קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
ציון היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי, אנחנו, כמובן, עוברים לסעיף הבא. חברי הכנסת, אדוני השר, אנחנו מציינים היום בכנסת, בשורה של אירועים, את היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לבעלי מוגבלויות.
בישראל כמיליון וחצי איש מוגדרים כבעלי מוגבלות כלשהי, כמעט מחציתם בעלי מוגבלות חמורה. זהו היקף כמעט בלתי נתפס.
במהלך היום הזה הקדישו כמה מוועדות הכנסת את דיוניהן להיבטים שונים של נושא זה. משעות הבוקר פעלו כאן עמדות חישה והנגשה, וגם אני התנסיתי בהן. אני מוכרח לומר לכם, רבותי, שאין זאת עבורי התנסות ראשונה, ובכל פעם מחדש משהו בך מיטלטל שוב כשאתה מנסה לצעוד עם מקל נחייה בעיניים מכוסות, או להתמודד עם אתגרי נגישות שעבורך, האדם הבריא, הם דבר של מה בכך.
חברי הכנסת, בטקס שקיימנו בצהריים בטרקלין הזכרתי את האמרה כי המדע השכיל למצוא מזור לחלק נכבד מהמחלות, אבל עדיין לא הצליח למצוא מרפא לאדישותם של בני-האדם. המאבק שלנו לשוויון אמיתי לבעלי המוגבלויות הוא המאבק התודעתי, המאבק באדישות לסוגיה. כנסת זו השכילה לחוקק חוקי שוויון למופת, בראשם חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. אבל הקושי האמיתי בשטח הוא ביישום. אין די בחקיקה, ובמקרה זה גם לא באכיפה. אלו, כמובן, היסודות החיוניים, אבל בסופו של דבר יש לכולנו אחריות, כפרטים וכחברה. חברת מופת נמדדת במידת הסולידריות והאכפתיות שמגלה בה איש כלפי זולתו. הדרך החשובה שנעשתה כאן בשנים האחרונות היא בבחינת התוויית כיוון לכל מה שעלינו להשלים עוד, בדרך לשוויון ממשי כלפי בעלי המוגבלויות שבתוכנו.
אני מזמין, במסגרת ציון היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, בהצעות לסדר-יום מס' 3913, 4301, 4315, 4330, 4343, 4358, 4371 ו-4373, את ראשון הדוברים, חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – את חבר הכנסת גאלב מג'אדלה; אחריו – את אילן גילאון, נחמן שי, נסים זאב, אורי אורבך, אריה אלדד ומסעוד גנאים. אדוני חבר הכנסת עפו אגבאריה, ראשון הדוברים, בבקשה.
עפו אגבאריה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום אנחנו מציינים את היום הבין-לאומי לשוויון זכויות של בעלי מוגבלויות. מפה אני רוצה להודות לחבר הכנסת אילן גילאון, שיזם את הדיון. הדיון היה בכמה ועדות בבוקר, והרבה דברים שרצינו לומר דנו בהם שם; ומה שאני הולך להגיד פה זה לא מה שאמרתי בוועדה.
אני יודע שהרבה אנשים במדינה הזו הם בלתי שווים. על האי-שוויון בין האוכלוסיות דיברנו, אבל אנחנו יודעים שגם בעלי מוגבלויות הם מופלים, ואין להם שוויון הזכויות שיש לשאר האוכלוסייה. נפל בחלקי, או היה לכבוד לי, לעשות תרגיל: אני ישבתי היום על כיסא גלגלים, וניסיתי איך זה, וניסיתי לחשוב ולהרגיש איך האנשים האלה מרגישים יום-יום, כאשר הם מתמודדים. אפילו אדם רגיל – הם אנשים רגילים, סליחה – אדם בלי מוגבלות, לא יכול לחשוב אם הדלת תיפתח פנימה או החוצה כשהוא נכנס לשירותים. ואלה דברים יומיומיים שהאוכלוסייה הזו נתקלת בהם.
אבל אני רוצה לדבר על אוכלוסייה שהיא עוד יותר מופלית בקטגוריה הזו. עד עכשיו ישבו פה ביציע אנשים עם מוגבלות מהמגזר הערבי, ואני חושב שהם מופלים פעמיים לעומת שאר האוכלוסייה של בעלי המוגבלויות. ומדוע? כי מה שיכול להיות פתרון בתל-אביב – ויש פתרונות כאלה בערים, בתל-אביב, בחדרה, בחיפה – אנחנו לא יכולים לזכות בו בכפרים בפריפריה. אם התשתיות כל כך טובות בערים הגדולות, ויש אפשרות לאנשים האלה לנוע עם כיסאות הגלגלים על המדרכות, בכפרים, לצערי, אין מדרכות. ואם אנחנו נדבר על זה שאין מדרכות אפילו לאנשים שהולכים על רגליהם, אז איך ינועו אנשים עם כיסאות גלגלים? או עיוורים, שאין להם אפילו מקומות בטוחים שהם יכולים ללכת שם. אנחנו רואים את זה באחוז תאונות הדרכים במגזר הערבי, בתוך הכפרים. אחוז הילדים שנדרסים ברחובות כי אין להם איפה ללכת – וילד זה ילד, הוא צריך לשחק, הוא צריך להתפרק. אבל כאשר אנחנו רואים שהחלק שלהם בין ההרוגים בתאונות דרכים הוא פי-שניים מהאחוז שלהם באוכלוסייה, אז אותו דבר לגבי האוכלוסייה הזאת של אנשים בעלי מוגבלויות.
אנחנו רואים שגם אין להם אפשרות להגיע למוסדות. מיותר לדבר על זה שהרבה מוסדות, למשל ממשלתיים, לא קיימים במגזר הערבי, ובשביל להגיע למשרד הפנים, או למשרד הרישוי, או לאיזה משרד ממשלתי אחר, הם צריכים לנסוע לחדרה, לעפולה או לעיר הסמוכה, ואין להם את זה בהישג יד. ואם יש איזה מקום – למשל ביטוח לאומי, שזה הדבר הכי נחוץ בשבילם, או העירייה – אז בעירייה אין נגישות. ואני מדבר על הרוב המכריע של המגזר הערבי ושל המוסדות במגזר הערבי שאין בהם נגישות, והנגישות, שאנחנו מדברים עליה כבר כל כך הרבה זמן, וכל כך הרבה שנים – אז אין להם נגישות. וכשאפשר באיזה דרך להגיע למקום בעזרת אחרים, בעזרת המשפחה, אז אפילו אין מעליות. בכמה ערים ובכמה כפרים יש מעליות בשביל לעלות לקומה השנייה, או לקומה השלישית, כאשר אין אפשרות גם להתרחב, ולא לבנות לרוחב, אלא צריך לבנות לגובה, כפי שאנחנו שומעים גם פה.
אז כל הדברים האלה רק מעמידים את האוכלוסייה הזאת בעוד יותר אי-שוויון ובעוד יותר אפליה משאר האוכלוסייה, כשהיא בין כה מופלית לרעה, ואין לה את הייצוג האמיתי שלה. אנחנו מדברים על אחוזים גבוהים בחברה שאנחנו לא רואים את הייצוג ההולם שלהם לא במוסדות הממשלה, לא בעיריות, לא בבתי-הספר ולא במקומות ציבוריים שבאמת אנחנו נלחמים בשביל שהם ייקלטו בהם.
הדבר השני – אנחנו רואים מה הממשלה הזאת עושה, כאשר אנחנו שומעים שהממשלה הזאת היא ממשלת רווחה, והסעיפים החברתיים, לרווחת הציבור, הם בין הטובים ביותר. איך אמר ראש הממשלה? אנחנו ממריאים בכלכלה. אבל רק לפני שבוע ראינו שהממשלה גוזרת על הקצבאות של הזקנים, ושל הנצרכים, ושל הנכים, להוריד 1.5% לשנה, להוריד כאילו אין מקום אחר להוריד אלא מאנשים שממילא אין להם.
רק עכשיו דיברו חברי הכנסת – ג'ומס דיבר על זה שיש אנשים שיש להם סוכרת, ואתם יודעים שיש הרבה אנשים שיש להם סוכרת ובסופו של דבר הם נכים, ונכים לא רק מבחינת המחלה כנכות כללית; גם בנכות של ניידות, אחרי קטיעות רגליים או איברים אחרים, או עיוורון, או משהו אחר. אז האנשים האלה – הולכים ומורידים להם מהפנסיה, מהקצבאות העלובות שהם מקבלים, ובסופו של דבר פוגעים גם בזה שהם לא יכולים לקנות את התרופות – מה שאמר עליהם חבר הכנסת ג'ומס. אז איך זה משתווה שהממשלה אומרת שהיא באמת עושה את כל מה שצריך בשביל הרווחה של השכבות החלשות, של אנשים בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים, ומצד שני אנחנו רואים איך היא מנשלת אותם?
לכן, אני מבקש מכל חברי הכנסת, מי שבאמת – לא משנה אם זה קואליציה או אופוזיציה – לבוא, לעמוד כולם. כשחברי כנסת מן האופוזיציה הגישו הצעות חוק ונפלו, ואלה היו חוקים חברתיים טובים ממדרגה ראשונה, והם נפלו רק בגלל זה שהם מהאופוזיציה, אז אנא, תתעלו על זה שיש אופוזיציה וקואליציה כאשר מדובר בשכבות החלשות, כאשר מדובר בחוקים חברתיים ממדרגה ראשונה. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. אני לא מגביל את חברי הכנסת בדיבור, אבל בכל זאת יגבילו את עצמם עד כמה שאפשר.
אני רוצה לברך את אורחי היחידה לדמוקרטיה ביציע מתיכון "סלמאן חטיב". אני לא יודע מאיזו עיר הם, אבל בוודאי אנחנו מברכים את אורחינו מתיכון "סלמאן חטיב" – היחידה לדמוקרטיה. מאיזו עיר היחידה הזאת? מאיזה בית-ספר? טוב, תודה רבה.
תודה רבה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת השר לשעבר מג'אדלה, בבקשה.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברי חברי הכנסת, אני מצטרף לברכות שלך לאורחים שלנו ביום חשוב זה, ותרשה לי להתחיל בתודות. מַן לַא יַשְכֻּר אנ-נַאס לַא יַשְכֻּר אללה. קודם לחבר הכנסת אילן גילאון, היוזם. גדעון, אתה יכול לתרגם לו.
היו"ר ראובן ריבלין:
חברת הכנסת זוארץ – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
קודם אני רוצה להודות ליוזם הדיון, חבר הכנסת גילאון, וגם לברך את הכנסת שמנצלת כל הזדמנות – ואתה בראשה, אדוני היושב-ראש – כדי לחבר בין הכנסת לבין מגזרים רבים בחברה הישראלית. זו גדולתה של הכנסת, שהיא רגישה למגזרים שונים, ובמיוחד מגזרים ואוכלוסיות חלשות ואוכלוסיות שזקוקות שדבריהם ומצבם יבואו לידי ביטוי בכנסת ישראל.
אני גם אולי אפתיע אותך. מבדיקה שעשיתי, בדיקה טובה – הרבה אזרחי ישראל צופים בנו, במיוחד בשעות אחרי הצהריים. אני רוצה גם להודות למרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, שסייע לנו ביום הזה בהרבה נתונים, וכמובן מכון המחקר שלנו, של הכנסת, שמסייע בידנו לאורך כל השנה.
אבל לפני שנתחיל את הדיון המהותי, האמת היא, אדוני היושב-ראש, לא רק האנשים עם מוגבלויות מפסידים, ולפעמים לא זוכים לחיבוק, וגם לא ליחס, וגם לא לטיפול הממשלה. אנחנו כחברה הישראלית – אנחנו מפסידים. בין 700 לכמעט 1,000 אזרחים מצהירים על עצמם שהם עם מוגבלות מסוימת. חלק גדול מהציבור הזה איננו שותף ואיננו נמצא במעגל העבודה. זו פגיעה בצמיחה, בחברה הישראלית. זו פגיעה גדולה. מיותר לומר את זה, כי נאמר כאן לא פעם: כל אזרח שהוא לא במעגל העבודה – נכון שהוא נפגע ראשון, אבל הנפגעת השנייה זו החברה הישראלית, כי הוא לא תורם את חלקו לחברה. הוא לא מתפרנס ולא מתקיים בכבוד, אבל גם החברה נפגעת בצמיחה שלה. ותאר לעצמך, אדוני היושב-ראש, גברתי היושבת-ראש, אם הרבה אוכלוסיות, גם ערבים, גם חרדים, בכלל, גם אנשים עם מוגבלויות, וגם אנשים במגזרים שונים היו מצטרפים למעגל העבודה, התל"ג שלנו – במקום 30,000 דולר היה עולה ל-42,000 דולר. המשמעות אדירה.
וכאן אני אומר את זה בצורה – אני לא רוצה לומר את זה באופן בוטה, כי זו לא דרכי, אבל ממשלה שהסירה את אחריותה מאזרחיה – – –
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
גאלב, היא פעם ראשונה – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
סליחה?
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
היא יושבת-ראש פעם ראשונה.
קריאה:
כן, איך זה היושב-ראש לא בירך אותה?
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
היושב-ראש בירך אותי בפעם הקודמת, ובהחלט גם בירך אותי באופן אישי. אז אני מודה לו. אנחנו לא נפריע למהלך הדיון.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
– – – מברך אותך.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
בירכתי אותה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
הוא בירך אותי. נפגשנו בנשיאות כבר פעמיים.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
היא חברה אתי בפורום סגני יושב-ראש, ובמקרה היא גם יושבת לידי.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
נכון.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
הברכה הראשונה שעשיתי היא בשבילה.
רוברט אילטוב (ישראל ביתנו):
זה לא פורום סגני יושב-ראש, זה פורום הנשיאות.
קריאה:
פורום הנשיאות.
קריאה:
עוד מעט – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
נכון. – – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
חבר הכנסת זחאלקה, אתה יודע שבנושא נימוסים אני מזמן קיבלתי הצטיינות, כי זה החינוך שקיבלנו מההורים שלנו.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אני יכולה להעיד על זה באופן אישי. הוא אפילו עוזר לי בנשיאות.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
רוברט, איך מרגישים חברי הנשיאות וסגני היושב-ראש? את זה תשאיר לנו.
קריאה:
– – – צנוע.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
תשאיר לנו.
אורי אורבך (הבית היהודי):
איך זה להיות שם בנשיאות?
גאלב מג'אדלה (העבודה):
תבקש מהסיעה שלך להחליף – – –
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
ברוטציה הבאה.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
הנושא חשוב לי, בכל אופן. אני בטוח שהוא חשוב לכולכם.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
באמת נחמד לי להיות על סדר-היום ככה במליאה, אבל אני חושבת שהנושא שעליו אנחנו דנים הוא הרבה יותר חשוב ממני. לכן, נחזור לסדר-היום שלנו. חבר הכנסת מג'אדלה, אתה מוזמן להמשיך.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
ממשלה שמסירה את אחריותה מאזרחיה, שלא תצפה מאזרחיה שיחזירו לה חיבה. יחזירו לה כפי שהם חשים שהיא מתייחסת אליהם.
לכן, המאבק שלנו צריך להיות – איך אנחנו מעמיקים את המאבק בתקציב המדינה לטובת האוכלוסייה הזאת. זאת אוכלוסייה גדולה מאוד, שהחברה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליה ולהמשיך במצבה כפי שהוא היום.
רק כדי לסבר את האוזן, אנחנו אומנם חתומים על האמנה הבין-לאומית אבל עוד לא אשררנו אותה והיא עדיין בדיונים. אנחנו חייבים להפעיל את כל משקל כוחנו ויכולתנו כדי שהדבר הזה יקרה, כי הדבר הזה חשוב לנו כחברה, חשוב לנו כפרלמנט, ככנסת, וחשוב לנו כמאמינים בזה.
גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לומר לך: אם אנחנו נסיים את היום הזה בנאומים, בטקסים ובדיונים בוועדות, שהן מאוד חשובות – אנחנו לא השגנו את המטרה. אנחנו צריכים לחשוב על מנגנון שימשיך לאורך כל השנה לעקוב אחר האוכלוסייה הזאת ולבדוק את שילובה בחברה הישראלית; ובמקצועות שלהם. ויש ביניהם אנשים עם יכולות רבות, ואני יכול להרשות לעצמי לומר שלי ולך חסרות יכולות שיש להם. אנחנו גאים באוכלוסייה הזאת, ואנחנו לוקחים אחריות כדי לסייע לה מפני שזה תפקידנו וזו חובתנו. זה חלק מהשליחות שלנו כנבחרי ציבור וככנסת ישראל.
בעניין הזה יש לי רעיונות. לא אגיד אותם כאן, לא אציע אותם כאן ולא אפרוס אותם כאן. חבר הכנסת גילאון, אני בהחלט חושב שאנחנו בעניין הזה יכולים לשלב ידיים וגם להמשיך את המומנטום של הדיון הציבורי וגם את הטיפול והמעקב ומה שאנחנו מאמינים בעניין של האוכלוסייה הזאת במשך כל השנה. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לחבר הכנסת גאלב מג'אדלה. אני רק חייבת להגיד שאני באמת מסכימה עם הדברים שאמרת. אם רק ניתן הזדמנויות לאנשים בעלי המוגבלויות אנחנו נבין כמה פוטנציאל טמון בהם וכמה החברה שלנו יכולה להרוויח מהם.
זה באמת הזמן להזמין את חבר הכנסת אילן גילאון לשאת דברים. בנימה אישית, באמת תודה רבה לך על היישום של ציון היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, יושב-ראש ועדת המשנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת בנושא הזה.
אילן גילאון (מרצ):
גברתי היושבת-ראש, בשבילי זו בוודאי הופעת בכורה בנוכחות שלך, ולא אסתיר שמאוד נעים לי להגיד "גברתי היושבת-ראש". אם תרשי לי, אני לא רוצה להודות לאף אחד, כי יש לי רושם שביום הבין-לאומי – והייתי מסתפק אפילו ביום הלאומי של אנשים עם מוגבלויות פה, בארץ, ולא הבין-לאומי – יש מאמצים משותפים מצד גורמים שונים. אני מקווה שכאשר אמר חבר הכנסת מג'אדלה שאנחנו משלבים ידיים, הוא היה באותו רגע נציג הממשלה או נציג הקואליציה כולה, ואז בהחלט זה נותן לי איזו תקווה שדברים יכולים לקרות.
יש ניסיון להסתכל על האנשים עם המוגבלות כעל נושא שהוא מחוץ אלינו, ולא היא. אין במדינת ישראל, במסגרת 7.5 מיליון תושבותיה ותושביה, אדם או אשה אחת שאינם נשאים של מוגבלות כזו או אחרת, ולכן המוגבלות היא אוניברסלית והיא איננה נושא שצריך לטפל בו בצורה פטרנליסטית. למעשה, זה הביטוח שאנחנו עושים לעצמנו מפני כל רע. אחד הפחדים הגדולים ביותר שיש – אני יודע, אני יכול לדבר בשם גבר ישראלי בן 50, שקרה פתאום משהו בלתי צפוי: או שהוא עף מהעבודה או שקרה משהו נורא במשפחה שדורש השתלה, או שקרה לו משהו של אובדן כושר עבודה, והנה הוא נמצא בסלון ביתו וממתין למשאיות שיובילו לו החוצה את הרהיטים, כי הוא נמצא חסר כול. גברתי, מפני הפחד הזה רצוי לה, לְמדינה, לחסן את תושביה.
היתה תקופה בעבר ההיסטורי שבספרטה זרקו אנשים עם פגמים, אולי מתוך חשיבה שהם לא ייפלו ולא יהיו עול קשה מנשוא – מושג שלא אחת אנחנו שומעים גם בחברה הישראלית – על החברה, ואולי משום שחששו שהאנשים הללו לא יוכלו לשרוד.
תודה לאל, היתה התפתחות טכנולוגית כזאת שהיום היא מביאה אותנו ליכולת לצמצם מאוד מאוד את הפערים ביכולות בין בני-האדם – כאלה שהם כולם מוגבלים. אין לא-מוגבלים. יש מוגבלים ונשאי מוגבלות. בטכנולוגיה הזאת אפשר להשתמש באופנים שונים. היא גם אומרת באחת, הטכנולוגיה המודרנית, ש-80%, וזה נושא הכינוס שלנו היום, או התעסוקה – אגב, אני אגיד לךְ משהו: בעיני, התעסוקה היא לפני הכול ואפילו לפני קורת גג. סבא שלי תמיד היה אומר שעבודה מביאה בית. בית לא מביא עבודה. זה כל כך נכון. אבל זה יותר מנכון, כי זה להכניס את האדם למעגל החיוניות. זו אותה סיבה שיש לו לקום בבוקר ולהיות חיוני בחברה. ואנחנו אנשים שכל אחד מאתנו יודע את אותם בקרים. אנחנו כולנו – אצל האנשים המוגבלים זה עוד יותר קשה – אנחנו מכסים את ראשינו בשמיכה ולא בא לנו לקום לשום דבר, כי כל דבר כרוך במלחמה, במאבק ובמאמצים, שאולי לא היו צריכים לקרות.
אחד התסכולים שלנו היום – כחבר כנסת, שלי, אני מוכן להודות, שאני יותר מדי מנסה לתקן דברים שלא היו צריכים להיות מקולקלים מלכתחילה. כי אני לא מאמין שבעידן הזה המלה "מאבק" לגבי קבוצה אוניברסלית היא בכלל מתאימה. אני מכיר מנגנון שצריך לטפל בנושאים הללו. אני מכיר את העמותה הראשית שצריכה לטפל בנושאים הללו, ללא מאבק וללא שביתות. זו אותה קבוצה שנבחרת אחת לכמה זמן למשול במדינת ישראל, והיא צריכה לייצג נכונה את האינטרסים של האזרחים שלה. וככל שהביטוח יהיה יותר נמוך, כך החברה גרועה יותר, וככל שהביטוח יהיה יותר גבוה והביטחון האישי יהיה יותר גבוה, כך החברה טובה יותר.
גברתי, היה בחור אחד בהיסטוריה שלנו, יאנוש קורצא'ק, שאני אחד ממעריציו. בכלל, לימדו אותי להעריץ רק אנשים מתים, כי אלה החיים עוד עלולים לאכזב אותך. את יאנוש קורצ'אק הערצתי, והאיש הזה אמר פעם: מהם ילדים? ילדים הם כמו אנשים מבוגרים רק שהם יותר נמוכים. אני אוהב לעשות פרפראזה על הדברים שלו ולומר: מהם ילדים מוגבלים – כי בעיני זה השאור שבעיסה, ועל-פי זה אתה מכיר אם חברה טובה היא, או לא, ואם חברה סולידרית היא, או לא: ילדים מוגבלים הם גם יותר נמוכים וגם יותר אטיים. האופן שבו חברה מוכנה לטפל בהם או להמתין להם במעלה הגבעה, בתור משל, הוא המדד שקובע את טיבה של החברה כולה.
האנשים המוגבלים, כמו עוד כמה קבוצות, עדיין נמצאים במלחמת השחרור שלהם במדינת ישראל. זה לא כל כך מובן לנו ברמה המיידית, אבל כאשר אנחנו יורדים ושמים את עצמנו במקום הזה, ולחלקנו, או בעיקר לאלה שמחברים את עצמם לביוגרפיה שלהם, הרבה יותר קל להבין על מה מדובר כאשר אנחנו בוחנים את רמת הקושי וההתמודדות של כל אדם שצריך להתמודד עם היום-יום.
הזכירו חברי מקודם, והזכיר עפו אגבאריה, ובכלל נכון שלהיות נכה – על זה אמר היושב-ראש: להיות עשיר ובריא וכו' – אני תמיד נזכר בתגובה – של מי זה היה שם? שחקן. נו, שכחתי את שמו. את רואה, יש לי עוד מוגבלות, אני גם סנילי קצת. היה שחקן שחור שהיתה לו גם עין מזכוכית ובסוף הוא גם התגייר.
איתן כבל (העבודה):
סמי דייוויס.
אילן גילאון (מרצ):
סמי דייוויס ג'וניור. זה היה ממש מקרה קשה מאוד. זה בוודאי אחד הוויכוחים שלנו עם משרד הפנים היום, גברתי, מדוע לא לתת פטור לערים לא איתנות מנגישות. אני מתנגד בכל תוקף לרעיון הזה, משום שכמו שאתה אמרת, חבר הכנסת אגבאריה, לא ייתכן שמי שנדפק פעם – הוא תמיד יידפק. זאת אומרת, לא יכול להיות שאדם שהוא גם מוגבל וגם גר באופקים צריך להידפק מכל הכיוונים.
ולכן הממד האמיתי לעשות את הדברים האלה הוא בפחות אמפתיה ופחות יארצייטים כל שנה. אני יודע שאנחנו מקיימים כל יום בשנה יארצייט לאיזה נושא – יום האשה הבין-לאומי ויום הנכה הבין-לאומי ועוד מעט יום ההומלס הבין-לאומי. אין יום הבנקאי הבין-לאומי, אין יום קודח הגז הבין-לאומי; האנשים האלה לא צריכים יום, כי הם שולטים בכיפה כל השנה. ולאחר שגמרנו את ציון היום הזה, את היארצייט, את יום השנה, בימים אחרים אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר, כי אנחנו פטורים, ואז בעוד שנה שוב נזדעזע: איך זה יכול להיות ש-40% מהאנשים המוגבלים לא מצליחים לקנות את התרופות שלהם? זה פשוט נורא מזעזע, במקום שבמהלך השנה הזאת נעשה כמה דברים.
אם אנחנו נאה דורש, חבר הכנסת מג'אדלה, אתה, בתור נציג הממשלה עכשיו – בוא נראה אם אנחנו מקיימים את הדברים הללו. ואני יכול לתת לך דוגמה. אתה יודע, מפאת הזיכרון הקצר שלי, אני רק אתייחס לשבועיים שעברו עלינו.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אני מקבל את מה שאתה אומר, כי אני חבר הקואליציה, אבל כבוד השר – – –
אילן גילאון (מרצ):
אני מנסה לעודד את עצמי, אתה מבין? אני בן-אדם שמנסה להיות אופטימי, אני מנסה לשקר לעצמי, לשקר. אני רוצה להאמין אפילו לביבי נתניהו, לכל אחד. אז בואו נסתכל רגע, אנחנו, שרוממות האנשים המוגבלים בגרוננו. שלושה שבועות עוברים, ולפני שלושה שבועות אני מגיש כאן חוק לביטול המע"מ על תרופות. שימו לב, אנחנו מדברים על אנשים מוגבלים, ש-40% מתוכם לא קונים את התרופה שעולה עשרות מונים מהעלות האמיתית שלה, בגלל פערי התיווך של קופות-החולים. ובאה ממשלת ישראל ומיניה וביה דוחה ברוב עצום את ההצעה הזאת של ביטול המע"מ, מס הערך המוסף, על התרופות, חברת הכנסת חוטובלי. ולפני שבוע מגיש כאן חבר הכנסת מוחמד ברכה הצעת חוק לתת הטבות למעסיקים פרטיים שמוכנים להעסיק אנשים מוגבלים.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
היום, בכנס שאתה ארגנת, באמת שמענו שם כמה מעסיקים פרטיים, שבצורה אולי אפילו וולונטרית-משהו הנגישו בעצמם את מקום העבודה. הם דיברו על הרווח הגדול, לא רק לחברה, אלא גם לרווחים הכלכליים של המקום. אותו אחד ישקיע יותר וישמור.
אילן גילאון (מרצ):
בדיוק. האנשים המוגבלים יכולים להיות אנשים מאוד רנטביליים, שכל מעסיק ירצה לחפש אותם. אם התובנה לא יורדת כאן או האסימון לא יורד, שקנייתו של מקום עבודה לאדם, אזרח כלשהו, היא בסופו של דבר בחשבון הלאומי זולה יותר מקנייתו של מקום אבטלה, אז אנחנו בעצם לא מבינים שום דבר.
ולכן, למה שאני חותר זה לומר את הדברים הבאים: אם באמת רוצים ללכת למשהו אמיתי, קודם כול המבחן הראשון הוא להוריד אחת ולתמיד את העילות בביטוח הלאומי ולהפריד בין קצבת הנכות לנושא של כושר העבודה, ולהפסיק לבלבל את המוח לכל האנשים האלה.
ועדת-לרון – שכמו שאומרים בפרסומת: זה טוב, אבל זה ממש לא מצוין, אפילו לא מתקרב לטוב מאוד – זה שחרור של שסתום קטן. אדם יקבל את קצבתו באשר הוא נכה באופן אובייקטיבי, ילך וירוויח ככל שהוא יוכל להרוויח יותר, נחבר לו את הקצבה להכנסה ונמסה אותו. כלומר, למה אנחנו תמיד משחקים פה את המשחק של להכפיל בשניים ולחלק ברגליים, כאשר כאן אנחנו גם יכולים להידפק בחשבון, כי לא לכל האנשים יש שתי רגליים? וזאת בעיה.
זה הנושא מספר אחת – אוניברסליות בנושא של תשלומי העברה ובנושא של מס הכנסה. אלה שני הממדים הפשוטים, הברורים. אני גם לא בטוח שהמדינה תפסיד. להיפך, היא רק תרוויח, זה בטוח, זה בטוח, זה בטוח.
הנושא השני זה לתת תמריצים לגורמים פרטיים, כדי שהאדם המוגבל יהיה רנטבילי עבורם, ולמלא באופן נכון את החוק הקיים היום, שאיננו מתמלא – הקווטה, העסקת אנשים מוגבלים במקומות ציבוריים. זה נכון שהיום החוק מדבר על כך שהאיש מתאים לתפקידו. אני תמיד, כדי לגחך את החוק הזה, מספר שביקשתי להיות פעם מלצר במשרד ממשלתי, אז אמרו לי שהאנגלית שלי לא מספיק טובה. אני יודע שזה מפני שאני הופך את האספרסו כשאני מגיש אותו, את האספרסו הכפול.
והנושא השלישי זה המהפכה התודעתית שצריכה לקרות, שאנשים יבינו שמוגבלות זה לא דבר שהוא מחוץ לנו; שאין משפחה שלא זקוקה בסופו של דבר להיות בתוך הביטוח הזה, והדבר הוא מקרי לגמרי.
אני, לצערי הרב, לקיתי בשיתוק ילדים בגיל שבעה חודשים. מדוע? כי היה איזה רופא שביקר אותי והעביר את הווירוס אלי הביתה. אני החמצתי את החיסון בשבועיים, שבועיים לאחר מכן היה חיסון. אופס, קרה. למזלי הרב, מסכנת חיים הגעתי למצב שאני יכול לתפקד. מאותו רגע כאילו בתת-ההכרה הבנתי שלאדם יש שני תפקידים בחיים שלו. האחד זה להתמודד בעצמו, וזה גם מה שאני רוצה לומר לכל האנשים המוגבלים: להתמודד בעצמם דבר ראשון, כי אני יודע שיש אנשים ששוקעים לתוך המוגבלות המקצועית. זוהי נכות. כאשר אנחנו מבחינים בין נכות לבין מוגבלות, זהו בדיוק ההבדל – היכולת להתמודד ככל יכולתך, בעצמך. והתפקיד השני של כל אדם הוא לאפשר לאחרים התמודדות יותר קלה, יותר טובה, יותר מהירה. כלומר, שלילדים שקרה להם מה שלי קרה – הייתי רוצה שיהיה להם הרבה יותר קל להשתלב.
האחר לא היה לו מספיק חמצן בלידה והוא נולד עם CP, ואחר פשוט לא עבר נכון את הכביש והוא נפגע. הדברים האלה הם כל כך מקריים, ובסופו של דבר הם מגיעים לכל אחד מאתנו.
אז אומרים לי: תשמע, אנחנו כולנו מאוחדים, שמאל וימין. עלא כיפאק, אבל אני אומר לכם שזוהי הפוליטיקה, ואמרתי את זה בכנס – אני כבר מסיים, גברתי, כי אני חושב שכבר חרגתי מן הזמן אפילו – שהיום אני קורא לכל האנשים המוגבלים – אגב, בשבילי מוגבלים זה גם מוגבלים בבנק, דרך אגב. זאת אומרת, זו אותה אוכלוסייה; אותה אוכלוסייה לא זכיינית במדינת ישראל. אני קורא לה בקריאה בדיוק הפוכה למה שקנדי קרא לאמריקנים. הוא אמר להם: אל תשאלו את עצמכם מה אמריקה נותנת לכם, תשאלו את עצמכם מה אתם נותנים לאמריקה. זו רק חצי שאלה, והיא מצוינת. תשאלו את עצמכם מה אתם נותנים לישראל, אבל בוודאי ובוודאי גם תשאלו את עצמכם מה ישראל נותנת לכם, ישראלים וישראליות, לכם ולבניכם ולבני בני בניכם, כי אחרת לא תדעו להגן נכונה על האינטרסים שלכם, ואתם תהיו כאותו בחור בהגדה – אני מסיים – שאינו יודע לשאול, והוא דופק את השיטה הדמוקרטית כולה.
אני מאחל לכולכם להיות נגישים, נגישות שבלב קודם כול, ולעולם להיות מספיק חלשים כדי להרגיש את זולתכם ומספיק חזקים כדי לשנות את המציאות שלכם. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לחבר הכנסת אילן גילאון על דברים שיוצאים מן הלב. ועכשיו – חבר הכנסת נחמן שי. אני מבקשת מחברי הכנסת המציעים הנוספים אולי לעמוד קצת יותר בזמנים, אף-על-פי שאנחנו לא מפעילים שעון, רק מפני שסדר-היום שלנו הוא לא קצר. יש הצעות לסדר-היום שאמורות היו לעלות ביום רביעי אבל הועברו ליום שלישי, כי מחר ערב חנוכה, נר ראשון של חנוכה, ולכן יהיה סדר-יום מקוצר מחר. בבקשה, חבר הכנסת נחמן שי.
נחמן שי (קדימה):
תודה.
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, ההתנסות שלי עם הנושא הזה שונה משל ידידי חבר הכנסת גילאון. הוא יודע מה פירוש להיות אדם עם מוגבלויות והוא גם יודע איך אדם מתגבר עליהן ומגיע לשיאים הכי גבוהים שניתן לתאר, גם בחיים המקצועיים, גם בחיים האישיים, גם בתרומה לחברה. מבחינה זו יש לנו דוגמה אמיתית למי שמוגבלות לא מנעה ממנו לעשות איזה דבר שהוא רצה לעשות, ואנחנו מתברכים בו ומתברכים בחברים אחרים בבית הזה, שגם הם נחשבים "אנשים עם מוגבלויות", אבל הם הוכחה ניצחת שהמוגבלות בסופו של דבר היא נתון, אבל היא לא בהכרח הגבלה של ממש למי שיכול.
עם זאת, אנחנו צריכים להיות ריאליסטים ולהודות שבהרבה מאוד מן המקרים אנשים עם מוגבלויות קשה להם, הם זקוקים לעזרה, הם זקוקים לתמיכה, ואנחנו, מי שאינו מוגבל או בכלל המדינה, כמי שאלה הם אזרחיה, חייבת במחויבות כבדה מאוד לסייע להם לפתח את יכולותיהם ואת כשרונותיהם ולהיות אזרחים שווים במדינה.
אני רוצה להסתייע בפרסום של משרד המשפטים, של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות – הם קוראים לזה מוגבלות. הפרסום האחרון היה בשנת 2009 – ולהוציא מתוכו כמה נתונים שאולי יסברו את העין והאוזן על מה אנחנו מדברים. ב-2007 היו בישראל מיליון וחצי אנשים עם מוגבלויות. ב-2007. עברו מאז, נגיד, שלוש שנים – תמיד הפרסום הזה מאחר במשהו – אני מניח שנוספו עוד 100,000, עוד 150,000. זה הרבה מאוד. 721,000 היו בגיל העבודה, כלומר אנשים שאמורים להשתלב בשוק העבודה; 457,000 – גילאי זיקנה. 314,000 – ב-2007, הנושא הזה קרוב ללבך – היו ילדים; 193,000 ילדים זקוקים לטיפול קבוע, רובם בנים.
אני תיכף אכנס לכל הקטגוריות האלה, אבל אני רוצה לומר משפט כללי אחד שמסביר את המשמעות של המוגבלות הזאת. שכיחות המוגבלות בישראל אינה יוצאת דופן. עם זאת, אומר המסמך, המצב הכלכלי של אנשים עם מוגבלות בישראל התברר כגרוע יותר. זאת אומרת שאם אנחנו, מדינה שגאה בעצמה ובהישגיה, רוצים למצב את עצמנו או למקם את עצמנו מול מדינות אחרות, מצבם של אנשים עם מוגבלויות או מוגבלות התברר כגרוע יותר.
במקום אחר אומר המסמך כך לגבי האוכלוסייה הזאת באופן כללי: הוא אומר שהאוכלוסייה של אנשים עם מוגבלויות חיים בתנאי מגורים ירודים ביחס לאלה של אנשים ללא מוגבלות, השכלתם והכשרתם המקצועית נמוכות יחסית, הם עניים יותר, הם בודדים יותר, הם רחוקים יותר מן המרכז. זאת אומרת, יש לנו פה איזה מכפלה, אחת על השנייה. המוגבלות מתגלמת גם בתנאי המגורים, גם בהכנסה, גם במקצוע, גם בחיים החברתיים, גם במקום המגורים, באזור המגורים. כל אלה הופכים להיות מכפילים נוסף על הנתון הראשוני, העצוב הזה כשלעצמו, של אדם שסובל מאיזו מוגבלות.
ועוד נקודה שחשוב לציין בהקשר הזה, כי בישראל חל שינוי במצב הכלכלי בעשור שחלף, כולם יודעים את זה. חל שינוי, תודה לאל. הוא לא סייע לאנשים עם מוגבלויות, והמסמך הזה אומר: השיפור באחוז המועסקים שנרשם בשנים הללו וכו', הורגש רק באופן חלקי בנוגע לאנשים עם מוגבלות. כלומר, התרומה החברתית, שהיתה צריכה להינתן לכולנו, בסופו של דבר גם היא התחלקה באופן שאלה שיש להם קיבלו קצת יותר, ואלה שאין להם קיבלו פחות. זאת אומרת שהפער, בסופו של דבר, בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם התרחב בתקופה הטובה שלנו. והתקופה הזאת, תודה לאל, צריך להגיד – נכון, חבר הכנסת זאב – נמשכת פחות או יותר, אז אני מניח שגם הפערים האלה נמשכים וגדלים.
המסמך הזה מלא אינפורמציה, וכל אחד מחברי הכנסת שרוצה מוזמן לקרוא אותו ולהבין.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
מאחר שלא נשאר לך הרבה זמן, אנחנו באמת נמליץ לחברי הכנסת לקרוא את המסמך.
נחמן שי (קדימה):
אני רוצה לומר רק דבר אחד שהוא חשוב בעיני בהקשר הזה, והוא בקשר לילדים. אני חושב שאנחנו חייבים למצוא דרכים לעזור לילדים, שכולם נופלים בקטגוריה של ילדים בסיכון. הגישה היחידה שניתנת לביצוע ואפשרית היא לתמוך בהורים, בקן המשפחתי. בסופו של דבר, העזרה ניתנת רק דרך הקן המשפחתי. כלומר, החברה בישראל, המדינה וארגונים אחרים לא ממשלתיים – אני יודע על פעילות של ה"ג'וינט" ובוודאי יש גם ארגונים אחרים – זה ליצור תנאים שבהם ההורים יכולים לקבל את הכלים, כולל את האינפורמציה, את הגישה לאינפורמציה, כדי לסייע לילדים, כי הילדים האלה הם המפתח. אם הם יגדלו בתנאים סבירים, הם יגדלו כאזרחים שווים ויוכלו לתרום ואולי יסגרו את הפער הזה, ואם לא – הם יגדלו בתנאים עוד יותר נחותים.
זאת אומרת, אם אני רוצה לחתום את דברי פה, זה בקריאה לעזור ככל הניתן לאנשים עם מוגבלויות, ללא ספק, אבל לשים את הדגש על ילדים עם מוגבלויות דרך התמיכה בהורים, במשפחה, בקן שלהם. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. אני רק יכולה להסיק מזה שאתה לא מדבר, חלילה, על לייצר פעילויות בתוך גנים מיוחדים ובתוך חינוך – – –
נחמן שי (קדימה):
לא, לא, לא, השתלבות.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
בנוסף, בהחלט. גם את המובן מאליו לפעמים צריך להגיד.
נחמן שי (קדימה):
לא, לא, ברור שבדרך של השתלבות. אני תומך באופן ברור ביותר בהשתלבות ובחיים מלאים לצד ילדים "בריאים", כדי שההשתלבות הזאת לא תהיה כרוכה בבידוד אלא באמת בחיים ביחד.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
אני מסכימה אתך. תודה רבה לחבר הכנסת נחמן שי. ועכשיו – חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. לרשותך חמש דקות.
נסים זאב (ש"ס):
גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, קיבלתי לפני כמה ימים איזה מכתב קצר. הגברת כותבת כך: אבי בשם פלוני הוכר כניצול שואה, נפטר, לצערנו הרב, לפני שלושה חודשים, האם גם נפטרה, שני אחים שהיו סמוכים על שולחנם הם נכים, ואבי טיפל בהם, בכל מחסורם ובקשותיהם. אחיו נותרו ללא עזרה. יש לטפל במקרים אלה ולאפשר לאותם נכים להמשיך את קצבת ניצולי השואה על מנת שיחיו בכבוד בהמשך חייהם. אפשרו להם לשנה אחת בלבד. דמעות זולגות מעיני, חונקות את גרוני. איך יוכלו האחים – חולים נפשית? אחד שמאושפז מדי פעם בבית-חולים "באר-יעקב – נס-ציונה" עקב מחלת נפש תקופות ממושכות, מקבל טיפול קבוע, והבן השני גם סובל מפיגור שכלי, עבר שני ניתוחים בגלל סרטן העור, היה במרכז "צלמון" בבית-נטופה.
אני רק רוצה לומר שסיפור המקרה הזה, שאולי הוא לא כל כך קשור לנושא של ניצולי שואה – אבל מהמכתב הזה את רואה, אנחנו רואים כולנו, שלמעשה כל הבית של אותם הנכים, המסכנים – ברור, כאשר מדובר באנשים שהם חולים נפשית – ברגע שהם יוצאים מהמסגרת שלהם, חשך עליהם עולמם. פשוט אין להם מסגרת. זאת אומרת, זה לא עניין רק כספי, זה עניין שמעבר לכך צריך מי שיראה אותם, יסתכל עליהם, יחבק אותם, ושירגישו שהם נמצאים בחברה.
למעלה מ-10% מהאוכלוסייה בישראל הם אנשים עם מוגבלות – פיזית, שכלית או נפשית; קבוצת מיעוט שסבלה בעבר ולצערי עדיין סובלת מאפליה, קיפוח ונחיתות חברתית-כלכלית. מערכות החברה בישראל מתוכננות ופועלות על-פי רוב מבלי להביא בחשבון את הצרכים של אותן קבוצות. יש לצמצם את הפער הקיים במציאות חייהם של אנשים עם מוגבלות לבין עקרונות השוויון וכבוד האדם, שהם עקרונות יסוד של החברה הישראלית.
בראש ובראשונה, גברתי היושבת בראש, עניין של איסור אפליה של אנשים עם מוגבלות בתחומי חיים עיקריים, כגון בכל מה שקשור לתעסוקה, נגישות וכדומה, ומתן מענה הולם לצורכיהם המיוחדים של אנשים עם מוגבלות כגון דיור וסיוע אישי. אני רוצה לומר לך, אני מכיר מקרים רבים שנכים מחכים שנים כדי למצוא דירה מתאימה, שזה בקומת קרקע, כדי שיוכלו באמת לקבל דיור מתאים לצרכים ולמוגבלויות שלהם.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
קוראים לזה במשרד השיכון דירת נ"ר, ולצערי הרב ההשתתפות של הממשלה ברכישת הדירות האלה הולכת ומצטמצמת משנה לשנה. אם היינו מדברים על 100 מיליון שקלים בשנה ויותר, אנחנו מדברים היום על 27 מיליון שקלים, מה שאומר שכנראה רק הקודמים בתור הם אלה שיזכו, והשאר ייאלצו לחכות לתקציב של השנה הבאה, שגם הוא יספיק רק למעט.
נסים זאב (ש"ס):
אני מסכים אתך, ולצערי הרב, בגלל הצמצום והפערים שקיימים, בקושי מצליחים להתמודד עם נכים קשים ביותר, עם 150% נכות ומעלה. למשל, בישראל שיעורי האבטלה בקרב אנשים עם מוגבלות הינם גבוהים לאין ערוך מן השיעור בקרב כלל האוכלוסייה. למעלה מ-70% – יש אבטלה בקרב אנשים עם מוגבלויות קשות, 72% מובטלים מקרב האנשים העיוורים ו-20% מקרב האנשים החירשים. מדינות רבות בעולם קבעו הסדרים בחקיקה לפתרון בעיית התעסוקה של אנשים עם מוגבלות. למשל בארצות-הברית, קנדה, אוסטרליה, בריטניה, קבעו בחוק שיש איסור אפליה, ומחייבים להעסיק אחוז מסוים של אנשים עם מוגבלויות. זאת אומרת, אין מצב שאתה יכול לקבל עובדים, בלי להביא בחשבון את האנשים המוגבלים.
יש בעיה קשה בכל מה שקשור לנגישות פיזית בבניינים ציבוריים, ורבים מהם אינם נגישים לאדם המתנייד בכיסא גלגלים, על אף הוראות חוק התכנון והבנייה, שכולנו מכירים אותו. הכול יפה על הנייר אבל למעשה רוב המסעדות – אני כבר מסיים, גברתי – רוב המסעדות, בתי-הקפה בעיר, מקלטים, תחבורה ציבורית, המדרכות ברחבי הערים אינן מונמכות, ולכן הנגישות היא קשה.
אין לי זמן להמשיך אבל אני רוצה לומר משפט אחד: המדיניות שלנו, להכניס את האנשים במסגרות, במוסדות במסגרת חוץ-ביתית, זה דבר שכמעט חלף מן העולם, ומנסים לשלב אותם בקהילה. אבל בקהילה צריך גם דיור, וכשאין דיור, לצערי הרב, אין אפשרות לטפל בצורה אמיתית ורצינית.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לך, חבר הכנסת נסים זאב. עכשיו אני אזמין את חבר הכנסת אריה אלדד להציע. אני חייבת לציין שוועדת המשנה לתקנות הנגישות, בראשותו של אילן גילאון, עושה סיורים בערים כדי לבדוק אפילו אם מרכזי הבילוי מונגשים לבעלי מוגבלויות. וכדאי לעקוב, אפילו להצטרף; אני מזמינה את חברי הכנסת בהזדמנות זו. לרשותך עומדות חמש דקות. בבקשה, חבר הכנסת אריה אלדד.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
גברתי היושבת-ראש, ברכותי, מתאים לך, הדוכן הולם אותך. אדוני השר, חברי חברי הכנסת, יש מתח קבוע ועומד בין פרלמנט לבית-מחוקקים; אם תרצו ללכת בעקבות אחד העם – מתח קבוע בין כוהן ונביא. בין מי שעושה, במקרה שלנו מחוקק, ובין מי שרק מטיף בשער, מדבר, "פרלֶה".
לרגל היום הבין-לאומי של משהו, כל משהו, מקבלים בדרך כלל חברי הכנסת הודעה שמי שיש לו חוק בעניין שעל סדר-היום מתבקש להגישו. אז מתחיל טקס קבוע, מה שנקרא בלעז ריטואל. אנחנו מגישים, הממשלה מתנגדת, כי זה התפקיד המסורתי של הממשלה להתנגד לחוקים שבאים להקל על אלה שסובלים ביום הבין-לאומי של משהו.
אז מודיעים לנו שאנחנו לא יכולים להעלות בימי ג' חוקים שהממשלה מתנגדת להם, כי אם נעלה חוקים כאלה הממשלה תצטרך לבוא לכנסת גם בימי ג', ואולי, רחמנא ליצלן, אפילו הכנסת תצטרך לבוא לעבודה בימי ג', והרי אין לדבר סוף. הסוף הוא ידוע מראש: מציעים למציעי החוקים שאין מאשרים להעלותם בימי ג' להשתתף בדיון במסגרת הצעה לסדר-היום, וכך הופכת הכנסת ביום ג' לפרלמנט. רק מדברים.
אז אספר לכם בכמה מלים על החוק שרציתי להעלות בפניכם היום, חוק הנכה המתגורר בבית הוריו. חוקים דומים, אולי זהים אפילו, הגישו חברי הכנסת חיים אורון וחיים אמסלם ויעקב מרגי ואחמד טיבי וראובן ריבלין וסטס מיסז'ניקוב וניסן סלומינסקי ונדיה חילו ואורית נוקד וזבולון אורלב וגם אני הקטן עוד בכנסת הקודמת. אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן, וגם זה סוג של מוגבלות, חברי הכנסת, לא לדעת כשאתה יושב שם, מה תראה כשתשב כאן, ואז אולי תימנע מלהגיש חוקים על מוגבלויות, חוקים שבסיבוב הבא תצביע נגדם כי תהיה בקואליציה.
מה החוק? החוק הוא פשוט. אנחנו יודעים, חברי הכנסת, שנכה בשיעור של יותר מ-75% המתגורר בבית הוריו וטרם מלאו לו 18, זכאים הוריו להנחה בארנונה. אבל משבגר ועכשיו הוא בן יותר מ-18 שנים והוא נשאר בבית הוריו, ההורים לא זכאים יותר להנחה בארנונה. אם הוא היה שוכר דירה באיזה מקום, הוא היה זכאי להנחה, אבל אם הוא נשאר בבית הוריו, פקעה זכותו להקלה. מה ההיגיון? אין היגיון.
יש כסף. יש כסף ויש עוול. אבל במקום שיש כסף ויש עוול, ההיגיון פטור מלהופיע. לפיכך, אין לנו היום, כיוון שהממשלה מתנגדת לחוק הזה, גם אלה שהגישו את הצעת החוק הזו כבר בעבר – לא נצביע היום על חוקים שהממשלה מתנגדת להם ונסתפק במלים הללו, נצקצק בשפתינו, המהדרין יגידו גם: אי, אי, אי, הוא צודק, אבל הפרלמנט יפליג לדרכו. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לחבר הכנסת אריה אלדד, ועכשיו אני מזמינה את חבר הכנסת מסעוד גנאים לבוא ולומר את דברו.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
גברתי היושבת-ראש, תחילה, אני שמח שהגבלת אותנו, משום שאי-אפשר ביום שוויון זכויות לבעלי מוגבלויות שלא נהיה גם אנחנו מוגבלים – אפילו לחמש דקות.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
זו מוגבלות שהיא מעבר למוגבלות הרגילה של הצעה לסדר-היום, ולכן זה חמש דקות.
אילן גילאון (מרצ):
חבר הכנסת גנאים, זו הצעה רגילה, שלא תחשוב שהפרזנו אתך.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
לא, להיפך, אילן, אתה תדבר מה שאתה רוצה, לא מוגבל לא בזמן ולא במקום.
גברתי היושבת-ראש, האמת, ביום הזה, היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לבעלי מוגבלויות – תחילה, בקשר למוגבלות: אני חושב שמוגבל זה לא מי שאין לו או שמתקשה לבטא מה יש לו, מוגבל זה מי שיש לו באמת, אבל לא מנצל את זה. לכן במובן הזה, הרבה מאתנו הם מוגבלים, או מי שחושבים שהם מוגבלים, האמת, הם לא מוגבלים. הם צריכים רק דחיפה כדי למצות את הפוטנציאל שיש בהם. זה מזכיר לי, לידע כללי, את הפסל המפורסם מיכלאנג'לו, ששאלו אותו איך הוא ממציא, איך הוא מפסל את כל הפסלים הנפלאים שלו, והוא אמר: אני לא יוצר ולא מעצב, הכול שם באבן, אני רק מגלה אותו, אני רק מגלה. לכן, כל בן-אדם יש לו היכולות, הפוטנציאל, ועלינו, אנחנו, שחושבים את עצמנו לנורמלים לגלות, לתת לו את הדחיפה: מנוע יש, אוטו יש, בודי, הכול יש, אולי הוא צריך איזה גלגל כדי לנוע ולהתקדם.
לכן, חבר הכנסת אילן גילאון, מבין כל הטכנולוגיות וההמצאות של הבן-אדם, אני באמת שמח וחושב שהצלחתו וגדולתו היא בכל טכנולוגיה שבאה לעזור לבעלי מוגבלויות כדי להיות נגישים יותר, כדי לנוע יותר. וזה למה? משום שלדעתי רוב ההמצאות הטכנולוגיות – מחשב, אוטו, מטוס – רובן, האמת, משתלטות על הבן-אדם. הכוונה, הן שמשפיעות עליו ולא להיפך. הרגשות האנושיים שלו הופכים לחלק מהמכונה. לכן הרגש האנושי שלו הופך לפלסטיק, לחומרי יותר. אבל בטכנולוגיה של המוגבלים זה להיפך: הבן-אדם משפיע על המכונה ונותן לה את הרגשות האנושיים שיש בו. זו דעתי – לא פילוסופיה, זו הדעה שלי. קצת פילוסופיה.
אני חושב שביום הזה חובתנו כנבחרי ציבור היא לחדש את המחויבות שלנו לציבור בעלי המוגבלויות, שאנחנו נעמוד תמיד לצדם ונתמוך בכל מאבק שלהם להשתלב בחיי החברה, בכל המישורים, בצורה נורמלית וטבעית. התקדמותה של חברה או מדינה, לפי דעתי, לא נמדדת רק בכוח צבאי או טכנולוגי; תחילה היא נמדדת ביחסה האנושי כלפי השכבות החלשות שיש בה, שהן יהיו חזקות ונורמליות, אם אנחנו, המוגדרים חזקים ונורמלים, נתגבר על החולשות שיש בנו ונושיט יד להן ונתמוך בהן.
אני חושב – וקראתי פה דוח על המוגבלים בחברה הערבית – ששם הבעיה בתודעה ובמודעות. אני חושב שכדי לתמוך ולעזור לשכבת בעלי המוגבלויות בכלל, והערבים בפרט, יש שלושה שלבים: שלב ראשון זה ההכרה – הכרה בקיומם, בלגיטימיות שלהם, שהם בני-אדם. הם לא שוליים, הם לא בחושך; שלב הקבלה ואחר כך ההשתלבות. במישור הראשון, בחברה הערבית עדיין יש חוסר מודעות למובן של "מוגבל" וה"מגבלה", ויש כאלה שרואים בהם אנשים שצריכים להישאר בחושך, נחותים, ולא להודות אפילו בקיומם. מהחסם הזה – חוסר המודעות והאי-הכרה, כפי שאמרתי – סובלים בעלי המוגבלויות בחברה הערבית. זה גורם לאי-השתלבות בחברה או בקהילה וגורם להם לא למצות את היכולות שלהם וגורם להדרה. אני חושב שכדי לתמוך ולעזור למוגבלים בחברה הערבית – ועכשיו אני מתמקד בחברה הערבית – יש להפוך את הסוגיות הקשורות לאנשים עם מוגבלויות לחלק מהשיח היומי ולהעבירו מהשוליים למרכז, למרכז ההתעניינות והשיח החברתי, ואפילו הפוליטי.
יש זכויות לבעלי המוגבלויות, במיוחד עניין הנגישות, אבל אף שהחוק מסדיר את הנגישות של מקומות ציבוריים, רק מעטים ממבני הציבור ביישובים הערביים – ואת זה אני יודע מקרוב – רק מעטים מונגשים לאנשים עם מוגבלויות, כמו בנקים, דואר ועירייה. את זה אנחנו רואים כל יום. המוגבלים הערבים סובלים ממחסור בשירותים רבים, כי הם לא זמינים באזורי מגוריהם, והם נאלצים לנסוע מרחקים ארוכים.
מוגבלים ערבים – ובזה אני מסיים – מופלים גם בשוק העבודה, ואחוז המועסקים בקרבם נמוך מאוד. רוב המועסקים עובדים במסגרות מוגבלות, דבר שמונע ניצול פוטנציאל ההון האנושי שלהם.
אני חושב שעלינו לשלב את בעלי המוגבלויות בחיי החברה שלנו, ואם לא – אנחנו נהיה אלה המוגבלים והנכים האמיתיים. תודה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
לא נותר לי אלא להסכים אתך. תודה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. אני מזמינה את שר המשפטים יעקב נאמן לענות על ההצעות לסדר-היום.
שר המשפטים יעקב נאמן:
גברתי היושבת-ראש, איחולי הצלחה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה.
שר המשפטים יעקב נאמן:
חברי הכנסת הנכבדים, תודתנו לחברי הכנסת הנכבדים על ההצעות לסדר-היום בנושא "ציון היום הבין-לאומי לשוויון לאנשים עם מוגבלויות" ועל הנושאים והרעיונות שהם הביאו. אפתח ואומר שלפי הנתונים שבידינו עדיין רוב המקומות הציבוריים ורוב השירותים הציבוריים בישראל אינם נגישים לאנשים עם מוגבלויות. במטרה להביא לשינוי מציאות זו, נחקק פרק הנגישות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שהטיל על כל המקומות הציבוריים החדשים והקיימים, וכן על כל שירות ציבורי, הן בתחום הרשויות הציבוריות והן בתחום הפרטי, לבצע התאמות של נגישות לכל סוגי המוגבלויות.
כדי להתגבר על מחדלי האכיפה של העבר בתחום זה, הטיל המחוקק על נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שהוקמה כיחידה במשרד המשפטים, את מלאכת אכיפת החוק. הנציבות, שהיא הגוף המקצועי שהוקם מכוח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998, ניסחה את כל התקנות שבאחריות שר המשפטים בשיתוף פעולה עם ארגונים של אנשים עם מוגבלות, משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ומגוון גופים רלוונטיים מהחברה בישראל. הנציבות אף מייעצת למשרדי הממשלה השונים בתחומים המקצועיים הנוגעים לתקנות שבאחריותם.
לצערנו, מלאכת התקנת התקנות, שהיא התנאי לביצוע פרק הנגישות בחוק, פועלת בעצלתיים ובאיחור רב. איחור זה בחלקו הינו באחריות המשרדים הממשלתיים שטרם הגישו הצעתם לנוסח התקנות. עד כה הותקנו שבעה חלקים של התקנות: תקנות מורשי נגישות מבנים; תקנות מורשי נגישות שירות – באחריות שר התמ"ת; תקנות נגישות לאתרי טבע – באחריות שר המשפטים; תקנות נגישות למתקן בזק – באחריות שר התקשורת; תקנות התכנון והבנייה לגבי נגישות בניינים חדשים שהם מקום ציבורי ותקנות התכנון והבנייה לגבי נגישות בנייני מגורים חדשים – באחריות שר הפנים.
נוסף על האמור, תקנות התחבורה הציבורית, שנכנסו לתוקף בשנת 2003, הטילו על רשויות מקומיות ומפעילי התחבורה הציבורית להנגיש את שירותי התחבורה הציבורית העירונית, רכבות, תעופה ושיט. בימים אלה דנה ועדת משנה של הכנסת בראשות חבר הכנסת אילן גילאון בתקנות נגישות השירות שבאחריות שר המשפטים. חלק נוסף של תקנות – נגישות בניינים קיימים שהם מקום ציבורי – אושר על-ידי ועדת הרווחה של הכנסת, אך תקנות אלה עדיין לא נכנסו לתוקף בשל אי-קבלת הסכמת שר הפנים.
תקנות נוספות הונחו על שולחן ועדת הרווחה לצורך אישורן, אך הדיון בהן טרם החל. תקנות בנושאי נגישות מוסדות חינוך קיימים ותקנות בנושא נגישות פרטנית לתלמיד והורה עם מוגבלות, באחריות שר החינוך, הועברו לאישור ועדת הרווחה לפני למעלה מחמישה חודשים, אך הדיון בהן לא החל. עדיין לא החל. תקנות בעניין התאמות נגישות במוסדות על-תיכוניים, באחריות שר התמ"ת, הוגשו אף הן לוועדה לאישור לפני כחמישה חודשים, אך גם בהן טרם החל הדיון בוועדה.
חלקים נוספים של התקנות, באחריות שרים שונים, עדיין לא הוגשו לכנסת, אף שמועד הגשת התקנות הללו חלף זה מכבר. יצוין כי בשנה האחרונה ערכתי כמה פניות רשמיות לשרים המופקדים על התקנת התקנות בבקשה לתקן נושא זה. מאז אכן חל שיפור מסוים בפעילות המשרדים.
העיכוב בהתקנת התקנות משבש ומעכב את מימוש המטרה הניצבת ביסוד חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות: קידום שילובם של אנשים עם מוגבלות בחברה בישראל בכל תחומי החיים. אנו מקווים כי תהליך התקנת התקנות יואץ – ואני מקווה שזה יהיה בעקבות הדיון בכנסת היום – אך הדבר מחייב שיתוף פעולה של כלל משרדי הממשלה ושל הכנסת, כמו גם של הארגונים החברתיים ושל הגופים החייבים בנגישות. על מנת לעשות כן, יש להציב את נושא הנגישות והשילוב של אנשים עם מוגבלות בחברה בישראל במקום מרכזי בסדר-היום של משרדי הממשלה והכנסת. יש לרכז מאמץ ולהקצות משאבים כספיים כדי לאפשר את מימושן של התקנות, בתקווה לסיים את שלב החקיקה מהר ככל האפשר ולעבור לשלב היישום בפועל.
בשטח קיימת פעילות להגברת המודעות בתחום הנגישות וכן פעילות פיקוח, אכיפה וניטור בנוגע לחקיקה הקיימת. נציבות השוויון מארגנת ימי עיון, כנסים והדרכות בנושא הנגישות למגוון של אוכלוסיות רלוונטיות, למשל רשויות מקומיות, אדריכלים, מהנדסים ומעצבי פנים, מורשי נגישות, יועצים משפטיים, ארגונים ואנשים עם מוגבלות.
בנוסף פועלת מערכת אכיפה ותביעה בנציבות השוויון. מערכת האכיפה בנציבות החלה לפעול בתחום הנגשת התחבורה הציבורית, נגישות של בניינים חדשים, ובתהליך של מתן היתרי בנייה לבניינים ציבוריים חדשים ובנייני מגורים, נגישות מתקני בזק ושירותי בזק, נגישות של אתרים, וכן בתחום הנגשת שידורי הטלוויזיה.
בנוסף פועלת הנציבות לקידום ואכיפה של פרק ד' לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, העוסק בתעסוקת אנשים עם מוגבלות. תחום התעסוקה מהווה אחד מתחומי החיים המרכזיים של כל אדם, ואנו רואים חשיבות מיוחדת בקידום נושא זה, הן במישור המדיניות הציבורית והן במישור אכיפת החוק ומניעת אפליה. גם כאן מוטלת על משרדי הממשלה והכנסת החובה לפעול בשיתוף פעולה על מנת שהמאמץ בתחום התעסוקה יישא פרי.
שוב, על מנת לקדם נושא זה יש להבטיח כי תחום שילובם של אנשים עם מוגבלות בעולם התעסוקה לא יידחק לשולי המרחב והדיון הציבורי. יש לעשות כל מאמץ על מנת להבטיח כי תשומת לבם של שרי הממשלה וחברי הכנסת תופנה לסוגיות אלה גם בשאר ימות השנה ולהקצות כל המשאבים הנדרשים לכך.
בהתאם לתמונת המצב העולה מדיווח נציבות השוויון, חל שיפור מסוים ביחס לנושא. בחלק מהרשויות המקומיות החלו להנגיש את המרחב הציבורי בלי להמתין לתקנות. חלק ממבני הציבור החדשים נבנים נגישים לאנשים עם מוגבלות פיזית וראייה, וגופים ציבוריים גדולים החלו להנגיש השירות הציבורי הניתן על-ידם.
כך, למשל, הנגיש משרד המשפטים את משרדיו בירושלים ומכין תוכנית ליישום ההנגשה בכל מתקני המשרד בשנים הקרובות. בתחום התחבורה הציבורית יש מספר רב של אוטובוסים נגישים וגם חלק מתחנות הרכבת מספקות שירות נגיש. כמו כן, חלק גדול מהרשויות מקיימות את הוראות חוק התכנון והבנייה בנושא נגישות בניינים חדשים, ועומדות על קבלת אישור של מורשה נגישות כתנאי למתן היתר בנייה.
חשוב לנו להדגיש כי מבחינה עקרונית אנו מודעים היטב לכך שיש אוכלוסיות של אנשים עם מוגבלות שנפגעות פעמיים מאפליה כלפיהן – פעם אחת בשל היותם מוגבלים ופעם שנייה בשל היותם חלק מקבוצות מיעוט אחרות. יצוין כי כנס נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שייערך מחר בבאר-שבע לרגל עשור להקמת הנציבות, יתקיים תחת הכותרת "פעמיים בשוליים – אתגרים ומבט לעתיד". ברוח האמנה הבין-לאומית לזכויות של אנשים עם מוגבלות אנו סבורים כי יש לתת את הדעת למצבים אלו ולהעניק מענה הולם ומיוחד לאותם מיעוטים הסובלים מאפליה כפולה.
נוסף על כל האמור, משרד המשפטים ונציבות השוויון, בשיתוף עם משרדי הממשלה השונים, פועלים לאשרור אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות על-ידי הממשלה בקרוב.
כפי שציינתי בפתח דברי, הדרך עוד ארוכה, אך בעשור האחרון יש יסוד להאמין כי השינוי שכולנו שואפים לו החל. יישום התקנות אמור להביא לתיקון מצב של הדרה רבת-שנים של אנשים עם מוגבלות מהחברה. אנו בראשית הדרך, ואני מאמין שבשיתוף פעולה של הממשלה, הכנסת, החברה האזרחית והמגזר הפרטי, נביא לקידום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
רשמנו בפנינו את הדברים וההצעות של חברי הכנסת הנכבדים בנושא חשוב זה. תודה רבה.
היו"ר אורלי לוי אבקסיס:
תודה רבה לשר המשפטים, מר יעקב נאמן. אני רק רוצה לומר משהו לזכותה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. במסגרת הנגשת המקומות לבעלי מוגבלויות, חלק מהעיכובים נוצרו בעיקר משום שמשרדי הממשלה התעכבו שנים בהגשת אותן מסקנות ותקנות, וקרה מצב שפתאום כולם הגישו בבת-אחת, כשכמובן, קשה מאוד בזמן קצר להדביק את הפער. ועדת המשנה בראשותו של אילן גילאון עושה רבות לשם כך.
במסגרת ציון היום הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות אין הצעה אחרת.