קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
היום הבין-לאומי למיגור העוני
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי, הצעות לסדר-היום מס' 3779, 3807, 3821, 3030, 3843, 3872, 3873, 3903, 3906 ו-3915. ראשונת הדוברים, לפני שיחליף אותי סגן היושב-ראש – חברת הכנסת אורלי לוי, ואחריה – חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, גם השנה, לצערנו, ממשיכה מדינת ישראל לשמור על מקומה ברשימת המדינות המערביות כמובילה מספר אחת בפער בהכנסות ובהעמקת ממדי העוני בקרב אזרחיה. מבין המדינות המתוקנות אין ולו מדינה אחת המתקרבת לממדים של הפערים החברתיים השוררים אצלנו.
זאת לא הערכה, זאת תמונת מצב עגומה, כאובה, מדאיגה ומקוממת. בישראל של 2010 חיים כ-813,500 קטינים מתחת לקו העוני. אחד מכל שלושה ילדים הוא עני. אחת מכל חמש משפחות – ענייה. ואחד מכל ארבעה אנשים הוא עני.
מציאות זו לא קופאת על שמריה, אדוני היושב-ראש, היא תופחת והיא צומחת משנה לשנה. בשנת 2009 התווספו למעגל העוני 50,000 אנשים, מתוכם 30,000 ילדים. בעשור האחרון גדל העוני לממדים מפלצתיים: מספר המשפחות העניות גדל רק בעשור האחרון ב-50% ומספר הילדים העניים גדל בכ-80%.
איך ניתן להגדיר הידרדרות נוראה זו, אם לא קטסטרופה חברתית? האם ניתן להמשיך ולהתייחס לנתונים אלה בשוויון נפש? או שמא נחזור לסימפוניה הבלתי גמורה, המנסה לגונן על אנומליה זו במונחים ובהגדרות "מקצועיים"?
איך ניתן להסביר את היווצרותה של הדרמה החברתית הפוגעת בקיומן, בבריאותן ובהתפתחותן של מאות אלפי משפחות בישראל לצד מציאות אחרת, זו המשתקפת בכותרות בעיתונים הכלכליים המובילים: "דה-מרקר", "כלכליסט", "ממון", "עסקים", אתרי אינטרנט, שעוסקים לרוב במחירי נדל"ן אסטרונומיים, במגדלי יוקרה, בתמלוגי מיליארדים של גז, בזיכיונות של חברות ענקי התקשורת ובממדים יוצאי הדופן של המשק הישראלי.
לא להאמין, אבל מדובר ממש במדינה אחרת. ישראל 2010 משולה במצבה החברתי והכלכלי למראה ששני פנים לה. פן המקרין מציאות נוצצת, זוהרת ומנותקת, ופן אחר, המראה מציאות סובלת, מיואשת, מתפוררת. ישראל, שנכנסה בקול תרועה רמה ל-OECD, שחרת על דגלו את מיגור העוני, היא בדיוק אותה ישראל שבה השיעור הגבוה ביותר של עוני בקרב ילדים מבין המדינות החברות בארגון זה.
אדוני היושב-ראש, איך אומרים הילדים דהיום? ישראל חיה בסרט. בועת החגיגה הזאת וההתרשמות מהמדדים הכלכליים המוצלחים הן בבחינת לחגוג במסיבה ענקית בסלון הביתי כאשר היסודות של הבית רעועים, כאשר הקירות מטים לנפול, המרתף שוקע, אבל למה לנו לקלקל את החגיגה?
אדוני היושב-ראש, עוני בממדים כאלה הוא לא רק פגיעה בהווה על תלאותיו אלא גם פגיעה אנושה בעתיד, עם אובדן כשרונות, ומוחות מבריקים שקצב ההתקדמות וההתפתחות שלהם נעצר. כי כאשר לאמא ואבא אין כסף לממן אוכל מזין, חוגים ותוכניות העשרה, איך נצפה מילד לממש את הפוטנציאל שלו כשהוא נמצא במקום כל כך נמוך?
על הממשלה לתת את הדעת על כך, מכיוון שעליה בראש ובראשונה רובצת האחריות להביא לתיקון המצב הזה לאלתר.
כשאנו מדברים על שינוי בסדר העדיפויות, אינני יכולה שלא לחשוב על שינוי ראוי יותר מזה שיביא לשינוי המיוחל במצבם של ילדי ישראל העניים באשר הם.
העוני נותן את ביטוייו גם בחינוך ילדי ישראל, שכן לאורך כל שלבי החינוך תלמידים השייכים לשכבות חברתיות-כלכליות נמוכות יותר, מן הסתם מגיעים גם להישגים נמוכים מאלו של תלמידים אחרים. הסיכויים שלהם לסיים את לימודיהם בתיכון ולהמשיך ולרכוש השכלה גבוהה נמוכים יותר – מי כמוך יודע, הרי בקרוב תהיה באמת יושב-ראש ועדת החינוך, ואתה עושה שם המון. הסיכויים הולכים ומתמעטים ככל שההכנסה המשפחתית הולכת ויורדת, ואם הם מצליחים זה באמת בגדר הפתעה.
עובדות אלו הן בגדר אצבע מאשימה כלפי החברה הישראלית כולה. אסור לנו להשלים עם חרפה שכזו. האם אנו יכולים לקבל בשוויון נפש מציאות שבה משפחה נאלצת לוותר על שירותי בריאות שונים בשל סיבות כלכליות? שבה עשרות אלפי ילדים נותרים ללא טיפול רפואי מתאים? מוסדות רפואיים, חינוכיים וחברתיים במדינה הזאת מתריעים השכם וערב, ואין מושיע. אין כתובת, ובשל כך גם אין פתרון.
דרמה שלמה מתחוללת ממש כעת מתחת לאפנו, ולצערי הרב לא מדובר בתיאטראות, שהם, למרבה האירוניה, אינם מנת חלקו של הילד העני, אלא במציאות הקיומית היומיומית שלו. אנחנו, במקום להתמודד עם זה בכלים הראויים, נושאים בגאון משפטים ריקים מתוכן בעבור אלה: שוק ההון פורח, המיתון מאחורינו, המשק בצמיחה. תגידו לי כעת, איזו בשורה יש במשפטים אלו, אילו תרופה ומזור הם נושאים בחובם עבור אותו הורה שאינו יכול לספק אפילו את צורכיהם הבסיסיים של ילדיו?
היו"ר אלכס מילר:
נא לסיים.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
זהו פעמון אזעקה לכולנו. האם נמשיך ונחריש? ויקומו מלומדים ויסבירו לנו עוני מהו בגישה אקדמית. אז מי יכול לתת תשובה אקדמית לילד שאיננו זוכה בארוחה חמה ליום? מי יכול לתת תשובה אקדמית למשפחה שאין לה יכולת לתת טיפול רפואי לילדיה? ומי יכול להגדיר עוני מהו?
מי שלא חי בתנאים אלה לעולם לא יוכל להבין מה מצבו של ילד עני, איך הוא מתפתח, מהי תחושתו, מהגיל הרך, כלפי החברה המסודרת, מה מצבו של ילד שאין ברשותו ספר או שהוריו אינם יכולים לרשום אותו לקייטנה, שאינו הולך לחוגים, כל מה שהוא בבחינת לוקסוס לאמידים.
אנחנו לא נוכל ולא נרשה להמשיך לחיות באדישות שכזו. לא נוכל להרשות זאת לעצמנו. אסור לנו להחריש. הבית הזה צריך לפוצץ את האדישות האופפת את כולנו – כן, כולנו, באופוזיציה ובקואליציה. אבל כנראה אנחנו קצת שונים בימים אלה. זוהי תקופה אחרת. אולי גם לפוליטיקאים זו כבר לא סחורה, ולכן אין קולם של ילדים ושל משפחות אלה יכול לזעזע ממשלה. הוא לא יביא גם לשינוי תיקים. הם מקופלים במצוקתם ואין מושיע.
אדוני היושב-ראש, אני כבר מסיימת. כיום אין חסינות בפני העוני החדש, הוא אינו רק מנת חלקם של המגזרים הערבי והחרדי, ואפילו לא רק מנת חלקן של משפחות מרובות ילדים. אנו מדברים על תופעה חדשה, על משפחות עובדות – כן, על שני הורים עובדים. מדובר באנשים שלא מצליחים, לפי עדותם הם, לממן דבר לילדיהם למעט מזון. הכנסות שניהם גם יחד לא מאפשרות תשלומי שכר דירה, מעונות וחינוך – אה, כן, וכמעט שכחנו את מחירי המים המאמירים. אותה משפחה לא תוהה, היא פשוט מודה בקול רפה ש"ההוצאות העיקריות מסתכמות במזון". סרט? בילוי משפחתי? מסעדה? זהו בבחינת לעג לרש למשפחה כזו.
מדינת ישראל והעם היהודי תמיד התגאו בערבות ההדדית, בזה שאנחנו חברה צודקת, ערכית, ומכאן שאבנו את כוחנו – תאמין לי, אדוני היושב-ראש, טוב לי לצטט פסוק זה, הוא מחמם את הלב, ולוואי והלוואי והיה מתקיים, הלוואי וקובעי המדיניות היו רואים אותו כנר לרגליהם בבואם להכריע בהחלטות שבהן תלוי עצם קיומו ואמיתותו של משפט זה. אבל לא נותר לי אלא להגיד, מאחר ששנה אחרי שנה – ואני לא הרבה זמן כאן – המצב, לא רק שהוא נשאר על כנו, הוא הולך והוא מידרדר – לו יהי, לו יהי.
היו"ר אלכס מילר:
תודה, גברתי. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, ואחריו – חברת הכנסת שלי יחימוביץ.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, היום הדיון מוקדש ליום הבין-לאומי למיגור העוני. אני רוצה להתחיל בדברי הנביאים וביחס שלהם – כיצד בא לידי ביטוי עם ישראל, העם היהודי. כשאנחנו מדברים על נאמנות למדינה יהודית, אנחנו צריכים לזכור את דברי הנביא, שאומר לנו מהו הדבר הרצוי לקדוש-ברוך-הוא. הוא אומר: לא צומות, לא תפילות. לא שזה לא, הוא אומר, אבל מי שמסתפק בזה, הוא אומר: זה לא צום אבחרהו. הנביא ישעיהו אומר, מה אני מבקש: הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח.
חברי חברי הכנסת, גדלתי בשכונה שנקראת שכונת עוני, בכפר-שלם בתל-אביב. הורי גם בילו חלק מהזמן כשהם עלו לארץ בשכונת התקווה, כמו שתיארה כאן חברת הכנסת אורלי אבקסיס, בדירת מרתף שהוצפה מדי שנה, בשנות ה-50 המוקדמות, בשיטפונות הגדולים – הוצפה בגשם. אני ראיתי בעיני, במקומות שונים, ראיתי גם מה זה עוני.
אבל לפני שאנחנו מוסיפים לדבר בגנותה של מדינת ישראל, אני רוצה להתגאות במדינה שלי. אני רוצה להתגאות במדינה שלי, שיכולה להיות דוגמה לעולם כולו כיצד היא נלחמה בעוני מהותי שיכול היה להיות לה; כיצד חצי מיליון אזרחים קלטו לתוכם תוך שנים אחדות למעלה מ-2 מיליון; ואיך בסוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90 קלטנו כאן למעלה ממיליון עולים; כל שישה אזרחים קלטו אזרח אחד נוסף. ויכולנו, ועדיין הדרך ארוכה, ובכל זאת אנחנו יכולים לומר ביום הבין-לאומי למיגור העוני: יש לכם מה לבוא וללמוד כאן במדינה שלי. כאן אני לא מדבר כאופוזיציונר, אני מדבר כאן כשייך לעם היהודי. ואני גאה במדינה שלי, בכל מנהיגיה, במה שהם עשו.
בכל זאת אני רוצה להעיר כמה הערות. יש לי תחושה שכשמדברים על עוני, יש כמה שמספסרים בעוני. אני אקח לדוגמה את טענות הקיפוח – לא מזמן הייתי באיזה דיון – שבמזרח-ירושלים המצב הסוציו-אקונומי הוא נורא ואיום. שאלתי: תגידו לי בבקשה, אתם יכולים לומר לי בסולם של חתך סוציו-אקונומי באיזה מצב היו האזרחים במזרח-ירושלים ערב מלחמת ששת הימים ובאיזה מצב הם נמצאים עכשיו? איזה פער מדינת ישראל הדביקה להם – וגם במקומות אחרים. מדברים אתנו על פליטים. אצלנו אין פליטים. היינו מדינת פליטים, קלטנו כאן מארצות ערב למעלה ממיליון יהודים – מעירק, וממרוקו, ומתוניס, וממצרים, ומתימן. קלטנו פליטים. אין לנו מחנות פליטים עדיין, ולכן יש לנו עדיין במה להתגאות.
שלמה מולה (קדימה):
לא פליטים, קלטנו עולים.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אתה צודק, קלטנו עולים, אבל אני אומר בפרפראזה למי שקורא לאלה שנמצאים בארצות ערב ועדיין מנציחים שם את מה שנקרא "מחנות פליטים". ואלה שיבואו עוד מעט לבכות פה, לאיזה מדינה ערבית מסביב הם בוחרים ללכת ושם ישברו להם את העוני ושם הם יצאו מהעוני? אין שום מדינה שהם יבחרו בה, הם עדיין יבחרו במדינה שלי, ששוב – כאופוזיציונר – אני גאה בה במה שהיא עושה לכל אזרחיה, לכל אזרחיה.
היו"ר אלכס מילר:
חבר הכנסת בן-ארי, נא לסיים.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
קודם היא האריכה, אני רוצה לפחות עוד דקה–דקה וחצי, ברשותך, כי הנושא מאוד – – –
היו"ר אלכס מילר:
אתה כבר אחרי דקה וחצי.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אה, כן, אני?
היו"ר אלכס מילר:
תסתכל, אתה כבר מזמן מעבר.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אני רק אומר שבמלחמה בעוני יכולים להילחם בעוד הקצבות, בעוד תקציבים, והדברים חשובים בהרבה מקומות, ואפשר להעיד. ושוב, אף אחד לא ילמד אותי מה זה עוני – אני, שמדי לילה, כשאני מסיים כאן, מסתובב עם חבילות מזון לכל מיני משפחות, ולא נפרט בעניין הזה, אני יודע ומכיר מה זה עוני. אבל יש דרך אחרת להילחם בעוני, וזה למגר אותו מהשורש – עמד על זה יפה שר הרווחה קודם – אם זה בהשכלה, אם זה בעולם של ערכים.
לפני כמה זמן שמעתי ברדיו אשה אחת שאומרת: אני שייכת למעמד הנמוך. שאלו אותה למה והיא אמרה: לא נסעתי מעולם לחוץ-לארץ. אני אגלה לכם סוד, רבותי: אני, שעומד מולכם, לא נסעתי מעולם לחוץ-לארץ ומעולם לא הייתי במעמד הנמוך. מעולם לא הייתי שם. זהו החתך? זהו הממד? השאלה היא מה אנחנו מסמלים. יש ממד של עוני שצריכים להילחם בו, אבל אנחנו צריכים להיזהר מלהגדיר אותו בכל מיני הגדרות שלוקחות לנו כמויות אדירות של אנשים ומכניסות אותם לתוך ההגדרה הזאת.
משפט אחרון: יש תפקיד לקהילה. מי שיכול – מהניסיון שלי – מי שיכול להילחם נכון בעוני זו הקהילה עצמה. מעבר לממשלה, מעבר לכנסת, לקהילה יש תפקיד עצום. כשהתקשר אלי יהודי לפני שבוע ואמר: אין לי אוכל להביא לשבת, מייד התקשרתי לקהילה, כי היתה קהילה. סידרו לו את כל מה שהוא צריך לשבת. התקשרתי ביום שלישי והוא אמר: סידרו אותי במקום עבודה. שבועיים לא היתה לי עבודה. יש מקום לקהילה. וכאן אני פונה לאזרחי ישראל הפונים אלי להתארגן בקהילות, לראות את השני. וכמו שאומר הנביא: איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. זוהי הדרך הנוספת, מעבר למה שהממשלה עושה, להילחם בעוני. התפקיד הוא עלינו כקהילה, למשוך את האחים שלנו, לתת להם משלנו, מה שנאמר צדקה, כדי למגר את העוני כמו שאומר הנביא. תודה רבה.
היו"ר אלכס מילר:
חבר הכנסת בן-ארי, שמענו שמגיע לך מזל טוב על הבת. הרבה בריאות ואושר.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
תודה רבה.
קריאה:
על מה?
היו"ר אלכס מילר:
נולדה לו בת.
חיים אמסלם (ש"ס):
מזל טוב.
היו"ר אלכס מילר:
מזל טוב. חברת הכנסת שלי יחימוביץ – בבקשה, גברתי.
שלי יחימוביץ (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, קראתי עכשיו את סקירת ההתפתחויות הכלכליות במשק, נספח לתקציב המדינה לשנים 2011–2012 שהונח בארגז גדול על שולחננו. ואני רוצה לומר לכם, חברי, אני אוהבת science fiction. ולרגע היה נדמה לי שאני אכן קוראת science fiction, או לחלופין פנטזיה, כי הפתיחה המהללת והמשבחת את כלכלת ישראל נראית כאילו בכלל ישבו אנשים במדינה אחרת, מדומיינת, וכתבו ממשאלות לבם. שום דבר רע לא קרה בכלכלת ישראל בשנה האחרונה, לפי סקירת האוצר. הכול נפלא: צמיחה, שגשוג, פרוספריטי. לא רק זה, אלא שאפילו המלה "אבטלה", המוזכרת פעם אחת, אגב, גם היא מוזכרת בשמחה גדולה, שכן שיעור האבטלה חזר לרמה הנמוכה ששררה בתחילת 2008.
ואני לא רוצה לדבר על המובטלים. אני רוצה לדבר דווקא על האנשים העובדים. כל כך הרבה שנים פמפמו לנו שוב ושוב שעבודה מחלצת מעוני, אם רק הבטלנים האלה – כפי שנוהגים לכנות אותם אנשים מסוימים – אם הם רק ילכו לעבוד, הם יוכלו לפרנס את משפחותיהם בכבוד. לכו לעבוד – זו הפכה להיות ססמה שגורה. אני רוצה לומר לכם שהיום עבודה לא רק שהיא לא מחלצת מעוני, עבודה היא מחולל העוני מספר אחת כמעט. יש אנשים שקמים בבוקר לעמל יומם, עובדים קשה מאוד בעבודה פיזית, הולכים לישון בלילה, לא מספיקים לראות את ילדיהם, עוסקים במלחמת הישרדות תמידית, שרויים בדלות שאין ממנה מוצא. הם אנשים עובדים והם יישארו עניים לנצח, כי עם 20 שקלים ו-70 אגורות לשעה שכר מינימום אתה תישאר עני לנצח, גם אם תעבוד כל ימי חייך ותעבוד שעות נוספות. אלה אנשים שנידונו לעוני נצחי.
יש אלף ואחת שיטות העסקה נצלניות. הגדולה, הנרחבת, המפחידה ביותר, היא העסקה באמצעות עובדי קבלן. אגב, כבר לא קוראים להם "עובדי קבלן", אני רוצה שתדעו. כבר קוראים להם "עובדים של נותני שירותים". כבר לא מדובר בבני-אדם. המלה "קבלני כוח-אדם" כבר יצאה מהלקסיקון, לא מדובר באדם בכלל; מדובר בחבילות שירותים. ומי שנמצא בתוך חבילת שירותים של נותן שירותים הוא לא בן-אדם יותר – הוא חלק מחבילת שירותים. המעסיק שלו, שאמור להסתכל לו בעיניים, המעסיק שאת השירותים שלו הוא מנקה, שבחצרו הוא עובד, לא יודע מי זה. כי הרי לא מדובר בבן-אדם אלא בחלק מחבילת עבודה. זו תוצאה של ה-outsourcing, של מיקור-החוץ, של הייעול, של ההתפטרות משומנים, של ההתייעלות, של הגמישות הניהולית, של הגמישות בשכר. כל כך הרבה שמות יפים לעוול מתמשך והמוני שעובר על מאות אלפי אנשים בחברה הישראלית.
ושלא יספרו לכם שאם יגורשו מכאן כל העובדים הזרים תבוא ישועה לאזרחי מדינת ישראל. יש ענפים שלמים שאין בהם עובד זר אחד ובכל זאת כל העובדים שם נידונו לעוני, כאילו היה מדובר באיזה קללה, באיזה תופעת טבע. ענף הניקיון – אין בו עובדים זרים; ענף האבטחה – אין בו עובדים זרים. אין עובדים זרים. מדובר במאות אלפי עובדים, רק אזרחי מדינת ישראל.
20.70 שקלים לשעה ולא רבע שקל יותר, כי אם חס וחלילה – אומרים גאוני הכלכלה – נעלה בשקל אחד את שכר המינימום השעתי, המשק יתמוטט, יקרוס, כושר התחרות ייפגע. יש אנשים שעל-פי תפיסת עולמם של מעצבי המדיניות הכלכלית היום, שחתומים על המסמך ההזוי הזה שאני מחזיקה בידי והוא מתאר את המצב הנפלא שבו אנחנו חיים לכאורה – יש אנשים שנולדו לעוני ולא מגיע להם שקל אחד יותר מ-20.70 לשעה. ואם אפילו נחתם לרגע הסכם בין ההסתדרות ובין נציגי ענף הניקיון להעלות בשקל וחצי את שכרן של עובדות הניקיון, מייד קמה זעקה גדולה מהאוצר: מה פתאום, לא נעמוד בזה, איך זה יכול להיות. ומנגד, מהצד השני, כאילו אנחנו חיים בשתי פלנטות נפרדות – בחזרה ל-science fiction ולפנטזיה – בפלנטה האחרת אין גבול לשכר, אין גבול.
הלב וההיגיון והשכל הכלכלי לא תופסים איך יכול להיות שבמקום עבודה אחד אסור שבן-אדם ירוויח יותר מ-20.70 שקלים בשעה, אבל המנכ"ל יכול להרוויח מיליון וחצי שקלים בחודש, בדין. ולאף אחד זה לא נראה דוחה, לאף אחד זה לא נראה מושחת, לאף אחד זה לא נראה לא סביר כלכלית, לא מוסרי, לא ייתכן, ועוד אצלנו – אנחנו, אחרי תרועות השמחה וההתרברבויות על הצטרפותנו ל-OECD כמדינה ה-33.
אנחנו המדינה הראשונה ב-33 מדינות ה-OECD ברמת הפערים בין עניים לעשירים. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות המדינה הראשונה? מדינה צעירה, קטנה, שאמורה להיות סולידרית, שבה גם הבן של המנקה וגם הבן של המנכ"ל במיליון וחצי שקלים בחודש הולכים לאותו צבא ומשרתים באותו צה"ל, ואמורים להסתופף תחת כנפיו של אותו אתוס. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את הדבר הזה?
חשוב לי להדגיש שאני לא רוצה לדבר על מסכנים.
היו"ר אלכס מילר:
לסיכום.
שלי יחימוביץ (העבודה):
לסיכום. אני חייבת להגיד לכם בכנות, אני לא אוהבת חמלה; אני אוהבת צדק. במקום שיש צדק לא צריך חמלה. לפעמים חמלה היא מפלטו הראשון של הנבל. ולכן, אני לא מנסה לעורר את רחמיכם על עובדת הניקיון המסכנה או על המאבטח המסכן, מה גם שהם לא לבד, כי מעמד הביניים הולך וסובל יותר ויותר מאותן תופעות ממש: מחוסר ביטחון תעסוקתי, מזליגה לעשירונים תחתונים, מהיעדר יכולת לקנות דירה, מהיעדר יכולת לדאוג לחינוך טוב לילדיו.
אני לא מדברת על זה, אלא על כך שברמה המבנית, ברמה של הדמוקרטיה של מדינת ישראל, אנחנו עומדים בפני סכנה ברורה ומיידית, כי כשההון עובר במאסות גדולות מהרבים אל המעטים, ורבים יותר הם אנשים שהם עלה נידף ברוח, נטולי מעמד, נטולי ביטחון תעסוקתי, שכל הזכויות לא רלוונטיות לגביהם כי הם עוסקים בהישרדות בסיסית, ולעומתם יש קבוצה קטנה ביותר שהולכת ומתעשרת עד אין קץ, בלי ריסונים ובלי בלמים – זאת סכנה לדמוקרטיה. נשמת אפה של דמוקרטיה היא מעמד ביניים יציב. מעמד הביניים הולך ונגרס, רבים ממנו זולגים אל העוני, ומעטים זוכים להיות המיליונרים או המיליארדרים החדשים, לקול תשואות. את זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
וגם אם ייכון שלום כולל במזרח התיכון – כן, בואו נגיד שיתגשם חלומנו, שלום כולל במזרח התיכון, וניסע לנגב חומוס בסוריה, האם פערים כאלה לא עומדים בסתירה לעצם קיומו של המפעל הציוני? אז ננגב חומוס בסוריה, אבל תהיה לנו פה רפובליקת בננות, עם שליטה של קומץ בעלי הון ועם קבוצה ענקית של עבדים. זה החזון שלנו? זה החזון הציוני למדינה מוסרית ומתוקנת?
זאת המשימה הלאומית הראשונה של החברה הישראלית. יש כל כך הרבה דרכים לתקן את המצב. שהרי מדובר במעשה ידי אדם – כמה צעדים כל כך פשוטים ומתבקשים, אבל הממשלה הזאת לא רוצה. פשוט לא רוצה. תודה רבה.
היו"ר אלכס מילר:
תודה, גברתי. חבר הכנסת דניאל בן-סימון, בבקשה.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ראשית, כמה תודות. לפרופסור יונה רוזנפלד – אני מדבר אליך, מישיר מבט אליך – כל הכבוד על היום, על הארגון של יום המאבק הבין-לאומי נגד העוני; לעוזרת שלי אודליה ביטון; לשר הרווחה הרצוג; לארגונים, לשתי"ל, לכל מי שנטל חלק ביום החשוב הזה. לא שנשנה את המציאות, אבל לפחות עשינו צעד אחד קטן – הקדשנו יום למען האנשים האלה, שקיימים רק בסטטיסטיקה.
אני רוצה לומר מלה אחת על צרפת, על זה שהיא מושבתת, משותקת, פצועה ומצולקת, מיליונים יורדים לרחוב כל יום. איפה זה קורה? במדינה שנותנת הכול מלידה עד מוות. היא מעניקה את כל מה שאפשר לחשוב לאזרח שלה. מהבית-חולים כשהתינוק יוצא, המדינה נוטלת אחריות בכל ההוצאות, עד לסיום הדוקטורט. ואם חלילה יש כישלון בשנה א' או בשנה ב' במקצוע, המדינה נותנת לך אפשרות שש שנים. אותו דבר לגבי הבריאות, אותו דבר לגבי התחבורה. מי שיש לו שלושה ילדים – למשל, אנסטסיה מיכאלי, אילו גרה בצרפת, היא היתה אשת העולם הגדול. מארבעה ילדים ומעלה, בעצם המדינה לוקחת כמעט את כל ההוצאות.
ובכל זאת הם יורדים לרחוב. איך יכול להיות? אם המדינה נותנת הכול, מדוע להפגין? לכן אני אומר – הם יורדים לרחוב כי משהו קורה ברקמה החברתית. יש תחושה, ודווקא במדינה כמו צרפת, שיצאה למהפכה כדי להגדיר את היחסים בין האדם למדינה – ואני רק רוצה לומר לכם שכל שנה, השר הרצוג, מתפרסם מכרז ל-900 דוורים. דוורים, זאת אומרת ששמים מכתבים בתיבות הדואר. פונים 34,000 איש, רובם עם תואר ראשון ומעלה, כדי לחלק דואר. לא אינטרנט, הצרפתים לא אוהבים את זה. למה הם עושים את זה? כי הם רוצים לשמור על אותה רקמה חברתית של לבוא בבוקר, לשים את המעטפה ולהגיד בוקר טוב לאשה או לבעל הבית או לגבר, ומה שלומך היום ומה נשמע, מה שלום הילדים, כלומר לשמור על העולם של אתמול, בטרם פרצה אליו הגלובליזציה, בטרם דרסה אותו הטכנולוגיה החדשה; לשמר משהו מהאתמול. יש משהו כמעט רומנטי בבקשה הזאת של אדם שסיים תואר שני בפיזיקה או בהיסטוריה לחלק דואר. וחלילה לא לכתוב באינטרנט או לשלוח אס.אם.אס, אלא עדיין לכתוב מכתב כמו שכתבו פעם.
האנשים האלה יורדים לרחוב. טוב להם היום, הם עובדים. למה הם יורדים לרחוב? כי מחר יכול להיות שעתידם לוט בערפל, בגלל שכמו אצלנו, העניין הזה של הקשר בין המדינה לאזרח הולך ומתרופף, והמחשבה שכל אדם לעצמו היא שמורידה את האנשים לרחוב. האדם מרגיש, הוא חושב והוא מאמין שהמדינה כאן, כי בשעת מצוקה, כשאתה נוקש בדלת, הדלת נפתחת. וכמו אצלנו, גם שם היא נסגרת יותר ויותר בכל מיני תחומים, וזה דבר איום ונורא. עדיין השירותים החברתיים בצרפת הם הכי מפותחים, אבל המחשבה שחלילה הקפיטליזם שקיים אצלנו ידהר גם לשם היא שמוציאה את האנשים לרחוב.
אצלנו לא יורדים לרחוב. היחסים בין האדם למדינה השתנו ללא הכר, ואני חייב להגיד שאם יש משהו שמטריד אותי, זה שהתחושה שהיתה פעם שלא חשוב איפה נולדת, לא חשוב איפה גדלת – הצנרת הכלכלית והחברתית בארץ פתוחה. אפשר להגיע לכל מקום בקלות, יחסית נגיד להודו, וגם בארצות-הברית אין סיכוי כמעט אם לא נולדת למקום הנכון; החלום האמריקני הוא מיתוס, אין סיכוי להגיע. עדיין אצלנו היתה זרימה יוצאת דופן. אדם יכול להיוולד בעיר פיתוח ולהיות כמעט ראש ממשלה או כמטחווי נגיעה מראשות ממשלה. זה לא יכול לקרות במקום אחר.
אני חושב שהמצב החדש יוצר ריבוד כזה, שהעניים הולכים ומתרבים, ויש לי תחושה שהר הגעש הרדום הזה, שנקרא עוני בישראל, יתפרץ בבוא היום, כי אנחנו לא נוכל לחיות. ציין שר הרווחה, הקנאה, הניכור – זה יוצר אלימות. יותר מדי אגואיזם יש פה, בקבוצה קטנה מדי שלוקחת לעצמה הכול. נדמה לי שבגלל הממשקים המאוד אינטימיים בחברה הישראלית – בצבא, בבית-הספר, בשכונה – קשה מאוד לקיים פערים כאלה לאורך זמן.
לכן אני אומר שאנחנו ביום הזה, כדי להזדהות עם אותו עלבון שיש בעוני, עלבון לכבוד האדם, מעבר לעניין הפיזי יש פה עלבון לכבוד האדם, ואני חושב ואני חושש שאם המדינה לא תשנה סדרי עדיפויות ולא תיתן מחשבה – אני רואה שספסלי הליכוד נטושים פה. אני יודע שמשהו אחר בראש שלהם כשהם דנים בדברים האלה, אבל ביום העוני לא ראיתי אותם.
אני אומר את זה בכאב. אני אומר את זה, אורלי, אבא שלך היה מראשי הליכוד; לא היה מחמיץ דיון כזה. לכן אני אומר את זה בצער, שנצטרך לתת יותר מחשבה לפני שגם הרחובות שלנו יתמלאו במפגינים. ואולי טוב שזה יקרה, כי זה אקט של דמוקרטיה יוצאת דופן. אתה יוצא מהאדישות שקיימת כאן ואתה יורד לרחוב כדי לשנות מציאות, ואין דבר יותר טוב מזה; אני רק מייחל לזה. תודה רבה על הסבלנות, אדוני היושב-ראש.
היו"ר אלכס מילר:
תודה לאדוני, אני מזמין את חבר הכנסת חיים אורון.
חיים אורון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, כבוד השרים, חברי חברי הכנסת, ידידי פרופסור יונה רוזנפלד, אני רוצה להיות טיפה פחות חגיגי. שמעתי את דבריו של שר הרווחה, ידידי, בלי מירכאות, בוז'י הרצוג, והסכמתי בערך ל-80% מהדברים שלו, עד שהוא הגיע לחלק האחרון, שבו הוא עטה איזו גלימה ממלכתית והסביר: כולנו ביחד.
שלי יחימוביץ (העבודה):
המעמד מחייב.
חיים אורון (מרצ):
כולנו ביחד, ואנחנו ביחד, כולנו, בעצם רוצים את זה. אני מודה שימי הזיכרון האלה, אתמול יום הקשיש והיום יום העוני ועוד מעט הייתי ממשיך למחר – –
שלי יחימוביץ (העבודה):
– – –
חיים אורון (מרצ):
– – הימים הללו והפער ביניהם ובין מה שיקרה פה ביום שני. אפשר להעביר ארמיה רוסית בפער הזה, בין הדיבורים פה היום ובין מה שיהיה פה ביום שני.
רק בעמוד 26 לחוק ההסדרים, בביטוח הלאומי, לוקחים 1.53 מיליארד שקל מקצבאות ילדים, מקצבאות נכות ומכל הקצבאות חוץ מקצבאות ניידות, שם יש משהו. 1.5 מיליארד שקל. ועוד לא רעדה היד כשכתוב שההפחתה הזאת היא לתמיד, היא לא מוחזרת בעוד שנה, שנתיים; מורידים אותה. זאת אומרת, הכניסו את היד לכיס – למי? לקבוצה הכי חלשה בחברה הישראלית, הוציאו ממנה 1.5 מיליארד שקל ולא מחזירים. יצא שר המשפטים. אני שואל אותו: אדוני, אתה מקיים דיון על תגמולי הנפט, על שינוי הקריטריונים, האם מותר להפר הסכמים? מה זה הדבר הזה? זה לא הסכם בין המדינה ובין אזרחיה? לקחו 1.5 מיליארד שקל בלי לשאול פעמיים, לתמיד.
אדוני שר הרווחה, בוז'י ידידי.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
דיברתי על – – – אני מסכים אתך.
חיים אורון (מרצ):
בוז'י ידידי, אני יודע, רגע. אין פה ביחד, תעזבו אותנו מהביחד הזה. יש פה מחלוקת קוטבית, שאם היא לא תוכרע, אני מקווה שהיא לא תוכרע ברחובות. כי למי מוסיפים עכשיו 4–5 מיליארד שקל פה? עוד הפעם, מס חברות זה מס הכנסה. יש כבר כל הנתונים – פה כולם מסתובבים עם הנתונים של ה-OECD ומחלקת המחקר. אנחנו יכולים לטבוע בנתונים, כולנו. שיעורי המס הישיר במדינת ישראל הם מהנמוכים ביותר. המס העקיף הגבוה ביותר, הקצבאות הנמוכות ביותר, זאת התמונה.
אז תבואו ביום שני ותגידו: סליחה, לא מקבלים את זה. אנחנו דורשים לשנות את הסדר. אל תפחית את מס הכנסה, אל תפגע בקצבאות, יישאר עודף ואת העודף נחלק: קצת לחינוך, קצת לבריאות וקצת להבטחת הכנסה ונסתדר.
עכשיו, סליחה. הדבר הכי מייאש, ואני מסתובב בדיון הזה, אני כבר מתבייש להגיד, מעל 20 פעם; הדבר המייאש הוא שיש מדינות שהיו שם ויצאו. הרי הטבלאות, אני יכול לדקלם אותן מפה, ועוד מעט נגמר לי הזמן. המדינות, בתחומים מסוימים ולפעמים לרוחב כל המהלך, היו במקום אחד ונמצאות במקום אחר: פינלנד בחינוך, אנגליה בעוני אצל ילדים, אנגליה בבריאות – יש שם עכשיו משבר, הוזכרה פה צרפת.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
על גיל הפנסיה.
חיים אורון (מרצ):
על גיל הפנסיה, זה נושא אחר שנדון בו, דנו בו אתמול בוועדת כספים.
אבל אני מדבר על זה. שלא יגידו לי שאי-אפשר ויש אילוצים. ועוד לא מתביישים. שר האוצר עשה מסיבת עיתונאים ואמר – אגב, אצלו זה תמיד "הכי". הדו-שנתי זה ההמצאה הכי גדולה בכלכלה הישראלית, אני מדווח לכם, הוא מועמד לפרס נובל; התקציב הזה הוא הכי חברתי. לא חברתי, לא קצת חברתי – הכי חברתי. בסוף מקבלים את הנתונים ורואים שהפערים החברתיים הולכים ועולים, הפערים בשכר הולכים ועולים, הפערים בין מרכז ופריפריה הולכים ועולים, אחוז הנשירה הולך וגדל, אחוז הכניסה לאוניברסיטה הולך וקטן. רגע, מאיפה זה בא? יש איזה וירוס אצלנו, כוח עליון?
בוז'י ידידי, אם חצי מהאנרגיה שהיתה מושקעת בהוספת 3 מיליארד שקל לתקציב הביטחון היתה מושקעת ב-1.5 מיליארד פה, היינו מתחילים לדבר אחרת. אבל אי-אפשר לעטוף את זה בעטיפות כאלה, "כולנו יחד". לא כולנו יחד. אני יודע שזה לא יפה להגיד.
שלי יחימוביץ (העבודה):
זה יפה, זה בסדר.
חיים אורון (מרצ):
כולנו יחד כשנואמים את הנאומים ביום העוני. כאשר מקבלים את ההחלטות האמיתיות, קצת מגרדים ואתה רואה שלא כולנו ביחד. אתה רואה על מה יהיה משבר פה, על מה ש"ס תעשה משבר ועל מה היא לא תעשה משבר, על מה העבודה תעשה משבר ועל מה היא לא תעשה משבר ומה בסך הכול בסוף יעבור, עכשיו גם לשנתיים.
לכן, אין פה שום ביחד. יש פה עימות אמיתי שבסוף הוא נגמר בשאלה איפה נמצאים אלה שאין להם, איפה נמצאים אלה שיש להם, איך מתחלקים המשאבים, מי מחלק אותם. ולצערי הרב, גם ביום הזה אנחנו לא אנשי בשורה. ביום הזה אנחנו באים ואומרים לציבור שמה שהיה הוא שיהיה, אותה מתכונת, אותו כיוון. היתרון היחיד, במירכאות כפולות ומכופלות: הפעם זה לשנתיים. אנחנו יודעים, זה לא לשנתיים. זה לשלוש שנים, כי לא יהיה דיון על התקציב ב-2012, ערב בחירות. לכן מה שנמצא בקופסאות האלה – – –
היו"ר אלכס מילר:
למה ערב בחירות?
חיים אורון (מרצ):
ככה. אולי הן יהיו קודם אבל אם הן לא יהיו קודם אז זה יהיה שם. כי ל-2013 לא יהיה פה דיון תקציבי, ב-2012, ומה שנמצא בתוך הקופסאות הללו הוא מתווה לשלוש השנים הקרובות והוא מתווה שמחזק את כל המגמות שמופיעות גם עכשיו.
היו"ר אלכס מילר:
תודה רבה. חבר הכנסת זבולון אורלב.
זבולון אורלב (הבית היהודי):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי שר הרווחה והשירותים החברתיים, ממדי העוני הם כאלה שכנראה ציון של יום אחד, שהוא היום הבין-לאומי לציון העוני, בישראל לא מספיק. לפי ממדי העוני במדינת ישראל, יום אחד לא מספיק וכנראה צריכים לציין אותו לפחות 30 ימים, כיוון שאנחנו מככבים בצמרת העולמית בכל מדדי העוני. כל משפחה חמישית מתחת קו העוני; כל אדם רביעי מתחת קו העוני; כל ילד שלישי מתחת קו העוני. גם כשבודקים את עומק העוני אנחנו מככבים בצמרת העולמית וגם כשבודקים את הפערים החברתיים והכלכליים בין עניים לעשירים.
לא בכדי, אף שמדובר שזה יום מיוחד בכנסת, ובדרך כלל בימים מיוחדים מביאים לאישור הצעות חוק, לא בכדי ועדת השרים לחקיקה לא אישרה אף חוק שנוכל לקדם אותו היום בקריאה טרומית.
מורי ורבותי, אמרתי ואני אומר זאת שוב: שיעורי העוני במדינת ישראל הם לא מכה משמים ולא גזירת גורל. הממצאים האלה, הנתונים האלה, הם פרי באושים של מדיניות של ממשלות ישראל – אני מדגיש: ממשלות ישראל – בעשורים האחרונים, שבחלקן גם אני כיהנתי כשר הרווחה, קרוב לשנתיים, ב-2003 ו-2004. לצערי, השתלטה על החברה הישראלית מדיניות ניאו-ליברלית קיצונית, חסרת אחריות, ויש כשל של המדיניות החברתית כמעט בכל המערכות: בשוק העבודה, באכיפת חוקי העבודה, במדיניות המיסוי, שהוזכרה על-ידי קודמי, קצבאות, הפרטה, עובדים זרים, מונופולים, ריכוז הון בידי משפחות ועוד ועוד דברים.
ואני אומר דבר שלא אמרתי אותו מעולם: זוהי תוצאה מכוונת של המדיניות הכלכלית. מדוע אני אומר שזוהי תוצאה מכוונת וידועה מראש? כיוון שכל שרי הרווחה, כל אחד במשמרת שלו – ושמחתי לשמוע את דבריו של שר הרווחה גם היום – הזהרנו, התרענו, אמרנו שאלה יהיו התוצאות של המדיניות הכלכלית. הצגנו ראי ברור מאוד של התוצאות הקשות של המדיניות הזאת, תוצאות שהביאו להעשרת העשירים וגרמו מאידך להעמקת העוני ולהרחבתו. זה לא בא במקרה. התוצאות של העוני הן לא הפתעה, הן תוצאה ידועה, ברורה ומכוונת של מדיניות ניאו-ליברלית, שהיא אידיאולוגיה. וצודק חבר הכנסת ידידי אורון, שאומר: רבותי, המאבק כאן הוא מאבק אידיאולוגי, על דרך חיים, על ערכים ועל מדיניות כלכלית-חברתית.
נכון, גם אנחנו, חברי הכנסת, לא יכולים לרחוץ בניקיון כפינו. אומנם אנחנו מקיימים מצוות אנשים מלומדה, או מצוות קואליציה מלומדה, ומרימים ידיים כל פעם, תלוי איפה אתה נמצא – או בקואליציה או באופוזיציה – או בעד חוק התקציב וחוק ההסדרים, אם אתה בקואליציה, או נגדם, אם אתה באופוזיציה, וכן גם עבור רפורמות וחוקי הסדרים. גם אנחנו צריכים לעשות את חשבון הנפש, כפי שאמרתי. אי-אפשר לזרוק את הכדור רק לאחרים.
אמרנו לאורך כל הדרך: כאן מדובר בבעיה לא רק אידיאולוגית ולא רק ערכית. כאן יש גם פגיעה בחוסן הלאומי, כיוון שמי שנפגע על-ידי מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית, מי שבעקבות מדיניות כזאת מידרדר לעוני, למחסור, ומרגיש שמזניחים אותו, הוא עלול להזניח את המדינה. מי שמרגיש שהמדינה מפקירה אותו, אין שום סיכוי שהוא ייקח על עצמו להשתתף במאמץ הלאומי, לשרת בצה"ל, לתרום ולהיות אזרח שמוכן לעשות למען החברה ולמען המדינה. זאת פגיעה מהותית בחוסן הלאומי.
לו היינו מדינה ענייה, לו היינו מדינה חסרת אמצעים – אני לא אומר שהיינו יכולים להתפאר בממדי העוני, אבל לכאורה היה תירוץ מדוע אי-אפשר לעשות משהו לצמצום הפערים ולהקטנת ממדי העוני. אבל, מורי ורבותי, ברוך השם; ברוך השם, טוב שלמדינת ישראל יש חוסן כלכלי, איתן, והיא מקיימת מדיניות כלכלית איתנה, שמביאה אותנו למעמד בין-לאומי נכבד. אבל מחד גיסא כלכלת ישראל צומחת, ומאידך גיסא העניים צונחים. העשירים צומחים, העניים צונחים.
מדינות באירופה, נאורות – במרכז אירופה, במערב אירופה – מוכיחות שאפשר לקיים כלכלה ליברלית תחרותית עם מדיניות כלכלית מאוזנת, ושיעורי העוני המופחתים שם והפערים המצומצמים יכולים להוכיח: אפשר לחיות במדינה עם מדיניות כלכלית ליברלית אבל להיות אחראיים, להיות חברתיים, ולצמצם את העוני באופן משמעותי.
במה ניבחן, מורי ורבותי? אנחנו ניבחן ביום שבו נצליח להסדיר, או בחקיקה או בהחלטות ממשלה או בהסדרים סטטוטוריים אחרים – שנוסף על חוקים והסדרים שמגבילים את הממשלה הגבלות כלכליות, כמו יעדי גירעון, שיעור גידול התקציב, שיעור האינפלציה וכדומה, ייקבעו במקביל ובאותו סטטוס מחייב גם יעדים חברתיים שבהם יוגדרו הגדרות כמותיות מה יהיו תוצאות התקציב הזה בתחום החברתי: כמה עניים? כמה זקנים עניים? כמה ילדים עניים? מה הפערים החברתיים ומה עומק העוני? צריך את הראי הזה להציב בפני החברה.
ביום שנסדיר שיחד עם היעדים הכלכליים הממשלה והכנסת מחויבות גם ליעדים חברתיים, נדע שעשינו שינוי ועלינו על דרך המלך לצמצום הפערים בישראל. ביום שכך ייעשה נדע שאנחנו, כשליחי הציבור, מתחילים לעלות על דרך המלך, לקיים חברה ראויה, חברתית-סוציאלית נאורה, המאפשרת לכל אזרח לחיות בכבוד. לו יהי.
היו"ר אלכס מילר:
תודה לאדוני. אני מזמין את חבר הכנסת חיים אמסלם. בבקשה, אדוני.
חיים אמסלם (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, האחריות החברתית לחלש הינה מעמודי התווך של היהדות, ולכן זכות היא לי להיות בין הדוברים בכנסת ביום הבין-לאומי למאבק בעוני.
מצוות רבות מחייבות אותנו לעזרה כלכלית לחלשים. אציין את שמיטת החובות הכספיים בשנת השמיטה, שחרור בשמיטה של עבדים שמכרו את עצמם עקב מצב כלכלי קשה, החזרת האדמות ביובל לבעליהן שמכרון בשעת הדחק, חובת הלוואה לנזקק, איסור ריבית, מתנות עניים, מעשר כספים ועוד.
וככלל, מצוות הצדקה היא מעיקרי המצוות. אין-ספור מאמרי חז"ל מדברים במעלתה: "המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא"; "שקולה צדקה כנגד כל המצוות"; "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. בתלמוד הירושלמי, במדרשים, מצוות הצדקה נקראת בשם מצווה, סתם מצווה. כשאומרים מצווה, תעשה מצווה, פירושו תיתן צדקה. הרמב"ם כותב: "חייבים אנו להיזהר במצוות הצדקה יתר מכל מצוות עשה", וכן להיפך – חז"ל דיברו על מי שנמנע מצדקה: כל המעלים עיניו מן הצדקה נקרא בליעל, ונקרא רשע, שנאמר "ורחמי רשעים אכזרי", ונקרא חוטא, שנאמר: "והיה בך חטא".
מאז ומעולם הצדקה בישראל היתה קהילתית וממוסדת. ידוע לנו שבימי חז"ל התקיימו המוסדות גבאי צדקה ובתי-תמחוי. הרמב"ם כותב בהלכות מתנות עניים: "כל עיר שיש בה ישראל – חייבים להעמיד גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים", ו"מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה". והצדקה לא היתה וולונטרית. כופים לתת צדקה, כך נאמר ב"שולחן ערוך".
עם תקומת מדינת ישראל וכינון מוסדותיה הצדקה צריכה להיעשות דרך המסגרות הממשלתיות. מה שהיה באחריות הקהילה הוא כעת אחריות המדינה. אי-אפשר לתת לכוחות השוק לנהל את המדינה ולהטיל את האחריות לחלשים בידי עמותות וולונטריות. המדינה חייבת להתערב לטובת החלשים בחברה.
יש אין-ספור דרכים לתמוך בחלשים: העלאת קצבאות, דיור ציבורי, בריאות, חינוך. אני לא רואה את המדינה מפנה ממחר את כל משאביה לתמיכה בחלשים. אני מציע להתחיל בצעד אחד שהוא לפי המקורות גם הצורה המכובדת ביותר של נתינת צדקה: לתת עבודה או הלוואה על מנת שאדם יוכל להתבסס ולעמוד על רגליו, לאפשר לאדם להתקיים בכוחות עצמו ובכבוד.
שלי יחימוביץ (העבודה):
זוהי המצווה הכי נחשבת, יותר מהנדבה.
חיים אמסלם (ש"ס):
בהחלט, בהחלט. ההלוואה גדולה מהנתינה, מהצדקה.
הקצבאות, עם כל הכרחיותן, בייחוד עבור מי שאינו יכול להתפרנס, הן מעין "נהמא דכיסופא", לחם של בושה. אדם מתבייש לאכול לחם שלא עמל עבורו. אני מציע לתת את הדגש בכיוון הזה. שהמדינה תיקח אחריות כשלב ראשון בתחום של ייצור מקומות תעסוקה ושל משכורות שמאפשרות לעובד חיים בכבוד.
לצערי, בנושאים אלו אנו בתחתית הסולם ביחס למדינות ה-OECD. ההוצאה הממשלתית בתחום עידוד ההשתתפות והתעסוקה בשנת 2009 היתה כ-0.2% מהתמ"ג בלבד, לעומת פי-שלושה בערך במדינות ה-OECD. אם ניתן להצביע על הפריפריה כאזור מוכה אבטלה, יש לעשות הכול ליצירת מקומות תעסוקה שם, לחזק את המפעלים, לתת מענקים ליזמים, פטור ממיסוי, סבסוד מעונות לילדים וכל מה שצריך.
נכון לשנת 2009, 47% מהעניים הם אנשים עובדים, ואפילו במשרה מלאה, אך למרות זאת נמצאים מתחת לקו העוני. לא ניתן לבוא ולטעון: שילכו לעבוד. הם עובדים. עלינו לדאוג שיקבלו משכורת שתאפשר להם לחיות בכבוד. עלינו לדאוג שיוכלו למצוא עבודה ראויה. מנגד, המדינה מצמצמת שוב ושוב את קורסי ההכשרה המקצועית. מי שנמצא בתחתית הטבלה ורוצה להתקדם – תנו לו את האפשרות לכך. זהו, לדעתי, צעד נכון להתחיל ממנו בנושא כה חשוב, שהוא כאמור אחד משלושת העמודים שעליו העולם עומד, ועליו אנו צריכים לבנות את סדרי החיים בישראל.
אמר הנביא: "ציון במשפט תפדה". אבל שביה – "ושביה בצדקה". תודה.
היו"ר אלכס מילר:
תודה לאדוני, ואני מזמין את חבר הכנסת שלמה מולה. חבר הכנסת מולה.
שלמה מולה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, ראשית אני רוצה להודות ליושב-ראש הכנסת על שהוא נענה גם בשנה שעברה, גם בשנה הזאת, לקיים את יום העוני, כי עד לפני שנה היו כנראה כאלה שחשבו שאין עוני בארץ, לא צריך לציין את יום העוני ולא צריך לקיים דיונים בעניין העוני.
אדוני היושב-ראש, יש כאלה שמתהדרים מאוד בזה שאנחנו הצטרפנו למועדון היוקרתי שנקרא OECD. זה נכון, יש כאלה שלוקחים את המלה OECD ואומרים: למה צריך לחשוב על האחרים? אנחנו מדינה מספיק חזקה כלכלית. אבל אני הייתי רוצה לשאול את אותם אלה שהם מעצבי המדיניות הכלכלית הקפיטליסטית של ישראל שאלה נורא פשוטה: אתם יודעים אם הילד העני שחי יודע מה זה OECD? האם אותו אדם קשיש שאין לו מספיק יודע מה זה OECD? האם אותה אשה חד-הורית שעובדת ומשתכרת שכר מינימום יודעת מה זה OECD?
ולבוא ולהגיד: אנחנו מסתפקים בניתוחים הכלכליים, כמו ששלי יחימוביץ אמרה, כשמניחים את התקציב ואומרים: כמה שהכלכלה הישראלית מצוינת, כמה זה טוב, כמה אפשר להתהדר. אני הייתי רוצה לשאול שאלה פשוטה את אותם אלה שכתבו את הניירות האלה: מתי אתם פגשתם אדם שלא יכול להשיג את מה שהוא רוצה? נכון, צריך להגיד ביושר – אף אחד לא רעב בבית, או לא הולך לישון רעב, כי יש לחם. אף ילד אין לו בטן גדולה כמו שאנחנו רואים באפריקה. אין לנו כאלה בארץ. אבל השאלה שאנחנו רוצים לשאול, האם אותו ילד מקבל את אותן הזדמנויות שוות? זאת השאלה. האם אותו ילד הולך לעשות שיעורי בית? האם הוא הולך למתנ"ס? האם הוא מקבל את אותן ההזדמנויות ללכת להשיג יותר, להגיע למצוינות? אלה השאלות שאנחנו צריכים לשאול ברמת המיקרו של האדם הפשוט, האדם שרוצה להתפרנס בכבוד.
המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל לא מראה שיש איזו תנופה או מחשבה, וכן הלאה וכן הלאה. צריך להגיד ביושר ובהגינות: המדיניות הזאת היא לא תוצאה של הממשלה הנוכחית בלבד. התוצאה הזאת של העוני, הפערים החברתיים, היא לפחות ב-20 השנים האחרונות. אם אנחנו נזרוק בפינג-פונג מי עשה, מה עשה, איזה מפלגה עשתה את זה, או איזה מפלגה לא עשתה, לא נגיע לשום תוצאה. נגיע לפולמוס, זה יהיה מאוד יפה, נתווכח. אבל צריך לבוא ולהגיד: זאת האמת, זו המציאות שבה אנחנו חיים.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה דווקא לדבר על חברות קבלן שמעסיקות בני-אדם, אנשים. שלי אמרה: כבר שכחנו לחשוב על בני-אדם, הם כבר נותני שירות. במושג הזה של נותן שירות – זאת אומרת אתה רומס את כבודו של האדם העובד. אתה לא נותן לו את הזכות גם שתהיה לו פנסיה. הוא לא מתגאה במקום העבודה שלו.
היום בוועדה למעמד האשה עסקנו בנשים עובדות ניקיון באוניברסיטת בן-גוריון. באה אלינו אשה ואומרת: אני עובדת 17 שנה באוניברסיטת בן-גוריון, אבל רק בשנתיים האחרונות התחילו להפריש לי פנסיה – בשנתיים האחרונות. שאלתי אותה: כמה את משתכרת? והיא אומרת לי: שכר מינימום. האם יש לך ותק? האם סופרים לך את הוותק של 17 שנה? היא אמרה לי: לא. לא רק זה, כשהן מתאגדות כדי ללכת לקבל הגנה משפטית באמצעות ועד העובדים, אומרים להן: זה מסוכן להתאגד, אל תתאגדו. זאת אומרת, בעלי הון ממשיכים לאיים עליהן אפילו על הזכות להתאגד כדי להגן על עצמם כעובדים.
חברי חברי הכנסת, לא בזה תם ונשלם ונגמר. כשאנחנו באים ואומרים שיש הרבה אנשים שנמצאים במעגל עבודה, אני שואל שאלה פשוטה: אם אותם אנשים שלא נמצאים במעגל עבודה – ניתן להם הכשרה מקצועית ליכולתם. האם המדינה נותנת להם את האפשרות להתפתח ולהיות מיומנים כדי להיות מועסקים? התשובה היא לא ולא. ולכן, לא לדבר רק על פערי שכר. אני חושב שאנחנו לא ניגשים בצורה נכונה כאשר אנחנו מדברים על לצמצם את העוני. זה לא נכון לצמצם את העוני רק באמצעות קצבאות ילדים או קצבאות זיקנה. האדם העובד צריך שיהיה לו גם ביטחון סוציאלי שכשהוא יצא לפנסיה הוא לא יהיה עוד פעם עני.
לכן, אם ממשלות ישראל לא ישנו כיוון, לא יפסיקו לקדש את הקפיטליזם, יבואו – והפרטה, זו לא גזירה משמים, להפריט. אפשר לייצר תחרות בשוק העבודה. אדם יכול להיות עובד, ושיהיה לו גם ביטחון סוציאלי-כלכלי. אבל אי-אפשר – במקום שבו אנחנו נמצאים, הטייקונים שמפעילים פה לוביסטים כדי לפגוע בנו, ועוד – – – המחוקק, שנפחד – אי-אפשר לבנות כלכלה.
אם אני מסכם את הדברים שלי, נכון שיש כאלה שהתעשרו בשנים האחרונות, אבל יש כאלה שנשארו הרחק הרחק מאחור. לכן, כדאי שנשנה כיוון, בלי לבוא ולהגיד קואליציה ואופוזיציה. נסתכל אל האדם העני בעיניים שלו, ניתן לו תקווה. בוודאי ובוודאי שהעוני איננו גזירה מן השמים. תודה רבה.
היו"ר אלכס מילר:
תודה לאדוני. מכיוון שאני לא רואה כאן את שר הרווחה, שהיה אמור לתת לנו – – –
קריאה:
– – –
היו"ר אלכס מילר:
כן, אבל הוא צריך להגיד לנו מה עמדת הממשלה. חברי חברי הכנסת, אם כולכם מסכימים, אני אציע להמשיך את הדיון בוועדת הרווחה? חברי הכנסת אורון, אורלי, שלי יחימוביץ, אתם מסכימים להמשך דיון בוועדת הרווחה?
שלי יחימוביץ (העבודה):
כן.
היו"ר אלכס מילר:
חבר הכנסת דב חנין, ראיתי אותך לפני שהצבעתי. אתה עדיין ברשימת הדוברים ואתה יכול לעלות, ואחרי כן אנחנו נצביע.
השר לשירותי דת יעקב מרגי:
– – –
היו"ר אלכס מילר:
נכנסת בשנייה האחרונה.
דב חנין (חד"ש):
אדוני, תודה רבה. שאלת העיתוי היא שאלה חשובה בכנסת.
היו"ר אלכס מילר:
נכון, ובחיים גם.
דב חנין (חד"ש):
ובחיים.
השר לשירותי דת יעקב מרגי:
והשר גם כאן.
דב חנין (חד"ש):
אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, ציינו היום את היום הבין-לאומי למיגור העוני בכנס שהיה בכנסת, בדיון שנערך עכשיו במליאת הכנסת. עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להעלות היום את השאלה של העניים העובדים בישראל. במשך זמן רב מועבר והועבר בחברה הישראלית המסר שמי שעני בישראל הוא עני בגלל עצמו, בגלל עצלנותו, משום שהוא לא רוצה ללכת לעבוד, והומצאו מערכות של מנגנונים כדי לאלץ אנשים למסלול שכביכול יחזיר אותם למעגל העבודה. בשבוע הבא אנחנו עתידים לחזור ולנהל פה ויכוח על תוכנית ויסקונסין, שכולה הומצאה מתוך השקפת העולם הזאת שהעניים אשמים בעוני שלהם, המובטלים אשמים באבטלה שלהם וכדומה.
תמונת העוני הקיימת היום בישראל מצביעה על מציאות אחרת לחלוטין. תמונת העוני הקיימת היום בישראל מצביעה על כך שרובם של העניים הם אנשים עובדים. לפי הנתונים שהתפרסמו על-ידי בנק ישראל, 60% מהאנשים שנמצאים במעגל העוני משתייכים למשפחות שבהן ישנו מפרנס אחד לפחות שנמצא במעגל העבודה. אלה הם נתונים מדהימים. התמונה היא של אנשים ונשים שבוקר-בוקר קמים וקמות לעבודתם, עובדים יום ארוך וקשה וחוזרים הביתה לבית שנמצא מתחת לקו העוני.
יש לעובדה הזאת של עובדים עניים הרבה מאוד סיבות. אחת מהן קשורה לעובדה שבישראל למעשה אין אכיפה אפקטיבית של חוק שכר מינימום, וישנם לא מעט אנשים שבפועל מועסקים מתחת לשכר המינימום.
אחת הבעיות הגדולות שקשורות לעובדים העניים היא מתכונת ההעסקה הבלתי ישירה, מה שנקרא אצלנו עובדי קבלן. אני חושב שישראל מחזיקה בשיא ביחס לעולם המערבי בשיעורם של עובדים שמועסקים במתכונת לא ישירה, עובדים שבפועל מגיעים למקום עבודה מסוים אבל הם מועסקים לא על-ידי בעל אותו מקום עבודה אלא על-ידי חברה קבלנית, קבלן כוח-אדם או קבלן שירותים, שבעצם הוא זה שמשלם את שכרם. חלק גדול מאוד מהעובדים שמועסקים במתכונת הבלתי ישירה הזאת עובדים במערכת הציבורית. הנתונים מראים, באופן חד-משמעי, שעובדים המועסקים במתכונת של עובדי קבלן או עובדי כוח-אדם משתכרים פחות ותנאי עבודתם הם גרועים יותר מאשר עובדים שעושים בדיוק את אותה עבודה ומועסקים בצורה ישירה.
הנתון הזה מפנה אותנו אל המפתח, אל הסיבה שבגללה מעסיקים אנשים במתכונת העסקה בלתי ישירה, והסיבה הזאת היא מאוד מאוד פשוטה – במלה אחת: כסף. המעסיקים גילו שיטה מאוד נוחה לעקוף את חוקי המגן, לעקוף את משטר ההסכמים הקיבוציים וההסדרים הקיבוציים, ובעצם להשתחרר מהחבויות שלהם כלפי עובדים באמצעות העסקה לא ישירה. ואז, כאשר העובדים האלה באים בטענות, באים אל המעסיק, אומר המעסיק: מי אתם? אנחנו בכלל לא מכירים אתכם. אתם עובדים של הקבלן. באים העובדים אל הקבלן, והוא לא זה שמעסיק אותם ביום-יום. הם לא נמצאים אצלו, הם נמצאים אצל המעסיק, אצל מזמין השירות, אצל המעסיק האמיתי.
אנחנו, בכנסת הקודמת, קידמנו הצעת חוק שנועדה להתמודד עם הבעיה הזו. ההצעה מנסה להתמודד עם הסיבה שבגללה צורת ההעסקה הבלתי ישירה הזאת הפכה לכל כך רווחת. הצעת החוק נקראת: אחריות המזמין. העיקרון שלה מאוד מאוד פשוט: להטיל על מזמין השירות, על המעסיק האמיתי, אחריות מקבילה לאחריות של הקבלן לתנאי העבודה, לשכר ולזכויות של העובדים המועסקים בחצריו. עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת עשתה בכנסת הקודמת את כל הדרך כמעט עד ההגעה למליאה לקריאה שנייה וקריאה שלישית. לצערי הגדול, באותם רגעים לא נמצא רוב בכנסת, הכנסת התפזרה, ולמעשה אנחנו נצטרך להתחיל את תהליך החקיקה מאותה נקודה שבה הוא נעצר בכנסת הקודמת.
אני קורא לכל חברי הכנסת לא להסתפק בדיבורים על עוני אלא לעשות מעשה כדי להתמודד עם הסיבה לעוני, ואם אנחנו רוצים להתמודד עם הסיבה לעוני, בואו ונתמודד עם המחלה הזאת של עבדות קבלן. בואו ונטיל גם על מזמיני השירות את האחריות לזכויותיהם של עובדי הקבלן, ואז בעצם נהפוך את כל צורת ההעסקה הבלתי-ישירה הזאת לבלתי כדאית. כי אם מזמין השירות ידע שהוא ממילא צריך לשלם את השכר, ממילא צריך לשלם את התנאים, זה לא חוסך לו שום דבר – –
היו"ר אלכס מילר:
נא לסיים.
דב חנין (חד"ש):
– – הוא לא ילך במתכונת הזו אלא ילך במתכונת של העסקה ישירה.
אדוני היושב-ראש, על שולחנה של הכנסת נמצאים עוד כמה חוקים בכיוון הזה, שגם אותם אנחנו צריכים לקדם. יש, למשל, חוק קבלני השירותים, שהוא הרחבה של חקיקה קודמת של הכנסת שהגנה על עובדי חברות כוח-האדם והטילה חובות מסוימות על חברות כוח-האדם. מרגע שאותו חוק התקבל בכנסת, נעלמו חברות כוח-האדם מן הארץ. במקומן הופיעו גורמים חדשים שנקראים קבלני שירותים. זו לא חברת כוח-אדם שמעסיקה כוח-אדם, אלא זו חברת קבלן שירותים שנותנת שירותים באמצעות כוח-אדם.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
– – –
דב חנין (חד"ש):
בדיוק. אנחנו, בחוק קבלני שירותים, וגם את תהליך החקיקה בו התחלנו בכנסת הקודמת – ואני מסיים בזה; אנחנו ניסינו להרחיב את החובות שהוטלו קודם על חברות כוח-האדם גם על קבלני השירותים.
חברות וחברים, אם לא נעשה את הדברים האלה, את העבודה המעשית בחוקים האלה, אנחנו נוכל לציין עוד יום עוני, עוד יום עוני ועוד יום עוני, כי יהיה המון עוני. התפקיד שלנו הוא לא לציין ימי עוני. התפקיד שלנו הוא לעשות מעשה כדי להתמודד עם העוני. זה בידינו – אדוני השר, אני שמח שהצטרפת – זה בידינו. אנחנו יכולים וצריכים לעשות את זה.
בהזדמנות זו אני רק רוצה להביע צער על כך שוועדת השרים לענייני חקיקה לא מצאה לנכון לתמוך בהצעה שלי ליום הזה, שהיתה לתת תשלום לעובדים ועובדות על זמן המעבר שלהם ממקום עבודה למקום עבודה. זה חל, למשל, על עובדים שעובדים בסיעוד. המדינה מעמידה לרשות אנשים מבוגרים וחולים עובדי סיעוד לעשר שעות. אז הם עובדים אצל כמה אנשים. אבל על המעבר בין אותם קשישים שהם צריכים לטפל בהם הם לא מקבלים משכורת. אז למה אנחנו באים בטענות שעובדים ישראלים לא רוצים לעבוד בתחום הזה, אם לא נותנים להם את המינימום האפשרי ואת ההגנה המינימלית על זמן שהם מקדישים בעבודה?
היו"ר אלכס מילר:
תודה רבה.
דב חנין (חד"ש):
בקיצור, עמיתי חברי הכנסת, הכדור בידינו, בואו נרים אותו ונעשה מעשה.
היו"ר אלכס מילר:
חבר הכנסת גדעון עזרא, אחרון הדוברים.
גדעון עזרא (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, בראשית דברי אני מוכרח לומר שהייתי היום בכנס שעשה פרופסור יונה רוזנפלד. שמענו שם – אני שמעתי דברים מעניינים, מרגשים. אני רק רוצה להגיד כמה דברים.
1. חסרי הישע במדינת ישראל, מספרם הוא לא קטן, אבל לפי דעתי צריך לעשות סדר בין חסרי הישע. יש יותר חסרי ישע ויש פחות חסרי ישע. ולפי דעתי, להסתכל על כולם כל הזמן – בסוף לא נגיע לשום דבר. וצריך לתת סדר עדיפויות. למשל, קשישים שאין מי שיעזור להם בכלל, ילדים שאין מי שיטפל בהם וכיוצא בזה. וללכת לפי זה ולקבוע.
הדבר השני, אני בהחלט מצטרף לדברים של חבר הכנסת דב חנין לגבי עובדי כוח-אדם שעובדים במשרדים כאלה ואחרים וגם אלו לא נותנים להם את מה שמגיע להם וגם אלו לא נותנים להם את מה שמגיע להם, ואני בטוח שכל חברי מקדימה יצטרפו ליוזמות חקיקה.
האמת היא שאני כאן – השר הרצוג, אתה חבר ועדת שרים לחקיקה – אני הגשתי הצעת חוק שלא התקבלה, אף-על-פי ששר הפנים אמר לי: אני תומך בה בכל לב, אני אעביר אותה. ועדת שרים החליטה לדחות אותה בחודש. במה מדובר? מדובר על כך שלפי החוק במדינת ישראל, השר הרצוג, כל אדם חייב לשאת תעודת זהות מגיל 16 ומעלה. ואם אתה מאבד את תעודת הזהות שלך, אתה צריך ללכת למשרד הפנים ולשלם 110 שקל על מנת לקבל תעודה חדשה – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
אני תמכתי בחוק שלך, אבל אפשר לעשות אותו, בלי צורך בחקיקה.
גדעון עזרא (קדימה):
אז אני מודיע לך – קודם כול, למה לא עשו אותו?
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
אנחנו תמכנו בכך בגלל בעיית דרי רחוב – – –
גדעון עזרא (קדימה):
אמר לי השר ישי אתמול – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
הדעה הכללית של כולם היתה שאפשר לעשות את זה בלי חקיקה. הוטל עליו בחודש ימים להביא את הפתרון.
גדעון עזרא (קדימה):
אז אני רוצה לומר לך שעד היום היו 62 שנה למדינה לעשות את זה והיא לא עשתה את זה – במשך החודש הזה יעשו פלאים? אני אומר לך: אם היו מעבירים את הצעת החוק בקריאה טרומית והיו יכולים לחסוך את זה אחר כך, בדיון ראשון, שני, שלישי – אני בעד, אין לי בעיה. אבל רק לעשות את זה.
אבל מה שאני רוצה לומר: דר רחוב שהולך עם תעודת זהות ואיבד אותה – היו הרבה כאלו שנפטרו ולא ידעו אפילו מי הם; אם הם יוכלו לקבל תעודת זהות חינם אין כסף ממחלקת הרווחה, מאחר שהם ידועים כחסרי יכולת. הם יוכלו למלא את החוק, יוכלו גם לדעת מי הם, ולא רק הם אלא כל אדם שרשום במחלקת הרווחה ואין לו תעודת זהות. אגב, כשאתה הולך לבחור לכנסת אתה יכול לבוא עם רשיון נהיגה – אין לו רשיון נהיגה מפני שהוא חסר ישע. אין לו דרכון משום שאף פעם הוא לא יכול לנסוע לחוץ-לארץ. הדבר היחידי שיכול להיות לו זה רק תעודת זהות – ותעודת זהות אין לו מפני שהוא איבד אותה.
ולכן, אני מאוד מקווה שוועדת השרים לענייני חקיקה, אף-על-פי שאני באופוזיציה – הצעות טובות, אפשר לקבל אותן. ראיתי הצעות יותר הזויות שקיבלו אותן בוועדת שרים לחקיקה. אני מאוד מקווה שזה יעבור, ותודה רבה.
היו"ר אלכס מילר:
תודה רבה לאדוני. חברי חברי הכנסת, כבוד השר, אני הצעתי להמשיך את הדיון בוועדת הרווחה, ואנחנו נצביע על כך.
מי שמצביע בעד – בעד דיון בוועדת הרווחה, מי שמצביע נגד – בעד הסרת הנושא מסדר-היום. הצבעה.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 8
נגד – אין
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה.
היו"ר אלכס מילר:
בעד – 8, נגד – אין, נמנעים – אין. ההצעה תמשיך לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת.