קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
ציון היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים
היו"ר אחמד טיבי:
אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום בנושא ציון היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים, שמספרן 4087, 3907, 4007, 4067, 4074 ו-4077. למרות שחבר הכנסת מוחמד ברכה הוא ראשון המציעים בסדר-היום – 3907, נאמר לי על-ידי סגן המזכיר שחבר הכנסת חמד עמאר יזם את הדיון, ולכן, ברשותך, הוא ידבר לפניך, אף-על-פי שאתה ראשון המציעים. בבקשה. חמש דקות.
חמד עמאר (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, אתמול ציינו את יום המחויבות הלאומית לבטיחות בדרכים בכנס מיוחד בכנסת, בוועדות השונות, וגם השר השתתף בכנס. בוועדת הכלכלה הכנו הצעת חוק של הגדרת שיכור – כמות אלכוהול בדם – שבה כמעט אפס אלכוהול לנהגים מקצועיים, לנהגים צעירים עד גיל 24 ולנהגים חדשים. אני מקווה שנצליח להעביר אותה בקריאה השנייה והשלישית בקרוב מאוד בכנסת. אולי נחסוך בחיי אדם.
אדוני השר, אני חושב שאנחנו צריכים להתמקד בכמה נקודות במלחמה בתאונות הדרכים. הנקודה הראשונה זה החינוך. חינוך והסברה – זה הולך ביחד. כשאני מדבר על חינוך, אני מדבר על חינוך תעבורתי בבתי-הספר, שהשנה היתה אתו בעיה, בעיה תקציבית. אני הבנתי שזה נפתר. אני מקווה שהחינוך התעבורתי יתחיל בגנים. בגן-הילדים יתחיל חינוך תעבורתי וימשיך הלאה.
נקודה שנייה, בחינוך בבתי-ספר – לעשות בדיקה יסודית לבתי-ספר לנהיגה. האם התיאוריה שהיום כל אחד יכול ללמוד בבית ולבוא ולעשות מבחן תיאוריה – האם זה מצליח? האם אנחנו צריכים לשנות את זה? האם מי שצריך לעבור תיאוריה צריך קודם כול לעבור קורס מסוים ואחרי זה לגשת לתיאוריה?
נקודה שנייה, בהדרכה בבתי-ספר – האם לוקחים בחשבון נהיגה בלילה? האם לוקחים בחשבון נהיגה בתנאים קשים? כל אחד היום – רובנו למדנו נהיגה. אם למדנו בחורף, למדנו לנהוג בגשם, אם לא למדנו בחורף, אנחנו לא התרגלנו לתנאי גשם. גם לא זכור לי שעשיתי שיעור נהיגה אחד בלילה. כל השיעורים, עושים אותם ביום. לכן, אדוני השר, אני חושב שגם בלימודי נהיגה בתנאים האלה צריך לבוא ולעשות בדק בית ולשנות את השיטה של לימודי הנהיגה.
הנושא השני שאני רוצה לדבר עליו הוא נושא חשוב – תחבורה ציבורית. אנחנו מפתחים כבישים – ואני מברך אותך על העבודה הטובה שאתה עושה – ואנחנו רואים שיש התקדמות בתשתיות. אבל כמה שנתקדם בתשתיות, גם המכוניות – אם היום יש מיליון וחצי מכוניות, בעוד עשר שנים יהיו 2 מיליון, ואז אנחנו צריכים גם לפתח עוד ועוד תשתיות. צריך לפתח את התשתיות, אבל אנחנו צריכים להדביק את העולם המודרני. באירופה התחבורה הציבורית מפותחת מאוד. בכל מדינות העולם תחבורה ציבורית זה כלי שבן-אדם יוצא מהבית שלו, משאיר את האוטו שלו – רק לחופשות הוא יוצא עם האוטו. לעבודה הוא לא נוסע עם האוטו. הוא יכול לעלות לרכבת, לנסוע שעה וחצי, שעה, ולהגיע למקום העבודה. אם הוא יוצא מהצפון ברכבת, מגיע לתל-אביב, כשהוא מגיע לתל-אביב ברכבת צריך לדאוג לתחבורה בתוך העיר, שתהיה לו אפשרות של ניידות, לאותו נוסע שהחליט לנסוע בתחבורה ציבורית. לכן צריך להשקיע ברכבות לגליל, לאילת, לדרום, לכל מקום; לקשט את המדינה ברכבות ולקשט את המדינה בתחבורה ציבורית ולפתח את התחבורה הציבורית.
אני חייב לנגוע בנושא של התאונות במגזר הערבי, במספר ההרוגים במגזר הערבי, שהוא גדול, הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אתמול דיברנו על זה, וגם אמרת לי את הנתון: 14 תאונות חצר, בתוך הבית, במגזר הערבי. הרשות הלאומית קיימה הסברה במגזר הערבי בנושא הזה לפני שנתיים, אבל לפי הנתונים שקיבלתי, לפני שנתיים הופסק כל נושא ההסברה בערבית ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים – במגזר הערבי. כאן אני קורא לך, אדוני השר, להחזיר את התקציב לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אני יודע שהתקציב קוצץ בשנת 2008. אתה לא אשם בקיצוץ, אבל אתה יכול להחזיר את התקציב. אתה יכול להחזיר את התקציב בגלל חשיבותה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בהסברה, כיחידה מבקרת, מפקחת, כיחידה שיכולה לעזור להוריד את תאונות הדרכים.
אדוני היושב-ראש, יש שלושה או ארבעה יישובים במגזר הדרוזי שיש בהם כביש חוצה. כביש חוצה זה אומר שהכביש בסמכותה של החברה הלאומית לדרכים – מע"צ – בטיפול בכבישים. זה עוספיא-דאליה, זה מע'אר וזה פקיעין. אם אנחנו נלך ונראה את הכבישים ואת רמת הבטיחות בכבישים האלה, אנחנו נראה שצריך לבוא ולהשקיע. רמת הבטיחות של כבישים של מע"צ היא הרבה הרבה הרבה יותר גבוהה מרמת הבטיחות בארבעת היישובים האלה. לכן אני קורא לך, אדוני השר, להשקיע בארבעת הכבישים האלה, חוצי-היישובים, ובכך להוריד את תאונות הדרכים. תודה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה. חבר הכנסת מוחמד ברכה. חבר הכנסת חרמש, אתה אומנם יושב במקום הנכון שלך מבחינת הצעות חוק לאחרונה, אבל אל תפריע.
שי חרמש (קדימה):
אני עדיין רואה את עצמי כאיש שמאל, ואני מבקש שזה ייכנס לפרוטוקול.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, כנסת נכבדה, הכנסת יכולה לאמץ לעצמה יום, לדקלם בו דברים על בטיחות בדרכים – אני אומר את זה בלא מעט ציניות – ובאותו זמן, אם תקרה תאונה מחרידה, אז מייד מגישים הצעות לסדר-היום, באים ומדברים על העניין הזה, כפי שיש כל מיני דברים, כמו למשל דוח העוני. מדברים על זה כמו שמדברים על מזג האוויר, ואז מדברים על הבטיחות בדרכים וכו' וכו'. פעם היתה בכנסת ועדת משנה למלחמה בתאונות דרכים.
השר מיכאל איתן:
בראשות לין.
מוחמד ברכה (חד"ש):
כן, בראשות לין, ואחר כך היה חבר כנסת מהמפד"ל.
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
היום לין הוא יושב-ראש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.
מוחמד ברכה (חד"ש):
כן. היתה אפילו ועדת חקירה פרלמנטרית, אדוני השר, לחקר תאונות הדרכים והסיבות והמלחמה בתאונות הדרכים, והיא הגישה דוח מסכם, דוח ביניים, נדמה לי ב-2003. בקדנציה של – אני לא זוכר איזו כנסת מבחינה מספרית. בכנסת שאחריה זה הופסק. אני חושב שהגיע הזמן שהכנסת – ואני מפנה את זה לנשיאות הכנסת וליושב-ראש: לא מספיק לחכות ליום מסוים כדי לדבר על העניינים האלה. אני חושב שהנושא הזה צריך לעמוד על סדר-יומה של הכנסת. היתה ועדת משנה של ועדת הכלכלה. אני חושב שיש מקום שהדבר הזה יחזור. באותה מידה שיש ועדה למלחמה בסמים ובאלכוהול, שגם הם גובים קורבנות ואנשים פגועים ומחלות, והיא עובדת בתיאום עם הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, יש מקום שמול הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים תהיה גם ועדת משנה שתלווה את העבודה הזאת לאורך כל השנה. אני יודע שזה לא ועדת חוץ וביטחון ולא ועדת הכספים ואפילו לא ועדת החינוך, אבל חשוב שהכנסת תיטול את היוזמה ותעשה את מה שמוטל עליה.
בעניין התאונות, יש כבר מושג בישראל, והוא קיים אפילו במקומות אחרים: כבישי מוות. למרבה הצער, כבישי המוות נמצאים בעיקר ביישובים הערביים או סמוך ליישובים הערביים. למען ההגינות אני רוצה להגיד שאנחנו עדים בתקופה האחרונה לתנופת בנייה של הרחבת כבישים ושל מחלפים וכו' וכו', וזה מצוין. אני מקווה שבתום העבודות ייווצר מצב חדש, מצב טוב, אבל זה עדיין לא מבטל את המספרים האיומים. האוכלוסייה הערבית היום מהווה 17.5% מכלל האוכלוסייה, אבל 28% מכלל הנפגעים ב-2009 היו ערבים – 27.5% מכלל ההרוגים בשנת 2009; כמעט 33% מכלל ההרוגים הולכי הרגל בשנת 2009 היו ערבים. בדוח של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים נראה שישראל במצב טוב מבחינת הממוצע של ההרוגים – אף פעם זה לא טוב – במצב סביר לעומת מקומות אחרים.
משה מטלון (ישראל ביתנו):
פחות רע.
מוחמד ברכה (חד"ש):
למשל, בישראל יש 5.8 הרוגים על כל 100,000 תושבים בשנה. בארצות-הברית, למשל, יש 12.3 הרוגים בשנה, ובהולנד – 4.1 הרוגים לכל 100,000 תושבים. אם אנחנו נעשה את הנתון של 5.8 של ערבים ויהודים, מסתבר שהיהודים הם מתחת להולנד, שזה נמוך, אבל הערבים הם אמריקנים בעניין הזה, משום מה. זאת אומרת, בציבור היהודי 4 הרוגים מתוך 100,000, ו-11 הרוגים מתוך 100,000 כשמדובר באוכלוסייה הערבית.
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
השנה העלייה בקרב היהודים יותר גדולה מאשר בקרב הערבים.
מוחמד ברכה (חד"ש):
כל עלייה היא מקוממת. אני לא רוצה להתנחם, באמת, שהדיפרנציאציה היא כזאת וכזאת. אני הייתי רוצה, כמו כולנו – לפחות בעניין הזה צריך להיות קונסנזוס שלא היינו רוצים לראות את המחזות האלה של תאונות דרכים, על אחת כמה וכמה בשבילי אישית, שזה גם נושא שקרוב אלי ולמשפחה שלי.
אדוני היושב-ראש, אני לא ממעיט מהגורם האנושי, אבל יש גם סיבות אחרות. 70% מכוח העבודה במגזר הערבי עובד מחוץ ליישובים ונוסע עשרות קילומטרים מדי יום. זו בעצם חשיפה אוטומטית. זאת אומרת, הגורם האנושי קיים אצל יהודים, אצל ערבים, אצל כולם. התשתיות – בסדר, התשתיות הן רעועות יותר ביישובים הערביים. אבל בנוסף לזה, זמינות של מקום עבודה, הזמן הממוצע שאתה נמצא כאזרח על הכביש. האזרח הערבי, כדי להשיג את פרנסתו – 70% מכוח העבודה באוכלוסייה הערבית צריך לנסוע מדי יום עשרות קילומטרים על מנת להשיג את העבודה, לעומת רוב הציבור היהודי שמוצא את עבודתו ופרנסתו ביישובים שלו.
יש גם סיבה חברתית אחרת, שהיהודי, קל לו לעבור מתל-אביב לכרמיאל אם מקום עבודתו בכרמיאל, והערבי, אם הוא חי בנצרת ויש לו מקום עבודה בתל-אביב, הוא ימשיך לגור בנצרת ולא יעתיק את מקום מגוריו. זה סיפור אחר, זה סיפור שקשור בקשר עם המולדת. זה משהו אחר.
בכל אופן, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני חושב שהגיע הזמן. אתמול היה דיון על מערכת החינוך והכשלים שלה, ואם מתגברים על הכשל החינוכי בקרב הציבור הערבי, כל הממוצע הארצי במדינת ישראל יעלה ואנחנו נתקבל כחברים לגיטימיים ב-OECD, אותו דבר כנראה גם לגבי תאונות דרכים. צריך טיפול מיוחד בתשתיות, בזמינות מקומות עבודה בקרב הציבור הערבי, על מנת להילחם בתאונות דרכים, ואז זה יתרום גם לממוצע הכלל-ארצי. תודה רבה.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה, אדוני. חבר הכנסת גאלב מג'אדלה, בבקשה. חמש דקות. בבקשה.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, אנחנו הצטמצמנו ב-50% בשרים. עמיתי חברי הכנסת, קודמי, חבר הכנסת ברכה וחבר הכנסת עמאר, התייחסו גם לנתונים ופטרו אותי מהמשימה הזו. אבל אני רוצה להתחיל; אומנם אנחנו, אנשי הציבור, לא זוכים לפרגון ולשבחים, לצערי הרב, ואני רוצה להתחיל בזה: מַן לַא יַשְכֻּר אנ-נַאס לַא יַשְכֻּר אללה. תתרגם, כבוד היושב-ראש.
היו"ר אחמד טיבי:
מי שלא מודה לאנשים, לא מודה לאלוהים.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
זה במיוחד לאנשים מאמינים.
נסים זאב (ש"ס):
– – –
היו"ר אחמד טיבי:
תיכף תשמע, תקשיב לו ותשמע. מי שלא מודה לאנשים לא מודה לאלוהים.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
מי שלא יודע להודות, להגיד תודה – זר לך מה שאני אומר? מי שלא יודע להגיד תודה לאדם לא מסוגל להגיד תודה לאלוהים, שאנחנו חייבים לו כל בוקר תודה על שברא אותנו, הביא אותנו לעולם ונתן לנו את כל האמצעים, ובכל זאת מקללים אותו. אתה יודע את זה.
אני רוצה להתחיל בתודות לשר, שר התחבורה שמפתיע את הציבור הערבי, כי לצערנו אנחנו לא יכולים להבדיל בין דעות פוליטיות לבין עשייה. זה כולל סטיגמות כאלה בחברה הישראלית, ושר מהליכוד, ודעותיו גם ידועות, עושה חיל ביישוב הערבי, מנסה לצמצם פערים בתשתיות, בתקציבים, פנים-עירוניות, בצמתים, בכיכרות. אני מברך אותך, כבוד השר, מחזק את ידיך. אתה שר התחבורה של כל אזרחי מדינת ישראל, וכך אתה עושה. יישר כוח.
חברי שקדמו לי אמרו שהתמונה עגומה מאוד. דיברו על תאונות חצר, שזה מאוד מדהים. אם אני רק אספר לכם שמתוך 86%, אצלנו 73%, ביישוב הערבי. אדוני השר, זה נושא רחב, זה בנפשנו, זה חיי אדם. אין יותר מחיי אדם. אפילו כבוד הרב עובדיה אמר: קדושת האדם עולה על קדושת האדמה. אתה זוכר את זה? היתה פסיקה כזאת. קדושת האדם עולה על קדושת האדמה. אין יותר יקר מחיי אדם.
אני חושב שבנושא הזה אנחנו יכולים להמליץ לך, לייעץ לך, לומר את דעתנו המגוונת, כל אחד בראייה שלו, מהציבור שהוא בא ממנו. אבל לדעתי יש לך צוותים ואנשי מקצוע. אגב, אני מכיר את המשרד הזה מאז ד"ר אפרים סנה, שהיה שר התחבורה. יש בו יכולות וכשרונות ואנשים, ואתה מתברך באנשים טובים.
לדעתי, אתה, אדוני השר, צריך להשקיע בהקמת צוות של משימה לאומית, שיילחם באמת מלחמת חורמה בנושא הזה, ולהתחיל בחינוך. אין לנו תרבות נהיגה בישראל. הנהג הישראלי, בחניון רבים על מקום – שולף אקדח; בכביש החוף רבים – שולף אקדח. זה לא קורה באירופה. אנחנו רוצים להיות מדינה מתורבתת, אנחנו שואפים כל הזמן להיות אירופה, אנחנו לא יכולים להיות באירופה – – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
– – –
גאלב מג'אדלה (העבודה):
אתה מתכוון להפריע כל הזמן, חבר הכנסת רותם? זה משהו אישי? אני אף פעם לא מפריע לך, להיפך, אני מקשיב לך גם אם אני לא מסכים אתך. או שזה מתוכנן על-ידי ישראל ביתנו להפריע לי?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
לא קראתי קריאת ביניים, לא עשיתי שום דבר.
גאלב מג'אדלה (העבודה):
לא קריאת ביניים, אנחנו שומעים אותך מכאן, אפילו שמעתי כמה מלים שאמרת, לא לפרסום. אני אומר לכם, חברי חברי הכנסת, אני שותף לביקורת של השר לגבי הנוכחות, אבל זה נושא שכולנו צריכים להתאחד סביבו, זה נושא שכולם צריכים לשלב ידיים כדי להתמודד אתו, זה נושא שאנחנו חייבים לא רק לתת עליו את הדעת אלא גם לשמש דוגמה.
אני אספר לכם סיפור: נסעתי בחוצה-ישראל במהירות 100. עובר אותי טרנזיט עם צוות עובדים, זיהו אותי, מהיישוב שלי. אז מתקשרים אלי, הטלפון שלי ידוע להרבה אנשים. אומרים לי: כבוד השר לשעבר, לא נעים לעבור אותך, אתה נוסע 100, אולי תיסע קצת יותר מהר. אני אומר להם: תודה רבה על העצה, באקה לא בורחת, יש לי זמן, עוד כמה דקות בהפרש ממה שאתם נוסעים, אני אגיע בטוח בשלום.
אנחנו חייבים בעניין הזה לשלב ידיים, לעקור את הבעיה הזו מהשורש. אני מברך את החברים שיזמו את הכנס המוצלח והטוב שהיה אתמול. זה משדר מסרים לאלו שצופים בנו בבית, זה מזכיר לאנשים שצריך להזכיר להם כל רגע את חומרת הבעיה. אני חושב שאנחנו צריכים בנושא הזה לראות שליחות לאומית וציבורית ממדרגה ראשונה. תודה, אדוני היושב-ראש.
היו"ר אחמד טיבי:
תודה רבה, אדוני. אני רק אוסיף שהמשפט הזה שאמר חבר הכנסת מג'אדלה הוא חדית' נבווי, מדברי הנביא מוחמד, והנוסח הוא: לַא יַשְכֻּר אללה מַן לַא יַשְכֻּר אנ-נַאס.
תיקון טעות נוספת: אחד הדוברים, לא רציתי להפסיק אותו, אמר מַחלף, אבל בעברית אומרים מֶחלף, עם סגול מתחת למ"ם. אגב, לאחרונה, אפילו בשלטים התחילו תחת המ"ם לשים סגול, וזה יפה.
קריאה:
לא בשטחי הרשות, שם אמרו למחוק את העברית.
קריאה:
אדוני, מה מסגרת הזמן?
היו"ר אחמד טיבי:
חמש דקות לכל דובר.
רונית תירוש (קדימה):
זה בהמלצה.
היו"ר אחמד טיבי:
עד חמש דקות. חברת הכנסת ציפי חוטובלי. מי אמור להחליף אותי? חבר הכנסת אורי מקלב?
ציפי חוטובלי (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, כבוד שר התחבורה, חברי חברי הכנסת, היום מציינת הכנסת את יום המאבק בתאונות דרכים, יום הבטיחות בדרכים. אדוני השר, כשמדברים על תאונות דרכים, אתה בטח מכיר את זה, מדברים הרבה על סטטיסטיקה, מדברים על מספרים. הסטטיסטיקה היא אכן סטטיסטיקה עגומה וקשה, ולצערנו אנחנו השנה במגמת עלייה של 10% לעומת התאונות שהיו בשנה שעברה.
אבל אני מעדיפה לדבר על האנשים שמאחורי הסטטיסטיקה. אני רוצה לדבר על מספר שלא מתייחסים אליו בדרך כלל; בדרך כלל, כשמדברים על תאונות דרכים, מדברים על כמה הרוגים יש. מדי שנה נפגעים בתאונות דרכים 30,000 איש, שמתוכם 1,740 פצועים קשה.
כשאנחנו מדברים על אדם שפצוע קשה בתאונת דרכים, הדרך להמחיש מה המשמעות של אדם שפצוע קשה בתאונת דרכים עוברת דרך הסיפור הבא: לפני חודש הלכתי לבקר בן של חברים שנפצע קשה ואושפז ב"תל-השומר" במחלקה לשיקום נוער. מבחור צעיר בן 17, שהיה נער מלא שמחת חיים, פעיל, מתנדב, הילד הזה קיבל פגיעת ראש, והוא משותק היום בכל חלקי גופו.
כשאני רואה מה זה עשה למשפחה שלו – אמא שלו עברה ממש פיזית לגור אתו בבית-החולים כדי שהיא תוכל לסעוד אותו ולסייע לו; כשאני רואה מה זה עשה למערכת החיים של נער צעיר שעמד לסיים תיכון, שנת בגרויות, וכמובן ערב גיוס לצה"ל בסוף כיתה י"ב – החיים האלה השתבשו. חיי משפחה שלמה השתבשו. זאת תמונת המצב שכל אדם שנפצע קשה בתאונת דרכים עובר. הערכה משוערת של שיקום במצב כזה היא שלוש שנים.
ומהצד השני, מנגד, עומד הפוגע. הפוגע היה בחור בן 28 עם 19 הרשעות קודמות, אדם שכנראה זהירות בדרכים זה לא הצד החזק שלו, ואין שום קשר מבחינת ענישה בין אותו אדם לבין אותו בחור שנפגע. אפילו פעם אחת אותו אדם שפגע באותו בחור לא יראה אותו, לא יראה את מה שהוא עובר, לא יסתכל לאמא של הנער הזה בעיניים, כי המציאות שבה אנחנו חיים היא מציאות כזאת שרק מי שהורג מועמד לדין. לעומת זאת, מי שפוגע בחבלות חמורות, כולל מצבים קשים של פגיעות ראש ושיתוק מוחלט – מי שמטפל בהם זה חברות הביטוח. סטריליות מוחלטת. החטא ועונשו – אין שום קשר בין השניים.
אני חושבת שאנחנו, כחברה, אם אנחנו באמת רוצים לדבר על החטא והעונש, אין אפשרות אמיתית לגרום לאנשים שהם פזיזים על הכביש ולא מבינים שיש בידיהם כלי נשק ממש, לגרום להם להצטער באופן עמוק ולחזור בתשובה על המעשים שלהם – אם הם לא יהיו מעורבים בהליך השיקום.
התהליך הזה שבו יש נתק מוחלט בין העבירה, בין הנהג הפוגע לבין האנשים שנפגעו פגיעות קשות מאוד – התהליך הזה חייב להיפסק. אנחנו צריכים לחייב – ואם צריך, גם בחקיקה – את אותם אנשים שפגעו וגרמו לפגיעות וחבלות חמורות, אנחנו חייבים לגרום להם להתמודד, להסתכל בעיניים לאנשים שנפגעו, להיות חלק מהמחלקות השיקומיות, לסעוד את אותם אנשים. רק ביום-יום, בהרגשה שהם גדעו באמת חיים שלמים – גדיעת חיים שלמים זה לא רק במוות; גם במצב שבו הפכת אדם בריא לאדם משותק, שהפסקת את זרם החיים של אדם צעיר. כשאנחנו מדברים על שיקום, כשאנחנו מדברים על חינוך, אני חושבת שחלק מהענישה פגומה. כל התהליך שבו הכול מסור לידיהן של חברות הביטוח – הדבר הזה צריך להשתנות.
יש עניין נוסף, אדוני השר, והוא כמובן אותם נהגים מועדים, הנהגים המסוכנים. אנחנו נמצאים היום בשיטת נקודות, שיטה שבה, אתה יודע, אדם צובר נקודות, ובסך נקודות מסוים מורידים אדם מהכביש. יש כמה עבירות שמוכח לחלוטין שהן גורמות, בסדר עדיפות גבוה, לתאונות דרכים: מהירות מופרזת; אי-ציות לתמרור עצור; אנשים שנוהגים תחת שכרות; אנשים שנוהגים בעייפות, שזה מאוד קרוב לתגובות הגופניות של נהיגה תחת שכרות. אם אנחנו לא נייצר רף ענישה גבוה – אתה יודע, אין דומה עבירה מסוימת לעבירה אחרת בעבירות תנועה. יש עבירות שהן עבירות קטלניות: דיבור בטלפון; כל מה שנוגע לשימוש באביזרי תקשורת כאלה ואחרים, שמסיחים דעתו של הנהג.
הדברים האלה הם דברים שעלולים לגרום להרג, ואם אנחנו לא נקבע רף ענישה גבוה ששולל רשיון מאותו אדם – אמרתי לך, נהג צעיר עם 19 הרשעות. לא עבירות תנועה – 19 הרשעות, והוא עדיין נוהג על הכביש, הרשיון לא נשלל ממנו. המסר שהחברה שלנו שולחת הוא שחופש התנועה של אותו נהג הוא בדרגה יותר גבוהה מאשר הזכות של אותו בחור צעיר לחיים ולחיים בריאים.
אני חושבת שאין מנוס מלשלב בין שני הדברים – גם לשלב את אותם נהגים פוגעים במערך השיקום וגם להוריד נהגים מועדים ומסוכנים מהכביש. אני מודה לכם על ההקשבה.
אדוני השר, אני מאחלת לך הצלחה במלחמה בתאונות הדרכים.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחברת הכנסת ציפי חוטובלי. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חברת הכנסת רונית תירוש, אחרונת הדוברים. בבקשה, חבר הכנסת מסעוד גנאים, לרשותך חמש דקות.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, האמת היא שחברי ועמיתי השאירו לי כמה נקודות להתייחס אליהן. אולי הנקודה הראשונה היא ככה פילוסופית, שכל הדברים שהאדם המציא והצליח טכנולוגית בכל עולם הטכנולוגיה, כנראה הוא ממציא אותם לרווחתו ולחיים שלו, אבל באותו זמן הוא לא מצליח להשתלט עליהם; באותו זמן הם מכתיבים את קצב החיים שלו. לכן המכונית שהאדם המציא לרווחתו וכדי שתקרב אליו את כל הנקודות שהוא רוצה להגיע אליהן ואת כל המרחקים – כנראה, לצערי הרב, מכונית כזאת גם ממהרת להעביר אותו מהעולם הזה לעולם הבא, מעולם החיים לעולם המתים או לעולם החולים או לעולם הכלואים. אז לצערי הרב, בשאלה הזאת – איך האדם ממציא דבר שהוא לא אנושי ובאותו זמן הדבר הזה משתלט עליו ומכתיב את הקצב של החיים שלו.
שאלה שנייה – אני יכול לדבר על כל האחוזים, על האחוז המחריד והחמור מאוד של מעורבות בני-נוער או של ערבים בתאונות דרכים וכקורבנות לתאונות דרכים. ידוע שבחברה הערבית יש חוסר בתשתיות ובכבישים. הנתון המחריד ביותר הוא בקשר לילדים. האמת שבקשר לילדים הנתון הוא מהדוח של "אור ירוק", ולפיו רוב הילדים שנהרגו בעשור האחרון, מ-2000 עד 2009, היו ערבים. הסיבות לכך הן שרוב הילדים הערבים משחקים בכבישים או במגרשי חנייה או בחצרות בתים עם מכוניות חונות. יותר מ-50% מהילדים משחקים בקרבת מכוניות נעות או חונות ללא השגחה. יש עוד נתון מדהים, והוא שמבין הילדים שנהרגו כהולכי רגל בולטת קבוצת הפעוטות מאפס עד ארבע שנהרגו בחצרות בין השנים 2003 עד 2009. במגזר היהודי היו עשרה פעוטות, ובמגזר הלא-יהודי – 73 פעוטות.
המצב הקטסטרופלי הזה, החמור הזה, חייב להשתנות. אני מאמין שצריכים להתחיל בחינוך ובהגברת התודעה בקרב בני-הנוער וההורים, לצד זה שיעשו חצרות, מגרשים, כדי שכולם ימצאו מקום לשחק בו.
כבוד השר, אדוני היושב-ראש, קראתי גם בקשר לתרבות הנהיגה במגזר הערבי, שכאילו בגלל האמונה בגזירה משמים, שהכול מאלוהים – שזה מעודד תאונות דרכים, או שעוברים בסלחנות.
נסים זאב (ש"ס):
אף אחד לא אמר את זה.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
לא, לא אתה.
נסים זאב (ש"ס):
זו עמדה שלך ופרשנות שלך. אף אחד לא אמר אפילו – – –
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
סליחה, לא, לא, אני לא אמרתי – לא אתה ולא כבוד השר. אני קראתי את זה. אני קראתי את זה. אבל אני דווקא רוצה לדבר על זה, כי זה חשוב.
היו"ר אורי מקלב:
הוא לא מדבר על אנשי אמונה יהודים. אתה מדבר על זה שבמגזר הערבי יש כזאת אמונה. הוא לא דיבר על כל מי שמאמין.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
בטח לא. אני אומר כך: יש כאלה שכתבו שהסיבה לעלייה, לאחוז הגבוה של תאונות דרכים במגזר הערבי נובעת מתרבות של גזירה משמים. כך כתבו, אני אראה לך את זה. זה מעוות, זה לא נכון. האמונה בגזירה משמים לא מעודדת. זה לא אומר שאני לא אחראי למעשי, למעשים שלי. אני לא בודק אותם, כי הגזירה משמים – גם אצלכם, כבוד חברי נסים זאב, גם אצלנו לפעמים מבינים את זה שזה חד-סטרי, רק למוות. כאילו גם החיים הם לא גזירה מאלוהים. ידוע הסיפור על אחד מה"צחאבה" של הנביא שהיה בעיר שהתפשטה בה מגפה והוא ברח. אמרו לו: מה, אתה בורח מגזירת אלוהים? אמר להם: אני בורח מגזירת אלוהים לגזירת אלוהים, כי כשנגזר עלי מוות אמר לי גם להינצל מהמוות.
בכל זאת, כבוד השר, אני הייתי מורה בבית-ספר, רכז חינוך חברתי, ערכנו הרבה קורסים תעבורתיים וכל הדברים האלה. לצערי הרב, התרבות הקיימת בין בני-הנוער – אם זה ערבים ואם זה יהודים, אבל כערבי אני מכיר את זה מקרוב – כיניתי אותה התרבות של היד על ההדק. בכל עימות במכוניות, אם זה במהירות, אם זה זכות קדימה – מלחמה, כאילו To be or not to be.
היו"ר אורי מקלב:
בלי לשים לב, הזמן רץ.
מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל):
אני מסיים. אז כאילו כולם לחוצים, כולם רוצים להוכיח את עצמם, אפילו על חשבון החיים שלהם.
אני חושב שהדברים האלה, העלייה בתאונות הדרכים, האחוז הגבוה במגזר הערבי – חייבים תוכנית חירום כדי לפתח את התשתיות, את הכבישים, אבל בעיקר גם במישור התודעתי והחינוכי. תודה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. חברת הכנסת רונית תירוש, בבקשה. לאחר מכן השר ישיב.
רונית תירוש (קדימה):
אדוני היושב-ראש, תודה, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, אני אתחיל מהסוף. שמעתי את חברת הכנסת חוטובלי מתארת בפנינו מקרה מאוד מאוד טרגי ומצער של אדם – במקרה זה נער שנפצע בתאונת דרכים – וזה באמת נושא שאנחנו פחות מתייחסים אליו. יותר מתייחסים למספר ההרוגים, ויש משפחות שבעצם חיות ולא חיות את המשך חייהן לאחר שמישהו מבני המשפחה נפגע.
אני חייבת לומר – ואני לא ארחיב דיבור על זה מאחר שמחר כמדומני, או שאנחנו נדחה את זה בשבוע – אנחנו נביא בפניכם את התסכול שלנו, וכשאני אומרת "שלנו", זה שלי ושל חבר הכנסת בילסקי. הגשנו הצעת חוק לעונשי מינימום באשר לתאונות פגע וברח.
אני בדרך כלל מטלפנת לשרים טרם ההצבעה בוועדת שרים, מסבירה להם מהו החוק ומשכנעת אותם לתמוך בו. הפעם חסכתי לעצמי את המאמץ הזה. חשבתי שהוא מיותר משום שהדברים מאוד מאוד ברורים. ואני חייבת לומר שלא רק שנדהמתי, הופתעתי והתאכזבתי, אני פשוט לא מצליחה להבין את האטימות של מי שישב והחליט להפיל את ההצעה בוועדת שרים.
ומדוע אני אומרת זאת? לא שאני לא עשיתי בדיקה, והשקעתי בהצעה הזאת בדיקות אין-ספור – החל מפגישה עם שר המשפטים נאמן, דרך שיחה וגם פגישה עם היועץ המשפטי לממשלה, שאפילו ניאות להגיע לכאן לכינוס שעשיתי בנושא, ודרך ראש אגף תנועה במשטרה, שנסעתי אליו לבית-דגן. שאלתי אותם על עונשי מינימום. מכולם שמעתי שזה רעיון נכון, בוודאי הציבור מאוד מאוד מתקשה להבין מדוע אין עונשי מינימום, מדוע יש נטייה לפרקליטות לעשות עסקאות טיעון כשיש מקרים שכאלו, שהם מוכחים, ולא צריך יותר מדי הוכחות בעניין. ומדובר פה לא רק בדריסה, שיכולה להיות לא בזדון, ואולי במקרה מסוים כזה ואחר הנהג הדורס יכול לצאת זכאי מחוסר אשמה כי הוא לא עשה בזדון; אבל עצם העובדה שהוא ברח, יש פה כבר אקט, יש פה פעולה מודעת של הפקרת אדם, עד כדי כך שהוא יביא למותו.
הדוגמה הכי הכי טריוויאלית ואחרונה היא של הילד הזה, בלחסן, בן 12 – היום בן 13 – שנפגע על-ידי זוג שפצע אותו ביהוד כשהוא היה רכוב על איזה קורקינט, והם ברחו, והילד שכב שם, אף אחד לא יודע כמה זמן, עד שמישהו הגיע – – –
משה מטלון (ישראל ביתנו):
הם הלכו למסעדה.
רונית תירוש (קדימה):
אני תיכף אספר מה הם עשו, אבל אני אומרת – הילד עצמו שכב, ואילו הם היו עוצרים ומגישים לו את העזרה, יכול מאוד להיות שהוא לא היה היום במצב שהוא נמצא בו, מצב של צמח – הוא צמח, וכמו שתיארת, אמו לא זזה ממיטתו והמשפחה כולה מפורקת.
הזוג הזה הלך וניסה לשבש ראיות, כמובן – לרחוץ את המכונית, ישבו במסעדה לאחר מכן, כאילו לא קרה דבר. מה הם קיבלו? הם קיבלו בעסקת טיעון שלוש שנים. האמא קיבלה מאסר עולם, כי היא יושבת ליד בנה והיא צמודה אליו, והילד הזה הוא צמח, והם, אחרי שלוש שנים יצאו לחופשי, כאילו כלום.
הדברים האלה יותר ממקוממים. יש שופט אחד שאני חייבת לציין אותו לטובה – השופט גורפינקל – שהוא האחד והיחיד שבאמת העז לתת עונש של 20 שנה למקרה דומה, ואין הרבה שופטים כאלה, לצערי.
על מה הצעת החוק הזאת מדברת? על עונשי מינימום, ששופט – אני מתנצלת על זה שאולי לא יהיה לו שיקול דעת בהחלטה, אבל הוא צריך להתחיל ממשהו. אגב, דנו בזה. אז לא נקרא לזה עונשי מינימום, שמחשקים את השופטים, אז נקרא לזה "עונשי מוצא", אבל בעונש מוצא הוא גם כן מחויב לאיזה מינימום, ואם השופט לא נותן את המינימום הוא צריך לנמק מדוע הוא לא נתן את המינימום.
אני מכירה את כל ההסברים מדוע יש הימנעות מעונשי מינימום במדינת ישראל. הכול ברור והכול ידוע לי, אבל המקרה הזה, רבותי המחוקקים – אנחנו מחויבים לציבור. הציבור לא מצליח להבין מדוע אנחנו לא מאשרים חוק שכזה. אילו רק נתתם חופש הצבעה, אדוני השר, היית רואה שהיה לזה רוב וזה היה עובר.
אני מבינה שיש כמה שרים שרוצים להגיש ערר – – –
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
– – – שעמדתי היתה בעד.
רונית תירוש (קדימה):
כן, אני אציין את זה שעמדת שר התחבורה היתה בעד, אני לא מצליחה להבין איך זה נפל בכל זאת.
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
– – – תסכימו להמתין, לא להגיש. מחר אני אערער.
רונית תירוש (קדימה):
אנחנו נמתין ואנחנו נשמח שיגישו ערעור.
משה מטלון (ישראל ביתנו):
נאמר לי שהוגש ערר.
רונית תירוש (קדימה):
אז אם הוגש ערר, אנחנו נמתין. אנחנו לא ניכנס עם הראש בקיר בעניין הזה, יש לנו עניין להעביר את החוק – – –
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
– – – אני אצטרף – – –
משה מטלון (ישראל ביתנו):
– – –
היו"ר אורי מקלב:
– – –
רונית תירוש (קדימה):
נהדר. אני מודה לך, השר כץ, על כך שתצטרף לערעור הזה, ובא לציון גואל.
תרשה לי אולי משפט אחד על הסחת דעת. אני לא ארחיב בדיבור, כי זה הנושא שהרשות למניעת תאונות דרכים ומשרד התחבורה נושאים כדגל השנה. הסחת דעת זה טלפון וזה כל יתר הדברים. אני רוצה להציע – ואולי אתה, עם שר התחבורה שנכח בכינוס אתמול, אם תצליחו להוזיל שיחה, זאת אומרת, אני מקבלת שיחה ואני לא מרימה אותה כי אני בנהיגה. אגב, גם אם אני מדברת בדיבורית, שזה מותר. אני מדברת על משהו חוקי, שמותר לי לעשות, בדיבורית – אני לא מרימה את השיחה או לחלופין אני מרימה ואני אומרת: אני אחזור אליך בתום הנסיעה; משהו שאפשר להוכיח אותו בטכנולוגיה – שזו היתה שיחה קצרה. תוזילו שיחה חוזרת. יש תיעוד לזה, בטכנולוגיה אין שום בעיה. תוזילו שיחות חוזרות, זה יעודד אנשים לא להשיב לטלפונים, לא לענות ולא להסיח את דעתם, להתמקד כל-כולם בנהיגה.
ובהצלחה לך, אדוני השר, שעושה עבודה נפלאה.
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
תודה.
היו"ר אורי מקלב:
תודה רבה. חברת הכנסת תירוש, לא הערתי לך – היתה קריאת ביניים שלי, אבל לא מיהרתי אותך, זה היה עוד בתוך הזמן שלך. אני אמרתי שלא יהיה חוק של פגע וברח.
רונית תירוש (קדימה):
אוקיי. אני חשבתי שאתה מסמן לי. תודה רבה.
היו"ר אורי מקלב:
זה בסדר. כבוד השר, בבקשה.
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת הנוכחים, אני משיב לכמה הצעות לסדר-היום שהוגשו בנושא יום המחויבות לבטיחות בדרכים שעליו דיברנו.
היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים מצוין בעולם ובישראל במטרה להעלות את מודעות הציבור לנושא תאונות הדרכים והמחיר הכבד שהן גובות. על-פי החלטת ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, החל משנת 2007, מדי שנה תציין מדינת ישראל את חשיבות המאבק בתאונות הדרכים ביום המחויבות הלאומי לבטיחות בדרכים. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מובילה את האירועים ביום הזה.
בהתאם להחלטת הוועדה, יום המחויבות מצוין בשבוע שבין כ' לכ"ה בחשוון. השנה נקבע המועד לציון יום המחויבות לתאריך כ"ד בחשוון התשע"א, 1 בנובמבר 2010, והנושא שנבחר לציון ביום זה הינו היסח דעת בנהיגה.
חברי הכנסת ציינו כאן כמה דברים – אם במישור העובדתי, אם במישור של הבעת הדעה, אם במישור של הצעת דברים, אם אפילו במישור הפילוסופי, תוך ניתוח סיבות אפשריות ונסיבות אפשריות לדברים כאלה ואחרים. אין לי שום ספק שכל שרי התחבורה שקדמו לי, כולם – מאותו רגע שהוחלט שמשרד התחבורה אחראי גם לנושא הבטיחות בדרכים, אין ספק שהם עשו ככל שיכלו, ככל שהיה לאל ידם, כדי לפעול ולארגן ולקדם כל גורם וכל גוף וכל רעיון שהיה בו, לדעתם, כדי לצמצם את נגע תאונות הדרכים, על כל הנפגעים – ההרוגים, הפצועים קשה וקל – על כל הנזקים, ובאמת קרו כאן מקרים של נפגעים שלאו דווקא נהרגו, אבל מה זה גורם לאדם עצמו, למשפחתו ולכל מי שסובב אותו.
אני, כשר, מרגע כניסתי לתפקיד, כמובן ישבתי חודשיים-שלושה ללמוד את הדברים. לא שחסר לי ניסיון ציבורי, אבל התייחסתי בכובד ראש למשרד. למדתי את הנושאים, והחברות הן רבות והתחומים הם רבים: בים, ביבשה, באוויר. אבל מהרגע הראשון אמרתי שהנושא שמבחינה ערכית הוא החשוב בעיני ביותר הוא המאבק בתאונות הדרכים, הצורך לצמצם ככל שניתן את מספר ההרוגים והנפגעים בתאונות הדרכים.
אני גם נכנסתי למצב שהיה טוב יותר מאשר בתקופות מאוד רחוקות, אבל בהחלט השנה שבה נכנסתי, בשנה שלפני זה דווקא היתה עלייה. נכנסתי לתפקידי בתחילת 2009, ב-2008 היתה עלייה בתאונות הדרכים, במספר ההרוגים, ביחס ל-2007. בשנת 2009 – אומנם מהיום שנכנסתי לתפקידי היו גורמים חוץ-ממשלתיים שאני בטוח שעושים גם הרבה דברים טובים, אבל בחרו משום מה להציב שלטי חוצות, מודעות בעיתונים, תשדירים, שהאשימו אותי באחריות לכל הנפגעים וההרוגים בתאונות הדרכים.
רונית תירוש (קדימה):
אחרי יומיים בתפקיד.
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
קרה להם פנצ'ר – בסוף השנה היתה ירידה דרמטית במספר ההרוגים. מובן שלא ראיתי שלטי חוצות, לא ראיתי מודעות בעיתונים ולא שמעתי את המלה "סליחה" – למי שייחס את הדברים האלה שאמרו. קיימתי מסיבת עיתונאים ביחד עם מנכ"ל מע"צ, עם נציגי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עם אנשי המשרד, המנכ"ל, ואמרתי: אני לא מייחס לעצמי את התוצאות האלה. אני מייחס לעצמי קודם כול את ההמשכיות למה שעשו קודמי, ואני מייחס לעצמי שעשיתי את המקסימום, לפי מיטב שיקולי, הבנתי, העצות שקיבלתי, הרעיונות ששמעתי – גם כאן – כדי לעשות את המקסימום ולהיאבק בדבר. זה מה שיכול לעשות שר בממשלה, וזו אחריותו.
יש הרבה גורמים והרבה מרכיבים באותן תאונות שלא כפופים לאותה פעילות שעושים, אם כי אני חייב לציין שהייתי במוסקבה בביקור, בכנס בין-לאומי בחסות האו"ם בנושא בטיחות בדרכים, וישראל צוינה כמדינה שיש בה הפחתה במספר ההרוגים. השנה הקודמת היתה השנה שבה, מרגע שזה התחיל להימדד באופן סטטיסטי – אני תמיד מדגיש שכל אדם הוא עולם ומלואו וזו לא סטטיסטיקה, אבל לצורך עבודה ותוכנית עבודה – היתה השנה עם מספר הנפגעים ההרוגים הנמוך ביותר. אני לא אומר מתולדות המדינה אלא מהשנה – וזה היה מזמן – שזה התחיל להימדד.
אגב, אני לא יכול להגיד כלום על השנה הזאת. יש מומחים שאומרים שעד עכשיו כך וכך זה בסדר; יש מומחים שכבר אומרים מה יקרה כל השנה. אני לא רוצה להגיד מה יקרה. מאחר שזה נמדד בשנה האזרחית, עד 31 – – –
היו"ר אורי מקלב:
אבל יש עלייה דרמטית בתאונות הדרכים במחצית. אני מבין שזה לא – – –
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
אדוני היושב-ראש, כולנו אנשים מאמינים; רובנו לפחות. אנחנו לא רוצים להתבטא. ב-2008, למשל, ביום בהיר אחד – אני חושב שהיה יום בהיר – נסע אוטובוס של תיירים מרוסיה בדרום ונפל לתהום ונהרגו, נדמה לי, 24 נפשות, וכל הסטטיסטיקה היתה – צריך להבין, מדובר כאן בתחום רגיש, מדובר כאן בסטטיסטיקה אכזרית. אני רוצה להגיד לך, החודש הקודם, חודש אוקטובר – יש, אגב, פעולת אכיפה נמרצת של משטרת התנועה. כל המיתוסים שמופצים – אני יכול להגיד לכם באחריות שמאז שנכנסתי לתפקידי תוגברה משטרת התנועה – שהיא כפופה למשרד לביטחון פנים, אבל אנחנו קשורים גם לחלק מהתקצוב ולדברים אחרים – בצורה חסרת תקדים. איך שנכנסתי הוריתי, מעבר ל-65 מיליון שהיה צריך להעביר להם על-ידי הרשות הלאומית, לתקצב בקרוב ל-20 מיליון שקלים 100 רכבים שכורים, ולאחר מכן הם הפכו ל-85 ניידות קבועות, שזה כמעט רוב כוחה של משטרת התנועה. עכשיו גייסו שוטרי מג"ב, שוטרים ממשימות אחרות, ועושים באמת את הכול.
מתחילת חודש אוקטובר היה מאמץ. עד לסוף השבוע הקודם, אפילו ביחס לשנה הקודמת, שהיתה נמוכה באופן כללי, היתה ירידה ממש דרמטית. בסוף שבוע אחד נהרגו עשרה אנשים בתאונות דרכים: עוד תאונת חצר, עוד הולך רגל, עוד קטנוע, עוד דבר, ואתה רואה את הסטטיסטיקה האכזרית מצטברת. אתה יכול באמת לעשות את המקסימום – ואני לא מצפה לקבל צל"ש ולא לקבל טר"ש. אני מצפה להסתכל על עצמי ולהגיד: אני עושה, עם הממשלה ועם הכנסת ועם כל הגורמים שקשורים, פורמלית ולא פורמלית, את המקסימום ברמה של הסברה, ברמה של חינוך. היתה בעיה – פתרנו, יש תקציב לחינוך תעבורתי, שהוא חשוב מאוד, אולי הוא התקווה לעתיד אפילו, שהוא צריך להיות אצל יהודים, אצל לא יהודים, אצל כל הגורמים, וכל אחד – להגיע אליו בשפתו ובדרך שהוא מבין הכי טוב; חרדים וכל מי שיש לו אורחות חיים מסוימים – להגיע בדרך הנכונה.
אגב, ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים – אי-אפשר ביום אחד לשנות גוף שלם, כשהמנכ"ל עוזב, היושבת-ראש עוזבת, גוף שהיה על כרעי תרנגולת. זה תהליך שלוקח את שלו. עד שמונתה הנהלה חדשה, יושב-ראש – אותו אוריאל לין, שציינו שהוא היה חבר הכנסת. היום הוא לא פעיל פוליטי ומילוי התפקיד הוא בהתנדבות. הוא היה יושב-ראש ועדת המשנה בכנסת, כמו שאמרו – אגב, זה רעיון מצוין לחדש אותה – לנושא המאבק בתאונות הדרכים. בקרוב יומלצו גם מנכ"לים ונצטרך לבחור מביניהם, מקצועיים לחלוטין. בהנהלה של אותה רשות השתדלתי שיהיו אנשי המקצוע הטובים ביותר, עם ייצוג. אני חושב שלראשונה יש נציג למגזר החרדי, יש למגזר הלא-יהודי – יכול שהיה גם קודם, כי זו גם חובה חוקית – יש ממש ייצוג למקצועות שונים ולדברים. ובקרוב – אני בטוח שמי שלא יביאו יהיה מנכ"ל מצוין. הרשות הזאת צריכה להיות הסיירת, חיל החלוץ שמרכז בשם כולנו את כל העבודות.
יש הרבה תחומים, וגם ציינו אותם. באמת, החברים נגעו בכל התחומים: תשתיות, בטיחות הרכב, הכשרת הנהג, אכיפה, הסברה, חינוך, ענישה. אני יכול להגיד שיש שלושה תחומים – ואמרתי שכל קודמי עשו – שהפעילות שמתבצעת ועומדת להתבצע בהם היא חסרת תקדים בהיקפה, חסרת תקדים בהיקפה. קודם כול התשתיות. התשתיות, מאז ממשלת רבין, שהיו לה את כספי הערבויות שהיא השקיעה בתשתיות, זו הממשלה שעושה הכי הרבה, ומטבע הדברים גם עושה הרבה עקב התקציבים שהם יותר גדולים. יש מהפכה.
חבר הכנסת חרמש, היום סיירנו רק בקו אשקלון–באר-שבע. יושבים כאן חברים שגרים בגליל, והכביש הוא עיוור צבעים, הוא עיוור עמים והוא משרת את כולם – הרכבת והכביש ומתקני הבטיחות. הפעילות היא בכל האזורים, בכל המגזרים, מחוץ ליישובים, בתוך היישובים, לפי המאפיינים של היישובים.
אמרתי פעם לחבר הכנסת ברכה: אתה רוצה להתלונן על קיפוח? דבר על דבר אחד שבאמת היה בו קיפוח – בנושא של תחבורה ציבורית. במגזר הערבי, ובכלל הלא-יהודי, לא היתה תחבורה ציבורית בתוך היישובים כמעט ככלל. אני לא אומר: אני אעשה. אני כבר אומר: יצאה לדרך תוכנית בת שלוש פעימות – אלה הפעימות שאנחנו אוהבים, לא נזכיר פעימות אחרות. הפעימה הראשונה כבר יצאה לדרך, כבר יש תחבורה. התאמנו איפה שצריך מיניבוס, איפה שצריך אוטובוס, ועוד מעט שתי פעימות. כל היישובים הלא-יהודיים, ככלל, ירושתו בתחבורה ציבורית.
מדברים על זה שצריכים לצאת ולעבוד מחוץ ליישובים. מדברים על אחוז מאוד נמוך של נשים ערביות, כ-23%, שנמצאות בשוק העבודה – נמוך, אגב, יותר מבכל מדינות ערב. זה לא עניין, עכשיו תגיד, תרבותי, או דתי, או משהו אחר. זה נסיבות שצריך לתקן אותן. זה חשוב מבחינה אנושית, חשוב ליישובים, לאנשים, וחשוב למדינת ישראל, שבאים ל-OECD, מסתכלים, אומרים: יש לכם מקומות שבהם אתם צריכים לשפר.
עשינו את הדברים. חבר הכנסת מג'אדלה, השר לשעבר, אני מודה לך על הדברים. אנחנו היינו ביחד בכמה פעילויות. מבחינתי, כולם שותפים. היום היו אתי גם שני חברי כנסת שהם עוד לא בליכוד – היו חברי הכנסת שי חרמש – – –
שי חרמש (קדימה):
– – –
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
אני אומר: בוא, תן גם קצת איזה תקווה. אני אומר: הם בקדימה – היו שי חרמש, היה רוברט טיבייב. היו אתי בכל מיני מקומות. אני תמיד מזמין, כי אני חושב שזו תוספת כוח. כשאני אומר שלא נמצאים כאן בדיון, אז ודאי וודאי שאני אומר גם שאני חושב שבאים ורואים ושותפים, יכולים לעזור בכנסת בשאר הדברים.
אבל שלושה תחומים: תשתיות – בכלל וככלל, גם ביהודה ושומרון בנושא הבטיחות וגם במגזר הערבי וגם בנגב וגם בגליל וגם בתל-אביב וגם בירושלים, הייתי אומר שהמדיניות היא חיבור הפריפריות, חיזוק ירושלים ושחרור הפקקים במרכז. זה כולל את כל העם הזה ואת כל המדינה הזאת.
זו המדיניות שאנחנו מובילים, שהיא חסרת תקדים בהיקפה. ההשלכה של זה על בטיחות היא דרמטית, משום שרכבת, תחבורה ציבורית, אמרו כאן, יעברו לנסוע – מטבע הדברים, בלי עין הרע, פחות תאונות. יש גם תאונות רכבת לפעמים; אוטובוסים גדולים, BRT, כל תחבורה ציבורית אחרת; כבישים משופרים, לפחות מהסוג הזה.
אני הגדלתי מ-200 ל-250 מיליון את תקציב הטיפול במוקדי הסיכון של חברת מע"צ בכבישים הבין-עירוניים. 50 מיליון תוספת על 200 מיליון. יש סטטיסטיקה אכזרית איפה היו נפגעים, איפה התנועה ומה במיוחד. יש מדדים, ושם זה הופך למוקד סיכון, ואתם רואים את הפעילות הזאת בצומת או בכל דבר, מעבר לפרויקטים החדשים.
הגדלנו ל-250 מיליון גם את הטיפול בתשתיות בטיחות בתוך היישובים; לא כולל 200 מיליון שקלים שהקצינו ליישובים הלא-יהודיים – סכום חסר תקדים שמאפשר, מעבר לפעולות בטיחות, גם פעולות תשתית, על מנת לשקם את התשתיות ולהשוות את הדברים.
הדבר השני, בנושא האכיפה: משטרת התנועה – ואני אומר את זה באחריות היום – יותר מתוגברת מאשר היתה בכל השנים האלה. אני שומע בכל פעם: מקצצים, יקצצו, רוצים לקצץ לשנה הבאה, לכן יש תאונות השנה. כל כך הרבה דמגוגיה בתחום הרגיש הזה. הרי כל כך קל לשלהב ולגעת בפצעים של משפחות שנהרגו להן, בכלל של ציבור שכואב כשהוא רואה דברים כאלה. צריך לדייק מאוד בדברים האלה, יותר מאשר בכל תחום אחר. אני שומע שאומרים: רוצים לקצץ בתקציב. א. לא יקצצו שקל – ואני אחראי, אני הודעתי – במשטרת התנועה. אבל בגלל שבהתחלה אומרים: רוצים לקצץ, אחרי זה אומרים: השנה, אתם רואים, כבר יש עלייה, כי רוצים לקצץ במשטרת התנועה. זה פשוט, זו השפה. אנשים מתראיינים, אומרים את הדברים האלה, אנשים מאוד מכובדים, גם בעיני עצמם; ולפעמים גם אחרים חושבים אותם למכובדים.
יש כאן המון דברים – משטרת התנועה, למה אני מאמין בתגבורה? כי כל עוד לא יבוא המשיח ונצליח לתקן את כל התשתיות שנבנו ב-60 שנה, זה כלי מאוד אפקטיבי להרתיע, לטפל, לעשות, לבלום, למתן. ולכן אני חושב שצריך להשקיע בו. אנחנו עושים את הדברים האלה, ונעשה.
עכשיו אני אומר: ארגון הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים – טיפה סבלנות, עוד תקופה קצרה ועוד תהיה סיירת מובחרת, שיש בה נציגות לכולם, שתעשה עבודה שעוד לא נעשתה מעולם על-ידי הרשות הזאת. ככה בונים גוף, ככה אני יודע לבנות את תוכנית "נתיבי ישראל", לתכנן, לארגן, להביא לקבלת החלטות, לוודא את הביצוע. אין קיצורי דרך בדברים. אתה צריך לבנות רשות, יש לך חוק, יש לך בדיקה, יש לך ועדות – אתה בונה, אתה עושה, אתה מגבש את התוכנית, אתה מוציא לדרך, נותן לה להוביל, לרכז כאן המון דברים. זה הגוף. דיברו על מומחים בדברים שצריך כל יום לעסוק בהם, להיעזר בארגוני מתנדבים וכל הדברים.
הדבר האחרון, ואני אומר את זה לכם, חברי הכנסת: אנחנו הולכים להביא – חלק ילווה בחקיקה, כאן בכנסת, חלק זה בסמכות פרקליטות המדינה, שבמתואם אתנו תודיע על הצעדים האלה. אנחנו הולכים להביא להחמרה, אני לא רוצה להגיד אכזרית, אבל מוצדקת ומשמעותית ביותר, בכל הנושא של עבירות תנועה מהותיות. אנחנו לא באים להתנקם, אנחנו לא באים לחפש איך לעשות כסף על חשבון הציבור. אנחנו לא מדברים על – בכל דבר יש ענישה. זה לא שאומרים: לזה תעשו. אז יש ענישה. אבל מי שנוסע במהירות של 65 ק"מ מעל המותר ונתפס, או 55 מעל המותר בתוך העיר, או חוצה פס לבן במופגן בעקיפה מסוכנת, חוצה רמזור אדום – ניקח כמה עבירות שלגביהן תהיה אכיפה. מבחינתי, אם אין לו תעודה על הביטוח, זו עבירה, אבל לא כמו שעשו מזה כאן, שחצי מהמשפטים זה על עבירות ביטוח. עם כל הכבוד, זה לא קשור להצלת חיים. זה לא – אם חברות הביטוח רוצות, שיממנו גם אכיפה בתחום הזה. אני, מבחינתי, יש עבירות מסכנות חיים, ובהן תתמקד האכיפה.
אנחנו מארגנים את מערכת המשפט התעבורתי – כמובן, בהכוונה של נשיאת בית-המשפט העליון. יש הפרדת רשויות במדינת ישראל. אני, למשל, יושב בוועדת השרים למאבק בתאונות הדרכים, אז כינסתי אותה כבר פעמיים, אבל אני ממתין לפרקליטות שתסיים את ההכנות שלה להנחיות שהיא אמורה לתת במדיניות התביעה. אני לא יכול לתת הוראות לפרקליטות, וטוב שזה כך. אני רשות מבצעת, הם שייכים לרשות משפטית, שהיא אוטונומית, כפופה לפרקליט המדינה במקרה הזה, ליועץ המשפטי לממשלה – אפילו שר המשפטים לא יכול לתת להם הוראות. אז אנחנו עובדים בתיאום, אני ממתין לכנס את הוועדה, ואני מקווה שאוכל לכנס אותה תוך שבועיים.
הקמנו ועדה ברשותה של נשיאת בית-המשפט העליון, בראשות השופט אביטל חן, עם גורמים – הפרקליטות, המשטרה, נציגי לשכת עורכי-הדין, הציבור – שהביאה המלצות. אני קראתי אותן, ועוד אדון בפרטים האחרונים. אנחנו ערוכים, הפרקליטות נערכת. זה יהיה דבר דרמטי, אדוני היושב-ראש. אני מקווה שהזעקה לא תעלה לשמים, אבל זה דבר מוצדק, זו מלחמה, ואנחנו הולכים להילחם ולהביא את הדברים באכיפה ובענישה.
אנחנו גם רוצים ליצור מסלול שאם אדם בטוח בצדקתו עד כדי כך ומבקש להישפט, שידע שאז הוא ישלם הרבה יותר, הוא גם ייענש הרבה יותר. אם הוא חושב שהוא עשה, אז שידע שהמשחק הזה – למשוך כמה שנים כי אין שופטים, או הדברים נדחים, כמו שאומרים: תדחה את הרפורט, תדחה, תדחה, ואז תדחה את הדיונים, בסוף תזרוק את זה לפח – זה לא יהיה. זאת אומרת, המשפט יהיה מהיר, נתגבר את השופטים, יסומנו תיקים אדומים בעבירות החמורות, והם יהיו בראש התור של השיפוט. אדם רוצה להישפט – יקבל עונש חמור יותר. אל מי זה יגיע? זה יגיע לכנסת. בדקתי, היו חוקים כאלה בעבר, והכנסת לא אישרה אותם. כי כמו שיש שופטי תעבורה שכשהם באים לשפוט, הם נהיים רחמנים בני רחמנים, הם רואים את הדמעות – את מי הם רואים? את זה שפגע. הם רואים את המשפחה שלו. הם רואים את הנסיבות. יש נסיבות. זה נקרא: המרחם על אכזרים. ואז יש לך עונשים שנחשבים מגוחכים. ומחוקקים – בסדר גמור, מאוד ליברליים, כולנו רוצים להיות, אבל אם יש מצב חירום? אין כאן עניין של איזו אידיאולוגיה. זה נושא – הרי שמענו כאן תיאור. שמענו תיאור של כל המקומות, מה הנפגע עושה לכל אחד.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אדוני השר, האם הכנסת דחתה את החוקים או – – –
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
ודאי, שוכבים. אגב, בכנסת – – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
האם ועדת השרים לענייני חקיקה הביעה התנגדות?
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
לא. יש חלק מהחוקים, בנוסח כזה או אחר, ששוכבים בכנסת ולא חוקקו. שוכבים בכנסת ולא חוקקו. אני בכלל, אני רואה – – –
אברהם מיכאלי (ש"ס):
– – –
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
בכלל, אני יכול לאמץ את אמרתו של היועץ המשפטי לשעבר, מזוז, שקוממה עליו הרבה אנשים. אני הסכמתי לכל מלה. אולי לא הבינו אותו. הוא אמר שכשדברים לא מקודמים, ששרים יאשימו את עצמם. מדוע? אני שר, וכל שר צריך להיות אחראי. אם יש לו תקנות, הוא צריך להביא את התקנות. אם זו תקנה חשובה וקשה, שיבוא לוועדה. ואם זה חוק, שיבוא ויקדם ויסביר. אני לא עושה לעצמי הנחות. אני פשוט אומר: שוכבים חוקים. אני מקבל את החומר. כאן יש חוק כזה, כאן יש חוק אחר, שלא חוקקו בוועדות – לאו דווקא בוועדת חוקה; בוועדת הכלכלה, ויש ועדות אחרות.
מה שאני אומר, שלא חשוב מה היה. אנחנו נביא. יש דברים שהם מדיניות תביעה, הם בגדר הנחיה. יש דברים שאפשר לעשות, מאתנו. יש תקנות וחוקים שיגיעו לכנסת. אדוני יושב-ראש ועדת החוקה וכל ראשי הוועדות, אני פונה אליכם ואני פונה לכנסת, וחבל שאין כאן נוכחות של 120 חברי כנסת. חבל שלא כל בעלי התפקידים בכנסת נמצאים כאן, כך היה נאה ויאה. יום המחויבות זה להתחייב, לבדוק, אבל כשמגיעים למסקנה, באמת לעשות את הדברים.
חבר הכנסת יצחק וקנין הוא יושב-ראש ועדת הכלכלה לענייני חוק הטיס. לכאורה זה נשמע – מאות עמודים, עושה עבודה בלתי רגילה. כשהחוק הזה יעבור יעלו את הדירוג הבטיחות של ישראל בתעופה. כך נצליח אנחנו לשפר את מצב הבטיחות. אתם יודעים מה יכול לקרות, חלילה, אם יש לך איזה תאונה או אסון, אם אין חוק מוסדר שמסדיר את כל הדברים.
בוודאי בנושא רכבים – 3.5 מיליון רכבים ומעלה שנעים בכבישי ישראל, הם הולכים ומתרבים. 3.6 מיליון נהגים, 2.5 מיליון רכבים. זה הולך ומתרבה. אחוז הרכבים שמתווספים גדול מאחוז הרכבים שיוצאים מהשוק.
לכן, המבחן של הכנסת, ואנחנו נמצאים בכנסת, מלבד להסביר, מלבד להתמקד באמת בנקודות אמיתיות, ולא – בנושא כל כך רגיש צריך מאוד להיזהר לא לגלוש לכל מיני התנצחויות או רצון להטיל; יש לי כתפיים רחבות, אין לי בעיה שיטילו כל דבר, אבל באמת בצורה ריאלית.
למשל, כשאני אומר שהממשלה אחראית לעשות הכול, אבל צריך לפנות לנהגים שהם אחראים ולמשפחות שלהם – או, אתה מאשים את הנהגים, אתה בורח מאחריות. אז אף אחד כאן לא מוכן להגיד ל-98% מהציבור שינהגו כמו שצריך? מה, ערבים? יהודים? מה, לא צריך לפנות לאנשים? אנחנו נעשה את הכול, אבל אתם תנהגו באחריות. לא צריך להגיד את הדבר הזה? לפטור את כל הציבור מאחריות? למה, כי פוליטית יותר טוב לנגח את הממשלה? כל ממשלה? כל שר שיהיה? זה לא חשוב?
בנושא הזה אסור לגלוש לדברים האלה, צריך להתמקד בדברים – אני אומר לכם, הפעילות היא באמת חסרת תקדים. אני אחראי לכל דבר, והנושא הזה של הענישה, הוא יגיע. תבחנו את הדברים, תהיו ליברלים בכל התחומים – כולנו. אבל אם אתם רואים שזה צעד שיסייע להורדת התאונות, שירתיע, שיצמצם, תתמכו בדבר הזה.
יכול להיות שכעבור כמה שנים הנסיבות ישתנו, החינוך העצמי ישתנה, תרבות הנהיגה – דיברו כאן על אירופה ומקומות אחרים, מקומות טובים, יש פחות טובים. אם תרבות הנהיגה תשתנה, יכול להיות שאפשר יהיה לשנות דברים, אבל כרגע הכנסת, זאת חובתה הראשונית. זאת חובתה הראשונית. בקרוב מאוד נביא את זה בשם הוועדה. אני רוצה תמיכה ציבורית ואני רוצה תמיכה חקיקתית של הכנסת.
אני מאחל לכולנו שהשנה הזאת, אם היא לא תהיה השנה הכי נמוכה, תהיה לפחות השנה השנייה הכי נמוכה בהיסטוריה של מדינת ישראל מבחינת הנפגעים. סטטיסטיקות, כך זה עובד. שנה אחת אתה יורד יותר מהמתוכנן, אחת פחות. בסך הכול בהרוגים יש עלייה מסוימת כרגע, אבל בסך כל הנפגעים בתאונות – ודיברה על זה חברת הכנסת ציפי חוטובלי – יש ירידה מתמשכת. אם אתה מסתכל מה הביטוי לעבודה – ירידה מאוד משמעותית, ואפשר יהיה להציג.
אבל אני מתמקד באותו נתון שהתמקדנו בו כל השנים, במספר ההרוגים, ואני מקווה שגם בשנה הזאת תהיה לנו ירידה בנושא הזה, ושבאמת הכנסת וכולנו נעשה את המקסימום כדי להצליח בזה.
היו"ר אורי מקלב:
אדוני השר, לפני שאני מודה לך, אפשרתי לחבר הכנסת דוד רותם לשאול שאלה של דקה. אני מניח שבנושא הזה שיש חוקים ששוכבים בוועדה ולא מטופלים.
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
אני אתן לך דוגמה אחת, אגב. העונש של פי-1.5 מונח בכנסת, לא עבר.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אדוני השר, עם כל הכבוד, אני באמת חושב שאתה עושה עבודה חשובה ורצינית בנושא. אבל אני מוכן להציע לך הצעה: תעביר את כל החוקים שנוגעים להחמרת הענישה בנושא הזה לוועדת החוקה. אני מתחייב לך שתוך 30 יום מיום שהם יונחו על שולחן הוועדה הם יגיעו לקריאה שנייה ושלישית. הצעת החוק שאתה מדבר עליה, של הכפלה של 1.5, היתה יכולה לעבור, אלא שבוועדה נשמעו קולות שצריך להכפיל פי-שלושה ולא פי-1.5. אז כאשר יבוא משרד המשפטים ויגיד שהוא מוכן לזה, אפשר יהיה גם להעביר את החוק.
היו"ר אורי מקלב:
זה נקרא "תפסת מרובה – לא תפסת".
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
אם מישהו רוצה להכפיל פי-שלושה, זה לא מונע ממנו קודם כול להכפיל פי-1.5.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
אחר כך הם לא יסכימו – – –
שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כץ:
אני רוצה להגיד לך שאני מקבל את ההצהרה שלך כאן, ואם אכן כך יהיה, איך אומרים? הרווחנו את כל הדיון. חיפינו על הח"כים שאינם. אני מקווה שההצהרה שלך מחייבת גם אותם. אם אכן כך יהיה, בקרוב מאוד הדברים שדורשים חקיקה יאושרו ויגיעו לשולחנך.
היו"ר אורי מקלב:
אבל על מקום הדיון של החוקים לא אדוני השר ולא יושב-ראש ועדת החוקה מחליטים. יש ועדת הכנסת שמחליטה, ולפעמים דנים בוועדות אחרות. ועדת הכנסת קובעת. תודה רבה.
נסים זאב (ש"ס):
תסיימו כבר. אדוני, אנחנו כבר שעה בנושא הזה.
היו"ר אורי מקלב:
לא היית הדובר האחרון, אני מבין את המצוקה שלך.
בכל אופן, אדוני השר, אנחנו מודים לך על הדברים הנרחבים והמקצועיים שגם נאמרו ברגש. תודה רבה גם לכל המציעים את ההצעות לדיון בחוק זה או בהצעה זאת לכבוד היום הבין-לאומי לבטיחות בדרכים. אין הצבעה.