קטע מדברי הכנסת

הצעה לסדר-היום הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב על בסיס הכרה, כולל אל-עראקיב היו"ר דני דנון: הנושא הבא על סדר-היום – הצעה לסדר-היום בנושא: הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב על בסיס הכרה, כולל אל-עראקיב, הצעה שמספרה 3979, של חבר הכנסת טלב אלסאנע. ישיב השר משולם נהרי. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, חוק התכנון והבנייה מורכב משני מרכיבים של המשוואה. החלק האחד הוא חובת המדינה וגורמי התכנון גם לתכנן וגם לספק פתרונות. החלק השני הוא העניין של האכיפה – מי שלא עומד בדרישות החוק אז אפשר לאכוף את החוק. אבל החובה המקורית היא חובת המדינה, חובת גורמי התכנון לתכנן ולאפשר לאנשים ולתושבים ולאוכלוסייה לבנות כדת וכדין. מה שקרה במרוצת השנים, עשרות שנים, שגורמי התכנון לא דאגו לתכנן תוכניות מיתאר ליישובים שלמים במגזר הערבי בנגב, ומצד שני הזרוע ההורסת, זרוע האכיפה, פועלת. אז זה דבר בלתי טבעי, לא נורמלי, לא מתקבל על הדעת. מצד אחד הורסים, ומצד שני לא מאפשרים בנייה. מצד אחד הורסים, ומצד שני לא מעניקים היתרי בנייה. מה האופציה שמעמידים בפני האנשים? לאורך כל הזמן אמרו: אנחנו רוצים לאפשר ולרכז את כל האוכלוסייה בשבעה יישובים. הגיעו למסקנה שזה פתרון כושל, אין דבר כזה, אין אפשרות, ולכן המליצו על הכרה ביישובים. מאחר שהמדינה הגיעה למסקנה שהפתרון הוא הכרה, מדוע להמשיך ולרוץ ולהרוס? מדוע לא להמתין ולאשר תוכניות מפורטות ולאפשר קבלת היתרי בנייה? מה יוצא מזה שהורסים בית אחד מתוך אלפים? האם מרגישים הרגשה טובה? האם החוק בא על תיקונו? הרי חובת שלטון תקין ומינהל תקין היא גם לענות על צרכים של האוכלוסייה. כולנו עדים שלפני שלושה חודשים הכנסת הזאת הסדירה יותר מ-50 חוות של מתיישבים בודדים, על-פי חוק. אז כל החוות האלה היו לא חוקיות. אמרו שבמקום שאנחנו נלך ונהרוס, אז אנחנו מכשירים את החוות של מתיישב בודד. אדוני השר, אם חווה של מתיישב בודד אחד היא כל כך חשובה, יקרה, מכשירים אותה, נותנים פתרון חיובי ומסדירים את העניין על-פי חוק, למה לא עושים אותו דבר לגבי יישובים שיש בהם אלפים? שר הפנים אלי ישי, בתקופה הקודמת, נתן הנחיה שאם אדם בונה עקב הצורך הטבעי והגידול הטבעי בתוך ריכוז האוכלוסין, ובתנאי שלא יהיה מרוחק מריכוז האוכלוסין, ולא יהיה קרוב לציר תחבורה, ולא יהיה מתחת לקו מתח גבוה – לא הורסים לו. כי הזכות לקורת גג היא זכות חוקתית, יסודית, בסיסית, שגוברת על הוראת חוק רגילה. זה הדבר הבסיסי, האלמנטרי. לפני שהמציאו את החוק, קיימת הזכות הזאת, מתקופת אדם וחוה, הזכות לקורת גג, זכות יסודית. היום אנחנו עדים לתופעה שכל שני-שלישי יוצאים כוחות גדולים של משטרה והורסים לתושבים. אחת הדוגמאות היא היישוב אל-עראקיב, שאנשים אומרים דבר פשוט: כמו שמעניקים חווה למתיישב בודד, כמו שמאפשרים יישוב חקלאי למגזר היהודי, בואו תתכננו לנו, על האדמות שלנו, יישוב חקלאי. מה, פשע? אזרחי המדינה מבקשים לתכנן להם יישוב חקלאי על אדמות ושיתפרנסו בכבוד. ובתוך המרכז הזה של היישוב יש בית-קברות שקיים שם מ-1912. זה לא אנשים שהגיעו אתמול-שלשום. יש בתים ישנים, מתקופת העות'מאנים. ולכן, במקום ללכת ולהרוס, ולהתעמת עם הילדים, ולגדל דור שלם עם תחושת עימותים, תמונה של הציוד המכני הכבד, של טרקטורים שמאיימים והורסים את האוהל, והילד צועק והאמא מחבקת את התינוק, והתמונה הזאת זה תמונה שנחרתת בזיכרונו של הילד הזה. ואיך הוא יגדל? מה הוא יחשוב? למה הרסו לו? מה הפתרון? וכל חודש חוזרים כוחות המשטרה להרוס. תפקיד המדינה לבנות ולא להרוס. מגיעים שוטרים עם סוסים, עם כלבים, והילדים נמצאים שם – בשעות הבוקר המוקדמות, לפעמים מגיעים בשעה 04:00, כשהם ישנים. אתה מעלה על דעתך – אתה בתור אבא – מה התחושה של הילדים, שלך, שרואים תמונה של שוטרים – מאות שוטרים, עם אלות, עם נשק? אז במקום לבוא ולהרוס, לאפשר לאנשים לבנות. אף אחד לא בא בטענה ואומר שהיהודים שהגיעו מאירופה או הגיעו ממרוקו הביאו אתם אדמות. הם לא הביאו אדמות. הם באו לכאן, ויש אדמות כאן. אז בואו יחד נגור ונחיה על האדמות האלה, אבל לא לשלול מאתנו את הזכות הבסיסית לקורת גג והזכות להכרה ביישובים. הוקמה ועדת-גולדברג, כידוע לך, כבוד השר, אבל ועדת-גולדברג המליצה המלצות; הממשלה לא יישמה – עם כל המחלוקות ועם כל הטענות והביקורת שלנו על ועדת-גולדברג – ועדת-גולדברג המליצה להכיר ככל האפשר ביישובים הלא-מוכרים. אנחנו לא מדברים על יישוב שיש בו 100–200 תושבים. אנחנו מדברים על יישובים שיש בהם מאות תושבים, מדברים על יישובים שיש בהם אלפי תושבים. העבירו את ההמלצות לוועדת יישום. גם ועדת היישום עוד לא המליצה. אז אם ועדת-גולדברג, שהממשלה הקימה, המליצה להכיר ביישובים, והממשלה עוד לא החליטה, אז מדוע לרוץ ולהרוס? לחכות, עד שתהיה החלטה באיזה יישוב מכירים, מי הולך ליישוב הזה, מי הולך ליישוב אחר, ואז, כאשר יש פתרון, אפשר ליישם את האכיפה. אבל אי-אפשר לאכוף ולהרוס ללא פתרון. אי-אפשר. לא יכול להיות שזרוע אחת פועלת – זרוע ההריסה, וזרוע של הכרה ומתן היתרי בנייה לא קיימת ולא פועלת. זה דבר שהוא אבסורדי. ואי-אפשר ללכת ולבחור בית אחד מתוך אלפים ולהרוס אותו. מדוע? למה בחרתם את הבית של x דווקא מתוך מאות בתים? הרי כל הבתים בכל היישוב הם בתים לא חוקיים. אז איפה השוויון בפני החוק? איפה שלטון החוק? אם כבר, אז שנהרוס את כל הבתים. אז אנחנו אומרים: הפתרון הוא לא הריסה, הפתרון הוא בנייה. הפתרון הוא לא עקירה, הפתרון הוא הכרה. הפתרון הוא לא עימות, הפתרון הוא הידברות. ואנחנו מוכנים להידברות. אני סבור שהגיע הזמן לשינוי מגמה, לשינוי מדיניות. כמו שמסדירים חוות של מתיישבים בודדים, אפשר להסדיר ולהכשיר יישובים שלמים. גם אלה וגם אלה אזרחי המדינה, וגם אלה וגם אלה זכותם לקורת גג. ולדעתי, המדיניות הקיימת, כולנו מפסידים ממנה. אף אחד לא מרוויח. והגיע הזמן לעשות חשבון נפש – אחרי שנים של קיפוח, אפליה, עוול, ואנשים סבלו – וזה אחריות המדינה לשנות מגמה ולהגיד, גם לאנשים אלה זכות לחיות, וגם לאנשים אלה זכות לבנות, וגם לאנשים אלה זכות לקורת גג. על מה אנחנו בסך הכול מדברים? הרי לגבי אותם יישובים – כבוד השר, אלה יישובים שבעקבות חוסר הכרה אין בהם שירותי חינוך. יש יישוב שנקרא סואוין – אנשים זה חודשיים, ילדים, 365 ילדים, נמצאים בבתים, אין להם מסגרת חינוכית, אין להם בתי-ספר, כי אומרים: אנחנו לא מקימים בית-ספר. למה? כי השיקול הוא שיקול פוליטי. לא הכירו ביישוב, מענישים את התושבים, לא מקימים בית-ספר, מענישים את התלמידים, מפירים את חוק חינוך חובה. ביישובים האלה אין כבישי גישה, אין חשמל, אין מים, אין תשתית, אין שירותים אזרחיים, אין רווחה, אין בריאות, אין חינוך – אין מדינה. אז מה עם האנשים האלה? מה תפקיד המדינה, רק להרוס? זה כל התמונה של המדינה הענקית, עם כל המוסדות שלה, מתמקדת כולה בשוטר עם אלה שמגיע? ככה יראו את המדינה? זה התדמית שתתקבל אצל התושבים? הגיע הזמן להגיד: אנשים אלה, מחובתנו לפתור את הבעיה, לספק להם את כל הזכויות וכל השירותים הניתנים לאזרחים במדינת ישראל. ומה שאני מציע – לנסות לקדם את העניין הזה יחד, דרך הידברות, דרך הבנה הדדית, כאשר צריך להגיע להסכמה והפנמה שאנחנו גם חלוקים – אני חלוק עם חבר הכנסת דנון בסוגיות פוליטיות, אבל סוגיות אזרחיות, זה צריך להיות חוצה מפלגות. זה לא סוגיה פוליטית. אנחנו רוצים שיהיה – – – גאלב מג'אדלה (העבודה): אז מה אתה מציע, חבר הכנסת אלסאנע? טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): כן, חברי מג'אדלה. גאלב מג'אדלה (העבודה): מה אתה מציע? כל מה שאמרת נכון. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אני מציע: א. להקפיא הריסת בתים; ב. לנהל הידברות; ג. להכשיר את היישובים; ד. לאשר תוכניות מיתאר, תוכניות מפורטות, ולאפשר לתושבים לקבל היתרי בנייה. אחר כך, כאשר יש היתרי בנייה, יש פתרון – מי שעובר על החוק, להרוס לו. אבל אי-אפשר להרוס כאשר אין פתרון. 45 יישובים, חבר הכנסת מג'אדלה, ומי כמוך, שביקר ביישובים האלה, יודע. האנשים האלה שנים קוראים לפתרון. והם קורבן של היעדר תוכניות מיתאר, והם אומרים: אם המצב יימשך, אנחנו נגיש תביעה ייצוגית נגד המדינה על קיפוח ועוול במשך 60 שנה, ונדרוש פיצוי על כל יום של אפליה ושלילת זכויות אזרחיות בסיסיות. זה חובת המדינה לספק להם את הזכויות האלה. ולכן, אנחנו, הכיוון שלנו, הרצון שלנו, הוא לחזק את ההבנה, וכל אחד יבין שאם טוב לאזרחים הערבים טוב לאזרחים היהודים וטוב לדו-קיום בתוך המדינה. וזה המבחן האמיתי. לכן אני מבקש ללכת למגמה הזאת של הידברות, הכרה, היתר בנייה ומתן מענה על הצרכים של התושבים. תודה רבה. היו"ר דני דנון: תודה רבה לחבר הכנסת טלב אלסאנע. ישיב השר משולם נהרי. בבקשה. השר משולם נהרי: אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת טלב אלסאנע, אנחנו לא היינו צריכים – היינו יכולים להתקרב אחד לשני, לשבת אחד ליד השני ולהחליף דעות בנושא הזה. אבל מי כמוך יודע את הבעיות בפזורה הבדואית, כמה קשה לקדם דברים שם. אני זוכר עוד בתקופת היותי במשרד החינוך, כסגן שר החינוך, כשהיינו צריכים לבנות בית-ספר, כמה היה קשה להגיע להסכמות. אתה צודק, שאי-אפשר בפזורה לרכז אותם ביישוב אחד גדול, מסיבות אובייקטיביות, מנטליות, קשה מאוד, ומה שקרה שם זה שכל אחד בונה איך שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה. אתה צודק שילדים עוברים טראומה כשרואים את כל ההריסות, אבל גם הורים צריכים לחשוב לפעמים – אם הם יודעים שאלה יהיו התוצאות, צריכים לחשוב על הילדים ועל נפשם של הילדים. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): מה הפתרון? מה יעשו ההורים, ישאירו אותם מתחת לכיפת השמים? מה יעשו ההורים? השר משולם נהרי: כן, אבל יש גם כללים. אפשר. זה לא שאי-אפשר, אלא כל אחד עושה מה שהוא רוצה. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אי-אפשר. אין תוכניות, אין היתרים – – – השר משולם נהרי: בכל אופן, אנחנו נתקדם. אתה כבר הזכרת את ועדת-גולדברג, ובעקבות אותה ועדה ראש הממשלה הקים ועדה בראשותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שהיא תרכז את כל הנושא, את כל הסוגיה של הבעיות שהזכרת, וכעת מתגבשת הצעת חוק שתסדיר את כל בעיות הפזורה בכל התחומים המוניציפליים, בכול – אם חינוך, אם תחבורה, אם בינוי, הכול. כל הדברים שקשורים – הבעיות המוניציפליות – להביא אותם בהצעת חוק, כי כמו שהזכרתי קודם, אם זה לא הצעת חוק – כמו שגם בלוד; בחקיקה אתה יכול באמת לקדם. מה שחשוב זה שיתוף הפעולה, ואם – אתה אומר הידברות, אני אומר מעבר להידברות; זה יותר שיתוף פעולה. אם יהיה שיתוף פעולה, אני מאמין שאפשר לקדם, במיוחד שיש לכם גם שר שאני עד לכך שהוא כל הזמן לוחץ ומעלה את הנושא לסדר-היום בממשלה, השר אבישי ברוורמן. אני חושב שזו הזדמנות, וצריכים באמת לשתף פעולה. אנחנו כולנו, אני בכל אופן, בשמחה מוכן לעזור וללחוץ, שתהיה הצעת חוק מהירה ומקיפה, שתיתן מענה ככל האפשר. תודה. היו"ר דני דנון: תודה רבה, אדוני השר. האם – – – טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): אני מבקש להעביר לוועדת החוקה, חוק ומשפט את העניין של הסדרת ההתיישבות. היו"ר דני דנון: השר מציע להסתפק בתשובתו – – – טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): סיכמתי אתו להעביר את זה להמשך דיון בוועדת החוקה. היו"ר דני דנון: אוקיי. טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): כן, זה בהסכמה. היו"ר דני דנון: אנחנו נצביע – להעביר את הנושא לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט. גאלב מג'אדלה (העבודה): זה לדודו רותם? טלב אלסאנע (רע"ם-תע"ל): כן – – – הצבעה מס' 17 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 4 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת החוקה, חוק ומשפט נתקבלה. היו"ר דני דנון: ארבעה בעד, אין מתנגדים. הנושא יעבור לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט.