קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
המשבר בעמנואל; התקפות חברי הכנסת על בית-המשפט העליון
היו"ר יצחק וקנין:
חברי חברי הכנסת, אני ממשיך בסדר-היום. הצעות לסדר-היום: המשבר בעמנואל, התקפות חברי הכנסת על בית-המשפט העליון, מס' 3471, 3475, 3488, 3505, 3508 ו-3517. ראשון הדוברים, חבר הכנסת אחמד טיבי – איננו, אני מבין. חבר הכנסת דניאל בן-סימון יעלה, ואחריו – חברת הכנסת מירי רגב. חבר הכנסת בן-סימון, לרשותך שלוש דקות. אני אקפיד על הזמנים, רבותי. מאחר שסדר-היום ארוך, אני לא אאפשר חריגה מהזמנים.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אני אתן לעשן להתפוגג ולמתח לרדת, ומי שיישאר באולם, איכשהו, ככה זה, אבל – אפשר להתחיל?
היו"ר יצחק וקנין:
אפשר להתחיל.
שלמה מולה (קדימה):
דניאל, אנחנו פה.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אתם פה. יפה.
היו"ר יצחק וקנין:
רבותי, לא להפריע לדובר. אני לא אוסיף שנייה אחת לדוברים. שיהיה ברור.
דניאל בן-סימון (העבודה):
למה? בגלל הנושא, או – – –
היו"ר יצחק וקנין:
לא, לא בגלל הנושא. בכלל, בכל סדר-היום, יש סדר-יום ארוך מאוד, ואני אמור לשבת פה רצוף.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, באמת קשה לעבור מהנושאים הגדולים לנושא הזה של עמנואל. רציתי רק לומר שאחרי מה שקרה השבוע, ולפני שבוע, ולפני שבועיים, אני די מתגעגע לימים שבהם המדינה ניסתה לכפות את כור ההיתוך. אז חשבתי, לפני כמה שנים חשבתי, שכור ההיתוך לא היה טוב, כי הוא כפה על אנשים לנהוג אחרת ולהתנהג בצורה שונה מהערכים שלהם. אבל לאור ההתפרקות של היום, ושכל מגזר מושך לכיוון אחר, אני דווקא מתגעגע לממלכתיות, לדעה של הרוב, לכור ההיתוך שממנו בעצם יוצאת הזהות הישראלית. היום קשה מאוד לדעת מהי בעצם הזהות הישראלית – ואני רוצה לדבר על הנושא של עמנואל. אדוני היושב-ראש, דווקא אתה יושב-ראש הישיבה, וזה נוגע לילדים האלה, וזה החזיר אותי ל-1950 – נדמה לי שאתה לא היית פה, נכון? ב-1950.
היו"ר יצחק וקנין:
עדיין לא נולדתי.
דניאל בן-סימון (העבודה):
ואני אומר: מסכנים הילדים האלה מעדות המזרח. אתה יודע שכבר אז הם היו במרכזו של ויכוח שהפיל ממשלה. כולם רצו להכניס אותם תחת כנפיהם. מפא"י, ומפ"ם, והיהדות החרדית – כולם רצו את ילדי העולים. מרוב שרצו – למה רצו אותם? רצו לחנך אותם על-פי הערכים שלהם. הם רק הגיעו מתוניסיה, ממרוקו, מאלג'יריה, מתימן – וכל המפלגות עטו עליהם כדי להפוך אותם, בעצם כדי להכניס אותם לישראליות. מרוב שכולם רצו אותם, הממשלה נפלה. הוקמה ועדה, ועדת-פרומקין; זה אומר לך משהו, אדוני היושב-ראש? ועדת-פרומקין, כדי לבדוק איך מחנכים את ילדי העולים שרק עתה הגיעו לארץ – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת בן-סימון, אני לא בטוח שאתה היית באותה תקופה. היית תינוק, אני לא יודע איך הדברים זכורים לך.
דניאל בן-סימון (העבודה):
לא, לא הייתי. לא הייתי. אני רק אומר לך, אז, כולם רצו אותם. ו-60 שנה אחרי, אותם ילדים קטנים מעדות המזרח, דור שלישי בארץ, כבוד השר, דור שלישי – הם לא רצויים. זה מדהים. אז התנפלו עליהם כי רצו שכשהם יגדלו – יקבלו את הקולות שלהם. היום הם דור שלישי, הם כבר ילידי האדמה הזאת, הם פרצו מתוכה כישראלים מלאים, ולכן העלבון שלי – אני מקווה גם העלבון שלך – העלבון שלי הוא כישראלי. אני מתבייש ממה שקרה במגזר הקטן הזה, החרדי הזה, שלא השתנה 200 שנה – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
2,000 שנה, למה 200?
היו"ר יצחק וקנין:
אדוני לא יפריע לו. הוא לא יפריע לו. אתה תיכף עולה לדבר, אני לא אוסיף זמן, רבותי. לא אוסיף זמן.
דניאל בן-סימון (העבודה):
שמטתי אפס אחד, 2,000 שנה אולי. ולכן אני אומר, אדוני היושב-ראש, ואני חוזר על משהו שנאמר – פה דווקא, אם יש סיבה לקיומכם – – –
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.
דניאל בן-סימון (העבודה):
ראש הממשלה דיבר שעה, לא הפסקת אותו.
היו"ר יצחק וקנין:
אני לא מתכוון לתת אפשרות – שלוש דקות, אתה כבר מדבר דקה רביעית כמעט.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אז אני אומר, סך הכול אני אומר, יכול להיות שנדרשת מלה יותר טובה, אדוני, הרב מוזס, כדי לתת לילדים האלה – כי זה לא 30 ילדים, לא 40 ילדים, זה כל ילדי ישראל, זה הערך הזה שכל ילד שווה במדינה הזאת. נתתם תחושה – המדינה לא התערבה – המגזר נתן תחושה שיש ילדים שווים ויש ילדים שווים פחות – לא כי הם פחות טובים אלא כי הם ממוצא אחר. תודה רבה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לך. תעלה חברת הכנסת מירי רגב – איננה. חבר הכנסת שלמה מולה. רבותי, מי שלא יהיה באולם, אני לא אאפשר לו לדבר אם הוא ייכנס אחרי כן.
שלמה מולה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, אני שמח שמי שיענה לנו על ההצעות לסדר-היום הזאת הוא דווקא השר כחלון. אני אגיד לך למה.
שר התקשורת משה כחלון:
שלא יהיו לך ציפיות, אני קורא מה שכתבו לי.
שלמה מולה (קדימה):
אני רוצה לומר לכם, חברים, כאן, בבית הזה: מי שמקבל הפרדה, מי שמקבל גזענות על רקע מוצא, לאום צבע, אין לו נחלה בבית הזה; לא במדינת ישראל. אנחנו, יהודים, היינו נפרדים בגלות. רצינו לשמור על התרבות שלנו. אבל לא באנו לכאן כדי להיות אחרים, להיות בגטו שלנו. לא באנו לכאן להיות בקוטביות שלנו. לא באנו ולא חזרנו לכאן כדי שכל בוקר יזכירו: את צרפתייה, את אתיופית, אתה אתיופי, אתה אשכנזי, אתה מספרד.
ריבונו של עולם, אתם לא מתביישים? מישהו לא מתבייש ושואל ילד או ילדה קטנה, מה מוצאך, כשהיא נולדה בארץ? בית-המשפט צריך להידרש, בארץ הזאת, כדי להתערב? איזו בושה וכלימה למחנכים, למורים.
לא רק זה, הנה לכם, אפילו כשבית-המשפט מתערב, באים ואומרים: בוא נחליף את פסק-הדין בבד"ץ. למה לא? אם אני לא מאמין, אם ילד מאתיופיה לא מאמין בבד"ץ, ההורים שלו – מה, כבר נגזר עליו גזר-דין שהוא לא יכול ללמוד בבית-ספר שהוא חפץ בו? איזו בושה וכלימה. מי שמגן על המשך ההפרדה והגזענות – איך יעלה על הדעת בכלל, מישהו מעלה על דעתו שזה יכול להיות במדינת ישראל?
עכשיו אני רוצה לשאול שאלה: אילו זה היה קורה ליהודים בניו-יורק, מה אנחנו היינו עושים בבית הזה? כל הבית הזה. אם זה היה קורה ליהודים בפריס, מה היה קורה? איך היינו נוהגים – כותבים מכתב, משמיצים את נשיא צרפת עד הנשיא אובמה באמריקה. כאשר מדובר עלינו – בכלל שתיקת הכבשים.
זה מתחיל מזה שיש תנועה שקמה לה על הפרדה, על גזענות, בצדק – אנשים סבלו. התנועה קוראים לה ש"ס. איפה אתם? איפה הרבנים שלכם? איפה אתם, חברי הכנסת? בושה לכם, לא שמענו אתכם. אתם שמעתם ביקורת ציבורית, החלטתם – כן, אנחנו נקיים ישיבת סיעה בעמנואל. אני אומר לכם, חברים יקרים, מי שלא מסתכל על ההפרדה והגזענות ולא מתעמת אתן; אני אומר לכם, זה יהיה סופנו כחברה. ואני מציע לכם, חברים מתנועת ש"ס, תפשילו שרוולים, תגיבו, אנחנו לא במדינה של אשכנזים. תאמרו זאת לציבור.
היו"ר יצחק וקנין:
תסיים בבקשה את דבריך.
שלמה מולה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני אומר לך, אתם השרים, בעיקר אלה שאני לא הייתי רוצה לראות – לומר לך, אתה שר מהעדה הספרדית; אבל תדברו. מה יכול להיות, ראש הממשלה יבוא ויגיד – – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת מולה, תסיים. משפט אחרון.
שלמה מולה (קדימה):
– – – לכאן ולכאן.
משפט אחרון – עם ישראל אומר "גועל" למי שבא ומפריד בין ילדים. אנחנו נמשיך להילחם בהפרדה ובגזענות, אבל ש"ס – תתביישו לכם.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת מולה. יעלה חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ואחריו – חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. שלוש דקות לרשותך.
ניצן הורוביץ (מרצ):
תודה.
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, אני אגלה לכם סוד: בג"ץ הוא לא חזק כל כך. דורית בייניש, אדמונד לוי, פרוקצ'יה, זה בסך הכול חבורת אנשים שיושבת בחדר ומוציאה פסקי-דין, ואם אין לפסקי-הדין האלה גיבוי, ואם הממשלה לא עומדת מאחוריהם ולא מבצעת אותם, ואם העם לא מקבל את סמכות בג"ץ, אין לו, כשלעצמו, שום כוח. ובימים האחרונים נאמרו כאן דברים על בית-המשפט העליון, על שופטים בבית-המשפט העליון, על מערכת המשפט בכלל, שמעמידים בסכנה גדולה מאוד את העצמאות של הגוף הזה, ובכלל את היכולת שלו לפעול.
ואני רוצה לשאול אתכם, חברים, ובאמת, בכל הכנות: לאן נלך בלי בית-משפט? מה נעשה במדינה הזאת בלי בית-משפט? נלך לבית-דין רבני? הרי על בית-דין רבני – גם בו אתם לא מכירים. לאיזה בית-דין רבני בדיוק נלך? איך תתקיים כאן מדינה בלי בית-משפט?
ואני שמח שאחרי ימים ארוכים של שתיקה, סוף סוף כאן, כשעמד ראש הממשלה, הוא השמיע את דברו ואמר שהחלטות של בית-משפט צריך לקיים, והחלטות של בג"ץ חייבים לכבד. אני תמה שהוא לא אמר את זה קודם; בסך הכול הוא ראש הממשלה, והוא צריך לתת גיבוי למערכת המשפט. אבל טוב שהדברים נאמרו – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
אני רוצה לומר לכם, חברי חברי הכנסת, שכל האנומליה הזאת, של חברוּת בממשלה שלא מכירים בה, מתאפשרת בזכות הדמוקרטיה הליברלית שלנו. אתם חושבים, חברים, שלחרדים יהיה פה טוב יותר, במדינת ישראל, אם זאת תהיה מדינת הלכה? אתם חושבים שמבחינה חומרית, מבחינת תנאי החיים, מבחינת החינוך, מבחינת המוסדות, יהיה לחרדים טוב יותר אם תהיה כאן מדינת הלכה? הרי אתם יודעים שלא. אתם יודעים שחלק גדול מהשגשוג של הקהילות החרדיות, מבתי-הספר, מזרמי החינוך, מהמוסדות, מהאברכים – הוא בא רק בזכות הדמוקרטיה הליברלית שלנו, שמאפשרת את זה, שמממנת את זה. ואתם אזרחים שווים ומגיע לכם כמו לכל אחד אחר, אבל תנו כבוד לדמוקרטיה שלנו, אל תכרסמו אותה, היא עובדת גם לטובתכם.
זה כזה קוצר ראות לפגוע בבית-המשפט העליון, להגיד: קיבלו החלטה נגדי, אז אני אמוטט את המוסד הזה. קוצר ראות ואיוולת. וללכת לשופט – הרי אותו אדמונד לוי, יום קודם, כשהיה בדעת מיעוט בעניין הבטחת הכנסה לאברכים, הוא היה יקיר המגזר החרדי. למחרת, כשפסק מה שפסק בעמנואל, הוא נהיה משוקץ.
חברים יקרים, הדמוקרטיה הישראלית שומרת על כולנו, ובדמוקרטיה הזאת, היהודית-דמוקרטית הממלכתית, המדינה חייבת – חייבת – למשול באמצעות פסקי-דין.
היו"ר יצחק וקנין:
ניצן, משפט אחרון.
ניצן הורוביץ (מרצ):
אני מסיים, אדוני היושב-ראש, אבל הדברים הם באמת קשים. אם לא יהיה גיבוי לבית-המשפט העליון, אם לא יכבדו את בג"ץ, הוא לא ישרוד, ואם הוא לא ישרוד, לא תשרוד הדמוקרטיה שלנו, וכולנו ניפגע, חילונים וחרדים. תודה, אדוני.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
– – –
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת מיכאל בן-ארי, בבקשה.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
הם לא מכבדים. השמאלנים.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת הורוביץ.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
אתם לא מכבדים את בג"ץ. פתאום מעניין אותך בג"ץ, ניצן? מה קרה?
היו"ר יצחק וקנין:
יעלה חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת מוזס, לרשותך שלוש דקות.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, ניצן, שמעתי כל מלה שאמרת, אני רק רוצה להתייחס לסיפא. אמרת שבנושא הבטחת הכנסה הוא היה יקיר הציבור החרדי, השופט אדמונד לוי, ולא כך. אני לבד התבטאתי שהוא נתן קודם לטיפה ללחי האחת, ומחר אנחנו נקבל סטירה מצלצלת, וחכם עדיף מנביא.
לעצם הדבר, אני רוצה לומר לך, לו היה כדבריך, שהדמוקרטיה משקפת גם את בג"ץ, חשוב לך לדעת מה שפורסם אתמול ב"הארץ", בכותרת ראשית, על מידת האמון של הציבור במערכת המשפט, פרט למתנחלים וחרדים: לפני עשר שנים האמון היה 61%, והיום זה עומד בסך הכול על 36%. באיזה מגזר יש לבג"ץ עלייה באמון? במגזר הערבי – 51%.
ניחא, אילו כדבריך, הדמוקרטיה – אילו זה היה כמו – – –
עפו אגבאריה (חד"ש):
זה המוסד היחיד – – –
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אגבאריה, תשמע, עפו, לא. אני אומר שכנראה אתם זוכים להעדפה מסוימת בפסקי-דין.
עפו אגבאריה (חד"ש):
לא.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אז איך ל-51% – לעומת הציבור הכללי החילוני, והם כותבים: להוציא מתנחלים וחרדים, אלא רק הציבור הכללי. אז איך זה מסתדר העניין הזה? התשובה היא פשוטה. אילו היה כאן כמו בארצות-הברית, שבוחרים שופטים – בבחירות בארצות-הברית בוחרים סנטורים, חברי קונגרס, וגם בוחרים שופטים – ניחא. אבל אם זה הולך בשיטת חבר מביא חבר, כפי שאמרו שרי משפטים מסוימים, אז מה? זה שיטת חבר מביא חבר, אז אי-אפשר להגדיר כל דבר כדמוקרטיה.
ואני רוצה לומר לך שמה שכואב, שבית-המשפט, למשל, התעלם לגמרי מהמלצות גורמי הרווחה, המועצה לשלום הילד, וקבע בפסק-דין שרירותי לשלוח את האמהות להתנתק מילדיהן, כאשר האבות יצאו מבית-הכלא. אחרי שבועיים הן ייכנסו לשבועיים. אני לא יודע מה קורה כאן עם בית-המשפט.
המועצה לשלום הילד כתבה, על-פי גורמי הרווחה והמשפטים – שלמה, תאזין לי הפעם, כי הרי אנחנו שניים המופלים. אתה צריך להבין, חרדים ואתיופים, אתה יודע מה מצבנו כאן במדינה.
עפו אגבאריה (חד"ש):
מוזס, מה אתנו?
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אה, כן, אתם זוכים יותר בהעדפה משנינו יחד.
ואני רוצה לשאול, המועצה לשלום הילד – ואגב, שאלתי אתמול איפה המועצה לשלום הילד, ואני מתנצל; אני פשוט, משטף הדברים, מרוב הדברים – לא יחדל פשע – אז שכחתי את המועצה. דווקא המועצה לשלום הילד היתה זאת שכתבה לבית-המשפט להתחשב בילדים. אבל אני שואל, איפה הרחמים? איפה החמלה?
קראנו היום בעמוד הראשון בעיתון ב"הארץ": אסיר שאשתו עברה הפלה לא שוחרר על אף בקשתה של אשתו לבג"ץ לשחרר את בעלה לכמה שעות כדי שיתמוך בה בשעותיה הקשות. בקשתה עוכבה יותר מ-15 שעות במזכירות בית-המשפט. כשניתנה ההחלטה כתבו השופטים כי הבקשה שוב אינה טעונה הכרעה, ודחו את הבקשה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אין שום חמלה? שום התחשבות? למה? למה?
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
ריבונו של עולם, מה קורה כאן?
היו"ר יצחק וקנין:
משפט אחרון. אני לא אאפשר לך יותר.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
משפט אחרון ממש, ממש משפט אחרון.
ואני רק שואל את ידידי ניצן, מדוע לא הכניסו לכלא את כל אלה שמפגינים נגד החלטת בית-המשפט בנושא שמעון הצדיק – שיח'-ג'ראח, בנושא בילעין, כשהיה עניין השופט סולברג ואילנה דיין, הקופאית האתיופית, מה שאתה – אף אחד, לא זרקו אותו לבית-הכלא, רק חרדים. רק חרדים. זה מאוד מצער.
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת מוזס, סיים את דבריך.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
רק חרדים. רק חרדים. זה מאוד מצער.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה. תודה. סיימת את דבריך. אני מודה לחבר הכנסת מוזס.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
אני לא סיימתי, אבל אין לי ברירה.
היו"ר יצחק וקנין:
אין מה לעשות. אני לא אאפשר, רבותי, חריגה מהזמנים. נתתי לך דקה יותר אפילו. תודה.
שלמה מולה (קדימה):
למה אתה כזה רציני?
היו"ר יצחק וקנין:
ישיב בשם שר המשפטים – אני אבקש, חבר הכנסת מולה, אני לא אנהג איפה ואיפה בשום נושא. אני לא אאפשר חריגה מהזמנים מעבר. אני נותן כמה שניות אחרי כן, ומספיק, רבותי. אי-אפשר. ישיב בשם שר המשפטים שר התקשורת, השר משה כחלון.
שר התקשורת משה כחלון:
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, שר המשפטים ביקשני להשיב במקומו עקב השתתפותו באירוע. ראשית, אני אקריא מהכתב: בעניין בית-הספר לבנות בעמנואל קבע בית-המשפט העליון כמה החלטות. יש חשיבות עליונה בקיום החלטות הניתנות על-ידי בתי-המשפט אף על-ידי מי שאינו מסכים להן. כל פגיעה בכבודו של בית-המשפט העליון מהווה פגיעה במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ויש לגנותה. אי-קיום החלטות בית-המשפט מביא לפגיעה בעקרון שלטון החוק שהינו מאושיות היסוד של המשטר הדמוקרטי.
מעבר לכך, מכיוון שהליך העתירה בנושא בית-הספר בעמנואל תלוי ועומד בפני בית-המשפט העליון, שר המשפטים איננו רואה מקום להביע עמדה לגופו של עניין בטרם הסתיים הדיון בבית-המשפט.
היו"ר יצחק וקנין:
מה אדוני מבקש? מה מציע אדוני?
שר התקשורת משה כחלון:
אני מציע להסתפק.
היו"ר יצחק וקנין:
להסתפק בתשובה.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אני רוצה לשאול את השר.
היו"ר יצחק וקנין:
רבותי, אני לא יכול. אני לא מתכוון לעשות פה איזה סאגה של שאלות ותשובות, והוא יענה לך ואתה תשאל אותו. אדוני השר סיים את תשובתו ומבקש להסתפק.
נשאל את המציעים, רבותי. יש מישהו שמציע הצעה אחרת, רבותי? יש הצעה אחרת של חבר הכנסת עפו אגבאריה. יש לך דקה.
עפו אגבאריה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר יצחק וקנין:
סליחה. המציעים מסתפקים בתשובת השר?
ניצן הורוביץ (מרצ):
לא.
היו"ר יצחק וקנין:
לא מסתפקים. אדוני השר יכול לרדת מהדוכן, כי אנחנו נצביע מייד אחרי כן.
שר התקשורת משה כחלון:
חבר הכנסת בן-סימון ביקש חצי דקה, בבקשה.
היו"ר יצחק וקנין:
רק רגע, אי-אפשר לעשות דו-שיח. אני חייב שהשר ירד מייד אחרי תשובתו.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אני מאוד מעריך את העובדה שהשר הקריא את תשובת שר המשפטים, אבל הייתי מבקש לשמוע בשניים-שלושה משפטים את תשובתו שלו.
שר התקשורת משה כחלון:
תשובה שלי. חבר הכנסת עפו אגבאריה, חצי דקה אני עונה. חצי דקה, ברשותך.
מה שאני חושב – אני חושב שהמסיתים, ואלה שרוצים לשסות אח באחיו, הם הרבה יותר גרועים מהמפלים. יש פה אנשים במדינת ישראל שרוצים לראות מלחמת אחים. יש אפליה, שלא תטעה – –
שלמה מולה (קדימה):
דבר לגופה של אפליה.
שר התקשורת משה כחלון:
– – יש גם עובדות. אם אנחנו ניקח את מספר האסירים, ואם ניקח את מספר החלשים, ואם ניקח את מספר הדפוקים – המזרחים מובילים. יש פה תקלה, וצריך לטפל בה, אבל לא בשיטות של העיתונאים, של כל יפי הנפש האלה, שלא מעניין אותם מהמזרחים. אל תטעה, אותם זה לא מעניין. אלה שמנסים להסית אותנו פה ולגרום לנו להילחם איש באחיו, לא מעניין אותם לא המשפחה שלך, בן-סימון, ולא משפחת כחלון. אל תטעה. זה לא שם. הם, יש להם אינטרסים אחרים. לכן לא צריכים להיות תמימים. באפליה צריך לטפל, אבל לא להיות תמימים. תודה. תודה רבה, חבר הכנסת אגבאריה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לשר התקשורת, השר משה כחלון. הצעה אחרת לחבר הכנסת עפו אגבאריה. רבותי, דקה, לא יותר. בבקשה.
עפו אגבאריה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני חושב שהביזיון של בית-המשפט העליון עובר כל גבולות בזמן האחרון, במיוחד לגבי המגזר הערבי וגם לגבי המגזרים האחרים. אנחנו ראינו את כל הפסיקות שעברו הן לגבי התלמידות המזרחיות, לגבי הילדים האתיופים וגם לגבי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. הבג"ץ החליט, למשל, לפתוח את רחוב השוהדא בחברון כבר לפני שלוש שנים, והמתנחלים מבזים את בית-המשפט ולא רוצים לקיים את פסיקת בית-המשפט. זה לא אומר שרק העיתונאים משתלחים. אני חושב שיש מגמה גם אצל חברי כנסת וגם אצל שרים להשתלח בבית-המשפט, וזה מה שיכול לגרום לתוהו ובוהו.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה.
עפו אגבאריה (חד"ש):
לכן אני מבקש להעביר את הדיון לוועדת חוקה, ולא להסתפק בתשובה. תודה.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. עוד הצעה נוספת, של חבר הכנסת אורי מקלב. הצעה אחרת.
אורי מקלב (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, קודם כול מה שמדאיג אותי זה לא רק הפגיעה בבתי-המשפט, אלא זה שאנשים נמצאים בכלא. 40 אנשים נאסרו. זו אולי אפילו הפעם הראשונה במדינה שלוקחים סעיף שנקרא "ביזיון בית-המשפט" כדי לאכוף אנשים לעקור את דעתם, להעביר אותם, נגד דעתם, ומכריחים אותם לשבת בכלא כדי שהם יבצעו. הם לא אסירים פליליים, הם אסירים אזרחיים.
מעבר לזה שמי שאומר שיש אפליה – כל אלה שאומרים כאן: ודאי שיש אפליה – אבל כשקמה מפלגה, והיא קמה על בסיס של אפליה עדתית, לא על נושא של חינוך, על נושאים אחרים, אז כולם פה יוצאים נגד המפלגה, איך יכול להיות שמפלגה קמה על בסיס עדתי, איך אפשר להקים מפלגה כזאת, איך יכול להיות שזה בסיס למפלגה בישראל. כולם יוצאים נגד. אבל גם כל אלה עכשיו שחושבים מרחוק, שלא מכירים את הסיפור, שפקיד של משרד החינוך שהיה במשרד מבקר המדינה, דוקטור – איך שקראו לו – בדק את זה מקצועית ואמר: אין אפליה. ואיך זה יכול להיות אפליה? מי יכול להגיד "אפליה", כשהיום שבעה אנשים, מר נעימי, מר טובול, מר אלמליח, יושבים בכלא?
היו"ר יצחק וקנין:
תסיים. משפט אחרון.
אורי מקלב (יהדות התורה):
דרך אגב, הם לא מצביעים שלי, הם מצביעים של ש"ס. הוא יושב בכלא. על מה הוא יושב בכלא? הוא אסיר שם, הוא אסיר ציון – –
היו"ר יצחק וקנין:
אנחנו לא ברוסיה.
אורי מקלב (יהדות התורה):
– – הוא אסיר שיושב על העקרונות שלו, הוא אסיר שיושב על מצפון. הוא אסיר מצפון. מה אנחנו אומרים עליו?
היו"ר יצחק וקנין:
מה כבודו מציע?
אורי מקלב (יהדות התורה):
לדון בוועדה.
היו"ר יצחק וקנין:
ועדה. עוד הצעה אחרת – חבר הכנסת נסים זאב. לך דקה. אני מבקש לעמוד בזמן.
נסים זאב (ש"ס):
אדוני היושב-ראש, 40,000 ילדים לא לומדים במוסדות חינוך. מי מטפל בהם, מוסדות הרווחה? איך אפשר לשלוח אמהות לילדים לכלא על זה שהם לא שולחים את ילדיהם לבתי-ספר? בדיוק על זה הם הולכים. אנשים פשוט לא יודעים. על מה ביזיון בית-המשפט? מישהו יודע? זה לא על המחיצות, שכבר חלפו מהעולם, שהן לא קיימות. ביזיון בית-המשפט על זה שמכריחים אותם ללכת לבית-הספר הזה. אומרים: לא, אנחנו רוצים ללכת לבני-ברק. ועל-פי מגילת האו"ם ואמנת האו"ם, זכותו של כל אדם לקבל חינוך לילדיו לפי אמונתו, לפי ערכיו. לא שאני מגן על כל מה שקורה שם, לגבי כל מה שהיה במשך שלוש שנים. אבל הסיטואציה היום היא שונה לגמרי. ואם רוצים להכניס אבות על זה שלא שולחים ילדים לבתי-ספר – –
היו"ר יצחק וקנין:
חבר הכנסת זאב, משפט אחרון. מה כבודו מציע?
נסים זאב (ש"ס):
– – צריך להכניס 40,000 הורים לבתי-הסוהר בגלל זה שהם לא שולחים את ילדיהם לבתי-הספר.
ולכן אני מציע, כמה שיותר דחוף לפתור את זה בוועדה. אבל אין לנו ועדה כזאת שיכולה באמת לדון בנושא כל כך רגיש וחשוב.
היו"ר יצחק וקנין:
תודה, חבר הכנסת נסים זאב. אם כן, רבותי המציעים, אתם – – –
נסים זאב (ש"ס):
ועדת החוץ והביטחון.
היו"ר יצחק וקנין:
בזה כבר תחליט ועדת הכנסת.
עפו אגבאריה (חד"ש):
ועדה.
היו"ר יצחק וקנין:
ועדה. רבותי, אם כן, המציעים כולם רוצים ועדה. חבר הכנסת בן-סימון – ועדה, חבר הכנסת מולה – ועדה. השר מציע להסיר.
שר התקשורת משה כחלון:
ועדה, אני מוכן.
היו"ר יצחק וקנין:
השר מסכים לוועדה.
אם כן, רבותי, אנחנו מצביעים. מי שבעד הוועדה שיצביע בעד. אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד? מי נגד?
הצבעה מס' 19
בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 13
בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 1
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדה שתקבע ועדת הכנסת נתקבלה.
היו"ר יצחק וקנין:
13 בעד, אחד מתנגד, אין נמנעים. אם כן, רבותי, ההצעה תועבר לוועדת הכנסת, שבה יוחלט לאיזו ועדה תועברנה ההצעות לדיון.