קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
חרם אמנים על אריאל
היו"ר דני דנון:
הנושא הבא: חרם אמנים על אריאל, הצעות לסדר-היום מס' 4120, 4131, 4142, 4152 ו-4170. ביום שני האחרון נפתח היכל התרבות באריאל. היה לי גם הכבוד להיות עם שרת התרבות באירוע, ויש הצעה לסדר-היום של כמה חברי כנסת בנושא חרם האמנים על אריאל. על ההצעה לסדר-היום תשיב שרת התרבות והספורט לימור לבנת. ראשונת הדוברים, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, בבקשה. גברתי השרה, אני לא נשארתי לכל ההופעה אבל אני שמעתי ביקורות מלהיבות על ההופעה באריאל.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
מלהיבות, מאוד מלהיבות, יוצאת מן הכלל. כדאי למי שלא ראה לראות אותה.
היו"ר דני דנון:
פריס באריאל זה היה.
ציפי חוטובלי (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, גברתי שרת התרבות, מזל טוב על החנוכה המאוד חגיגית שקיבלת השבוע. אני רוצה לפתוח בדברי ברכות, קודם כול. העיר אריאל חנכה השבוע את ההצגה הטובה ביותר בעיר. ההצגה הטובה ביותר בעיר, לדעתי, לא היתה עצם ההצגה שהתקיימה שם או היכל התרבות שנפתח. ההצגה הטובה ביותר בעיר היתה העובדה שהיא קיבלה את קמפיין יחסי הציבור הטוב ביותר שהיכל תרבות יכול לקבל במדינת ישראל. התקיימה בעיר אריאל אותה ברכה וקללה של בלעם, שהוא בא לקלל ונמצא מברך. אותו קומץ אמנים, שנמצא עמוק בשולי השמאל הקיצוני של מדינת ישראל, גילה עד כמה הוא במיעוט, ובעוד הוא בא לשלול את הלגיטימציה של העיר אריאל, נמצא שמי שבאמת נשללה הלגיטימציה שלה זו אותה קבוצת אמנים שקריאות מכל קצוות הקשת הפוליטית הוקיעו אותה ואת מעשי החרם שלה, ולא להיפך.
אני רוצה לומר כמה מלים על אריאל; למי שעדיין מעז לומר, ציבורית, שהעיר אריאל היא כבושה, כמה מלים על ההיסטוריה של אריאל. אריאל החלה בגרעין, גרעין של אנשים שהוקם בשם "גרעין תל-אביב" בשנת 1973. רון נחמן, ראש העיר – ואני שולחת לו גם ברכת החלמה מהירה וגם ברכת חזק ואמץ על כל התהליך המופלא שלו להקמת אותו היכל תרבות, ובכלל, על העובדה שהוא מלווה את העיר הזאת מראשיתה. אותו גרעין פנה לא לאיזו דמות מהימין הפוליטי במדינת ישראל אלא למשה דיין, לא פחות ולא יותר, שר הביטחון דאז, ב-1973, ומשה דיין נתן את ברכתו להקמת יישובים יהודיים בשומרון. הוא חשב – באותם ימים השמאל האמין בהתיישבות, השמאל חשב שזה דבר מבורך, והוא תמך באותה קבוצת אנשים שרצתה להקים את העיר העברית הראשונה בשומרון.
אותה קבוצת אנשים, עברו כמה שנים עד שהגרעין התרקם לכדי עיר, אבל בשנת 1977, עם המהפך הפוליטי של הליכוד, החליטה ועדת השרים לענייני התיישבות לאשר את אותה יוזמה של גרעין תל-אביב והעיר אריאל יצאה אל הדרך.
באופן רשמי הוקמה אריאל בשנת 1978. גם שמעון פרס היה מהאנשים שנתנו את הסכמתם לרכישת הקרקעות בשומרון. ונקודה שחשוב לציין אותה: העיר אריאל הוקמה על אדמות שנרכשו בכסף יהודי מלא. לא היו שם כפרים ערביים שנושלו, לא היו שם תושבים פלסטינים, לא היו שם אנשים שניתן לטעון לגביהם טענת כיבוש. אותם אמנים שמופיעים ביפו בתיאטרון "גשר", אותם אמנים שמופיעים בעכו בתיאטרון עכו, שישמעו את השכנים שלנו מדברים על כיבוש בעכו וביפו וגם בתל-אביב. אני חושבת שבהרבה מאוד מובנים אריאל הוקמה על אדמה שהיא אדמה יהודית מובהקת הרבה יותר מאשר הטענות שלהם לגבי הלגיטימיות של תל-אביב. מי ששולל את הלגיטימיות של אריאל, שולל לא פחות מזה את הלגיטימיות של יפו, של עכו ושל תל-אביב.
העיר אריאל קיבלה חיזוק משמעותי על-ידי העלייה, ובשנת 1998 הוכרזה כעיר ואם בישראל.
הממשלה הזאת גם אחראית לחנוכת האוניברסיטה הראשונה של אריאל, אותו מרכז, מכללה שהפכה בשנה הזאת לאוניברסיטה.
אני רוצה לומר שני משפטים אחרונים לגבי החרם ומשמעותו. מי שמחרים 20,000 תושבים ו-12,000 סטודנטים לא מחרים את ההתיישבות באריאל כשטח מדינה, הוא מחרים אזרחים במדינת ישראל. הוא מחרים את הזכות של תושבים שעלו לקרקע ברשות ובסמכות ממשלות ישראל, על אדמה שנקנתה בכסף מלא – הוא מחרים את הזכות שלהם לתרבות. אותם אנשי שמאל, מוטב להם שיתרכזו בדברים שמיטיבים עם האומה שלה הם שייכים.
את, גברתי שרת התרבות, דיברת על שלילת תקציבים. אנחנו זוכרים שהאנשים האלה מקבלים כספים מהמדינה, מהמשרד שאת ממונה עליו, כדי להופיע כשחקנים. אמנות היא דבר אחד, פוליטיקה היא דבר אחר. אני לא שוללת חופש ביטוי. כל אדם יכול להשמיע את עמדותיו, הן לגבי אריאל, הן לגבי מקומות אחרים. אבל לומר שאריאל היא שטח כבוש? לומר שאריאל היא התיישבות בלתי לגיטימית? למנוע מתושבי אריאל לצרוך תרבות בשם תפיסת עולם פוליטית שולית וקיצונית?
אני חושבת שכולנו צריכים לברך על העובדה שבסופו של יום החגיגות האלה הן חגיגות שרוב מוחלט של העם בישראל שותף להן. רוב מוחלט של העם בישראל שותף לתפיסה שאריאל תישאר לנצח בריבונות מדינת ישראל. אני עצמי גיבשתי קבוצת חברי כנסת שקוראת להחלת ריבונות על אריאל היום, בעת הזאת. אבל יותר מזה חשוב לזכור שגם אם יש מחלוקת בנושא הפוליטי, אסור שהחרם יהיה בסופו של דבר חרם שממנו נפגעים אזרחים לגיטימיים במדינת ישראל. תודה רבה.
היו"ר דני דנון:
תודה רבה, חברת הכנסת חוטובלי. אני חושב שהמחרימים, זכותם להחרים. אולי הם יחזירו את הכסף שהם קיבלו מהמדינה, יחזירו את הצ'קים שהם קיבלו מהמדינה, ואז הם יוכלו להחרים כאוות נפשם.
הדובר הבא – חבר הכנסת אריה אלדד, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, תודה, גברתי השרה, חברי חברי הכנסת, במכתב החוזר של האמנים והסופרים, פנייתם לשחקני תיאטרון באר-שבע להחרים את ההופעה באריאל היתה סוג של מצעד של צביעות ובורות. לצביעות של השמאל הישראלי כבר די התרגלנו. שמעתי את אחד החותמים על המכתב אומר שהבעיה העיקרית שלו בכלל היא שזה שטח שמדינת ישראל לא החילה עליו בהחלטה של הכנסת את החוק והמשפט הישראליים. אם זה היה בירושלים או ברמת-הגולן, הוא היה מסכים, כי גם אם זה לא מוצא חן בעיניו זאת החלטה של רוב דמוקרטי. אבל נדמה לי שגם הוא וגם שותפיו צועדים לפעמים בימי שישי בשכונת שמעון-הצדיק ומפגינים נגד בית-משפט ישראלי, שהחליט שיהודים יכולים לגור בשכונה בירושלים הריבונית. אז מה קרה לחוק ולמשפט הישראלי?
וגם נדמה לי ששותף שלו לאותו מניפסט של השמאל הלאומי, במקרה בשעות הפנאי שלו הוא גם עורך-הדין של אריאל. אז צביעות כבר אמרנו? אמרנו. זה לא חדש.
היו"ר דני דנון:
בשעות הפנאי הוא לא, כי הוא מחייב על השעות האלו.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי):
בוודאי, מס כהלכה הוא משלם. על כל פנים, יש פה למקל הזה כנראה הרבה יותר משני קצוות, והם מנסים לאחוז בכולם באותה עת.
אבל מה שמפתיע מצדו של השמאל הישראלי זה לא הצביעות אלא הבורות. השימוש במונח "שטח כבוש" מעיד על בורות תהומית, חוסר הבנה. שיגידו לנו מאיזו מדינה כבשנו את יהודה ושומרון. מירדן, שהסתלקה מזיקתה לשטח ב-1988 וויתרה עליו? מאיזו מדינה אחרת, שלא נולדה מעולם? שלא היתה לה עיר בירה? שלא היתה לה שפה ייחודית ודת ייחודית ומטבע ודגל? שום דבר. מעולם לא נכבש ב-1967 שטח כלשהו מידי מדינה ריבונית. ולכן הטענה שהשטח הוא כבוש יש לה אולי להסתמך רק על עובדה היסטורית אחת – שבמאה השביעית, לצערנו, כבשו הערבים את ארץ-ישראל. אומנם הם לא הקימו פה מדינה עצמאית, אבל חלקם שולטים בשטח עד היום, ואת הכיבוש הזה בוודאי ראוי לסיים.
אם משתמשים במשפט הבין-לאומי ועליו מנסים להסתמך בתחום הגדרת שטח כבוש, שיראו סעיף אחד בחוק הבין-לאומי שמגדיר את יהודה ושומרון בידי מדינת ישראל כשטח כבוש. או שמסתמכים על החלטה 181 של האו"ם, שבידוע הוא שיכול היה להיות לה תוקף מחייב רק אם הצדדים קיבלו אותה, והצדדים לא קיבלו אותה – רק ישראל קיבלה אותה והקימה מדינה, ואחרים לא הקימו. אז איזו מדינה נכבשה בשטח הזה?
אבל צועקים "כיבוש, כיבוש", וכולם מקבלים את האמירה הזאת, כי התרגלו אליה. אני מזכיר לחברים כמשפט סיום, שהארץ היתה שטוחה והשמש הקיפה אותה עד שבא קופרניקוס, וכולם היו בטוחים שזה נכון. אלפי שנים חזרו על המנטרה הזאת. כמה שנים ייקח עד שהבורות של השמאל תחלוף מן העולם? תודה.
היו"ר דני דנון:
תודה רבה, חבר הכנסת אריה אלדד. הדובר הבא – חבר הכנסת דב חנין.
דב חנין (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, יש ויכוח. יש ויכוח מדיני, יש ויכוח פוליטי, שטחים כבושים, התנחלויות. אני לא אנצל את הזמן שלי כאן כדי לתת קורס קצר במשפט בין-לאומי לפרופסור אלדד, חבר הכנסת, למה השטחים הם שטחים כבושים. אני גם לא אנצל את הזמן שלי להסביר למה ההתנחלויות הן סכנה לעתידה של ישראל. על זה אנחנו מדברים רבות בהזדמנויות אחרות. אני רוצה להקדיש את דברי לרמה הדמוקרטית של הדיון.
תיאטרון – עמיתי חברי הכנסת, צריך לזכור ולדעת: שחקנים אינם חיילים. אפילו בצבא יש חופש מצפון במידה ידועה, אבל ודאי שהוא צריך להתקיים מחוץ לצבא. לשחקנים יש בחירה, חייבת להיות להם בחירה. גם כעובדים יש להם זכויות. עובדים אינם עבדים, הם יכולים לבחור מה עושים ומה לא עושים. עובדים במדינה חופשית, עובדים חופשיים – כך אנחנו רוצים להיות. ודאי שהדברים נכונים לגבי יוצרים. יוצרים לא יכולים בלי חירויות. יצירה מתה כאשר אין חופש.
עמיתי חברי הכנסת, ההתקפה על התיאטרון, ההתקפה על הקולנוע הישראלי, ההתקפה על האקדמיה והאוניברסיטאות והדיונים המקארתיסטיים שמתקיימים, גם בכנסת הזאת – כל אלה הם התקפה על התרבות הישראלית, התקפה על המרחב הדמוקרטי, התקפה על הזכות והחובה שלנו לומר את דעתנו באופן חופשי, באופן אמיץ, באופן פתוח. אני מצפה משרת התרבות שלא תצטרף למתקפה הזאת אלא תתייצב להגנת התרבות, להגנת אנשי התרבות, להגנת חופש היצירה והעשייה התרבותית. בלי חופש אין תרבות, בלי חירות אין יצירה.
אני רוצה לסיים, עמיתי חברי הכנסת, בהקראת שיר קצר שכתב אותו איש שיש לו זכויות רבות גם בעולם התיאטרון, ברטולד ברכט. השיר נקרא "גנרל, הטנק שלך", וכך הוא אומר: "גנרל, הטנק שלך רכב חזק הוא. / הוא מוריד יער לארץ – – – / אבל יש בו פגם: / הוא זקוק לנהג. // גנרל, מטוסך המפציץ חזק הוא. / הוא ממהר לטוס יותר מן הסער וטוען משא / יותר מן הפיל. / אבל יש בו פגם: / הוא זקוק למכונאי. // גנרל, האדם יצור מועיל הוא. / יכול לטוס, יכול להרוג. / אבל יש בו פגם: / הוא יכול לחשוב".
גברתי שרת התרבות, זו התוספת שלי: שחקני התיאטרון הם מועילים – יכולים לשחק, לרגש, להלהיב, אבל יש בהם פגם: יש להם מצפון.
היו"ר דני דנון:
חבר הכנסת דב חנין, תודה רבה. תשיב על ההצעות שרת התרבות והספורט, חברת הכנסת לימור לבנת. בבקשה.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני חייבת להודות שאני קודם כול שמחה שהחגיגה נמשכת. ואכן, ביום שני בערב היה יום חג – יום חג לעיר אריאל, יום חג לתושבי אריאל והסביבה, יום חג לכל מי שהתרבות בראש מעייניו, כי לתרבות אין גבולות, לתרבות אין שום חפץ ושום עניין להציב גבולות ולברור את הקהל שלה. אמנים ואמנות שמחליטים לברור או לבחור את הקהל שלהם ולהגיד: "אנחנו מופיעים, אבל רק בפני קהל מסוים", "אנחנו לא מופיעים בפני קהל אחר" – אמנות כזו דווקא היא, חבר הכנסת דב חנין, אמנות מגויסת. אמנות שאיננה מגויסת היא אמנות שמופיעה בפני כל קהל, והיא אמנות שמופיעה בפני כל אדם, כל איש וכל אשה, ואיננה מסכימה לגייס עמדות פוליטיות בשביל אותה אמנות.
חברי חברי הכנסת, יום שני בערב, חנוכת היכל התרבות החדש באריאל – מי היה יודע, מי היה שומע, חוץ מכמה מאות מנויים תושבי אריאל והסביבה, אלמלא החליטו כמה אמנים – מעטים – לעשות מעשה פסול, מקומם – ומייד אעמוד על כך – ולהחליט להחרים את אותם אזרחי ישראל שגרים באריאל, אזרחים טובים, נקיי כפיים, אזרחים שמשלמים את מסיהם, אזרחים שמשרתים בצבא, בניגוד לחלק מאותם חותמים על אותה עצומה שאינם טורחים לשרת בצבא מסיבות אלה ואחרות שהם מרשים לעצמם לומר אותן או לא לומר אותן – – –
נחמן שי (קדימה):
את יודעת בוודאות?
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
אמרתי: חלק. ודאי. אני לא רוצה לנקוב כאן בשמות. אני אשמח לומר אותם – – –
נחמן שי (קדימה):
– – – אחרת.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
חבר הכנסת נחמן שי, אני אשמח לומר אותם לאחר מכן לך. אני לא רוצה לנקוב כאן בשמות. ודאי וודאי.
היו"ר דני דנון:
חלקם מתגאים בכך.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
ודאי. אני אשמח לומר לך. אני פשוט לא רוצה כאן לנקוב בשמות.
אזרחים שכפי שאמרתי משלמים את מסיהם, אבל לא רק שהם משלמים את מסיהם אלא מסיהם משמשים, בין היתר, לסבסוד מוסדות התרבות, אלה שמפרנסים את השחקנים, אלה שמפרנסים את כותבי המחזות, אלה שמפרנסים את כל מי שעוסקים במלאכה הזאת, ביצירה הזאת, בתרבות ובאמנות. האם אפשר לשים קו מבחין, האם אפשר בכלל להבדיל, האם אפשר בכלל לברור, האם אפשר באמת לקום ולומר "עד כאן, כאן אני מופיע, כאן אינני מופיע"?
ובכן, אמרתי שיום שני בערב היה יום חג, ואגב לא רק אנחנו התרגשנו ולא רק המנויים התרגשו – גם השחקנים התרגשו, שחקני תיאטרון באר-שבע שהעלו את ההצגה הנפלאה "פיאף", בכיכובה של יונית טובי, זמרת נפלאה ושחקנית נהדרת, ומי שלא ראה – אני ממליצה מאוד. גם הם התרגשו. הם התרגשו מקהל נפלא שהתרגש, צחק, בכה, מחא כפיים ועמד על רגליו דקות ארוכות לאחר ההצגה.
ידידי חברי הכנסת, אמרתי שהתרבות נטולת מקום, נטולת זמן, חוצת גבולות, ובכוחה דווקא לגשר על מחלוקות, על פערים, בין בני-אדם בכל מקום שבו הם גרים. תכליתן של האמנות, של התרבות, דווקא להביא להתרוממות רוח, להביא לשמחה לקהל שוחרי התרבות והאמנות.
כשרת התרבות, כמי שדווקא גדלה בבית של תרבות, כמי שגדלה על מוזיקה, תיאטרון, ספר ושירה, כמי שאוהבת את תפקידה כשרת התרבות ושמחה בתפקיד הזה מאוד גם בקדנציה הזו וגם בזו שלפניה, כמי שנלחמה ונאבקה כדי להשיג עוד ועוד תקציבים לתרבות, והצלחתי בכך גם בקדנציה הקודמת וגם בקדנציה הזאת, אני נבוכה ומצטערת על אותם אלה שראו לעצמם איזו זכות, רשות, לקום ולומר: אנחנו כאן, בפני הציבור הזה, לא מופיעים. אנחנו מחרימים ציבור שלם, ציבור ישר ונקי כפיים, רק כי הוא גר במקום שלא מקובל עלינו ומצוי, מבחינתנו, בעימות פוליטי. אסור היה להכניס את זה לתוך המקום הזה. אין לכך שום הצדקה. זהו צעד אנטי-דמוקרטי מובהק, שנקטו מי שמתיימרים לדבר בשם חופש הביטוי וחופש היצירה.
כן, חבר הכנסת דב חנין, בישראל יש חופש ביטוי, חופש יצירה, חופש דיבור וחופש אמנותי. כאן לא מצנזרים אמנים, כאן לא מצנזרים תרבות – לא מחזות, לא טלוויזיה ולא סרטים, גם כשהם מרגיזים. כל אמן – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אבל למה צריך – – –
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
– – כל יוצר, כל סופר, כל רקדן, כל שחקן, כל שחקנית, כל מחזאי, גם זה שהופך לפוליטיקאי ושהשותף שלו עובד עם עיריית אריאל ומקבל מהם שכר; כל אחד כזה רשאי לדבר, להפגין, למחות, לנאום, לגנות, להביע דעה ולהשמיע, ורשאי גם להצביע במדינת ישראל, שלא כמו במדינות הסובבות אותנו. אבל יש דבר אחד שאי-אפשר להסכים עליו בשום פנים ואופן. אתה יודע מה? שני דברים. דבר אחד – אי-אפשר להסכים להחרמה. זה פסול. בוודאי לא בעיר אריאל – נאמר כאן כבר קודם על-ידי חברתי חברת הכנסת ציפי חוטובלי – שהוקמה על-ידי ממשלת המערך אז, העבודה היום, וטופחה על-ידי כל ממשלות ישראל.
יש דבר שני – חברי חברי הכנסת, ובמיוחד חבר הכנסת חנין שאמר את הדברים כאן קודם: מי שממש לא יכול, ממש לא מסוגל, שמעתי את המחזאית ענת גוב אומרת שבשבילה זה כמו בשביל יהודי שומר שבת – ממש ממש לא יכולה – אתה יודע מה? מי שלא יכול, אל יפשוט את ידו ויבקש מהמדינה תמיכה.
דב חנין (חד"ש):
– – –
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
אז הוא או היא לא יכולים – יממנו בעצמם. מדינה איננה חייבת לתמוך – הייתי אומרת הפוך: אסור למדינה לתמוך במי שאינו עומד בכל הכללים והקריטריונים השוויוניים בפני כל אזרחיה. ומי שלא רוצה תמיכה, מי שלא רוצה לעמוד בכל הכללים השוויוניים, יתמודד עם זה בכוחות עצמו.
אנחנו במדינה שבה אנחנו פועלים – אנחנו לא פועלים, אנחנו מתלוננים, אנחנו מדברים, אנחנו פונים לעמיתינו בעולם לבל יחרימו את האקדמיה כאן, לבל יחרימו אוניברסיטאות כאן. אנחנו פונים לעמיתינו לבל יחרימו סחורות ישראליות, אבל פה בתוכנו מחרימים חלק מהציבור הישראלי. זהו דבר כמובן בלתי מתקבל על הדעת.
ולכן, חבר הכנסת חנין, לשחקנים יש חופש בחירה לא לקבל תמיכה תקציבית מהמדינה. אמרת שיש להם חופש בחירה; בהחלט. ועובדים אינם עבדים, חלילה וחס. וכי מי מדבר פה על עבדים? חופש הבחירה נתון בידיהם, אין כאן שום התקפה על תיאטרון כמו שאמרת; אין פה שום התקפה, לא על קולנוע, לא על אקדמיה, לא על "המרחב הדמוקרטי", כפי שקראת לזה, אין כאן שום מקום שבו לא מאפשרים להם להביע, כפי שטענת, את דעתם באופן חופשי. אתה אמרת שאתה מצפה ממני להגן על התרבות. אני מגינה על התרבות כך שהיא תוכל להופיע בכל מקום, בפני כל אזרחי ישראל. מי שמנסה למנוע את זה זה מי שמגן על חוסר תרבות. זה לא תרבותי להחרים.
ולכן בשבוע הבא יתכנסו המדור לתיאטרון, ולאחר מכן המועצה לתרבות, שהם הגופים הסטטוטוריים, ובפניהם תובא ההצעה להוסיף לקריטריונים שעל-פיהם נקבעת התמיכה במוסדות התרבות – להוסיף להם תנאי אחד, פשוט מאוד, מאוד מאוד הגיוני, בכלל התנאים האחרים, והוא שכל מוסד תרבות חייב יהיה להופיע בכל מקום, בפני כל אזרחי ישראל.
היו"ר דני דנון:
באותו הרכב של שחקנים?
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
לא, אנחנו לא נכנסים כאן להרכב של שחקנים. ואגב, צריך כאן לומר דבר שלא אמרתי בפתח דברי, ואני רוצה לחזור; אמרתי אותו הרבה מאוד פעמים גם בכל אמצעי התקשורת, אומר אותו גם כאן. צריך לומר לכל מנהלי התיאטראות: יישר כוח. אף אחד לא לחץ עליהם, אף אחד לא כפה עליהם, אף אחד לא איים עליהם. ביום שבו התפרסמה העצומה הראשונה, לא זו הממוחזרת אלא הראשונה – זה קרה לראשונה ביום שישי בערב באתר אינטרנט. למחרת הם התקשרו אלי, הביתה, מבלי שאיש דיבר אתם – לא דיברתי עם אף אדם, ואיש ממשרדי לא דיבר אתם – ואמרו – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הם פחדו על התקציב.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
– – אנחנו מייד – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הם פחדו על התקציב. הם לא צדיקים כאלה גדולים.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
– – נופיע בכל מקום, כולנו – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אם הם היו צדיקים, הם היו שולחים הביתה את כל השחקנים שמופיעים אצלם.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
– – בכל מקום שהוא. ולכן אני אומרת – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הם לא צדיקים כאלה גדולים.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
סליחה. מנהלי המוסדות ומנהלי התיאטראות, כולם, אמרו מראש: אנחנו נופיע בכל מקום שהוא.
אף-על-פי-כן, צריך להכניס את התיקון הזה למבחני התמיכה, כדי שהדברים יהיו ברורים. היום יש מנהל תיאטרון אחד כזה, מחר יכול להיות מישהו אחר, אולי מבין אלה שחתמו על העצומה. הדבר דרוש ונחוץ. וכך אנחנו נוודא שאכן כל אזרחי ישראל, אם תושבי אריאל או תושבי מקום אחר – לא יקום מחר מישהו, אולי מכיוון אחר, אגב, ויאמר: אני לא מופיע כאן, התיאטרון הזה לא מופיע שם, שחקן אחד לא מופיע שם. אנחנו לא תומכים בשחקנים בודדים או באמנים בודדים, אלא כמובן במוסדות תרבות.
הדבר הוא חשוב, חבל שכך נהגו שחקנים בודדים. אין לזה מקום בדמוקרטיה. דעות פוליטיות, תודה לאל, כל אחד יכול להשמיע, כל אחד יכול להביע, אבל חרמות, לא במקומותינו. תודה.
היו"ר דני דנון:
תודה רבה, גברתי השרה. את מציעה להעביר את זה לדיון בוועדת החינוך?
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
נדמה לי שיש דיון מהיר בשבוע הבא, אפשר לחבר את הדיונים.
היו"ר דני דנון:
אפשר להעביר את זה לוועדה, ואנחנו נחבר את זה.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת:
בהחלט. בהחלט.
היו"ר דני דנון:
יש הצעה אחרת – חבר הכנסת בן-ארי. כתושב השומרון, אני מניח שייהנה מהיכל התרבות באריאל.
נחמן שי (קדימה):
זה בתנאי שהוא לא יפריע להצגה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, לפני כחודשיים וחצי גם אני קניתי כרטיס להצגה ב"הקאמרי" להופעה.
יואל חסון (קדימה):
מכרו לך?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מכרו לי, אומנם תמורת סכום פעוט, שכל אדם רגיל מן הרחוב יכול לעמוד בו, סכום של 200 שקלים לכרטיס, ובאתי להביע שם מחאה. אחר כך התברר לי מערוץ-10 שהמחאה שלי היתה אפס קצהו וגם מינורית יחסית למה ששרת התרבות נהגה כמה שנים לפני כן בהצגה "סינדרום ירושלים", אבל אני חייב להסביר למה הייתי שם. לא הייתי שם קודם, אף-על-פי שב"הקאמרי" וב"הבימה" יש הצגות שפוגעות בערכים הכי מקודשים, לטעמי, לעם היהודי. לא הייתי שם קודם, לא דחפתי את האף שלי לשם ולא באתי להפריע.
אבל כשהחבורה הזאת מתפרנסת מהמדינה – ולפני כמה זמן העליתי פה הצעת חוק – חופש יצירה חופשי, חופש שיסוי חופשי, אבל למה צריך לממן את זה? למה? למה 2 מיליון שקל מקבל סכנדר קובטי, שאחר כך מקלל ומחרף ומגדף אותנו? למה? 100 מיליון שקל לקולנוע, 100 מיליון שקל לחרדים. הסתה נגד החרדים. אם מישהו היה יוצא ככה נגד הקולנוע, היו אומרים: שומו שמים.
ואני אומר לעצמי: לא הייתי שם קודם, אבל הם החליטו לדחוף את האף שלהם אלי הביתה, להחריב את ביתי, לגרש את ילדי, להגיד שאני לא לגיטימי. אני לא לגיטימי? שימו לב איפה האדמות של הקיבוצים, על אילו אדמות אתם יושבים? טלו קורה מבין עיניכם, טלו קורה מבין עיניכם, אלה שגרים ביפו, בבתים הכבושים. או בית "שלום עכשיו" בקטמון, באיזה בית ערבי הוא יושב? החוצפה והצביעות העלו כאן ראש.
ולכן אני אומר, כמו שאמר לי יוסי ברוך, שחקן קולנוע, באחד העימותים: הקולנוע זה פוליטיקה. אם הקולנוע זה פוליטיקה, יעברו בבקשה למימון מפלגתי. יש פה מפלגות – דב חנין, אני משער, מרצ, שיוכלו לממן את ההצגות שלהם.
ואני מציע שמדינת ישראל תממן הצגות אחרות: יש תיאטרון "תאיר", "אספקלריה", "ערוץ מאיר", עם ערכים לאומיים, ערכים יהודיים, עם חופש יהודי אמיתי. תודה רבה.
היו"ר דני דנון:
תודה. יש לנו מספיק שחקנים פה בפוליטיקה, אתה רוצה להוסיף עוד שחקנים למפלגות שלנו?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
לפחות זה לא ימומן, זה מהפוליטיקה.
היו"ר דני דנון:
תודה לחבר הכנסת בן-ארי.
אנחנו, אם כך, מצביעים על העברת הנושא לוועדת החינוך. מי שמצביע בעד – מצביע בעד העברת הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט. זה קשור לתרבות במלוא מובן המלה.
הצבעה מס' 19
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 11
בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 1
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החינוך, התרבות והספורט נתקבלה.
היו"ר דני דנון:
בעד – 11, מתנגד אחד, אין נמנעים. ההצעה תעבור לדיון בוועדת בחינוך, התרבות והספורט.