קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
הדרישה לעדכון קצבאות הנכים
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
אנחנו עוברים, חברי חברי הכנסת, לנושא הבא על סדר-היום: הדרישה לעדכון קצבאות הנכים – הצעות לסדר-היום מס' 3976, 3986 ו-4004. ראשון הדוברים – חבר הכנסת שלמה מולה. בבקשה.
שלמה מולה (קדימה):
יש שר שמשיב לי?
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
מי שאמור להשיב זה שר השירותים החברתיים, שר הרווחה. בבקשה, אדוני חבר הכנסת, לרשותך שלוש דקות.
שלמה מולה (קדימה):
אבל השר לא נמצא.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
אנחנו כבר נברר. עד אשר יבררו, אני לא מפעילה את השעון.
שלמה מולה (קדימה):
אוקיי.
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב ששאלת הנכים, מבחינה חברתית, אולי זאת השאלה המרכזית ביותר לפני החברה. כידוע, הנכים הפגינו לפני שנים מספר, בדרישה להעלות את הקצבאות שלהם – זוכרים את ההבטחות – וביקשו, וביקשו. זאת היתה, אולי, אחת השביתות המוצדקות, החברתיות ביותר שהיו. הנה, אחרי שנים מספר, הנכים עוד פעם שבו כדי להפגין.
אנחנו שואלים, גם כאישי ציבור, מדוע ולמה המדינה לא יכולה, דווקא לאוכלוסיות מוחלשות, שבעצם לא בחרו להיות נכים, לסייע להם יותר ממה שהיא עושה. זה נכון – הנכים מקבלים קצבאות כלליות, ניידות ושירותים מיוחדים. זה נכון. אבל בצד מה שהם מקבלים במסגרת הקצבאות, מה קרה בשנים האחרונות? המים התייקרו, הלחם התייקר, הירקות התייקרו, החשמל התייקר, הוצאות המחיה בכלל עלו, שכר הדירה הגיע לשחקים. היום, כל אחד יודע. ואותם אנשים, גם כשיש להם רכבים, הוצאות הרכב מאוד גבוהות, אבל ה-2,200 שקל נשארו. אותן קצבאות, אותם סכומים. אותם סכומים. מה שהיה לפני חמש-שש שנים, הקצבה לא עודכנה, אבל החיים התייקרו, בעצם.
רק לסבר את האוזן: הלחם, כלחם, עלה בשנים האחרונות ב-18%. רק הלחם. אני לוקח רק מוצר אחד, בסיסי, שאנשים רוצים שיהיה להם בבית. ואז, כשאנחנו – התקציב זה בעצם עניין של סדר עדיפויות, למי רוצים לתת יותר. האם רוצים, נניח, לתת תוספות תקציב לבעלי הון, במסגרת הטבות מסים כאלה או אחרות, או בכל זאת המדינה יכולה לגלות יותר חמלה לחלשים שבה. אין באמת דבר יותר מהנכים הכלליים – נכון, יש נכי צה"ל, ואחרים, זו סוגיה אחרת – אבל כשאנחנו מדברים על נכים באמת, על כיסא גלגלים, למה המדינה לא יכולה לגלות יותר רגישות? מה הבעיה להשוות את הקצבאות שלהם מ-2,200, 2,300 שקל, לשכר מינימום? זה עוד 1,000 שקל. ואז אפשר לבוא ולהגיד: החברה לוקחת על עצמה את החלשים שבה, על גבה. נתנו עוד 1,000 שקלים.
קודם לכן היה פה ויכוח, האם מגיע לאברכים, לתת להם כסף, לא לתת – תורתם אומנותם. אפשר להתווכח על זה. אבל העובדה היא: העובדה היא שהמדינה נתנה למי שיושב, לומד תורה. רק לומד תורה; בריא, שהיתה לו היכולת ללמוד, הוא קיבל 1,200, 1,100 שקל לחודש. אפשר להתווכח האם זה מוצדק או לא מוצדק. אני חושב שזה לא מוצדק. אנשים יכולים גם ללכת לעבוד, גם ללמוד תורה. שום דבר – הנה, כמו בן-ארי, למשל. הוא גם לומד תורה וגם חבר כנסת. אף שאני לא מסכים עם דעותיו, אבל אפשר. אבל כאשר מדברים על נכים, בעצם, שהם לא יכולים ללכת לעבוד – ועוד יותר, הגדילו לבוא ולהגיד: נכה שעובד, אפילו מקצצים לו מהקצבה. אפשר לחשוב שהוא כבר עבר את סף השכר, ולכן את הקצבה מקצצים לו.
האמת היא: אני לא מבין את ההיגיון, גם את ההיגיון החברתי, גם את ההיגיון באמת, למה דווקא אותו נכה, שרוצה להביא השלמה לקצבה שהוא מקבל, למה לא מאפשרים לו? אתה יודע, נכה, היום, שמקבל 2,200 שקל, אם הוא הולך, מרוויח, נניח, 4,000 שקל – קיבל עוד 2,000 שקל – אומרים לו: אדוני, אנחנו מורידים אותך לשכר מינימום. לוקחים לך מהקצבה. זה כמו אותה חד-הורית, למשל, אני לא יודע – כבוד השר נכנס.
פעם, למשל, אשה חד-הורית שהיתה מקבלת הבטחת הכנסה, היתה רוצה ללכת ללמוד. כשהיא הולכת ללמוד באוניברסיטה, סוף-סוף לצאת ממעגל העוני, והולכת ללמוד באוניברסיטה – אופס. אין. לא משלמים לה קצבה. זאת אומרת: זה אותו דבר גם כאן, הסיפור הזה של הנכים. נכה רוצה לעבוד? הוא מסוגל לעבוד? יכול לעבוד שלוש שעות, ארבע שעות, חמש שעות? תאפשרו לו. תיתנו לו להרוויח כמה שהוא יכול.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
זה מה שעשינו, את זה חוקקנו – – –
שלמה מולה (קדימה):
רגע, אדוני השר, אני – – –
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
תן לו.
שלמה מולה (קדימה):
אני – לא שמעת אותי מהתחלה, אז לכן, אני לא יודע – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
שמעתי. שמעתי אותך בחדר.
שלמה מולה (קדימה):
יכול להיות. לכן, אדוני השר, אני חושב שהשביתה של הנכים, הזעקה הזאת שלהם, היא זעקה מוצדקת. ואני חושב שבאמת, פנינו כחברה זה – איך זה יכול להיות? אני וחבר הכנסת בן-ארי היינו בהפגנה, ראינו אותם על כיסאות גלגלים מול משרד האוצר. באמת, אתה יושב לידם, אתה מדבר אתם, אתה עומד והם על כיסא למטה – זה נורא. אז למה דווקא לא להתחשב בהם.
עוד דבר אני רוצה להגיד לך, כבוד השר. אתה יודע שילדים נכים, פחות מגיל 18 – נכים, אני מדבר על נכים – יש גם ילדים אוטיסטים, למשל. גם הם סוג של נכות, כמובן. לאוטיסטים, למשל, יש יום חינוך ארוך, עד השעה 17:00. ילדים נכים – אין להם, הלימודים מסתיימים בשעה 14:00 וזהו. מה הבעיה לאפשר לאותם ילדים להגיע גם כן וללמוד ולהיות במסגרת עד השעה 17:00? מה הבעיה? עוד שעתיים, עוד שלוש שעות הוצאות?
יש הצעת חוק שמונחת בוועדת השרים לחקיקה. אדוני השר, אתה הודעת לוועדת השרים לחקיקה, או למציעים, שאתה בודק את הסוגיה ושהממשלה תתמוך או לא. בינתיים עברה שנה, שום דבר לא קרה. בסך הכול מדובר לא באלפים ובמאות אלפים של ילדים, ילדים נכים. לכן למה אתם לא תומכים אפילו בהצעת החוק הזאת? אני מדבר על הצעת החוק להשוואת שעות לימודים – יום חינוך ארוך כמו של אוטיסטים – גם לילדים נכים שלומדים מתחת לגיל 18.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
משרד החינוך – – –
שלמה מולה (קדימה):
נמסר לנו ממשרד ראש הממשלה, אמרו שאתה, יחד עם שר החינוך – שוקלים, הקמתם ועדה, בודקים, כדאי לתת מענה.
ולכן, אדוני השר, נכון, כרגע הנכים הפסיקו את השביתות שלהם והם קיבלו הבטחה מראש הממשלה. אני מקווה שזאת לא תהיה הבטחה על הקרח, שהם לא יצטרכו לחזור עוד הפעם. אבל בתקופה הזאת שנתנו הפוגה, תיכנסו אתם למשא-ומתן בלב פתוח ותגיעו אתם להסכמות כלשהן.
בהזדמנות זו אני רוצה להגיד, גברתי היושבת-ראש – חבר הכנסת מוץ מטלון נבצר ממנו ללכת, גם הוא היה בין המגישים של ההצעות לסדר-היום. ובכל זאת, אדוני השר, אני חושב שאתה שר רווחה טוב, אתה קשוב לנושאים החברתיים – את הבעיה הזאת אתה יכול לפתור.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
תודה רבה, חבר הכנסת מולה. הדובר הבא, חבר הכנסת סגן היושב-ראש אורי מקלב, בבקשה. לרשותך שלוש דקות, אדוני.
אורי מקלב (יהדות התורה):
גברתי היושבת-ראש, תודה רבה, אדוני, חברי השרים, חברי חברי הכנסת, אני חושב שזה נדיר מאוד שנשיאות הכנסת מאשרת נושא כהצעה דחופה לסדר-היום שבוע אחר שבוע. את ותיקה ממני במוסד הנשיאות, ואני לא זוכר וגם לא ראיתי שמאשרים את זה הרבה – בשבוע שעבר כהצעה דחופה לסדר-היום על הפגנת הסטודנטים, וגם השבוע אנחנו דנים בזה. יש הבדל אחד בין הדיון בשבוע שעבר לדיון הזה. בשבוע שעבר זה היה איום – בהפגנת הנכים היה איום של שביתה והפגנות של הנכים. הפעם זה כבר אחרי ההפגנות, וכפי שאמר את זה גם חבר הכנסת מולה, שיושבת נשיאות ביום שני, וכל חברי הכנסת וכולם שעוברים בדרכם רואים את הנכים מפגינים ושואלים מדוע הם צריכים להגיע למצב הזה.
הרי לראות נכה מפגין זה מצב מביש. לא רק שזה מצטלם טוב – זה מעורר את הרגש, את האנושיות, את החברתיות; איך אנחנו יכולים להרשות שנכים – רואים נכים, עשרות נכים בעגלות במצבם הקשה, כל אחד והמצב שלו, מתעמת או לא מתעמת, מנסה להגיע, מנסה בכוחותיו הדלים להזיז את המחסום, ומולו עומדים מאות שוטרים. בדיון בשבוע שעבר עמד כאן חבר כנסת וקרא לממשלה – קרא גם לנכים – קרא לממשלה: תמנעו את המצב הזה, את ההפגנה. תשבו אתם, עם הנכים. יש על מה לשבת. הם צועקים מתוך מצוקה.
גם היום אנחנו ערים לשתי הפגנות, הפגנות של הסטודנטים והפגנות של הנכים. יש רק הבדל אחד גדול מאוד ביניהם: הסטודנטים מפגינים כדי להצדיק את קיומם, להצדיק אולי את ארגונם, את הארגון, אולי הם גם מוסתים להפגין. הנכים שמפגינים, הם מפגינים על עצם קיומם, לא כדי להצדיק את קיומם, הם קיימים, וכדי לעמוד על קיומם.
איך נכה – שיבוא לכאן מישהו, יעמוד פה ויסביר איך נכה יכול לחיות, לעמוד, להתפרנס מקצבת נכים. לפי כל קנה מידה, הקצבה הזאת היא קצבה שלא מתאימה, היא לא מספקת.
הנושא השני שהנכים מדברים עליו – קצבת שר"מ לילדים נכים. הכנסת כבר דנה כמה וכמה פעמים. איך אפשר, משפחה שמגדלת ילד נכה בבית, ולא מקבלת עזרה בטיפול בילד. היא מקבלת קצבה, קצבת נכה, שלא מספקת את הצרכים שלו. הארגונים הביאו מסמכים. 1,200 שקלים בחודש עולים רק הטיטולים של ילדים נכים כאלה. ועוד ועוד הוצאות, של רופאים, של חינוך, תוספת לחינוך – כל מה שהם צריכים מסביב; ומזון מיוחד. משפחות שלמות נהרסות, נהרסות ממש, מפסיקות לעבוד. עם הילד הזה רק ההורים – באמת, אנחנו צריכים להוקיר ולהעריך אותם שבמקום לגדל אותם במוסד, לשלוח אותם למוסדות, הם מגדלים אותם בבית. אם המדינה היתה צריכה לממן את הילדים האלה במוסדות, היו משלמים פי כמה וכמה ממה שלא נותנים להורים האלה.
אני רוצה להגיד עוד משהו. יש לי ההרגשה שהנכים גם כן, לא רק הסטודנטים, סובלים מהאברכים ומפגינים נגד אברכים. גם הנכים סובלים מאברכים, מכיוון שבמקום לדון באמת במצוקות האיומות המוזכרות בדוח העוני, במצב של הנכים, אם תקציב 2011–2012 נותן להם מענה, דנים ב-121 מיליון, על אלפית האחוז מתוך התקציב. ולא דנים אם סובלים מזה שאנחנו דוחקים לפינה את השיח האמיתי, את הבעיות האמיתיות שיש במדינה, ודנים על נושא של האברכים; האברכים, קצבת הבטחת ההכנסה המועטה הזו שמקבלים האברכים – גם הם נמצאים במצב עוני – ודברים שכבר קיימים בתוך התקציב. זה השיח שלהם.
לכן אני גם קורא, ממשיך לקרוא, אדוני השר, אני יודע שאתה פועל הרבה בעניין הזה. אני יודע שאתה גם ער, אבל הם צריכים לעמוד מול סבך ביורוקרטי. אנחנו משקיעים – כדי למנוע מרמאים, אנחנו משקיעים הון עתק, סבך של ביורוקרטיה וחסמים גדולים – ועדות רפואיות, דוחות מקצועיים, דוחות רפואיים, ועדות ערר, הכול כדי למנוע מרמאים שמקשים על הנכים עצמם להסתנן. נשקיע באלה שמרמים, נרדוף אותם, נחכה, נראה מה הם עושים, נבדוק אותם. אבל תנו לנכים אמיתיים, שהם רוב רובו של ציבור הנכים, את האפשרות לחיות. תודה.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
אני מודה לך. יעלה ויבוא שר הרווחה והשירותים החברתיים. בבקשה. אחריו – הצעה אחרת לחבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
גברתי היושבת-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, הנושא הזה אכן נדון לפני שבוע, ואני מייחס לו חשיבות רבה מאוד.
כמו שאתם יודעים, בשנים האחרונות הוספנו סל שירותים נרחב גם לתחום האנשים עם מוגבלויות. במליאה הזאת נחקק תיקון חיוני לחוק הביטוח הלאומי, תיקון 109, המכונה חוק לרון, שמאפשר לאנשים עם מוגבלויות לקבל קצבה בד בבד עם עבודתם, אפרופו הערתו של חבר הכנסת מולה. הוספנו השנה באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת קצבאות לאלפי ילדים נכים שלא היו כלולים קודם וחיכו עשור שנים ליישום של דוח שנקרא דוח ועדת-הרנוי. לפני שנה וחצי הוספנו בהסדר מיוחד עם ציבור הנכים תוספת לקצבאות השר"מ.
אני לא אדיש, לחלוטין, למצוקה של ציבור הנכים. אנחנו עוסקים יום ולילה בבעיותיהם. ישבתי עם ארגוני הנכים שארגנו את השביתה כבר ביום רביעי שעבר בלילה, כעת חיה, מאוחר בלילה, לדיון ממצה ומקיף. הם הביאו את רשימת התביעות שלהם, חלקן תביעות מאוד רציניות שאני מכבד, חלקן אני מסכים להן, חלקן לא ניתנות ליישום. צריך להיות הוגן בסל ההוצאה הלאומי שהיום הגיע ל-10 מיליארד שקלים בתחום קצבאות הנכות, וגם הם מבינים את זה.
ביום השביתה הייתי בקשר ישיר עם המארגנים, קיימנו כאן פגישה של שעה וחצי עם מנכ"לית המוסד לביטוח לאומי, הם העלו טענות מאוד משמעותיות. סוכם על צוותי עבודה. צוותי העבודה האלה יתחילו לפעול. צוות משותף מטעם הביטוח הלאומי אמור לשבת עם אנשי ארגוני הנכים שצריכים לכונן צוות מצדם. אנחנו מחכים לשמוע מי הצוות שהם יכוננו ומה סדרי העדיפויות שהם רואים לצורך העניין, כי גם ברשימת הדרישות שלהם יש סדרי עדיפויות שונים, וכל אחד מושך למה שנראה לו הכי החשוב. אני יכול להבין את זה, כי בסוף העוגה היא אותה עוגה עם קצת תוספת. אין מה לעשות וכל אחד מבין גם את המגבלות וגם את הצרכים. אני מגלה רגישות רבה מאוד למגבלות ולצרכים.
העלה חבר הכנסת מקלב נושא רציני. הוא היה אצלי בדיון, צריך לומר למליאה, בנושא הזה של ילדים נכים שמתגוררים בבתים עם הוריהם, ילדים עם נכויות קשות. לאור פנייתך, חבר הכנסת מקלב, כונן צוות מיוחד, משותף עם ארגוני ההורים. הוא עובד בראשותו של סמנכ"ל משרד הרווחה ד"ר שלמה אלישר, סמנכ"ל השיקום. הצוות הזה עובד ופועל ועושה מיפוי מדויק, כדי לגלות את מספר הילדים שנמצאים בקטגוריה הזאת ואת סל הצרכים המתבקש.
כך גם בתחומים אחרים, למשל מיפוי של חסרי כושר השתכרות לחלוטין. צריך לומר שיש נכים שמקבלים גם קצבת נכות, גם קצבת ניידות וגם קצבת שר"מ, והיא מגיעה לעתים גם למצבים של 15,000 או 16,000 שקל בחודש. הנכים מסבירים שזה לא מספיק, שהניידות לא מספקת, אבל יש כאלה שמקבלים רק קצבת נכות, כי הם יכולים לצאת לתעסוקה. בדיוק לשם כך חוקקנו את חוק לרון, כדי להוציא אותם לתעסוקה, ואנחנו גם מדברים עם ארגוני המעסיקים ומעודדים ומתמרצים, ואלפי אנשים כבר השתלבו לפי חוק לרון ויצאו ממעגל העוני. ובכל זאת יש קבוצה שיש לה בעיה של יכולת השתכרות. כלומר, צריך למפות בדיוק את היקף הבעיה, ובמסגרת הסל הסביר – ואני אומר את זה לחבר הכנסת מולה, וצר לי שאני תמיד מזכיר, אבל מה לעשות, בשלטון הקודם לא קיבלתי יד יותר רחבה בנושא הזה של הנכות, להיפך, ובכל זאת.
אז לכן, כל מי שיושב באותו תיק אוצר נמצא בדיוק באותו מצב, ולכן אני אמרתי לארגוני הנכים: בואו נמפה בדיוק את הכשלים העיקריים שאתם רואים היום. ועדות רפואיות, אתם רוצים להוציא אותן, הקמת רשות עצמאית? בבקשה, לא מתנגדים, בואו נראה מי מוכן לקחת על עצמו את הוועדות הרפואיות. יגיד לכם מוץ מטלון שנכי צה"ל מתחננים שוועדות רפואיות יצאו ממשרד הביטחון, הם רוצים שהן יהיו בביטוח לאומי. לכן, כל אחד והאמת שלו.
אני קשוב מאוד מאוד, כי יש נכים שנמצאים במצב של עוני ורעב והבעיה העיקרית היא קשב. ביום ראשון הממשלה קיימה דיון על מדיניות הקצאת המים במדינת ישראל, מסמך מדיניות. לתדהמתי אני רואה שם שבסעיף 7 כתוב שלא תינתנה הנחות לקבוצות מיוחדות. אמרתי: סליחה, מה זה? מה, לא יינתנו הנחות לנכים? לא. יקבלו את זה בצורה אחרת.
שלמה מולה (קדימה):
היתה לי הצעת חוק שהצבעת – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
ולכן אני הצבעתי, הייתי היחידי שהצביע נגד. למה? כי אין קשב באמת למצוקות הנכים, כמו שאין קשב להרבה בעיות אחרות. לכן צריך לאפיין בדיוק מהו הצורך. אני יכול לומר שבנושא הנחות בחשמל לנכים יש התקדמות וגם בדברים אחרים יש התקדמות, אבל אי-אפשר כל היום לבוא ולומר: תן הכול. ומי שחושב שאפשר להעלות קצבת נכות אוטומטית, לשכר הממוצע במשק – בבקשה, נחתוך מהאברכים, אין בעיה, אולי הגיע הזמן. אבל אל תמציאו דברים שאין. צריך ללכת למטרות ריאליות, וכשיהיו מטרות ריאליות – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אולי מהקולנוע, מהקולנוע.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
שיהיו ריאליות. הקולנוע הוא לא פחות חשוב. תרבות ורוח – זה לא פחות חשוב.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אברכים זה גם חשוב ונכים זה – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
כל דבר חשוב, וגם לשלם 7 מיליון ליישוב היהודי בחברון זה חשוב, על 700 איש.
שלמה מולה (קדימה):
הוא אמר: תשתיות ביהודה ושומרון.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
על 700 איש 7 מיליון. אני יודע מה הייתי עושה עם 7 המיליון האלה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
לכן, לכל אחד יש הכאב שלו. תשמע, לכל אחד יש הכאב שלו, בן-ארי. כל אחד יש לו הכאב שלו.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
לא, לא. כבוד השר, חבר הכנסת בן-ארי יש לו הצעה אחרת.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
אז בבקשה.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
לא, לא עכשיו, אחרי שתסיים.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
כל אחד יש לו הכאב שלו, ואף אחד לא יגיד שהשני פחות טוב ממנו.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אף אחד לא אמר – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
זה הכול, זה כל מה שאני טוען. בסל הכולל צריך לראות מהי המטרה הריאלית, לאפיין יעד ריאלי. ולכן, הוועדה שכוננתי לילדים נכים זה יעד ריאלי, שצריך לעבוד עליו בצורה נכונה. והנחות זה גם יעד ריאלי, ושיפור הנושא של ועדות רפואיות – יעד ריאלי. וגם עדכון קצבאות – איפה שיש שחיקה – בשר"מ ובניידות. צריך לבנות את זה, ואני מקווה שצוות העבודה יביא את התוצאה.
שמחתי שראש הממשלה נענה לפנייתו של מומו נקוה, והודיע שתהיה פגישה של ראש הממשלה, שר האוצר ואנוכי, ואני אשמח להשתתף בפגישה הזאת ולהציג את הנתונים. תודה רבה.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
אני מודה לך, כבוד השר. אין ספק גם, כמי שזכתה לעבוד אתך בממשלה הקודמת, שאתה אחד מהשרים הביצועיים שבאמת לוקח את כל הסוגיה של הטיפול בכל אותן שכבות חלשות, ואני אוסיף ואומר אף מסכנות, ולא כל אחד מאתנו רואה לנכון לעסוק בעבודה כל כך סיזיפית וכל כך קשה, וכל כך, לעתים, גם מעיקה. אין ספק שעוד יש הרבה מה לעשות, אבל אתה עושה ופועל לא מעט.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
יפה, תודה.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
מה השר מציע?
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
אני חושב – להעביר את זה לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת; אין לי בעיה אם אתם רוצים.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
אוקיי, אז אתה יכול לשבת במקומך. אנחנו נשמע דקה הצעה אחרת מחבר הכנסת מיכאל בן-ארי.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
ואז אני צריך להגיב?
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
לא, לא.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
קודם כול, אני רוצה להגיד סוג של הסתייגות. גם השר – מי זה היה קודם? סגן השר מתן וילנאי וגם שר הרווחה הרצוג הזכירו את העניין של האברכים. זה הפך להיות כל כך פופולרי, וסתם, סתם.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
אני לא נגד חרדים אף פעם.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
סתם. בוא ניגש ונעסוק בעניינים. דיברנו על רון ארד, הוא הכניס את האברכים. ממש לא לעניין, אבל יערב לו, למי שיש לו חוסר הנימוס הזה.
אני רוצה לדבר בעניין הזה. לא רק חבר הכנסת מולה ואני, גם מוץ מטלון, ואני משער שגם חברי כנסת אחרים היו שם. אחד הדברים הכואבים – ויש כל הנושא הזה של נכות, המוגבלות, הוא כאב מאוד מאוד גדול איך שרואים אותו; אבל יש בתוך זה מגזר של משפחה של ילד נכה, שהופכת להיות מושבתת, הופכת להיות משפחה מוגבלת, וזה כאב מאוד מאוד גדול, שלא פוגע באחד אלא במעגל הרבה יותר גדול.
אני סומך, אני מקבל גם את הדברים שאמרה היושבת-ראש על השר. מהמפגשים שהיו לי אתו אני יודע שמדובר בעבודה מקצועית, ואני משער שהדברים יהיו. מה שאני רוצה לפנות כאן, מה שאני מכיר בקהילות רבות, יש מקום גם לקהילה בחיזוק המשפחות האלה ותמיכה במשפחות האלה, שהכוח שלהן יהיה כמו של כל משפחה אחרת בחלוקת הנטל. אני מכיר את זה במקומות שבהם יש קהילות, שיש חלוקה בלקיחת הילדים וכו', אבל זה דבר שצריך להיות מעודד גם כן על-ידי משרד הרווחה בצורות כאלה ואחרות, ותשומת לב, להפוך את הקהילה לחלק מתוכנית הרווחה של מדינת ישראל.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
תודה. תודה רבה לך, חבר הכנסת בן-ארי.
חברי חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצבעה. בעד, זה בעד הצעתו של השר להעביר את הנושא לוועדה, נגד זה להסיר מסדר-היום.
אורי מקלב (יהדות התורה):
יש כאן הצעה לוועדת הכספים.
נסים זאב (ש"ס):
ועדת הכספים.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
ועדת העבודה והרווחה.
נסים זאב (ש"ס):
אני ביקשתי הצעה אחרת, ועדת הכספים.
הצבעה מס' 13
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 7
בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה.
היו"ר רוחמה אברהם-בלילא:
שבעה בעד, לא היו מתנגדים, לא היו נמנעים. לפיכך, אני קובעת שיועבר הדיון לאחת מן הוועדות בכנסת. הוצע כאן על-ידי שר הרווחה והשירותים החברתיים שזה יידון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, וחבר הכנסת נסים זאב הציע שהנושא יועבר לדיון בוועדת הכספים. לפיכך, ועדת הכנסת תכריע בסוגיה.