קטע מדברי הכנסת

הצעה לסדר-היום עשרים-וארבע שנה לנפילתו בשבי של רון ארד היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אנחנו עוברים לנושא הבא, חברי חברי הכנסת: 24 שנה לנפילתו בשבי של רון ארד – הצעות לסדר-היום מס' 3972, 4006, 4012 ו-4013. ראשון הדוברים, חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה. אחריו – חבר הכנסת אורלב, אחריו – חבר הכנסת אמסלם. ואחרון הדוברים בנושא הזה הוא חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. לרשותך שלוש דקות. בבקשה. יואל חסון (קדימה): גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, בשבוע שעבר ציינו 24 שנים לנפילתו בשבי של רון ארד. ב-16 באוקטובר 1986 טס ארד כנווט מטוס "פנטום" לגיחת תקיפה של מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון. תקלה טכנית גרמה לפיצוץ תחמושת בקרבת המטוס ושני אנשי הצוות נטשו, ביוזמת ארד. הטייס ישי אבירם חולץ על-ידי מסוק "קוברה", והנווט ארד נפל בשבי ארגון "אמל" השיעי. שוביו העבירו שלושה מכתבים שכתב ארד ותמונה אחת, אך הצלב האדום הבין-לאומי לא הורשה לבקרו, ובספטמבר 1987 הקשר עמו נותק. הניסיונות לשחרר אותו באמצעות עסקה נכשלו, ובשנת 1988 הוא הועבר ככל הנראה מידיו של בכיר "אמל", מוסטפא דיראני, לאירן או לארגון שיעי אחר. עקבותיו של ארד נעלמו לחלוטין במאי 1988. העיתון "מעריב" פרסם בשנת 2008 כי קיימת אפשרות סבירה שרון ארד נרצח על-ידי שוביו בליל ה-3 במאי 1988, במהלך מבצע "חוק וסדר" של סיירת צנחנים נגד "חיזבאללה" בכפר מיידון, או נהרג כאשר ניסה להימלט. בשנת 2002 הוקמה ועדה מיוחדת להערכת המצב בעניינו של ארד, בראשות השופט אליהו וינוגרד. הוועדה קבעה שאין סיבה לשנות את הערכת המצב הקיימת שלפיה רון ארד בחיים. בשנת 2003 גילה ראש הממשלה שרון כי במסגרת המאמצים להשיב את ארד נהרג סוכן מודיעין, ובאוקטובר 2003 טענו בכירים אירניים שערקו למערב, שארד חי ומוחזק בעיר טהרן. בשנת 2005 הוגש דוח סודי לראש הממשלה אריאל שרון, ולפיו רון ארד איננו בין החיים. באותו דוח צוינה למעשה שרשרת ההתנהלויות שהיתה בעניין רון ארד עד שנת 1994. דעת המיעוט של הצוות שהיה, שכתב את הדוח, גרסה כי ארד מעולם לא הועבר לאירן אלא הוחזק כל השנים בלבנון. כל המאמצים וכל הניסיונות עד היום, הוועדות וההערכות, לא הצליחו לגלות את גורלו של רון ארד בצורה ודאית. המקרה של רון ארד היום הוא מקרה שכולנו, אני חושב, כשאנחנו חושבים עליו היום אנחנו גם חושבים על גלעד שליט. אנחנו מסתכלים על הטרגדיה של רון ארד וחושבים איך ניתן לא לחזור על אותה טרגדיה בכל הקשור לגלעד שליט, והאם השיהוי שהיה אז בשחרורו של רון ארד – האם השיהוי שיש גם היום בשחרורו של גלעד שליט הוא שיהוי שאנחנו עלולים לגרום בו גורל נוסף דומה, חס ושלום, לגלעד שליט. אני חושב שהמסקנה הברורה שאנחנו מגיעים אליה, גם ממקרה רון ארד וגם ממקרה גלעד שליט, היא שככל שהזמן עובר המחיר הופך להיות הרבה יותר יקר והשליטה שלנו לגבי גורלם של החיילים הולכת ונחלשת. אני חושב שאין ספק שגם כשתסתיים פרשת גלעד שליט, במהרה, אני מקווה, ממשלת ישראל תצטרך להגדיר הגדרות ברורות ביותר איך היא פועלת ומהם הסטנדרטים שבהם היא פועלת לגבי שחרור חיילים בשבי והתמודדות עם מציאות של חיילים בשבי. אבל מסקנה אחת ברורה, חברי חברי הכנסת: כאשר קורה אירוע של חייל בשבי, חשוב וכדאי לפעול באופן מיידי בימים, בשבועות, ומקסימום בחודשים הראשונים, על מנת להביא את הפרשה הזו לסיום ולא להביא למצב שהזמן נמשך, המחיר עולה והלחצים הופכים להיות בלתי אפשריים וגם פוגעים בסופו של דבר בעמידה האסטרטגית של מדינת ישראל. בעניין רון ארד אני חייב לומר, וחשבתי שנכון לציין את 24 השנים הללו כאן, בכנסת ישראל, ולהביא את זה לדיון כאן במליאה. ובאמת לבי לבי עם תמי רעייתו, יובל בתו, ואחיו חן ודוד; ולהצטער מאוד על אמו של ארד, בתיה, שנפטרה לפני שזכתה בכלל לראות בשובו או לדעת מה עלה בגורלו של רון ארד. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, גם על הדברים וגם על ההעלאה של הנושא החשוב הזה על סדר-היום, וחשוב שבאמת לא נשכח יום-יום, שעה-שעה, גם את רון וגם את גלעד וגם את אותם בנינו השבויים והנעדרים. הדובר הבא, חבר הכנסת זבולון אורלב, בבקשה. זבולון אורלב (הבית היהודי): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני סבור שחשוב מאוד שגם לאחר 24 שנים ומדי שנה נזכיר את יום נפילתו בשבי של רון ארד, כדי שתדע המשפחה, ידעו חיילי צה"ל, ידע העם כולו כי מי שנשלח בשירות העם והמדינה להילחם עבורם, לחרף את נפשו, גם אם אירע מקרה שהוא נפל בשבי וגם אם איננו יודעים מה עלה בגורלו – התיק הלאומי פתוח, החוב הלאומי פתוח, ועל כולם יש חובה מוסרית לעשות ולהמשיך לעשות את כל הדרוש כדי שנדע את גורלו. כאמור, בינתיים יש לנו שבוי נוסף, גלעד שליט. קשה מאוד להפריד בין שני המקרים. כיוון שבמועד מסוים לאחר נפילתו בשבי ניתן היה לנהל משא-ומתן ולהחזירו, ומועד זה הוחמץ, הגענו למצב שאנחנו לאחר 24 שנים לא יודעים את גורלו. אינני יודע איפה עומד המשא-ומתן באשר לשחרורו של גלעד שליט. אני סומך על ראש הממשלה ועל יתר גורמי הביטחון שעושים את כל הדרוש. בשונה ממקרה רון ארד, כאן מופעל לחץ כבד מאוד על ראש הממשלה מצד הציבור, מה שלא היה במקרה של רון ארד, וייתכן שאם היה – גורלו גם היה שונה. אינני רואה שחסר לחץ ציבורי על ראש הממשלה. ולכן אני בטוח שהוא ידע לאזן בין כל הדברים. אבל חשוב לי לומר, כמי שבצעירותו היה גם לוחם במערכות ישראל, שהצורך הזה שידע כל חייל ההולך לקרב שמדינת ישראל כולה עומדת מאחוריו ולא תחסוך כל מאמץ במקרה הצורך להשיבו, הוא מרכיב אסטרטגי ביכולת הלחימה של אותו לוחם ואותו חייל שעומד ממש בקו החזית ורואה את הלבן בעיניים של האויב. בסופו של דבר זה אותו לוחם, אותם לוחמים ומפקדים שעומדים נוכח פני האויב, והם אלה שמסתכנים ליפול בשבי, חס וחלילה, או יותר גרוע – ליהרג, חס וחלילה, והם צריכים לדעת שאם הם ייפצעו או אם הם ייפלו בשבי, חס וחלילה, מדינת ישראל כולה תעשה הכול, עד כדי סיכון חיים גם של לוחמים אחרים, כדי להשיבם הביתה וכדי לטפל בהם. ולכן מאוד חשוב המאבק לשחרורו של גלעד שליט וכן גם המשך המאמצים לטפל בגורלו של רון ארד, כמו גם של יתר הנעדרים והשבויים. המצווה הזו היא לא רק צורך אסטרטגי חיוני ביטחוני של מדינת ישראל. זה גם ערך יהודי שורשי. אני בטוח שהרב אמסלם, שיעלה אחרי, יוסיף נדבך. אבל כדי להמחיש זאת אומר שלמען השגת ממון לצורך פדיון שבויים מותר למכור ספר תורה שבהיכל. וצריך לזכור שספר תורה שבהיכל, היום, כשבית-המקדש חרב, אין לנו משהו יותר קדוש ממנו. היכל ספר התורה הוא הדבר המקודש ביותר, ואם מותר למכור אותו עד כדי ביטול תפילה במניין כדי להשיג ממון לפדיון שבויים, זה מראה את הערך היהודי המוסרי החשוב. הערך הזה נכתב, אדוני, סגן שר הביטחון, לא על חיילים; הוא נכתב על אזרחים. על חייל – על אחת כמה וכמה. חובתנו – ולעולם אזכור, ובזאת אסיים, את חוות הדעת ההלכתית המאוד-מאוד מנומקת של מי שהיה הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, זכר צדיק וקדוש לברכה, שכתב חוות דעת ארוכה ומנומקת לאחר עסקת ג'יבריל המאוד-מאוד בעייתית. הוא כתב את חוות הדעת לאחר העסקה, לא לפניה, והגיע למסקנה – קשה, אבל היא המסקנה – שבפועל יש להכשיר את העסקה, ולו רק מפני הטעם שחייל שהולך להילחם עבור העם היהודי ומדינת ישראל, אין ערוך לו, וכמעט כל מחיר הוא שווה. ואני מאוד מקווה שבדיון הזה, גם מצד חברי הכנסת וגם מצד מי שמייצג את הממשלה, יהיו דברים שיחזקו את לוחמי צה"ל, את חיילי צה"ל, שידעו שהעם אתם. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת זבולון אורלב. הדובר הבא, חבר כנסת חיים אמסלם, בבקשה. חיים אמסלם (ש"ס): גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, אדוני סגן השר, חברי חברי הכנסת, היום אנו מציינים 24 שנים להיעדרו של הנווט השבוי רון ארד. ב-16 באוקטובר 1986 הופל מטוסו מעל שמי לבנון. בהגיעו לקרקע נחטף, ומאז הועבר מיד ליד בין ארגוני מחבלים ועקבותיו נעלמו. עם השנים הגיעו מדי פעם שביבי מידע, מקורות שסותרים אלו את אלו. מדינת ישראל ניהלה משא-ומתן עם גורמים שונים, יצרה קשר עם מתווכים רבים – מהלכים שלא נשאו פרי. יעקב אבינו בכה 22 שנה על היעלמות יוסף בנו. אומרת התורה: "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם". אומר רש"י: "אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת. שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב, ולא על החי". מדינת ישראל צריכה לעשות הכול להשבת כל השבויים והנעדרים. חיילי צה"ל צריכים לצאת לפעילותם מתוך ידיעה שהמדינה לא תפקיר אותם ותהפוך כל אבן כדי לגלות את עקבותיהם ולהחזירם בשלום לחיק משפחתם. מדי פעם בפעם עולה על סדר-היום הציבורי שאלת המחיר. מצוות פדיון שבויים – מצווה גדולה וחשובה. הרמב"ם, בהלכות מתנות עניים, אומר: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך' ועל 'לא תעמד על דם רעך', ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך', וביטל את מצוות 'פתח תפתח את ידך לו' ומצוות 'וחי אחיך עמך', 'ואהבת לרעך כמוך' ו'הצל לקוחים למוות', והרבה דברים כאלו". ומסכם: ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים. עם השנים התעוררו ויכוחים על המחיר שעל המדינה לשלם ועל אפשרות להכריז עליו חלל שמקום קבורתו לא נודע. כל הוויכוחים האלה לא מונעים מכולנו להשתתף היום עם המשפחה, לזכור ולכאוב אתם. לבנו עם בת שגדלה בלי להכיר את אביה ועם המשפחה ששבויה שנים כה רבות בחוסר ודאות וסובלת סבל יומיומי. מדי שבת אנחנו נושאים תפילה בפתיחת ההיכל לשלום חיילי צה"ל ומבקשים: "ייתן ה' את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפניהם. הקדוש-ברוך-הוא ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה ומצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם". אני מפנה בהזדמנות זאת קריאה לממשלת ישראל שלא נחזור על הסאגה והטרגדיה הזאת שוב עם גלעד שליט. תודה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך על דבריך, חבר הכנסת אמסלם. אחרון הדוברים – חבר הכנסת מיכאל בן-ארי. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, עמיתי חבר הכנסת יואל חסון, בראשית דברי אני רוצה להודות לך על היוזמה, על זה שאתה משאיר אותנו כל הזמן בתוך הזיכרון, בתוך הכאב העצום הזה, בתוך הפצע המדמם הזה, שהספק, כפי שאנחנו יודעים, אין כאב גדול ממנו, שאיננו יודעים מה עלה בגורלו. האם הוא חי? ואם הוא לא חי, מה אירע לו? והכאב הזה ראוי לו שימשיך לרבוץ בתוכנו, מתוך אותה הכרה, מתוך אותה אחריות הדדית, ערבות הדדית, שעם ישראל כל כך מתייחד בה במשך כל תולדותיו. כשיהודי אחר, אפילו שאיננו מכירים, נמצא בצרה, אנחנו נזעקים כדי לסייע לו. קל וחומר כשמדובר בטייס, קצין צה"ל, שנפל בפעילות מבצעית להגנת המדינה. לכן אני, ביחד אתך וביחד עם האחרים כאן, מזכירים את הכאב הזה ומשתתפים בכאבה של אשתו, של הבת, של המשפחה כולה ביום הזה, מתוך ציפייה ותקווה לפתרון הספק הזה, בעזרת השם, בהבאתו הביתה בריא ושלם. אבל אני רוצה, ברשותכם, ביום הזה שאנחנו מזכירים בו גם את גלעד שליט עם הכאב הגדול הזה שרובץ לפתחנו, אני רוצה לומר שני דברים נוספים. 1. לא ייתכן שהסולידריות שלנו עם אחים שנמצאים במצוקה תסתיים אך ורק ברון ארד וגלעד שליט. ישנו עוד יהודי שפעל למען מדינת ישראל וקוראים לו יהונתן פולארד. משום מה, אין לוביסטים שעומדים מאחוריו, מלבד חבר כנסת אחד שעובד פה במסירות יומם ולילה בעניין הזה, במקרה הוא גם עמית שלי לסיעה, חבר הכנסת אורי אריאל. אנחנו לא שומעים את ההמונים מפגינים למענו, לא שומעים הצהרות מאנשי הממשל שלנו, מראש הממשלה, משרים, לצערנו הרב. אם אנחנו רוצים באמת להראות שהסולידריות שלנו היא אמיתית, היא לא על מנת להראות שהנה אנחנו אנשים סולידריים, אנחנו צריכים לכלול בתוך המצוקה הזאת, בתוך המאבק לשחרור, גם את יהונתן פולארד, גם את יהונתן פולארד שיושב שנה אחת יותר, 25 שנה. נכון שמצבו שונה. אנחנו יודעים היכן הוא נמצא, הוא יכול לקבל ביקורים, זה נכון. ובכל זאת הוא פעל למען מדינת ישראל. האפשרויות להביא אותו הביתה הן, לטעמי ולהבנתי, יותר גדולות ולא עשינו די. דבר נוסף שאני רוצה לומר: פרשת גלעד שליט – פרשת רון ארד מזכירה לנו שוב ושוב עם איזה אויב יש לנו עסק, ואנחנו צריכים לאויב הזה לומר שהם אמורים לשלם מחיר כבד על האכזריות ועל רוע הלב הזה כדי להוציא מהם את החשק לנהוג כך פעם נוספת. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, חבר הכנסת אלדד. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): בן-ארי. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: סליחה, בן-ארי. מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי): אין לי שום דבר נגד אלדד. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: מצטערת, מתנצלת, קבל את התנצלותי, סליחה. חבר הכנסת, סגן השר מתן וילנאי, בבקשה. הצעה אחרת, כמובן, "לפי התקנון", חבר הכנסת נסים זאב. סגן שר הביטחון מתן וילנאי: גברתי היושבת בראש, חברי חברי הכנסת, אכן ראוי להזכיר את נפילתו בשבי של רון ארד, נווט חיל האוויר, טייס חיל האוויר, אבל לא לפני כנסת ריקה, כפי שזה נראה כרגע. אני מברך על היוזמה של חבר הכנסת וראוי שמהשנה הבאה נזכור ב-16 באוקטובר – זה היום שבו רון נטש, זה היה ב-1986 – ויהיה אזכור יותר ראוי מאשר חברי כנסת בודדים שיושבים במליאה כרגע. אני הייתי שם, אני מכיר את היום הזה היטב. הייתי אז ראש אכ"א בצה"ל. יצחק רבין, זכרו לברכה, היה שר הביטחון; רק שר, לא ראש ממשלה, בתפקיד שר ביטחון בממשלתו של יצחק שמיר. אני זוכר את הפגישות הראשונות. אני יכול להגיד לכם בביטחון דבר אחד: צה"ל ומערכת הביטחון עשו ככל יכולתם על מנת לברר, לאסוף מודיעין, ועל מנת לחלץ. שוכחים, ביצענו שתי פעולות של סיירת מטכ"ל, נועזות מאין כמותן, עם מסוקים, עם עשרות לוחמים, בקאסר-אל-נבע, בעומק שטח לבנון, בניסיונות חילוץ. הבאנו את שיח' עובייד מסמוך לגבול, מעיתא-א-שעב, על מנת לברר מה עלה בגורלו של רון. זה לא שלא נעשו פעולות, ועוד היו פעולות מודיעיניות רבות שזה לא המקום להזכיר אותן. בסופו של דבר זה כישלון גדול של מדינת ישראל, וזאת פרשה כואבת, שמדינת ישראל לא הצליחה להגיע לחקר האמת ולדעת מה עלה בגורלו של רון ארד. זה המקום להעיר, בדיון שקודם היה על נושא החרדים, שרון ארד היה סטודנט בטכניון, בוגר הפנימייה הצבאית, דרך אגב; סטודנט בטכניון שתוך כדי לימודיו יצא לגיחה מבצעית בלבנון. הוא לא שאל מי משלם מה, אלא הוא ביצע את המשימה הזאת, כי היה לו ברור מה נכון למדינת ישראל. אני לא מכיר הרבה מקבלי קצבאות שמבצעים גיחות כאלה. על זה היה צריך לדבר בדיון הקודם ולא על שום דבר אחר. זה לא סטודנט מול תלמיד ישיבה אלא זה העניין של השירות בצבא. אצלי זה הדבר שהוא מעל לכול. אני לא יכול שלא להגיד גם את ההערה הזאת כאן. יש מאז הרבה מאוד מידע, הרבה מאוד מידע שגוי, הרבה מאוד דיסאינפורמציה; חבר הכנסת חסון ציין חלק ממנה. צריך לברר ולמצוא בתוך ההרים האלה של המודיעין מה קרה באמת. עד הרגע הזה לא צלח בידנו. אמרתי קודם, ללא ספק זה כישלון גדול של מדינת ישראל שבחור צעיר שלנו, כתוצאה מזה, נעלם ונגוז, ואנחנו לא יודעים להגיד עליו שום דבר. זאת המציאות שבה אנחנו חיים, אין כאן מה להרחיב מעבר לזה. המחויבות היא ברורה. חבר הכנסת אורלב דיבר עליה. היא ברורה, היא מוחלטת, אין דיון על זה, זה מובן מאליו. אנחנו עושים הכול. לצערי, לא תמיד מצליחים. ורון, זו דוגמה, נדמה לי, היחידה שאני זוכר כרגע, שהגענו לתוצאות קשות כאלה. כפי שהתוצאות האלה קורות. אנחנו מחויבים גם לגלעד שליט. אין ספק בזה בכלל. וצריך לעשות הרבה – אני לא אומר הכול, כי הכול אין גבול כאילו – לעשות את כל הנדרש על מנת להחזיר לוחם של צה"ל חזרה לביתו, והמחיר יהיה כבד. אני, דרך אגב, אומר את זה מהשבוע השני שגלעד נחטף. לא ידעתי שיעברו כל השנים האלה. אני כבר מאז אומר את זה. גלעד הוא חייל צה"ל שנפל בפעולה מבצעית בידי האויב, ואנחנו מחויבים אליו, כפי שאנחנו מחויבים לרון ארד. יש עוד הרבה הבדלים מלבד זה, במהות אין הבדל. ובמחויבות של החברה הישראלית, של כוחות הביטחון, אין שום הבדל. אמר נכון חבר הכנסת אורלב: חייל צה"ל יודע שאנחנו נעשה הכול כדי להחזיר אותו הביתה. וכשאותי שלחו לפעולות מעבר להרי החושך, לבוש במדים לא של צה"ל, לרגע לא העליתי בדעתי שמישהו לא ידאג להחזיר אותי, היה ואני לא אצליח לחזור בדרך הצבאית הרגילה. וזה נכון אז, וזה נכון גם היום, ואין מה לדון בזה מעבר לזה. אם רוצים, אפשר להביא דיווח מודיעיני לתת-ועדה של ועדת החוץ והביטחון שעוסקת בעניין הזה; לא נראה לי שיקרה דבר מעבר לזה, ואני מדגיש: ראוי לשקול לציין את זה בישיבת כנסת יותר רחבה מאשר הבודדים שיושבים אתנו כרגע כאן היום. תודה רבה. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: אני מודה לך, סגן השר. חברי חברי הכנסת – – – זבולון אורלב (הבית היהודי): אני מסתפק בדברי סגן השר. היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: חבר הכנסת בן-ארי? – גם מסתפק. גם חבר הכנסת אמסלם מסתפק. אוקיי, אם כך אנחנו נצביע. בעד זה להסתפק בתשובת השר, נגד – חייבת להיות הצבעה – נגד זה להסיר את זה מסדר-היום. סגן שר הביטחון מתן וילנאי: מה זה נגד ומה זה בעד? היו"ר רוחמה אברהם-בלילא: בעד זה להסתפק בתשובת השר, נגד זה להסיר. ובכן, בעד הצביעו עשרה, ולפיכך כל חברי הכנסת מסתפקים בתשובת השר.