קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
ציון שישים שנה להקמת עיירות הפיתוח
היו"ר ראובן ריבלין:
אני לא רואה כאן את חבר הכנסת – את חבר הכנסת גילאון אני רואה פה. אדוני, ברשותך, אני מתחיל את נושא הציון של יום עיירות הפיתוח, הצעות לסדר-היום שמספרן 3917, 3947, 3953, 3958, 3959, 3998 ו-4011. לפני שאני אתן לך את אפשרות הדיבור אני רוצה לומר כמה דברים. יש כאן אורחים מערד ומאופקים, גמלאי עיריית פתח-תקווה, אדוני השר, סגני ראש העיר ערד, אדוני חבר הכנסת גילאון, שהוא היוזם לעריכת הדיון ולציון 60 שנים לעיירות הפיתוח.
חברי הכנסת הנכבדים, אנחנו מציינים בימים אלה 60 שנה להקמתן של עיירות הפיתוח. נקודות יישוב אלה, שבחלקן הגדול הפכו עם השנים לערים וליישובים משגשגים, היוו בשנות ה-50 פריצת דרך בכל הנוגע להתיישבות ולקליטת העלייה. הקמתם של עשרות היישובים החדשים הפיחה רוח חיים באזורים נרחבים, שכוחי-אל ברובם אז, והיתה מנוף להקמת מוקדי אכלוס ותעסוקה חדשים. רבות מעיירות הפיתוח של אז הן היום ערים מרכזיות ומשמעותיות בישראל, ובהן באר-שבע, אשדוד ואשקלון, כרמיאל, צפת ויבנה, בית-שאן ועוד רבות מאוד.
אבל, רבותי, סוד גלוי הוא שחלק מעיירות הפיתוח נותר עדיין מאחור. כפי שאמרתי באירוע מיוחד שהתקיים היום כאן, בכנסת, ביוזמת השדולה החברתית-כלכלית בראשותם של חברי הכנסת אדטו, אורבך וגילאון, היום הזה חייב להיות גם נקודת מפנה במעמדן של עיירות הפיתוח, ביחס שלנו כחברה וכמדינה אל יישובים אלה, למינוף משמעותי שלהן.
למושג עיירת פיתוח נלווית לצערנו גם קונוטציה שלילית, והוא הפך לא אחת שם נרדף לעוני, לבערות, לפריפריאליות במובנה הרע וליצירת דפוסים שליליים של מה שהיה מכונה "ישראל השנייה", ועדיין יש המכנים אותה "ישראל השנייה". הגיעה השעה לשנות את היחס ליישובים האלה ולהפסיק להנציח את הסטיגמה שמזינה את עצמה. התפנית במצבן של עיירות הפיתוח תלויה בעריכת שינוי מהותי בסדר העדיפויות הלאומי. נדרש בין היתר שדרוג משמעותי של עורקי תחבורה, נדרש עידוד ממשלתי לרכישת קרקעות ובתים על-ידי יזמים וקהילות צעירות, נדרשת יצירת הזדמנות תעסוקה.
עלינו לחסל את הדפוס התודעתי של עיירות הפיתוח ככאלו, תודעה המחלחלת לציבור הרחב, וחמור מכך – למסדרונות השלטון. שינוי הגישה עובר, לטעמי, גם דרך שינוי השם, שהוא במקרה הזה גם מהות, משום שהוא מבטא במציאות ימינו גישה פטרנליסטית שאין לה מקום, משל נידונו היישובים הללו להיות טעוני טיפוח ופיתוח לנצח. השם הזה, שהלם באותם ימים אחרים, הפך בעיקר לשם גנאי, והגיעה השעה להסיר מהן את החטוטרת. עלינו לפעול בנחישות לצמצום הפערים בין המרכז לפריפריה, מתוך הבנת המצוקות, אך לא מתוך ניכור ופטרנליזם. נחוצה לנו גישה אוהדת, אך לא מתנשאת, חלילה.
השינוי במדיניות, המונח לפתחם של הרשויות ומקבלי ההחלטות, במקביל לשינוי התדמיתי והתודעתי, הם תנאים הכרחיים לפתיחת עידן חדש בתולדות עיירות הפיתוח.
אני מזמין את ראשון המבקשים לדבר בהצעות לסדר-היום, שהזמן אינו מוגבל בהן. הזמן אינו מוגבל בהן. כמובן, צריך לזכור שאנחנו בשתים-עשרה, אחת בלילה נהיה חייבים להגיע לסיום. אני מבקש להזמין את חבר הכנסת דניאל בן-סימון, ואחריו – את חברת הכנסת רחל אדטו, את חבר הכנסת יצחק וקנין, ממלא-מקום יושב-ראש הכנסת, את אורי אורבך, אורלי לוי ואת ציפי חוטובלי. ראשון הדוברים – חבר הכנסת בן-סימון. דניאל בן-סימון, בבקשה.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קודם כול אני באמת רוצה לברך את היוזמים של היום המיוחד הזה, אילן גילאון, רחל אדטו ואורי אורבך, על שהם מציינים אירוע יוצא דופן בחיי המדינה הזאת – 60 שנה להקמתן של ערי הפיתוח.
אני רוצה להזכיר נשכחות. ערי הפיתוח יצאו לאוויר העולם בעת שהמדינה החדשה שזה עתה נולדה הציבה שני אתגרים זה מול זה או זה ליד זה, פיזור האוכלוסייה ומיזוג הגלויות. וכבר אז, אדוני היושב-ראש, תושבי הארץ שהתגוררו בישראל ב-1948, כ-600,000, לא היתה להם נטייה להתפזר: 70% מהם גרו בתל-אביב. ולכן נדרשה פה איזו גישה פטריוטית, לעזוב את המרכז ולפנות למה שאז לא היה מוכר כפריפריה, והעולים החדשים נטלו על עצמם את המשימה הזאת, ואך הגיעו, זה עתה, השילו מעליהם את תרבותם הישנה וכבר נשלחו למדבר צחיח בדרום או לארץ חדשה בצפון. ועל כך, על המעבר הדרמטי הזה, אנשים שבן יום, בן לילה, ירדו מהמשאית וכבר הקימו ארץ חדשה – הם באו כתוניסאים, כמרוקאים, כעירקים, כיוצאי תימן, כיוצאי רומניה, כיוצאי פולין – באו לארץ ותוך יומיים, שלושה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בן-סימון, כטריפוליטנים – – –
דניאל בן-סימון (העבודה):
טריפוליטנים? כבוד השר, דווקא אתה יושב מולי, איך יכולתי לשכוח? אבל אתם לא נשלחתם לערי פיתוח.
שר התקשורת משה כחלון:
לא, אנחנו למרכז תל-אביב...
דניאל בן-סימון (העבודה):
"אקירוב" – טוב, הבנתי.
שר התקשורת משה כחלון:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
שלחו אותם לגבהים של "אקירוב" בלי שיהיה הבית.
שר התקשורת משה כחלון:
לעלמה ולדלתון.
דניאל בן-סימון (העבודה):
נכון, נכון. והאנשים האלה – אני אומר לך, אני לא הייתי ביניהם, אבל כשאתה קורא את סיפור חייהם, המעבר הזה מארץ לארץ ומזהות לזהות ומשפה לשפה – תוך שבוע, תוך שבועיים הם כבר נהפכו לישראלים, ואני חושב שהם לא קיבלו את המגיע להם. כלומר, בנרטיב הישראלי הם החלוצים האמיתיים. הם לא הובאו, הם באו. לא כפו עליהם ללכת לירוחם ולאופקים ולהקים ארץ חדשה, הם הלכו מתוך אהבה של הארץ הזאת. ואני קראתי עדויות יוצאות דופן. אותה משאית שלקחה את האנשים מחיפה ונסעה ונסעה ונסעה ונסעה, ואנשים ירדו מהמשאית וביקשו תל-אביב, ביקשו חדרה, ביקשו גבעתיים, ביקשו רמת-גן, והם באמצע המדבר, כך קמה ירוחם. פשוט בלי שהיה אפילו אוהל אחד; והאנשים האלה נשארו שם, ונשארו גם באופקים ונשארו במקומות אחרים בצפון. ונדמה לי, נדמה לי שהם לא קיבלו את התודה שמגיעה להם.
קיבוצים – כן, הם לוחמים, הם נאבקו, הם היו החזית של ארץ-ישראל באותה תקופה. הם היו גם בסיסי צבא. אותו דבר מושבים. אבל ערי פיתוח נשארו ערי פיתוח. אלה לוחמים, פטריוטים, אלה חלוצים ואלה עולים. עולים תמיד עולים, לא חשוב אם עלו בשנות ה-50, הם בנים של עולים, תמיד עולים, ויש איזו הבדלה, לא רק לשונית, בין עולה לבין חלוץ לבין קיבוצניק; יש איזושהי הבדלה כאילו כל אחד, מה תרומתו לעניין. זה תרם יותר, זה תרם פחות; זה שייך יותר, זה שייך פחות.
ונדמה לי שהיו לזה כמובן השלכות פוליטיות על האנשים האלה. הם התחילו עם מפא"י, כמי שהביאה אותם לארץ, אחר כך פנו לכיוון אחר, בגלל אכזבה. היו לזה השלכות מרחיקות לכת. לכן אני אומר: ההילה החלוצית שניתנה לבני הקיבוצים ולבני המושבים באותה תקופה, על הקמת המדינה, פסחה על אותם עולים. האם אתה מסכים אתי, אדוני השר?
שר התקשורת משה כחלון:
חד-משמעית כן.
היו"ר ראובן ריבלין:
אולי הייתי מבקש ממך, בעצה אחת עם היושבים כאן, חברת הכנסת אדטו, חבר הכנסת אורבך, חבר הכנסת גילאון, השר כחלון, שנפנה לוועדת השרים לטקסים ונבקש שאחת השנים הקרובות תהיה שנת העצמאות – שנה בסימן עיירות הפיתוח. שכן עיירות הפיתוח היו בהחלט איזושהי תחנה בתולדותיה של מדינת ישראל.
דניאל בן-סימון (העבודה):
לזה כיוונתי, אדוני היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני שמח שכיוונתי לדעתך.
דניאל בן-סימון (העבודה):
נכון. כיוונתי לדעת גדולים. למה זה חשוב? כי יש הבדל בין להיוולד – ואני מדבר כמהגר, כאדם שעלה לארץ, שמכיר את התחושות האלה. ובמובן הזה, לא רק בדור הראשון, שהקריב את חייו, הקריב את הלשון, הקריב את התרבות, הקריב את המשפחה, השאיר משפחה מאחור, פתח חיים חדשים, וכשהוא פתח את החלון לא תמיד השמש זרחה. ונדמה לי שחשובה התחושה הזאת של התרומה, גם בקרב הדור השלישי, כי זה לא עובר. התחושה של המצוקה, של השניות הזאת, של השוליות: אני לא כמו ההוא מרמת-גן או כמו ההוא מגבעתיים, כאילו אני בא מעיר פיתוח – והסטיגמה הזאת רודפת אותו לנצח.
ונדמה לי שאם מציינים אירוע שבו מעלים על נס את התרומה של היישובים האלה – ואני פגשתי אותם במקומות עבודה נידחים באותם יישובים נידחים, שבשבע בערב כבר אין נפש חיה; והאומללות הזאת לפעמים עוברת מדור לדור, והגעגוע לארץ הישנה, שנובע מכך שהם לא מצאו את מקומם בארץ החדשה. ויש כאלה מאות אלפים, שהתוגה הזאת של חוסר ההשתלבות בארץ החדשה עדיין רודפת אותם. המצוקה הזאת, האומללות הזאת, לעומת אלה שמחייכים כל יום. לכן, אני אומר: 60 שנה לערי הפיתוח זה 60 שנה לזכור את הקורבן שאנשים הקריבו והתרומה הייחודית שלהם ליצור את רצף הגבולות של מדינת ישראל.
מיזוג גלויות גדול לא היה. עד העלייה מחבר העמים הם היו בעצם יישובים של קבוצה אחת. באו העולים מחבר העמים, ואז היה מיזוג גלויות, אבל מבחינת פיזור אוכלוסייה הם מילאו את תפקידם בצורה יוצאת דופן – הם בעצם קבעו את הגבול הווירטואלי של מדינת ישראל. איפה שקריית-שמונה נמצאת, ממש הגבול עם לבנון, או יישוב אחר בדרום. ובמובן הזה הם מילאו תפקיד יוצא דופן.
ונדמה לי שאם המדינה מציינת את גבורתם של אלפים ומאות אלפים שהשילו מעליהם חיים אחרים ולבשו חיים חדשים, תוך שהם משלמים מחיר יוצא דופן גם בגוף וגם בנפש, ולפעמים המחיר הזה עבר מדור לדור – ודיברתי עם מאות ואלפים, אדוני היושב-ראש, והופתעתי, כי המצוקה, יש לה נטייה לא טובה לעבור מדור לדור, להנציח את עצמה. ואמרו לי לפעמים: תראה מה עשו להורים שלי. אמרתי: אבל אנחנו כבר בעידן חדש. אמרו לי: לא, ההשפלה הזאת, המכה הזאת, העלבון הזה – ולכן החשבון עדיין קיים.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
– – – כמו שצריך. אתה מבין, המצוקה לא תעבור מדור לדור אם יתמודדו עם זה כמו שצריך וייתנו לאותם ילדים – – –
דניאל בן-סימון (העבודה):
והיושב-ראש מזכיר את בית-שאן יחד עם היישובים האלה. בית-שאן היא חלק מאותו סיפור הירואי.
היו"ר ראובן ריבלין:
בניהם של אותם אלה שהיו והקימו את עיירות הפיתוח, פעמים בעל כורחם, הם שרים בממשלות ישראל – יותר ממחצית.
דניאל בן-סימון (העבודה):
נכון. ונקודה אחרונה, אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה לקחת את ההצעה שלך ולמצות אותה עד תומה, כלומר לדבר באופן בלתי מוגבל; אבל נקודה אחרונה זו הציפייה הזאת. כשיש הגירה לארץ חדשה או עלייה לארץ חדשה, הדור הראשון משלם את המחיר. דור המייסדים משלם את המחיר, ויש תמיד ציפייה שבעצם הדור השני הוא הפרי של הדור הראשון, של הקורבן. הדור השני בעצם יגאל את ההורים מהייסורים שלהם וישתלב בחברה הישראלית. משה כחלון הוא דוגמה.
שר התקשורת משה כחלון:
אני הייתי מבקש רק למחוק את המלה "קורבן", כי אין פה קורבנות. יש פה מחיר.
דניאל בן-סימון (העבודה):
זה ביטוי. לא קורבן פיזי, אלא אני רק אומר שהיתה ציפייה כזאת. הדור הראשון הקריב את עצמו – – –
שר התקשורת משה כחלון:
שילם מחיר.
דניאל בן-סימון (העבודה):
שילם מחיר יקר.
שר התקשורת משה כחלון:
אבל לא קורבן.
דניאל בן-סימון (העבודה):
ונדמה לי, אדוני היושב-ראש, שגם היום הדור השני והדור השלישי עוד לא מיצה את החלום הישראלי, הן בתחום החינוך – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לעומת קיום האמירה של חז"ל: "היזהרו בבני עניים".
דניאל בן-סימון (העבודה):
נכון. ולא מיצה את החלום הישראלי – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
מיטב העיתונאים בישראל.
דניאל בן-סימון (העבודה):
והחלום הישראלי הוא באמת, החלום הישראלי לא קיים בהרבה מקומות, בטח לא באירופה, שאדם רק מגיע וכבר הדור השני כובש את המדינה ונמצא במעמד פוליטי, חברתי, או כלכלי גבוה. ולכן אני אומר, החלום הישראלי, אם אפשר היה לפתוח צוהר לתוך החלום הישראלי בתחום החינוך, בתחום ההיי-טק, בתחום ההשכלה, בתחום השילוב בעבודה, אפילו בתחושה של הגאווה העצמית הזאת. ולכן אני אומר, הדור השני והשלישי עוד לא הגיע לארץ המובטחת. ופה נדרש מאמץ מצד המדינה, ותקראו לזה מה שתקראו לזה, העדפה מתקנת, לקחת את המורים הכי טובים למקומות האלה, לעשות הכול. כי אלה שגרים במרכז הארץ הם חיים בעולם הראשון. שם עדיין יש תחושה של עולם שלישי, וצריך שהמדינה תשקיע פי כמה, פרויקט של שנים, כדי להוציא את האנשים האלה מהמצוקה.
דובר היום על מטוס אחד, או שניים, או ארבעה, אני אפילו אומר, עשרה מטוסים. ולא צריך להיות איש ביטחון כדי להבין שגם עם פחות עשרה מטוסים כאלה שהולכים לקבל עכשיו אפשר לחיות טוב. ועשרה המטוסים האלה, המחיר האנושי שלהם יכול להיות יוצא דופן.
ולכן אני אומר, אם אפשר לציין את התרומה של האנשים האלה ואת התקווה לדור השני והשלישי, כדי שירגישו שהחלום הישראלי הוא לא נחלתם של מעטים בלבד אלא נחלתם של כל הישראלים. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. אתה רואה למה לא הגבלנו את הנואמים בדבריהם? כי כולם, יש להם המסורת. חברת הכנסת רחל אדטו, בבקשה. ואחריה – חבר הכנסת, ממלא-מקום יושב-ראש הכנסת, יצחק וקנין.
רחל אדטו (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, היום כשישבנו עם ראשי הערים והנציגים שהגיעו לדיון באולם "נגב", אולם "ירושלים", אמר חבר הכנסת אורי אורבך כאשר סיכם את הדיון: אנחנו חוגגים היום יום-הולדת, ויום-הולדת לא מקלקלים במספרים ונתונים, מביאים דברים אופטימיים. צריך להסתכל על החצי המלא של הכוס, ואורי אורבך בדרך כלל מיישם את זה. אבל אני, מה אני יכולה לעשות, אני דבקה בסדר-היום שלי, שתמיד איכשהו מגיע לנושא הבריאות. וחשבתי שאני לא יכולה להעביר את סדר-היום הזה בצורה שמחה כאשר אנחנו עדים וערים לפערים הבלתי נסבלים, בלתי מתקבלים על הדעת, בין מה שקורה במרכז הארץ לבין מה שקורה בפריפריה. ולצורך העניין עיירות פיתוח הן פריפריה גיאוגרפית לעתים, לעתים הם פריפריה חברתית, אבל הפערים קיימים ואי-אפשר להתעלם מזה, אפילו היום, שזה יום-הולדת.
ולכן חשבתי שאני אקדיש – כמו שבבוקר הקדשתי את הדקות שניתנו לי לדבר על נושא הפערים בבריאות, אני הייתי מבקשת לנצל גם את הבמה הזאת ולהגיד פעם נוספת; אדוני היושב-ראש שמע אותי אומרת את זה כבר כמה פעמים, כי אני חושבת שזה המסר הנכון והעיקרי שמשרד הבריאות והממשלה הזאת צריכים לאמץ: פריפריה גיאוגרפית, פריפריה חברתית, מרכז הארץ – צריכה להיות שוויוניות.
ולכן, רק כדי לחזק את זה, ויסלחו לי אלה ששמעו, אני רוצה להקריא מייל שהגיע אלי אתמול בערב. הוא לא מוזמן, הוא הגיע באקראי לגמרי אתמול בערב, והוא נשלח מעזרא רבינס, שהוא ראש המועצה האזורית של הערבה התיכונה. המכתב מיועד אלי אישית, והוא כותב לי:
הנדון: מנפלאות שירותי הבריאות בערבה התיכונה. מצאתי לנכון לספר לך את הסיפור מסוף השבוע האחרון, המשקף את כל ההתנהלות בתחום שירותי הבריאות באזור הפריפריאלי ביותר במדינת ישראל. בסוף השבוע התקיים פסטיבל יוגה בערבה, ואחת המשתתפות אשר הגיעה מירושלים התייבשה. מה עושים? מתקשרים לעזרה ראשונה. אחרי דין ודברים ארוך ומייגע, שאלות כגון יש ביטוח, אין ביטוח, תשלמי 100 שקל, חייבו אותה על השיחה, עירוי צריך לעשות במרפאה, ומאחר שאין אף מרפאה בכל האזור, תזמיני אמבולנס על חשבונך ותיסעי שעה וחצי לאילת או באר-שבע. הזוי, אבל אמיתי. עלות האמבולנס, לדבריו, 1,500 שקלים.
ואז הוא אומר: בימים אלו אנו מנסים לקדם תקציב להקמת מרפאה אזורית אשר תיתן מענה כראוי לפריפריה הרחוקה ולתושבים המבקרים באזור, וכמובן לנוסעים בכביש הערבה. שירותי הבריאות בערבה התיכונה סתיו 2010 – מדינת ישראל עם הפנים לפריפריה? הוא שאל את זה בסימן שאלה גדול. הוא מציע גם כמה רעיונות בנושא הזה.
זה מקור הבעיה. מה שכתוב כאן זה חלק מההתייחסות שלנו, זה המצב בשטח, ולא ניתן לטייח אותו. ואם נדבר קצת בפועל מה קורה שם, הפערים שמדברים עליהם בין פריפריה – ולא משנה כרגע חברתית, גיאוגרפית, בין מרכז הארץ לבין הפריפריה – לא משנה אם זה צפון או לא דרום או דרום, בשני המקומות, גם צפון גם דרום, הבעיה היא אותה בעיה. החסר, הפערים, חוסר השוויוניות בין הצפון והדרום לבין מרכז הארץ, זהים.
על מה מדברים? על דברים שניתן למדוד אותם: מיטות אשפוז, חסר בצפון ובדרום יחסית למרכז, עמדות טיפול נמרץ, היקף כוח-אדם, מכשירים רפואיים. שמענו לא מזמן את סגן השר מתפאר שהנה משרד הבריאות נותן מענה לפריפריה, וועדת העבודה אישרה שמונה מכשירי MRI לפריפריה. רבותי, מתוך שמונה מכשירי MRI האלה הגיעו רק ארבעה לפריפריה, ארבעה נשארו במרכז הארץ, אחרי שנה שמחפשים איך לחלק אותם. זאת אומרת שגם המכשירים הרפואיים – גם זה חלק מהעניין. אם מסתכלים על שיעור המומחים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הואיל והייתי כשקיבלו את ההחלטה בוועדת הכספים, נדמה לי שאנחנו דיברנו בזמנו על שישה, הוסיפו שניים והם הלכו. לכן האיזון – – –
רחל אדטו (קדימה):
נכון. זה היה בפעמיים. אבל בסך הכול, מתוך השמונה, בבת אחת חילקו את השמונה, אז זה התחלק לארבעה במרכז וארבעה בפריפריה.
עוד כמה עובדות יבשות שרק מרמזות על זה: שיעור הרופאים המומחים במרכז הוא 82% מהרופאים במרכז הארץ, לעומת 57% מהרופאים בפריפריה שהם מומחים. הדבר הזה הוא משמעותי, יש לו השלכות, יש לו השלכות על בריאות התושבים, ולכן לא בכדי תוחלת החיים בפריפריה, בצפון ובדרום, נמוכה מזו שבמרכז הארץ. יש פער של שנתיים. אנשים במרכז הארץ חיים בממוצע שנתיים יותר מאשר האנשים בפריפריה. רשמית, נתונים של הלמ"ס. תמותת תינוקות גדולה בהרבה בצפון ובדרום מתמותת התינוקות במרכז הארץ. הנתון המאוד מעניין: מחלות לב. מחלות לב – לא היה צריך להיות שום פער בזה, הרפואה היא אותו דבר, היא רפואה שוויונית, ולמרות הכול מחלות לב – באופן משמעותי יש יותר בצפון ובדרום מאשר במרכז. ממה זה נובע? תנאים? לא. קרוב לוודאי שחסר ברופאים, חסר ברפואה מונעת, מביאים לידי כך שאנשים נמנעים מלגשת לרופא. גם מצב סוציו-אקונומי עם השתתפות עצמית אצל הרופא מונע מאנשים לגשת יותר בפריפריה מאשר במרכז.
הדבר האחרון שחשוב מאוד להדגיש זה המחסור ברופאים. יש חסר ברופאים במדינת ישראל בכלל, יש חסר בלתי נסבל ברופאים בפריפריה. ואם נחזור למכתב שבו התחלתי, ראש המועצה הערבה התיכונה – בכל הערבה התיכונה יש רופא אחד 24 שעות ביממה, ואם הוא נוסע או הוא הולך או הוא יוצא לחופש, אין רופא שמכסה את הערבה התיכונה, ולא ניתן להשיג.
ולכן, כשאנחנו מדברים היום, ביום השמח הזה, ואנחנו מדגישים את הפריפריה – צר לי, אני לא יכולה להשתתף בשמחה הזאת כל זמן שהנתונים והדברים שהעליתי כאן לסדר-היום לא נפתרים.
קראתי למשרד הבריאות, אני קוראת למשרד הבריאות, אני קוראת לממשלה, אני קוראת למשרד האוצר לקחת את הנושא הזה כנושא מרכזי בתוכניות משרד הבריאות. הסתכלתי אתמול בתקציב, חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי וחיפשתי לראות מה מוקצה השנה לתוכנית הזאת, איך הולכים לשנות את התמונה. צר לי, לא ראיתי איזו תוכנית שתגיד: הנה, אנחנו משקיעים בהעברת רופאים, העתקת רופאים, תגמול רופאים שיעברו לצפון. לא ראיתי את החלק הזה. לא ראיתי שמשפצים בתי-חולים בצפון. ב-50 מיליון שקל לשנה, כאשר רוצים לשפץ את כל בתי-החולים בארץ, לא ישפצו, לא את נהרייה, לא את "פורייה" ובוודאי לא בדרום.
לכן פעם נוספת אני אומרת: שמחה היא שמחה, אבל יחד עם זה, לנו כחברה – אנחנו כנציגי החברה, חייבים להקפיד ולשים על לבנו למען השוויוניות בחברה. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
בוודאי תשמחי לברך יחד אתי את נציגות נשות "הדסה", אשר באו לביקור אצלנו כאן בכנסת ישראל. נשות "הדסה" דאגו לירושלים כשהיתה פריפריה, והקימו את אחד ממרכזי הרפואה היותר משמעותיים בתולדות מדינת ישראל.
Welcome to Jerusalem, the Capital of Israel. Welcome to Israel, welcome to the shrine of democracy, our parliament, the Knesset of Israel. God bless all of you. Thank you.
רחל אדטו (קדימה):
A part of them are going to join – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, לא, לא. אסור לדבר. מותר לי בתור יושב-ראש. Unfortunately we can't speak other language other than Israeli Hebrew or Arabic, according to the protocol of the Knesset.
תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת יצחק וקנין, ממלא-מקום יושב-ראש הכנסת – בבקשה, אדוני.
יצחק וקנין (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני שר התקשורת ידידי משה כחלון, כמי שגדל בפריפריה – כל חיי, עד היום, אני מתגורר ביישוב שהוא לכל הדעות מהרגעים הראשונים של מדינת ישראל, עם הקמתה. הורי, כשעלו ממרוקו, היו חודש ימים במחנה עלייה ליד חיפה, ומייד לקחו אותם לירושלים, כך נאמר להם. ואלה היו מושבים, תארו לעצמכם, בקו העימות.
שר התקשורת משה כחלון:
אדוני היושב-ראש, תראה איזו גדולה ירושלים, עד ואדי-עארה.
יצחק וקנין (ש"ס):
כתוב: עתידה ירושלים להגיע עד דמשק. אבל היום קשה להגיד את זה.
היו"ר ראובן ריבלין:
כמה עולים פשוט פורקו מהמשאיות בלכיש ואמרו להם: אתם בירושלים.
שר התקשורת משה כחלון:
בבית-שאן.
היו"ר ראובן ריבלין:
בבית-שאן.
אורי אורבך (הבית היהודי):
יש כאלה שעוד לא עדכנו אותם עד היום.
היו"ר ראובן ריבלין:
יש כאלה. תשמע, בשביל זה אומרים: עתידה ירושלים.
יצחק וקנין (ש"ס):
אני חייב משהו לידידי דניאל בן-סימון. שמעתי את הנאום לגבי עיירות הפיתוח, המושבים והקיבוצים. הימים הראשונים במושבים – הורי עלו כבר בשנת 1951 למושב יערה, ממש תחילת הקמתה של המדינה, והיישוב שלנו היה יישוב של תימנים בתחילה, שעלו בעליות הראשונות. כשאנחנו הגענו הם כבר היו ותיקים פה, אז הם עברו למגדיאל, למרכז הארץ, וכל המרוקאים נשארו במושב יערה.
שלמה מולה (קדימה):
למה אתה הולך רחוק? כשאני הגעתי לארץ הגעתי לאשקלון, אמרו: אתה 10 מטר מירושלים.
יצחק וקנין (ש"ס):
העלייה שלך – אני רוצה שתבין. עם כל התלונות שיש לעלייה – –
היו"ר ראובן ריבלין:
פריס זה היה.
יצחק וקנין (ש"ס):
– – הרוסית והעלייה האתיופית – אני חייב להגיד את זה פה, אמר את זה דניאל בן-סימון במילותיו העדינות: זו עלייה – אני אתן את הדוגמה של הורי, שמים היו צריכים להביא בדליים מבארות המים. לא היו ברזים, לא היו חלונות, נתנו דירות של חדר וחצי למשפחות עם תשעה ילדים ושמונה ילדים, כולם משפחות ברוכות ילדים. המושב שלי כולו היה מרוקאים, זאת אומרת כל העלייה ממרוקו הגיעה לשם. דרך אגב, זה היה איזה מין דפוס של יישוב הארץ, לא רק ביישוב שלי. ידידי היושב-ראש העיר לכחלון לגבי הלובים. מושב לידי כולו לובים, מושב לידי כולו פרסים, מושב לידי כולו תוניסאים. פשוט לקחו את העלייה והלבישו אותה, וכך זה בעצם בכל המושבים – עירקים, כורדים – הרבה מושבים, שהם ברובם כל יישובי קו העימות.
נכון, היה פער גדול בין המושבים לבין הקיבוצים. היה פער. למשל כשרצינו לשחות בבריכה, זה היה רק בקיבוצים, כי במושבים לא היו בריכות. זה כבר בשנות – – –
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
– – –
יצחק וקנין (ש"ס):
היינו נכנסים בלי רשותו של אף אחד. אבל אין ספק שההורים שלנו הקימו את מדינת ישראל במלוא מובן המלה. לחיות באותה תקופה – אני מדבר על המושב שלי לפחות, מרחק 800 מטר – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מציע: היו שותפים להקמת מדינת ישראל.
יצחק וקנין (ש"ס):
כן, שותפים להקמתה של מדינת ישראל.
היו"ר ראובן ריבלין:
במאה אחוז.
יצחק וקנין (ש"ס):
אין ספק בכלל. לחיות באותם מקומות, 800 מטר מהגבול, כשבלילה יש "פדאיון", עד שנות ה-60, אפילו באמצע שנות ה-70 עדיין היו חדירות, עד שעשו את הגדר. אבל בכל אופן היתה התפתחות של היישובים ושל המושבים בצורה הדרגתית, לא מהירה. אני יכול להגיד שרק באמצע שנות ה-70 סללו את הכביש, סללו כביש אספלט. עד אז נסענו על כורכר, לא היה אפילו כביש סלול – אני מדבר אתכם על 20 ומשהו שנים אחרי הקמת המדינה. הייתי כבר בן 15, 16, כך שהדברים עוד זכורים לי היטב.
אין ספק, רבותי, שהיום המצב אחר לגמרי. אנחנו מדברים על יישובים שכבר התפתחו והכפילו את עצמם – גם התשתיות, גם מיזוג הגלויות. אני חושב שהיום יש לנו את כל מיזוג הגלויות של עם ישראל, ביישוב שלי לפחות. מרוקאים, אשכנזים, כל העדות, הכול מעורבב.
אבל, רבותי, אי-אפשר לפסוח על מה שאנחנו צריכים לעשות, את זה אמר דניאל בן-סימון, וגם הדוברת שלפני. אני אקח לדוגמה את המרפאות. ביישובים שלנו היו מרפאות. היום אין מרפאות ביישובים כדי לקבל שירות רפואי. אם מישהי בגיל 88, שתאריך ימים, צריכה לנסוע למרכז הרפואי כשיש לה אוטובוס פעם אחת ביום – אפשר להגיד פעמיים ביום, כמעט אין תחבורה ציבורית – אנחנו נאלצים לעשות את הפעולה הזאת של לקחת ולהחזיר, כי אין ברירה, אין תחבורה ציבורית, גם היום. המצב הזה לא פשוט. פעם היתה מרפאה, כל בעיה קטנה היו הולכים למרפאה ומקבלים שירות. גם זה נסגר במושבים. יש דברים שבמקום שיהיה שיפור לאלה שיסדו והקימו את אותם יישובים, היום הם בעצם נאלצים לעבור תלאות כדי לקבל שירות.
אני חושב שהבעיה המרכזית – וזו אולי החשיבות של כל היום הזה – הבעיה המרכזית שתעמוד בפני מדינת ישראל בתקופה הקרובה זה הבינוי והשיכון. אני אומר את זה במלוא האחריות. רבותי, ישנה בעיה שאם לא נפתור אותה – אני זוכר שנאמתי פה לפני כשלוש שנים בנושא מלחמת לבנון, חודשיים לפני המלחמה, ואמרתי דברים שאני חושש שהולכים לקרות. לצערי הרב, הכול קרה אחרי חודשיים.
אני אומר את זה פה היום, תרשמו את הדברים: אם המדינה לא תעשה אותם, רבותי, זו תהיה טרגדיה, אחת הטרגדיות הגדולות שקרו לנו ב-62 שנות קיומה של מדינת ישראל. אם לא נטפל היום – אמרתי את זה לשר האוצר, אמרתי לפקידי האוצר ובכל הזדמנות אני אומר את זה – בעיית השיכון מחריפה ואין לה פתרון. הכוונה שאין לה פתרון מיידי, כי אם לא נקבע מדיניות היום, לא מחר, היום, מה אנחנו הולכים לעשות וכמה אנחנו בונים – להוריד חסמים; אי-אפשר עם ססמאות יותר, צריך לבצע את הדברים מייד, המצב בלתי נסבל.
אי-אפשר שבעיירה שלומי – אני אתן דוגמה ספציפית – דירה שעד לפני שנה פועל שכר ב-1,000, 1,100 שקלים, הוא משלם היום 2,500 שקלים על אותה דירה. הוא לא שינה את משכורתו. רבותי, זו קטסטרופה. אין דירות, אין מצאי של דירות. גם אותו אזרח רוצה לרכוש דירה – אין לו, ואם הוא רוצה לרכוש אותה, רבותי, המחיר שלה האמיר.
היו"ר ראובן ריבלין:
איך זה לא בא לידי ביטוי באינדקס יוקר המחיה?
יצחק וקנין (ש"ס):
רבותי, אני אומר לכם דברים באחריות מלאה. אמרתי את זה לפקידי האוצר ונתתי דוגמאות. המצב חמור. מה שמדברים בתל-אביב – בתל-אביב זה כבר שיגעון, בירושלים זה שיגעון, אבל הפריפריה זועקת. אי-אפשר להמשיך את זה אפילו דקה, כיוון שמשכורתו של אותו פועל לא השתנתה. הוא מרוויח שכר מינימום והוא משלם היום פי-שניים שכר דירה.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
קרקעות לא חסר שם.
יצחק וקנין (ש"ס):
אני אומר לכם, רבותי, אם לא ניקח את זה במלוא הרצינות, אדוני השר כחלון – אני יכול לזעוק, אני יכול להגיד את הדברים, אני אומר את זה לשרים, אני אישית הגשתי הצעת חוק הלוואות לדיור לזכאים באזור הפריפריה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לפחות הם משלמים פחות ל"פלאפון", הם חוסכים חלק – יישר כוח.
יצחק וקנין (ש"ס):
אני אומר לך, הגשתי הצעת חוק, הנחתי אותה, ואני מעכב אותה. אני מעכב את הצעת החוק, מחכה ואומר: זה שבוע אחרון שאני מעכב אותה. לא אעכב אותה יותר, מכיוון שזה בלתי אפשרי.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
מה שר השיכון חושב על זה?
יצחק וקנין (ש"ס):
שר הבינוי נותן את כל הגיבוי. היו לנו שיחות כל הזמן על הנושא. אנחנו לא רוצים להגיע לפיצוץ. אני חושב שנושא הבינוי הוא מרכז העניינים היום, לפני כל הדברים. אם לא ניתן לזה – אם אין פתרון לזוג צעיר, רבותי, זה ייצור מצב של שבירת כל הכלים.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
שני חדרים בצפת זה למעלה מחצי מיליון.
יצחק וקנין (ש"ס):
אני לא מדבר על מחירים. המחירים האמירו שחקים. דירה שהיו רוכשים ב-180,000 באזור הפריפריה, של ארבעה חדרים, נמכרת היום ב-380,000, 400,000. לכן, רבותי, צריך פתרון לדיור, צריך לבנות. המדינה חייבת לקחת את הנושא הזה לידיים, לא להשאיר אותו פרוץ בצורה כזאת. היום אין פתרון לזוגות צעירים, וזו הבעיה המרכזית. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה, ואחריו – חברת הכנסת אורלי אבקסיס.
אורי אורבך (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, בכינוס שהיה קודם לכן כאן בכנסת עם ראשי ערי הפיתוח אמרתי כמה דברים. על חלקם אני אחזור, אבל אפתח אותם לעוד כמה כיוונים. הערתי, כיוון שישבה לידי רופאה צמודה, שביום הולדת, כשאתה בא למסיבת יום הולדת, אתה לא מצפה שהאיש שחוגג אתך יפרוס את הגיליון הרפואי שלו. הרבה פעמים יש נטייה, בעיקר כשבאים פה לכנסת – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אלא אם כן הוא גם העורך-דין שלו.
שר התקשורת משה כחלון:
אם הוא בריא, אין בעיה.
אורי אורבך (הבית היהודי):
אולי את הצוואה. לערי הפיתוח יש הרבה בעיות, אבל כשבאים לכנסת לאירוע כזה, ישר פורסים את הכול ושוכחים את ההישגים הגדולים שיש. קודם כול ההישג של עצם הקמתן של ערי הפיתוח, עוד לפני שאנחנו דנים בבעיות ובתעסוקה ובאבטלה ובתעשייה ובחינוך ובפיזור האוכלוסין. מדינת ישראל הקימה, בתוך פרק זמן קצר מאוד של כמה שנים בשנות ה-50, עשרות יישובים – זה כבר נראה לנו דבר כל כך טבעי – בתנאים הרבה יותר קשים מאשר בעשורים שגדלנו והתפתחנו מאז מבחינה כלכלית. אבל המדינה היתה רתומה למשימה לאומית חשובה מאוד, ואת זה צריך לציין ולחגוג, בלי להימנע מפתרון הבעיות הקשות שיש.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא היה קל לעם לעשות היום את מה שעשו בשנות ה-50.
אורי אורבך (הבית היהודי):
אני גר בעיר שהקימו לפני 15 שנה, מודיעין – עיר שנחשבת הצלחה, היא לא עיר פיתוח, אנשים שבאו מרצון, עם כסף פנוי יחסית, מעמד הביניים. אתם יודעים כמה קשה להקים עיר? אני אומר לכם בתור אחד שלא הקים עיר אף פעם שזה קשה, זה לוקח שנים, וכאן, בראייה היסטורית, זה כמעט במכה אחת. בלי כסף, אנשים עם קשיי קליטה, נעקרו, חלק מרצון וחלק עם עזרה מלא-ידידים בארצות האסלאם, הגיעו לפה ובנו כאן ארץ. לכן, את זה צריך לציין ולחגוג.
הרבה פעמים, כשאנחנו מדברים על 100 שנה לתל-אביב, 100 שנה לתנועה הקיבוצית, ישר זה לוקח אותנו למחוזות נוסטלגיים שאנחנו מאוד אוהבים. אנחנו חושבים על ערבי זמר כשאנחנו חושבים על הקיבוץ, וגם בקיבוצים יש הרי הרבה בעיות כלכליות, חברתיות ואחרות, אבל אנחנו אומרים: זו ראשית ההתיישבות החקלאית, תל-אביב היא העיר העברית הראשונה.
ערי הפיתוח, גם עם השם הלא-מוצלח הזה – "ערי הפיתוח" זה נשמע כמו טעוני טיפוח, כמו משהו שדורש, כמו המדינות המפותחות, המתפתחות.
חיים כץ (הליכוד):
– – –
אורי אורבך (הבית היהודי):
אצלנו בבית-הספר, כשקראו לכיתה "כיתה מדעית", ידענו שזו הכיתה המפגרת יותר. כשאתה דוחף למישהו שם חיובי כדאי לבדוק את השיניים של הפרה הזו. יש בצפון "חוות הגז". מה זה חוות הגז? זה המקום שהוא הכי מזוהם והכי בעייתי, קוראים לו "חוות". אחו. תדמיין את הצלילים הנוגים של הרועים. זו שפה. הרבה מקומות עבודה קוראים למקום שלהם "המשפחה", ובבוקר מפטרים איזה 40–50 עובדים. אני לא יודע, במשפחה שלי לא מפטרים כל כך מהר אנשים. לפעמים נותנים שם חיובי למשהו שהוא בעייתי. אני חושב שבאמת אפשר כבר להיפרד מהשם הזה. מדובר בערי שדה, ערים קטנות, חלק מהערים הקטנות הפכו לערים גדולות, ואני חושב שבראייה היסטורית זה סיפור הצלחה מאוד גדול, ויש בעיות ודברים שמאפיינים את המקומות, שחלקם הגדול הם מקומות מרוחקים מהמרכז.
אני חושב שאחת הבעיות הגדולות של ערי הפיתוח היא סוד ההצלחה – ואין עיני צרה – של תל-אביב והמרכז. תל-אביב, בעשור, עשוריים האחרונים, הפכה להיות מגנט הרבה יותר חזק ממה שהיא היתה לפני 20–30 שנה. כלומר, צעירים רבים בני 20–22, אחרי צבא, בערי השדה, במקומות המרוחקים, רוצים לעבור למרכז, כי שם החברה, שם התעסוקה, כי הם חושבים ששם העתיד. והכוח הגדול, הכלכלי בעיקר, המושך, של תל-אביב גורם, לא נגיד להתרוקנות של העיירות האלה, אבל בהחלט לפגיעה אנושה באנשים צעירים ובזוגות שבונים את בתיהם.
לצורך כך המדינה צריכה לא רק לחגוג ולא רק לציין ולא רק לספר, כמונו כאן, על ההישג ההיסטורי, אלא להפוך את הערים האלה לאטרקטיביות קודם כול לאנשים שנולדו שם וגדלו שם, בגרו שם והתחנכו. וזה עושים באמצעות חינוך ודיור ותעסוקה, במקומות שיותר קל לבנות שם, אם – אחרי שהרפורמה במינהל מקרקעי ישראל תושלם סוף-סוף ולא נסתפק רק בסגירת מרפסות; כי כמה מרפסות אתה כבר יכול לסגור? כמה זוגות צעירים אתה יכול לשכן במרפסת שלך? צריך לבנות בתים במקומות האלה.
סיפר ראש עיריית יבנה לשעבר, עמיתנו חבר הכנסת מאיר שטרית, שבשנות ה-70 הם קיבלו החלטה ביבנה, שהיתה עיירת פיתוח, מה שנקרא, לבנות רק "בנה ביתך" למשך תקופה ארוכה. ואנשים אמרו – יבנה? יבנה זה ליד אשדוד. גם, הרבה פעמים כאשר מדברים במלעיל – שתדעו, יש שני דברים שכשרוצים להפחית את הערך של משהו עושים אותם. או בערבית אומרים: יאללה, ג'ורה, כאילו ערבית זה רק מלים כאלה; או במלעיל על מקומות – יבנה, אשדוד. זה הופך ישר את המקומות האלה לכאילו חורים. זה חלק מהתודעה שאנחנו צריכים לשנות.
אני לא אומר, אנשים מדברים באופן טבעי כמו שהם רוצים, אבל יש פה קרב על התודעה, ולכן, גם הציון הזה, שאנחנו מציינים 60 שנה לערי הפיתוח, הוא חלק מקרב על תודעה, בלהגיד: זה חלק משרשרת החלוציות. עד שגם אלו שלא חשבו על זה בהקשר הזה, יחשבו. לתודעה יש משמעות פרקטית. זה לא תעמולה, זה לא הסברה. יש משמעות פרקטית, מעשית, גדולה מאוד. כי במקום שיש לו דימוי טוב, ולמפעל שהוא ציוני, חלוצי ושמאמינים בו – לאנשים יותר קל להשתכנע לבנות בו בית ולקנות שם מגרש ולבנות שם מפעל ולגדל שם את הילדים שלהם. ולכן, זה לא משהו של קוסמטיקה, של נדבר טוב ויהיה טוב, אלא: נדבר טוב, וממילא, יחד עם עזרה גדולה מהממשלה, גם המקומות האלה יהיו הרבה יותר טובים.
אחד הדברים – וזו נקודה אחת חשובה שאני רוצה לסיים אתה – שאני חושב שמייחדים את ערי הפיתוח, זה הקהילות של ערי הפיתוח. אני לא מדבר עכשיו על כל הקהילה, על כל התושבים של העיר, אלא על העובדה שחלק גדול מההבדלים שמאוד מוכרים לנו בערים הגדולות מיטשטשים שם, ואני מדבר בעיקר על ההבדלים שבין דתיים לחילונים. בעצם אפשר לומר שאחוז נכבד מאוד מהתושבים בערי השדה ובערי הספר, אי-אפשר להגדיר אותם כדתיים דווקא או כחילונים דווקא. וההגדרות האלה גם לא כל כך חשובות במקומות האלה. אנשים הם יהודים, וטוב להם עם היהדות שלהם. הם לא עסוקים כל היום בדקדוקי-דקויות, גם אין להם אולי האפשרות, כמו בפתח-תקווה וברעננה ובתל-אביב, להקים בית-ספר שהוא בדיוק לתת-זרם שמתאים לך – בעיקר בית-ספר שהשני לא יתקבל אליו; חלק גדול ממוסדות החינוך מוגדרים על-פי מי שאתה לא מקבל, לאו דווקא על-פי מי שאתה מקבל. ובערי השדה, בערים היותר מרוחקות מהמרכז, אנשים רבים יותר נינוחים ביחס ליהדות שלהם. והעובדה הזאת מאפשרת ליצור קהילות – הן אם זה סביב בית-כנסת והן אם זה סביב בית-ספר – שהן הרבה יותר פתוחות והרבה יותר מזמינות גם אנשים מבחוץ.
ואנחנו רואים, ובזה אני בהחלט רואה גאווה גדולה לציונות הדתית – – –
חיים כץ (הליכוד):
– – – שתסיים.
אורי אורבך (הבית היהודי):
זו דרכי לסיים – – –
חיים כץ (הליכוד):
רבע שעה כבר. יש יום ארוך.
היו"ר דני דנון:
בנושא חשוב כל כך, אדוני יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, אנחנו לא מגבילים בזמן.
אורי אורבך (הבית היהודי):
בוועדת העבודה והרווחה אני יודע שהכול מאוד קצר ויעיל. זו דרכה של עבודת החקיקה, היא לא דורשת דיונים ארוכים ומעמיקים.
חיים כץ (הליכוד):
בוועדה אצלנו מנסים לעבוד, לא לחרטט. אני אומר לך – – –
היו"ר דני דנון:
חבר הכנסת חיים כץ, אתה נמצא בפרלמנט. המלה "פרלמנט" היא מלשון "לדבר". אז לכן, בוא נרשה לחבר הכנסת אורבך להשלים את דבריו.
אורי אורבך (הבית היהודי):
בעבודת המליאה יש מקום להעלות רעיונות וטיפה להרחיב, גם אם הזמן הוא קצר. בעד זה אין חובת נוכחות.
אני חושב שאחת הגאוות של הציונות הדתית, שהרבה פעמים אנחנו שומעים את הססמאות האלה: למה נותנים ליהודה ושומרון, להתנחלויות, שייתנו לערי הפיתוח. זה הציבור העיקרי ששולח את בניו ובנותיו, כקבוצות, לערי הפיתוח ב-30 השנים האחרונות: גרעינים תורניים, ישיבות הסדר, ישיבות גבוהות – כמשימה שהציבור הזה לקח על עצמו. זה גם משתלב עם עוד צרכים, עם סיבות כלכליות, אבל באים כקבוצות. זה דבר שמשנה ערים.
ובכלל, אני חושב שלדבר על התנחלויות מול ערי הפיתוח, הניסיון הזה לשסות, הוא הפך להיות רעה חולה. ראינו את זה רק בשבוע שעבר: כסף לסטודנטים ולא לאברכים. תמיד יש איזו ססמה שצריך להגיד שהקבוצה הזאת היא האשמה בכל חוליינו ובכל בעיותינו, ואז מגייסים איזו תמיכה של ההמונים נגד הרעים האלה, כאילו כל הבעיות נובעות משם, וכך לא צריך לטפל בבעיות האמיתיות.
אנחנו צריכים לבנות את הארץ, כל אחד במקום שהוא מאמין. הקבוצות שהן אקטיביסטיות בבניין הארץ, שיש בהן אלמנטים חלוציים וקבוצתיים, אלה הקבוצות שחלקן הולכות ליהודה, חלקן לשומרון, חלקן לגליל ולנגב. אתם תראו – זו אותה כיפה סרוגה. אני מקווה שגם אלה שאומרים: כסף לשכונות ולא להתנחלויות, שלא ילכו להתנחלויות. שיקימו קבוצות לנגב, לגליל – – –
שלי יחימוביץ (העבודה):
זה יצא – – – המשפט הזה.
אורי אורבך (הבית היהודי):
זה יצא, זה יצא. אבל השבוע את שמעת: כסף לסטודנטים ולא לאברכים. זו אותה גברת בשינוי אדרת, אותו תפוז בשינוי חרוז. בכל פעם צריך משהו אחר, קבוצה אחרת לשסות בה את ההמונים ואת האספסוף. ולפעמים האספסוף זה אספסוף אינטליגנטי, אינטלקטואלי; זה לא ההמונים המיוזעים שצועקים קריאות גנאי בכיכר, אלא אנשים שכותבים מאמרי מערכת בעיתונים מכובדים, שהם כותרי כותרות, שהם גרפיקאים, והכול ממוזג, והכול צונן, והכול מנומק.
אז במלאות 60 למפעל ערי הפיתוח אני חושב – אי-אפשר לאחל עד מאה-ועשרים; אנחנו מאחלים, לעולמי עד, המשך שגשוג, הצלחה, פתרון הבעיות, ולראות את ערי הפיתוח כמו מפעלים ציוניים אחרים כעוד נקודות אור בשרשרת הציונית והחלוצית.
היו"ר דני דנון:
תודה רבה לחבר הכנסת אורי אורבך. אנחנו לא נגביל בזמן, אבל כן נבקש מהדוברים הבאים לתמצת את דבריהם. אמרתי ליושב-ראש שלומר בכנסת שאין הגבלת זמן זה מסוכן, אבל בגלל חשיבות הנושא אנחנו נמשיך. הדוברת הבאה, חברת כנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה. אחריה, אחרונת הדוברות – חברת הכנסת ציפי חוטובלי. ישיב – סגן השר איוב קרא.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני כבוד השר, ביום שבו אנחנו מציינים 60 שנה לעיירות הפיתוח אני באמת ניצבת מול דילמה קשה. אתם יודעים מה? אפשר לומר אפילו אכזרית. לאיזו מציאות עלי להתייחס? לזו שנותרה חרותה בזיכרונם של הורינו, שעל שכמם הוטלה המשימה הלאומית הגדולה דאז – כיבוש השממה? הפיכת המדבר השומם לארץ נושבת? אדמת טרשים למקום מגורים שבו גדלים ילדים? בעמל קשה ומפרך נדרשו העולים דאז ליצור חומת מגן אזרחית לאורך גבולותיה של המדינה הצעירה. אל מול התמונה ההירואית הזאת, שמן הראוי שתהיה לנו לתזכורת תמידית על פועלם של הראשונים, אני מרכינה את ראשי בהשתאות אבל גם בגאווה גדולה.
אדוני היושב-ראש, עצובה אני שבאמת באותה מידה אני חייבת גם להביט על התמונה הכוללת של מדינתנו ושל הישגיה דרך עיניהם של ילדי דור ההמשך של אותם ראשונים, של אותם חלוצים של העלייה שאנחנו מדברים בה. האם הם נהנים, הילדים האלה, מאותם תנאים שבהם גדלים או מתפתחים אחיהם במרכז הארץ? האם הישגיהם מתקרבים לשל דומיהם בעיר הגדולה? הרי מבחני המיצ"ב ומדדים אחרים מראים פער מדאיג שהולך וגדל ברמת החינוך בין עיירות הפיתוח לבין המרכז המבוסס. אנחנו גם ניהלנו על זה איזה דיון בוועדה לזכויות הילד.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני לא סתם בחרתי ככה לפתוח ולכוון אל נושא החינוך, אבל נושא החינוך הוא אליבא דכולי עלמא המפתח לעתיד. אם תמונת המצב היא כמות שהיא אחרי 60 שנה, אני חושבת שיש אנשים שעדיין סבורים – אתם יודעים מה, שזה יימשך ככה עד מאה-ועשרים. אבל מה, לצערי הרב, גם בשאר התחומים המצב דומה, אם לא אפילו חמור מזה – בתעסוקה, בתשתיות, בבנייה, בפיתוח, בהשקעות, אפילו בבריאות. חברת הכנסת אדטו היתה פה – טוב, היא הלכה, כנראה אני פחות מעניינת – אבל בעוד המון-המון תחומים אחרים.
נוסף על כך, הרשויות המקומיות במקומות האלה קורסות ממצוקה תקציבית. השירותים לאזרח מתייקרים, אבל במציאות שלנו כנראה התרגלנו לריטואל שהפך לסימפוניה הבלתי-גמורה, כאשר מחוסר ברירה ומפאת מצבן הקשה הרשויות מאיימות בשביתה, ואז מכנסים אותן לכל מיני תוכניות הבראה שהן מבחינתן, כפי שהוכח, מין מיטת סדום שבה גם פיטורי עובדים, גם העלאת ארנונה לתושבים וגם ייקור השירותים.
כך חיים ממשבר למשבר, מממשלה לממשלה, מדור לדור, והבעיה, לצערי הרב, עומדת על תלה כאבן שאין לה הופכין.
אני יודעת, היו – והיו גם כאלה שדיברו פה עכשיו על נקודות האור, על כך שיש דברים שניתן להצביע עליהם ולהגיד: המציאות היא קצת אחרת. אבל אני רוצה לשאול, ועל זה בדיוק אני מתרעמת: האם עלי באמת להצביע על נקודות אור שככה מעידות על היוצא מן הכלל, או באמת לשים את הפוקוס על הכלל? האם אנחנו צריכים לחפש את נקודות האור או פשוט להתמודד עם מה שנגלה לאור יום? ומה שנגלה לאור היום, חברים, זה לא משהו שצריך לעודד. אני מצטערת, 60 שנה, אנחנו כאילו אמורים לחגוג. אני חושבת שבשום עיירת פיתוח לא חוגגים היום. לא תראה זיקוקים לא בדימונה, לא בבית-שאן, לא בירוחם ובטח לא בשדרות, ואני מקווה מאוד שהזיקוקים שם לא יהיו של "קסאמים".
אבל באמת, רבותי, ראשי הערים נמצאים בסוג של פרדוקס דומה לזה שדיברתי עליו עכשיו. הם מעלים בקול את בעיותיהם, ואם הם יעשו את זה ויעשו את זה בצורה חריפה, אז יאשימו אותם כלא מוצלחים, כאלה שפוגעים בתדמית של העיר שלהם, כאלה שבוכים כל הזמן, כאלה שנחשבים לכישלון של החברה. יצביעו עליהם ויגידו: אתם הורסים את השם של העיר, אתם אלה שיוצרים את התדמית הנוראה הזאת.
אבל אם הם ינסו לייפות את הדברים, את המצב הנוראי שהם חיים בו – אתה יודע, מקצצים להם כל הזמן במענקי האיזון, כשאותו מענק אמור לאזן בין ההוצאות הבסיסיות על השירותים לאזרח שהרשויות צריכות לתת, לבין היכולת שלהן לגבות כספים חזרה, כשהיכולות האלה הולכות וקטנות. הרי אין שם מרכזי תעשייה ענקיים, אין שם אזורי פיתוח, אין שם בנייני יוקרה כמו "אקירוב" שאתה יכול לגרוף עליהם ארנונות גדולות. באמת, צריך להבין, יש להם סכום מסוים שהם מקבלים מהמסים, יש להם שירותים שהם הרבה יותר נרחבים שהם צריכים לתת לאזרחים. יש פה איזה פרדוקס: אם הם מציגים את זה אז הם מנציחים – מנציחים את התדמית הלא-טובה של העיר; אם הם באים ומנסים לייפות את המצב, אז אף אחד לא יקשיב להם, אף אחד לא יגיד כלום. אה, בסדר, אתם מצליחים, אז נשאיר אתכם ככה. נשאיר אתכם ככה, זאת אומרת שאף אחד לא יעזור, ואם אף אחד לא יעזור, אותם תושבים שלהם יבואו ויצביעו עליהם ויגידו להם: אתם משחקים אותה יפי-נפש, אתם לא באמת דואגים ליישובים.
אדוני היושב-ראש, מן הראוי שביום הזה, בשנה ה-60 לעיירות הפיתוח, אנחנו נעשה חשבון נפש אמיתי ונוקב, נשאל את עצמנו מה עלינו לעשות, איפה טעינו ומה הלקח אחרי 60 שנה; מה עלינו לעשות כדי לשנות את המצב הבלתי-נסבל, כדי ליצור תנאים לקידומן ולשגשוגן של עיירות הפיתוח.
אזרחים הגרים במקומות אלה ראויים לא רק להוקרה. אני גם שמעתי את דניאל בן-סימון – ובאמת אני מעריכה את האדם, הוא אמר דברים מאוד יפים, אבל עוד פעם, מדברים על יום לציון, יום להוקרה, יום לעודד.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
את יכולה לחזור על זה?
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
על מה?
גאלב מג'אדלה (העבודה):
– – – דניאל בן-סימון.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
היו פה כבר בקשות להפוך את זה לסוג של יום הוקרה, להפוך את היום הזה בשנה להוקרה לעיירות הפיתוח. אני רוצה להגיד לכם, באמת, אולי נוותר על ההוקרה ונגיע למקום של הכרה ממלכתית בצורך במתן תמריצים וסיוע מועדף בכל תחומי החיים – בתחום הבנייה. חברים, קרקעות בפריפריה ובעיירות הפיתוח לא חסר. הבעיה היא, כשאתה משלם פיתוח על הקרקעות האלה, הבן-אדם נדרש לשלם כאילו הוא נמצא במרכז הארץ, לא יכולים לקנות שם דירות.
אנחנו מדברים על חינוך, אנחנו מדברים על תעשייה, אנחנו מדברים על בריאות, אנחנו מדברים על הכול. בואו נדבר על כך שצריך להכיר בצורך בתמריצים ובסיוע המועדף בכל התחומים האלה – ואני כבר מסיימת.
אז אני חושבת שזו המחויבות שלנו, זה המעט שאנו חייבים לעשות, ולו רק כדי לכפר על כל התלאות והמצוקות שהיו מנת חלקם של מי שבאמת הגיעו למקומות האלה במשך שנים ארוכות. ואתם יודעים מה, צריך להצדיע להם על כך שהם נשארו במקומות האלה. תודה.
היו"ר דני דנון:
תודה רבה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שגדלת בעיירת פיתוח והיום את יושבת-ראש שדולה בכנסת שעוסקת בנושא חשוב זה. הדוברת האחרונה – חברת הכנסת ציפי חוטובלי, יושבת-ראש הוועדה למעמד האשה.
ציפי חוטובלי (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני רוצה לברך את כל העומדים מאחורי היום החשוב הזה, יום שבו מציינת כנסת ישראל 60 שנה לעיירות הפיתוח.
כל מי שעומד מאחורי היום הזה קובע אבן דרך נוספת בחיי כנסת ישראל כדי לציין את האירועים שהציונות נטתה פחות לעטוף אותם בהילה נוצצת, אולי בגלל הקשיים הגדולים שעברו אותם תושבים של עיירות הפיתוח.
אבל נחזור לרגע להיסטוריה. החזון – חזון בן-גוריון; היישום אחר כך – יישום ממשלת הליכוד בראשות בגין. כמו הרבה דברים במדינת ישראל, גם עיירות הפיתוח החלו בחזונו של מי שהיה מכריז המדינה ומקימה, דוד בן-גוריון – 30 יישובים שקמו ועלו על הקרקע, מקריית-שמונה עד אילת, יישובים שהגיעו אליהם אנשים שהיו בעיקר עולים.
היו משימות שבן-גוריון הגדיר אותן. ארבע משימות עמדו לנגד עיניו של בן-גוריון כשהוא הקים את עיירות הפיתוח: המשימה הראשונה היא כמובן קליטת עלייה; המשימה השנייה – פיזור האוכלוסייה. מסתבר שמדינת גדרה–חדרה, או כמו שנוהגים לכנות אותה, מדינת תל-אביב, זאת לא המצאה מודרנית. נראה שכבר עם קום המדינה היתה נטייה לאנשים כאן להתיישב ביישובים במרכז הארץ, ולא לנטות להתיישב באזורי המרחב הקרובים אל הספר ואל הגבול; משימה נוספת, שהיום כבר לא מרבים לדבר עליה – ייהוד הנגב והגליל, יישוב הנגב והגליל, יישוב הספר.
אלה היו המשימות שהציב לנגד עיניו בן-גוריון, ואותן משימות עד היום נותרו לפתחנו. כשאנחנו מסתכלים על המפעל הזה, שבשנת 1978 זוכה לחיבוק גדול מצד מנחם בגין בפרויקט שיקום שכונות, וכשאנחנו מנסים לראות מה המדד למפעל שהצליח לעומת מפעל שלא הצליח, אפשר להסתכל על כמה מודלים בתוך הערים האלה, בתוך העיירות האלה, ולראות מה היה המבחן בין עיר שהצליחה לבין עיר שלא הצליחה.
באר-שבע, בירת הנגב, כל כך ברור לנו שהיא סמל הצלחה. באר-שבע החלה את דרכה כעיירת פיתוח. 14,000 תושבים בלבד היו בבירת הנגב, שאז היתה רחוקה מלהתכנות כך, בתחילת דרכה. ומה גרם לה להצליח כל כך? שני דברים. האחד – שילוב אוכלוסיות. הגרעין של באר-שבע היה מורכב מאנשים שהגיעו גם מגרעין מבוסס של צברים, גם מאנשים שהגיעו מאירופה, גם מאנשים שהגיעו מארצות המזרח, והדבר החשוב ביותר אולי בסיפור הזה – תשתיות של חינוך, אוניברסיטה, בית-חולים, מפעלים, תעסוקה.
אשדוד היא עוד סמל הצלחה. העיר החמישית בגודלה במדינת ישראל, גם היא – הדרך שלה לשגשג ולהצליח היא כמובן דרך אפשרות תעסוקה לכל התושבים שגרים בה.
לעומת זאת, לצערי הרב, רוב עיירות הפיתוח – הבעיה מספר אחת שלהן היא בעיית אבטלה. שיעור האבטלה ברוב עיירות הפיתוח עדיין גבוה מהשיעור הארצי ב-6.4%. דימונה היא העיר המובילה בשיעור האבטלה במדינת ישראל – מעל ל-15% אבטלה באותה עיר דרומית שאנו כל כך מתהדרים במיזם הביטחוני שלה.
יש לנו הרבה מה לעשות כשמדובר בעיירות פיתוח בכל מה שמדובר בדור ההמשך. מבחן של עיר מוצלחת הוא אם דור ההמשך רוצה להישאר בה. ואם דור ההמשך מוצא לנכון לארוז מיטלטליו ולחפש, יכול להיות שהוא עובר מעיר אחת לעיר קרובה יותר. אתם יודעים, לפעמים זה מרחק של כמה דקות נסיעה.
אנחנו רואים תמיד לנגד עינינו, כשמדברים על עיירות פיתוח, עיירות רחוקות בצפון ובדרום – רואים את קריית-שמונה בצפון, רואים את ירוחם בדרום. לפעמים אני חושבת על עיר קטנה במרכז הארץ שסובלת מבעיה חמורה שבשבועות האחרונים אנחנו עדים לה, העיר לוד. עיר שיכלה להיות אולי הפרויקט המשגשג של החברה הישראלית, אבל לצערי הרב עדיין דבקו בה כל אותם פגמים וכשלים שהובילו אותן ערים להישאר ערים שההגירה בהן היא הגירה שלילית, ובמקום שאנשים ירצו לבוא ולחזק אותן אנשים בורחים ומהגרים החוצה מהן.
לכן, האתגר הגדול ביותר, לפני כל דבר אחר – מדברים על קרקעות חינם, מדברים על דיור מוזל – הכול נכון, אבל מה יעשו אותם אנשים שמגיעים לאותן עיירות פיתוח כשאין להם תעסוקה? כשהתעסוקה בלתי אפשרית? אדם שגר במקום מרוחק ממקום תעסוקה, עם כל הכבוד, לא ישב באותו מקום מובטל, בוודאי לא זוג צעיר שצריך לפרנס את משפחתו.
לכן, האתגר הגדול שלנו היום הוא לדבר על איך אנחנו מאפשרים לאותן ערים, עיירות – חלקן כבר צמחו להיות ערים גדולות – לאפשר לכל מי שגר בהן להתפרנס, ובעיקר גאוות יחידה לדור השני להמשיך ולחיות באותן ערים. נראה לי שזה האתגר הגדול שנמצא היום, כשאנחנו כבר 60 שנה אחרי וכבר הרבה דורות צמחו וגדלו באותן עיירות פיתוח.
המבחן שלנו הוא לא רק ההצדעה לאותם חלוצים שיישבו את המדינה. עיירות הפיתוח שינו את מפת הפיזור של מדינת ישראל, אבל המבחן האמיתי הוא בנכונות של האנשים להמשיך לגור בהן. נראה לי שיותר מכל דבר במבחן הזה כשלו עיירות הפיתוח. הרבה מהאנשים מהגרים החוצה, ומי שמגיע זה באמת אותם גרעינים, אותם חלוצים חדשים שבאים ליישב את אותם מרכזי ערים, אולי בתמימות גדולה, מתוך רצון אמיתי להשפיע, להתערות בתוך האוכלוסייה. המבחן של כל עיר טובה הוא שילוב של אוכלוסייה מבוססת לצד אוכלוסייה חלשה. וכמובן, יותר מכל דבר, היכולת להתפרנס בכבוד.
אדוני היושב-ראש, ביום חשוב זה אני מצדיעה לכל אותם חלוצים שלאורך השנים יישבו את עיירות הפיתוח. אני מצדיעה לחלוצים החדשים, שגם היום בוחרים ליישב את אותם יישובים, ואני מהרהרת לי בקול על מדינת ישראל, שצריכה גם היום לראות את הפרויקט של הקמת יישובים ופיזור האוכלוסייה כפרויקט מספר אחת שלה, כי גם היום, כשמסתכלים על מפת הארץ, היא עדיין דלילה. עדיין רוב האוכלוסייה מרוכזת במרכז ועדיין חסרים לנו אותם חלוצים שילכו ויקימו נקודות חדשות על מפת ההתיישבות של מדינת ישראל. תודה רבה.
היו"ר דני דנון:
תודה רבה לחברת הכנסת ציפי חוטובלי. ישיב על ההצעות לסדר-היום סגן השר לפיתוח הנגב והגליל, חבר הכנסת איוב קרא. גם אותך לא נגביל בזמן, אדוני סגן השר.
סגן השר לפיתוח הנגב והגליל איוב קרא:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, שואלים אותי לגבי עיירות הפיתוח, אז אני רוצה לומר שבאתי לכאן להצדיע לעיירות הפיתוח בשם הממשלה, בשם משרדי, בשמי באופן אישי.
אני לא מהגר, אבל אני זוכר את מנחם בגין, זיכרונו לברכה, בהחלטה 128 מ-1978 – כשאבא שלך, אורלי, היה בממשלה – מחליט שגם הכפרים הדרוזיים כלולים בתוך עיירות הפיתוח. גם לאבא היה חלק גדול בזה. אשררו עוד פעם, בשנת 1987, בהחלטת ממשלה 373, שהדרוזים הם חלק מעיירות הפיתוח. לכן, אנחנו לא מהגרים, אבל ציפינו, כמו עיירות הפיתוח, לשוויון המיוחל.
אני גדלתי בבית-ספר "כדורי", אדוני, ואחר כך בכפר-גלים. חלקתי את כל השנים הללו עם צעירים מקריית-שמונה, משלומי, מטבריה, מבית-שאן. לכן יש לי זיקה לכל מה שקורה שם באופן אישי ואני חלק מזה. גם בצה"ל, כמפקד, היו לי חיילים מהאזורים הללו. לכן אני עונה בשם הממשלה היום.
אני רואה שישנו שינוי עצום ביחס המדינה לפריפריה – מכיוון שאני עוקב אחרי הדברים – המתבטא בעיקר בעובדה שכיום אנו מוכנים להודות בטעות של כולנו בהזנחת העתיד לטובת ההווה. הודאה בטעות הינה הצעד הראשון החשוב בהתחלתו של שינוי.
שנים היתה נטייה לצמצם את כל בעיותיה של מדינת ישראל לתחום הביטחוני. ממשלות ישראל בעבר, שגם אני הייתי חלק מהן, לא ראו בטיפול בנושאי פנים ככלל ובפריפריה בפרט יעד לאומי. במשך שנים מדינת ישראל היתה מונחית קו ירושלים–תל-אביב והחשיבה שהובילה אותנו כל השנים היתה שאם נפתור את בעיות הביטחון יבואו על פתרונן כל הבעיות האחרות. למעשה, משימת השמירה על מדינת ישראל וגבולותיה היא חשובה, אך כך גם עיצוב פניה של מדינת ישראל.
כסגן השר לפיתוח הנגב והגליל, אני מזהה בתקופה האחרונה התעוררות מדהימה ומוטיבציה אדירה של צעירים רבים מכל הארץ לקום ולעשות מעשה – להגיע לגליל ולנגב ולהוביל לשינוי. אין ספק שב-60 שנים חל שינוי אדיר בפריפריה, אך לצערי לפנינו עדיין כברת דרך ארוכה. המשרד לפיתוח הנגב והגליל עוסק ומדבר רבות על החשיבות של הטיפול וההשקעה בפריפריה. ההשקעה בפריפריה מתבטאת בעיקר באמצעות תקציבי הרשויות, ואסור לעשות קיצוץ בהם. קיצוץ שכזה פוגע בראש ובראשונה בפריפריה, באוכלוסיות המוחלשות. אני חוזר ואומר בצורה ברורה כי לא כל תקציב הביטחון מיועד לביטחון, ואין מנוס משינוי בסדרי העדיפויות וחיתוך בבשר תקציב הביטחון. יש לקחת ממנו ולהעביר לחינוך, לבריאות, לרווחה ולרשויות המקומיות, כמובן.
ממשלת ישראל הכריזה על הפריפריה כאזור עדיפות לאומית ועל קידומה בתחום החינוך, התעשייה, השלטון המקומי, התעסוקה והתשתיות, והגיע הזמן שנפסיק לעשות ההיפך. כסגן השר לפיתוח הנגב והגליל אני פועל יום ולילה כדי שהנגב והגליל יהפכו לאלטרנטיבה ראויה למרכז וכדי שאותם אזורים יעמדו במרכז העשייה, ותנופת הפיתוח והשגשוג יגיעו אליהם. עידוד ההתיישבות החדשה וחיזוק ההתיישבות הקיימת הם תנאי ראשון ובסיסי לשינוי אמיתי בפריפריה. רק אם נגרום לאזרחי המדינה לראות בפריפריה אלטרנטיבה ראויה נוכל לשנות את פני הגליל והנגב באמת. באמצעות עידוד ההתיישבות, השקעה בתשתיות, קידום ענפי התעשייה ויצירת מקורות תעסוקה נוכל להפוך אותם לאלטרנטיבה ראויה.
כסגן השר לפיתוח הנגב והגליל, אני מאמין כי באמת ניתן להוביל לשינוי. סוגיות כמו השקעה בתשתיות, דיור לזוגות צעירים, יצירת מקורות תעסוקה והשקעה בתרבות ופנאי הן פרמטר מרכזי בהחלטתו של אדם אם לעבור לפריפריה או לא. כדי שנוכל לעודד אנשים לבנות את ביתם בגליל ובנגב אנו מחויבים לתת להם את האפשרות להתפרנס בכבוד.
ישנם עוד פרמטרים שדרכם אנו עושים מאמצים לקדם את הפריפריה: מעבר בסיס ההדרכה של צה"ל דרומה, הרחבת כביש 6 עד צומת כברי, הקמת בית-ספר לרפואה בצפת והרחבת מסילת הרכבת עד כרמיאל הינם רק חלק מהצעדים שהמשרד נוקט לצמצום פערים בין הפריפריה למרכז ולהגדלת האפשרויות בנגב ובגליל.
מבחינה כלכלית דאגנו להטבות מס לתושבי הפריפריה, סייענו לשדרג ולבנות אזורי תעשייה, קידמנו עסקים קטנים, עודדנו השקעות הון וקידמנו את מערכת החינוך בבניית כיתות חכמות בהשקעות במלגות מוטות תעסוקה.
כאמור, יש עוד הרבה לעשות אך המדינה מתקדמת בכיוון הנכון ומתחילה לשים את הפריפריה בראש מעייניה ולדאוג לכל מדינת ישראל ולא רק למרכז.
אדוני היושב-ראש, אנחנו חלק אינטגרלי, כולנו, מהעשייה של המדינה הזאת. צריך לזכור שהמדינה הזאת, תוך 62 שנים, הפכה לאחת הכלכלות המצליחות בעולם, בין 20 הראשונות. דבר נוסף, רק לפני שנה וחצי היתה כאן קריסה טוטלית כלכלית, ואנחנו הצלחנו לעצור את הקריסה הזאת. אני שמח שהציבור ברחוב מבין את המשמעויות ואי-אפשר להתל בו. אנחנו רואים כמה אנחנו מנסים בשנה האחרונה לשנות את סדר העדיפות.
לכן אני מציע, אדוני היושב-ראש, לקבל את ההצעות שעלו כאן, כדי שיהיה פעם בשנה לפחות דיון מקיף על עיירות הפיתוח, כאן במליאה, שייתן עוצמה לעיירות הפיתוח בכל מה שקשור להתפתחותן, להשקעה בהן, ולהעלות על נס ועל סדר-היום את כל מה שקשור בהן, מקריית-שמונה עד ירוחם ועד אילת בדרום. במדינת ישראל עד 1977 באמת היה תסכול אדיר במקומות האלו. מנחם בגין, זכרו לברכה, ידע להוציא את העוקץ הזה במפעל שיקום שכונות, יחד עם השרים מסביבו.
אני מקווה שכולנו נתייצב כאיש אחד בתקציב הזה, ונעביר בשורה ברוח הדברים בזמן ההוא לזמן הזה גם.
היו"ר דני דנון:
תודה רבה, אדוני סגן השר איוב קרא. באמת, בשם הכנסת כולה אנחנו מקווים שבשנה הבאה, כשנציין את היום הזה, אנחנו נראה שיפור אמיתי באיכות החיים של תושבי עיירות הפיתוח, בלימודים ובכל המגזרים השונים. אנחנו מודים לך ואנחנו לא מצביעים על הנושא הזה.