערב, ואני שמח שלא הממשלה, וגם הנאומים כאן בכנסת – אנחנו לא מתערבים במה שקורה שם.
אבל אני מבקש ללמוד שני לקחים. הלקח האחד, הסכם השלום הוא הסכם שהחזיק מעמד 33 שנה, הסכם ששומר על יציבות. אני במתח, במתח גדול. קודם כול, אני מתפלל לקדוש-ברוך-הוא שזה יסתיים שם הכול לטובה. אני במתח גדול. לפי דעתי כולנו צריכים להיות במתח, כל אחד לפי השקפת עולמו. האם אכן יהיו שם חילופי שלטון, האם אכן המציאות תהיה שאנחנו נראה משטר חדש? ואני לא מתערב, אני לא אומר מי צריך להיות, מה צריך להיות. לא מתערב. אבל אם יהיה משטר חדש, האם הסכם השלום ממשיך.
המשמעות של העניין, גם לגבי משא-ומתן עם הפלסטינים, גם לגבי משא-ומתן עם מדינות אחרות – ואני, על כל פנים, מעוניין שיהיו הסכמי שלום עם כולם – השאלה המרכזית תישאל: מה יקרה כשיהיו חילופי שלטון. לכן, אני שמח על העובדה הזאת שכולם מדברים על כך – כולם, המפגינים, ומה שאנחנו שומעים בכל העולם – שהסכם השלום יימשך. מבחינתנו, זה דבר מאוד חשוב.
הדבר השני – וכמובן, המשטר במדינת ישראל איננו דומה למשטר במצרים. הוא דמוקרטי במהותו, הולכים לבחירות, מחליפים שלטון אם השלטון איננו מצליח. אני רוצה להגיד מה הבסיס של מה שאני למדתי מההפגנות. הבסיס הוא שיש פער מעמדות. יש קבוצה שהיא קבוצה עשירה ויש – מי קרא לזה? חבר הכנסת איתן כבל – מעמד הביניים, מעמד הביניים שמרגיש שלא דואגים לו, שהוא עובד, חי בעוני. אין דאגה לציבור הזה, והכול התפרץ בלבה. אף אחד לא היה ערוך לכך, אף אחד לא ידע שזה יקרה. כל הפרשנים, כולם, לא צפו את התהליך הזה. כלפי מה הדברים אמורים? אני כמובן אומר: אנחנו משטר אחר, אנחנו משטר דמוקרטי, אבל מי שער למה שקורה היום בציבור במדינת ישראל – הזעם, ההתמרמרות, הרוגז על הפגיעה במעמד הביניים, על הפגיעה בשכבות החלשות – – –
שלמה מולה (קדימה):
הדלק.
משה גפני (יהדות התורה):
בדלק. למה לקחת לי את המלה? כולכם הולכים לקחת קרדיט עכשיו על העניין הזה? הדלק, המים, כל המסים העקיפים. אנשים מרגישים שחונקים אותם כלכלית. אני שמחתי לשמוע את ראש הממשלה אומר כאן בפעם הראשונה שהוא הולך לקיים דיון, ומהר, עם שר האוצר, שחזר כבר ארצה, עם נגיד בנק ישראל, והוא ייתן מהר תשובה לכנסת ולציבור.
איתן כבל (העבודה):
למה תמיד אחרי, אבל?
משה גפני (יהדות התורה):
לא חשוב. לא חשוב, אתה יודע מה?
איתן כבל (העבודה):
בסדר. לא חשוב.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אבל אתם כל כך בטוחים שהתשובה שלו – – –?
משה גפני (יהדות התורה):
לא, לא. חבר הכנסת ברכה, לא.
מוחמד ברכה (חד"ש):
כבר חוגגים בתופים.
משה גפני (יהדות התורה):
לא, אני לא חוגג. לא חוגג. אני אומר: צריך ללמוד לקח.
מוחמד ברכה (חד"ש):
יקיים דיון. בסדר.
משה גפני (יהדות התורה):
אני אומר: צריך ללמוד לקח. אתה לא יכול למתוח את החבל עם הציבור עד הקצה. אתה לא יכול. אתה לא יכול לפגוע פעם אחר פעם אחר פעם. עכשיו אני יודע, המדיניות היא מדיניות ברורה: מורידים את המסים הישירים, מורידים את מס החברות ב-1% – –
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.
משה גפני (יהדות התורה):
משפט אחרון. – – ומעלים את המסים העקיפים. זה נכון מבחינה כלכלית לו היינו, לא מדינה שיש בה אזרחים שונים אלא חברה כלכלית של פחיות בירה, זאת היתה מדיניות כלכלית נכונה. אנחנו לא כאלה. אנחנו מדינה שיש בה שכבות חלשות, יש בה מעמד ביניים ויש גם עשירים בעלי מפעלים.
אני אומר לכם, אנחנו צריכים להתפלל שמה שקורה במצרים בסופו של דבר יהיה גם לטובת העם המצרי וגם לטובתנו, שאנחנו השכנים שלהם ואנחנו בשלום אתם. אבל גם צריך להפנים את הלקח: מדינה איננה יכולה להיות חברה כלכלית, היא צריכה להיות חברה חברתית. היא צריכה להעצים את הכלכלה, ודאי שצריך שהצמיחה תעלה, כפי שמדינת ישראל היום נמצאת בה, אבל אסור לשכוח את מעמד הביניים והאנשים העניים, וכשאתה מעלה את מחיר הדלק אתה מעלה אחרי זה את מחיר התחבורה הציבורית; כשאתה מעלה את מחיר המים הנכים והקשישים, הציבור החלש משלם הון תועפות. זה לא יביא פה למהפכה נוסח מצרים או תוניסיה, אבל זה יביא לחילופי שלטון בבחירות דמוקרטיות.
ולכן, אני, כחבר קואליציה וכמי שנושא תפקיד מטעם הקואליציה, כיושב-ראש ועדת הכספים, אני אומר: עד כאן. אי-אפשר להמשיך עם ההעלאות האלה. צריך להוריד וללמוד את הלקח הזה. תודה רבה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה. תודה רבה לחבר הכנסת משה גפני. חבר הכנסת וסגן יושב-ראש הכנסת יצחק וקנין, בבקשה.
יצחק וקנין (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת שלפני כשבועיים ישבתי בשיחה עם שר האוצר, ואחרי חצי שעה ישבתי גם עם ראש הממשלה בשיחה אישית, ואמרתי להם את תחושות הבטן שלי. אמרתי לראש הממשלה שלדעתי הציבור הישראלי עומד בפרשת דרכים, ואני לא אומר את הדברים סתם. אמרתי לו: אני מרגיש את זה בסופי שבוע, כאשר אני נפגש עם אנשים בקניות שאני עושה, ואני שומע את הזעקה של הציבור. אמרתי לראש הממשלה שאם הממשלה ממשיכה בקו שלה, ההערכה שלי היא שהממשלה הזאת תיפול ותעלה ממשלה אחרת. כי – אני אומר את זה לימין: הציבור הימני במדינת ישראל לא יבחר בציבור השמאלי. זה לא יעזור, מי שימני הוא ימני. הוא לא יפיל ממשלה ימנית, גם כשהוא יגיע לרגע שהוא צריך להיכנס לקלפי ולהכניס את הפתק ולהחליט אם הוא בוחר בממשלת מרכז או ימין, הוא יבחר ימין. כי הוא ימני. אבל הוא יפיל את הממשלה על העניין החברתי. אמרתי את זה לראש הממשלה: הם יפילו אותך, ואתה תחזיר את הליכוד ל-12 מנדטים. אמרתי לו בשיחה אישית את הדברים. ולפני כן גם דיברתי עם שר האוצר.
אני רוצה להגיד לכם משהו. אני בוועדת הכספים הצבעתי נגד העלאת מחירי הדלק; אני חושב שהיחידי מהקואליציה. החלטתי לשבור את הכללים באותה תקופה, ואמרתי – אמרתי גם למה זה יוביל.
מוחמד ברכה (חד"ש):
במצרים?
יצחק וקנין (ש"ס):
לא, לא. עוד לא התחיל מצרים. עוד לא התחיל העניין של מצרים. גם לפני שבועיים עוד לא התחיל העניין של מצרים. אני אמרתי לראש הממשלה: תחושות הבטן שלי, שהציבור הישראלי עלול לצאת לרחובות. ואני אומר את זה באחריות.
תראו, רבותי, לא צריך להיות איזה חכם גדול כדי להרגיש את הדברים, אלא יש דבר אחד שצריך להבין אותו: אם אזרח ישראלי צריך לרכוש דירה ב-1.5 מיליון שקל, כשאותה דירה עלתה 700,000 שקל לפני שלוש וארבע שנים, אין לו בנמצא הסכומים האלה. תבינו, אני לוקח את אותם מקומות שנקראים פריפריה. אם בשלומי אזרח משלם 2,500 שקל על דירה שהוא שילם עליה 1,200 שקל לפני שלוש שנים, בשכירות, את הסכום הזה הוא היה יכול לתת למשכנתה ולקבל דירה במחירים כאלה. היום את המחיר הזה הוא משלם עבור השכירות. אני שואל אתכם, לאיזה שכיר – הוא עוד משלם 100% יותר בשכירות – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
מה, מי ששילם 1,000 שקל?
יצחק וקנין (ש"ס):
1,200 – הוא משלם 2,400 בשלומי היום. שלומי. אני אומר לכם את זה באחריות, אני גר, אני חי, מכיר את האזור. אני שואל אתכם, לאיזה שכיר עלה השכר ב-100%? תראו לי שכיר אחד.
הממשלה צריכה לקבל החלטה. אמרתי לראש הממשלה: קיבלת החלטה לעבוד בתשתיות, 28 מיליארד שקל לחמש שנים; תקבל החלטה על הבינוי: חמש שנים אתה משקיע 10 מיליארד שקל, תקבל החלטה, לא בשנה אחת. 10 מיליארד שקל, לקחת את השיכון, לבנות בנייה ציבורית. יש חוסר של 100,000 יחידות ועוד פיגור, כל שנה, ב-15,000. אי-אפשר. וזה, דרך אגב, בכל המגזרים – במגזר המיעוטים, במגזר הדתי, החרדי, בכל המגזרים הבעיה היא בעיה. ואם לא ניתן לה פתרון, רבותי, זה יבוא מהשטח, זה לא יעזור.
המצב הכלכלי של המדינה הוא לא מצב למטה למטה; המצב הוא טוב. יש עודפי גבייה. ואני אומר לכם משהו שהציבור אולי לא יודע אותו: בחודש ינואר יש עודפי גבייה מעל 1 מיליארד שקל. ינואר. אני לא רוצה להגיד 2 מיליארד. אני יודע. רק בדלק לבד, ההכנסה – למרות מה שאמרו לנו שההכנסה הולכת להיות בשנתיים 2.4 מיליארד, מהתוספת האחרונה – אני מודיע לכם: מעל 4 מיליארד שקל המדינה מכניסה. מעל 4 מיליארד שקל, רק בדלק. עכשיו, אני שואל, ריבונו של עולם – – –
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
איפה הכסף?
מוחמד ברכה (חד"ש):
לאן הולך הכסף?
יצחק וקנין (ש"ס):
תראו, רבותי, אני מדבר במלוא הרצינות. אני מסיים.
מוחמד ברכה (חד"ש):
לאן הולך הכסף?
יצחק וקנין (ש"ס):
אני מסיים, אני מסיים. אני רוצה להגיד לזכותו של ראש הממשלה משהו. בשיחה האישית שלי אתו הוא אמר לי: וקנין, אני מודיע לך, אני הולך לטפל בדלק, להוריד אותו – במלים האלו – במים אני הולך לטפל, בשיכון אני הולך לטפל. הוא אמר. יעשה, יעשה. לא יעשה, אני מודיע לכם: הוא לא יהיה ראש ממשלה. זה לא יעזור. תודה.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אני מקווה בשבילך שהוא לא יטפל בזה כפי שהוא מטפל בלוד.
היו"ר אורי מקלב:
תודה לחבר הכנסת יצחק וקנין. באין תשובת שר – הצעה אחרת. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.
דב חנין (חד"ש):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. יש משהו מאוד טבעי בדיון הזה, שהתחיל במאבק לדמוקרטיה במצרים ומסתיים כנראה במאבק לדמוקרטיה בישראל. אז ללא ספק תנועת ההמונים המרשימה הזו של העם המצרי היא תנועה לא רק מרשימה, היא תנועה שמעוררת הרבה מאוד אופטימיות. היא תשובה מאוד נחרצת לאותה חשיבה גזענית, שאמרה שדמוקרטיה לא מתאימה לעולם הערבי. דמוקרטיה קיימת, מאבק לדמוקרטיה פעיל, ותנועה כזו מרשימה, אני חושב שעוד תילמד בספרי ההיסטוריה של שינויים ומהפכות בעולם. כמובן, אני מאחל לעם המצרי קודם כול שהמהפכה הזאת תצליח ושהיא באמת תוביל לשינויים מתקדמים, ומאחל את זה לעם המצרי, לכוחות המתקדמים במצרים, ומקווה שזה מה שיקרה.
מכאן לישראל, אדוני. בזמן שבעולם הערבי מנשבות רוחות רעננות של דמוקרטיה, אצלנו, לצערי הגדול, המחנק הולך וגובר בכל מיני יוזמות אנטי-דמוקרטיות, בכל מיני יוזמות נגד החברה האזרחית, בכל מיני מהלכים גזעניים, וגם בהכבדת נטל המס, הכבדת נטל המדיניות הכלכלית-חברתית, לא רק על העניים אלא גם על שכבות הביניים.
אני מקווה שאנחנו נדע ללמוד מהשכנים שלנו, ושגם אצלנו נוכל לייצר מחאה עממית דמוקרטית מרשימה כזו, שתדע לחבר בין המאבק ללחם, לעבודה, לזכויות, לבין המאבק לדמוקרטיה אמיתית, שבה בני-אדם באמת יכולים להשפיע על מה שקורה בחברה שלהם. גם אצלנו, אדוני היושב-ראש, יש טייקונים. גם אצלנו, אדוני היושב-ראש, יש קשרים בעייתיים בין הון ושלטון. זה לא קורה רק במקומות אחרים. אני מקווה שגם אצלנו תהיה מחאה והתנגדות לדברים הקשים והבעייתיים האלה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה. ואנחנו, אם כך, נעבור להצבעה. מי שבעד, זה בעד דיון במליאה. או שאתם – – –
משה גפני (יהדות התורה):
מליאה.
יצחק וקנין (ש"ס):
אנחנו מסתפקים בתשובת השר.
משה גפני (יהדות התורה):
מליאה, מליאה.
היו"ר אורי מקלב:
שתיקה רועמת, במקרה הזה. אם כך, אנחנו מעבירים להצבעה. מי שבעד, זה בעד דיון במליאה. מי שנגד, זה הסרה מסדר-היום.
בבקשה, חברים, הצבעה.
הצבעה מס' 14
בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 11
בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 1
נמנעים – אין
ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
יצחק וקנין (ש"ס):
אצלי לא מופיעה הצבעה, אז אני בעד מליאה.
היו"ר אורי מקלב:
אז אני הצבעתי במקומך. אז קודם, לפרוטוקול: אני הצבעתי במקום יצחק וקנין. אתה לא צריך להוסיף.
בעד – 11, מתנגד אחד, ואין נמנעים. לפיכך אני קובע שההצעות לסדר-היום בעניין המהומות במצרים תועברנה לדיון במליאה.