קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
מסורבי העלייה מברית-המועצות לשעבר
היו"ר ראובן ריבלין:
אדוני השר יולי אדלשטיין, השר לתפוצות, וגברתי חברת הכנסת ליה שמטוב, יושבת-ראש ועדת העלייה, היום התקיים כאן במשכן, ביוזמתה של חברת הכנסת ליה שמטוב, אירוע הוקרה ייחודי ומרשים לכבודם של מסורבי העלייה לשעבר, וביניהם השר יולי אדלשטיין, אשר בשנות ה-70 של המאה הקודמת חיו כאן במה שנקרא: יציאת מצרים המודרנית. רוב הציבור וכולם היו עוקבים וחרדים, ונמצאים יחד עם אותם מסורבי עלייה בברית-המועצות, אשר הפכו את מאבקם לסמל.
היום אנחנו מקיימים כאן, במליאת הכנסת, הצעות לסדר הנוגעות לנושאים אשר בהם נתכנסנו היום באולם האודיטוריום – הצעות לסדר-היום מס' 3992, 4084 ו-4085 בנושא: מסורבי העלייה מברית-המועצות לשעבר. אני מזמין את ראשונת הדוברים, חברת הכנסת ליה שמטוב. ישיב על הדברים השר יולי אדלשטיין. אנחנו אחר כך נמשיך בסדר-היום. אברהם מיכאלי ושלמה מולה גם הם יעלו וידברו. לאחר דבריה של ליה שמטוב, אשר אינה מוגבלת בזמן, יוכלו חבר הכנסת מיכאלי וחבר הכנסת מולה להוסיף – – –
חיים אורון (מרצ):
לפי סדר-היום שפה צריכה להיות שעת שאלות לשר העבודה והרווחה.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא. נדמה לי שסדר-היום המתוקן הוא: הודעה למזכירה, נאומים בני דקה, הצעות רגילות לסדר-היום ושעת שאלות לשר הרווחה והשירותים החברתיים. הרי השר יודע בדיוק – אנחנו מציינים את היום ועוברים, תחת שרביטו הנאמן של סגן יושב-ראש הכנסת אחמד טיבי, לענות על השאלות לשר העבודה והרווחה, והוא גם ירצה בפניכם את נושא הבטיחות בדרכים. גברתי, בבקשה.
ליה שמטוב (ישראל ביתנו):
כבוד היושב-ראש, השר יולי אדלשטיין, חברי חברי הכנסת, מסורבי העלייה ופעילי העלייה מהארץ ומחוץ-לארץ, נעמי שמר כתבה לאסירת ציון אידה נודל: "מה שלומך, אחות, הבוקר, מה שלומך אחות / מזג האוויר הזה מזכיר לי נשכחות / טוב שהחלון פתוח, יש לשמור על קור הרוח ועל הכוחות. // אין הרבה סיבות לשמוח, בא יותר לבכות / אין כמעט לאן לברוח, יש עוד לחכות / יד נעלמה כונסת, גם את פירורי החסד, גם את המכות. // מה שלומך, אחות, הבוקר, מה חדש אצלך / איך על סביבותיו הרוח שוב סובב הולך / תיכף יתגלו שמים אל תסתירי את פנייך אל יחדל קולך."
מדינת ישראל מאז ומתמיד התייחסה בכבוד הראוי לאסירי ציון, אך השאירה בצד קבוצה של יהודים ציונים, שאומנם לא ישבו בבית-סוהר אך תרמו רבות לפעילות הציונית בברית-המועצות. היום כנסת ישראל, לראשונה בתולדותיה, מקיימת יום מיוחד ומצדיעה לקבוצה מכובדת של אנשים שאותם אנחנו מכנים "מסורבי עלייה" או בשפה פשוטה "סירובניקים".
לא במקרה נבחר התאריך 2 בנובמבר לציון האירוע בכנסת. כמו שחברי הכנסת כבר ציינו פה, בתאריך זה, כידוע, נחתמה הצהרת בלפור, שבה ארתור ג'יימס בלפור, בפנייה ללורד רוטשילד, כתב: "לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות – – – ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו". הצהרה זו היתה למעשה הצעד הראשון בדרך להקמתה של מדינת ישראל – המדינה היהודית והדמוקרטית והחלום של כל היהודים הציונים, בינם גם יהודי ברית-המועצות.
חשוב לציין ולהזכיר שלהבדיל מהיהודים אשר חיו בעולם המערבי, החופשי, יהודי ברית-המועצות היו כמעט מנותקים מהמציאות וממה שהתרחש מעבר לחומות הברזל. עם פרוץ מלחמת ששת הימים התגבר רצונם של יהודי ברית-המועצות לעלות לישראל, והחלו לקום התארגנויות ספוראדיות, שהשתלבו בסופו של יום לגל הראשון והמשמעותי של בקשות יהודים לעלות למדינת ישראל. בסתיו 1969 חל מפנה במדיניות ישראל בכל הנוגע לפעילות הפומבית למען יהודי ברית-המועצות, כאשר ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הביאה לידיעת הכנסת והציבור בארץ ובחוץ-לארץ את תוכן העצומה ששלחו 18 משפחות יהודיות מגרוזיה. היתה הרגשה כללית שמדיניות הדיפלומטיה השקטה המתמשכת פשטה את הרגל.
בשנת 1970, בדיוק לפני 40 שנה, התארגנה קבוצת יהודים שמנתה 16 איש בראשות אדוארד קוזנצוב ומרק דימשיץ, לצורך חטיפת מטוס ובריחה לפינלנד ומשם לשבדיה. החטיפה הזאת לא הצליחה, אך משכה תשומת לב רבה גם במערב. החלה פעילות של אנשים רבים, יהודים ולא יהודים, למען זכויות וחופש האדם, שניסו בכל דרך לעזור ולסייע במאבק לשחרור יהודי ברית-המועצות ולעלייתם לישראל. צעד חשוב של ארגון הפעולה הבין-לאומי היה כינוס הוועידה בבריסל בפברואר 1971, בהשתתפות 760 צירים מ-38 מדיניות, אשר ייצגו את כל הקהילות היהודיות החשובות בעולם שפעלו למען יהודי ברית-המועצות.
באותה תקופה, כפי שציינתי, יהודי ברית-המועצות התחילו להגיש בקשות לעלות לישראל, אך רוב הבקשות נתקלו בסירוב. לאחר הגשת הבקשות היו הסירובניקים מפוטרים מעבודתם ונאלצו להתקיים מעבודות מזדמנות. היותם חסרי עבודה גרם לעתים קרובות להעמדתם לדין בעוון טפילות. לפעמים איבדו משפחות שלמות את מקור פרנסתן. על-פי החוק בברית-המועצות, מי שלמד לימודים אקדמיים שוחרר מן השירות הצבאי. הואיל וסירובניקים צעירים סולקו מהלימודים באוניברסיטאות, הם נאלצו להתגייס לצבא, ולאחר השחרור המשיכו להיות בסירוב במשך שנים רבות.
הסירובניקים מצאו את עצמם בבדידות חברתית: ידידים וחברים בעבודה לשעבר התרחקו מהם, אפילו קרובי משפחה לפעמים פחדו מקשר, מתוך חשש למקום עבודתם ולקריירה ומחשש להשפעה רעה על הילדים. אנשים חיו בחוסר ודאות, פחד ורדיפות.
בתקופה הקשה הזאת, כשעשרות אלפי אנשים מסורבי עלייה המתינו ליציאה, גברה החשיבות של העבודה התרבותית. לפופולריות רבה זכו הצגות פורים שהוצג בהן הסיפור המסורתי של מרדכי ואסתר כמעשה הומוריסטי אקטואלי, המראה את חיי היום-יום של מסורבי העלייה, והושם לצחוק המשטר הסובייטי הרודף יהודים. ההצגות האלה עוררו תקווה בלב הצופים שכל אויבי ישראל ייענשו בסופו של דבר.
מאבק זה נמשך אל תוך שנות ה-80. לאורכה של אותה תקופה אפשרו השלטונות הסובייטיים את הגירתם של כ-170,000 יהודים, ובו בזמן הלך וגדל מספר הסירובניקים.
צעד נוסף ומכריע בישראל, שנעשה לאחר התלבטויות רבות, היה הפעלת הפעילים הציונים שעלו מברית-המועצות במסגרת המערכה למען אחיהם אשר טרם זכו לעלות. הדרמה של מסורבי העלייה, שלכאורה נאבקו על עלייתם האישית אך למעשה ניהלו מאבק לאומי רב-חשיבות לעלייתם של כלל יהודי ברית-המועצות, היתה לב-לבו של המאבק. בזכות האנשים האלה, בזכות מאבקם, נפל מסך הברזל והתחיל גל העלייה הגדולה, שהשנה אנחנו מציינים 20 שנה לה ומצדיעים לה.
מדינת ישראל מודה על תרומתה הגדולה של העלייה לכלכלה, למדע ולתרבות, אך לא מכירה עד היום בתרומתם של מסורבי העלייה. סירובניקים אשר התחילו בפעילות ציונית למען מדינת ישראל עוד בהיותם צעירים, הצליחו לעלות לארץ לאחר שנים רבות והגיעו לכאן כבר בגיל מבוגר. הם לא הצליחו לצבור חסכונות, לא פנסיה מכובדת. היום רובם חיים מתחת לקו העוני, וחובתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית לעזור להם להזדקן בכבוד הראוי ולהצדיע למאבקם ולגבורתם.
זה הזמן להודות לכל אותם מסורבי עלייה שבאו היום לכאן, לכנסת ישראל, כיבדו אותנו בנוכחותם ואפשרו לנו לתת להם מעט מהכבוד הראוי להם. אני רוצה גם להודות לכל פעילי העלייה – אלו שגרים בישראל ואלו שהגיעו במיוחד לכנס מחוץ-לארץ – מדינת ישראל מודה לכם ומוקירה את פעילותכם ותרומתכם.
תודה לכל מי שבזכותו ניתן היה לקיים היום את האירוע המיוחד הזה: בראש ובראשונה ליושב-ראש הכנסת חבר הכנסת רובי ריבלין, לגברת מירי יכין, ראש האגף לאירועים וטקסים, לגברת יעל ריצ'ארדס סגניתה, לכל עובדי האגף, לדנה גורדון, מנהלת ועדת העלייה והקליטה, לציפי גלעדי ולדולי שמעוני, למשרדים, לגופים ולעמותות אשר אספו נתונים ואת רשימות המוזמנים, לכל אלה שתמכו כלכלית ותרמו בעשייה למען הצלחתו של האירוע.
תודה מיוחדת לנתן שרנסקי, יושב-ראש הסוכנות, לאלי כהן, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, לאלכסנדר משקביץ, נשיא הקונגרס האירו-אסיאתי, לקרן לזכרו של חבר הכנסת יורי שטרן ולמר מריק שטרן בנו, לגברת נעמי בן-עמי, ראש לשכת הקשר "נתיב".
תודה גדולה למי שהיתה ידי ימיני וריכזה את כל ארגון היום הזה, הגברת טליה אברבוך, לעוזרים הפרלמנטריים אנה מקדונסקי ואריאל שניאור, ולבסוף תודה רבה לכל השרים, ובמיוחד לשר התיירות סטס מיסז'ניקוב, לשר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין, לשרת הקליטה סופה לנדבר, ולכל חברי הכנסת שבזכותם זכו כל המשתתפים לקבל את הכבוד הראוי להם. תודה רבה לכם.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחברת הכנסת ליה שמטוב, יושבת-ראש ועדת העלייה. חבר הכנסת מיכאלי – בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת מולה. כבוד השר אדלשטיין יאמר גם הוא דברים, לאחר מכן נמשיך בסדר-היום, כאשר שר הרווחה – – –
קריאה:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
כן, מיכאלי ומולה מקבלים שלוש דקות.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר אדלשטיין, חברי חברי הכנסת, ראשית כול, אדוני היושב-ראש, אני מודה לך ולכנסת ישראל שייחדה יום מיוחד לנושא כה חשוב, הוקרה למסורבי העלייה ולפעילי העלייה מברית-המועצות לשעבר, ואני חושב, אדוני היושב-ראש, שזה לכבוד הכנסת ולכבודך שאפשרת לקיים יום כזה. ואני מאוד מודה לגברת שמטוב, יושבת-ראש ועדת העלייה והקליטה. לצערנו בימים אלה היא מתחלפת בראשות ועדת העלייה, אבל אני מאמין שהיא תמשיך לעסוק אתנו בוועדת העלייה בנושא החשוב הזה ונמשיך שם בעבודת הקודש שאנחנו משתדלים לעשות שם.
אורחים נכבדים שנמצאים פה בבניין, אני מבין שהם פעילים ומסורבי עלייה מברית-המועצות לשעבר. אדוני היושב-ראש, אותה תקופה בברית-המועצות שיהודים הרימו ראש והחלו להיאבק לצאת מברית-המועצות לשעבר לכיוון ארץ-ישראל, לא היתה תקופה פשוטה. מדובר בדור שהקומוניסטים הרדימו עד כדי כך שניסו להוציא מהם, אדוני היושב-ראש, כל זכר של יהדות, כל זכר של ציפייה לציונות, כל זכר של ציפייה לארץ-ישראל. ואכן, לצערנו, הם כן פגעו במרבית יהודי ברית-המעוצות דאז מבחינת יהדות, מבחינת שמירת תורה ומצוות, ואכן היה קשה מאוד לקיים בברית-המועצות לשעבר תורה ומצוות.
ובאמת באותה תקופה, בסוף שנות ה-60, החלה איזושהי התעוררות של יהודים שהחלו לממש בפועל "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", והחלו לבקש בדרך כזאת או אחרת לצאת משם, מרוסיה לארץ-ישראל. בהתחלה היו באמת יציאות שקטות. בשנת 1967, אדוני היושב-ראש, שלושה רבנים ממשפחת מיכאלשווילי יצאו מקולאשי לכיוון ארץ-ישראל. אדוני היושב-ראש, כל הקהילה חששה שהם לא יגיעו לארץ-ישראל, שהם כנראה יישלחו לסיביר. אבל בסוף הם זכו והגיעו הראשונים, והם היו אלה שהתחילו לשלוח ויזות למשפחות האחרות שנותרו ברחבי ברית-המועצות, ובוודאי גם לשכנים ולקרובים ולמכרים שלהם בגרוזיה.
הזכירו פה מכתב מפורסם של 18 משפחות מגרוזיה, שנשלח בכ"ב באב תשכ"ט, 6 באוגוסט 1969, לנציגנו באו"ם דאז מר יוסף תקוע, ובמכתב הזה הם מבקשים כך: אנו מבקשים ממך גם לנקוט צעדים לשם הפצת המכתב המצורף בין חברות האו"ם וכן למען פרסומו בעיתונות, לרבות הרשימה המלאה של החותמים, על שמותיהם ושמות המשפחה שלהם, ואם יהיה צורך בכך – גם עם הכתובות, כי חלפו ימי הפחד, באה עת המעשים. כי אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי? על זה חתומים, אדוני היושב-ראש, אותם אנשים בשמותיהם המלאים, וזה היה הדבר הכי נועז לעשות באותה תקופה בברית-המועצות – להזדהות בשם עם פרטים מלאים, כי כל אחד יכול היה באותו לילה לא רק להישלח למקומות חשוכים, אלא גם סכנת החיים היתה אמיתית.
היהודים האלה כתבו מכתב, אדוני היושב-ראש, מכתב שבעצם הוקרא פה, אני חושב, מעל בימת כנסת ישראל בזמנו, על-ידי ראש הממשלה דאז גברת גולדה מאיר, זיכרונה לברכה. במכתב הזה היהודים האלה מביעים את התוכן האמיתי של יהדות שנשמרה עדיין, עם כל הדיכוי שהשלטונות הקומוניסטיים ניסו לעשות: אנו – 18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה – מבקשים מכם שתעזרו לנו לצאת לארץ-ישראל. כל אחד מאתנו אשר הוזמן על-ידי קרוב משפחה בישראל קיבל במוסדות המוסמכים של ברית-המועצות את הטפסים הנחוצים ומילא אותם. כל אחד קיבל הבטחות בעל-פה כי לא יונחו מכשולים בדרך ליציאתו. כל אחד, בהמתינו כל יום לקבלת הרשיון, מכר את רכושו והתפטר מעבודתו. אולם חלפו חודשים ארוכים, ואצל רבים שנים, ואילו היציאה לא הותרה עד כה. שלחנו מאות מברקים, מאות מכתבים, הם נעלמו כדמעות בחולות המדבר. אנו שומעים סירובים קצרים בעל-פה, ואין אנו רואים תשובות בכתב. איש אינו מסביר דבר. גורלנו אינו מטריד איש.
אנו – 18 משפחות יהודיות דתיות מגרוזיה – מוצאים לנכון להסביר מדוע אנו רוצים לצאת לישראל. ואז, אדוני, הם מפרטים שלא הסיבה הכלכלית ולא הסיבה הגזעית, אלא – מכאן שלא אפליה גזעית ולא אפליה כלכלית מאלצים אותנו לעזוב את הארץ, ואם כך, מה הסיבה? אלא שתפילותינו קשורות לישראל, משום שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. שכן אנחנו, יהודים דתיים, סבורים שאין לך יהודי בלי אמונה, כשם שאין אמונה בלי מסורת. מה היא אפוא אמונתנו ומסורתנו?
ואז הם מתארים במכתב את כל התלאות – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נא לסיים.
אברהם מיכאלי (ש"ס):
אני מסיים. מתארים את כל התלאות, ובסוף הם אומרים: אנחנו לא 18 משפחות, אנחנו נציגים של הרבה מאוד מיליונים שנלחמו במשך שנים להגיע לארץ-ישראל, ואנחנו מדברים גם בשמם.
אדוני היושב-ראש, אני חושב שמגיעה באמת כל ההוקרה לאותם נחשונים, שפתחו את הדרך, פרצו את החומות. כפי שבני ישראל שיצאו ממצרים ואותו נחשון בן עמינדב קפץ הראשון לים-סוף כדי לקרוע את הים, כך אותם מסורבים, אותם אנשים גיבורים פרצו את חומות ברית-המועצות, ובזכותם אנחנו במדינת ישראל היום יכולים להתגאות בתרומתם. תודה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מאוד מודה לחבר הכנסת מיכאלי. חבר הכנסת שלמה מולה, בבקשה.
זאב בילסקי (קדימה):
גם לסוכנות היהודית שהביאה אותם לפה.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, זה בסדר. יושב-ראש הסוכנות לשעבר, חבר הכנסת בילסקי, יוכל בהזדמנות אחרת להזכיר את זה. זה לא דבר שאנחנו היום מדברים בו ואחר כך נעלים אותו. זה לא רק חלק מההיסטוריה של העם היהודי, זה חלק מהיסטוריה של העולם החופשי.
שלמה מולה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, ראשית, אני רוצה להצטרף לברכות ולתודות לך על כך שאפשרת לקיים את הדיון, ולחברת הכנסת ליה שמטוב, יושבת-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות.
האמת היא שהמדינה שלנו היא מדינה שאפשר להתגאות בה. אפשר להתגאות בה. זאת מדינה שבה מסורבי עלייה, אנשים שישבו בכלא, כמו יולי אדלשטיין, אחרי מאבק עיקש, יכולים להיות שרים, להיות גם חברי הכנסת.
המאבק על העלייה זה בעצם המאבק על חיפוש בית לעם היהודי, לכל יהודי שהיה בגלות, שלא התאפשר לו להיות יהודי בכל מקום. אני יכול להגיד ולהעיד גם על יהודי אתיופיה – כשהיה משטר קומוניסטי לא נתנו ליהודים לצאת. אז חלקנו היינו צריכים לברוח, ללכת אפילו ברגל.
העלייה – לחפש ולהגיע לכאן, לישראל – היא המסר הערכי, הציוני, המוסרי והמסר לחופש; האדם שרוצה לנוע, להגיע לביתו, למולדתו, לישראל. המאבק הזה הוא לא רק על הרצון להגיע, אלא אותם מסורבי עלייה יכולים להיות סמל לרצון של העם היהודי להקים בית בישראל. המאבק הוא על חופש המצפון והדת, ועל כן, אדוני היושב-ראש, אולי אנחנו היום, אחרי שאותם מסורבים קיבלו את החופש שלהם, הגיעו לכאן, התקבצו לנו כאן בישראל, חלקם הם מנהיגי ישראל כאן – מה שחשוב באמת הוא מה יילמד על מה שהם עשו, מה הנוער הישראלי ילמד על אותם אנשים גיבורי עלייה שישבו להם חמש שנים, עשר שנים. על מה ולמה – ישבו בגלל שרצו ללמוד עברית; ישבו כי הם רצו להגיע לירושלים ולישראל; ישבו בכלא, החופש נשלל מהם בגלל הרצון פשוט ללכת לבית-כנסת ולהתפלל.
אני חושב שדווקא ציון יום זה יראה לכולנו ולבני הנוער שהציונות עוד לא מתה, הציונות מתחדשת. ולכן אולי זאת דווקא הזדמנות טובה, אדוני השר, שגם משרד החינוך וגם תנועות הנוער ילמדו את סיפוריהם של גיבורי העלייה, שהם באמת המצפן הציוני של כולנו, שכולנו יכולים להיות גאים בהם. לא רק שנלמד על גבורתם, אולי גם המדינה, באמת, כפי שידידתנו חברת הכנסת סולודקין אמרה, תסייע להם גם במעט – מה שאפשר לעשות שהמדינה תושיט יד, אולי יקבלו יותר פנסיה, יקבלו פיצויים. תאמין לי, המדינה שלנו יכולה גם לעשות זאת. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת מולה. כבוד השר יולי אדלשטיין. ועד שיעלה לבמה, נזכור כולנו את חברנו יורי שטרן, זיכרונו לברכה, אשר גם הוא היה בין הלוחמים ובין המשלמים על לחימתו למען עלייתו לארץ-ישראל, עלייתו למדינת ישראל, כאחד האנשים שהיו בראש מערכת הסירובניקים, כמו השר אשר עלה הרגע לבמה, השר יולי אדלשטיין, שר התפוצות וההסברה. אדוני.
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
תודה.
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני בוודאי מצטרף לברכות לחברת הכנסת ליה שמטוב, לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ולכל אלה שהשתתפו באירועים, וגם לך, אדוני היושב-ראש, על כך שבאמת טרחו והזמינו, ועובדה שכנראה אופי היום הזה מוכיח שהיוזמה הזאת היתה נחוצה. כי אם טרחו האנשים וטסו מעבר לאוקיינוס על מנת לראות ולהתחבק עם חברים למאבק, אני חושב שזה מעיד על כך שהיוזמה הזאת היתה מאוד מאוד במקום.
ציינו כבר כמה מן הדוברים, אדוני היושב-ראש, גם בנאומים בני דקה אבל גם עכשיו, חברת הכנסת שמטוב ציינה בדבריה שהיום הוא יום ציון הצהרת בלפור. אני חייב להודות, ואני מניח שמאות חברים שהיו כאן במשכן ידעו גם כן, שבאותם ימים שהגשנו בקשה לעלות לישראל והיו שואלים אותנו באיזה טריוויה: מה מסמל השבוע הראשון של נובמבר עבורכם? אני מניח שאף אחד לא היה אומר "הצהרת בלפור". היינו אומרים: המהפכה, המהפכה הבולשביקית. אם נחשוב על זה, לפני 97 שנים, באותם עיתונים בימים ההם בזמן הזה היה כתוב גם על הצהרת בלפור והשלכותיה וגם על המהפכה הבולשביקית. אני לא שמח שמחה לאיד אף פעם, אבל אני מניח שברור מי ניצח וברור אילו כותרות הן נחלת הארכיונים ואילו כותרות הן אידיאולוגיה חיה ומדינה חיה בימים אלה, ואני חושב שחשוב לציין את זה, כי המאבק הזה, כפי שדיברו היום רבים, לכאורה נראה מאבק אבוד.
הרי ה"ילדודס" האלה, בני 19 ו-20, שקמו מול משטר שידע להכריע מיליונים, ואותן 18 משפחות מגרוזיה שציין אותן חבר הכנסת מיכאלי, שכתבו מכתב לחוץ-לארץ, לשגריר ישראל, השגריר תקוע, עם השמות והכתובות, זה מעשה שרוב אזרחי ברית-המועצות לא העזו לעשות, אפילו בצורה של מכתב לחוץ-לארץ בכלל. נקודה. עכשיו, אתה חושב על זה במושגים – כמו שאומרים הילדים שלנו: זה לא כוחות.
והמאבק הזה הוכרע. אני חושב שהוא הוכרע הודות לאותן תופעות שגם נדונו היום. מיליונים קמו ברחבי העולם והצטרפו למאבק הזה גם בלי להיות קשורים בכלל ליהדות ברית-המועצות, בלי לדעת בכלל מלה ברוסית ובלי שדרכו אי-פעם על אדמת ברית-המועצות לשעבר. אבל הבינו במה מדובר, יהודים ולא יהודים, והובילו את המאבק הזה ברחבי העולם.
דיברנו היום – אפרופו אתגרים, אני חושב שזה אתגר גם לאקדמיה הישראלית, לחוקרים הצעירים – דיברנו על שני דברים: מה הקשר בין מאבק מסורבי העלייה ואסירי ציון לבין גל העלייה של מיליון איש, שהגיע לארץ במשך 20 השנים האחרונות. אנחנו נוהגים לומר: בוודאי, אנחנו גרמנו לפתיחת שערי ברית-המועצות ולגל העלייה, במעין מחמאה עצמית. אבל אני חושב, אדוני היושב-ראש, בנימה קצת יותר רצינית, כדאי לחקור את הנושא הזה ואת יחסי הגומלין בין השניים. ברור שיש יחסי גומלין, ברור שיש קשר, אבל זה נושא מרתק, כמו גם נושא המאבק הזה ונפילת חומת הברזל, ואולי שינוי עולמי שחל, ואנחנו כולם עדים לו. אנחנו חיים בעולם אחר.
היו"ר ראובן ריבלין:
השר אדלשטיין, אני מוכרח לומר לך, אנחנו בני הארץ הזו וחווינו את החוויות. נדמה לי שהיום – זה סמל: אז היה אנטולי, לימים נתן, היום שבו עבר את הגשר נתן שרנסקי היה בבחינת מהפכה בעולם כולו לגבי הלחימה לחופש, ולא רק הנושא – – –
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
מאה אחוז. לכן אני אומר, אלה נושאים שחשוב לבדוק אותם וחשוב לחקור אותם, וזה מביא אותי לעוד נקודה שהעלו כמה חברים, וגם אותה אגיד באופן אישי. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, לא נעים להעיד על עצמי, אבל זה נוגע לכל מאות האנשים שהיו כאן: אני זוכר שלאחר שעליתי לארץ הזמינו אותי להרבה מוסדות חינוך כדי לספר על המאבק ועל השנים כמסורב עלייה ועל השנים בכלא.
אני אקח דוגמה: אתה נכנס לישיבת הסדר, מתקבצים 200 בחורים, רוקדים מסביבך, נושאים אותך על כתפיים, מאוד מרגש, תמיד דמעות. לפני שנתיים, שלוש, הוזמנתי לדבר בישיבת הסדר בירושלים, בחנוכה, כדי לספר על המאבקים, חנוכה – חופש. הגעתי, הסתכלתי על החבר'ה וטוב שהבנתי מה אני צריך לעשות. פתחתי בסגנון של: היה היתה פעם מדינה, קראו לה ברית-המועצות, אתם בוודאי לא יודעים, אבל עכשיו אני אספר לכם שהיתה מדינה כזו.
אני אומר את זה עם חיוך, אבל חבל, כפי שכולנו אמרנו, שהפרקים האלה בהיסטוריה היהודית ייעלמו. לא חבל כי לא נצדיע מספיק לאנשים הנפלאים שהיו כאן – זה חבל בשל עצמו; אבל חבל כי זה פרק מאוד מפואר בהיסטוריה. חבל, כי אפשר ללמוד מזה הרבה.
חבל, אדוני היושב-ראש, שבבית הזה, שאתה כל הזמן נלחם על כבודו והוא כל כך חשוב לך, אנחנו שוכחים שהיו ימים שהלכו ביחד חבר מפ"ם וחבר שאז נחשב לימין הקיצוני. אני אתן לכם דוגמה אישית. עליתי לארץ, מישהו נתן לי תמונה מן העיתון ואמר לי: אתה לא תבין, אתה לא מכיר את המציאות שלנו. תראה, זאת חייקה גרוסמן – זיכרונה לברכה, צריך להוסיף – וזה חיים דרוקמן, ייבדל לחיים ארוכים. אתה רואה, הם הולכים יד ביד בהפגנה למען השחרור שלך. היו ימים בכנסת הזו, שהיא ידעה להתאחד ולהיאבק למען העניין.
היו"ר ראובן ריבלין:
גם דרוקמן, ייבדל לחיים ארוכים, וגם גרוסמן היו אנשים מאוד מאמינים, כל אחד מאמין בעניין שלו.
שר ההסברה והתפוצות יולי יואל אדלשטיין:
לכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, לדעתי זה אתגר, ולא רק, כפי שאמרתי, אתגר היסטורי, אלא לראות מה יכול עם ישראל לעשות כשהוא מאוחד למען מטרה טובה. זה אתגר למשרד החינוך. אני לא מציע כאן שאנחנו בכנסת – אני כרגע בממשלה, לא חשוב, כמו שאמרת, הגלגל מסתובב – אני לא מציע שנחוקק דברים בכנסת. אנחנו יודעים שמשרד החינוך כמעט אוטומטית מתנגד תמיד לכל חקיקה שבאה מהכנסת לגבי תכנים, לגבי תוכנית הלימודים. אבל זה אתגר למערכת החינוך בישראל שהפרק הזה יהיה בלתי נפרד מתוכניות הלימודים.
דבר אחרון שאני אגיד, גם בתגובה לדברים של חברתי חברת הכנסת סולודקין וגם של אחרים: אכן אני בין הצעירים. ראית, אדוני היושב-ראש, שחלק גדול ממש לא צעירים, בלי לפגוע באף אחד. ומה שאולי לא ידעת, כשראינו קטעים מהסרט "רפיוזניק" באודיטוריום, שחלק מגדול מהאנשים שמתראיינים בסרט הזה כבר לא אתנו. לא פרופסור לרנר, שהתראיין שם, ולא נוספים, הם כבר לא אתנו.
דקה לפני שמאוחר מדי, כפי שאנחנו נוהגים לומר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל בסיפור אחר של ניצולי השואה, כל עוד זה לא מאוחר מדי, כדאי ביחד, לממשלה ולכנסת, לחשוב על כמה דברים בסיסיים שצוינו כאן לגבי – גם, לא נתבייש, קצת עזרה חומרית לאותם אנשים שהקדישו עשרות שנים מהחיים שלהם לעבודה, שבגינה היום, בעולם מתוקן יותר, שליח של המדינה או הסוכנות מקבל על זה משכורת, דירה, לימודים לילדים שלו וכן הלאה. אני חושב שהם הקדישו את זה לא על מנת לקבל פרס, אבל חובתנו לדאוג גם לאיזשהו תגמול.
לכן אני מציע, אדוני היושב-ראש – אם הכנסת תרצה להמשיך בדיונים בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות או המליאה, הממשלה בוודאי לא תתנגד לכך. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה, ובאותו פרק שבוודאי יילמד בבתי-הספר נזכיר גם את עבודתו של הנשיא השישי של מדינת ישראל, בפעילותו ומאבקו למען יהדות ברית-המועצות.
רבותי, תם נושא זה ואנחנו ממשיכים בסדר-היום. אני מבקש מכבוד סגן יושב-ראש הכנסת אחמד טיבי להחליף אותי.