קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום החרם של אמנים על אריאל וההחרמה הנגדית מצד הממשלה היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים לנושא הבא על סדר-היום. הנושא הבא יהיה ללא תשובת שר, והוא: החרם של אמנים על אריאל וההחרמה הנגדית מצד הממשלה, הצעות לסדר-היום מס' 4183, 4198, 4216 ו-4232. ראשון הדוברים, חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. אברהם מיכאלי (ש"ס): למה אין תשובת שר? היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: כי שרת התרבות נתנה את תשובתה בסוגיה הזו בשבוע שעבר, וכנראה לא היתה לה תשובה אחרת בנושא. אברהם מיכאלי (ש"ס): זו הצעה דחופה שאישרו בפעם שנייה, כנראה יש סיבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: נכון. הנושא הזה לא חדש על סדר-היום, והשבוע הזה – – – בתשובה של השרה, שכפי הנראה לא השתנתה. נחמן שי (קדימה): מעניין. אפשר להתחיל? היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: כן. בבקשה, אדוני. לרשותך שלוש דקות. נחמן שי (קדימה): יופי. תודה רבה. גברתי היושבת-ראש וחברי חברי הכנסת, אני מוכרח להביע תמיהה עמוקה על זה שהגברת לימור לבנת איננה נוכחת פה. זה שהיא דיברה לפני שבוע זה מאוד יפה, אבל בין השבוע שעבר להיום השתנו דברים. השתנו דברים מאוד חשובים. ואם היא איננה פה היום אולי מפני שאין לה מה להגיד, זה עוד יותר גרוע בעיני. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: זו בחירתה של השרה, וסביר להניח – – – נחמן שי (קדימה): אני לא יודע. הכנסת לא מחייבת להשיב על הצעות לסדר-היום? מה, זה קולות במדבר? היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: לא על כולן. הכנסת – לצערי הרב, על-פי התקנון, אין חובת שר להשיב על שאלות. נחמן שי (קדימה): מעניין. אז נישאר רק עם שאלות היום, לא יהיו תשובות. יהיו לנו המון שאלות. חיים אורון (מרצ): אני לא בטוח, גברתי היושבת-ראש. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: לא. השרה רשאית שלא לענות, וזו היתה ההסכמה שבינה לבין היושב-ראש, ולפיכך זה – – – חיים אורון (מרצ): אם היתה הסכמה של היושב-ראש, כנראה יש פעמים שהיושב-ראש לא מסכים. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני אומר גם את הדבר הבא. נכון שהיתה התפתחות, ודנו בסוגיה הזו בנשיאות, אם להעלות את הנושא החשוב הזה שוב על סדר-היום, מכיוון שהנושא הזה נדון כבר בשבוע שעבר בכנסת. הוחלט שכן, וכרגע המצב העובדתי הוא שהשרה איננה כדי לענות תשובה. אני מציעה שנעבור לסדר-היום, וכל אחד מחברי הכנסת רשאי לומר את דבריו – – נחמן שי (קדימה): ברור, ברור. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: – – אם דברי ביקורת על אי-הופעתה של השרה ואם דברים לעניין. נחמן שי (קדימה): כי נפל דבר. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: בבקשה, אדוני. לרשותך שלוש דקות. נחמן שי (קדימה): תודה, גברתי. מהדיון שהיה פה בשבוע שעבר והסתיים בסיבוב נוסף של התקפה מטעם השרה על היוצרים והאמנים במדינת ישראל, ללא גבול כמעט וללא הבדל, מתברר שהצעקה לא היתה מוצדקת, לא היתה כל כך גדולה. קודם כול, הרוב המכריע של האמנים והיוצרים לא שלחו מכתבים ולא איימו בחרם; ב. התברר שאף מוסד תרבותי, מוסד תרבות – הם גם תרבותיים, אבל מתחום התרבות במדינת ישראל – לא אמר שלא יופיע באריאל או בכל מקום אחר. אף אחד לא אמר, לא התיאטראות ולא התזמורות ולא להקות המחול ולא אף אחד מהגורמים הנתמכים, ובצדק, על-ידי מדינת ישראל. ובצדק נתמכים, כי זה נכון לתמוך בהם. אף אחד לא אמר את זה. היו בודדים, אמנים מפה ומשם, שאמרו שהם לא רוצים להופיע. זכותם. חיים אורון (מרצ): מאות, מאות. לא בודדים. נחמן שי (קדימה): אמר מי שאמר. אבל זה עדיין לא אומר שאם מחר תיאטרון מסוים ירצה להופיע באריאל הוא לא יופיע. הוא יופיע. אני מקווה שהוא יופיע. או תזמורת או להקת מחול או כל גוף מתוך התחום הזה. אמנים מחו, וזכותם למחות, וכל עוד המדינה הזאת היא בין היתר מדינה של תרבות, אז זכותם של אנשים להביע את דעתם, ואפשר גם להתווכח אתם. לא צריך להעניש אותם בכיס שלהם, כמו שפעם אמרו הבריטים על היהודים שאם רוצים לפגוע בהם צריך לפגוע בהם בכיס. לא צריך להעניש אותם באותה סנקציה שהיא נורא נוחה, והיא התמיכות שמדינת ישראל תומכת בתרבות. לא זו הדרך. צריך לדבר אתם ולשוחח אתם ולשמוע אותם ולהשמיע להם. ככה מתנהלת מערכת תרבותית, וזו גם הציפייה שלי משרת התרבות של מדינת ישראל. במקום זה התנהל דו-שיח של פטישים ומכושים. ברור שכשהשרה אמרה את מה שהיא אמרה, בין היתר פה בדוכן הזה לפני שבוע, ולכן היא לא רוצה לבוא הנה שוב, התגובה שלהם היתה עוד יותר חזקה, ולתוך המעגל הזה הצטרפו עוד אנשים מתוך התחום של האמנות והיצירה במדינת ישראל. אבל כל העניין הזה פתאום אתמול כאילו הסתיים בדממה דקה. היתה איזו ישיבה במרכז השלטון המקומי, וחברינו מאיר כהן מדימונה ושלמה בוחבוט וזה וככה ופה ושם, וריככו את זה. צריך היה היום לקחת מגבירים, מגבירי קול, כדי לשמוע את קולות הכעס. פתאום הם נעלמו. אז או שהכעס הזה לא היה כעס אמיתי אלא היה כעס לצרכים אחרים, לאו דווקא אלה שמשרתים את התרבות במדינת ישראל, או שזה לא היה כל כך חשוב או שאפשר היה לרדת מזה במהירות עצומה, כי השרה בעצמה הבינה שהיא עלתה על עץ גבוה מאוד-מאוד-מאוד והיתה צריכה לרדת משם ובמהירות, וזה מה שהיא עשתה. לכן, אני רוצה להבהיר, לסיכום: חמור בעיני שהיא איננה פה, גם לשמוע את הדברים וגם להשמיע. הדבר השני הוא שהדעת לא סובלת שתהיה פגיעה בתמיכות של מדינת ישראל, ולצערי, הקורבן הראשון של כל המערכת הזאת היה ראש מינהל התרבות במשרד התרבות, אחד מהאנשים הכי טובים בתחום הזה, שהלך ראשון הביתה מפני שלא היה מוכן לתנאים החדשים שהשרה הטילה. הדבר השלישי והאחרון הוא שאם אנחנו רוצים לקיים חיי תרבות בארץ הזאת, אז נקיים אותם על בסיס של הידברות, של שיחה, של שמיעה ושל השמעה. זו הדרך היחידה שאני מכיר. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אדוני, תודה רבה. הדוברת הבאה, חברת הכנסת מיכאלי אנסטסיה, בבקשה. גברתי, לרשותך שלוש דקות. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, כל אחד יכול להחרים כל אחד אחר, זאת זכותו החוקית. אבל מה הייתם אומרים לו החרימו עובדי חברת החשמל את רצועת-עזה; לו החרימו כדורגלני "בית"ר ירושלים" את קבוצות הכדורגל הערביות, אם אוניברסיטה כלשהי היתה מחרימה סטודנטים בני-מיעוטים או אם חברת "בזק", לדוגמה, היתה מחרימה יישובים שהם ברמה סוציו-אקונומית נמוכה? בדיוק לשם כך יש מדינה, שאחראית לחוק ולסדר, שהיא מגינה על זכויות המיעוט וקובעת: כל גוף, חברה, מוסד או ארגון שנהנה מכספי מדינה מאבד בכך את זכותו להחרים. נכון, חבר הכנסת נחמן שי וגם חבר הכנסת חיים אורון אמרו שמי שבעצם החרים זו קבוצה קטנה מאוד של אמנים. חיים אורון (מרצ): לא. גדולה מאוד. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): שמעתי שכמה מהם כתבו מכתבים ועשו רעש. חיים אורון (מרצ): מאות אנשים. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): אבל זה השפיע על הרבה מאוד אנשים, וזה הפך את כל המדינה וזה עלה לסדר-היום הציבורי. בכל מקום מדברים על זה. נכון, יכול להיות שזה נושא שכבר דיברו עליו, ואין עכשיו תגובת השרה. דרך אגב, הדיון יהיה ביום שני בוועדת החינוך, התרבות והספורט. על אותו נושא, אנחנו נשמע תגובה של השרה. כל אחד יכול להחרים כל אחד אחר, זאת זכותו החוקית. אבל מדינה, לא רק שאינה יכולה להחרים אזרחים או לממן פעילות של כאלה שמחרימים את אזרחיה – תפקידה הוא לשמור על שוויון זכויות וגזירה שווה לתושבי אריאל, שדרות ותל-אביב. כשתושבי אריאל משלמים מסים למדינה, הם קונים מהמדינה בכסף את זכותם לקבל את השירותים המלאים שמספקת המדינה, בדיוק כמו תושבי תל-אביב, לרבות פעילות תרבות הפועלת בחסות כספי מדינה ובחסות כספי משלם המסים. ולא איזה אמן סהרורי או פרובוקטור כזה או אחר ישנה את סדרי העולם ויקבע סדר לאומי חדש. החלטתה של שרת התרבות שלא לתקצב פעילות תרבותית שנעשה בה שימוש פוליטי בוטה היא החלטה נכונה מאין כמוה, מחויבת המציאות, וכל התנהגות אחרת במקומה היתה עוול משווע לאזרחים טובים, הפקרות שלטונית ואטימות אנושית. אני קוראת מכאן לשרת התרבות: המשיכי בדרכך, לימור. הפני את אותם כספים שיועדו לאמנים חצופים ועזי מצח לאפיקים אחרים: לקליטת אמנים עולים, כמו שעושה כאן שרת הקליטה, חברת הכנסת סופה לנדבר – היא עושה פעילות רבה, ואני מברכת אותך על כך – לטיפוח מדע ומדענים – דרך אגב, עשית כנס מאוד יפה עבור כל המדענים, ואני מאוד גאה בכך – – היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: הזמן עבר. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): אני ממש מתנצלת, אבל עוד חצי דקה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אז נא לסיים. אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו): – – להקמת מוסדות תרבות בערי פריפריה, לטיפוח כשרונות אמנותיים בקרב ילדים ובני-נוער. כל אחד יכול להחרים כל אחד אחר, זאת זכותו החוקית, וזו הנחה שכולנו צריכים לעמוד מאחוריה. אך על כולנו גם לעמוד מאחורי הקביעה שבמקרה כזה המחרים הופך לעצמאי ומאבד את תמיכת המדינה בפעילותו. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה לך, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי. הדובר הבא, חבר הכנסת חיים אורון, בבקשה. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת מיכאל בן-ארי שהגיש הצעה רגילה לסדר-היום. אדוני, לרשותך שלוש דקות. חיים אורון (מרצ): גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת, האמנים שבהם מדובר, אגב, הם לא בודדים. חבר הכנסת נחמן שי, הם כבר מגיעים לכמה מאות. אף אחד מהם לא אמר שהוא מחרים, ואף אחד לא השתמש במלה "מחרים". נחמן שי (קדימה): נכון. חיים אורון (מרצ): הם אמרו דבר פשוט. זכותם – ומה לעשות, אני חושב שאמן שונה מעובד "בזק" ומעובד דואר – לבוא ולומר: יש מקומות שאני אינני רוצה להופיע בהם. יש לי עכבה מצפונית מוסרית, ואני לא רוצה להופיע בהם. ואני מכבד אותם על כך, ותמכתי בהם על כך. אבל, גברתי השרה, היום, השבוע? הם מחרימים את אריאל? הם המחרימים את אריאל? הממשלה שלכם מחרימה את אריאל. אתם עכשיו אמרתם: לא בונים באריאל. זה הרבה יותר קשה מאשר הופעה. על-פי העמדה של הממשלה הזאת מקפיאים. עשיתם הבחנה. לא שמעתי שמקפיאים בנייה בבאר-שבע. לא שמעתי שמקפיאים בנייה בתל-אביב. מקפיאים בנייה באריאל. אז כנראה גם לדעת הממשלה הזאת אריאל היא לא בדיוק באר-שבע ואפילו לא תל-אביב. אתם יצרתם את ההבחנה הזאת. זה שאני מבין את זה כבר המון שנים ומבין שאריאל היא לא תל-אביב, ואני שמח שהיא לא תל-אביב – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): גם הם שמחים שהיא לא תל-אביב. חיים אורון (מרצ): ולכן, ההחרמה היא של האמנים? האמנים, מה שהם עשו זה מה שקובע? כל הדיבור הזה שלא מערבבים פוליטיקה באמנות – אגב, מבחינתי כל הפוליטיקה היא אמנות. אם אמנות אין בה פוליטיקה, אני לא יודע מהי. לכן כל הטיעון שעולה פה עכשיו – האמנים אמרו בעברית ברורה מאוד, ואני תמכתי בהם. כל המעשה של היכל התרבות – כבר שמעתי עכשיו: יש גם היכל התרבות בקריית-ארבע, ומחר במעלה-אדומים ומחרתיים במאחזים הבלתי-חוקיים. מה קרה? הם תושבי ישראל כמו כולם. וזכותו של אמן להגיד: בפניהם אני לא רוצה להופיע, זה הכול. ומי שלא רוצה את האמן הזה לשמוע, שלא יבוא לשמוע אותו, ומי שלא רוצה לקרוא את ספריו, שלא יקרא את ספריו, ומי שלא רוצה לבקר בהצגה שהוא מופיע בה בתל-אביב, שלא יבקר. מה קרה? החלק היחיד בסיפור, ואני לא בטוח שהשרה ירדה מהעץ הזה, זה: נכה אותם בכיס. כשאומרים את זה עלינו, אומרים – אני לא רוצה אפילו להשתמש במלה. כשמשתמשים בזה פה, אומרים: נכה. את מי יכו בכיס? את "הקאמרי"? "הקאמרי" אמר: אני מופיע. תיאטרון באר-שבע כבר הופיע. את מי הולכים להכות? לא, לא ניתן להם – שמעתי: לא ניתן להם מלגות מטעם ראש הממשלה. רק את אלה שמחרימים את אריאל או שיש עוד קוד? למשל, אלה שלא חתמו על נאמנות, או אלה שלא קיבלו את כל הדיבורים של ראש הממשלה, או של שר החוץ, למה רק של ראש הממשלה? גם הם יחתמו על הצהרת נאמנות. אני מבין שיש חברי כנסת שכך תופסים את הדמוקרטיה. אני ממשיך לקוות שרובו של הציבור לא תופס כך את הדמוקרטיה. זכותם של האמנים לפעול כפי שהם חושבים, ומוסדות האמנות הודיעו כבר כולם, ללא יוצא מן הכלל: אנחנו מופיעים. מה קרה? הם מקבלים את הכסף ולא האמנים. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה לך, חבר הכנסת אורון. אחרון הדוברים יהיה חבר הכנסת בן-ארי, בבקשה. הצעות לסדר-היום החרם של אמנים על אריאל וההחרמה הנגדית מצד הממשלה היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: לרשותך, אדוני, עשר דקות. בבקשה. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גברתי השרה, אני מאוד מכבד את השרה סופה לנדבר, אבל חסרה לנו פה שרת התרבות, שהיא אמורה היתה להשיב לנו על השאלות הענייניות שאני אשאל. אבל עוד לפני כן, כשאנחנו מדברים על שטחים כבושים, אני רוצה להזכיר לאמנים ולדוברים אחרים שכאן, בירושלים, לא במרחק רב, יש מקום שנקרא תיאטרון "החאן", הוא גם כן שטח כבוש על-פי האויבים שלנו, ובכל זאת הצבועים ממשיכים לשחק שם, גם ממשיכים לקבל תקציבים כהנה וכהנה. נחמן שי (קדימה): איך קראת להם? מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): תיאטרון "החאן". נחמן שי (קדימה): הצבועים? מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): צבועים. כן, בהחלט. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: התקציב צבוע. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): גם התקציב צבוע וגם הצביעות הזאת. תיכף נדבר על תקציבים ונגיד קצת מספרים. אני רוצה לומר משהו: לא מזמן הלכתי והפגנתי בתיאטרון "הקאמרי", וכבר דיברתי על זה כאן. ואני רוצה לומר שהתיאטרון, כפי שהוא מוצג היום בישראל, או אלה שקוראים לעצמם אמנים ואנשי תרבות, זה פשוט מיליה סגור. ותיכף אני אפרט. זה מיליה סגור שלא נותן לאיש להיכנס אליו. הם התרבות. הם התרבות. הם יושבים בוועדות המקצועיות שמחלקות את תקציב התיאטרון, ומי שלא במיליה, מה שנקרא אצל החבר'ה, שיחפש את החברים שלו. זו ועדה שתלויה אך ורק, גברתי היושבת-ראש, באנשי מקצוע, אבל אנשי מקצוע מהמיליה, מהחבר'ה, מאותה חבורה שדואגת לעצמה למין אוטוריטה כזאת על התרבות במדינת ישראל. אז, שוב, לא הלכתי לתיאטרון "הקאמרי" להפגין. בזמנו היה יהודי בשם יואבי רבינוביץ, שארגן הפגנות נגד תיאטרון "הקאמרי", ואני ישבתי בבית. זה לא שאני לא הולך להפגנות, אני הולך להפגנות, אבל אמרתי: אם רוצים שם אנשים לבוא לתוך ארץ-ישראל האחרת – ותיכף אני אסביר – ולראות את ההצגות, את "השיבה לחיפה" – הצגה אנטישמית של רוצח, שהתסריטאי הוא רוצח, כנפאני; מראים שם, בהצגה של תיאטרון חיפה, שממומן על-ידי הבית הזה, איך היהודים לא רק גזלו לערבים את אדמתם ואת בתיהם אלא גם לקחו את ילדיהם ומסרבים לתת את הילד בחזרה. והפוך: לקחו את הילד הערבי וחינכו אותו בצורה כזאת שיילחם בערבים. האנטישמיות במיטבה, אני אמרתי? אמרתי. אבל לא הלכתי, כי אני מעדיף ללכת לדוגמה ל"בית דני" בתל-אביב, בשכונת-התקווה, מחוזות ילדותי. אני מעדיף ללכת לתרבות אחרת בארץ-ישראל ולעם ישראל אחר לחלוטין. השבוע יצא לי להיות בשני המקומות בטווח זמן מאוד קצר. הייתי ב"בית דני" בכינוס אותנטי שלא ראיתי כדוגמתו, אני חושב, מימי, של ציבור תושבי שכונת-התקווה, כפר-שלם, הגיעו גם אנשים מפרדס-כץ, שהביעו את המחאה הקשה על כל אותם פולשים שבאים אלינו דרך מצרים – אני חושב שההערכה שאומרת שהמצרים ידם בזה היא הערכה נכונה – מובאים לשם והפכו את חייהם לגיהינום. אלה האנשים הכי טובים שאני מכיר. דיברו פה קודם על דלת פתוחה. סיפרה שם אשה מבוגרת, עולה מברית-המועצות שגרה שם בשכונה 20 שנה; היא אומרת: אני לא אעזוב את השכונה, אין אנשים טובים כמו פה בשכונה. ואז היא סיפרה: ירד גשם ונכנס אלי הביתה – מי שלא מכיר את השכונה, אז הוא לא יודע ששכונת-התקווה היא מקום נמוך באופן יחסי, ומי שבנה שם בזמנו בנה בתים גם מתחת לכביש. יש הרבה בתים שאתה הולך בכביש ואתה יורד במדרגות, ואז בזמן גשם, אתה יורד במדרגות, והיא אומרת: בזמן הזה, מי עזר לי? השכנים. כולי רעדתי כשהיא סיפרה, כי זה הסיפור של אמא שלי. אמא שלי וההורים שלי גרו בשכונת-התקווה עוד לפני שאני נולדתי, עם שלושה ילדים, כשהם עלו לארץ. אמא שלי, יהודייה מאירן, מעליה היתה פורטונה. אני זוכר את השם, כי יש איזה סיפור; אני לא יודע מה זה פורטונה – זה עירקי, מרוקאי? משהו כזה. לא חשוב, בטח לא פרסי. אבא שלי היה כל יום רודף אחרי העבודה, מחפש להביא פת לחם הביתה, האמא נשארת עם הילדים. ואז לא פעם ולא פעמיים הגשם יורד, הבית מתמלא במים, חדר וחצי, שלושה ילדים, והתרבות שלהם היתה שפורטונה מלמעלה לוקחת את אמא שלי, לוקחת את שלושת הילדים, מארחת אותה אצלה בדלת פתוחה. לכן התרגשתי, כי אלו האנשים. האנשים האלה, אני אומר לכם, חברי הכנסת, לא היו מעולם ב"הקאמרי", לא היו ב"הבימה", הם לא היו שם. זה של ארץ-ישראל האחרת. כשעזבתי שם ושמעתי את שוועתם של האנשים האומללים האלה, נסעתי ל"הקאמרי". אוי, אנשי הגלידות והקפה ההפוך והאספרסו והלבוש המאוד-מאוד אלגנטי, הספורט-אלגנט. איזה אנשים יפים, שהתקציבים שהם מקבלים, הון עתק. תקציב "הקאמרי" מטעם מינהל התרבות: 11.391 מיליון שקלים, תיאטרון "בית ליסין" – 8.467 מיליון שקלים – אני לא עובר למספרים הקטנים, אני עוצר פה. תיאטרון "החאן" – 8.8 מיליון. לא, 88 מיליון. נחמן שי (קדימה): זה מעט מדי. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): הצחקת אותי. התיאטרון העירוני באר-שבע – 5 מיליון, התיאטרון העירוני חיפה – 4.6 מיליון. זה התיאטרון של "השיבה לחיפה". רבותי, לא היתה עיני צרה בזה, אם קודם כול היתה פה חלוקה שוויונית. שרת התרבות, הייתי מציע לה, במקום לומר לאנשים האלה: אני לא נותנת לכם כסף – למדנו מהרב קוק שהצדיקים הטהורים לא קובלים על הרשעה אלא מוסיפים דברים טובים, מוסיפים צדיקות. ויש היכן להוסיף צדיקות. אני אומר לכם: אני, כמי שעסק בחינוך המון שנים, הייתי מודע למושג שנקרא סל תרבות. משרד החינוך נותן לך סל תרבות, ואז הייתי נאלץ בסל תרבות, יחד עם חברי הנהלה, לבחור מתוך סל התרבות את ההצגה x מ"הקאמרי", או את הצגה y מ"הקאמרי", או הצגה מסוימת אחרת מ"הקאמרי". רגע, אני אומר להם, יש הצגה נהדרת של תיאטרון "אספקלריה", שעשה הצגה על השבוי שלנו, יונתן פולארד, שנקרא "השבוי", מלא ערכים, למה אתם לא מתקצבים את זה בתוך סל התרבות? אמרו: לא, לא, לא. הצגה שהופיעה כאן בכנסת. האנשים המקצועיים במיליָה של שרת התרבות, האמת, של משרד החינוך במקרה הזה. נחמן שי (קדימה): מִילְיֶה. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): מִילְיֶה. אחלה. מִילְיֶה. נחמן שי (קדימה): אחלה. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): "אחלה" זה לא בעברית, אבל זה טוב. המיליה, החבורה המאוד, איך אמרתי, של הגלידות והאספרסו הפוך – אני עד היום לא יודע מה זה – הם קובעים ש"השבוי" הוא לא בתקציב, גברתי שרת התרבות, אדוני שר החינוך. במקום לרוץ לשם אני רוצה להביא לכם קצת נתונים: יש חלוקה של תקציבים. יש שלוש דרגות: פרויקטים, קבוצות תיאטרון ותיאטרון רפרטוארי, שזה הדרגה הגבוהה ביותר, כפי שעומדים בקריטריונים האלה התיאטראות הגדולים, אנשי הבון-טון, שהם מחרימים את אריאל. ברכותי על החרמת אריאל. מי צריך את הביוב של "השיבה לחיפה" או של "אוי אלוהים"? מי צריך את הביוב הזה באריאל? צדק חבר הכנסת אורון: אנשי אריאל הם לא כמו אנשי הבון-טון, זה נכון. אז כשעומדים בכל הקריטריונים בתיאטרון "אספקלריה" ובתיאטרון "תאיר" הם מקבלים את הסכומים הפעוטים, את הפרוטות, כי: מתחשבים בכם, הנה, נתנו לכם איזה תקציב. וכל שבוע בהצגות שלהם – פעם בשבוע הם מציגים – שוכרים תיאטרון פה באזור התעשייה בירושלים, 50 איש יכולים לבוא ולראות את ההופעה. אין להם תיאטרון, אין להם מבנה, אין להם תקציבים. מדובר בתיאטרון ערכי, לאומי, ציוני. אין חשש שתופיע שם הצגה מרושעת, אכזרית, כמו "השיבה לחיפה" או כמו הצגות אחרות. איך אמר לי איש תיאטרון שהתעמת אתי באיזו תוכנית טלוויזיה: תיאטרון זה פוליטיקה. מה, באמת? אז אולי זה יחולק על-ידי מימון מפלגות? אולי התיאטרון יחולק על-ידי מימון מפלגות, אם תיאטרון זה פוליטיקה? הוא לא התבייש לומר. נדמה לי שקוראים לו רמי ברוך או יוסי ברוך, אני לא זוכר, מישהו שם מתיאטרון תל-אביב, מתיאטרון "הקאמרי", מהבון-טון. בטח שחקן מעולה. אין לי שום – גם כשראיתי את ההצגה – – – נחמן שי (קדימה): אני משער שזמנך עבר. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אני משער שדברי קשים לאוזניך, ידידי חבר הכנסת נחמן שי, אבל תיאלץ להקשיב לי לפחות עוד 30 שניות. נחמן שי (קדימה): אתה אדם תרבותי – – – מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): ישנו קהל גדול ביותר שדורש תרבות, דורש אמנות – לא של "הקאמרי" ולא של "הבימה", ונראה אותם עומדים במבחן מכירת כרטיסים של עצמם ועומדים לעצמם על הרגליים כמו אחרים, באופן שוויוני. בוא נראה אותם, לפני שהם מחרימים. שיחרימו, כי באמת לא צריך אותם. שילכו לכל "הקאמרי" ולכל "הבימה", שחפרו בור תקציבי, של אין-סוף כסף, אבל הם לא חרדים, אז אף אחד לא תוקף אותם. עוד 3 מיליון ועוד 5 מיליון ועוד 10 מיליון, בור בלי תחתית. מי נהנה מזה, אנשי "בית דני"? בחלומות. אנשי האספרסו. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: תודה רבה לך, חבר הכנסת בן-ארי. חברי חברי הכנסת, תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, ט"ו בכסלו התשע"א, 22 בנובמבר 2010, בשעה 16:00. ישיבה זו נעולה. תודה רבה. הישיבה ננעלה בשעה 16:24.