קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום שימור אתרי מורשת היו"ר ראובן ריבלין: אנחנו ממשיכים בסדר-היום. חבר הכנסת דנון, אם אדוני יואיל להחליף אותי, אני מאוד אודה לו, ואנחנו עוברים לחקיקה, נכון? האם יש לנו – – – זבולון אורלב (הבית היהודי): לא. הצעות לסדר-היום. היו"ר ראובן ריבלין: הצעות לסדר-היום בעניין שיקום אתרים. זבולון אורלב (הבית היהודי): שימור אתרי מורשת. היו"ר ראובן ריבלין: שימור אתרים. תודה רבה. היו"ר דני דנון: אנחנו ממשיכים בסדר-היום, הצעות לסדר-היום מס' 3658, 3657, 3655 ו-3654 בנושא" שימור אתרי מורשת. ראשון הדוברים, חבר הכנסת חיים אמסלם, בבקשה. קריאות: – – – נסים זאב (ש"ס): – – – אזכרה של הרב מרדכי אליהו היום. חיים אמסלם (ש"ס): חברים, תירגעו. מה זה, אזכרות פה? אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, ילד ישראלי שלמֵד על-פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך נוטה לחשוב שהקשר בין עם ישראל לארץ-ישראל התחיל באירופה עם הקמת התנועה הציונית, שיהודים הגיעו לארץ רק החל ממה שמכונה העלייה הראשונה, השנייה, וכו', ואילו הקשר המתמיד והעלייה מארצות המזרח לארץ לאורך כל השנים מודחקים, אם לא מושכחים. אזכיר בקצרה את חידוש היישוב היהודי בארץ לאחר תקופת הצלבנים על-ידי יהודים ספרדים, את עליית רבי חיים אבולעפיה ותלמידיו מאיזמיר, שחידשו את היישוב היהודי בטבריה בשנת 1740; את חידוש היישוב היהודי בצפת ב-1830 על-ידי יהודים ממרוקו; את עליית רבי אברהם שלוש ותלמידיו ב-1838 מאוראן שבאלג'יריה; עליית רבי יהודה ביבאס ותלמידיו ב-1852 מרבאט שבמרוקו, ועליית תלמידי רבי יהודה אלקלעי מסרביה ב-1874 ליפו; את הקמת שכונת מחנה-ישראל מחוץ לחומות ירושלים על-ידי הקהילה המוגרבית ב-1866, ועוד ועוד ועוד. היום ברצוני להעלות בקצרה את סיפורה של שכונת הבוכרים בירושלים – כיום שכונה דלה, מתפוררת, אך בעבר שכונה שהיתה תפארת הבנייה היהודית בארץ-ישראל של סוף המאה ה-19, שכונת יוקרה, שבנו יהודים עשירים שעלו מבוכרה. קירות הבתים נשארו עדים לסיפורה של קהילת יהודי בוכרה – קהילה שעלתה לארץ חדורת אמונה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ובנתה שכונה שנקראה "רחובות" לפי הפסוק בבראשית: "ויקרא שמה רחבות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". עם השנים ירד קרנה של השכונה, בייחוד מאז הקמת המדינה; אז הפכה השכונה לשכונת ספר ועד היום לא חזרה לתפארתה. בשכונה כמה בתים מועמדים לשימור. כדוגמה ברצוני לציין את "בית הארמון" – הבניין המפואר ביותר בבתי שכונת-הבוכרים ואולי בעיר כולה. מבנה דו-קומתי באורך 55 מטרים וברוחב 20 מטרים, נבנה על-ידי אלישע יהודיוף בשנת 1903. האגדה אומרת שיהודיוף בנה אותו עבור המשיח, לכשיבוא. הבית גדוש בעמודים, כרכובים, ציורי קיר, תבליטים, כתובות, אבני ראשה מעוטרות, מגיני-דוד, חלונות וסורגים מסוגננים. בזמן מלחמת העולם הראשונה הפך הארמון למפקדה צבאית טורקית. במאי 1918 נערכה במקום קבלת פנים מפוארת לגנרל אלנבי. כיום, הציורים ויצירות החמדה מכוסים בצבע ובצנרת, וחזית הבניין מכוסה בגרפיטי. ברחבי הארץ פזורים מבנים רבים אחרים המעידים על מה שעבר עמנו במאות השנים האחרונות. שרידים שאם לא נמהר לשמר אותם עכשיו – יאבֵדוּ. אדוני היושב-ראש, כחלק מעבודתנו בשדולה לשימור אתרים, לקחתי על עצמי את מבנה הישיבה במאה- שערים. כידוע, שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם – דירה נאה. ביקרתי בישיבה במאה-שערים, התבוננתי בתקרה, ראיתי את ציורי התקרה, ציורי הקיר, מעשי אמנות מרהיבי עין, דווקא בישיבה. אמרתי בלבי: אותם שלמדו בישיבה לפני 100 שנה, ותוך כדי לימודם בגמרא ובמסכת הסתכלו לפעמים – בין קושיה לתירוץ, בין סוגיה לסוגיה – על מעשי האמנות, הרחיבו דעתם. יפה עשתה ממשלת ישראל, יפה עשתה המועצה לשימור אתרים, לקחת על עצמה מקומות מכל המגוון. תבורך היוזמה, יבורכו היוזמים. מי ייתן ונדע ונכיר ונשמר את המורשת החשובה שלנו. תודה. היו"ר דני דנון: תודה רבה לחבר הכנסת חיים אמסלם. הדובר הבא, חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה. איתן כבל (העבודה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי חברי הכנסת, היום התכנסה השדולה לשימור אתרים, בראשותי ובראשותו של חבר הכנסת זבולון אורלב, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות כאן ולהודות מעל הבמה ליוסי פלדמן ולרשות על כל אשר הם עושים ופועלים במשך כל השנה למען שימור מורשת ישראל על-ידי שימור אתרים, ולא רק אתרים. אנחנו כל הזמן מדברים – גם אני לעתים טועה ומדבר בשפה של שימור אתר רק במובן של בניין, של מבנה, ושימור אתרים זה הרבה מעבר לכך. ואת זה, כל מי שנכנס לנקודה הזו, ובעיקר היום, יודע ומבין. אינני רוצה לדבר בסופרלטיבים גדולים על הנושא של שימור אתרים, אף-על-פי שרק מי שיכול אולי לקבל דוגמאות, ולו דוגמאות קטנות – כמו מי שמסתובב היום בשרונה ויודע מה היה אמור להיות שם אילולא חלק מחברי הכנסת שנרתמו לעניין, ויוסי גייס אותנו למאבק הזה; היום זה נראה – איך יכול היה בכלל להיות רחוב קפלן, ושרונה, להיראות אחרת? זה נראה כאילו זה ברור מאליו, והמחשבה שאולי הכול שם היה מקבל פרצוף אחר נראית איום ונורא. ומדובר בעוד כמה וכמה מקומות רבים וטובים ברחבי הארץ. מעבר לכך, היום, במסגרת השדולה התחלנו בהחתמה של חברי כנסת על אמנה שבעצם תפקידה ומטרתה לגייס את מקסימום חברי הכנסת למען שימור האתרים. ומעבר לאמנה חיברנו – כפי שדיבר גם קודמי, חבר הכנסת חיים אמסלם, שהוא חבר בשדולה – שכל חבר כנסת ייקח על עצמו אתר, על-פי רשימה שהצגנו, והיא מוצגת גם באינטרנט ונשלחה לכל אחד מחברי הכנסת, שילווה ויוביל וייקח על עצמו את הטיפול, כפי שאני לקחתי על עצמי שני מקומות. כמובן, לקחתי מקומות שהם קרובים למקום שבו אני גר, ראש-העין. לקחתי על עצמי את המשימה של חדר האוכל של קיבוץ גבעת-השלושה, אבל במקומו המקורי בפתח-תקווה, ליד גן-החיות הקטן של פתח-תקווה, וגם בית "יד לבנים" שם באזור; גם את בית-הבטון, שהיה במשך שנים רבות חלק מגן המשחקים שלי כשהייתי ילד באזור הירקון או מקורות הירקון, וכל מה שנמצא בסביבה. אני באמת מאמין, וזאת איננה קלישאה, שיש חיבור ישיר בין השמירה של העבר – לא רק כדי להנציח את העבר, אלא ככוח מניע להווה ולעתיד, בעיקר כשמדובר בעם ישראל. אנחנו כאן למרות שניתנה לנו ההזדמנות להיות במקומות אחרים, ויכולנו להיות במקומות אחרים ולהקים את מדינתנו במקומות אחרים, ולמרות הכול ואף-על-פי כן אנחנו כאן. זו חובתנו, כך אני מרגיש, ואני אומר את זה כמי שאוהב את הרחוב. חזרתי ואמרתי את זה היום בשדולה: מי שמסתובב בשדרות-רוטשילד – בשבילי זה הרחוב הכי יפה בארץ, ואולי הרחוב, אחד היפים ביותר בעולם. מה שנעשה שם, פשוט לי ולמשפחתי זה מקום בילוי, ולו רק להסתובב שם, לא לעשות שום דבר מיוחד. להסתובב בשדרה, לשבת על הספסלים, להסתכל ימינה ושמאלה, העיר הלבנה. זה כל כך מרגש, זה כל כך יפה, זה כל כך מדבר לכל אחד ואחד מאתנו. החוכמה של כולנו היא שמשדרות-רוטשילד תצא הבשורה לכל מדינת ישראל. תודה. היו"ר אלכס מילר: תודה. חבר הכנסת אורי אורבך, בבקשה. שלוש דקות לרשותך. אורי אורבך (הבית היהודי): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, פעמים רבות כשאנחנו מדברים על אתרי מורשת, הציבור נוטה לחשוב שמדובר באתרים הידועים: הכותל המערבי, מערת המכפלה. אבל כשאנחנו מדברים היום על אתרים – גם השדולה לשימור אתרים שהתכנסה היום – לא מדובר על המורשת של העם היהודי לדורותיו, אלא בעצם על מורשת שהיא מורשת אתרי הילדות שלנו. אני מפתח-תקווה. כשאני חוזר לעיר הולדתי, פתח-תקווה – לא לפני כל כך הרבה שנים נולדתי – העיר הזאת בשבילי, חוץ מזה שהיא אם המושבות, יש בה כמה מבנים שהם בשבילי פתח-תקווה. פתח-תקווה זה לא הקניון החדש בצומת סירקין או מול "בילינסון". פתח-תקווה זה המצבה של אדמונד רוטשילד בקצה רחוב רוטשילד, או ישיבת "לומז'ה" ברחוב הרצל בפתח-תקווה. אפילו כשהרסו את קולנוע "אורון" הישן, האמפי, הרגשנו, הפתח-תקוואים הוותיקים, שמשהו הולך לאיבוד, או בית-ספר פיק"א, שאני לקחתי על עצמי להיות השומר שלו, וכן הדבר בכל עיר ועיר. כשאתה בא לעיר שלך, לעיר הולדתך – נכון שלאתרים האלה, האתרים לשימור, יש מורשת שהיא מעבר לזיכרון הילדות של ילד כזה או אחר, אבל כשהאתרים הם בעלי ערך, כשהם מונומנטים, כשאנשים רואים אותם, מסתכלים עליהם, יודעים לומר עליהם כמה מלים – בית אברהם שפירא בפתח-תקווה ששוחזר באופן יפה והפכו אותו לספרייה קטנה ונחמדה – אז זאת העיר שלך, זוהי הילדות שלך. לכן, כשאנחנו מחנכים את ילדינו ואת עצמנו לשמר אתרים, לא בני 500 שנה ו-1,000 שנה אלא בני 50 ו-70 ו-100 שנה, כי ארצנו היא ארץ מתחדשת, אנחנו אומרים תודה בעצם לילדות שלנו, לקשר שלנו לעיר המגורים, לבית-העם במושב שלנו, למגדל המים בקיבוץ שלנו. לכן אנחנו צריכים לומר לעצמנו, לילדינו, למורינו: שימור אתרי מורשת – אל תחשבו שזאת רק מורשת העם היהודי ומורשת היישוב שלכם, הקיבוץ או העיר. זה השימור של המורשת שלכם, של הילדות שלכם, ומה יש לנו שיותר יקר לנו ושאליו אנחנו יותר מתגעגעים מאשר הילדות שלנו. לכן, בכל פעם שנאמר לעצמנו ויאמרו לנו: הבה נשמר את אתרי המורשת שלנו, נוסיף לעצמנו בשקט: הבה נשמר את הילדות שלנו, הבה נשמר את האתרים שעליהם גדלנו ואליהם אנחנו חוזרים מפעם לפעם ואומרים: כזו היתה ילדותנו; ילדות פשוטה, רכה ומלאת געגוע. היו"ר אלכס מילר: תודה לאדוני. חבר הכנסת זבולון אורלב – אחרון הדוברים. זבולון אורלב (הבית היהודי): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, מכובדי השר לשירותי דת, בדיון זה היום אנחנו משלימים את יום שימור אתרי המורשת בכנסת, של השדולה שמובילים חבר הכנסת ידידי איתן כבל ואנוכי במשותף, מתוך מחשבה שזאת אחריותנו, ככנסת, לסייע בידי המועצה לשימור אתרי מורשת כדי להבטיח את עתידם של אותם אתרים. זאת גם ההזדמנות להודות שוב למייסד של המועצה ולמנכ"ל שלה, יוסי פלדמן, ממדליקי המשואות ביום העצמאות האחרון, ולכל חברי המועצה, לעובדים המכובדים, שגם נמצאים כאן ביציע, על כל העבודה שנעשית, וכמובן גם לעמיתי חבר הכנסת איתן כבל, שעומד כאמור בראש השדולה. המאבקים לשימור אתרים הם מאבקים מול כוחות מאוד חזקים, כיוון שיש בעלי הון וכרישי נדל"ן שאין להם שום התחשבות בערכים ובאתרי מורשת. זה בכלל לא מעניין אותם. הם מסתכלים בשורה האחרונה של הרווח ומוכנים להקריב על מזבח הרווח שלהם את כל הדברים הקדושים, היקרים והמפוארים של מדינת ישראל, של העם היהודי, של תנועת הציונות, תנועת ההתיישבות – הכול בשביל הרווח הקטן. לעתים, לצערי, גם ראשי הערים מגלים חולשת דעת, רפיון, התעלמות, אדישות, שגרה, שגם הם גורמים לכך שאתרי מורשת נפגעים. זהו באמת מאבק חשוב. אדוני היושב-ראש, זה לא מאבק על העבר. זהו מאבק על העתיד, על העתיד שלנו כחברה יהודית, כחברה ישראלית, כחברה אזרחית כאן, במדינת ישראל. בישיבת השדולה אמרתי היום שבפרקי אבות יש משל: עץ ששורשיו מעטים וענפיו רבים, כל רוח מצויה מעיפה אותו, ואילו עץ ששורשיו עמוקים וענפיו מעטים, גם רוח שאינה מצויה והיא רוח חזקה מאוד לא מפילה אותו. חברה שיש לה שורשים והיא מטפחת את השורשים ושולחת אותם לעומק ולרוחב – שום רוח מצויה ושום איומים ושום קשיים לא יצליחו להזיז אותנו מכאן, מארץ-ישראל, ממדינת ישראל. חס וחלילה, חברה שמנותקת מעברה, איננה יודעת לכבד את עברה, הרי שגם עתידה לא מובטח. זהו בעצם המאבק שלנו על שימור אתרים. כמו שנאמר גם קודם, כאן לא מדובר על אתרים ארכיאולוגיים, אלא אתרי השימור הם אתרים מ-1700 ואילך, שמייצגים את כל חידוש ההתיישבות כאן, במדינת ישראל. גם אני אישית התגייסתי למבצע "אמץ אתר" והחלטתי לאמץ את מתחם הרב קוק זצ"ל, שעלה לארץ בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת והקים את הישיבה המקצועית התיכונית הראשונה בשכונת נווה-שלום, נווה-צדק של היום, שגם היא, לצערנו, בגלל נסיבות כאלה ואחרות, נרכשה על-ידי איש נדל"ן, ואנחנו מנסים כרגע להציל את המתחם הזה. אדוני היושב-ראש, הואיל וזמני תם, אסיים במשפט אחד. המאבקים שלנו הם מאבקים חשובים, אבל בסופו של דבר הכנסת הזאת, שצריכה להבטיח את הנורמה התרבותית והחינוכית, תצטרך, לדעתי בהקדם, להבטיח שהמועצה לשימור אתרים תהיה מועצה לאומית לשימור אתרים על-פי חוק, עם סמכויות, כדי שלא יהיו חוקי תכנון ובנייה שפוגעים במורשת השימור, ושיהיו לה סמכויות אכיפה. אני אומר זאת לחברי הכנסת מפני שאסור לנו להסתפק בנאומים על חשיבות, ערכים ותרבות. אנחנו גם מופקדים על לעשות מעשים, והמעשים שלנו הם בחקיקה. אני מקווה שהבשורה של היום הזה תהיה גם מועצה לאומית על-פי החוק. תודה, אדוני.