קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
החלטת הממשלה בנוגע לילדי העובדים הזרים
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי, אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום מס' 3747 ו-3748, בנושא: החלטת הממשלה בנוגע לילדי העובדים הזרים. ראשון הדוברים – חבר הכנסת חיים אורון. אחריו – חברת הכנסת רחל אדטו.
חיים אורון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני מודה שאני מתקשה להיות מופתע, אדוני שר הפנים ואדוני שר הדתות, אבל בכל זאת אני שואל: איך מתקבלות ההחלטות בממשלה? קראנו כל מיני תיאורים איך במהלך הדיון בממשלה בנושא גיוס, גיור, גירוש או נתינת היתרים ל-1,200 ילדים, איך הממשלה דנה – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
למה הגזענות? למה כשגירשו יהודים לא היה אכפת לכם? למה הגזענות כל הזמן?
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה. אתה חוזר, שמענו.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
לא, אני רוצה לומר – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה לא רוצה לומר כי אתה לא ברשות דיבור.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אני רוצה לומר, זה דיון גזעני נגד יהודים, הם מגרשים.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בן-ארי, אולי אתה לא יודע, אני מקיים פה את מצוות התקנון ואדוני אמר מה שהוא אמר ובזה מסתיים העניין.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
לא, אבל הדיון הוא גזעני.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, לא.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הם בעד גירוש יהודים, נגד גירוש זרים.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בן-ארי, אני קורא לך לסדר פעם ראשונה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
השמאלנים גזענים.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בן-ארי, אני קורא לך לסדר פעם שנייה.
שי חרמש (קדימה):
אני גזען?
חיים אורון (מרצ):
אני מראש מוותר על התחרות עם חבר הכנסת הזה, וכן, תמכתי וגם בעתיד אתמוך בפינוי יישובים יהודיים מעבר ל"קו הירוק", ואתמוך במהלך הזה, זה אחד הטעמים – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
כי אתה גזעני.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בן-ארי, אני מודיע לך, עוד קריאת ביניים אחת ואתה תוצא מהאולם.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
בסדר, אבל הדיון הוא גזעני.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בן-ארי.
חיים אורון (מרצ):
איך בכל זאת מתקבלות החלטות בממשלה? מה בעצם אומר הרוב, מה אומר המיעוט, ובעיקר, אדוני השר, למה? שנה עסקה ועדה בשאלת 1,200 ילדים של עובדים זרים.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
שיש להם בית בפיליפינים.
חיים אורון (מרצ):
יש לך פה בשביל לסתום אותו, אדוני היושב-ראש, או שלא?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
גזעני כמוך – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בן-ארי, עוד מלה אחת ואתה בחוץ.
אילן גילאון (מרצ):
זה כדי לעשות שואו, כדי להגיד משהו.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אבל אתם גזענים.
היו"ר ראובן ריבלין:
נא להוציא את חבר הכנסת בן-ארי. הוא – תורה בנושא הגזענות ילמד אותנו חבר הכנסת בן-ארי. בבקשה, אדוני, נא להוציא אותו החוצה.
אילן גילאון (מרצ):
בן-דוד של קליגולה מדבר.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
גזענים הייתם ונשארתם.
אילן גילאון (מרצ):
לך הביתה.
היו"ר ראובן ריבלין:
להוציא אותו. בבקשה.
(חבר הכנסת מיכאל בן-ארי יוצא מאולם המליאה.)
חיים אורון (מרצ):
השאלה העיקרית, אדוני היושב-ראש, היא בעצם לא איך אלא למה. למה לא יכולה היתה להתקבל החלטה פשוטה שאמרה: יש 1,200 ילדים ואנחנו נותנים להם להישאר כאן בארץ? מה שעכשיו – מי לא אומר את זה? אלי ויזל, ארגון יוצאי השואה. אנחנו צריכים להעמיס את הדיון הזה, אותם אנחנו צריכים להביא לדיון הזה? אני מודה, אני מרגיש אי-נוחות מעצם החיבור הזה.
כאשר ראש הממשלה מנחם בגין נתן, בסיטואציה פחות משמעותית, אישור לפליטים מווייטנאם לבוא לארץ, לא העמסנו את כל ההיסטוריה היהודית על הדיון הזה. קצת הומניזם, קצת שיקול דעת, זה הכול.
אני יודע, אדוני השר, אנחנו חשבנו שאנחנו מביאים לארץ פועלים. אנחנו חשבנו שאנחנו מביאים לארץ עובדים. חלק מאתנו חשבו שאנחנו מביאים לארץ, אולי עבדים. התברר, אדוני היושב-ראש, שאנחנו הבאנו בני-אדם. ובני-אדם, שחיים בארץ הזאת במשך שנה ועוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, יש להם גם ילדים. אז אומר ראש הממשלה: מה שמונח על כפות המאזניים זה האיזון הנכון בין האנושיות לציונות.
אדוני היושב-ראש, אני ראיתי עכשיו פה, בשירות שהכנסת נותנת לנו, שראש הממשלה אמר עכשיו בוועדת-טירקל – אני מניח שהאינפורמציה נכונה – שהם, בשביעייה, עסקו רק בהיבט התקשורתי של המשט. הרי ברור מתוך זה מי אחראי לכול, לאן מזיזים את כל הערימה. אדוני היושב-ראש, אני מאוד מקווה שבדיון הזה לא עסקו רק בהיבט התקשורתי, אלא עסקו בהיבט ההומני, הבסיסי, בשאלה הבסיסית, איך אנחנו, אדוני השר יוסי פלד, ואני יודע איך הצבעת, חייבים לנהוג כיהודים, כציונים וכבני-אדם. זו בעיני השאלה העיקרית, ולא ההיבט התקשורתי ולא מה יגידו.
אומרים לי: יש בעיה של עובדים זרים ואנחנו צריכים להילחם בה; יש בעיה של עובדים זרים, של מהגרי עבודה – ובוא לא נערבב את הדיון הזה עם נושא הפליטים, הוא נושא אחר – ואנחנו צריכים לטפל בה.
שלמה מולה (קדימה):
בגלל הדלת המסתובבת, דרך אגב.
חיים אורון (מרצ):
כמה צביעות יש בדיבורים הללו. כמה עצימת עיניים יש בדיבורים הללו. כמה אינטרסים יש בדיבורים הללו. כמה כספים מסתובבים בדיבורים הללו. כמה הסתכלות במציאות כך יש בדיבורים הללו.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת חרמש, עומד אדם על הבמה ואתה עם הגב אליו וממשיך לדבר, זה לא נאה.
חיים אורון (מרצ):
את כל זה, אדוני היושב-ראש, את זה נפתור על 400 הילדים האלה? חייבים שתהיה מדיניות של ממשלת ישראל בנושא ההגירה. חייבים שתהיה מדיניות בנושא עובדים זרים. ואני כן מקבל את ההנחה שהעובדים הזרים משמשים כלי להורדת שכר העבודה. הם דחקו הצדה מעגלים של עובדים ישראלים, שעבדו בענפים הללו והיום הם לא עובדים בהם. אבל זה לא ייגמר רק בגירושים, זאת מדיניות לגמרי אחרת, היא מתחילה קודם, אדוני השר אלי ישי: קודם בהצבעה על שכר מינימום, קודם בשאלה מה רמת המשכורות, קודם בשאלה למי נותנים אישורים, קודם בשאלה כמה אישורים נותנים, קודם בשאלה איך מתנהגים עם אלה שנמצאים פה, קודם בשאלה איזה חוקי אכיפה יש. כאשר אתה יודע טוב כמוני שהיעד העיקרי צריך להיות המעסיקים ולא העובדים.
אבל אני חוזר למה ששאלתי בהתחלה: מה ל-400 הילדים האלה ולדיון הזה? ועוד עכשיו קבעתם 21 יום, וכבר הדואר מלא בדוגמאות שזה לא מספיק והם לא יכולים להביא את המסמכים שהם צריכים להוכיח אותם, וצריך להוציא דרכונים. ואני שואל: מה כל הדבר הזה?
מה נעשה כשנתחיל לראות את התמונות? כן, אתם שדנים בעניין בהיבט התקשורתי. אבל תורידו מעל גבנו את הדילמה-כאילו בין אנושיות ובין ציונות. מה זה פוגע בציונות? 400 הילדים האלה, מה הם עושים? אני לא רוצה להשתמש במונחים של גזע וטהרתו. הם מוהלים את הזהות היהודית פה? הם משבשים את האיזון הדמוגרפי פה? מה אתם משתמשים בדברים האלה? כולל האמירות שלך, אדוני השר, על מחלות ועל דברים כאלה, שמוטב שלא היו מושמעות. וזה אנחנו. כמה פעמים השתמשו בנימוקים האלה, של איזון אינטרסים כזה, בתקופות מאוד קשות לעם שלנו? אגב, במספרים הרבה יותר גדולים מ-400. ואנחנו בחלק מהעולם לא סגרנו את החשבון הזה מאז ועד היום. אנחנו צריכים לפתוח אותו במו-ידינו – על 400 ילדים? איפה שיקול הדעת? איפה חוכמת הלב? חוכמת הלב היא מרכיב מרכזי ביהדות. חוכמה – ולב.
תפסיקו את כל המראות הנוראיים הללו, תסיימו את זה הרבה יותר מהר, תנו להם לחיות פה. כל פעם אנחנו נקבל מכתב או נראה באינטרנט על עוד ילד או על עוד נערה שמדברים עברית שאנחנו צריכים להתקנא בה, שאומרים: אנחנו רוצים להיות פה, זה ביתנו, שרוצים להתגייס לצבא, שהלכו בכל המסלול שעליו אנחנו כולנו התחנכנו? כן, אני יודע שהם לא בני עמנו, וזה לא משבש לי שום דבר, ואני בעד מדינה יהודית במקום הזה, ולא שום דבר אחר, אבל כשלוקחים את הנימוק הזה לקצוות שלו, אני מאבד את הביטחון שאתם באמת רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית, כי אתם אולי רוצים דבר אחר, מהסוג שהצרחן ההוא צעק עליו קודם. זה לא רובו של העם היושב כאן, ואל תגידו לנו שעל 400 הילדים האלה בנוי הדיון הזה. הוא לא.
אני ראיתי רק פה, בכנסת הזאת, לפני היציאה לפגרה, כאשר עסקנו בשאלה לא של 400, של 200,000 ו-300,000, שחיים פה אתנו, שרוצים להשתלב בתוכנו, שרוצים לעבור איזה הליך כזה של גיור – שמבחינתי, אגב, אפשר בלעדיו, אבל הם רוצים, אני מכבד את רצונם – מה אתם עושים להם? 200,000, יש מי שאומר 300,000. שם אין בעיה איך נקיים את הזהות המשותפת שלנו, ופה, על 400 הילדים האלה אתם מעלים את כל הדבר הגדול הזה. תשאירו את הוויכוח הזה למקום אחר. תפעלו פשוט בחוכמת הלב. תנו להם להישאר כאן, תנו להוריהם להישאר כאן, ותתחילו להפעיל מדיניות אמיתית, שיש בה קריטריונים ברורים לגבי כל נושא של מהגרי עבודה.
ותעשו – עוד פעם – דבר נוסף; אל תערבבו את זה כל הזמן בדיון על הפליטים. פליטים זה קטגוריה אחת, שמתחייבת מאתנו, דווקא מאתנו היהודים, קנה מידה אחד, ומהגרי עבודה, שזה בעיה עולמית, זה לא רק בעיה שלנו – ויש דוגמאות בעולם. ואני יודע שתמיד מביאים את הדוגמאות שאני לא רוצה להעתיק. הן קיימות, אני יודע שהן קיימות, אבל אני לא רוצה להעתיק אותן מהעולם הרחב.
ולכן, בכל מקרה, יכול להיות שתהיה מחלוקת על מה שאמרתי לגבי מדיניות עתידית, יכול להיות שתהיה מחלוקת על מה שאמרתי לגבי גיור, יכול להיות שתהיה מחלוקת על המדיניות לגבי פליטים – הוציאו את 400 הילדים הללו מתוך המחלוקות הללו, ותנו להם להישאר כאן.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה לחבר הכנסת חיים אורון. חברת הכנסת רחל אדטו גם היא ביקשה, והשר ישיב לשניהם.
אילן גילאון (מרצ):
הוא חיים אורון.
היו"ר ראובן ריבלין:
חיים אורון, אמרתי.
רחל אדטו (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, גירושם הצפוי של 400 הילדים, שהוחלט עליו בישיבת הממשלה לפני שבוע, הוא עדות נוספת להתנהלותה הלקויה של הממשלה הנוכחית, כאשר המלה הישרדות היא הקו המנחה שלה והקו המנחה את שריה.
לכל בר-דעת גם נהיר וברור כי גירושם של 400 הילדים אינו המזור, אינו הפתרון לבעיית העובדים הזרים במדינת ישראל. ברור לכל בר-דעת גם כי הילדים – שנולדו בארץ, דוברים את שפתה, חוגגים את חגיה וחדורי מוטיבציה לשרת בצבא ולהגן על המדינה, שהם רואים כמדינתם – 400 ילדים אלה אינם חולי שחפת, אינם חולי עגבת, אינם חולי איידס ואינם חולי חצבת ומכלול שלם של מחלות שהם מואשמים בהפצתן. נהפוך הוא, דווקא הילדים האלה, שנמצאים במסגרת של בית-ספר, מסגרת חינוכית, ודאי שהם יותר בריאים.
אולם קל יותר לחפש את המטבע מתחת לפנס ולנסות לפתור את בעיית העובדים הזרים במדינת ישראל באמצעות פגיעה בחוליה החלשה – אלו גם הילדים שמרביתם הם ילדים למשפחות חד-הוריות.
במקום לנסות לפתור את בעיית העובדים הזרים באמצעות פתרון כולל, ולהוציא בצורה מכובדת את עשרות אלפי העובדים הזרים שכל חטאם, כשהגיעו לארץ, היה רצונם לעבוד ולשלוח כסף למשפחותיהם – במקום זאת משמשים דווקא הילדים כבטן הרכה, כמטרה לא הגיונית, אשר בוודאי לא תעלה, לא תוריד, וכמובן לא תשנה ולא תשפיע על פתרון בעיית העובדים הזרים.
אחד משרי הממשלה התראיין השבוע, ולטענתו דווקא ההחלטה על הגירוש של 400 הילדים היתה נכונה. ומה הוא מסביר? הוא אומר כי גירוש 400 הילדים מנע את גירוש 1,200 הילדים.
שלמה מולה (קדימה):
קוראים לו בוז'י הרצוג.
רחל אדטו (קדימה):
אבל אם אנחנו יודעים את העובדות האמיתיות – העובדות היו שונות קצת. בהצבעה הראשונה שהתנהלה הוחלט ברוב של 13 מול עשרה לקבל את המלצת הוועדה המיוחדת שעבדה כל כך הרבה זמן על הנושא הזה, והוחלט אז להשאיר את הילדים כולם בארץ. אולם ראש הממשלה, אשר חשש מקרע ומשבר קואליציוני עם אחת מהשותפות הטבעיות שלו, מיהר להציע גירוש, ואז נקבע המספר 400. ואני שואלת: 400 מתוך 1,200 – למה 400? למה שליש? למה לא 600, או לחלופין, למה לא 200? הרי הקביעה כאן היא חסרת היגיון, חסרת קריטריונים, ודווקא 400 היה מספר הקסם? זה המספר הזוכה? בינגו, הצלחנו פעם נוספת לשמר את הממשלה הזאת.
אין כל ספק כי חובה לפתור את בעיית העובדים הזרים במדינת ישראל. אני אינני נמנית עם אלו הממליצים לתת אזרחות לכל מי שנולד בארץ, אולם תתכבד הממשלה, יתכבדו שריה ויקבעו מדיניות הגירה אחידה, שקופה, מחמירה ככל הנדרש, והחלתה לא תהיה רטרואקטיבית.
לא ייתכן כי בה בעת ש-400 הילדים עומדים על סף גירוש, חברות כוח-האדם מקבלות אישורים להמשיך להביא עובדים זרים חדשים לארץ. לחברות כוח-האדם יש כסף – יש להן הרבה כסף, וגם לוביסטים חזקים, ולכן החברות פורחות, ולכן הן גם נמצאות היום מחוץ לתמונה, וכשאני עומדת כאן על הדוכן חוצים את הגבול בדרום באופן חופשי אלפי מסתננים מחפשי עבודה. לא, הם לא פליטים מסודן, הם פשוט מהגרי עבודה שבאים לחפש עבודה, והם נמצאים כרגע – גודשים בהמוניהם את העיר אילת, את העיר אשדוד, את העיר ערד, וכמובן את התחנה המרכזית בתל-אביב, אולם בניגוד ל-400 הילדים, את המסתננים הממשלה לא מנסה לעצור. הממשלה כאמור מעדיפה לחפש את המטבע מתחת לפנס במקום להתמודד עם הבעיה האמיתית.
ההחלטה על גירוש הילדים היא דוגמה נוספת להחלטות התמוהות של ממשלת נתניהו. אני רוצה לא לחשוב אפילו על התמונה של הגירוש כמו שהיא תצטלם על-ידי עשרות צלמים, הן מהתקשורת המקומית הן מהתקשורת הזרה – ילדים בוכים, עטופים בזרועות אמותיהם, כאשר הם מובלים בכוח על-ידי שוטרי משטרת ההגירה לכבש המטוס. אוי לנו, לאיזה כותרות יזכו תמונות אלה כאשר ארגוני זכויות האדם בחו"ל ישמחו להפיץ זאת מעל כל מסך.
אם לא די היה לנו בהתערבות הצבועה של ארגונים אלו בפרשת המשט ובמבצע "עופרת יצוקה", הרי גם הפעם תזכה ממשלת ישראל, מדינת ישראל, לקיתונות על הגירוש, וכבר רואה אני בעיני רוחי את ניסיונות ההסברה שלנו המנסים להבהיר לעולם הגדול כיצד ממשלת ישראל נטפלה דווקא ל-400 ילדים.
מדוע אנחנו מוצאים את עצמנו פעם אחר פעם במקום שבו חכם לא היה מוצא את עצמו, אפילו אם הוא היה צודק? והתשובה היחידה שאני יכולה למצוא לזה היא כי חלקן הגדול של ההחלטות מתקבל לטובת השרידות של הממשלה ולא לטובת מדינת ישראל.
אני רוצה רק להזכיר את דוגמת בית-החולים באשקלון, כאשר ברור היה כי ההחלטה שהתקבלה היתה לטובת שרידות הממשלה, וודאי לא לטובת בית-החולים ולא לטובת אזרחי אשקלון ועוטף-עזה. ייתכן שסיפור בית-החולים באשקלון צריך לשמש הדוגמה הטובה למה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו. ממשלה המזגזגת בהחלטותיה, ממשלה שלא מסוגלת לקבל החלטות אמיצות – מן הראוי שהציבור יתגייס, והלחץ הציבורי הנוכחי ישאיר את 400 הילדים בארץ, אולם יכפה על הממשלה לקבוע סוף-סוף מדיניות הגירה ברורה, אחראית, חד-משמעית, מהיום ואילך – מדיניות שקופה שלא יהיה שום צורך לפרש ולהסביר בעולם. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה לחברת הכנסת אדטו. אני מזמין את סגן ראש הממשלה ושר הפנים, השר אלי ישי, להשיב על שתי ההצעות.
שר הפנים אליהו ישי:
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מאוד אשתדל באמת לא להיות בוטה במסגרת גל הצביעות שחוגג ועוטף אותנו הן בכנסת ישראל, הן בתקשורת הכללית, והייתי אומר אפילו בקרב אלה מבין חברי ממשלת ישראל.
ראשית, לחלק מהעובדות. כדאי מאוד שעם ישראל ידע גם כן חלק מהעובדות. מספיק עם הצביעות.
דב חנין (חד"ש):
ידע גם – – –
שר הפנים אליהו ישי:
הגיע הזמן להסיר את המסכה של הצביעות, לדעת את העובדות, אחת לאחת. ראשית, היתה ועדה, הוקמה ועדה, על-ידי נציגים ממשרד המשפטים, משרד החינוך ומשרד הרווחה. שם קיבלו החלטה להשאיר פה 800 – ולא לגרש אף אחד, להחזיר בסך הכול לארץ שלהם. גם להם יש סבא וסבתא בחוץ-לארץ, גם להם יש משפחה בחוץ-לארץ. מה כל הצביעות הזאת? מה כל השטויות האלה? מה, אתה יותר רחמן ממני? לך יש לב יהודי ולי אין לב יהודי?
אילן גילאון (מרצ):
לא, אבל אתה נותן אישור – – –
שר הפנים אליהו ישי:
תפסיק עם הצביעות הזאת.
נחמן שי (קדימה):
מה עם הצפונבונים?
שר הפנים אליהו ישי:
אני בעד שכל ה-1,200, בלי יוצא מן הכלל – להגיד להורים שלהם: אל תשתמשו בילדים שלכם כמגן אנושי. הילדים זה לא חסינות, זה לא פוליסת ביטוח. מספיק להשתמש בילדים.
אתם מצטרפים – אתם כולכם, כל מי שמדבר בעניין הזה מצטרף להצגה הגדולה הזאת ולצביעות החוגגת.
כשאתה באת לארץ, איך באת מחוץ-לארץ? איך ההורים שלך באו מחוץ-לארץ? איך הסבים והסבתות שלנו באו מחוץ-לארץ? באו על גמלים, על חמורים, באוניות, כמה נהרגו בדרכים. באו לפה לייבש את הביצות ולבנות את הארץ שלהם.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
תשתוק, אל תפריע לי.
אילן גילאון (מרצ):
אתה תשתוק.
שר הפנים אליהו ישי:
אל תפריע לי. אל תפריע לי.
היו"ר ראובן ריבלין:
כבוד סגן – חבר הכנסת גילאון. רק רגע, כבוד השר.
אילן גילאון (מרצ):
הוא לא יגיד לי לשתוק, מי הוא. שקרן – – –
שר הפנים אליהו ישי:
שלא יפריע לי.
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא לא יפריע לך ולא אתן לו להפריע לך, אבל נא – – –
אילן גילאון (מרצ):
כמה אישורים נתת – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת גילאון הוא חבר כנסת מנומס. מנומס.
אילן גילאון (מרצ):
לא מוכן שהוא יגיד לי לשתוק. מי הוא שיגיד לי לשתוק. שר גזען.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא. השר חוזר בו מאמירתו "תשתוק".
אילן גילאון (מרצ):
שתוק.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון.
שר הפנים אליהו ישי:
אני לא חוזר בי מהמלה "תשתוק". שיחזור בו הוא מהמלה "גזען".
היו"ר ראובן ריבלין:
אמרתי, הוא חוזר.
שר הפנים אליהו ישי:
לא. אני לא חוזר בי מהמלה "תשתוק".
אילן גילאון (מרצ):
לא חוזר בי.
שר הפנים אליהו ישי:
הוא יגיד לי גזען?
אילן גילאון (מרצ):
אתה גזען ופרימיטיבי.
שר הפנים אליהו ישי:
שיצא החוצה, החצוף הזה.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת – – –
אילן גילאון (מרצ):
גזען ופרימיטיבי.
שר הפנים אליהו ישי:
תוציא את החצוף הזה החוצה.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון. אני מצטער מאוד אבל לא תהיינה הפרעות לשר.
אילן גילאון (מרצ):
מי הוא בכלל.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון. הוא לא יפריע.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני איאלץ – – –
שר הפנים אליהו ישי:
שיהיה לך קצת דרך ארץ ותקשיב ותשמע. אתה לא רוצה לשמוע, תהיה בחוץ.
היו"ר ראובן ריבלין:
פה איש לא יקרא גזען לאיש.
שר הפנים אליהו ישי:
קשה לך לשמוע אותי, צא החוצה.
יעקב אדרי (קדימה):
שומעים את כולם – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, לא. הוא רשאי להישאר פה אלא אם כן הוא יפריע.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
קשה לו מאוד לשמוע אותי, הוא יכול לצאת החוצה.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, עכשיו השר – – –
אילן גילאון (מרצ):
שיגיד כמה אישורי כניסה – – – לו ולחברים שלו.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, השר לא מבקש ממך רשות לדבר. הוא אומר מה דעתו. מה דעתך אמר חבר הכנסת אורון.
שר הפנים אליהו ישי:
אני מבקש, אדוני היושב-ראש, אחת ולתמיד לומר: די לצביעות, מספיק מההצגה הזאת. יש טובים ויש רעים. יש שיש להם לב יהודי ויש כאלה שאין להם לב יהודי. מספיק עם הצביעות הזאת. הרי כולם יודעים, כולם יודעים, ללא יוצא מן הכלל, שאותם הורי ילדים באו לארץ – חלק מכל הזרים האלה באו שלא כדין, וחלקם שבאו כדין שוהים פה שלא כדין.
דב חנין (חד"ש):
נולדו להם ילדים.
שר הפנים אליהו ישי:
ונולדו להם פה ילדים שלא כדין.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
דב חנין (חד"ש):
מה זה שלא כדין?
שר הפנים אליהו ישי:
מבחינת החוק.
דב חנין (חד"ש):
מה זה נולדו ילדים – – –
שר הפנים אליהו ישי:
אתה מפריע לי עוד פעם.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת חנין.
שר הפנים אליהו ישי:
אם אתה רוצה לשמוע אותי, אז תקשיב ותשמע אותי ואל תפריע לי.
דב חנין (חד"ש):
מה זה נולדו ילדים שלא כדין?
דוד רותם (ישראל ביתנו):
הם לא התחתנו – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת חנין, אתה נרשמת להצעה נוספת, אבקש לא להפריע.
אילן גילאון (מרצ):
אבל הם כן. כל הילדים האלה הולכים לשרת – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
כבוד סגן ראש הממשלה. חבר הכנסת גילאון.
שר הפנים אליהו ישי:
אדוני היושב-ראש, אנחנו בכלל לא מדברים על ילדים.
היו"ר ראובן ריבלין:
אף ילד שנולד – –
שר הפנים אליהו ישי:
אני לא מדבר פה על ילדים.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – לא נולד באשמתו, הוא נולד באשמה – – –
שר הפנים אליהו ישי:
אני לא מדבר פה על ילדים.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – –
אילן גילאון (מרצ):
הרב שלו, עובדיה יוסף – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, אתה לא יכול להפריע פה. אתה לא יכול להפריע.
שר הפנים אליהו ישי:
אדוני היושב-ראש, או שהוא שותק – –
היו"ר ראובן ריבלין:
כן, כן, כן, בסדר.
שר הפנים אליהו ישי:
– – או שאתה מוציא אותו החוצה, או שאני מפסיק לדבר.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, לא, אתה תמשיך לדבר.
שר הפנים אליהו ישי:
אחד מהשלושה תבחר.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, אני מבקש. לא אפשרתי לחבר כנסת להפריע לחבר הכנסת אורון. אני מבקש לאפשר לשר – – –
אילן גילאון (מרצ):
חבר הכנסת אורון – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
גם אם לא מוצא חן בעיניך מה שהוא אומר.
אילן גילאון (מרצ):
הוא לא חבר הכנסת אורון.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, האם אדוני מבין? זה פעם אחרונה. בבקשה.
שר הפנים אליהו ישי:
אדוני היושב-ראש, אנחנו לא מגרשים ילדים. להפסיק עם הצביעות הזאת, להפסיק להשתתף כחברי כנסת וכשרים; לגלות אחריות ולהפסיק להשתתף בהצגה הגדולה הזאת. עם כל הכבוד, אף אחד לא מגרש ילדים. אף אחד לא מגרש ילדים. אותה החלטה, בדיוק אותה החלטה – תראו את הצביעות. בדיוק אותה החלטה קיבלה ממשלת אולמרט; אתם ישבתם בקואליציה. אותה החלטה – מי מאשרים לו ולמי לא מאשרים. פתאום פה, גל של צביעות.
עכשיו בואו אני אומר לכם. הוועדה החליטה – – –
חיים אורון (מרצ):
לא שמעתי גם על אולמרט.
שר הפנים אליהו ישי:
הוועדה המקצועית החליטה – הוועדה המקצועית שמורכבת מנציגי משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד החינוך ומשרד הרווחה – ועכשיו תקשיבו טוב: אף אחד לא מגרש ילדים, שיהיה ברור. אנחנו אומרים להורים שלהם: תתכבדו, באתם לארץ; חלקכם באתם שלא כחוק, אני מדבר על מכלול העובדים הזרים. חלק באתם לפה כחוק, כתיירים או כעובדים זרים ואתם שוהים פה שלא כחוק.
בכל מדינה מתוקנת מחזירים את האנשים האלה אחר כבוד לארצם ולמולדתם. אף אחד לא מגרש ילדים. באירופה, אם אתה תהיה באירופה, תהיה שם בטיול כמה חודשים – מוצאת חן בעיניך האווירה בבריטניה או בארצות-הברית, מדינות נאורות כמובן – והחלטת להישאר שם, נולד לך ילד, או שניים, החלטת להישאר – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
– – הם למדו אנגלית, הם אומרים את שירי התקווה של אמריקה, והם רוצים גם להתגייס שם – הסיפורים האלה לא יעניינו אף אחד בארצות-הברית ולא בבריטניה, יגידו להם: תתכבדו בבקשה לעזוב את הארץ.
אנחנו מגרשים ילדים? אנשים ממש בהבל פיהם קמים ואומרים, ממשלה מגרשת ילדים? הרי זה שיא הצביעות. זה שיא הצביעות. מי ששוהה שלא כחוק, מתכבד בצורה מכובדת, אפילו עם מענק עזיבה, לקום ולחזור לארצו ולמולדתו.
חיים אורון (מרצ):
אבל ה-1,200 – – – לפי חוק – – –
שר הפנים אליהו ישי:
יש לו סבא וסבתא בחוץ-לארץ.
חיים אורון (מרצ):
כל ה-1,200 – – – לפי חוק.
שר הפנים אליהו ישי:
יש להם סבא וסבתא בחוץ-לארץ, הם רוצים לראות אותם. יש להם דודים ומשפחה וחברים בחוץ-לארץ, הם רוצים לראות אותם. מספיק עם הצביעות הזאת. מספיק עם הצביעות הזאת. מספיק עם הצביעות.
אילן גילאון (מרצ):
מה שיפה זה הנופך – – –
שר הפנים אליהו ישי:
הסבא והסבתא שלהם רוצים שם לראות אותם. עכשיו תקשיבו טוב מה זה ההצגה הזאת פה. תקשיבו טוב גם כן מה זה ההצגה.
שלמה מולה (קדימה):
למה המשרד שלך לא יוצא בחוק ההגירה?
שר הפנים אליהו ישי:
כולם ידברו על 400 ילדים. שיהיה לכם ברור, 400 ילדים זה כפול מינימום עשרה בני משפחה. הילד – – –
רחל אדטו (קדימה):
לא. לא כפול עשרה.
שר הפנים אליהו ישי:
אני מדבר, גברתי הנכבדה, ותקשיבי לי טוב. אני שר הפנים, אני טיפ-טיפה מתמצא יותר ממך בחוקי משרד הפנים. טיפה. אני פעם שנייה שר הפנים, טיפה מבין יותר ממך אבל ממש טיפ-טיפה, לא יותר.
ברגע שהוא מקבל פה אשרה – –
ישראל חסון (קדימה):
אתה אולי יודע יותר, לא בטוח שאתה מבין.
שר הפנים אליהו ישי:
– – אז הוא מקבל אוטומטית לאחיו. הוא מקבל לאחיו. אחר כך מה תגיד? מה תגידו כולכם פה? האבא שלו בארץ, יש לו תושבות, הבן שלו פה בארץ מקבל תושבות – –
שלמה מולה (קדימה):
תיזום חקיקה של חוק ההגירה שמונע – – –
שר הפנים אליהו ישי:
– – והאבא שלו לא יקבל אזרחות.
שלמה מולה (קדימה):
תיזום חקיקה של חוק ההגירה שמונע את הבעיה.
שר הפנים אליהו ישי:
תשמע, אני יכול לתת תשובה קצרה, אפילו לקונית, ולרדת לגמרי. אם אתם רוצים להקשיב פעם אחת ולתמיד מה אני באמת חושב, אז כדאי שתקשיבו לי. זה נושא מדי טעון מצד אחד, מצד שני יש פה הרבה צביעות. אתם מגלים פה – – –
אילן גילאון (מרצ):
הבעיה שלך שאתה פחדן – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון. חבר הכנסת גילאון.
שר הפנים אליהו ישי:
אדוני היושב-ראש, תראה, הוא ממשיך לדבר. אני אסיים – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון.
שר הפנים אליהו ישי:
– – אני לא אמשיך לדבר, אני אקום ואצא. מותר לי לקום ולצאת, אין לי שום בעיה.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, אם אתה לא יכול להתאפק – הוא משיב עכשיו לחבר הכנסת אורון.
שר הפנים אליהו ישי:
יש לו הרבה צביעות, קשה לו לשמוע את הדברים האמיתיים. מה לעשות, זה לא מסתדר ביחד.
אילן גילאון (מרצ):
כמוך. אתה הרי – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, מספיק. אדוני השר, לא להעיר לו הערה, אני אעיר לו הערה.
אילן גילאון (מרצ):
– – – כל הזמן.
שר הפנים אליהו ישי:
כולם הרי מבינים היטב שההורים משתמשים בילדים שלהם. האם הילדים האלה – הם יבואו, יגידו לילדים שלהם: שלום, נגמר הטיול, היינו פה חמש שנים, שלוש שנים, שנתיים, באנו לפה לעבוד, 100 דולר לחודש ברומניה זה משכורת, פה 1,000 דולר, עשינו, ברוך השם, הרבה כסף, שלוש, ארבע, חמש שנים כפול 1,000 דולר, אנחנו עכשיו חוזרים עשירים לארץ שלנו, למדינה שלנו, לסבא ולסבתא; מישהו מהילדים האלה יקום ויבכה? שאף אחד לא יבלבל לי במוח. מספיק עם הצביעות הזאת. אותם ילדים יחזרו בחזרה למשפחות שלהם, עם כל הכבוד.
אותנו הביאו לארץ הזאת, את כולנו הבאנו פה לארץ – כפי שאמרתי, על גמלים, על חמורים, באוניות, באוויר, ביבשה ובים; חלק מתו בדרך. באו למדינת ישראל, לארץ-ישראל, לחיות פה בארץ. עזבו שם גם – מי שהיה לו רכוש, ומשפחה עזב את הכול לבוא לארץ-ישראל – –
חיים אורון (מרצ):
למה – – –
שר הפנים אליהו ישי:
– – לארץ שלו, לבית שלו, ולמולדת שלו. וכולם חזרו – – –
קריאות:
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
אתה תשמע אותי עד הסוף – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הערתך נשמעה.
שר הפנים אליהו ישי:
וכולם חזרו לבית שלהם. אתה אומר על החוכמה והלב – זה חוכמה וזה לב. חוכמה היא שההורים לא ישתמשו בילדים שלהם. לב זה להגיד להורים האלה: אל תשתמשו בילדים. חוכמה ולב זה להגיד לחברי כנסת ולשרים שמגלים צביעות: תפסיקו עם הצביעות. לא מדובר בילדים. אני לא מגרש ילד ערירי שאין לו פה הורים, ושאף אחד לא יבלבל במוח. וכשבאים לפה פליטים – אלה לא נקראים פליטים. ואין הבדל בין מהגרי עבודה שבאים מאריתריאה וסודן ובין אלה שבאים מרומניה. ואתה תעמוד בבג"ץ, תגיד: אלה הכושים, אני לא רוצה אותם, אלה הלבנים, אני רוצה אותם? בושה וחרפה.
רחל אדטו (קדימה):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
בושה וחרפה. איזה הבדל יש? שאף אחד לא יבלבל במוח.
בשנת 1996, אדוני היושב-ראש, אני הייתי בממשלה של נתניהו, ושם קמתי ואמרתי – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – – מה זה משנה? – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא לא לא, חבר הכנסת גילאון.
שר הפנים אליהו ישי:
כל מה שאני אומר זה לא משנה. כל מה שאני אומר לא משנה, וכל מה שאתה אומר זה משנה – –
אילן גילאון (מרצ):
כל מה שאתה אומר – – –
שר הפנים אליהו ישי:
– – ואתה תמשיך עם הצביעות שלך, תמשיך עם הצביעות שלך.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, אם אדוני לא רוצה לשמוע – לא יכול להיות שאתה תפריע לשר.
שר הפנים אליהו ישי:
אתה, אין לך שום אכפתיות ממדינת ישראל, כולך צביעות, מכף רגל ועד ראש.
אילן גילאון (מרצ):
– – – אל תשתמש – – –
שר הפנים אליהו ישי:
אבל תאמין לי, אני מרחם עליך. אני באמת מרחם עליך. אני מקווה שבעזרת השם תחזור בתשובה – –
אילן גילאון (מרצ):
הם משרתים יותר מהילדים שלך בצבא – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון.
שר הפנים אליהו ישי:
– – ותחזור לך השפיות לראש, בעזרת השם.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
כבוד השר, אני יכול – לא מתוך שום דבר של התרסה, אלא דבר שמעניין את הציבור כולו – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני רוצה להבין, חבר הכנסת אורון גם קרא קריאת ביניים – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה.
כבוד השר, אדוני סגן ראש הממשלה, אחד מהאנשים המרכזיים במדינת ישראל. אני לא אומר שזה היה טוב, אבל אני מבין את העיקרון האומר: אף אחד לא נשאר. לפי אותו היגיון שאדוני דיבר. מדוע לבוא ולקבוע – 800 נשארים ו-400 לא נשארים? הדבר הזה, למרות כל שורת ההיגיון של הדברים שאתה הבאת, איפה עובר הקו? כי אחת משתיים – גם אותם אלה שהיו פה חמש שנים, אז זה המחדל שלנו? בגלל זה אנחנו משאירים אותם? יש פה איזה דבר שלא נתפס.
שר הפנים אליהו ישי:
אדוני היושב-ראש, אני אתייחס לשאלתך. אני רוצה באמת להמשיך ולומר את כל הדברים שיש לי לומר, ואני אתייחס לשאלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני לא אומר שיגרשו את ה-800, כי קולו של ילד קטן – – –
שר הפנים אליהו ישי:
מכובדי היושב-ראש, זה לא קולו של ילד קטן. תאמין לי שאני רגיש לילדים האלה לא פחות מאף אחד שנמצא פה, וגם לא מאותם צבועים – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הילדים שלי יודעים שהם נולדו בארץ כי אני הולדתי אותם בארץ ואשתי ילדה אותם בארץ. ונכדי כך, אותו הדבר. הם לא יודעים שהם פה – – – הם פה.
שר הפנים אליהו ישי:
אדוני היושב-ראש, אנחנו הרי צריכים לעבוד, כמו שאומר ג'ומס, עם חוכמה ועם לב, נכון?
היו"ר ראובן ריבלין:
נכון.
שר הפנים אליהו ישי:
יפה מאוד. כשאתה בא ואומר: מי שנולד פה נשאר – באותו רגע אמרת – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, לא, לא.
שר הפנים אליהו ישי:
לא, רגע, סליחה, אין הבדל. אני לא מקבל את ההבדל. אדם שנולד פה, אם הוא יודע עברית, או שהוא לא יודע עברית – אני לא מקבל את הקריטריון הזה. זה קריטריון לא הגיוני בכלל. אם אומרים: מרים את הדגל או לא מרים את הדגל – לא מקובל עלי. אם העברית שלו עילגת או העברית שלו צחה – לא מקובל עלי. אם הוא אומר: אני רוצה לשרת, או לא לשרת – לא מקובל עלי.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודיע שמי שיולד בארץ – שמי שבא לארץ באשרת עבודה ויולד בארץ, בתום תקופת – – – צריך לצאת.
שר הפנים אליהו ישי:
זה מה שצריך להיות. זה גם מה שיהיה.
היו"ר ראובן ריבלין:
צריך לצאת, זה הכול. שלא – – –
רחל אדטו (קדימה):
תוציאו חוק – – –
שר הפנים אליהו ישי:
זה מה שיהיה. יהיה חוק, אל תדאג. גם החוק בדרך.
אבל תבין טוב מה קורה פה, אדוני היושב-ראש, לגבי השאלה שלך. כשאתה בא ואומר שהוא נמצא פה, בגיל כזה או אחר, אני לא יודע. אני לא יודע לגרש ילד בגיל יום – אותו לגרש, ובגיל שנה לא. בגיל שנה כן לגרש, ובגיל ארבע לא לגרש. אני לא יודע. מי שיקום פה ויגיד שיש הבדל בין ילד בן יום לבין ילד בגיל חמש, אז שהוא ידבר עם הצביעות מול המראה. עם עצמו. מספיק עם הצביעות הזאת. אני לא רואה הבדל. אני גם לא רואה הבדל בין ילד שבא מסודן לבין ילד שבא מרומניה. מספיק עם הצביעות בחגיגה הזאת.
ברגע שאתה אומר שאתה משאיר ילד שנולד פה, זה מה שהיום עובר בין כל קבוצת הזרים, באותם ארגונים שקוראים לעצמם זכויות האדם, בשיתוף פעולה עם אותם חברי כנסת ושרים שמגלים פה, לצערי הרב, צביעות, וצריך להסיר את המסכה הזאת; כשאתה אומר: ילד נשאר, פה, ההגדרה "בייבי ויזה", שמגדירים אותם עובדים זרים, תופסת. מחר יהיו לך פה 10,000 ו-20,000 ו-30,000 ו-40,000 ילדים, בעקבותיהם עוד 100,000 ו-200,000 בני משפחות, כי כשאתה מאשר לילד להישאר פה, בארץ, אתה לא יכול להגיד – הרי אתה תגיד לי: הילד אזרח והאבא שלו לא מוכר פה, והאמא, והסבתא, והסבא, והאחים והדודים, ועל-פי חוק הכניסה לארץ כולם יכולים להיכנס.
יעקב אדרי (קדימה):
איחוד משפחות.
שר הפנים אליהו ישי:
חברים, תקשיבו טוב. פה קל מאוד להצטייר, קל מאוד להצטייר – – –
רחל אדטו (קדימה):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
חברת הכנסת אדטו, אני שמעתי אותך כבר ארבע פעמים. אני עונה לך על זה ואת חוזרת על זה עוד הפעם. אין לי בעיה, תמשיכי להגיד את זה כמה שאת רוצה. קחי רק מיקרופון, אני מסכים, תאמרי מה שאת רוצה, תאמרי מה שאת רוצה, ואני אענה לך בסוף. כבר עמדת פה עשר דקות, אמרת את הדברים, שמעתי אותך. בשונה מאחרים, שלא שמעתי אותם, אותך שמעתי בצורה מאוד ברורה. אז תקשיבי לי: ברגע שאתה מאשר ילד אחד, אתה מאשר אחד כפול עשרה מינימום. אתה מאשר 100 – זה כפול, וזה לא רק כפול אותם 100 בני משפחה, אותם עשרה בני משפחה של אותו אחד. או 1,000 כפול. זה לפחות איזה 10,000 מסביב. זה לא רק זה. באותו רגע אמרת: הקריטריונים זה "בייבי ויזה" – דהיינו, לבוא לפה לארץ, לחדור כתיירים, להוליד פה ילד, וזאת השיטה להישאר בארץ-ישראל. האם זה מה שאנחנו רוצים?
ההבדל ביני וביניכם זה שאני צריך לכאורה להיות הרע; האחריות היא שלי, לא שלכם. לכם יש האחריות לעשות הצעות לסדר-היום ושאילתות, וזה בסדר גמור. אין לי ויכוח. אני בקואליציה, אתם באופוזיציה. מקובל עלי, אין ויכוח. אבל לי האחריות לגורל מדינת ישראל, ומי שמדבר על הבדלים בין אלה שבאו מאריתריאה לבין אלו מרומניה – הוא לא יודע מה הוא מדבר, כי זה לא יעמוד בבג"ץ. זה לא יעמוד בבג"ץ. וככה מסתננים לארץ-ישראל – –
שלמה מולה (קדימה):
אתה רומז – – –
שר הפנים אליהו ישי:
– – אלפים ורבבות ומאות אלפים. אני רוצה להזכיר לך, אדוני היושב-ראש, שאתה היית בממשלת נתניהו הראשונה. באו והתחילו לדבר אתי שרוצים עובדים זרים, גם לבנייה וגם לחקלאות. קמתי ואמרתי מעל לדוכן הזה, אדוני היושב-ראש, כמדומני היית אז סגן היושב-ראש; קמתי ואמרתי מעל לדוכן הזה, ואמרתי לממשלת ישראל – אפשר להוציא את זה מהסטנוגרמה של הממשלה, וגם של הכנסת – אמרתי: זה לא 5,000 עובדים זרים בחקלאות. זה לא 10,000 עובדים זרים בבנייה. זה מאות אלפי עובדים זרים פה בארץ, ואין מדינה בעולם שיודעת להתמודד עם גירוש של מאות אלפי עובדים זרים. מחר זה ילדים; זה נשים הרות, זה ילדים – אף אחד לא יעמוד בזה. כולם גיחכו, אמרו: מה אתה מדבר, מה אתה מהלך אימים, מאות אלפים? זה קרה. זה קרה. אורה נמיר עצמה אמרה לי: אני מצטערת שלא עמדתי בלחץ של רבין, זיכרונו לברכה, והסכמתי להביא לפה עובדים זרים. אז כבר הזהרתי.
אני זוכר את הנאום שלי בממשלה, כשקצב היה שר העבודה והרווחה אז, אליקים רובינשטיין היה היועץ המשפטי. הוצאתי מהסטנוגרמה – דיון קודם, שהיה לפני כמה שנים, עוד לפני שהייתי בממשלה. ואז הזהירו שאם יבוא לפה עובד זר אחד, אין לזה סוף. אף אחד לא יודע להתמודד עם זה. מה, אני אשים פה 50,000 פקחים שיתחילו להוציא עובדים זרים? נתחיל לרוץ אחרי כל עובד זר? כולם מדברים בשם האכיפה. בשם האכיפה. ודאי שצריך לאכוף. כמה שתאכוף, זה לא מספיק.
אני אספר לכם סיפור, לאותם חברי כנסת שזה מעניין אותם, שבאמת, הם כנים עם עצמם לפחות. יש פסיקת בית-משפט. באה לפה אשה נכה, סיעודית, בקושי זזה – במצב סיעודי מורכב. הולכת פה במסדרונות הכנסת עם ליווי, בקושי מסתובבת. חלקם באים עם צינור לגרון, צינור נשימה לגרון. יש לה עובדת זרה שהתעברה – נכנסה להיריון, ועל-פי הנוהל היא לא יכולה להיות פה בהיריון. אם היא רוצה, בבקשה, במדינה שלה. היא באה לפה לעבוד. היא רוצה, היא יכולה להיות בהיריון, אין שום בעיה; שתהיה בפיליפינים. אבל מי שבא לעבוד – אותה אשה רוצה עובדת זרה בריאה שתעבוד, זה דבר הגיוני. הגיוני – מה לעשות? הגיוני או לא הגיוני? הגיוני, סביר, נכון, צודק, זה הנוהל. התעברה. היא עכשיו בשמירת היריון. בית-הדין לעבודה – אתם יודעים מה הוא פסק?
היו"ר ראובן ריבלין:
שאפשר לפטר אותה?
שר הפנים אליהו ישי:
לא, שאי-אפשר לפטר אותה כי משרד התמ"ת לא נתן אישור לפטר אותה. אותה נכה אומללה ומסכנה צריכה לשלם – היא בוכה לי, מאיפה – מאותם 5,000 או 6,000 או 7,000 שקלים של דמי הנכות, היא צריכה לשלם מתוך זה 4,000 כל חודש לאותה עובדת זרה שתהיה בבית בשמירת היריון, לא מחזירים אותה לחוץ-לארץ. הייתי מחזיר אותה לחוץ-לארץ שתעשה שמירת היריון בחוץ-לארץ ותישאר שם ותטפל בילדים. יש לה עוד ילדים בחוץ-לארץ. לא, היא תישאר פה בארץ, היא תקבל משכורת מאותה נכה אומללה, והאומללה הזאת, אין מי שיחליף לה, אין מי שיאכיל אותה, אין מי שיקלח אותה, כי אין לה כסף להביא עובדת אחרת בעוד 4,000 שקלים.
רחל אדטו (קדימה):
– – –
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
אז למה משרד הרווחה לא נכנסים פה – – –
שר הפנים אליהו ישי:
לא, בגלל זה מביאים עובדים זרים לסיעודיים. בגלל זה לא מביאים ישראלים עם כל הכבוד.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא שומעים אותך.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
אני שואלת: במקרה הספציפי הזה, האם לא מן הראוי, לאחת שנקלעה למצב הזה – אבל בוא נוציא את זה באמת מההקשר הזה של הילדים, כדי למצוא פתרון לאותה נכה אומללה, כי זה לא משהו – – –
שר הפנים אליהו ישי:
איזה פתרון? איזה פתרון? היא לא רוצה ללכת למוסד. איזה פתרון? קל לדבר, איזה פתרון?
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
היא היתה יכולה להיעזר – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא לא דיבר על – – –
שר הפנים אליהו ישי:
היום המדינה – – –
קריאה:
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
תשנה חוק. נשנה חוק, וניתן לאותה סיעודית עוד – במשכורת – לעובדת זרה – – –
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
אבל, מראש יכולים להביא בחשבון שעובד שבא לעבוד יכול להיקלע למצב בריאותי קשה, שיצטרך טיפול – – –
שר הפנים אליהו ישי:
אין לה מצב בריאותי קשה.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
אין לה מצב בריאותי קשה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אבל זה – – – חברת הכנסת אורלי.
שר הפנים אליהו ישי:
זה לא מצב בריאותי קשה. היא בהיריון, היא יכולה לחזור לבית שלה ולשמור שמירת היריון בבית שלה בפיליפינים.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
זה לא מצב בריאותי קשה.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא שומעים אותךְ, אי-אפשר. אנחנו לא מקיימים ישיבה בדיון הזה. בבקשה, הם עזבו, אין שאלות.
שר הפנים אליהו ישי:
תעמדו אתם – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
השר – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
קל מאוד, קל מאוד. אורלי, מאוד קל, תקשיבי לי, מאוד קל לבוא ולצעוק מספסלי הכנסת בלי להכיר את המשמעות. תראי, יש לך אבא שהוא – – – בעל ניסיון, תשאלי את אבא שלך כמה שאלות בעניין הזה. תאמיני לי שהוא יענה לך יותר חריף ממני.
אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו):
– – –
אילן גילאון (מרצ):
אם קשה לך, תלך.
שר הפנים אליהו ישי:
לעצם השאלה – אני רוצה להתייחס אליה.
אילן גילאון (מרצ):
הוא לא רוצה. – – – קשה לך, תלך הביתה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון.
שר הפנים אליהו ישי:
חבר הכנסת גילאון – – – במה שאני מאמין ומה שאני רוצה.
אילן גילאון (מרצ):
אתה מאיים עלי?
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא לא איים עליך, מה אתה רוצה? אתה – – – הוא אומר בצורה – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – – אלה חיות מחמד – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, אתה לא – – – ומה הוא יאמר.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה לא תאמר לו מה הוא יאמר.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה לא תאמר לו מה הוא יאמר.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
אדוני היושב-ראש, קודם חבר כנסת סולק מהמליאה אחרי שלושה-ארבעה – – –
אילן גילאון (מרצ):
שיגיד כמה אשרות כניסה – – –
שר הפנים אליהו ישי:
הוא עדיין לא מסולק – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מבקש להפסיק. אתה לא יכול – – –
אילן גילאון (מרצ):
לא, הוא מדבר על איזה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה לא יכול לקרוא קריאות ביניים.
אילן גילאון (מרצ):
מה קרה? אני שואל שאלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא לא רוצה לענות לך, חבר הכנסת.
אילן גילאון (מרצ):
הוא לא רוצה לענות. – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הנה, אני מודיע לך – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אם אתה רוצה, תשאל אותי ולא אותו.
שר הפנים אליהו ישי:
אני רוצה לומר לכולם: אין לדבר סוף. אפשר לדבר, כל משפט שני כמעט זה כותרת, זה נפלא, זה נחמד. לגבי כותרת – כולם אוהבים, אחרי הכותרת הוא מרגיש טוב. אבל – – –
מרינה סולודקין (קדימה):
אז בלי עובדים זרים. בלי עובדים זרים.
שר הפנים אליהו ישי:
מאה אחוז, אני בעד. את צודקת במאה אחוז. את צודקת במאה אחוז.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
אף עובד זר שלא יהיה פה, שישראלים יעבדו. חד-משמעית, את צודקת. את צודקת מאה אחוז. מאה אחוז נכון.
קריאות:
– – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שלמה מולה (קדימה):
– – – אני – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת מולה. חבר הכנסת אילן גילאון, אדוני רצה לומר הצעה אחרת. חבר הכנסת גילאון, אתה לא יכול להפריע.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, עוד קריאה אחת אתה תוצא מהאולם.
אילן גילאון (מרצ):
אני פוחד שלא – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, אתה לא יכול להפריע לו.
אילן גילאון (מרצ):
איזה מין דבר זה?
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה לא יכול להפריע לו.
שר הפנים אליהו ישי:
אני אומר בצורה מפורשת: האחריות עלי, גם בשונה מחלק גדול מאוד מהחברים פה או מרובכם. האחריות בסופו של דבר היא עלי כשר הפנים ועל הממשלה.
אף אחד לא יכול לגרום או לקבוע שינויים והבדלים בניגוד לבית-המשפט. גם אם נחוקק חוק והוא לא שוויוני, הרי בית-המשפט לא יאשר אותו. נכון? כך זה בנוי פה. עכשיו, מי שיבוא ויאמר שיש הבדל בין מסתנן או שוהה שלא כדין מאריתריאה או מסודן או מרומניה, בית-המשפט לא יקבל את זה. ומי שמאפשר בעצם לעובדים זרים לשהות פה שלא כחוק, או לילדי זרים לשהות שלא כחוק, אומר משפט אחד – הוא לא אומר 400 ילדים, הוא אומר רבבות של ילדים, והוא אומר מאות אלפי הורים, מסיבה פשוטה; מסיבה פשוטה כי אין דרך אחרת, אין דרך אחרת. אם אתה מאפשר לילדי זרים להישאר פה – ולשאלתך, אדוני היושב-ראש, למה עושים הבדל בין 400 לבין 800: אתה צודק. היה צריך להיות באמת – כל מי ששוהה פה שלא כחוק, הקריטריון היה צריך להיות: לקום ולחזור לחוץ-לארץ. הוא רוצה להגיש בקשה מסודרת כדת וכדין, יגיש את הבקשה מחוץ-לארץ, מהמדינה שלו, ולאחר מכן יבדקו ויחליטו אם כן או לא, אם זה עומד בקריטריונים או לא עומד בקריטריונים, או אם עומד בחוק, אם לא עומד בחוק.
אבל מה לעשות? הממשלה קיבלה החלטה לקבוע קריטריונים על סמך הממשלה הקודמת, איזה סוג של קריטריונים מסוימים, ואתם מכירים אותם. מהקריטריונים האלה יוצא שחלק נשארים וחלק לא נשארים. הרי אם יאשרו את כולם – אתם מכירים 1,400 ילדים. אני רוצה לגלות לכם שיש פה אלפים רבים. הם לא רוצים להזדהות, בצדק מבחינתם, כי אז לכאורה יגרשו אותם, אז הם מחכים שיעברו שנה, שנתיים. הם ממשיכים במסתור שלהם כדי שיחולו עליהם אותם קריטריונים.
היו"ר ראובן ריבלין:
למה לא מטפלים בקבלני כוח-האדם שבגללם עשרות ומאות אלפים נמצאים בארץ?
רחל אדטו (קדימה):
כי יש להם לובי ויש להם כסף.
שלמה מולה (קדימה):
למה אתה לא סוגר – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
קבלני כוח-אדם של מאות אלפי אנשים הנמצאים בארץ.
שר הפנים אליהו ישי:
אדוני היושב-ראש, אתה שואל לעניין ואני שמח להשיב לך. התשובה היא אחת: הם לא קבלני כוח-אדם שבעיני – יש היום החמרה, משרד התמ"ת בתקופתי וגם היום – החמרה חריפה ביותר, שוללים את הרשיון; והם עושים עבודה מצוינת וכך צריך להיות. זה לא העניין של חברת כוח-אדם כן או לא. זה העניין שברגע שהעובדים צופים בנו ורואים שיש פה כזה דיון, ויש גם הרבה מאוד צביעות, והרבה כותרות, הם מבינים היטב שהקריטריון זה "בייבי ויזה". הם מבינים היטב שאת התיירים שבאים מחוץ-לארץ – הוא השתקע פה ויקבל פה אזרחות, תושבות, וכן, זה הדרך.
הוא יודע שכנסת ישראל לא עומדת בלחץ, וממשלת ישראל לא עומדת בלחץ של כנסת ישראל, וכנסת ישראל בלחץ התקשורתי, וכך הוא מבין שהדרך לבוא לארץ-ישראל סלולה, כמו אותם סודנים שבאים מסודן ומאריתריאה. הם באים באותה שיטה. אדוני היושב-ראש, הם באים באותה שיטה. אני אספר איך הם באים. הם באים לארץ, הם עוברים את הגבול כי אומרים להם שיש פה מקומות עבודה. אגב, מי שחס על העובדים הזרים האלה שקודם כול יחוס על מאות, על מאות אלפי עובדים ישראלים שאין להם מקומות עבודה, ושיחוס גם על ערביי ישראל שאין להם מקומות עבודה, ושיפסיקו עם הצביעות הזאת, משום שאין הבדל – – –
קריאות:
– – –
חיים אורון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא לא שומע אותך. חברי הכנסת.
שלמה מולה (קדימה):
כולם יגבו אותך – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת מולה – – –
קריאות:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא מדבר עכשיו – אתם לא מתווכחים אתו עכשיו, הוא אומר את דעתו.
קריאות:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – –
אילן גילאון (מרצ):
– – – מה זה הזלזול הזה? זו תשובה של שר?
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון – – – אני לא רוצה לבחור בו.
שר הפנים אליהו ישי:
אני אעשה צעד חסר תקדים, אני אקום ואפסיק את הנאום שלי, שלא תהיה איפה ואיפה. חבר הכנסת קודם יצא החוצה – בפעם השנייה והשלישית. הוא ממשיך לדבר ולהפריע לי בלי הפסקה, והוא עוד יושב פה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני איאלץ להוציא אותך.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
כן, אני איאלץ להוציא אותו.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
הצביעות פה חוגגת, מה לעשות.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – – כפי שאני רואה את הדבר – – – כל אחד מביע את דעתו – – –
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
– – – דעה אחת לפני הדעה האחרת, כי פה שני הדברים הם – – –
שר הפנים אליהו ישי:
עכשיו, שאף אחד לא יהיה יפה נפש, ואף אחד לא יהיה הטוב, ישחק בהצגה שהוא הטוב ואני הרע. אין הבדל. אם אתה מאשר בלי קריטריונים, זה לעבור מבחן בג"ץ. אתה עושה קריטריונים – הרי מה קרה? למה יש פה עוד, ועוד מאות אלפים יהיו לנו? כי בהתחלה אמרת זה הקריטריונים. אחר כך הממשלה הזאת, בשונה מהממשלה הקודמת, אפילו הקלה בקריטריונים. בשנה הבאה, אדוני היושב-ראש, ייכנסו עוד 1,000. כבר היום, לדעתי, בקריטריונים זה לא יהיה 800, זה יכול להגיע גם ל-1,400 – דיברו רק על תל-אביב. יש לך בחדרה, יש לך בבת-ים, יש לך בערד, יש לך באילת, יש לך בכל הארץ. מי אמר ש-800? אולי זה יגיע גם ל-2,000 ו-3,000? ואם אתה מאשר אותם הפעם, בשנה הבאה זה יהיה 5,000, ובעוד שנתיים זה יהיה 10,000.
בצדק רב, הם מזהים בדיוק את החולשה של מדינת ישראל; הם מזהים את החולשה של הממשלה; הם מזהים את הצביעות של חלק מחברי הממשלה והכנסת; הם מזהים את הגל, הקמפיין התקשורתי. הם כך יחדרו לארץ בהמוניהם. אותו דבר אמרתי בשנת 1996, שיהיו פה מאות אלפים. כולם גיחכו. יש פה מאות אלפים. ואני אומר לכם היום, אם הממשלה תאשר ונמשיך באותה הצגה, יהיו פה עשרות אלפי ילדים שלהם יהיו עשרות אלפי כפול הורים, וסבים וסבתות, מאות אלפי אנשים שיקבלו אזרחות. מאיפה נממן את הכסף – לצבא, לביטחון, לחינוך, לביטוח לאומי? מדינת ישראל, איזה סדרי עדיפויות תקבע? איזה סדרי עדיפויות מדינת ישראל תקבע?
רחל אדטו (קדימה):
תעצרו אותם באילת.
שר הפנים אליהו ישי:
תעצרו אותם באילת, מאוד חכם לומר את זה. הנה, אני עונה לך, חברת הכנסת אדטו. אני אענה לך. אני אענה לך. תעצרו אותם באילת – גם אני אמרתי ככה כשישבתי על הספסל ולא הבנתי הרבה מה קורה. גם אני. לומדים. אני לא בא אלייך בטענות, חלילה. משרד המשפטים אומר שאתה לא יכול, כשבאים לך עשרות – בחודש באים איזה 300 או 400 אנשים.
אילן גילאון (מרצ):
אני הולך. מספיק.
שר הפנים אליהו ישי:
טוב מאוד, אתה עושה בשכל.
אילן גילאון (מרצ):
מספיק להיעלב. אני הולך.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, לך לשלום בלי להיעלב.
אילן גילאון (מרצ):
אני לא מבין מה הוא אמר.
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה לא מבין? תשאל מישהו שהבין והוא יסביר לך. בבקשה.
שר הפנים אליהו ישי:
אני מוכן להסביר לך כמה פעמים כדי שתבין, תאמין לי. אני מוכן להסביר לך כמה פעמים שאתה רוצה. אתה בסוף תבין, ואני מקווה שתחזור בתשובה ותייצג את העמדות שלי אפילו יותר חזק ממני, בעזרת השם. אני מאמין. אני לא מתייאש מאף יהודי.
אילן גילאון (מרצ):
אתה מדבר אלי? זה שאני דיסלקט אני לא מבין, אבל – – –
שר הפנים אליהו ישי:
אני – – – יכול להיות. יכול להיות.
אילן גילאון (מרצ):
אבל אתה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, אמרת שאתה הולך, ואתה – – –
אילן גילאון (מרצ):
הוא פנה אלי, הוא אמר לי שהוא – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מבקש גם מהשר וגם מחבר הכנסת לא לדבר באופן ישיר האחד עם השני. לדבר באמצעותי.
שר הפנים אליהו ישי:
חברת הכנסת אדטו, שאלת שאלה ואני רוצה לענות. שאלה מצוינת. גם אני שאלתי: מה פתאום נותנים להם לעבור ככה את גבול מדינת ישראל? למה הגבול פרוץ? מה קרה? מכשול – ככה זה. גם אם היית בממשלה, אם היית שרה בממשלה היית מרימה ידיים, אותו הדבר. מכשול – צריך לעשות מכרז ולבחור גוף, וייבחר בקרוב גוף, ויהיה מכרז, וייבחר מי שייבחר, ולוקח שלוש שנים לעשות מכשול. מכשול באזור הדרום. באתי ואמרתי: אין מכשול, בואו נעשה לפחות חסימה במעברים, משהו זמני, מכשול – בואו נאמר – נקרא לזה לא מכשול פיזי, אלא מכשול אנושי, שישב, יגיד לאנשים: לא עוברים את הגבול. אומרים במשרד המשפטים שכשאדם הוא לא אויב, והוא רוצה לעבור את הגבול, אתה לא יודע אם הוא פליט או לא פליט, ואתה לא יכול לעצור אותו.
עכשיו, ברור שהם לא פליטים, כי – פעם אחת ולתמיד כדאי לעשות סדר. בפליטים מדובר – מתוך 20,000 אולי – זה שולי שבשולי שבשולי – זה אחד, שניים או שלושה. מדינת ישראל חתומה באו"ם על אמנה בין-לאומית שמי שפליט מוכר, ומי שפליט – באמת פליט – ועובר את כל הליך הבדיקה והוא מוכר כפליט, אני נותן לו אישור. אני נותן לו אישור. אף אחד לא ימצא אותי זורק אדם שהוא פליט בחזרה למדינת אויב. חלילה וחס. זה בדיוק הלב היהודי, זה הלב וזאת החוכמה. מי שבאמת פליט יקבל את כל הגיבוי שצריך לקבל. אבל לא מדובר בפליטים. מדובר ביותר מ-20,000 שמסתננים – –
יעקב אדרי (קדימה):
כולם רוצים לעבוד.
שר הפנים אליהו ישי:
– – מהגרי עבודה. רוצים לעבוד. הייתי אצל מובארק לפני כמה שנים, כשהייתי שר התמ"ת, ואז סיפרתי לו בשליחות של אולמרט: בוא נעשה משהו, בוא נעשה משהו לגבי המסתננים. מה הוא אמר לי? הוא אמר לי: אתם משוגעים. אמרתי לו: למה אתה אומר לי ככה? הוא אמר: כי מי שלא רוצה שייכנסו למדינה שלו, שלא ייתן להם מקומות עבודה. אתם נותנים להם מקומות עבודה, הם מבינים את השיטה, הם באים לעבוד פה. זה מה שהוא אמר לי.
אני בא להוציא להם את אשרת העבודה. אומרים לי משרד המשפטים: אז מה, הוא יגנוב? הוא ירצח? הוא יאנוס? זה למקומות עבודה. ואז – זה הכדור שחוזר חלילה. התשובה שלי היא אחת: א. כן להפסיק את מקומות העבודה, וקיבלתי החלטה לא לאפשר להם לעבוד, ומעסיק שיעביד אותם, תהיה אכיפה חריפה נגד אותו מעסיק שמעסיק אותם. לבנות להם במקום בתי כליאה – הרי היום המהלך הוא מזעזע; הם עוברים את הגבול, יש פה "שאטל" של הצבא, לוקח אותם, מעביר אותם לבית-סוהר. שם זה בקו"ם חמישה כוכבים.
משה מטלון (ישראל ביתנו):
– – –
שר הפנים אליהו ישי:
שם זה חמישה כוכבים. זה מלון. הוא מקבל שם אוכל, טלוויזיה והכול, עיתונים והכול. אחרי חודש- חודשיים או שבוע או שבועיים או שלושה שבועות, לא יודע מה, תלוי לפי המקומות שיש בבתי-הסוהר, הוא יוצא לעבוד. הוא יודע את זה. הם מכירים, אגב. את כל המסלול הזה הם מכירים. אז מה? אז מחר אני אבוא ואגיד: אני מכיר בילד שלו. ודאי שאם אני מכיר בילד שלו שווה לו לעבור את כל המסלול הזה, לקבל פה מקומות עבודה, ושאני אכיר בילד שלו. בעצם העובדה שאני מכיר בו בעבודה, או מכיר בילד שלו, יהיו לי פה מאות אלפים. להפסיק עם הצביעות הזאת. אין חוכמות פה. אם אני מכיר בילד אחד פה בארץ, זה אלפי ילדים וזה עשרות אלפי ילדים וזה מאות אלפי אזרחים פה. זה לא שאני נגד ילד זר – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
מי שרוצה – – –
שר הפנים אליהו ישי:
– – לא שאני גזען, חלילה וחס.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אבל יש כאלה שרוצים – – –
שר הפנים אליהו ישי:
לא, חלילה וחס. אני כבר מסיים, ואחרי זה נשמע אותך. לא שאני רע יותר ממישהו אחר פה. למישהו יש פה לב יותר טוב משלי? יש פה הרבה יותר צביעות, זה כן. לא לב יותר טוב. אין הבדל. למה לזה כן ולזה לא? למה למסתנן הזה כן ולמסתנן הזה לא? אז קובעים קריטריונים. מתכנסים חכמי חלם ועושים קריטריונים. איזה קריטריונים? אולי שנה, שנתיים, אולי שלוש שנים, אולי מדבר עברית, אולי מרים דגל, אולי הוא אומר שהוא רוצה להתגייס. תאמינו לי, אני מבטיח לכם, לא מאות אלפים כאלה יש לי. אני יכול להביא לכם מיליונים. בסודן, כבר בדרך לפה, על-פי הצפי וההערכות, בין חצי מיליון למיליון-וחצי–שניים. יואל חסון מאשר את זה.
יעקב אדרי (קדימה):
לא בסודן, במצרים.
ישראל חסון (קדימה):
ישראל, ישראל.
נחמן שי (קדימה):
תעצרו אותם.
שר הפנים אליהו ישי:
תוציאו אותם? אתה לא יכול להוציא אותם, כי יש להם ילדים. איך תוציא אותם? בוא נראה אותך מגרש אותם. בוא נראה אותך מגרש אותם, גיבור גדול.
נחמן שי (קדימה):
איך תעצרו אותם? תעצרו אותם.
שר הפנים אליהו ישי:
לכן, רבותי, יש מסר אחד, כמה שהוא קשה וחריף; מסר אחד, אחד ואחד, לא יותר: לא ישבו פה אנשים שלא כחוק. לא ייכנסו לישראל באופן לא חוקי. לא ישבו פה שלא כחוק ומי שעושה את זה לא יגורש, וכל הכנסת תיתן גיבוי, ותפסיק להיות צבועה. אותו אדם ילך הביתה, לארצו ולמולדתו ולבית אביו, ולסבא ולסבתא שלו, אחרי כל הכסף שהוא עשה פה והרוויח, ולבריאות, אין לי בעיה עם זה. אסור להשאיר פה אף משפחה ששוהה פה שלא כחוק; אף משפחה. שאף אחד לא ישתמש בילדים האלה, כי זה צביעות. כי אם אותו אבא יגיד לילד: שלום, עכשיו היינו פה כמה שנים – – –
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
שלטון החוק מעניין אותם רק כשזה נגד יהודים. רק אז שלטון החוק מעניין אותם.
נחמן שי (קדימה):
די, די, די.
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת בן-ארי, אתה כבר עומד ומדבר, לא רק יושב ומדבר.
קריאה:
מה כבר עשית?
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הוא דיבר פה בלי סוף, ולא עצרת אותו.
היו"ר ראובן ריבלין:
עד שקמת בן-ארי ולימדת אותנו מה זה גזענות. כל הכבוד.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
רק נגדי אתה יוצא כל הזמן.
היו"ר ראובן ריבלין:
אדוני, נא לצאת מייד. מייד.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
כל הזמן אתה יוצא רק נגדי.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני חשבתי שאולי חזרת בך מדרכך.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הוא דיבר פה – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
נא להוציא אותו מייד. אל תחזור לישיבה היום. אני מודיע לך עכשיו: אל תחזור לישיבה היום.
(חבר הכנסת מיכאל בן-ארי יוצא מאולם המליאה.)
נחמן שי (קדימה):
הוא קיבל פס.
רחל אדטו (קדימה):
תענה רק על עוד שאלה אחת: למה 400 ולא 600 או לא 700?
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא אמר זאת בצורה ברורה. הוא מתנגד לכל ה-1,200.
שר הפנים אליהו ישי:
בעיני, באמת אסור שיקבעו אחד או שניים. אסור. בעניין הדעה שלי: מי שנכנס לפה שלא כחוק או שוהה שלא כחוק, יחזור לארצו. הוא רוצה להיות אזרח? – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
חברים, סגן ראש הממשלה כמעט שעה על הבמה.
ישראל חסון (קדימה):
אפשר שאלה?
חיים אורון (מרצ):
לא לא, חבר'ה, כל אחד מגיע עכשיו, ואנחנו כבר שומעים שאנחנו צבועים, אנחנו כבר שומעים שעה.
שר הפנים אליהו ישי:
ישראל – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
יש אנשים שנרשמו להצעה אחרת, והם יקבלו את זכות הדיבור. בבקשה.
יעקב אדרי (קדימה):
ג'ומס, אין מה לעשות, חלם.
היו"ר ראובן ריבלין:
בבקשה.
ישראל חסון (קדימה):
אדוני סגן ראש הממשלה, אני רוצה לשאול אותך שאלה. אני חושב שאתה מציג את העניין כבעיה במכלול שלם, ובזה אני חושב שאתה צודק במאת האחוזים. אי-אפשר לנתק. השאלה היא – אתה יודע מה האיום שמגיע ומתחיל להתפתח מכיוון מצרים? והאיום הוא לא רק בחדירה של מסתננים, אלא ראינו גם את חמשת ה"גראדים" שהיו לנו לפני שבוע וכו'. אני שאלתי את ראש הממשלה, שאלתי את שר הביטחון ואני שואל אותך כסגן ראש הממשלה, מדוע אתם לא פונים למצרים ואומרים להם: רבותי, בואו נשב לדון עכשיו על הסכם – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
מפני שהנושא הוא – – – אתה מרחיב אותו, והרבה. אני אין לי בעיה.
יעקב אדרי (קדימה):
למה לא מתחילים את הגדר, זאת השאלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא לא, זה כבר נושא – – –
ישראל חסון (קדימה):
זה קשור ל-400,000 – – – והוא יודע.
יעקב אדרי (קדימה):
לפני חמש שנים כתבתי לאריק שרון שיתחילו עם הגדר.
שר הפנים אליהו ישי:
אני אענה לך. קודם כול, פנינו למצרים. אני כבר מגלה לך. הממשלה הקודמת – אתה היית שר בממשלה הקודמת, יעקב, ואז כבר העליתי את זה כמה פעמים. לא הייתי שר הפנים, הייתי שר התמ"ת, ודרשתי גדר. ראש הממשלה אולמרט קיים כמה דיונים, היה ויכוח בין הצבא לבין מע"צ מי עושה את זה, איך עושים את זה ומתי להוציא מכרז. לצערי הרב, אנחנו פשוט כובלים את ידינו בביורוקרטיה הנוראה הזאת, ובינתיים הממשלה הקודמת, לצערי הרב, לא קיבלה החלטה להקים מכשול.
יעקב אדרי (קדימה):
חבל על כל יום.
שר הפנים אליהו ישי:
דווקא הממשלה הזאת, שתוקפים אותה בעניין הזה, עשתה יותר מכל ממשלה אחרת; יצאה לדרך עם הקמת מכשול ותקצבה את המכשול הזה.
עכשיו, לגבי השאלה שלך, ישראל, דיברתי עם מובארק באופן אישי, בשליחות של אולמרט, כשהייתי בביקור אצלו, בפגישה אצלו, והוא אמר לי בצורה מאוד מפורשת – הוא אמר: אנחנו עושים את כל המאמצים, ואתם, העובדה שאתם מקבלים אותם לעבודה גורמת לכך שאי-אפשר לעצור את הסחף. לכן קיבלתי החלטה לא לאפשר להם לעבוד, ואני מותקף על כך. אני תמיד אהיה מותקף. לא יעזור כלום. תמיד אני עם קרניים, במקרה הזה, כי יש צד של טוב וצד של רע, יש צד של יפי נפש ויש צד של אנשים אמיתיים. יש צביעות ויש אמת, אז אני בצד האמת לפחות.
אני קם ואומר, למרות הכול, הם לא יקבלו אשרת עבודה. אחרי שהם לא יקבלו אשרת עבודה אנחנו נבנה להם את המתקנים, מתקני מעבר, והם יהיו שם, במתקני מעבר, ואני מרוויח פה כמה דברים. קודם כול, אלה שרוצים לבוא יבינו שאין להם פה מקומות עבודה, לא יהיה "שאטל" שיעביר אותם לבקו"ם, דהיינו במקרה הזה מעצר, ומהמעצר הם בעבודה. ה"שאטל" הזה כבר לא יעבוד. יהיה מכשול בתוך שנה-שנתיים. עד שתיגמר הקמת המכשול, לצערי הרב, עד אז ביקשתי מראש הממשלה ומשר הביטחון לעשות מכשול אנושי של צבא ומפזרי הפגנה. מי שחודר שלא כחוק – לפזר אותו כמו בכל הפגנה.
אתה רוצה לחדור לארץ מעבר לגבול – תחזור. פה משרד המשפטים גם מתנגד, יש חוק בין-לאומי, לא כל מה שאנחנו רוצים אנחנו יכולים. מכל מקום, המכשול קום יקום, בעזרת השם. אני אשרת עבודה – לא אתן לאף אחד לעבוד. לא יהיו להם מקומות עבודה. ייבנו להם מתקני מעבר, מתקנים זמניים. פניתי לשר החוץ וביקשתי ממנו שיעשה הסעות – הנה, אני אומר את זה, קחו את זה ככותרת מבחינתי. להסיע – רובם מאריתריאה. 60% – להעלות אותם למטוסים ולהחזיר אותם לאריתריאה. יש לנו יחסים דיפלומטיים עם אריתריאה.
נחמן שי (קדימה):
לא ייקחו אותם. הם לא רוצים אותם.
שר הפנים אליהו ישי:
להעלות אותם לאריתריאה – – – בוא נקבל פה עוד מיליון. אם הם לא רוצים אותם, יש עוד כמה מיליונים שרוצים לבוא דווקא למדינת ישראל, ואז אנחנו נצטרך לעזוב את הארץ. אז אני בדעה – לקחת אותם במטוסים, להחזיר אותם לארצם ולמולדתם. אז מה יגידו? אני גזען. שיגידו. אני בדעה שיעמיסו כמה אלפים – 1,000, 2,000, 3,000 ו-7,000 ו-8,000 ו-10,000, את כולם מאריתריאה, להחזיר בחזרה במטוס, ולא לתת להם מקומות עבודה פה, ולהקים מכשול, ומכשול גם פיזי וגם אנושי, וגם אמצעים לפיזור הפגנות, שאף אחד לא יחדור לארץ, אחרת אנחנו מאבדים את המדינה.
אני חוזר, ההסתננות מהדרום זה איום על מדינת ישראל; איום קיומי על מדינת ישראל. באנו פה לארץ. בשנים הבאות, עם כל ההצגות מסביב, יהיו פה מאות אלפים ומיליון או שניים זרים, ב-10–20 השנים הבאות. אז אנחנו צריכים לחזור, אנחנו, לחוץ-לארץ? איפה אני אגור? אני אחזור לתוניס? למרוקו? לעירק? לרומניה? לפולין? זאת המדינה שלנו או לא המדינה שלנו? אז מה יש פה, רחמנים ולא רחמנים? אז משתמשים בשם הילדים? וכי אני מתאכזר לילדים? ההורים האלה משתמשים בילדים, ההורים משתמשים בהם כמגן אנושי, כפוליסת ביטוח, וחברי כנסת מצטרפים להצגה הזאת. אני לא מגרש ילדים, אני מבקש מההורים – שהית פה שלא כחוק, חדרת שלא כחוק, תחזור לארצך, למולדתך, ולסבא ולסבתא שלך ולבית שלך, עם כל הכסף שהצלחת להשיג במסגרת העבודה במדינת ישראל. מדינת ישראל היא לא מדינת הגירה לכל דורש.
היו"ר ראובן ריבלין:
אדוני מציע להעביר, או מסכים שזה יהיה – – –
שר הפנים אליהו ישי:
אני מציע להעביר את זה לפרלמנט של סודן או של אירן, שם ידונו בעניין.
היו"ר ראובן ריבלין:
טוב, תודה רבה. ובכן, יש לנו הצעות אחרות. השר הציע להעביר את זה. שלוש הצעות אחרות: האחת של חבר הכנסת דב חנין, השנייה של חבר הכנסת נחמן שי והשלישית של חברת הכנסת דליה איציק. בבקשה. שלושתם ידברו. בבקשה, חבר הכנסת חנין.
דב חנין (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, באותו יום שבו החליטה הממשלה על גירוש 400 ילדים ישראלים שהם בנים לעובדים זרים, באותו יום ממש, באותה ישיבה ממש, היא החליטה לייבא 300 עובדים זרים חדשים. זאת האמת, וכאן נמצאת הבעיה.
אמרו שאין לממשלה מדיניות? יש לממשלה מדיניות; לממשלה הזאת, וגם לממשלות הקודמות. בשתי מלים, המדיניות הזאת היא "דלת מסתובבת". דלת מסתובבת. בצד האחד מגרשים את הילדים ובני המשפחות שלהם, בצד השני מייבאים עובדים חדשים. בין שני הצדדים של הדלת המסתובבת יש קשר מאוד הדוק, כי העובדים הזרים הרי יובאו לישראל כעובדים זולים וחסרי הגנה. כשהם משתלבים בארץ הם פחות חסרי הגנה, פחות זולים, וגם פחות נוחים לניהול, ולכן נפטרים מהם, ולכן מביאים במקומם. ויש גם מי שמרוויח מייבוא העובדים האלה.
אבל, אדוני היושב-ראש, יש הפתעה; כאשר מייבאים את העובדים, מגלים, למרבה ההפתעה, שהעובדים שייבאנו הם לא רק מכונות של קיטוף, והם לא רק מכונות של החתלה של הקשישים שלנו, והם אפילו לא רק מכונות של בנייה של בניינים. הפתעה – יש להם ידיים, יש להם רגליים, יש להם ראש, הם בני-אדם, הם מתאהבים, הם עושים ילדים. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שהביטוי של היום שייך לסגן ראש הממשלה, שאמר: עושים ילדים שלא כדין. אני מנסה להבין למה סגן ראש הממשלה התכוון, ועד היום אני לא מצליח להבין, אבל סגן ראש הממשלה יצא מאתנו והוא לא נותר להסביר לנו מהו הרעיון של ה"עושים ילדים שלא כדין". אז שלא כדין אבל לגמרי כדרך הטבע הם גם עושים ילדים.
היו"ר ראובן ריבלין:
הוא התכוון לומר שאדם בא לעבוד, הוא לא בא ללדת. זה מה שהוא אמר. זאת אומרת, הוא בא לעבוד – –
דב חנין (חד"ש):
הוא בא לחיות פה.
היו"ר ראובן ריבלין:
– – הוא בא לשעה לעבוד. ואם הוא נכנס להיריון, או מתעבר, או מה שלא יהיה, הוא עובר דבר שהוא בבחינת חריגה מהתנאי שלגביו הוא קיבל אישור כניסה לארץ.
דב חנין (חד"ש):
הוא קיבל אישור כניסה לארץ, הוא עובד בארץ במשך שנים.
השר מיכאל איתן:
מי שרוצה לעבוד ייעתר להסתרס.
היו"ר ראובן ריבלין:
חס וחלילה.
השר מיכאל איתן:
למה לא?
היו"ר ראובן ריבלין:
חס וחלילה. אמרתי מה אמר, תשבח אותי על מה שאמרתי. אני גאלתי עולם.
דב חנין (חד"ש):
היושב-ראש רק הסביר את דברי סגן ראש הממשלה. ברור לי שאלה לא דברי היושב-ראש.
היו"ר ראובן ריבלין:
זה מה שהוא אמר. אני לא רוצה לומר דבר – הוא כאילו אמר איזה אבסורד. הוא אמר: לא, אדם שבא לעבוד לא בא ללדת.
דב חנין (חד"ש):
אבל אנשים באים לשנים לארץ.
היו"ר ראובן ריבלין:
זה מה שהוא אמר. אני לא בא – – –
דב חנין (חד"ש):
אני יודע, אדוני היושב-ראש, שאתה רק מנווט.
היו"ר ראובן ריבלין:
שאל אותי בתמיהה השר איתן, האם, אולי, תנאי להגעתם לארץ הוא עיקורם. אמרתי לו: חס וחלילה. לא. אני אמרתי מה אמר השר כשהוא עמד פה. הוא לא דיבר – – –
דב חנין (חד"ש):
ברור.
השר מיכאל איתן:
אין שום בעיה – – –
דב חנין (חד"ש):
אני רק אומר, אדוני היושב-ראש, שכאשר האנשים האלה נמצאים אתנו, והם נמצאים אתנו שנים, בדרך הטבע הם חיים, הם נושמים, הם מתאהבים. הם בני-אדם, אין מה לעשות, וטוב שהם בני-אדם. אנחנו לא יכולים לצפות מבני-אדם שיפסיקו להיות בני-אדם רק מכיוון שנתנו להם רשיון להגיע לארצנו הקדושה. ולכן, כיוון שהם בני-אדם, והם מתאהבים, ומכירים, ויולדים ילדים, והילדים האלה הולכים לגני-ילדים, והולכים לבתי-ספר, ולומדים עם חבריהם, הילדים הישראלים האחרים, הם חלק מהחברה הישראלית. צריך להיות באמת באמת ערל לב, במובן העמוק והקשה של המלה הזאת, כדי לקרוע את הילדים האלה מהחברה שלהם, כדי לנתק אותם מבתי-הספר שלהם ומהחברים שלהם, ולשלח אותם – איך אמר סגן ראש הממשלה? – "עם כל הכסף שלהם" – אני לא יודע כמה כסף זה – אל בני משפחותיהם, שאני לא יודע מי הם, אל הארצות שהם לא מכירים אותן, ובחלק מהמצבים הם אפילו לא יודעים את שפתן. אדוני היושב-ראש, 400 ילדים – – –
היו"ר ראובן ריבלין:
תסיים.
דב חנין (חד"ש):
אני מסיים. – – – 400 ילדים, אני מכיר רק בודדים מהם, אבל אני אומר לך, אדוני היושב-ראש, בכל הכאב ובכל האחריות, אני באמת לא מבין למה מגרשים אותם. אני לא מבין את זה. אני לא מבין. הילדים האלה הם הבעיה הדמוגרפית? הילדים האלה הם איום על החברה הישראלית? הילדים האלה הרי כל כך רוצים להשתייך, כל כך רוצים להיות חלק מהחברה הזאת. איפה המצפון האנושי שלנו? דיברו פה על לב יהודי; איפה הלב היהודי שלנו?
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. חבר הכנסת נחמן שי, בבקשה. אני לא מגביל את ההצעות האחרות, אבל בכל זאת, תגבילו את עצמכם.
נחמן שי (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, האמת היא שלא על 400 הילדים האלה אנחנו מדברים היום, אלא על עצמנו. לא על מה יקרה להם, אלא על מה יקרה לנו. לא איפה הם יעמדו, אלא איפה אנחנו נעמוד ביום מן הימים. זאת האמת. זה הדיון האמיתי. לכן ההתדיינות אם יהיו 400, יהיו 800, מה עם האחרים, זה לשאול את עצמנו איפה החברה הישראלית רוצה לראות את עצמה, מה אופיה של מדינת ישראל, איזה מין מדינה אנחנו באמת. לכן הדיון הזה מחמיץ את המטרה, ולכן הוא לא נוגע בנקודות הנכונות.
ואני אומר לכם, כמי שנולד בארץ הזאת, גדל בה, מבין את מצוקותיה, מבין שצריך פועלים או עובדים זרים כי כך מסתדרות וכך פועלות מדינות אחרות בעולם, זה הפך להיות חלק מהמציאות שלנו – אנחנו באותה מידה צריכים לגלות את החמלה האנושית, שבשבילה ובגללה אנחנו פה, ובגללה אנחנו מדינה יהודית, ובגללה יש לנו מוסר יהודי, שאנחנו מחויבים בו ואנחנו לא יכולים להחליט שהוא תקף רק לנו ולא תקף להם.
לכן, אדוני היושב-ראש, המעט שאנחנו יכולים – מובן שאני דוחה את ההחלטה הזאת, מובן שאני רוצה בהישארותם בישראל – המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לקיים דיון במליאה הזאת ולא לדחות אותו לאחת הוועדות.
היו"ר ראובן ריבלין:
אתה יכול רק לבקש באופן פורמלי להסיר מסדר-היום, כי – אתה לא יכול לבקש דיון במליאה, כי את זה ביקש חבר הכנסת חיים אורון, כשאתה מבקש הצעה אחרת.
נחמן שי (קדימה):
אוקיי. בסדר.
היו"ר ראובן ריבלין:
טוב, תודה. רק מבחינה פורמלית. חברת הכנסת דליה איציק, בבקשה.
דליה איציק (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אדוני השר, יוצא לי לשמוע את ההערות שלך, אדוני השר, ואני חושבת לעצמי מה היית משיב אילו היית במקומו של שר הפנים.
אדוני היושב-ראש, 400 הילדים הם הרי לא באמת הסיפור. ישראל היתה צריכה לשבת – המדינה היתה צריכה לקבוע קריטריונים. היא קבעה קריטריונים, ומשקרה מה שקרה עם הילדים הללו היא היתה צריכה לדעת להעביר אותם בכבוד ולהשאיר אותם במדינת ישראל. זה כל הסיפור.
צודק השר כשהוא מדבר על מדיניות הגירה. אני לא מכירה – בארצות-הברית שעה אחת אם אתה תעבור על שעת ההגירה שלך, לעולם לא תיכנס לשם יותר אם עשית את זה בלי רשות. כך זה גם צריך להיות.
אבל מה שמקומם אותי, ובגלל זה לקחתי את רשות הדיבור, זה ההסתה שמתקיימת נגד העובדים הזרים. אני שומעת שהם לוקחים את מקומות העבודה של הישראלים. אני רוצה לספר לך, אדוני היושב-ראש, אמא שלי היתה חולה מאוד, בטיפול נמרץ, קרוב לכמה חודשים טובים. הילדים המסורים שלה עשו הכול כדי שהיא תחיה. עם זה, גם הילדים המסורים שלה לא היו עושים את מה שהעובדים הזרים עשו בשבילה. וכל הצביעות הזאת, כאילו הם תופסים מקומות עבודה של ישראלים, זאת הסתה נוראית. כל אחד מאתנו מכיר את זה מההורים שלו והבית שלו ובתי-החולים. מה שהאנשים הללו עושים, איש – ישראלי אחד – לא היה עושה עם פי כמה וכמה תשלומים. ולכן ההסתה הזאת נגדם היא בלתי נסבלת, אף שחלקם נמצאים פה בתנאים מחפירים ממש. על זה אני מתקוממת, וחבל שהשר לא נמצא כאן.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. רבותי חברי הכנסת, אתם רוצים דיון במליאה אני מבין. אז אנחנו נצביע. מי שבעד הוא בעד דיון במליאה; מי שנגד מבקש להסיר מסדר-היום. רבותי חברי הכנסת, נא לשבת.
חיים אורון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אתה יודע להסביר למה השר כל כך כעס עלינו?
היו"ר ראובן ריבלין:
נדמה לי שהשר כעס עליכם כמו שכעס על הממשלה, וכעס על אותם אלה הרואים את הנושא של העובדים הזרים כדבר שאינו איום אסטרטגי על מדינת ישראל.
רחל אדטו (קדימה):
כולנו מסכימים שזה איום.
היו"ר ראובן ריבלין:
והזעקות נגד או בעד עובדים זרים הן לרוחב הלוח הפוליטי. יש כאלה ויש כאלה כמובן. כל אדם הוא עולם ומלואו, כל אחד בפני עצמו, אי-אפשר לומר שאין לנו בעיה. הנושא הזה הוא נושא שנמצא ויימצא על סדר-היום, ואנחנו נצביע.
רחל אדטו (קדימה):
זה לא השתמע מאף אחד. כולם – – –
אילן גילאון (מרצ):
מילא כעס עלינו, אבל למה כל כך לזלזל באינטליגנציה שלנו?
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת גילאון, אם היתה לי הזדמנות, ברמה האישית, אני כנראה הייתי מצביע בעדך. אני לא יודע, אני לא אומר אתה לגבי. אבל אני אומר – אני, לגביך, הייתי מצביע באופן אישי. אבל אני לא הצבעתי בעדך. הצבעתי בעד מפלגתי. כל אחד נבחר פה על-ידי הבוחרים שלו. למה אתה מזלזל בבוחרים של דובר כזה או אחר? כל אדם נבחר על-פי – הוא נבחר. חבר הכנסת גילאון, אתה מערער – אתה אולי קובע שיכולים להיבחר רק אנשים כאלה או אחרים.
אילן גילאון (מרצ):
למה הוא אמר: "פועלים רומנים"?
היו"ר ראובן ריבלין:
למה הוא אמר? כי ככה הוא. בוודאי הציבור ישפוט.
אילן גילאון (מרצ):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אבל הציבור ישפוט בסופו של דבר. אנחנו נשמור על כללי המשחק וכללי האתיקה.
קריאה:
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אם יש בעיה בכללי האתיקה, פתוחה לפניך הדרך. אם יש בעיה בכללי המשחק, אני פה.
רבותי חברי הכנסת, נצביע: הצעות לסדר-יום של חבר הכנסת חיים אורון וחברת הכנסת רחל אדטו בנושא: החלטת הממשלה בנוגע לילדי העובדים הזרים. מי בעד? מי שבעד הוא בעד מליאה. ומי נגד? להסיר. מי בעד? נא להצביע.
הצבעה מס' 2
בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 13
בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – אין
נמנעים – 1
ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה.
היו"ר ראובן ריבלין:
13 בעד, אחד נמנע. אני קובע שהחלטת הממשלה בנוגע לילדי העובדים הזרים – הנושא יידון במליאת הכנסת על-פי אישורה של המליאה. תודה רבה. הדיון יתקיים בבוא העת.