קטע מדברי הכנסת
הצעה לסדר-היום
מצוקת הדיור בכלל ובקרב אזרחי המדינה הערבים בפרט
היו"ר ראובן ריבלין:
כבוד שר הבינוי והשיכון נמצא כאן, אתנו. אני עובר להצעה לסדר-היום של סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד – של חבר הכנסת חנא סוייד. זו הצעה רגילה לסדר-היום מס' 4167, בנושא: מצוקת הדיור בכלל ובקרב אזרחי המדינה הערבים בפרט. כבוד חבר הכנסת סוייד, לרשותך עשר דקות תמימות. השר נמצא כאן ערוך ומוכן לשמוע את דבריך ולענות לך.
חנא סוייד (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, רבותי חברי הכנסת, אין מחלוקת שמחירי הדיור בתקופה האחרונה עלו מאוד. רק בשנה האחרונה עלו מחירי הדיור ב-15%, יש האומרים ב-20%, תלוי מי מדווח. בשלוש השנים האחרונות מחירי הדירות עלו בערך ב-50%. אכן, אלו עליות גדולות מאוד שהאפקט המיידי שלהן הוא הקושי שנוצר בפני משפחות רגילות במדינת ישראל להבטיח לעצמן פתרונות דיור. כמובן, כידוע, פתרון דיור הוא עניין נחוץ מאוד, בסיסי ביותר עבור כל משפחה ומשפחה.
גם אין מחלוקת שיש כאן בעיה שאין התאמה בין ההיצע של הדירות לבין הביקוש של הדירות. לפי הסטטיסטיקות בשנים האחרונות, בשנתיים האחרונות לפחות, מדובר בביקוש של בערך 100,000 דירות בשנה, בעוד שההיצע הוא 40,000–50,000 דירות. בכלל, תמ"א 35, תוכנית אסטרטגית לפיתוח ישראל עד שנת 2020, מדברת על הצורך באספקת 40,000–50,000 יחידות דיור בשנה, שזה הגג עד שנת 2020, וראינו שבשנה האחרונה היקף העסקאות בדירות עלה עד בערך 100,000. כשיש לך רק 40,000–50,000 היצע ו-100,000 ביקוש, ברור שיש כאן בעיה גדולה.
יש בעיה נוספת, והיא מה שנקרא ה-mismatch – חוסר ההתאמה בין המקום שאתה מציע בו דירות לבין הביקוש של אנשים. אנשים מבקשים דירות בעיקר במרכז. משיקולים כלשהם מציעים יותר בפריפריה ואפילו מקפיאים את הבנייה במרכז; משיקולים שזה לא המקום להיכנס אליהם. אבל ככה באמת ובאופן הברור ביותר תיווצר בעיה. מי שעיניו בראשו, הוא יודע – אם יש לך ככה היצע וככה ביקוש, ועם חוסר ההתאמה תיווצר בעיה.
יש מחלוקת האם מדובר בבועה או לא. אני אישית חושב שמדובר בבועה. אם זו בועה, זו יכולה להיות בשורה למי שכבר קנה ובשורה טובה למי שעוד לא קנה. כי מי שעוד לא קנה, יגיד: בסדר, המחירים ירדו ואז אפשר ליהנות מזה, אבל אני לא נכנס לעניין הזה. מה שברור – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הצרה שבועות יכולות לגדול עוד יותר, אתה מבין?
חנא סוייד (חד"ש):
אבל בסופן הן יתנפצו. העיקר הוא איך מטפלים במצב הזה. עד עכשיו ראינו שיש טיפול מצד בנק ישראל בלבד בעניין הזה, כאשר החוכמה והראייה הנכונה מחייבות טיפול גם בצד הביקוש וגם בצד ההיצע. עד עכשיו, כפי שאמרתי, רק בנק ישראל קפץ למים והוא מנסה לטפל בבעיה הזאת מצד הביקוש, אבל כאן צריך לשים לב שהכוונה של בנק ישראל בטיפול בצד הביקוש היא להניא מלקנות ולהקשות יותר על משפחות לקנות דירות. אני לא חושב שזה לא פתרון נכון. זה יכול להיות פתרון כדי לקרר את השוק, אבל לטווח ארוך, להניא אנשים מלקנות דירות – אני לא בטוח שזה הפתרון החכם ביותר והנכון ביותר. יש שאומרים גם שהצעדים שהבנק נקט הם יותר לשמור על הבנקים מאשר לשמור על האנשים שרוצים לקנות, אבל זה דיון אחר.
מה שאמרתי, אין עדיין תוכנית כוללנית לטפל בבעיה גם בצד הביקוש וגם בצד ההיצע. ברור שאם אנחנו רוצים לטפל בבעיה הזאת משני צדדיה, הממשלה ובעיקר משרד השיכון ועוד גורמים אחרים צריכים להיכנס ולקפוץ למים הקרים ולתת פתרונות.
אני רק רוצה לדבר בקצרה על – לאפשר לאנשים לקנות דירות, מה שנקרא "דיור בר-השגה". כולם מדברים על דיור בר-השגה, אומרים שעכשיו הפתרון, הפטנט הוא להקטין את שטח הדירות. אני לא חושב שזה הפתרון. דיור בר-השגה מוגדר, מבחינה מקצועית, כיחס בין מחיר דירה חציוני לבין שכר חציוני של משפחה. אם יש לך שכר דירה שהוא יותר מפי-שלושה מהשכר החציוני, אז אין לך דיור בר-השגה. אם אנחנו מדברים על שכר חציוני של בערך 70,000, 80,000 שקל בשנה, יוצא שדירה בת-השגה היא בסביבות 250,000 שקל. איפה אפשר למצוא דירות ב-250,000 שקל, גם אם מדברים על דירה של חדר אחד. ועוד אומרים: אנחנו רוצים להקטין עוד יותר. מה, בסופו של דבר, בשביל לספק דיור למשפחות, לאפשר להן לגור בחור? זה יכול להיות פתרון? זה לא פתרון.
לכן, צריך באמת – הפתרון הנכון הוא לאפשר למשפחות לדור ברווחת דיור ובמחירים סבירים, כפי שהעליתי כאן. וזה כרוך, כמובן, בשחרור אדמות מופשרות – יש גופים שכאילו הקרקע מופשרת, אבל הם מונעים את השימוש באותה קרקע; להבדיל בין דירה ראשונה לדירה להשקעה. ולצערי הרב, אני רואה שחוק התכנון והבנייה במהדורתו החדשה, שהכוונה שלו היא לאפשר יותר, בעצם מציב יותר מכשולים בפני אפשרות לפתרונות דיור סבירים.
אני רוצה לעבור, במה שנשאר לי מהזמן, לדבר על הבעיה העיקרית ביישובים הערביים. המקבילה של העלייה המטאורית במחירי הדירות בתל-אביב, בירושלים, בחיפה, המקבילה שלה ביישובים הערביים היא – מכיוון שאין אפשרות לשכור דירות או לחפש פתרונות או לשלם יותר כסף, הפתרון ביישובים הערביים הוא בנייה לא מוסדרת. זו המקבילה של העלייה המטאורית במחירים.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני עובר היום בכביש 6, ורואה בקלנסואה, למשל, בטייבה, בטירה – בנייה של ארבע-חמש קומות, שזה דבר מעולה ומצוין.
חנא סוייד (חד"ש):
נכון, נכון.
היו"ר ראובן ריבלין:
זה פתרון נפלא. למה בנייה בלתי – – –
חנא סוייד (חד"ש):
נכון.
היו"ר ראובן ריבלין:
זה הפתרון האידיאלי ביותר, שזה אומנם משנה מהחוויה הכפרית, אבל כאשר אנחנו צריכים לדאוג למגורים – – –
חנא סוייד (חד"ש):
להיפך. אני דווקא סומך את ידי על הפתרונות האלו. אבל שים לב, חלק מהבתים האלו הם ללא היתר.
היו"ר ראובן ריבלין:
מה אתה אומר?
חנא סוייד (חד"ש):
בהחלט. וכבר נהרסו בטייבה ובקלנסואה בתים שהם – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
עמד פה שר הפנים – עוד מעט יהיה גם שר השיכון, בעניינו – ואמר: כל מי שמבקש לבנות לגובה, אנחנו ניתן לו.
חנא סוייד (חד"ש):
אז אלו דיבורים בעלמא, ואני חושב באמת שהתשובה לעניין הזה לגבי היישובים הערביים היא לא אצל שר השיכון – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה רוצה לעשות לי טובה?
חנא סוייד (חד"ש):
– – אף-על-פי שיש לו – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת סוייד, אני אתן לך את הזמן. תעשה לי טובה, תעביר לי – תעביר לי, כן? – את כל המקומות שבהם רוצים לבנות לגובה והממשלה לא הסכימה. תעביר לי.
חנא סוייד (חד"ש):
בכל מקום.
היו"ר ראובן ריבלין:
תעביר לי, תאמר לי. תאמר: פה, שם, שם – נשאל אותו. השר יעלה הנה. כי הוא אומר, בכל פעם שהוא עולה לבמה הוא אומר: תראו, הסגנון הכפרי, החיים הכפריים, החוויה הכפרית – הם לא רוצים לבנות לגובה. אם היו בונים לגובה היו פותרים את כל הבעיה. אדרבה, אם יש מקומות שבהם מבקשים לבנות לגובה והוא לא מאשר – תביא אלי, נשאל אותו.
חנא סוייד (חד"ש):
תראה, אדוני היושב-ראש – אני אעביר לך, אין ספק שאני אעביר לך. אבל לא פעם אחת שמעתי תשובות של שר הפנים כאן – –
היו"ר ראובן ריבלין:
זה יכול להיות.
חנא סוייד (חד"ש):
– – שהן לא לעניין, הן בכלל באטמוספירה אחרת. הוא לא מתייחס בכלל לבעיות הקיימות. מה הוא אומר? – ואתה שמעת את זה – כל מי שרוצה אחוזי בנייה, אני אתן לו. כאילו שיש לו איזו קופסה של אחוזי בנייה והוא מעביר. אתה שמעת את זה הרבה, אלו דיבורים בעלמא, הוא פשוט מאוד בורח מהאחריות. זה לא נכון, זה הזוי. זה הזוי. ואני אומר לך: הבתים האלה שאתה רואה בטייבה, בקלנסואה, בג'לג'וליה ואום-אל-פחם – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
עשרות. עשרות, באמת.
חנא סוייד (חד"ש):
נכון. והם נבנו ללא היתרים.
היו"ר ראובן ריבלין:
מה אתה אומר?
חנא סוייד (חד"ש):
בוודאי. וכבר נהרסו בתים כאלו. ולכן אני אומר שבאמת התשובה לגבי בעיית הדיור ביישובים הערביים לא אצל שר השיכון. אף-על-פי שיש דברים שאני אולי אזכיר אותם בשניים-שלושה משפטים. אבל הבעיה העיקרית היא להפשיר קרקעות, היא לאפשר לאנשים לבנות לפי נורמות הצפיפות המקובלות בישראל.
היו"ר ראובן ריבלין:
זה גם אומר השר.
חנא סוייד (חד"ש):
תראה, השר, בסופו של דבר – אני אגיד לך מה משרד השיכון בא ועושה. משרד השיכון, כשיש לך תוכנית מיתאר מאושרת, בא ועושה תכנון מפורט. יבורך. בסדר גמור. ואני רוצה להגיד שמשרד השיכון עושה את זה, בצורה זו או אחרת. אבל זה לא מספיק. השטח, תחום הבנייה המאושר על-פי תוכניות שמאשרים משרד הפנים בוועדות התכנון והבנייה, ושר הפנים, לא מספיק.
ולכן האנשים, כשמחפשים פתרון דיור, אין להם דירות לשכור – כי אין שוק. גם משרד השיכון לא בונה דיור ציבורי ביישובים הערביים, לא עוזר גם בשכר-דירה ביישובים הערביים – אבל זה נושא שאני אעלה בהזדמנות אחרת – אז איזה פתרון יש לבן טייבה כשהוא רוצה ללכת לגור – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
יש לך עוד ארבע דקות מלאות.
חנא סוייד (חד"ש):
תודה. כשאזרח ביישוב ערבי שמתפוצץ באוכלוסייה שלו, שאין לו איפה להתרחב, שמגיש תוכניות מיתאר והן נתקעות עשר שנים בוועדות תכנון ובנייה, ולצערי הרב שמים בפניו מכשולים לעבור ליישוב זה ולעבור לעיר זו, כי העיר הזו עיר מקובלים, והיישוב הזה הוא קהילתי, והיישוב ההוא הוא לא יודע מה, איזה – סהרורי. אז מונעים ממנו ללכת לשם. אז מה הוא יעשה? הוא יתאדה? הוא צריך לבנות. יש לו קרקע – נכון שזה מחוץ לתחום הבנייה, אז הוא הולך ובונה. ולכן אמרתי: זו המקבילה. כי הפתרונות שקיימים בתל-אביב ובחיפה לא קיימים בטייבה ולא קיימים בקלנסואה ובהרבה יישובים אחרים. זו הבעיה העיקרית.
בכל זאת, אני רוצה להזכיר כאן – תראה, גם כשיש פתרונות דיור, שהם לא מגיעים לסף של דיור בר-השגה, כשיש פתרונות דיור באוהלים, בפחונים, לצערי הרב, מה שמשרד השיכון, מינהל מקרקעי ישראל עושה – גם את הפתרונות האלו, הוא לא רוצה לאפשר לאנשים ליהנות מהם, והוא הולך בנגב והורס את הפחונים ואת האוהלים האלה. ככה הוא תורם בעצם לפתרון בעיות הדיור ביישובים הערביים.
עוד הפעם אני אומר, זה לא פתרון. מה פתאום? יש לך 100,000 אזרחים ערבים ביישובים לא מוכרים בנגב – אני שם בצד עכשיו את היישובים המוכרים, גם בנגב גם במקומות אחרים – והם גרים בתנאים שהם לא תנאים. מה הממשלה מציעה עבורם? מה מציעים? אומרים: הם פולשים. באה ועדת-גולדברג, אמרה: אי-אפשר להמשיך לדבר על הבעיה הזו כבעיה של פלישה. האנשים האלה לא נחתו מן השמים. הם צמחו משם. צריך לתת להם פתרונות. אז מה שעושים הוא, שמינהל מקרקעי ישראל דואג שאיפה שיש אוהל, איפה שיש פחון, בכמה מקומות בנגב – הולך והורס אותם. זו התרומה של משרד השיכון בעצם לאפשר פתרונות שהם גם לא מתאימים, לא מגיעים לסף התחתון של דיור בר-השגה.
ולכן מה שאני חושב הוא, שהמענה האמיתי לשם פתרון בעיית הדיור ביישובים הערביים – שלא לדבר על בעיות של יצירת מקומות עבודה, בניית אזורי תעשייה – זה נמצא יותר אצל משרד הפנים, שמסתפק בתשובה הלקונית: שהערבים יבנו לגובה. ואין לאנשים כל תוכנית מיתאר ביישובים הערביים – הרי היא מאושרת על-ידי ועדות מחוזיות ומועצה ארצית לתכנון ובנייה, והוועדות האלו לא מאשרות תוכניות אם הן לא בהתאם לתקנים ולסטנדרטים המקובלים במדינת ישראל. אי-אפשר לבוא ליישוב של 1,000 תושבים ולהגיד לו: תבנה גורד שחקים שם. הגובה של הבנייה הוא פונקציה של גודל היישוב. משרד הפנים, מערכת התכנון במדינת ישראל, לא מתייחסת לבעיה הזו ולא מספקת פתרונות אמיתיים, ולכן היא מוסיפה לבעיות הדיור, שלא לדבר על רווחת הדיור ביישובים הערביים.
צריך להזכיר כאן: ממוצע שטח רצפה בישראל בערים הוא כבר בערך 35 מ"ר לנפש; ביישובים הערביים הוא עוד לא הגיע ל-20. שטח לנפש זו רווחת דיור. גם את השטח המצומצם הזה מערכת התכנון ומשרד השיכון לא מספקים. את הפתרונות האלו.
לכן אני יכול להגיד שאם יש כאן כשל בטיפול בעליית מחירי הדיור ביישובים היהודיים ובערים המרכזיות, יש כשל מוחלט, יש זלזול במציאת פתרונות לבעיות הדיור ביישובים הערביים. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. אני עובר כל יום בכביש 6, באמת, בקלנסואה, בטייבה, בטירה, אני רואה גם על הגבעות שם: בונים בתים כמו בתים משותפים. מה, הם נבנים ללא רשיון?
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אדוני מתבלבל עם השכונות – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא. אנא מן אל-בלד, אנא מן אל-בלד. אני לא יכול להתבלבל. אני יודע מה שייך למה. גם חבר הכנסת סוייד אמר. רק הוא אומר לי שהבתים האלה נבנו ללא רשיון. השר ישי אומר לנו בכל עת "שרק תבנו לגובה". הנה, כבוד השר בטח יבהיר לנו הרבה מהצפונות.
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אכן, מצוקת הדיור, שמקיפה את כל המגזרים בישראל, עולה לראש סדר-היום, היא גם נמצאת בראש סדר-היום של משרד הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל. צריך להבין את הסיבה המרכזית – התייחסתי לזה כמה פעמים כאן – זה מחסור בהיצע, מחסור בתכנון – על פני עשור של שנים לא היתה מדיניות מתכננת שאומרת: הביקושים בישראל זה כ-40,000 יחידות דיור בשנה, אנחנו צריכים לשים כך – את המספר הזה – לקרקע מתוכננת, מאושרת, שאפשר לתרגם אותה לשיווק.
אין ספק שגם דברים שעלו בוודאי אתמול בכלי התקשורת על חסמים שמציגים ראשי הערים דווקא באזורי הביקוש, שהם רוצים לווסת את האוכלוסייה לפי דירות קטנות, דירות גדולות – רוצים שיהיו אצלם רק דירות גדולות, בהנחה שהדירות הגדולות זו אוכלוסייה מבוססת והדירות הקטנות שמיועדות לזוגות צעירים זה אוכלוסייה חלשה. אני חושב שזאת טעות ואסור לנו להסכים לה. באמת הממשלה קיבלה החלטה בוועדת השרים לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, ואנחנו מנחים את הוועדות המחוזיות לא לאשר תוכניות שאין בהן 20% קרקע – מתוכנן – דירות קטנות, כדי שהתמהיל השתנה.
יש ערים במרכז הארץ שפחות מ-1% מהמלאי שלהן זה דירות של שלושה חדרים – פשוט, או שיש מוצרים יקרים, או שאין מוצרים. מובן שזה משנה את העקומה כלפי מעלה – של מחירי הדירות, וזה גם מייצר קושי, כי כמה פעמים זוג צעיר – למה הוא צריך מייד כשהוא מתחתן או כשהוא מקים את ביתו, לא חשוב באיזה דרך, חמישה חדרים או ארבעה חדרים – הדבר הזה מייצר מצוקה, היא לא נבנתה עכשיו, אבל יחד עם זאת, אנחנו מאוד משפיעים ברמה של ההיצע.
קצת מספרים: בשנה האחרונה אנחנו שיווקנו 30,000 יחידות דיור, כשהממוצע בעשור האחרון על פני כל שנה היה 15,000 בשנה, לאמור, הכפלנו את הכמות; מובן שזה לא מספיק וצריך יותר. דבר נוסף – צריך לזכור שסביבת הריבית הנמוכה שלא היתה נהוגה מעולם בישראל, כ-0.5% בתקופה לא מבוטלת, היתה כמו דלק על המחירים וגרמה למשקיעים להיכנס פנימה. בתל-אביב בשנת 2009 – 45% מהעסקאות היו של משקיעים. בממוצע הארצי 30% במקום 15% ב-2008. זאת אומרת שאנחנו מותקפים מכל הכיוונים: פעם אחת הריבית נמוכה ומעודדת ביקושים שהם כמעט מלאכותיים, הם ודאי לא ביקושים של מי שחסר לו איפה לגור; מחסור בהיצע – בשני הדברים האלה מטפלים.
דבר נוסף שאני חושב שהוא חיוני זה להחזיר את התמריצים שהיו עד 2003 בשיטות כאלה ואחרות. המציאות הוכיחה שמשנת 2003 הפסיקו את כל המענקים באזורי הפריפריה, והיום אין הבדל – מי שקונה דירה בדימונה ומי שקונה בתל-אביב מקבלים את אותם תנאים – אותם תנאי מימון, אותם מסים הוא משלם, לא חשוב אם זאת דירה ראשונה או דירה עשירית שיש לך, שהשוק יעשה את שלו. אני חושב שהממשלה כן צריכה להתערב. אנחנו נעשה על זה מאבק גם פרלמנטרי, וגם ציבורי. אני בטוח שיהיה לזה רוב בבית הזה. בטח כל מי שעומד ומדבר על מצוקת הדיור ירצה לסייע לנו.
אנחנו מציעים שכל זוג צעיר שזאת הדירה הראשונה בחייו שהוא קונה – בפריפריה, משרד השיכון יממן מתקציבו 800 שקלים בחודש, שזה בממוצע 20% מהמשכנתה הארצית.
נחמן שי (קדימה):
משרד האוצר מסכים?
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:
משרד האוצר לא מסכים. אנחנו נביא את זה בחקיקה, ואני משוכנע שקדימה תתמוך בזה.
נחמן שי (קדימה):
נכון, אתה הצעת את זה.
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:
ואני משוכנע שקדימה תתמוך בזה, ולכן אני מעלה את זה פעם נוספת, כי אני חושב שהדבר הזה הוא חיוני – לתת לזוגות הצעירים את היכולת, לסייע בידם. אתם יודעים שב-20 שנה זה שווה 140,000 שקלים, זה פחות הון עצמי, זה מחויב המציאות.
עכשיו למגזר הערבי. לא חשבתי שאני אשמע דברים אחרים, כי זו לא הפעם הראשונה שאני עולה על הדבר הזה. אני לא רוצה להתייחס למשרד הפנים, יש שר הפנים שהתייחס לזה. אני רוצה לתת לכם קצת מספרים. במגזר הדרוזי – 70% מהשיווקים שעשינו בשנה וחצי האחרונות חזרו. משווקים להם – לא לוקחים. יש מגרשים צמודי קרקע – אפס מציעים. אפס מציעים. תגידו שזה יקר, שהתמריץ לא מספיק, שהפיתוח גבוה, זה ממש לא חשוב. אנחנו משווקים. אנחנו שמים ב-2010 3,000 יחידות דיור למגזר הערבי. יש אפליה לטובת המגזר הערבי, אל תטעו. ברמת התמריצים – אני רוצה להגיד לכם אותם – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אפליה מתקנת.
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:
מתקנת, אפליה מתקנת, נכון. גם בפעם קודמת העירו לי על זה.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא להגזים במחיאות הכפיים. זאת אומרת, אנחנו – – –
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:
אפליה מתקנת לטובת המגזר הערבי, כן, אתם יודעים אותה, והאפליה היא כזאת: 35,000 שקלים סבסוד עד שנת 2008 בקרקע פרטית – המדינה לא מתערבת בשקל אחד במגזר היהודי בקרקע פרטית; מי שיש לו קרקע פרטית יעשה בה מה שהוא רוצה – יעשה פיתוח, ישלם, יעשה מה שהוא רוצה, לפי אגרות והיטלים שהרשות המקומית קובעת. המדינה לא מפתחת ולא משתתפת בסבסוד. במגזר הערבי בלבד המדינה משתתפת בסבסוד. דבר נוסף, אזור עדיפות לאומית א' זה כמו עשרת הדיברות, אף אחד לא נוגע בזה, ואי-אפשר להיכנס ולא לעשות קריטריונים אחרים. היחידים שעשו להם קריטריונים נפרדים זה המגזר הערבי. הזכיר פה לפני זה יושב-ראש הכנסת את היישובים – אז אני רוצה להגיד לכם שיש 13 יישובים שבבנייה רוויה, שהם לא אזור עדיפות לאומית א', זוכים ל-50% סבסוד – באום-אל-פחם, בקלנסואה, בטירה, בסח'נין – 13 יישובים שהם לא בא', כדי לתמרץ – לתת בנייה רוויה – ולא לוקחים את המכרזים האלה.
אני אומר לכם דבר אחד – אולי אתם לא תאהבו את זה – – –
חנא סוייד (חד"ש):
לא לוקחים.
שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס:
לא לוקחים. חלקכם שיושבים פה דיברו אתי, וישבו אתי על זה, ואמרתי לכם, יש מכרזים באוויר, יש לנו קרקע מתוכננת, אנחנו יכולים לצאת – פשוט לא לוקחים את זה. אתה יודע למה? אתה לא תאהב לשמוע את זה: יותר זול לפלוש לקרקע שלא עולה כסף. זאת המציאות. המגזר היחיד, שיש בו הכי פחות אכיפה, זה המגזר הערבי; שלא לדבר על הבדואים, מה שהולך שם. מה פתאום שישלמו? יש מכרז עומד באוויר, הם פולשים לקרקע, בונים לבד, האכיפה ככה, וככה זה נראה. אם היו – איך שבקושי מתחילים – אני רוצה לראות מי יעז במגזר הלא-ערבי, במגזר היהודי, לבנות בניין שלם ככה, איך שהוא, כולו, ואין פוצה פה ומצפצף. אין דברים כאלה. אין דברים כאלה, זאת המציאות.
אני אומר לך, אנחנו פונים לכל מי – אנחנו הרי לא יכולים לפנות לבד, אנחנו זקוקים למשטרה, ואנחנו זקוקים לתיאום, וזאת המציאות. אם היינו רואים שכשאנחנו משווקים כל הסחורה הולכת, או לפחות רובה – אתם יודעים מה זה 70% מהקרקעות שאנחנו משווקים בשנה חוזרים? זה מראה – או שלא משתלם להם, או שמישהו משלה אותם שהם יכולים בהמשך לקבל עוד הטבות, שילכו לאוצר וילחצו ויקבלו יותר. ולמה התחלתי במצוקת דיור הכוללת את כל המגזרים? תראו עם מה מתמודדים הצעירים הישראלים היהודים, והציבור הערבי מקבל אפליות לטובה – אפליה מתקנת – ואתה יודע, לא מספיק. בסדר, מותר לכם לרצות עוד, אבל לפחות לא להתלונן ולהגיד שאנחנו לא משווקים, ואין סחורה והמחירים עולים. נוח לכם.
צריך לזכור עוד דבר: רוב הציבור הערבי לא מפנים את זה, לבנות בנייה רוויה; הוא רוצה לגור בצמודי קרקע, וצמודי קרקע לבד לא מספיק, צריך שכל המשפחה תהיה באותו אזור. אני מכבד את התרבות הזאת, זה בסדר גמור, בסדר גמור, אבל יש לנו מצוקה לסדר לכל קבוצת משפחה בדיוק את צמודי הקרקע ושיתאים עם הגיס ועם האח ועם הזה. אני מכבד את זה, זאת התרבות שלכם, זה בסדר גמור, אנחנו לא יודעים לספק את הפתרון הזה לכולם, בעיקר כשאנחנו מוציאים מכרזים והרבה לא באים ולא לוקחים, פשוט אפס הצעות. מקבלים תמריצים שהציבור היהודי לא מקבל.
אכיפה ממש בושה, ברמה של איך אוכפים את הדבר הזה – שהבנייה הבלתי-חוקית, בטח במגזר הבדואי – עשיתי שם סיור, חשכו עיני, וזה לא רק הממשלה הזאת, זה ממשלות אחורה. דוח-גולדברג נמצא על השולחן, יושב במשרד ראש הממשלה, צריך להביא את זה לממשלה אחרי שמתכללים את העבודה, גם אצלנו עושים על זה עבודה. אני מקווה שמשם גם תבוא הישועה, ואני חושב שצריך להסיר את ההצעה מסדר-היום.
היו”ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. חבר הכנסת חמד עמאר, יש לך הצעה אחרת. אדוני, בבקשה.
קריאה:
– – –
היו”ר ראובן ריבלין:
מותר לו. אדוני, יכולת אתה לבקש גם.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, ישבתי בחדר ושמעתי שמציעים לדרוזים אפס כשבאים לדרוש ולקבל. הרי אני ישבתי עם אדוני השר ודיברנו על המחיר של קרקעות לחיילים משוחררים, חלקות לחיילים משוחררים. מוצעות רק חלקות לחיילים משוחררים, אדוני היושב-ראש. אדוני היושב-ראש, המחירים, שהיו ב-2004–2006 עד 15,000–30,000 שקל, היום חלקה עולה מעל 150,000 שקל, והשר יודע את זה. עם המצב הקשה ועם העוני שבו נמצאת העדה הדרוזית, בטח יהיו אפס מציעים, כי אנחנו דיברנו, ואדוני השר החזיר לי מכתב שצריך 20 מיליון שקל כדי להוזיל את מחירי הקרקעות לחיילים משוחררים. שמשרד הבינוי ישיג – – –
היו”ר ראובן ריבלין:
כמה הדרישה למגרש, אמרת?
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
היום – מעל 150,000 שקל, כשהיה לפני שלוש, ארבע שנים רק עד 30,000 – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
כמה עולה לקונה מרצון למוכר מרצון – – –
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
זה המחיר.
היו"ר ראובן ריבלין:
זה המחיר. זאת אומרת, זה המחיר.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
קונה מרצון – זה המחיר. אבל אנחנו מדברים על חיילים משוחררים.
היו"ר ראובן ריבלין:
הבנתי. לכן הסבסוד הוא אפס.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
הסבסוד הוא אפס, ואנחנו מדברים על חיילים משוחררים, אנחנו מדברים על משפחות קשות-יום, אנחנו מדברים על משפחה שממוצע ההכנסה שלה 5,000 שקל. וזה מוכח. לכן, במקום להשיג את הכסף, את 20 מיליון השקל – משרד השיכון – ולבוא ולעזור למשפחות האלה, ולעזור לחיילים משוחררים שיוכלו לקחת את המגרשים שמוצעים להם – ולא יהיו אנשים שיבואו לקחת את המגרשים, כי אין להם כסף, והלוואי שהיה להם כסף לבוא ולקחת. הייתי מציע להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
טוב, תודה רבה. רבותי, ובכן, עומדות בפנינו – קודם כול, חבר הכנסת סוייד, חבר הכנסת חמד עמאר ביקש להעביר את הנושא לוועדה. אתה מסכים. אז יש לנו כרגע שתי הצעות. האם כבוד השר מסכים שזה יעבור לדיון בוועדה? אין לך בעיה. אוקיי, יש הצעה אחת להעביר לוועדה, ומסכים חבר הכנסת סוייד ומסכים כבוד השר אריאל אטיאס. ולכן אנחנו מצביעים. מי שמצביע בעד מצביע בעד העברה לוועדה ומי שמתנגד מבקש להסיר מסדר-היום.
קריאה:
איזו ועדה?
היו”ר ראובן ריבלין:
ועדת הכלכלה. או – חבר הכנסת סוייד, איזו ועדה אתה רוצה? ועדת הכלכלה? יכול להיות שוועדת הפנים עדיפה, חבר הכנסת סוייד. לא. לוועדת הכלכלה. מה שאתה מבקש. ועדת הכלכלה, אין שום בעיה. אני מבקש שהוועדה תזמין אותי, אני ארצה להשתתף בדיון בוועדה. פשוט לשמוע פרטים. צריך להזמין גם את משרד הפנים. משרד השיכון היה ברור לחלוטין. צריך להזמין גם את משרד הפנים בקשר לסוגיות שדובר בהן פה, כי אני רואה בנייה רוויה. השאלה אם היא באמת לא חוקית, כי מה שאמר השר אטיאס הוא דבר שצריך ללבן אותו גם בוועדה, אם אכן במגזר מבקשים להקל על עצמם על-ידי הליכה לבנייה בלתי חוקית, כדי לחסוך רכישת קרקעות שמעמידים לרשותם, יש לנו בעיה, כי אחרת בסוף ייגמרו – אם היה חבר הכנסת סוייד ראש העיר, לא היה נותן. לא מאמין שהיה נותן. עובדה שבאום-אל-פחם, עובדה שבקלנסואה, איפה שיש באמת סדר מוניציפלי אז הבנייה היא בנייה שמתבצעת.
טוב, רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד העברת הנושא לדיון בוועדה, בהסכמת הממשלה? נא להצביע. נגד – זה בעד להסיר.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 17
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הכלכלה נתקבלה.
היו”ר ראובן ריבלין:
17 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אנחנו מעבירים את הנושא על כל היבטיו לדיון בוועדת הכלכלה. תודה רבה.