קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום תוצאותיו והשלכותיו של החרם הפלסטיני על תושבי יהודה ושומרון היו"ר ראובן ריבלין: הצעות לסדר-היום מס' 3749 ו-3752: תוצאותיו והשלכותיו של החרם הפלסטיני על תושבי יהודה ושומרון – מטעם סיעות ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי, הליכוד, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ינמק חבר הכנסת רוברט אילטוב, ואחריו – חבר הכנסת אריה אלדד. בבקשה, לכל אחד מכם עשר דקות. ישיב השר מיכאל איתן. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): כבוד יושב-ראש הכנסת, הדיון הקודם היה מרתק מאוד, אבל אני חושב שחרגנו מכל הזמנים ומכל התקנון של הכנסת. היו"ר ראובן ריבלין: כל הדוברים – חברת הכנסת רחל אדטו דיברה חמש דקות במקום עשר דקות. חבר הכנסת חיים אורון הסתפק בתשע דקות. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): ואני חושב שכל דיון שעולה פה היום הוא חשוב מאוד למדינת ישראל – – היו"ר ראובן ריבלין: בוודאי וודאי. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): – – וצריך לעמוד בכל הקריטריונים. היו"ר ראובן ריבלין: לא יקופח זמנך ולו בשנייה אחת. ישראל חסון (קדימה): זה אומר שאתה צריך שעה? רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): לא לא, אני – – – היו"ר ראובן ריבלין: הוא יסתפק בעשר דקות שתהיינה מלאות. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): אני חושב שאני אסתפק גם בחמש דקות. אין לי בעיה עם הזמנים. העיקר הוא באמת להעביר את המסר. היו"ר ראובן ריבלין: בבקשה. נא להתחיל. רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, כבוד השר, אני חושב שהנושא שאני וסיעתי עם סיעות אחרות העלינו – הוא באמת עלה בכמה ועדות בכנסת, ודנו איך אנחנו נטפל ברשות הפלסטינית כאן, ואיך אנחנו נטפל בהם שם, אבל אני רוצה להעלות פה סוגיה אחרת. שתי ההחלטות שקיבל סלאם פיאד עם אבו מאזן – האחת זה החרם על מוצרים מיהודה ושומרון, והשנייה, לאסור על עובדים להגיע לעבודה ביהודה ושומרון – יש להן פירוש, מסר והסבר ומגמות. המגמות הן מאוד מסוכנות, לאו דווקא למדינת ישראל, אלא יותר לרשות הפלסטינית. מדינת ישראל יודעת לטפל בנושא כשהעובדים הפלסטינים לא מתייצבים לעבודה, מדינת ישראל יודעת לטפל בטרור, מדינת ישראל יודעת לטפל בבעיות כלכליות. את כל זה הפלסטינים לא יודעים לעשות. שתי הסוגיות האלה, בעצם למה הן גורמות? הסוגיה הראשונה, שהיא חרם על המוצרים מיהודה ושומרון, זה ליצור הכפשה של מדינת ישראל, כי כשבעולם, ב-CNN, ב-BBC, מדברים על חרם על המוצרים ביהודה ושומרון, לא מתייחסים ליהודה ושומרון, מתייחסים למדינת ישראל, ואז כל העולם יודע שהפלסטינים מחרימים את המוצרים הישראליים, כי איזה אזרח בגרמניה או באנגליה יודע להבדיל? בגדול, אף אחד לא יודע להבדיל, אז במסגרת הזאת, של הפעולה הכללית של הרשות הפלסטינית להכפשה של מדינת ישראל בעיני העולם, הם משיגים בנגזרת הזאת את יעדם, וכתוצאה מזה מדינת ישראל נפגעת – לאו דווקא מהחרם עצמו, אלא מהתדמית שהם מנסים ליצור למדינת ישראל. ומדינת ישראל צריכה להגיב במקרים האלה, ובמקרים האלה חייבים להגיב תגובות חריפות. אנחנו לא תלויים כלכלית בפלסטינים. הפלסטינים תלויים בנו. האינטרס של הפיתוח הכלכלי הפלסטיני הוא האינטרס של כולנו – להוציא את האנשים ממעגל הטרור, שתהיה להם תעסוקה ושהם יחיו וייהנו מהחיים הטובים מרגע שאנחנו יצאנו, כפי שהם טוענים שהם החיים הטובים – לאו דווקא. לכן אנחנו צריכים לבחון בנקודה הזאת מה באמת המטרה של סלאם פיאד ואבו מאזן. האם הם רוצים באמת להחרים את מדינת ישראל, או להמשיך להכפיש? האם הם רוצים נורמליזציה עם מדינת ישראל ושיחות ישירות, או שהם מחפשים כל סיבה להכשיל את הדבר הזה? ונדמה לי שהמטרה השנייה היא הנכונה – להכשיל כל דבר שאפשר, על מנת שלא להגיע לשיחות ישירות עם מדינת ישראל, ואחר כך גם להאשים את מדינת ישראל. עכשיו, מהן התוצאות של איסור העבודה שהם מבקשים להחיל על העובדים הפלסטינים, או העובדים הזרים, בואו נגיד כך, במפעלים התעשייתיים הישראליים שנמצאים ביהודה ושומרון? הרי ברור שמדינת ישראל לא תשב בשקט – ואני גם קורא באותה הזדמנות, אם תהיה החלטה כזאת, שתיכנס לתוקף, לפטר מייד את כל הפלסטינים, גם אלה שעובדים בתוך "הקו הירוק", ומחוץ ל"קו הירוק", ובכל מקום שעובדים. אתנו לא ישחקו. לא ישחקו שכשצריך שאנשים יעבדו הם יעבדו, ותהיה פה סלקציה – במפעל כזה יעבדו, כי צריכים, כי אין לנו פתרון להם, ובמפעל הזה לא יעבדו, כי אנחנו רוצים לפגוע דווקא באיש הזה, ככה וככה. אנחנו צריכים להחליט פה היום, למשך זמן, איך אנחנו פועלים באמת במקרים כאלה. אני חושב שבמקרה הזה אנחנו חייבים, ברגע שהאיסור הזה ייכנס לתוקף, לפטר מייד את כל העובדים הפלסטינים בישראל, אם ב"קו הירוק" או מחוצה לו. באופן חד וברור. מדינת ישראל תמצא את הפתרון. אנחנו נפצה. אם ננכה את הכסף מההעברות שמגיעות לפלסטינים או שנמצא קרן אחרת. אנחנו נמצא את הפתרונות. ידענו להתמודד ונדע להתמודד עם הבעיה הזאת, שהפלסטינים לא יוצאים לעבודה. אבל בעצם מה שהולך לעשות סלאם פיאד זה להרחיב את העוני ברשות הפלסטינית, זה להזין את "חמאס" באנשים עניים שאין להם איפה לעבוד, אין להם מה לאכול, והם הולכים לייצר עוד ועוד שהידים. בעצם, מה שרוצה הרשות הפלסטינית היום לעשות, זה לחזור לדרכו של ערפאת. מצד אחד, כאילו הוא עושה שלום, ומצד שני הוא מזרים אנשים לטרור ודוחף אותם, כדי שב-5,000 דולר או ב-6,000 דולר הם יוכלו ללכת עם פצצה ולהתפוצץ. זה מה שהם רוצים. כי מה יקרה אם 50,000 פלסטינים לא יצאו לעבודה בישראל? קרוב למיליון איש הולכים להיפגע. הכלכלה הפלסטינית הולכת להצטמק, המסחר הולך לרדת, התעשייה הולכת לרדת, הכול הולך לרדת. התעשייה הישראלית לא תיפגע בגדול. מדובר על כמה מפעלים שמדינת ישראל תמצא להם פתרון. אבל הפלסטינים, במקום ללכת ובאמת לפתח את עצמם כלכלית, לראות את ההשקעות הישראליות, של הישראלים, כהשקעה זרה – גם זה ניתן לעשות – הם לא עושים את זה. הם לא רוצים לעשות את זה. הם רוצים באמת את המדינה שלהם נקייה מיהודים. זה אפרטהייד אמיתי. הם לא רוצים שום תהליך נורמליזציה. לכן, אני קורא לכנסת ישראל לא לעבור על זה בשקט. אם תהיה פעולה כזאת או אחרת של הרשות הפלסטינית כנגד היצרנים הישראלים, כנגד התעשייה הישראלית, כנגד הישראלים ומוצרים ישראליים, התגובה צריכה להיות חריפה. אסור לנו לעבור בשקט על הדברים האלה, ולא לתת יד לדה-לגיטימיזציה של ישראל. כי בסופו של דבר, מי ששומע ורואה את החדשות, מבחינתו אין הבדל בין, כמו שאמרתי, יהודה או שומרון. מבחינתו זה ישראל. וכך הם מנסים לייצר את זה. אם הפלסטינים רוצים לחזור לשולחן המשא-ומתן – תפאדל, אנחנו מוכנים מעכשיו, מאתמול. אבל כנראה זו לא הסיבה האמיתית. הם רוצים להמשיך בדרכם, בדרך הטרור, לגרום לעוני, לגרום למסכנות, לגרום למצב שאנשים ימשיכו לרחם עליהם. הם לא רוצים באמת את המדינה שלהם. הם רוצים להמשיך ולפעול כנגד מדינת ישראל, כי זה היעד, כנראה. תודה רבה, כבוד היושב-ראש. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה לחבר הכנסת אילטוב. חבר הכנסת אריה אלדד, גם הוא לנושא זה. ישיב השר מיקי איתן. קריאה: – – – היו"ר ראובן ריבלין: השר מיכאל איתן היה פה כל הזמן. פתאום – תאמר לו שהוא צריך שייכנס. אריה אלדד (האיחוד הלאומי): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הקשבתי לחברי חבר הכנסת אילטוב, והשתכנעתי. אבל הבעיה היא שאבו מאזן לא השתכנע וראש הממשלה בנימין נתניהו לא השתכנע. כלומר, בינינו כנראה אין ויכוח, אבל גם לא צריך להיות ויכוח. הוויכוח שלנו צריך להיות: מדוע ממשלת ישראל לא עושה קצת, משהו, משלל הדברים והפעולות שהיא יכולה לעשות, כדי לעצור את החרם הזה. גרוע אולי משתיקת הממשלה בעניין הזה של ההתמודדות עם החרם, זה המלמול של הממשלה. מילא, כשבן-אדם שותק, יש לפעמים בשתיקה כוח. מלמול אין בו כוח. כשבא ראש ממשלה ומסביר שהחרם הוא רע מאוד והוא פוגע בישראל והוא אסור, אבל הוא לא עושה שום דבר, זה גרוע משתיקה. כשיצא הצו הנשיאותי – – היו"ר ראובן ריבלין: מה זה שם? אריה אלדד (האיחוד הלאומי): – – של אבו מאזן – – – היו"ר ראובן ריבלין: מה זה? העוזרים, אני שומע אתכם עד כאן. קריאה: זה שי. היו"ר ראובן ריבלין: אה. שי. אתה לא עוזר. אריה אלדד (האיחוד הלאומי): הוא לא עוזר, הוא מפריע. כשיצא הצו הנשיאותי של אבו מאזן, אמרו: זה לא רוק, זה גשם. כשסלאם פיאד שרף את המוצרים, אמרו: זה קומזיץ. כל פעם איזה חוכמולוגים הסבירו לנו שהמוצרים האלה זה לא ממש מישראל, זה רק מהשטחים, זה מיהודה ושומרון. ולכן, זו לא ממש הפרה בוטה של הסכמי פריס כנגזרת מהסכמי אוסלו, זה רק מההתנחלויות. כשפגעו בחקלאים בבקעת-הירדן, הם ממש נעלבו, כי הם בכלל לא ראו את עצמם התנחלות. מה? מה, פצאל זה עופרה? הסתבר שאת זה צריך ללכת להגיד לאבו מאזן. הוא ממש לא מבדיל בין עופרה לפצאל. לאבו מאזן צפת היא התנחלות, לנסראללה, כבר למדנו, גם חיפה ותל-אביב הן התנחלויות. לכן כל מי שסבור שהחרם הזה חל רק על יהודה ושומרון, צריך להבין שמחר זה יחול כבר על הכול. ולא רק מחר זה יחול על הכול, על כל מוצרי ישראל ועל כל מה שבא מישראל ושם ישראל חל עליו – כבר היום, הרשות הפלסטינית ניצבת בראש אלה שניסו להיאבק בצירוף ישראל ל-OECD, בראש אלה שקוראים לחרם אקדמי, חרם כלכלי באירופה. divestment – הוצאת ההשקעות של המוסדות שמשקיעים בארץ, חרם על מוסדות שמשקיעים בארץ. הרשות הפלסטינית נמצאת בראש אלה שקוראים לכל הצעדים הללו. אז זה לא רק מחר וזה לא רק המוצרים של בקעת-הירדן או ברקן. בינואר, אדוני היושב-ראש, בינואר אמור לבוא השלב הבא של החרם הכלכלי על ישראל, כאשר לפי הצו הנשיאותי, 22,000 פועלים ערבים שעובדים במפעלי התעשייה ביהודה ושומרון, בחקלאות, בבניין – כל אלה לא יוכלו לעבוד יותר בשטחנו. קראתי היום ב"מעריב" שמשרד התמ"ת מתכוון להתמודד מול החרם הזה על-ידי תוספת של 2,000 שקלים לכל עובד ישראלי שיעבוד במפעלים הללו ביהודה ושומרון. על-פי חשבוני, 22,000 פועלים, תוספת של 2,000 שקלים לחודש – למעלה מ-500 מיליון שקל לשנה – – – שי חרמש (קדימה): ולא יימצאו הפועלים. לא יימצאו הפועלים. אריה אלדד (האיחוד הלאומי): גם בלי לשאול, גם בלי לשאול מאיפה הכסף וגם בלי לשאול מאיפה יימצאו הפועלים – אולי מסודן או מאריתריאה – אבל אם זה היקף הנזק שהרשות הפלסטינית מתכוונת לחולל בישראל, אינני מבין מדוע שותקת הממשלה ולא עושה דבר מכל שלל הפעולות שהיא יכולה לעשות. זו פגיעה ישירה באותו שלום כלכלי שנתניהו דיבר עליו, דיבר גבוהה-גבוהה, אבל כשהם מטילים עלינו מלחמה כלכלית בתשובה לשלום הכלכלי שלו, הוא שותק. אפשר לקזז במקור מהמכס והמע"מ שאנחנו מעבירים להם, את הנזקים שהם גורמים לנו. ואז, בתוך שבוע הם יתקפלו. הציע שרגא ברוש לסגור את נמלי הים והאוויר בפני העברת תוצרת וייצוא תוצרת שלהם, כי הם פגעו בהסכמי פריס, ובתוך שבוע – הוא אמר – הם יזחלו חזרה להתחנן לבטל את החרם. אפשר למנוע כניסה של עובדים ערבים מתחומי יהודה ושומרון לתחומי ישראל. אם אבטלה אז אבטלה. נראה אתכם. בבקשה. אם אתם כל כך טובים בלהוציא את הפועלים שלכם מהמפעלים ביהודה ושומרון, גם לתל-אביב הם לא יגיעו. נראה מה יקרה אז ביהודה ובשומרון. לכן אינני מבין מדוע ממשלה שמבינה את כל הסכנות האלה ומבינה את כל הנזקים הללו, פשוט נתקפה בשיתוק, יושבת בחיבוק ידיים ואינה עושה דבר כדי להיאבק בחרם הזה. ולכן נחלצנו, חברי זאב אלקין וחברתי יושבת-ראש סיעת קדימה, חברת הכנסת דליה איציק – כשהיתה שרה היא נלחמה בחרם הזה – ואני ועוד כ-25 חברי כנסת חתמנו על חוק למאבק בחרם הערבי נגד ישראל, חרם שלפעמים הוא בא מהרשות הפלסטינית, לפעמים הוא בא מתוכנו. לפעמים זו קריאה לחרם אקדמי מתוך מוסד אקדמי בארץ, לפעמים זו קריאה לחרם על מוסדות ושירותים ודברים שהם מתוצרת ישראל. הצעה זו עברה בקריאה טרומית, אני מקווה שעוד בפגרה הזאת תקיים ועדת החוקה, בראשותו של חבר הכנסת רותם, דיון ראשון כדי להכינה להמשך חקיקה – לקריאה ראשונה. לא היה צורך בחוק הזה. במקום ששכל ישר היה עובד לא היה צריך חוק. במקום שמעשים, במקום דיבורים גבוהה-גבוהה, היו מתרחשים, לא היה צריך חוק. הממשלה לא צריכה חוק כדי לעשות את כל אחת מהפעולות העומדות לרשותה כדי לעצור את התופעה המזיקה, הפסולה, המסוכנת הזאת נגד ישראל. אבל כל זה לא קרה, ולכן, כמו במקרים אחרים, נחלצה הכנסת ויצאה לדרך כדי לחוקק את חוק החרם, שעובד, כאמור, גם כלפי פנים, גם כלפי חוץ, גם כלפי מי שקורא מתוכנו, מבית, מתוך מוסד אקדמי, שיוטל חרם על אותו מוסד אקדמי, והוא כורת את הענף שהוא יושב עליו ויורק לבאר שהוא שותה ממנה, אבל גם מבחוץ – כל מי שקורא לחרם על ישראל, ומבחינת החוק מוצרי יהודה ושומרון הם חלק מישראל, כל מי שקורא לכך יהיה צפוי גם לקנסות, גם לעונשים, וגם אפשר יהיה לפגוע באינטרסים הכלכליים שלו בארץ. זו מטרת החוק. אני קורא לממשלה, בידיעה שפעולות חקיקה לוקחות זמן, לא להמתין לחקיקה הזאת, לא להמתין עד שהפעולות הללו יתבצעו על-ידי הממשלה כמי שכפאה חוק. מתוך הבנה אמיתית של האינטרסים של מדינת ישראל, ובלי פחד מה יגיד אבו מאזן , מה יגיד אובמה, אלא מתוך העיקרון האמיתי, שמותר למדינת ישראל להגן על עצמה – כמו במשט, כך כאשר תוקפים אותנו במלחמה כלכלית – להגן על עצמה, להגן על אזרחי ישראל, להגן על חקלאים, להגן על התעשיינים. אי-אפשר להגיד זה רק ביהודה ושומרון. כאשר שרף סלאם פיאד את האבטיחים מבקעת-הירדן ולא היה אפשר עוד להעביר את האבטיחים מפצאל לג'נין, הביאו אותם לתל-אביב, ומחירי האבטיחים בתל-אביב קרסו, וכל החקלאים בישראל ספגו מחירים מתחת לעלויות הייצור שלהם. אז מי שחושב שמדובר פה בפגיעה במגזר אחד, ולשיטתו לפעמים אולי שמח שפוגעים במתנחלים, ואו שהוא שותק או שהוא מוחא כפיים, איננו מבין שהמשק הישראלי פועל ככלים שלובים, ולכן אי-אפשר לפגוע רק במגזר אחד שלו; עלולה להיגרם פגיעה במפעלים רבים, בתעשיות רבות, בענפי חקלאות. לכן מדינת ישראל חייבת ליישם את זכות ההגנה העצמית שלה כלפי מי שמטיל עלינו חרם, ולהיאבק, ובמקרה הזה זה גם לא מסובך. תודה רבה. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה לחבר הכנסת אלדד. כבוד השר מיכאל איתן ישיב. השר מיכאל איתן: אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, התבקשתי על-ידי סגנית שר התעשייה, המסחר והתעסוקה להשיב. אני אקריא את תשובתה ואוסיף גם שתי הערות מתוך הבנתי שלי. תשובת סגנית שר התמ"ת קובעת כי הנושא שבו אנחנו מדברים הוא בעל משמעויות פוליטיות מדיניות ולא רק כלכליות, ואני חושב שבעניין הזה אין כל ויכוח, כך גם אמרו הדוברים שהציגו את ההצעה לסדר-היום. מציינת סגנית השר: אומנם ההשפעה הכלכלית העיקרית של החרם היא על המפעלים המצויים בשטחי יהודה ושומרון, אך מעבר לנזקים שנגרמים למפעלים האלה, עלינו לזכור שההחרמות פוגעות גם באלפי עובדים פלסטינים שהשתלבו בתעשיות ישראליות המהוות עבורם מקור פרנסה. מי שבוחר להחרים צריך לזכור שקודם כול הוא מעניש את 25,000 המשפחות של העובדים ופוגע בזכותן לקיום בכבוד. הנושא נמצא בימים אלה בבדיקה מעמיקה ויסודית של כל המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר. בצד הבחינה הממשלתית גם הכנסת עוסקת בנושא הזה, ובוועדת הכלכלה כבר מתקיימים דיונים בנושא החרם של הרשות והשלכותיו, ובמקביל נעשים מאמצים לביטול הצו הנשיאותי שניתן גם במישור המדיני על-ידי הגורמים המופקדים על המדיניות. לחברי הכנסת שמצדדים בחרם, ולאותם גופים שהכריזו על מבצע ההחרמה, אני מציע – כלומר היא מציעה שאני אציע – לחשוב על העובדים הפלסטינים ובני משפחותיהם, כפי שנאמר. ובכלל, מציינת סגנית השר, כדאי ללמוד מההיסטוריה עד כמה מדיניות אי-הכרה, שלילה והחרמות באמת עזרה או קידמה משהו. זו לא דרכם של מי שרוצים להשתלב במשק ובחברה הישראלית. הגורמים המקצועיים במשרד התמ"ת קיימו כמה דיונים בראשות מנכ"ל המשרד, על מנת להיערך להוראות החוק הפלסטיני, שאמור להיכנס לתוקף בתחילת שנת 2011, ולהשפעותיו על מפעלי ההתנחלויות. בין היתר, משרד התמ"ת בוחן אפשרות של סיוע למפעלים בדרך של איתור והכשרת עובדים ישראלים במקום העובדים הפלסטינים. כיוון שכבר מתקיימים דיונים בנושא בוועדת הכלכלה, ומספר רב של משרדי ממשלה מעורבים בנושא, אני מציע – כך מציעה סגנית השר, ואני בשמה – לקיים דיון בעניין. אם אפשר היה להסתפק בתשובה שנמסרה, בבקשה. אם החברים כאן יבקשו לקיים דיון במליאה, אפשר גם לקיים דיון במליאה, אם כי אני, באופן אישי, סבור שכרגע דיון במליאה לא יוסיף דבר וחצי דבר כאשר הכנסת ממצה את הסוגיה הזאת בכך שהיא מקיימת דיונים בוועדת הכלכלה, אבל זה נתון להחלטתכם. אני רציתי להוסיף לדברים שנאמרו כאן; קראתי גם את דבריו של חבר הכנסת רוברט אילטוב, שלצערי הרב, בגלל שינוי בלוח הזמנים, לא יכולתי להקשיב להם, אבל הספקתי לקרוא את עיקריהם מתוך הכתב. ובכן, אני רוצה להעיר – מובן שאנחנו דוחים מכול וכול את עניין החרם. חרם וסנקציות כלכליות הם צעדים חמורים מאוד, במיוחד כאשר יש איזה כוונה ורצון לבנות צעדים בוני אמון בין צדדים למשא-ומתן. ואם באמת רוצים לבנות צעדים בוני אמון, אתה לא יכול בתקופה שבה אתה נדרש לבנות צעדים בוני אמון, להתחיל בצעדים כלשהם של חרם, כאשר אתה גם משלם מחיר כבד עבור החרם הזה. זה מראה יותר על משהו בבחינת "בוא ננהל משא-ומתן להגיע להסדר, אבל בינתיים אני מוציא לעצמי עין כדי שגם לך תצא עין". זאת בטח לא דרך להתחיל במשא-ומתן. עם זאת, אני רוצה להזכיר לכולנו שיש במדינת ישראל חוגים – לשמחתי הם שוליים מאוד, אבל ישראלים שמקיימים ומטיפים ומפרסמים מודעות – לסוגי חרם כאלה, לסוג חרם שהרשות מקיימת על מוצרים מיהודה ושומרון. החרם שהם מקיימים ואנחנו נאבקים ומוחים עליו ונחפש דרכי תגובה, הוא – צריך לומר ביושר ובהגינות – לא חרם על מוצרי מדינת ישראל. בפרופורציות כדאי שנזכור – מי שיבדוק יבדוק – שההיקפים שבהם אנחנו מקיימים סחר, וכיוון הסחר הוא כזה שהרשות הפלסטינית נזקקת לקיים סחר עם מדינת ישראל בהיקפים גדולים פי כמה מהיקף החרם המוטל. אבל אני חוזר ואומר פעם נוספת, כל מה שאמרתי לא נועד לתת הכשר לחרם הזה, ואני מקווה מאוד שבמחשבה שנייה ושלישית, מתוך רצון לא רק לבנות צעדים בוני אמון, אלא מתוך רצון לחפש את המכנים המשותפים שכן אפשר לקיים, ובמקום שנפגשים פלסטינים וישראלים ועושים דברים ומייצרים דברים ומייצרים רווחה לשני הצדדים, בזה לפגוע ולהרוס – זה נראה לי מסר גרוע מאוד, ואני מקווה מאוד שבעקבות הצעדים הישראליים ופעילות בכל המישורים האפשריים, גם הרשות הפלסטינית תחשוב מחשבה שנייה על הצעד הזה ועל המשמעות שלו. תודה. היו"ר ראובן ריבלין: תודה רבה. הצעת להסתפק. השר מיכאל איתן: אני מציע, מפאת כבודה של הכנסת – הנושא הזה נדון בוועדת הכלכלה, מה אנחנו נעשה עכשיו במקביל בעקבות ההצעה שהיתה בזמנה, נדונה כאן במליאה – נחזור לוועדת הכלכלה. דליה איציק (קדימה): תחזיר את זה למליאה כי הממשלה לא עשתה כלום. היו"ר ראובן ריבלין: אתה הצעת, הבנתי, עכשיו הם יבקשו במליאה. בבקשה, הצעה אחרת. שי חרמש (קדימה): מכובדי היושב-ראש, רק דקה להבהיר, אני חזרתי מבקעת-הירדן והמציאות היא הרבה יותר אכזרית ממה שהוצג פה. החרם הוא חרם בדיעבד. זאת אומרת, אחרי שכבר זרעו והכינו וכל היבולים היו מוכנים, פוצצו את האבטיחים בשוקי ג'נין ושכם והכלכלה של החקלאים בבקעת-הירדן קורסת. זה מעבר לזה, זה כבר התחיל להיות כלי נשק ודה-לגיטימציה של כלכלת מדינת ישראל, השר איתן, והאספקט הוא הרבה יותר רחב. לדאבוני הרב, פניתי לראש הממשלה, אמרתי, מה עושים בדבר? אמרו לי, מטפלים. להערכתי, לא צריך להטיל חרם כנגד חרם, זו איננה שיטה. אבל יש מספיק מנופים רכים, רכים אני אומר, כדי ללחוץ טיפה ולהבהיר – רבותי, הדבר הזה לא יכול להימשך. זו בדיקת תקינה על יבוא לרשות הפלסטינית דרך נמל אשדוד. יש מאה דרכים לעשות בלי להכריז חרם גלובלי. אני לא בעד חרם גלובלי. אבל היות שמדובר פה על דבר שראשיתו אולי מצער בבקעת-הירדן אבל אחריתו באמת חובקת עולם, באוסלו – קרן הפנסיה של נורבגיה ביטלה השקעות ב"אלביט" בארץ, הרי אין סוף לדברים האלה. להערכתי, צריך להתקיים במליאה דיון הרבה יותר רחב מאשר על החרם הפלסטיני, שבו ממשלת ישראל צריכה לקום ולומר איזה מכשירים וכלים היא מעמידה היום למלחמה, מאבטיחים בבקעת-הירדן ועד החרם על "אלביט" באוסלו. זה לא דבר שמתחיל פה, זה מפה במעגלים מתרחבים. אני מציע כן לקיים דיון במליאה על כל משמעויות החרם. החרם הוא דה-לגיטימציה של כלכלת ישראל. היו"ר ראובן ריבלין: אתה יכול להציע באופן פורמלי רק להסיר מסדר-היום. אבל אתה אומר, אם יתקיים דיון במליאה, אתה מציע שהוא יהיה הרבה יותר רחב. שי חרמש (קדימה): ודאי, המשמעות היא לא רק האבטיח. היו"ר ראובן ריבלין: אבל מה תהיה ההצעה שלך? שי חרמש (קדימה): ההצעה שלי, במידה שלא ניתן לקיים דיון במליאה, להעביר את זה לוועדת הכספים, כי הנושא הרבה יותר רחב. היו"ר ראובן ריבלין: מה ההצעה שלך, איך לפתור את זה? שי חרמש (קדימה): להעביר את הדיון לוועדת הכספים. היו"ר ראובן ריבלין: בסדר, מה הכוונה שלך? זה נתן פתרון, זה נתן פתרון, עכשיו אתה צריך לומר – – – שי חרמש (קדימה): פתרוני היחיד הוא, שתבוא הממשלה ותציג מנגנונים שאינם חרם כולל אלא מנגנונים רכים שיסבירו איך משנים היום את עמדת הרשות הפלסטינית בפעילות נגדית שלנו, שאיננה חרם גורף שסוגר גבולות. אני לא מאמין בחרם נגד חרם. היו"ר ראובן ריבלין: אבל זה בוועדת הכלכלה, מה צריך בוועדת – – – שי חרמש (קדימה): לא, אני רוצה להעביר את זה לוועדת הכספים. היו"ר ראובן ריבלין: טוב, הבנתי. ובכן, אני שואל את חבר הכנסת רוברט אילטוב: האם אדוני מסכים להעביר את זה לוועדת הכלכלה? רוברט אילטוב (ישראל ביתנו): לא, אני מבקש דיון במליאה. היו"ר ראובן ריבלין: לא. אתה רוצה במליאה. חבר הכנסת אלדד? אריה אלדד (האיחוד הלאומי): דיון במליאה. היו"ר ראובן ריבלין: במליאה. ובכן, יש שתי אפשרויות. השר מיכאל איתן: אנחנו מסכימים לדיון במליאה. היו"ר ראובן ריבלין: אין בעיה, לכן אנחנו נצביע כך. מי שבעד – הוא בעד העלאת הנושא על סדר-יומה של הכנסת במליאה. מי שנגד – הוא בעד להסיר מסדר-היום. רבותי חברי הכנסת, תוצאותיו והשלכותיו של החרם הפלסטיני על תושבי יהודה ושומרון – הצעה לסדר-היום שהוגשה על-ידי חבר הכנסת רוברט אילטוב וחבר הכנסת אריה אלדד; נא להצביע, מי בעד ומי נגד. מי שבעד הוא בעד המליאה. נא להצביע. הצבעה מס' 3 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 13 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. היו"ר ראובן ריבלין: 13 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים. אני קובע שההצעה תעלה על סדר-יומה של הכנסת. תודה.