קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום ציון היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: הנושא הבא על סדר-היום: הצעות לסדר-היום בנושא היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים, של חברי הכנסת ציפי חוטובלי, עפו אגבאריה, מיכאל בן-ארי, עינת וילף, חיים אורון וג'מאל זחאלקה, שמספרן 4251, 3912, 4173, 4179, 4241 ו-4281. על כל ההצעות לסדר-היום תשיב סגנית השר גילה גמליאל. ראשונת הדוברים היא חברת הכנסת חוטובלי, בבקשה. לרשותך, גברתי, שלוש דקות. בבקשה. ציפי חוטובלי (הליכוד): גברתי היושבת-ראש, גברתי סגנית השר לענייני מעמד האשה – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: רק שנייה, חברת הכנסת חוטובלי. זה נכון שהזמן המוגדר הוא שלוש דקות, אבל בואו נגדיר את זה מראש שאני אאפשר חמש דקות לכל דובר. זהו יום חשוב, ואם נגדיר את זה כיום שהוא לא רק המאבק אלא המלחמה אנחנו נצא נשכרים, כפי שחברי הכנסת – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): כתוב לי עשר דקות. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: סליחה? מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): לי כתוב עשר דקות. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: לך כתוב עשר דקות. לי נאמר שכל הדוברים ידברו שלוש דקות. אני מאפשרת לכל אחד לדבר חמש דקות, ואני חושבת שזו הצעה סבירה. בבקשה, חמש דקות. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): מה אפשר להגיד – – – ציפי חוטובלי (הליכוד): קודם כול, ברכות למציעי הצעת החוק החשובה. אני מברכת את חברתי חברת הכנסת אורית זוארץ ואת חבר הכנסת דב חנין. אכן תרומה משמעותית מאוד למאבק הזה, שהוא מאבק שפועל בהרבה מאוד חזיתות, והחזית שבה אתם מטפלים היא בלי ספק חזית מאוד חשובה, ואני מברכת אתכם על קידום הצעת החוק הזאת. אני רוצה היום להתייחס דווקא לזווית שבדרך כלל נזנחת כשמדברים על אלימות כלפי נשים. תמיד כשמדברים על אלימות כלפי נשים עוסקים באופן טבעי בנשים, והיום אני רוצה לדבר דווקא על הגברים. מאחורי כל אשה נפגעת אלימות עומד גבר אלים, והבעיה המרכזית בחברה שלנו, שהנתונים הקשים – אנחנו בשנה רצחנית במיוחד, שבה מספר הנשים שנרצחו הוא 16; לצערנו הרב, השנה עוד לא נסתיימה וזה כבר מספר שהוא כפול מהמספר של נשים שנרצחו בידי בני-זוגן בשנה שעברה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תרשי לי לתקן אותך, 19, לא? ציפי חוטובלי (הליכוד): אני קיבלתי נתון של 16. אבל אני מקווה שהמספר הזה לא יגדל. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: 16 זה על-ידי בני זוגן. אבל – – – אורית זוארץ (קדימה): – – – הסטטיסטיקה, נרצחו אתמול והיום. סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל: – – – ציפי חוטובלי (הליכוד): בשורה התחתונה, אני חושבת שכשאנחנו עומדים בפני הנתונים הקשים האלה, אנחנו שוכחים שמאחורי המספר הזה יש למעלה מ-150,000 נשים שהן נפגעות אלימות שהתלונות שלהן בכלל לא מגיעות לידי מימוש כלשהו. וכשאני שואלת נשים, פעמים רבות: מה המנגנון החוסם המרכזי שעומד בפניכן? התשובה היא בדרך כלל אחת: החברה שלנו מטילה את המחיר הכבד על כתפיהן של נשים, כשהגברים האלימים ממשיכים בחייהם כאילו כלום לא קרה. אשה שרוצה להגיש תלונה במשטרה, ובעקבות זה לעקור מביתה ולעבור לאחד מאותם מקלטים לנשים מוכות שמפוזרים ברחבי הארץ, נאלצת לעבור טלטלה משמעותית בכל מרכז חייה. הילדים עוזבים את בתי-הספר, היא צריכה להגיע לעיר אחרת, בדרך כלל. היא חיה כפליטה במרכז פליטים – זו בדרך כלל החוויה שעוברת על אותן נשים – ואנחנו לא עוסקים בגברים. חברים, במדינה מתוקנת הגברים הם אלו שהיו צריכים להיות מורחקים ולא הנשים הן אלו שהיו צריכות לשלם את המחיר הכפול. זה השלב הראשון, אני חושבת, שאנחנו צריכים לדבר עליו. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – – הגברים האלימים. הגברים הם לא אויב. ציפי חוטובלי (הליכוד): הגברים הם לא אויב. בדיוק בגלל זה אני רוצה שהם ישוקמו, כדי שהם יוכלו לחיות בצוותא עם אותן נשים. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אז בואי נדגיש – הגברים האלימים. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: לא, לא. אתה לא מפריע לה. היא תדגיש מה שהיא רוצה להדגיש. כשתעלה אתה לדבר אז תדגיש מה שאתה רוצה להדגיש. תודה. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): פשוט שלא – – – ציפי חוטובלי (הליכוד): אני מוכנה לקבל את התיקון ולדבר על הגברים האלימים, כי לא כל הגברים הם גברים אלימים. הנתון הנוסף שאני רוצה להביא בפניכם היום הוא הנתון שמדבר על החזרתיות באותן עבירות אלימות אצל אותם גברים אלימים. בבתי-הכלא כלואים 1,850 גברים בגין אלימות במשפחה. כשני-שלישים מאסירי אלימות במשפחה הם במאסרים חוזרים. אתם שמעתם את זה? שני-שלישים. הרוב המוחלט של הגברים נמצאים שם במאסרים חוזרים. 18% במאסר שישי או יותר. עכשיו, כשזה הנתון שעומד בפנינו, אין לי מנוס מאשר לומר כאן, בבית הזה: לא ייתכן שכשאשה מוכה, אשה נפגעת אלימות, יודעת שאותו גבר שהיא נאבקה בו והצליחה למצות אתו את הדין, וכבר הוגשה תלונה וכבר התקיים משפט – שאותו גבר יחזור אחרי בדרך כלל פחות משלוש שנות מאסר. זה הממוצע באותן עבירות. כשאותו גבר יחזור, מה יגרום לו להיות גבר טוב יותר? מה יגרום לו לא לחזור על אותן עבירות, ובסופו של יום להיכנס שוב למעגל האלימות הזה? הנשים חרדות מפני היום שבו הגבר יחזור הביתה וישתחרר מהמעצר. וכשזאת המציאות, אני חושבת שאנחנו כאן, בבית-המחוקקים – בכוונתי כמובן לפעול כדי להגיש הצעת חוק כזאת – צריכים לפעול לכך שכל אדם שהורשע בגין עבירת אלימות יחויב בטיפול מונע בתקופה שבה הוא מרצה את המאסר, כי אחרת אנחנו ניאלץ לראות פעם אחר פעם גברים שנאסרים, משתחררים וחוזרים על מעגל האלימות. אנחנו חייבים לשים לנגד עינינו את העובדה שהתא המשפחתי מתפרק, וחוזר חלילה. התא המשפחתי מתפרק, הגבר חוזר לתא המשפחתי המפורק, והאשה חיה בפחד מתמיד מפני היום שאחרי השחרור, והדבר הזה חייב להיפסק. אני רוצה לומר נתון נוסף: מתוך אותן 150,000 נשים, רק 748 נשים נמצאות בפועל במקלטים. לדעתי זה נתון שאומר הכול לגבי היכולת של אותם מקלטים לתת מענה לרוב האוכלוסייה הנפגעת. אני רוצה לומר שכל ארגוני הנשים שפועלים בתחום הזה עושים עבודה חשובה, עבודת קודש. אבל אני רוצה לאתגר את החברה שלנו: להפסיק לשים את המרכז באותן נשים שצריכות לברוח ולנוס על חייהן. זה נכון, כמו שאמרו היום בדיון בוועדה, כטיפול נמרץ. זה לא צריך להיות המרכז. המרכז צריך להיות שכאשר גבר נוהג באלימות, כאשר האלימות הזאת מוכחת – חשוב שהוא יורחק מביתו. חשוב שאם מדברים על דיור חלופי, שהדיור החלופי הזה, שבמסגרתו יינתן טיפול לשיקום, ייעשה לגבר ולא לאשה. אם נצליח להעביר את המהפכה הזאת – גם שיקום בתקופת המעצר וגם הפניית מרכז הכובד אל אותם גברים – אני בטוחה שאנחנו נוכל לצעוד בבטחה לצמצום הממדים האדירים של אותן עבירות חמורות שנעברות מדי שנה, ובעיקר אולי נצליח למנוע את הרצח הבא. תודה רבה, גברתי. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חברת הכנסת חוטובלי. הדובר הבא, חבר הכנסת עפו אגבאריה, בבקשה. עפו אגבאריה (חד"ש): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אנחנו דיברנו פה על מספרים – 16, 17 – שנרצחו בשנה האחרונה בידי בני-זוגן, אבל אני חושב שכל אחת מהנרצחות זה עולם ומלואו. זה בית שנחרב, זה ילדים שהתייתמו. זה לפעמים גם עוינות משפחתית ועוינות בשכונה כתוצאה מהפגיעות האלה. אבל אני רוצה להתמקד בזה ששבע מתוך ה-17 הן נשים ערביות. אבל אם נפלח גם את שאר הנתונים, מתוך העשר שנשארו, אז שלוש הן מחבר העמים ושלוש אתיופיות. אז מה המכנה המשותף לדברים האלה? אני חושב שהמכנה המשותף לדברים האלה – שיש איזו התרסקות של חברה מסוימת. גם כאשר האחוז הוא די גדול בעדה האתיופית, שלוש מתוך 100,000 או 100,000 ומשהו, או שבע מתוך מיליון, ומחבר המדינות המצב דומה – האנשים האלה היו חיים בדפוס חיים מסוים, ועכשיו הם שינו את כללי החיים שלהם בצורה כזאת שכמעט כל הקשרים הבין-משפחתיים שהיו רגילים אליהם, וכל המעצורים שהיו יכולים לעצור את האלימות הזאת שהיתה יכולה להיות מכוונת כלפי נשים, באיזשהו מקום התקלקלו, נשברו, נהרסו. אני חושב שדבר כזה קיים גם באוכלוסייה הערבית – גם איזשהו דבר מהתרבות שהיתה קיימת בשנים עברו. בשנות ה-50 ובשנות ה-60 אני לא חושב שהיו קיימים דברים כאלה. נדיר מאוד – ששמעתי על דבר כזה. דברים כאלה שקורים בשנה אחת, בשנה האחרונה – אני חושב שזה דבר שמדליק אור אדום לכולנו. ומה אנחנו צריכים לעשות, ואיפה צריכים לטפל? ניקח בחשבון שגם מתוך הנשים האלה, שהאלימות נגדן, מגיע מספר קטן. בתור רופא, אני יכול להעיד מהפרקטיקה שעבדתי בתחום הזה – מעט מאוד נשים מגיעות להתלונן. הרבה פעמים טיפלתי בנשים עם כל מיני שברים, פצעים בראש, שבאות ואומרות: החלקתי מהסולם, החלקתי במדרגות, רציתי לקחת משהו גבוה ונפל לי על הראש. כל רופא מתחיל יודע שהדברים האלה לא נכונים. יש משהו מאחורי זה, והן לא רוצות להגיע לתלונה ולא רוצות להתלונן, כי חלקן באמת רוצות לשמור את התא המשפחתי בצורה – אולי לנסות ולחפות על הדברים האלה, בתקווה שאולי בעתיד הכול ישתפר. בחלק מסוים זה באמת משתפר, ובחלק מסוים לא חוזרים על הדברים האלה כאשר נכנסים כל מיני גורמים במשפחה ובחמולה או דברים כאלה, ואני חושב שזה קיים גם בעדות אחרות. להבדיל למשל ממקומות אחרים – כאשר מסתכלים אחרת על הגבר התוקף באוכלוסייה המזרחית או באוכלוסייה המערבית, שם מתחילים לראות מה היתה הסיבה, אולי היא עשתה משהו, וכשזה באוכלוסייה מזרחית, ישר זה ברבריות. כנראה שיש איזושהי בעיה חינוכית שצריך לטפל בה. אם אנחנו רק מצביעים על הענישה ועל המשטרה – כנראה שיש איזשהו מקום גם לחינוך בדברים האלה. אם אנחנו, בחברות האלה שאמרתי שחלה בהן התרסקות – אם אנחנו נפנה את תשומת הלב למשפחה, לילדים, לתלמידים, שמההתחלה, כשהם גדלים, כשהם בחורים וצעירים וילדים – שאין הבדל בינו לבין הילדה, והוא לא יכול להיות יותר חשוב ממנה בחברה, אני חושב שבהתבגרותו הילד הזה ידע ואולי הוא לא יהיה בכיוון הזה. חוץ מזה שקיימים גם איזשהם לחצים חברתיים וכלכליים, ודיברנו פה הרבה על הנגישות והנגיעה לאלימות. הנגישות של כלי נשק או דברים כאלה היא יותר קלה מבעבר. אז כל הגורמים האלה, אם אפשר יהיה לטפל בהם, והם יהיו מעורבים בדברים האלה, אני חושב שבזה נוכל להפחית את האלימות הזאת נגד נשים, שזה דבר מכוער, וזה דבר שאין בו כבוד, ואני חושב שגבר שנותן מכה או הולך באלימות נגד אשה הוא לא גבר. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, אדוני. הדובר הבא – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. בינתיים, עד שחבר הכנסת בן-ארי יגיע, מתארחים אצלנו כאן קבוצה של תלמידים מבית-ספר תיכון בירכא. ברוכים הבאים. לרשותך, אדוני, חמש דקות. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, חייבים לציין שזה דיון שיש פה אחידות דעים בין חברי הכנסת. אפילו יכולתי להסכים לדבריו של חבר הכנסת שקדם לי בדבריו. אלימות כלפי הנשים היא אחת הפנים המכוערות של חברה, וכשאנחנו שומעים על מעשים קשים, אנחנו מדגישים כאן – אבל אני רוצה לגשת לפן אחר של אלימות – אנחנו מדגישים כאן את מעשי הרצח; אנחנו מדגישים כאן את הנשים המוכות שנאלצות להגיע לכל מיני מעונות לנשים מוכות. אני עצמי, יש לי, במסגרת עמותה שאני פועל בה, מעון כזה בירושלים, שמטפל ב-22 בנות, בדרך כלל בשיקומן; מדובר בבנות שעדיין לא הקימו משפחה ונפגעו, ואני מכיר את הסיפורים האלה יותר מקרוב – חברת הכנסת ציפי חוטובלי ביקרה במעון שלנו, ב"חמלה" – סיפורים מזעזעים, שקשה-קשה לקבל אותם, קשה להכיל אותם. היו פה כמה חברי כנסת שביקרו שם במקום, אבל אני רוצה, ברשותכם, בזמן שנותר לי, לעסוק, לצאת קצת הצדה. לא לחינם אני הערתי קודם לחברת הכנסת חוטובלי בעניין הזה של גברים. גברים הם לא נגד נשים. אני לא אשכח את התקופה שלמדתי באוניברסיטה והשתתפתי בסדנאות מחקר, והיה טרנד כזה בסדנאות המחקר, של המגדר. וזה הוציא אותי מדעתי, כי מגדר זה כמו מתרס – אנחנו בצד הזה, אתה בצד הזה, ובוא, יאללה, בוא נראה מי מנצח במלחמה הזאת. התפיסה הזאת היא לא תפיסה יהודית. תפיסה יהודית רואה את המשפחה כערך, את המשפחה בשלמותה, שבה יש בעל ואשה שהם יחידה אחת, שהם חטיבה אחת, שהם לא שניים שעומדים אחד מול השני. אני חושב שאנחנו מתעלמים ממוקד הבעיה, מהמקום שבו הבעיה תוססת, מהמקום שבו הבעיה מלובה, וזה העניין של ערכי המשפחה – איפה אנחנו נמצאים היום מבחינת חינוך לערכי משפחה. אני ארשה לעצמי לספר משהו שיחזק את העמדה הזאת. לגברים יש פחות הבנה מנשים בהרבה דברים. תקופה ארוכה אשתי ואני לימדנו את אותה יחידה לבגרות בתנ"ך. אני לימדתי בנים והיא לימדה בנות. כשהיינו מגיעים שנינו לפרק מסוים, פרשה מאוד מאוד קשה ונוראית שהתורה לא מכסה עליה – קודם היה פה איזה חבר כנסת שאמר לי: אתם מכרתם את יוסף. התורה לא מכסה, לא מכסה על דברים לא טובים, אנחנו אומרים הכול, או מתקנים – יש פרשת פילגש בגבעה. אשתי כל פעם, לפני שהיא היתה הולכת ללמד את זה, היתה במתח נוראי איך הבנות יגיבו. היא אומרת: הכיתה כולה תוססת, רועשת, הבנות משתוללות מבפנים כשהן שומעות את התיאורים. ואני חייב להודות, הייתי מלמד את הפרק הזה לפרטי פרטים, מלמד את כל הרוע, ואת כל האטימות ואת השימוש באשה כחפץ, ועושה את כל המאמצים לזעזע, אבל בנים – כמו קרשים, לצערנו הרב. אני מתאר פה מציאות שהייתי נוכח בה שנה אחר שנה, מחזור אחר מחזור. אשתי עם בנות, ואני עם בנים. חכמים אומרים: נשים, עולם בפני עצמן הן. יש להן עולמן הפנימי בפני עצמו. מגיע שלב בחיים שבו בונים את הזוגיות, שבו בונים את המשפחה, ואז נכנסים לתוך המערכת הזאת, שעליה אמרו חכמים שיכולות להיות שתי אפשרויות. בבבל היו אומרים: "מצא" או "מוצא". "מצא" זה "מצא אשה מצא טוב" – הגעת אל המנוחה, הגעת אל השמחה. המציאות של זוגיות יכולה להיות הברכה הכי גדולה שבעולם, השמחה הכי גדולה שבעולם, הטבעיות הכי גדולה שבעולם. אבל יכול להיות גם מצב של "מוצא", וזה פסוק אחר: "מוצא אני מר ממוות את האשה". יכול להיות שהזוגיות הזאת גורמת למרירות נוראית, והמרירות היא לכל הכיוונים; כשיש מרירות היא לכל הכיוונים. וכל זה למה? אני רוצה לגעת בנקודה אחת, וזה נושא שתוסס בי מאז שאני יושב פה, ואני חושב שזה נושא – אנחנו עסוקים במעונות לנשים ובעוד חקיקה, אבל אנחנו לא עוסקים בהכנה לחיי משפחה. אנחנו לא לוקחים את הזוגות, לפחות מציעים להם: לפני שאתם כורתים ברית תראו מה המדדים, תלמדו על תקשורת זוגית, תלמדו איך פותרים בעיות, תלמדו איך מתמודדים עם עליות ומורדות, איך מתמודדים עם החמות, איך מתמודדים עם קשיים כלכליים. זו אוניברסיטה בפני עצמה, חיי נישואים. אבל אנחנו עסוקים בחקיקה. לא שאין מקום לחקיקה, ואני מברך את חברת הכנסת זוארץ ואת חבר הכנסת חנין על החוק החשוב והנחוץ. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: ולסיום. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): ולסיום – כל כך הרבה יש מה לומר בעניין הזה, אני מרגיש ממש נורא. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני יודעת, אבל אפשרתי לך, לצערי הרב, הרבה מעבר. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אני חושב שצריך להרים כאן את הנס הזה, את הדגל הזה, שאנחנו חייבים ללמד את הילדים שלנו חשבון ואנגלית, וחייבים להכין אותם גם כן למשפחה בריאה, לזוגיות בריאה, להתמודדויות של הדבר הזה. מתחתנים באווירה נוצצת שאין כדוגמתה, והרבה פעמים אני רואה זוגות כאלה ואני אומר לעצמי: איפה הם ייראו בעוד שנה? איך הם ייראו אחרי ההתמודדות הראשונה? ולבי נחמץ כשאני יודע שאין הכנה מתאימה, כי אז, הרבה פעמים זה לא מסתיים באלימות ולא ברצח אבל במרירות נוראית, שהופכת את מה שהיה צריך להיות "מצא אשה מצא טוב" ל"מוצא אני מר ממוות את האשה". תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לחבר הכנסת בן-ארי. הדוברת הבאה, חברת הכנסת עינת וילף. בבקשה. לרשותך, גברתי, חמש דקות. עינת וילף (העבודה): גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אלימות נגד נשים זה מסוג הדברים שמטיח אותך לקרקע בתקופה, או דקה אחרי שאת מרגישה שהדברים הם טובים, והתקדמנו, ויש לנו כל כך הרבה הישגים. יצא לי לפני כמה שנים לקרוא דוח של האו"ם על מצב הנשים בעולם. אני זוכרת שבתום קריאת הדוח הייתי ממש מיואשת, כי בסך הכול אני מתנהלת בעולם בתחושה – וגם במציאות – שהיתה התקדמות אדירה, ונשים הן חופשיות ועצמאיות, יכולות לבחור את דרך חייהן ובסך הכול בטוחות, ויכולות להחליט עם מי להיות ולכמה זמן ועם מי להתחתן ומתי להתחתן. ופתאום את קוראת ומקבלת פרספקטיבה על מה שקורה ואת מבינה שיש עוד הרבה מאוד ללכת. ולמה הנושא של האלימות כל כך מייאש כשאת חושבת שהנה בסך הכול את במקום אחר? כי זה בסוף מחזיר אותך למקום של חוסר אונים, של תחושה שכל ההישגים, כל הדברים שנבנו, כקבוצה וגם כיחידה, אפשר שמתגמדים אל מול הפחד, אל מול החשש, אל מול האפשרות שאלימות תופעל. וגם הרבה פעמים הדברים קשורים זה בזה. הרבה מהמקרים ששמענו עליהם בשבועות, בחודשים האחרונים, תחושה פתאום של התפרצות, נובעים בדיוק מהמפגש הזה של חברה, הרבה פעמים חברה פטריארכלית, מסורתית, שנפגשת עם העולם המודרני. ופתאום האשה, יש לה רצונות משלה. היא מודיעה לבעל שהיא מבקשת לעזוב אותו, שהיא לא מתכוונת לחזור, אולי שהיא רוצה ללמוד, אולי יש לה שאיפות, ומי שהיה רגיל למבנה כוח מסוים, פתאום זה מערער אצלו את התחושה לגביו עצמו. ואז אלימות זה הכלי הכי פשוט, הכי מהיר, כדי להראות לאשה מי היא באמת, למה היא יכולה לשאוף ושתדע את מקומה. אין ספק שהרבה מהמקרים שאנחנו חווים במדינת ישראל הם מקרים של מאבק בין מי שעדיין מנסה להגן על סדר ישן לבין נשים שרואות את ההזדמנויות שיש בעולם החדש ומבקשות לנצל אותן, אבל עדיין כלואות בעולם שלא מגן עליהן ושמאמין שאפשר לעשות שימוש באלימות. בין התופעות שנחשפנו אליהן לאחרונה יש גם היבט חדש, מטריד, שמגיע עם הטכנולוגיה: יותר ויותר אנחנו נחשפים למקרים של אלימות קשה נגד נשים, של הטרדה מינית, שמצולמים. היום לכל אדם יש מצלמה ומנצלים את זה. כלומר, לא מספיק שנוהגים באלימות כלפי הנשים, אלא מנציחים את הרגע ודואגים שהוא ישודר שוב ושוב. הדבר קורה בגילאים צעירים, הדבר קורה בבתי-ספר, ויש אפילו חשש שהדברים האלה תלויים זה בזה, שמי שיש בידו מצלמה אפילו חושב לעשות את המעשה כדי להתפאר בו באיזה עולם מעוות. ככל שאנחנו מנסים להתמודד עוד ועוד עם התופעה הקשה הזאת של אלימות נגד נשים, שהיא כתם על כל חברה – אם הייתי צריכה להגדיר את האידיאל של החברה המתוקנת, החברה הטובה, זה ככל שחברה מתקדמת לאידיאל שבו אין אלימות נגד נשים, זו חברה שיש בה גם הרבה דברים טובים אחרים. הייתי מאוד רוצה שבמסגרת הדברים שאנחנו פועלים בהם, שנפנה את הזרקור גם לנושא הזה, של השימוש בטכנולוגיה כדי להנציח את ההשפלה, להנציח את האלימות ואפילו לעודד אותה, כעוד אמצעי שאנחנו צריכים לסגור, לא לתת לו מקום, כי הוא דווקא מעודד את מי שחושבים שאלה מעשים ראויים. אני מקווה שככל שנלך עוד צעד ועוד צעד, בסופו של דבר נשים ירגישו שכל מה שהעולם החדש נותן להן – את הבחירות, את האפשרות להחליט מי הן – שאין שום אמצעי שיבוא יום אחד וינסה להזכיר להן שמקומן האמיתי הוא במקום הרבה יותר נמוך. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חברת הכנסת עינת וילף. הדובר הבא, חבר הכנסת חיים אורון, בבקשה. יש לנו עוד קבוצה, מבית-ספר תיכון מקיף בירכא. אני מבינה שעשיתם סבב סיור, ואני מקווה שגם נהניתם. בבקשה. לרשותך, אדוני, חמש דקות. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): בירכא היה רצח מזעזע. חיים אורון (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, חברת הכנסת עינת וילף תיארה את התהליך הלכאורה מקוטב בין תחושה, מחד, שמעמדן של הנשים בראשיתו של האלף השלישי שונה מהותית, בפרמטרים רבים ושונים, ממעמדן בדורות קודמים או בשנים קודמות, ומאידך, התהליך שכאילו עומד בסתירה אבל מתברר שהוא לא עומד בסתירה – ואינפורמציה, שגם הונחה בפנינו בימים האחרונים על-ידי מחלקת המידע של הכנסת – של פרמטרים רבים מאוד ורציפים וחופפים של התגברות האלימות כלפי נשים במרכיבים השונים שלה, מהמקרים הקשים מאוד של מספר הנשים הנרצחות, בתוך הנושא שבו אנחנו עוסקים, ועד אלימות שהיא פחות מרצח והטרדה מינית וכו' וכו'. זה מסוג הפרדוקסים שכנראה מתקיימים בחברה שבה אנחנו חיים, ואולי אפילו מזינים אחד את השני. יכול להיות שהתהליך הזה של התחזקות מעמד האשה והתגברותו בקטע אחד יוצר במקטעים אחרים את התופעה של אלימות עולה. קודם כול, אני מציע להיזהר מאוד מכליאת הנושא הזה של אלימות כלפי נשים בחלק מסוים של החברה. כמובן, זה לא תמיד באותן עוצמות, לא תמיד באותם שיעורים – הוא פרוס על פני כל החברה. יש דוגמאות מובהקות של חברות מהמתקדמות ביותר, ויש להן שיאים עולמיים למשל במספר מקרי האונס וכו' וכו', ואין איזו הנחה סמויה של כולנו, שהקידמה וההתקדמות וכו' וכו' פותרות את העניין הזה. אני יודע שהפתיחה שלי יש בה מידה לא קטנה של פסימיות, במובן הזה שזה לא איזה נושא שיש לו פתרון של "זבנג וגמרנו". אז כולנו נחזור ונדבר – וזה גם נאמר על-ידי חלק מהדוברים לפני – על המשקל הגדול של החינוך; חינוך במובנים רבים מאוד, מהחינוך המגדרי הבסיסי דרך החינוך – הוזכר פה קודם, חיי משפחה וכו', על כל האמצעים ועל כל הניסיון שהולך ונצבר בתחום הזה. אני רוצה לייחד את שארית דברי דווקא לנושא של האחריות הציבורית החברתית הכוללת. כי אם במקומותינו – פוליטיקה זה לא רק הוויכוח עם הפלסטינים. יש פה תופעה חברתית-פוליטית. באיזה מובן היא פוליטית? כי היא אחד המרכיבים המאוד-מאוד חזקים במציאות החברתית, גם בהשפעה של מה שקורה בה בכלל, על אחת כמה וכמה בהשפעה על מה שקורה באותם ציבורים שמעורבים בה, ברובם הגדול מאוד נשים. צריך, אגב, לזכור, והוזכרו קודם – נדמה לי שחברת הכנסת חוטובלי הזכירה את הגברים. יש המון ילדים בתוך הסיפור הזה, המון המון ילדים בתוך הסיפור הזה. אפילו – ופה אני רוצה להגיע לנקודה שאני מדבר בה, כי כל הנתונים מראים שיש פה ממד חזק מאוד של רצידיביסטיות, של חזרה. הרי בכל פעם שמתפרסם משהו אומרים: האם היה מקרה דומה? אז לא תמיד היה מקרה דומה, אבל הרבה מאוד פעמים יש כן אירוע דומה, לא בדיוק כזה, דומה וכו' וכו'. למה אני מתכוון? אלה כלים שאנחנו צריכים להעמיד אותם לרשות החברה. אז יש נתונים על – יש מהלכים מאוד גדולים במספר המעונות לנשים מוכות. הם לא עומדים ביחס לגידול התופעה, הם בפיגור – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: גדול מאוד. חיים אורון (מרצ): גדול מאוד, אומרת היושבת-ראש, ובצדק. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: יש רק 18 כאלה ברחבי הארץ, ורובם של עמותות. חיים אורון (מרצ): רגע, אז אני לא עוסק בשאלה, שיהיו של עמותות. השאלה, מה האחריות הקולקטיבית? יש בעיה גדולה מאוד שמשליכה לכאן ביכולת – כל אחד מאתנו נתקל בזה בקטע אחר של עיסוקיו – ביכולת לטפל בנשים שהיו במעון לנשים מוכות. והן כלואות בתוכו כי אין להן אפשרות לצאת החוצה. אז הן חוזרות למקום שהוא מאוד מאוד מסוכן להן, בלית ברירה. זה מתחיל בשאלות הבסיסיות. האם אנחנו מתמודדים עם שאלת האלימות בחברה הישראלית בעוצמות שהאלימות הזאת דורשת מאתנו להתמודדות אתן, כשהאלימות בתוך המשפחה או האלימות כלפי נשים היא מרכיב בתוכה? זה קשור גם במערכות האכיפה, במשטרה. זה קשור מאוד מאוד במערכות התומכות של העבודה הסוציאליות ושל שירותי הרווחה וכדומה. כולם בעצם זועקים זעקה מרה של מחסור וקושי. אנחנו יודעים שהקבוצות הנפגעות ביותר הן הקבוצות שבהן אנחנו עוסקים פה, ובתוכן אולי הנפגעות ביותר הן אותן קבוצות של נשים שמועדות לאלימות הזאת שמופעלת כלפיהן. מה שאני אומר עכשיו לא פותר את העניין, אבל לפחות יוצר איזו רשת חברתית יותר חזקה, שגם תפעל בבחינת ההרתעה וההשפעה על אחרים, אבל גם תיתן סעד יותר רציני למי שנקלעו לתוך המעגל המאוד-מאוד קשה הזה. ביום שאנחנו עוסקים בו במאבק באלימות כלפי נשים אני ראיתי לנכון להאיר מבט, לא במקום, אלא גם על העניין הזה. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת אורון. אחרון הדוברים, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה. לרשותך חמש דקות. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): תודה רבה, גברתי. גברתי היושבת-ראש, רבותי חברי הכנסת, מאז שנבחרתי לכנסת אני מקפיד כל שנה להשתתף בדיון הזה, ולפעמים הייתי הגבר היחיד שהשתתף. בשנה שעברה לא השתתפתי, כי במקומי דיברה עמיתתי לסיעה, חברת הכנסת חנין זועבי. חברת הכנסת וילף חסכה לי הרבה ממה שרציתי להגיד. אני מסכים לכל מלה שהיא אמרה. אני חושב שדווקא עליית מעמדן של הנשים יוצרת דבר והיפוכו. מצד אחד, אנחנו רואים שנשים שמעמדן התחזק בתוך המשפחה, מול הגבר שהן חיות אתו – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני חייבת לומר רק משפט אחד, ברשותך. זה לא חייב לדור בכפיפה אחת, משום שגם אז, תמיד היתה אלימות נגד נשים רק – – – ג'מאל זחאלקה (בל"ד): לא, אני מדבר על מקורות חדשים של אלימות. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: נשים אולי יותר מעזות ויותר מספרות ואנחנו ערים יותר לתופעה הזאת. זה לא שבגלל שהנשים או התחזקו או יצאו וחיפשו קריירה ומוצאת את עצמן יותר, הן "זוכות" יותר לנושא הזה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אלימות נגד נשים קיימת אלפי שנים, זה לא דבר חדש. אני עכשיו רוצה להתייחס במשפט אחד למקור חדש של האלימות כלפי הנשים, והוא, בקיצור נמרץ, זה שהאשה מצליחה יותר מהגבר בתא המשפחה. היא למדה, יש לה הכנסה, היא משכילה יותר, והגבר המתוסכל מכלה בה את זעמו. אני מדבר אפילו על מקרים שאני מכיר מקרוב. גבר כושל, בחברה בכלל וגם בתא המשפחתי, יש לו דבר אחד – הוא יכול להשתמש בכוח. בטווח בינוני אני פסימי, האמת. לטווח ארוך אני אופטימי מבחינה זו. אני חושב שהשנים שהחברה עוברת, והחברה הערבית בפרט – רואים התחזקות ניכרת מאוד במעמדן של נשים. היום היה דיון בוועדת החינוך על הישגי בנים ובנות. רואים שאפילו בבית-ספר יסודי ובתיכון ובבגרות ובאוניברסיטה, נשים מצליחות הרבה יותר – לא בפער קטן, בפער ענק לעומת הגברים. זה ייתן את אותותיו, בוודאי, בשינויים חברתיים. יש בעיה בתעסוקה של נשים. כמובן שמעונות, טיפול משטרתי, והכול טוב ויפה וזה חשוב מאוד, אבל טיפול השורש בבעיה הזאת זה חיזוק מעמדה של האשה. אין ספק שאשה שהיא משכילה ויש לה מקור הכנסה ויש לה עצמאות כלכלית, היחסים שבינו לבינה בתוך התא המשפחתי מגיעים לאיזון. היא לא נכנעת לאלימות בקלות והיא לא שותקת והיא יכולה להגיד לו "לך לעזאזל". אבל אשה שלא עובדת, ואין לה הכנסה, מצבה קשה, היא תחשוב מה היא תעשה אם הוא ייפרד ממנה, איזו פרנסה תהיה לה. לכן אני חושב שאי-אפשר לנתק את זה מהעניין של תעסוקת נשים וחיזוק מעמדה של האשה גם בהכנסה. אני חושב שהגורם הכלכלי-חברתי מאוד חשוב בנושא הזה. דבר אחר, לא פחות חשוב בעיני, והוא אפילו יותר חזק ויותר חשוב, זה העניין של תרבות. אין ספק שהבעיה טמונה באתוס של הגבריות שהחברה מטפחת, כל חברה בשיטה שלה. לחברה הערבית יש השיטות שלה והצבע המיוחד, אבל בחברה הישראלית, בכלל: אתוס של גבריות, של מצ'ואיזם, של כוחנות. גם נשים משתתפות בחגיגה הזו, כולל נשים שיוצאות נגד אלימות נגד נשים. הגבר הלוחם, הגדול, זה אתוס הגבורה. הגיעו דברים עד כדי כך, ואני מזכיר את זה שוב ושוב, שהופתעתי לקרוא שאחד מגאוני הדור, אפי איתם – אני אומר את זה בצחוק, כמובן – בריאיון ל"הארץ" אומר: "הערבים הם נשיים". כלומר מילת הגנאי הכי חזקה שהוא יצא בה נגד הערבים בכלל, זה שהם נשיים, הם לא כוחניים מספיק, הם לא מספיק גברים. אחר כך הוא מקבל חיזוק מכל הנשים, וחלקן יוצאות נגד אלימות נגד נשים. הבעיה היא באתוס של גבריות, של כוחנות, של שליטה, של אלימות. זה שורש הבעיה ואת זה אנחנו צריכים, מבחינה תרבותית, באופן כללי – צריכים לטפח גבריות חדשה. אני לא אומר שהגברים יהיו "נשיים", כלומר גברים יוותרו על הגבריות; אני לא בעד מחיקת המתח הזה, אבל המתח הזה לא חייב להיות באלימות אלא ביחסים של שוויון מלא, יחסים נטולי כוחנות. אני רוצה לסיים בעניין אחד, מה שנקרא רצח על כבוד המשפחה ואלימות במשפחה. קודם כול, אני מציע להוציא את המלים "כבוד המשפחה" מהלקסיקון. לא מדובר בגברים בעלי כבוד, מדובר במנוולים. החברה צריכה להוקיע אותם, להקיא אותם מתוכה. חשוב שכל החברה, גם מערכת החינוך, גם האימאמים, כל מי שיש לו השפעה בנושא הזה – ליצור תרבות נגד אלימות של גברים ונגד אלימות בפוטנציה. יש אלימות שאתה לא צריך לחכות לה, יש תת-דיבור, יש תמיכה באלימות, לראות את הגבר משפיל את האשה, גם זה סולל את הדרך בפני האלימות והמכות. אני חושב שהעניין התרבותי והעניין הכלכלי הם שני המפתחות העיקריים להתמודדות עם בעיית האלימות כנגד נשים. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת זחאלקה. אני חושבת שנאמרה אמירה חשובה מאוד מבחינתך, שרצח הוא רצח, והוא לא מוסיף שום כבוד לשום משפחה. גברתי סגנית השר, בבקשה. סגנית שר במשרד ראש הממשלה גילה גמליאל: גברתי היושבת-ראש, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, חברי וחברות כנסת וכבוד השר, יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים הוכרז על-ידי האו"ם ב-17 בדצמבר 1999. במסגרת ההכרזה על יום המאבק קרא האו"ם לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיית האלימות נגד נשים. על-פי דיווחי האו"ם, כבוד היושבת-ראש, אחת מכל שלוש נשים ברחבי העולם סובלת מאלימות לפחות פעם אחת בחייה, בדרך כלל מבן-אדם שקרוב ומוכר לה. כל עוד נשים ברחבי העולם הן קורבנות לרצח, לאונס, לאלימות ולהטרדה מינית, יש חובה לציין את היום הזה. 16 נשים נרצחו השנה בישראל על-ידי בני-זוגן. שלוש נוספות – על-ידי גורמים אחרים במשפחה. 17,076 תיקים נפתחו במשטרה עקב אלימות בין בני-הזוג. נעצרו 3,405 אנשים בגין עבירות אלימות. 4,172 תיקים נפתחו בגין עבירות מין. תופעת האלימות במשפחה איננה נחלתה של קהילה מסוימת, עדה מסוימת, של חתך סוציו-אקונומי מסוים, של מגזר מסוים. אלימות בתוך המשפחה חוצה מגזרים ומאיימת על החברה הישראלית כולה. כל אשה עלולה לסבול ממנה וחובת כולנו למנוע ולהתריע כשאנו נתקלים בה. חשוב להבין שאלימות איננה בהכרח פיזית. נשים רבות סובלות מהתעללות מינית, מהתעללות נפשית, ובנוסף, נשים רבות סובלות מאלימות כלכלית, מהדרתן מקבלת ההחלטות ומגישה למשאבים. הנתונים הנ"ל אינם מגלמים בתוכם את כל אלו הסובלות מאלימות. רבות מהן חוששות להתלונן. נשים נפגעות אלימות סובלות שנים רבות מבן-זוגן המשליט טרור ופחד. לרובן הגדול לוקח בין שש לשמונה שנים עד שהן אוזרות אומץ לחשוף לראשונה את דבר ההתעללות נגדן. לכן נמצא שהן סובלות מתשישות רגשית ומתחושה של תלות גוברת בתוקף. ככל שהתלות גוברת הן נכונות לסבול יותר ותשישותן הרגשית גוברת גם כן. הן בדרך כלל מכחישות את המציאות האלימה שבה הן חיות. הן לא מנסות להתמודד עם האלימות כדי להפסיק אותה, כי הן נמצאות במלכוד. הן סובלות מדימוי עצמי ותפיסה עצמית נמוכים. הן חשות אמביוולנטיות רגשית כלפי בן-הזוג – אהבה ושנאה, משיכה ופחד. הן מכחישות את דבר האלימות כלפיהן, וכשזו נחשפת הן ממזערות את ההתנהגות האלימה ונזקיה. הן לא ממהרות להתלונן ולשתף אחרים בסבלן מסיבות כלכליות, חברתיות, משפחתיות, בושה ואשמה. נשים שחוו אלימות רואות את העולם אחרת מנשים שלא חוו חוויה קשה זו. לעתים קרובות הן מנוכרות לעצמן, לזולתן ולחיים בכלל. האלימות קשה במיוחד מפני שהיא באה מאדם שאמור להעניק להן חום, ביטחון וודאות. הספרות מציגה כמה רגשות מרכזיים האופייניים לנשים שבן-זוגן אלים כלפיהן. נשים אלו חשות בושה עמוקה, מרומות, אשמות ומושפלות. כעס בלתי מודע גורם להן להאשמה עצמית, לדימוי עצמי פגוע, לשיתוק העשייה, לבידוד, לחוסר תפקוד, לפחד, לאימה ולחוסר אונים נרכש. ההקדמה הזו היא חובה על מנת להבין את השאלה הנשאלת כל פעם מחדש: מדוע כל הזמן הזה הן לא באו להתלונן? נדרשת הסברה, נדרשת העלאת המודעות הציבורית לתופעת האלימות. השבוע, ביום חמישי, הרשות לקידום מעמד האשה אף תדאג לכנס כזה ברמת-אפעל. מהנתונים שקיימים בארץ – בישראל פועלים 73 מרכזים למניעה ולטיפול באלימות במשפחה. המרכזים טיפלו בשנה שעברה ב-8,500 משפחות נפגעות אלימות. המדינה מפעילה 13 מקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן ו-14 דירות מעבר שמהוות מסגרת טיפולית לנשים שסיימו את שהותן במקלט. במדינת ישראל אף קיים "בית נועם" לטיפול בגברים מכים. דיברה על כך בהרחבה יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, שיש צורך לטפל גם בבעיית הגברים שמגיעים, וצריכים להגיע גם מרצונם החופשי, אך גם את אלה שלא רוצים צריך לשדל, ואף לבחון הצעת חוק שתחייב אותם לקבל טיפול וכלים שיאפשרו להם לחזור למשפחותיהם ולסביבה הטבעית, תוך הימנעות מהדפוסים האלימים שאפיינו את התנהגותם בעבר. כשביקרתי ב"בית נועם" נתקלתי בגבר צעיר. שאלתי אותו: כיצד זה הגעת למצב שהידרדרת להרים יד על בת-הזוג שלך? וכך הוא ענה לי: לא חלמתי אי-פעם שאני ארים יד על אשה, אבל בכל מהלך הילדות שלי כל מי שעמד מולי – מבין החברים שלו בבית-הספר – הדרך היחידה שהכרתי היתה דרך אלימות. וכיום, כשאני נמצא עם בת-הזוג שלי, הדרך היחידה שאני יודע להתמודד מול העניין הזה היא בדרך האלימה. לאחר הסדנה שהוא עבר, ומלכתחילה הוא לא רצה להגיע אליה, הוא הבין את המשמעויות, הוא הפנים, הוא ספג. דבר זה יכול לשנות חיים של משפחות שלמות. הפתרונות – מטפלים בבעיה בנקודת הקצה שלה. בימים אלה אני מקדמת, דרך הממשלה, פתרונות נוספים, שיטפלו בשורש הבעיה וייתנו לנשים גם את הכלים והכוח להגיד "לא עוד". משרד ראש הממשלה מפעיל סדנאות של הגנה עצמית לנשים ונערות מכל המגזרים. סדנאות אלה מקנות לא רק את האמצעים הפיזיים להגנה עצמית, אלא גם את הכוח הנפשי ויכולת ההבחנה לדעת שמעשים מסוימים והתנהגויות מסוימות כלפיהן אינן מקובלות. מחקרים מראים כי אחד הגורמים המרכזיים להישארותן של נשים במערכות יחסים אלימות הוא התלות הכלכלית של נשים בבעליהן לצורכי קיום ופרנסה. בעקבות ביקורו של ראש הממשלה במקלט לנשים מוכות אשתקד, הנחה ראש הממשלה ליזום תוכנית שתספק מענה לנשים אלה ותאפשר להן לשקם את חייהן. בימים אלה הושלמה עבודת מטה משותפת, בין-משרדית, של משרד הרווחה, הרשות לקידום מעמד האשה ומשרד התרבות והספורט. התוכנית הזאת מציעה טיפול רחב יריעה לנשים הבוחרות לעזוב את בתיהן עקב אלימות. הנשים יזכו לתמיכה כלכלית, הכשרה מקצועית, לימודים אקדמיים וסיוע עם הילדים – כל אלה על מנת לתת להן את רשת הביטחון הדרושה כדי לעזוב את הבית המסוכן להן ולילדיהן. הפיילוט ייצא לדרך כבר בשנה הקרובה. תחום נוסף שבו אנו מטפלים הוא מניעת הטרדות מיניות. הפקנו ערכת הסברה למניעת הטרדות מיניות על-ידי הרשות לקידום מעמד האשה. הערכה הופצה בקרב ממונות על מניעת הטרדה מינית במקומות העבודה. רק אם ניתן לנשים את הכלים להעצמה, לעצמאות, לביטחון וליכולת לכלכלה עצמית, נוכל באמת ובתמים למנוע את האלימות כבר בראשית דרכה, ולא בנקודה שבה היא מסתיימת בצורה כה טרגית. על-ידי חינוך – והיום היה דיון מאוד מאוד רציני בוועדה לקידום מעמד האשה, בנוכחות שר החינוך, שבו הוצגו תוכניות לשוויון בין המינים למיגור תופעת האלימות. אני כאן קוראת לכל אחד ואחת מכם בבית הזה, ולכל הצופים והצופות בנו: פתחו עיניים, הסתכלו סביבכם, היו רגישים להתנהגויות ולשינויים החלים בסובבים אתכם. האחריות למנוע את הרצח הבא מונחת לפתחו של כל אחד ואחת מאתנו. ולכן, הנשים, אני אומרת: לאיש אין זכות לפגוע בכן, להרים עליכן יד, למנוע מכן את המגיע לכן או להתייחס בצורה משפילה ופוגענית. לעתים זה נראה בלתי אפשרי, אך אל תישארו בסיטואציה שבה הדברים הללו קורים. למענכן ולמען ילדיכן גלו אומץ, עמודנה על זכויותיכן והתרענה על פגיעה בכן. אני מאמינה, כבוד היושבת-ראש, כי ככל שיותר נשים תעמודנה על זכויותיהן ותתלוננה על הפגיעה בהן, ככל שנשים תפעלנה ביותר אומץ ומתוך עוצמה פנימית, כך יתרחב המעגל ויינתן כוח לנשים שחששו בעבר להתלונן. רק מתוך אמונה בכוחנו כנשים, בזכותנו על גופנו ובביטחוננו, נוכל לבער את נגע האלימות. כבוד היושבת-ראש, אני מבקשת שדברי הנואמים והנואמות היום יירשמו לציון המאבק נגד האלימות נגד נשים. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, גברתי סגנית השר.