קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום התגברות האלימות ומעשי הרצח במשפחה היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: חברי חברי הכנסת, הנושא הבא על סדר-היום: התגברות האלימות ומעשי הרצח במשפחה, הצעות לסדר-היום מס' 4181, 4196, 4199, 4204, 4208, 4215 ו-4224. הדוברת הראשונה, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, בבקשה. ציפי חוטובלי (הליכוד): גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, במעבר חד מהנושא הקודם – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אין ספק. ציפי חוטובלי (הליכוד): – – הנושא הזה, שאנחנו מדברים עליו, לצערי, הוא נושא שעולה לכותרות לפחות פעמיים-שלוש בשנה, אחרי שאנחנו עדים לשורה של מקרי רצח מזעזעים. בשבוע שעבר, אני חושבת שכל הארץ רעשה על אותו מקרה מזעזע שבו אם רצחה את שני ילדיה. זה לא קרה באיזה כפר נידח, זה לא קרה בשוליים הפריפריאליים של מדינת ישראל, זה קרה ברעננה. אני אפרט ארבעה מקרים שאירעו, אחד אחרי השני, ואני שמחה שהשר לביטחון פנים נמצא כאן, כי אין ספק שזה גם נוגע בתחום העיסוק שלו. בעל רצח את אשתו, שהיתה בחודש השישי להריונה; בראשון-לציון נפטרה אשה שנדקרה בידי בעלה אחרי שנאבקה על חייה במשך שבוע שלם. בעל אחר רצח את אשתו ביריות אקדח לעיני בתו בת השלוש, כשבאותו מקרה האשה התלוננה שנה קודם, אבל אחרי שהחרימו את האקדח האשה ביקשה שיחזירו אותו, מטעמי פרנסה. מאוד מעניין איזה שיקול דעת הפעילו כאן, כשראו שיש כאן בעל אלים עם אקדח. אקדח שמונח במערכה הראשונה, כנראה יורה בסוף, במערכה השלישית. השנה נרצחו 15 נשים בידי בני-זוגן, וזה מספר כפול מהמספר שהיה בשנה שעברה. וכשאני חושבת על הנתון המזעזע מכול, גברתי היושבת-ראש, הנתון המזעזע מכול ביחס לאלימות במשפחה הוא הפער הנורא בין מספר התלונות, 13,000 מינואר שעבר עד אוקטובר זה – 13,000 תלונות, שמתוכן – רוב התלונות – קראתי היום את הנתון הזה בעיתון ולא האמנתי למראה עיני – 63% מהתיקים שנפתחים, נסגרים. ממה? לא מחוסר ראיות, לא נסגרים כי יש בעיה ראייתית כלשהי, אלא נסגרים מחוסר עניין לציבור. אדוני השר לביטחון פנים, אתה שומע את המשפט המזעזע הזה? חוסר עניין לציבור – יש חוסר עניין לציבור במקרים של אלימות במשפחה – אחר כך, כשכבר יש רצח, יש הרבה עניין לציבור. כשאני רואה את הפער הזה בין שירותי הרווחה, כשהמקרים האלה בכלל לא מעודכנים בשירותי הרווחה – מדובר בתלונות במשטרה שאין עליהן פיקוח. בסופו של דבר לא ניתנה חוות דעת של שירותי הרווחה על המקרים האלה. אין ספק שהכשל המערכתי פה בין המשרד לביטחון פנים, שהוא זה שמקבל – המשטרה, למעשה, שמקבלת את התלונות – לבין משרדי הרווחה שאמורים לתת את הטיפול והמעקב. הכשל הזה זועק לשמים. ואני רוצה לציין כשל נוסף. התקשרה אלי לפני שבועיים עובדת סוציאלית ואמרה לי: תעזרו לנו, אין לנו כלים. אני מקבלת עשרות מקרים לטיפול מדי שנה. אני יודעת שיש אלימות בבית הזה, ואין לי שום דבר לעשות עם זה כי האשה לא רוצה להתלונן. עכשיו, אלה נשים שחיות בפחד, אלה לא נשים שאנחנו יכולים להגיד: תאזרי אומץ ותתלונני. ואותה עובדת סוציאלית רוצה שתהיה לה זכות עמידה במשטרה, שגם היא תוכל למנות פיקוח כלשהו על אותו בית שנמצא במציאות של פחד מתמיד. וחשבתי, מה הדבר הנכון לעשות, כי אנחנו כאן, בבית הזה, תפקידנו גם להעלות נושאים לסדר-היום, וגם, בסופו של דבר, להביא רעיונות מעשיים איך לפתור את הבעיה. ובשבתי בוועדה לקידום מעמד האשה, כיושבת-ראש, אני חושבת שאפשר ללמוד מהניסיון שנעשה בנושא של חובת דיווח לגבי אלימות כלפי קטינים והתעללות מינית בקטינים. לגבי העניין הזה, לפני עשור תוקן חוק העונשין, ויש חובת דיווח, על כל העובדים הסוציאליים, כל מי שקשור, בסביבה הקרובה – רופאים, עובדים סוציאליים, אנשי מקצוע – שמרגישים שיש איזו בעיה עם אותו ילד, ויש חובה לדווח, ובעצם הם לא יכולים להתחמק מהאחריות ולומר: מדובר באדם עצמאי, כי מדובר בילד. אני חושבת שצריך להחיל את חובת הדיווח הזאת גם לגבי נשים, וצריך לגרום לכך שיהיה שיתוף פעולה מלא בין המשטרה לבין שירותי הרווחה. לא ייתכן שבשנה הבאה נעמוד כאן ונאמר: יותר ממחצית התיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור – אלא כל התיקים יטופלו, ואנחנו נזכה בכך למנוע את הרצח הבא. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חברת הכנסת חוטובלי. הדוברת הבאה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. לרשותך, גברתי, שלוש דקות. בבקשה. אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): תודה. גברתי היושבת-ראש, כבוד השרים, כנסת נכבדה, היום ברצוני לנצל את בימת הכנסת כדי לדבר על תופעה שכמו רוצח שקט מזנבת בקרבנו והופכת למבקרת תכופה בחברה שבה אנו חיים. הודיה קדם, רוז פיזם, עומר, רוני ואור שם-טוב, נטלי ורוני אלוני, יובל וירדן פישר – ושמות אלו מתווספים לעוד עשרות נוספים – הם שמותיהם של ילדים שייתכן שהיום היו יכולים לחיות בינינו, לגדול, לצמוח ולפרוח, אך מהמקום שבו הם נמצאים כיום דמם זועק אלינו מהאדמה, ואנו בשלנו, מחרישים. שוב מוסקות מסקנות, שוב נאמרים אותם הדברים, עד הרצח הבא, עד נטילתה של נשמה תמה בטרם עת. אנחנו כל כך טובים בהחצנת רגשות; אנחנו מביעים את זעזוענו העמוק ברגע היוודע בשורות איוב, סלידה ומיאוס מתגנבים לליבותינו, אבל בערך יום, יומיים, אולי אפילו שבוע אחרי, אנחנו נוהגים לחזור למסלול חיינו, לשגרה שלנו, ונכנסים למין אפאתיות מחרידה, כשאנחנו משאירים את אותם ילדים ישנים שנת מוות מתחת לגושי בטון קרים. אותם אף אחד לא יכסה יותר, סיפור לפני השינה לא יהיה מנת חלקם, ונשיקת לילה טוב תיוותר כזיכרון כאוב עד מוות בלב אותו הורה שפוי שנשאר יתום, בודד לעד. אסור לנו להחריש עוד. כחברה המקדשת את ילדיה, זוהי חובתנו לזעוק את זעקתם ולהביא את הקץ על הלובן הזה שמסמא את עינינו, בדיוק כאחרוני העיוורים בספרו של ז'וז'ה סאראמאגו. במצב הנוכחי, שבו אנו מתעוררים תדיר לקול זעקת אם או אב שחיי ילדיהם נקטפו מהם באבחת סכין, איני יכולה שלא לתהות – האין דבר שהיה אפשר לעשות כדי למנוע את אותן רציחות? פעם אחר פעם אנחנו מגלים שמידע אקוטי, שדי היה בו להשאיר את אותם ילדים בחיים, כשל ולא עבר בין הרשויות השונות. מדובר פה על לא מעט רשויות הנוגעות בדבר: חינוך, קליטה, בריאות, ביטחון פנים, משפטים, והחשוב ביותר – משרד הרווחה, שאמון על טיפול במקרים אלו; ומה שחמור ביותר, שבינו לבין עצמו, בין הגופים השונים בתוכו, יש חוסר בתקשורת, חוסר העברת מידע כראוי. כבר לאחר רציחתה של רוז פיזם הקטנה קמה ועדה בין-משרדית שבדקה את הליקויים והמליצה המלצות, ואף יצרה מסמך מפורט, גברתי היושבת-ראש, איך להתגבר על הקושי והכשל בהעברת מידע בין הגופים השונים, מה שהיה אמור אולי להביא לטיפול מהיר, אחראי ומקצועי. בין מסקנות הדוח מצוין באופן ברור ואינו משתמע לשתי פנים מהם אותם איתותים שדי בהתקיים אחד מהם כדי להדליק נורה אדומה ולסמן כי הילד הזה נמצא בסכנת חיים. בין השאר דובר שם על מצבי מצוקה, על מצבי גירושין, על כך שאם אחד ההורים מטופל טיפול פסיכולוגי די היה בכך כדי להזיז את השירותים – את אותם משרדים הנוגעים בדבר. מייד לאחר פרסום הדוח כינסתי דיון מהיר בוועדה לזכויות הילד, והתרעתי ושאלתי על ההתקדמות ביישום אותן מסקנות. לצערנו הרב התשובה אז היתה בדיוק כמו היום – הקושי ליצור חקיקה מתאימה. אני רוצה לספר לך משהו על המשרדים ועל חקיקה מתאימה. היום העברנו פה בקריאה טרומית, אני ויריב לוין, הצעה לגבי ההגנה על האזרחים מפני עברייני מין, ובאותה ועדת שרים השבוע, אנשים – אותם שרים שזה נוגע למשרדם – לא כל כך מיהרו עם החקיקה. אמרו: יש לבטל, יש לדחות. מי שקם וזעק את הזעקה הזאת ומי שעמד על הרגליים האחוריות, באמת, היה השר יצחק אהרונוביץ, ופה אני רוצה להגיד לו תודה, כי שכחתי לרגע לומר זאת כשזה עבר. תודה לך שאתה נלחם את מלחמתם של הילדים. אבל לא די בכך. שוב, משרד אחד זורק את האשמה על משרד אחר. הפעם משרד הרווחה זורק את האשמה על משרד המשפטים. עוד נאמר בוועדה, כי את חלקו האחר של הדוח – לא החקיקתי, אפשר ליישם הלכה למעשה, תוך שימוש בכלים המצויים היום במשרדים השונים, במיוחד במשרד הרווחה, תוך ניהול נכון יותר של אותם כוחות, תוך התנהלות והוראות חדשות. חברים, אני לא קונה את זה. אני לא קונה את זה, כי אותו עובד סוציאלי שאמור לטפל במקרים כאלה קורס תחת הנטל, כי מדובר על עשרות מקרים שמגיעים לטיפולו. אנחנו לא יכולים לצפות מאותם עובדים סוציאליים שיעשו את עבודתם נאמנה ומקצועית, שיגיעו לביקורים במשפחות. אנחנו מדברים באמת על כשל מערכתי, ואם לא יתעוררו ויוסיפו תקנים ויוסיפו כוח-אדם וייתנו את הכלים לאותם עובדים סוציאליים, אנחנו נתעורר לרצח הבא. אז לא נותר לי הרבה מה לומר פרט מלבקש, שוב, מהרשויות השונות, ממשרד הרווחה בעיקר: אנחנו לפני דיון בתקציב; תקצו את המשאבים. תביאו עוד כוח-אדם. תנו את הכלים לעובדים הסוציאליים ותתחילו להעביר ביניכם מידע כראוי. אנחנו באמת, ברגע האחרון הזה, באים בקריאת השכמה: עורו, עשו מעשה, לפני שיהיה שוב מאוחר מדי, לפני שנתעורר שוב אל פני הקורבן הקטן הבא, שפניו יביטו אלינו מעל דפי העיתון כאילו אומרים לנו: איפה הייתם כשהזדקקנו לכם יותר מכול? היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. הדוברת הבאה – חברת הכנסת מרינה סולודקין. בבקשה, גברתי. לרשותך שלוש דקות. מרינה סולודקין (קדימה): כבוד היושבת-ראש, שרים נכבדים, חברי הכנסת, בשבועות האחרונים היינו עדים לכמה מקרים קשים של אלימות במשפחה, ביניהם מקרים של רצח נשים ורצח ילדים. זה לא מפתיע במיוחד. הניסיון רב-השנים מוכיח שאם רמת האלימות בחברה עולה, נשים וילדים הם קורבנותיה הראשונים. בתור היושבת-ראש לשעבר של הוועדה לקידום מעמד האשה, וגם בתור יושבת-ראש השדולה הפרלמנטרית למאבק נגד הוצאת ילדים ממשפחות נורמטיביות על-ידי שירותי הרווחה, אני עוסקת במשך תקופה ארוכה בנושאים אלה. אני לא רוצה לדבר על אמיתות כלליות וידועות לכולם. אדבר על דברים קונקרטיים. כדי למנוע רצח נשים, חייבים להגדיל את מספר המקומות לנשים מוכות וילדיהן במקלטים לנשים מוכות. הגשתי יחד עם חברתי חברת הכנסת שלי יחימוביץ את הצעת חוק הרשויות המקומיות (דירות מקלט), התשס"ט–2009, שמטרתה היתה להקים מערך דירות מקלט המיועדות לאוכלוסיות נזקקות, כולל נשים מוכות, בכל רחבי הארץ. רעיון זה הציעה לנו עמותת "ידיד", המתמחה בטיפול באוכלוסיות נזקקות. אין ספק שרק מעבר מהיר לדירות מקלט של נשים וילדים הנמצאים בסכנה עקב אלימות במשפחה, עשוי להציל אותם מהתעללות ובמקרים לא מעטים עשוי גם להציל את חייהם. לצערי הרב, הממשלה התנגדה להצעת חוק זו, ולכן הפכתי אותה להצעה רגילה לסדר-היום. ב-3 במרס 2010 החליטה מליאת הכנסת להעבירה לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה. ולגבי שתי הבנות שנחנקו למוות על-ידי אמן – זה לא המקרה הראשון שבו רשויות בריאות הנפש לא מעריכות נכונה את המצב של מטופל או מטופלת שלהן ואת מסוכנותם לילדים. חוץ מזה, אין תיאום ושיתוף פעולה ברמה מספקת בין רשויות הרווחה לבין רשויות בריאות הנפש. הרי רשויות הרווחה יכולות לערוך מבחן מסוגלות הורית להורה הסובל ממחלת נפש, ועל בסיס תוצאותיו להחליט על הוצאת ילדים למקום בטוח. לצערי, הן לא משתמשות בכלי זה, כשמדובר על אנשים המהווים סכנה אמיתית כלפי ילדיהם. לעומת זאת, הן משתמשות במסלול הזה באופן נרחב דווקא כשמדובר בהורים הנורמטיבים, דהיינו הורים שלא מתנהגים באלימות כלפי ילדיהם ולא מהווים שום סכנה להם. סבורה אני שכל המערכות העוסקות בסוגיה כאובה זאת חייבות לשנות את גישתן העקרונית לנושא. חייבים למצוא דרך לתיאום ולשיתוף פעולה בין רשויות בריאות הנפש, רשויות הרווחה ומשטרת ישראל. בהצעת התקציב הדו-שנתי החדש, שבה אנו דנים בימים אלה, צריך להכניס סעיף תקציבי מיוחד: הרחבת מערכת מקלטי חירום לקורבנות האלימות במשפחה; ואני מגישה הסתייגות כזאת לתקציב. חוץ מזה, הקריטריונים לקביעת מסוכנות, מסוגלות הורית, וגם הגדרות "קטין נזקק" ו"קטין בסיכון", צריכים להפוך לחדים, ברורים וידועים לכלל הציבור, ולא רק לאנשי מקצוע העוסקים במלאכה. תודה רבה לכם. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חברת הכנסת סולודקין. הדובר הבא, חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה. לרשות אדוני שלוש דקות. נסים זאב (ש"ס): גברתי היושבת בראש, כשאומרים: אלימות במשפחה – מזמן עברנו את ההגדרה הזאת. יש רצח במשפחה. "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו" – פרשת השבוע. כמה אחים היו ליעקב? היה לו רק אח אחד, עשו. למה הוא צריך להגיד "מיד עשו"? אלא – פעם הוא אחי, פעם הוא עשו, ואף-על-פי שאחי הוא, עשו הוא. הוא רוצח. הוא אח שלי. אנחנו עדים לתופעה מדהימה במדינת ישראל, פשוט טירוף: הורים רוצחים את הילדים שלהם. כל שבוע אסון אחר. או בעל רוצח את אשתו. אין צורך להלאות אתכם בדברים, במספרים. כבר אי-אפשר לספור – כי חדל לספור כי אין מספר. אנחנו עברנו את המספרים. אנחנו לא עוסקים פה בסטטיסטיקות. התרבות שלנו הגיעה לבאר שחת. המוסר ירוד. אנחנו עוסקים בעליזים ועליזות כל היום בתוכניות ברבריות כאלה, למיניהן, במקום להתעסק במהות, באמת, בחינוך של עם ישראל, של ילדי ישראל, של תורת ישראל. מה זה הסכינאות בבתי-ספר? מה זה המאפיה שהשתלטה על העולם? איפה אנחנו נמצאים? באיזה ג'ונגל אנחנו? אבל אנחנו לא יכולים להתנער מאחריות; אנחנו לא יכולים לומר: ויצאו זקניך ושוטריך ושופטיך ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. מדוע הזקנים צריכים לצאת, שופטי ישראל, נכבדי ישראל, לבוא ולומר, כשיש רצח, ולא נודע מי הכהו, לבוא ולומר – ידינו לא שפכו את הדם הזה? מה, מישהו חושד באותם זקנים, באותם שופטים, באותם נכבדים, שהם רוצחים? אבל אולי לא עשו מספיק כדי למנוע את הרצח הזה. רבותי, אנחנו לא עושים מספיק. אנחנו באמת לא שמים את כל המחשבה, את כל מאוויינו בעניין הזה. ותראו לאיזו הידרדרות אנחנו הולכים. ואני לא רוצה להיכנס כרגע למגזרים. למשל, העדה האתיופית – המקרה האחרון בראשון-לציון. המנטליות שם היא שונה, רבותי. זה לא עניין רק של עובדים סוציאליים. צריכים לבוא בתוך הקהילה אנשים שמכירים את המנטליות, איך להרגיע, איך לשתף יותר ויותר אנשים שיכולים להרגיע את המשפחות האלה. צריך לחשוב מחשבה הרבה יותר רחבה איך למנוע את המשחית הבא, שלא יבוא עלינו. ואני מקווה – זה לא רק עניין של משטרה. יושב פה השר לביטחון פנים – כאילו אפשר לעמוד בכל מקרה ולראות את המטורף הבא, מתי הוא יזרוק את הילדים שלו מהחלונות או מתי הוא ייקח את הנשק ויירה בילדיו. המשטרה לא ערוכה. אנחנו צריכים לומר את האמת – אין לנו מצב של שליטה או סבירות או איזה מצב שנוכל להגיע בזמן-אמת לאותם אנשים. יש מקרים שאולי העובדים הסוציאליים קיבלו איזו התרעה וזה נמצא בשלבי בדיקה כזאת או אחרת, אבל לא יכולים תמיד לבוא ולהאשים שהמערכת לא עשתה מספיק. אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): היא אכן לא עושה מספיק, וזו עובדה. נסים זאב (ש"ס): אני אומר לך שעושים, בכוח-אדם שיש עושים. נכון, לא מספיק – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: זה לא סותר את זה שצריך יותר כוח-אדם. נסים זאב (ש"ס): – – אבל אנחנו לא יכולים על כל משפחה לשים עובדת סוציאלית וגם שוטר. זה לא עובד כך. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה. נסים זאב (ש"ס): לכן מה שחשוב זה להחדיר יותר ערכים, יותר מוסר, יותר תורה, ולא לפחד הרבה מהחרדים, רבותי. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת נסים זאב. נסים זאב (ש"ס): כל טוב. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: הדובר הבא, חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת דניאל בן-סימון. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. בבקשה, אדוני, לרשותך שלוש דקות. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): סיכמת את זה עם חבר הכנסת נסים זאב? מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): גברתי היושבת-ראש, השר לביטחון פנים, חברי חברי הכנסת, לאחר שאני אסיים את דיבורי יעלה לכאן השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ ויספר לנו כמה משאבים משקיעה המשטרה למניעת מעשי הרצח הבאים; יספר על אמצעים אנושיים וטכנולוגיים שמופעלים ויופעלו במטרה לתגבר את הביטחון האישי, ידווח על מגנומטרים שמותקנים בבתי-ספר כדי למנוע את תופעות הסכינאות, על מצלמות האבטחה ברחובות ובמועדונים, על המשאבים שחסרים עדיין למשטרה להתמודדות עם תופעות האלימות האלה ועל התקציב הגבוה הנדרש למשטרה להתמודדות עם תופעת האלימות הגואה בישראל בכלל. דבר אחד לא נשמע, את הסיבה – איך הגענו למצב שכזה. מה קרה לעם ישראל שלא ידע פעם שוד ושבר ורצח בבית ישראלי. לפני שבועיים קראנו בתורה את דברי אברהם אבינו, עליו השלום: אך אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני. אם אין יראת אלוקים, והרגוני. מערכת החינוך הכושלת, המתנערת מכל הערכים והמסורת היהודית, שלא מחדירה בתלמידים קצת יותר יראת שמים, יהדות, דרך ארץ, היא האחראית הבלעדית לאלימות הפושה בחברה הישראלית, ולא יעזרו כל האמצעים הטכנולוגיים והמשאבים שיוקצו למשטרה. החינוך החילוני פשט את הרגל. עובדה, התלמידים בחינוך החרדי, אדוני השר לביטחון הפנים, גברתי היושבת-ראש, שכולם אוהבים כל כך להשמיץ אותו, שחסרה לו הליבה, ואחד מתחרה בשני איך לקצץ יותר בחינוך הזה, לא באים עם אולרים וסכינים לבתי-הספר, המורים לא מרגישים מאוימים, ובלילות הם גם לא פוצעים ורוצחים אחד את השני במועדונים. בוגרי החינוך החרדי לא מכים ורוצחים את נשותיהם, לא מטביעים או חונקים את הילדים שלהם עצמם ולא רוצחים אחד את השני על סיגריה שנפלה, או במאבקים על חנייה. במקום להודות בכישלון המוחלט והטוטלי הזה של מערכת החינוך, שמצמיחה פירות באושים כאלה, עושים בדיוק ההיפך ומעודדים את החינוך הכושל ומנסים למגר ולקצץ דווקא במערכת החינוך המצליחה יותר. אני בכלל לא יודע למה דווקא השר לביטחון פנים צריך לענות על ההצעה שלי. לדעתי היה מתאים יותר ששר החינוך יעלה לכאן וידווח איך מערכת החינוך מתכוננת להתמודד עם תופעת האלימות. הרי המשטרה כבר מנסה שנים להתמודד עם התופעה. מה שניסו לעשות לא עזר. בינתיים אנשים ממשיכים להירצח ברחובות, נשים וילדים נרצחים בביתם לשווא. הערך היהודי העליון של "לא תרצח" כנראה נמחק מהלקסיקון הישראלי, ואיש הישר בעיניו יעשה. לית דין ולית דיין. אם לא נתעשת עכשיו ונשנה את מערכת החינוך מהיסוד, שום אמצעי של המשטרה כבר לא יעזור. בלי חינוך נכון כל הפעולות של המשטרה למיגור האלימות דומות לבית-החולים שהקימו מתחת לגשר במקום לתקן את הגשר. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת מוזס. הדובר הבא – חבר הכנסת דניאל בן-סימון. בבקשה. מכבדים אותנו כאן בנוכחותם שישה חברי פרלמנט מארגנטינה, וכמובן, משלחת מעצבי דעת קהל. ברוכים הבאים לפרלמנט בירושלים. אנחנו מקווים לראותכם שוב כאן בהקדם. (מחיאות כפיים) דניאל בן-סימון (העבודה): כל הכבוד, אילו ידעתי ספרדית – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: Bienvenido. דניאל בן-סימון (העבודה): – – על אף מוצאי, הייתי מברך אותם, אבל אני מברך אותם בעברית. גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, אני לא חושב שיש לי הכלים להתמודד עם נושא האלימות בחברה והתופעה של חברה אלימה, ואני לא רוצה לדבר על עשבי הפרא של האלימות, אלא על האדמה שעליה הם צומחים. עושים עוול לשר לביטחון פנים שמביאים אותו לפה כדי לתת תרופה למחלה שפושה בכל החברה. עושים לך עוול, אדוני השר. אתה תשיב תשובה אקדמית או מעשית, אבל הבעיה במקרה הזה היא באמת של כל מרכיבי החברה. ולכן היה צריך להושיב פה ליד השולחן את כל הממשלה, והאיש שעומד במרכז, בראשו, ראש הממשלה. ולכן קח את זה כעניין לא אישי, עושים לך עוול בעניין הזה, בזה – – – מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): שר החינוך. אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): והרווחה. דניאל בן-סימון (העבודה): סליחה? מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): שר החינוך. אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): גם שרי החינוך והרווחה והבריאות אולי היו צריכים להיות פה. דניאל בן-סימון (העבודה): לכן אני אומר שאני לא רוצה לדבר על עשבי הפרא. ויש – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אין ספק שכל הטיפול בסוגיה הזאת מצריך טיפול הוליסטי של כל המשרדים הללו, תוך הקצאת תקציבים אמיתיים – – דניאל בן-סימון (העבודה): ממש. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: – – וכוונה מסוימת ומיוחדת של הממשלה. דניאל בן-סימון (העבודה): אגב, גברתי היושבת-ראש, זה גם לא עניין של משאבים. ארצות-הברית היא הארץ העשירה ביותר מאז לידת האדם, מאז יצא האדם מהאדמה לא היתה מעצמה כמוה, והיא החברה הכי אלימה בעולם. אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): היית במצרים? דניאל בן-סימון (העבודה): אני אומר נתונים. במצרים יש פחות – – – אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): מה עם מצרים הקדומה? דניאל בן-סימון (העבודה): לכן זה גם לא עניין של משאבים. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): זו האימפריה החזקה בעולם האימפריות. והאימפריה הרומית היתה פחות חזקה? דניאל בן-סימון (העבודה): מאז לידת האדם, לפי כל הנתונים, ארצות-הברית היא המעצמה הכי גדולה, ואני לא מדבר עכשיו על מה שהולך בעניין המדיני וההקפאה, אלא בכלל. אני לא מדבר על הפסיכופתים, אלה שרוצחים כי יש בהם גן פסיכופתי. אי-אפשר לעצור אותם, כיוון שהם נולדו כמעט רוצחים. צר לי לומר את זה, אבל יש גנים כאלה. אני רק מדבר איך הפכנו מחברה יחסית שלווה, יחסית רגועה, חברה של דלתות פתוחות – אולי השר לביטחון פנים זוכר את התקופה הזאת, שבה אדם הלך לישון עם דלת פתוחה וקם בבוקר ומצא את הדירה שלו כפי שהיתה, פתח את הדלת ונעל אותה. היו זמנים כאלה, נכון? זאב בילסקי (קדימה): לנו לא היה מפתח אפילו. דניאל בן-סימון (העבודה): יפה. לא היה מפתח. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: כי לא היה מה לגנוב. זאב בילסקי (קדימה): גרנו במושבה הגרמנית בירושלים, מה היה שם לקחת? דניאל בן-סימון (העבודה): ולכן כשמדברים על אלימות בחברה, איך הפכנו מחברה שלווה, רגועה, לחברה אלימה. ואני לא רוצה להגיד שזו חברה אלימה, כי זה איום ונורא; נאמר שיש אלימות גבוהה בחברה הישראלית, זה יותר מתון. הממדים האלה צריכים להפחיד. ואני אומר לך, גברתי היושבת-ראש, אין פה – לתת עוד מיליארד לשר לביטחון הפנים, זה טיפול מונע, אבל השורשים האלה מכים עמוק באדמה. ואני אומר, כבוד הרב, אתה אומר שאנחנו לא דוגלים מספיק בתורה. אנחנו שינינו שיטת חיים. שינינו שיטת חיים. ואני אומר לך, גברתי שרת הקליטה, זה גם קשור לעובדה שמדינת הרווחה שאותה הקימו פה הראשונים קרסה, קרסה הערבות ההדדית, קרסה הסולידריות, קרס ערך האחדות בתוך החברה ובין מרכיבי החברה. במקום זה מה קם? קם משטר של כל אחד לעצמו. קם משטר מהאי-שוויוניים ביותר בעולם. ואני אומר לך, גברתי היושבת-ראש, הוא משליך על כל אדם ואדם. אדם שואל את עצמו: איפה אני קיים פה? מה יש לי לעשות אם אין לי דירה והבן שלי לא מגיע לבית-הספר? למי אני פונה? יש תחושה של בדידות, מה שלא היה אז, רק לפני 20–30 שנה. לקחנו את המודל האמריקני הכי פראי, הכי מטורף, שלא קיים, אגב, בכל ארצות-הברית, אלא מודל של כל אחד לעצמו, ומי שמצליח סימן שיש לו הגנים הנכונים, ומי שנכשל סימן שהוא נולד דפוק – ולא מביאים בחשבון שהנסיבות החברתיות יוצרות את האדם. ולכן אני אומר לך, כל עוד – ואדוני השר לביטחון פנים, אילו היה לי כסף הייתי נותן לך; לדעתי זה לא היה עוזר. אבל צריך לתת תחושה שהמקום הזה נועד לכולם, שהמקום הזה באמת הוא לכל החברה הישראלית. ומכיוון שאני קצת מרגיש סחרחורת, אני מבקש לסיים עכשיו את הנאום שלי. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אתה בסדר? דניאל בן-סימון (העבודה): אני בסדר גמור, אני פשוט צריך לשתות קצת. הרגשתי לרגע, אולי בגלל הנושא – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אתה בסדר באמת? דניאל בן-סימון (העבודה): בסדר גמור. כן, כן. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אפשר אולי סדרן שיעזור לך לרדת. דניאל בן-סימון (העבודה): תודה רבה. תודה רבה. זה עבר. זאב בילסקי (קדימה): דניאל, אני אוהב אותך. דניאל בן-סימון (העבודה): תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אנחנו כולנו אוהבים אותך, חבר הכנסת בן-סימון. הדובר הבא, חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה. לרשותך, אדוני, שלוש דקות. בבקשה. אתה בסדר עם הרגל? אפרופו כל נושא האלימות, אנחנו מדברים על פציעות, גם של חברי הכנסת. בבקשה, אדוני. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אם המצב של האלימות היה כמו המצב של הרגל שלי אז הכול היה בסדר. הבעיה היא שהמצב, לצערנו הרב, קשה הרבה יותר. גברתי היושבת בראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, כפי שאמר חבר הכנסת דניאל בן-סימון, פרשת האלימות החברתית היא לא עניינו של השר לביטחון פנים. אולי היא גם עניינו של השר לביטחון פנים, אבל יש לי איזה דז'ה-וו מדיון אחר, שגם הושיבו אותו פה, בעניינים דומים – החוק, לצערנו הרב, צריך אותו יותר ויותר במקום שבו נעלמו הערכים, במקום שבו הסולידריות החברתית, האנושית, פגה מן העולם. בשבוע שעבר, אחרי הרצח הנורא של האמא את ילדיה, אני הייתי יום שלם בתחושה – אני חייב לומר, כאבא לילדים – אם יש דבר שהוא מרכך, מעורר את כל הרגשות, זה ילדים. אתה מוכן לתת את כל כולך ואת כל ישותך. כל בעלי-החיים, מלבד הדגים – אגב, לכן שואלים, למה דגים, מותר להרוג אותם על-ידי מכה בראש. אומרים: כי הם לא מרחמים על ילדיהם, אז גם לא מרחמים עליהם. אבל הדבר הזה הוא בלתי אנושי. לאן הידרדרנו חברתית? אני חושב שפנים שונות הוצגו כאן, ואני רוצה לחדד דבר אחד. במוצאי השבת האחרונה פגש אותי בחור צעיר, אברך, היה בצבא, הסדרניק, אומר לי: יש לך דקה בשבילי? אמרתי לו: כן. אומר לי: תשמע, אני מדריך נוער באיזה בית-ספר, ובמשך תקופה ארוכה אני מנסה להבין משהו. יש ביניהם סוג של דיבור, איזה מין קוד דיבור כזה, שאני ניסיתי להתחקות אחריו, וצורת התנהגות, וניסיתי להבין, ממה זה נובע. אומר: תחקרתי פה, תחקרתי שם, והוא אומר: בסופו של דבר אמרו לי שיש תוכנית בטלוויזיה שנקראת x – אני נמנע מלהזכיר אותה פה, כיוון שאין לי טלוויזיה, ואצלנו, אני חייב לומר, מבחינה ערכית. אמרו לי לפני זמן: תעבוד על כך שתוכנית מסוימת, היא עברה לערב שבת, שתופיע באמצע השבוע. אמרתי: לא, שתופיע בערב שבת, שלא תראו. ואם יש לך טלוויזיה, לך לחלון הקרוב, תפוס וזרוק. אני אף פעם לא הכנסתי את הדבר הזה הביתה. אבל אנשים רואים טלוויזיה, ורואים את התוכנית הזאת, ושם התוכנית מהללת ומשבחת משפחת פשע. זה הופך להיות מודל לחיקוי. הוא אומר, שאלתי נערים: מה אתם רוצים להיות בעוד 20 שנה, בעוד 30 שנה? הם אומרים: מה זאת אומרת? אני רוצה להיות חלק ממשפחת פשע. וקצת – עברתי לקרוא על הדברים שנעשים שם, סמרו שערותי. הדמיון החולני, הקשה ביותר, של כותבי התסריט שם, לוקח אותם למחוזות בלתי אפשריים לחלוטין, ואז הבלתי-נסבל, הבלתי-הגיוני, מופיע על המסך בסלון. הילד בן 15–16, הכושר השיפוטי שלו הוא הכי חלש בעולם – אתם יודעים שהכושר השיפוטי, בין גיל 12 לגיל 20 אין כושר שיפוטי, שוללים להם את הרשיון על הכושר השיפוטי, פחות או יותר, בגיל הזה, בלי להעליב – – אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): אבל הם הולכים לצבא. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): כן. בגיל 18 זה חוזר, נגיד. מכל מקום, זה גיל שהכושר השיפוטי הוא נמוך, במיוחד בגיל העשרה. התוכנית – אנחנו במו-ידינו מממנים, מכניסים. עכשיו יגידו לי: חופש ביטוי, חופש תרבות, חופש אמנות. אנחנו בחופש אחד גדול, בלי גבולות, בלי חסמים, בלי זה – הילד קם בבוקר, רוצה לאכול, יופי שאתה רוצה לאכול. טול ידיים, תאמר "מודה אני", לך לתפילה ואחר כך תאכל. יש גבולות, יש חסמים. אבל כשאין חסמים, אין גבולות, הכול פתוח, הכול פרוץ, אין חינוך – אנחנו מביאים את זה עלינו במו-ידינו. אם היה לי זמן הייתי מספר סיפור שהגמרא מספרת, על מרים בת בילגה, על איזה בת אחת – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: נגמר לך הזמן, מצטערת. בהזדמנות אחרת. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): – – אבל נגמר לי הזמן. היא אומרת – אז בהזדמנות אחרת נספר עליה, על מרים בת בילגה. אני אומר, החברה צריכה לחשוב על המסרים התרבותיים שלה, ואם על סיגריות אנחנו כותבים שזה מסוכן, מטעם משרד הבריאות, אולי על כמה תוכניות טלוויזיה יכתבו להורים: זה מסוכן, באזהרת משרד החינוך. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת בן-ארי. יעלה ויבוא כבוד השר לביטחון פנים וישיב על ההצעות לסדר-היום. בינתיים, חברי חברי הכנסת, מתארחים אצלנו תלמידי בית-הספר המקיף רוגוזין בקריית-גת, אורחי היחידה לדמוקרטיה, כאן בכנסת. אני מקווה שאתם נהנים לראות את הדמוקרטיה כאן, בכנסת ישראל, בשיאה. ברוכים הבאים. בבקשה, אדוני השר. השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, כנראה היה צריך להיות פה שר אחר שהיה צריך לדבר בשמי. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): מסכימים. השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: אני אתן את התשובה, כפי שאני חושב, בהיבט של החלק הביטחוני, החלק של התחום שאני מופקד עליו, אבל בהחלט, בסוגיה של יתר או כל המשרדים שנוגעים בדבר, גברתי הזכירה את חלקם, חברי הכנסת דיברו עליהם, ואני חושב שאתם צודקים. אלימות בין בני-זוג היא תופעה חברתית הדורשת טיפול והיערכות מיוחדת, כלל-מערכתית, של כלל המשרדים. יש תופעות קשות של אלימות בחברה בארץ, וזאת אחת מהן – אלימות בין בני-זוג. אני, ברשותכם, רוצה להתייחס להיערכות משטרת ישראל, שהיא בכמה מישורים. הראשון שבהם – יש נהלים מיוחדים לטיפול בעבירות אלימות בין בני-זוג, כולל צווי הגנה, צווי מניעה והפרתם; הדבר השני שהמשטרה עושה – פותחו דרכי שיתוף פעולה עם גורמים מהרווחה וגורמי הטיפול בקהילה; הדבר השלישי – השוטרים עוברים הכשרות בנושא אלימות במשפחה. ניתנו הרצאות על-ידי עובדים סוציאליים, בין היתר גם על המגזר האתיופי, שבהן ניתן דגש על מאפיינים וקשיים ייחודיים; הדבר הרביעי – מדור נפגעי עבירה, שקיים במשטרה, שותף בשולחן עגול שכולל את משרדי הקליטה, החינוך והרווחה בנושא אלימות בקרב יוצאי אתיופיה; הדבר החמישי – בתחילת שנת 1999 החל לפעול מערך ייחודי של 200 חוקרים, גם במגזר הערבי, לטיפול בנושא האלימות במשפחה; הדבר השישי – ב-2002 מונו שישה קציני נפגעי עבירות מחוזיים לטיפול בתופעה בדגש על אלימות בין בני-זוג ועבירות מין; דבר שביעי – טיפול מיוחד בתיקים של רצידיביסטים – בני-זוג אלימים שחוזרים על מעשיהם – ביחידות החקירה והתביעה; הדבר השמיני – הפעלת מוקד משותף לצבא ולמשטרת ישראל לזיהוי מקרים שבהם בן-זוג אלים נושא נשק צבאי; הדבר התשיעי – פרויקט הכולל 16 תחנות משטרה, שמהותו מתן מענה מיידי של עובד סוציאלי, שיחה עם הקורבן והתוקף בעקבות הגשת תלונה, לשם התערבות אפקטיבית. ב-2010 נרצחו 15 נשים ושני גברים על-ידי בן או בת הזוג. בשנת 2009 נרצחו שמונה נשים. ככלל, ברוב המוחלט של מקרי הרצח של בני-הזוג לא הוגשו תלונות במשטרה לפני כן, והם לא היו מוכרים למשטרה לפני כן. אני אומר – ככלל; מיעוטם כן היו. מעבר לכך, בגין מקרים של אלימות במשפחה בוצעו בשנת 2010 3,925 מעצרים, ובשנת 2009 – 4,587. אני אדרוש להמשיך לפקח על הנושא הזה. הוא נושא חשוב ביותר. אנחנו רואים את העלייה הדרמטית שהיתה בשנת 2010. צריך להמשיך לפקח על הדברים; צריך לדרוש לא לסגור תיקים; צריך להמשיך לפקח על העבודה, ובעיקר על השילוב שבין משרדי הממשלה, כי הנושא מונח לא רק על שולחני, אלא גם על שולחנם של משרדים נוספים. בהחלט, נמשיך לעקוב ולטפל בתופעה הקשה הזאת. תודה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, אדוני השר. מה כבוד השר מציע? השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: מה שהחברים רוצים. אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): ועדת העבודה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: ועדת הרווחה. הצעה אחרת לחבר הכנסת דב חנין, ולאחריו – מיכאלי, ונעבור להצבעה. דב חנין (חד"ש): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, השר לביטחון פנים קיבל על עצמו את התפקיד הקשה של להיות המשיב בנושא הטעון והקשה הזה, אבל האמת היא שכשאני חושב על הנושא הזה, זה נושא שבעצם היתה צריכה להיות בו שורה ארוכה של משיבים: היה צריך להיות פה שר הרווחה והשירותים החברתיים; היה צריך להיות פה שר החינוך; היה צריך להיות פה שר האוצר. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: השר אמר את זה, שהוא משיב בשמם, אבל – – – דב חנין (חד"ש): אולי צריך להיות גם ראש הממשלה. כי כאשר הנושא הוא כל כך חריף, כל כך קשה, התופעה כל כך נוראה, חייבת להיות תשובה שהיא תשובה כוללת. המשטרה בוודאי צריכה לעשות את תפקידה וצריכה להתגייס, אבל הבעיות חייבות להיות מטופלות הרבה קודם לכן. אם היתה לנו מערכת רווחה מספיק רגישה, אם מערכת החינוך היתה מספיק פרוסה, אם היו אחיות בבתי-הספר שהיו יכולות לשמוע מהילדים מה קורה בבית – – אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): אין אחיות בבתי-הספר. דב חנין (חד"ש): – – אם היו סייעות חינוכיות בבתי-הספר, היתה לנו מערכת שהיתה מסוגלת להגיב על אותות מצוקה עוד לפני שמגיעה הקטסטרופה. כאשר מגיעה הקטסטרופה והמשטרה כבר נדרשת להתערב, זה כבר הרגע המאוחר והעצוב. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: כבר הסוף, אין ספק. דב חנין (חד"ש): ולכן, גברתי היושבת-ראש, הנושא הזה מחייב התייחסות מערכתית כוללת. משטרה חשובה, אבל משטרה בוודאי לא מספיקה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת חנין. חבר הכנסת מיכאלי, בבקשה. אברהם מיכאלי (ש"ס): גברתי היושבת-ראש, תודה, אדוני השר, אני חושב שהתופעה שתוארה כאן היום על-ידי החברים, וכפי שהשר השיב, היא תופעה באמת רחבה בכמה וכמה מגזרים. ועדת העלייה והקליטה, בראשותו של חבר הכנסת דני דנון, ביקרה ביום חמישי האחרון בראשון-לציון. ביקרנו שם תושבים, יהודי אתיופיה, ברמת-אליהו. עמדנו שם, בישיבה שלמה, על הסוגיה של האלימות. לצערנו, אירעו בתקופה האחרונה בראשון-לציון כמה מקרי אלימות. המקרה האחרון היה של הבחורה שנדקרה, ולצערנו היא נפטרה לפני כמה ימים בבית-החולים. באמת, אדוני השר צודק בכך שהבעיה היא רב-מערכתית, ובמיוחד יש בעיה במגזר העולים. אני מפריד כרגע בין כמה קבוצות של עולים, והבעיה נפרדת מבחינת גישה, מניעה, טיפול. במיוחד אצל יהודי אתיופיה יש בעיה של נתק בתקשורת, כנראה בין מערכות שונות. המשטרה עושה את שלה כמה שהיא יכולה. אפילו שירותי הרווחה הציגו לנו נתונים והם עושים מה שהם יכולים, אבל בסוף, בשורה של מבחן התוצאה, אנחנו רואים שיש שם כישלון. אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): כישלון בהעברת מידע – – – אברהם מיכאלי (ש"ס): יפה. חברת הכנסת אורלי לוי, את צודקת בכך, ולכן אמרנו שם, בין היתר, שצריך לקחת את הסוגיה הזאת ולבחון, בין המשרדים השונים, ולערב בזה – והם ביקשו מאתנו את זה, נציגי המשרדים – לערב בזה את בני הקהילה בעצמם, אפילו באופן לא פורמלי. כי בסוף הבעיה היא – אדוני השר דיבר פה על מקרה שהמשטרה יודעת; מסתבר שיש מקרים שהמשטרה לא יודעת בכלל על התלונות, כי הנשים פוחדות להתלונן. ואז אמרו: איך נוכל לשכנע את הנשים לבוא להגיש תלונה, או לרווחה – – – אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): – – – מתוך הקהילה. אברהם מיכאלי (ש"ס): יפה, אוכלוסייה מתוך הקהילה, אפילו ראשי הקהילה, קייסים, רבני הקהילה, המנהיגים המקומיים, שבסוף, חלילה, המקרים האלה לא יישנו. רבותי, הם חיים שם בגטו, חיים שם בתנאים לא טובים. אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): – – – הרווחה לא יגיד שאתה משווה את זה – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה. זו כבר הצעה רגילה לסדר-היום. אברהם מיכאלי (ש"ס): אני מציע, גברתי השרה, להעביר את זה אפילו לוועדת העלייה והקליטה, שכבר דנה בעניין, וננתח שם את הסוגיה עם כל הגורמים שנוגעים בדבר ואולי נוכל לגבש איזה פתרון. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: כבוד השר, שני דברים: אין ספק שתופעות האלימות בקרב החברה הישראלית, במיוחד כלפי ילדים, נשים, כלפי אותו סקטור שזקוק לטיפול הוליסטי – כפי שנאמר, וממה ששמענו מרוב חברי הבית, הם מאמינים שלא רק כבוד השר צריך לבוא ולהשיב כאן. וזה לא הדיון הראשון, לצערי הרב, ואני גם אומר שייתכן שזה לא הדיון האחרון. מה שאני מבקשת, וייתכן שיסכימו גם שאר חברי הכנסת, זה לבדוק אם יש אפשרות להביא את הנושא הזה לוועדת שרים לענייני חקיקה, ושם ישבו מכל אותם משרדים האמונים על הדבר. הציע חבר הכנסת מיכאלי קליטה ועלייה, ואני מדברת על אוצר, ואני מדברת על ביטחון פנים, רווחה וכמובן חינוך. קודם כול, אני מציעה לקיים דיון שיבדוק את התוכניות, שיבחן את הדרך לטיפול מערכתי בבעיה הקשה הזאת. זה מצד אחד. אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): – – – יש ועדה בין-משרדית, שכבר הסיקה מסקנות, אבל הן לא מיושמות – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אז אולי ועדת השרים צריכה לבדוק. כבוד השר יתבקש להביא את זה לדיון בממשלה. אני חושבת שזו אחת מהתופעות שבהן אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מביאים את זה לדיון נוקב ואמיתי תוך כדי מציאת פתרונות הולמים. יחד עם זה, החברים כאן הציעו להעביר את הנושא לוועדת העבודה והרווחה, ואני מציעה שאנחנו נעביר אותו לוועדת הכנסת, על מנת שזו תקים ועדה משותפת, שתכלול את הנציגים מכלל הוועדות, ביניהן קליטה ועלייה, פנים, בריאות כמובן, חינוך, זכויות הילד. אם אין התנגדות לשר – – – השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: לי אין התנגדות, אבל יש ועדה, שאני עומד בראשה, לנושא האלימות. אני אדאג שבפגישת הוועדה הבאה הנושא הזה יוצג כאחד הנושאים המרכזיים של כל משרדי הממשלה. זה יעלה, אני אדאג לכך. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, כבוד השר. אני חושבת שאין ספק שאתה, כמי שמכיר את התופעה הזאת – אבל בקצה של המשטרה אין כמעט פתרונות, לצערנו הרב. אני מודה לך על הנכונות ואני רוצה לשאול אותך אם תהיה לך מניעה שאנחנו נקים ועדה משותפת כזאת, כדי שתעקוב מקרוב – – – השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ: הוועדה קיימת. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: לא, לא, אני לא מדברת על הממשלה, אני מדברת מצד הכנסת. חברי חברי הכנסת, אנחנו נצביע אם להעביר את הנושא לוועדת הכנסת, וזו תבחן את האפשרות להקים ועדה משותפת שכוללת את הוועדות הבאות: העבודה, פנים, חינוך, כספים, קליטה ועלייה. יש למישהו הצעה נוספת? אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו): זכויות הילד. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: וזכויות הילד. צודקת חברת הכנסת לוי אבקסיס. קריאה: – – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: ומעמד האשה. אז אנחנו נצביע על העברה לוועדת הכנסת. בבקשה, חברי חברי הכנסת, בעד – זה לוועדה, נגד – להסרה מסדר-היום. אני מודה לך, כבוד השר, על הנכונות. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 9 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: בעד הצביעו תשעה, לא היו מתנגדים ולא היו נמנעים. לפיכך אני קובעת שהנושא הכאוב הזה יועבר לוועדת הכנסת, על מנת שזו תקים ועדה משותפת.