קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
ציון יום המאבק בעוני
היו"ר ראובן ריבלין:
חברי הכנסת, אנחנו עוברים להצעות לסדר-היום בנושא יום העוני – הצעות לסדר-היום שמספרן 1501, 1518, 1549, 1553, 1562 ו-1571. אני מזמין את חבר הכנסת ציון פיניאן – – –
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
אני. אני עכשיו, החלפתי אתו.
היו"ר ראובן ריבלין:
חברת הכנסת רוחמה אברהם ראשונה. אין לי שום בעיה. לכבוד ההתנהגות המופתית שלכם, אני לא מגביל אתכם בזמן, אבל לא יותר משבע, שמונה דקות. בסדר? בבקשה.
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אני חושבת שמה שנעשה פה בבית הזה בדקות האלה מצביע על דבר אחד: שבכל זאת, אף-על-פי שיש קואליציה דורסנית שלא מאפשרת לבית הזה להתנהל, ואף-על-פי שהיא משנה כללים תוך כדי משחק – בכנסת הנוכחית, חוקים ממשליים – אנחנו הוכחנו פה בגרות. חבר הכנסת מגלי והבה, אני מברכת אותך על עצם העובדה שהחלטת שלא לשבור את כללי המשחק, וקדימה הוכיחה כאן שבכל מקרה היא אופוזיציה אחראית. אבל עם זה, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שבאמת יכולת להגיע למצב שקהל גדול מאוד יודה לך על עצם העובדה שהכנסת חוק לצנרת, וזה היה חשוב מאוד. שוב הממשלה, הקואליציה, נתפסה במערומיה – שהם לא היו מוכנים שוב. אבל אנחנו, באופוזיציה, יש לנו אורך רוח, יש לנו סבלנות, ואין לי ספק שנגיע לעוד מצבים כאלה.
אבל, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת – אני לא רואה פה את שר הרווחה. אה, סליחה. כששר הרווחה בא והציג את נושא העוני, הוא התעלם מדבר אחד. זה שר שהיה גם בממשלה הקודמת שר הרווחה, ואני באופן אישי מעריכה את פועלו, מוקירה את פועלו, ויודעת שהוא אחד השרים הבולדוזרים של הממשלה הנוכחית. עם זה, בואו נודה על האמת: ממשלת קדימה התוותה קו אחד אדום – שלא פוגעים לא בחינוך, לא ברווחה ולא בביטחון. והממשלה הנוכחית, הפלא ופלא – מה קרה? – השר הרצוג, השר הרצוג – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
מייד אני בא.
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
אני לא אדבר עד שלא תיכנס. תראה, לא יכול להיות שאני כאן – – –
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
ביקשתי דקה.
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
לא יכול להיות שאני כאן – –
היו"ר מגלי והבה:
זה הקולגות שהייתם פעם. אוקיי.
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
– – מרעיפה עליך שבחים – אם אתה רוצה, אני מוכנה להמתין לך, אבל חשוב לי שתשמע.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
לא, לא. אני יודע, אבל ביקשתי דקה.
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
אם זו שיחה שאיננה סובלת דיחוי, אני אמתין.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
לא. אבל מה קרה?
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
אבל אני אומר: לא יכול להיות שהממשלה הנוכחית באה כביכול ומציגה פה הישגים של דוח העוני לשנת 2008, כאשר ב-2008 מי שניהל את כל הסוגיה החברתית הזאת של הלחימה בעוני המחפיר הזה שיש במדינת ישראל היה הממשלה בראשות קדימה, ואתה, אדוני השר, היית חלק בלתי נפרד ממנה. מה שלי מפריע באופן אישי, אדוני השר, זה שהממשלה הזאת לא רק שהיא הוקמה – ימים ספורים – אלא אפשרת למשרדך לעבור קיצוץ רוחבי, ככה, בהינף יד, מה שלא היה קודם, בממשלה הקודמת.
אני רוצה להזכיר לציבור, וגם לחלק מחברי הכנסת שנמצאים כאן, מה הממשלה בראשות קדימה עשתה למען המלחמה לצמצום העוני בישראל. אני רוצה להזכיר את כל הטיפול בסוגיית הסיוע לניצולי השואה. אני לא בטוחה שהזכרת אותו, אדוני השר, אבל בפעם הראשונה ב-60 שנה שמדינת ישראל, מאז שהיא הוקמה – ניתן סיוע לניצולי השואה. בזכות מי זה? כמובן, בזכות ממשלת קדימה. אבל מעבר לעובדה הזאת, אנחנו גם פעלנו להטבת מצבם של כל הקשישים במדינת ישראל; גם זה לא נאמר. לא נאמר שהוקמה מועצה לאומית לכלכלה בראשותו של פרופסור עמנואל טרכטנברג, שעשה עבודה נפלאה, ובשיתוף פעולה עם שר האוצר, רוני בר-און, עם בנק ישראל ועם משרדי הממשלה השונים, והתוכנית שקראו לה: צמצום העוני תוך עידוד הצמיחה. היעד הראשון שלה היה צמצום תחולת העוני ל-17.2% לעומת 20.2% עד 2010.
עמידה ביעד הזה גם היום, אדוני השר, תעלה מעל לקו העוני כ-60,000 משפחות, שזה אומר בממוצע 242,000 נפשות, ומתוכן 115,000 ילדים. אין ספק שעמידה ביעד, רק ביעד של התוכנית, שהיא כבר הונחה והיא כבר למעשה פועלת – העמידה הזאת תחזיר את העוני לרמה שהיתה לפני כעשור.
היעד השני היה הגדלת שיעור התעסוקה בגילים של 25–64 ל-71% עד לסוף שנת 2010, לעומת כ-68% היום. עמידה ביעד הזה, אדוני השר, תביא לכניסתם של למעלה מ-92,000 עובדים חדשים בגילים 25–64 למעגל התעסוקה. ואין ספק שהיא תעלה את שיעור התעסוקה בישראל לרמתו הממוצעת במדינות המפותחות בעולם. השגת יעד התעסוקה צפויה להוסיף בין 1.3% ל-2% לתוצר המקומי הגולמי, שהם בין 8 ל-12 מיליארד שקלים, ולהביא תוספת משמעותית בהכנסות המדינה ולחיסכון בתשלום הקצבאות.
אבל, הממשלה הזאת, כרגיל, חוזרת לעידן הקצבאות. הממשלה הקודמת השקיעה בתוכנית 400 מיליון שקלים ליישום מסקנות הוועדה. אנחנו אמרנו, ואני חוזרת ואומרת, אנחנו אמרנו: ילדינו הם עתידנו, לא רק בשנת ה-60, אלא זה היה כמדיניות. חברי חברי הכנסת, אם הממשלה הנוכחית לא תמשיך בתוכנית ותשקיע משאבים, איזה עתיד יובטח לילדים האלה?
אבל אי-אפשר לדעת מה נתניהו מתכנן, מתי הוא יתקפל, מתי הוא ישלם לישיבות עוד 400 מיליון שקלים, או לישראל ביתנו עוד 200 מיליון שקלים, אדוני השר. אבל, שוב אני חוזרת, הרי אי-אפשר לדעת מה עוד נתניהו מתכנן ומתי הוא יתקפל. רק אתמול הוא התקפל לישראל ביתנו, לאיווט, עם 200 מיליון שקלים למשרד העלייה והקליטה, ולפני כמה ימים הוא התקפל לש"ס עם 400 מיליון שקל לישיבות – ש"ס ואגודת ישראל, סליחה. או בקיצור, כמה עוד הוא ישלם כדי להחזיק את הממשלה המנופחת הזאת, המנופחת והכי גדולה שהיתה בתולדות מדינת ישראל. במקום להפנות, אדוני השר, תקציבים למלחמה בעוני, למשל, שזאת תוכנית חשובה מאוד, הוא מפנה את אותם כספים להישרדות פוליטית.
אני רוצה להזכיר, זה לא היה לפני הרבה זמן, בערך שמונה חודשים: כותרות העיתונים זעקו, תשדירי הבחירות, גם שפורסמו: נתניהו מבטיח להוריד מסים באופן דרמטי. כך הובטח לפני הבחירות לכולנו. עוד אמרו שנתניהו מבין בכלכלה. אמרו גם שנתניהו למד מהניסיון ולא יפגע בחלשים. אז אמרו. רגע אחד אחרי הבחירות, חברים יקרים, המציאות מוכיחה שממשלת ישראל פתחה במלחמה כלכלית נגד מעמד הביניים והשכבות החלשות. אחרת לא אני ולא אף אחד מקרב חברי יכולים להסביר את כל הצעדים שאנחנו רואים יום אחר יום.
נתניהו מעלה את המע"מ. נתניהו מנסה להעלות את המע"מ על הפירות והירקות. נתניהו מתנגד להכרה בהוצאות מס על מטפלת. נתניהו מעלה את מחירי הבנזין. נתניהו מעלה את מחירי הסיגריות. נתניהו מנסה להטיל מס בצורת. ויישר כוח, חבר הכנסת פיניאן, אתה היית אמיץ מאוד כאשר נלחמת בסוגיה הזאת מקרב הקואליציה, ויישר כוח על כל מה שעשית. כנראה אתה מבין ללבו של הציבור יותר – מול האטימות של הממשלה הנוכחית הזאת; ויישר כוח על זה.
היו"ר מגלי והבה:
תודה.
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
נתניהו מעלה את מחירי הביטוח לאופנועים. וכל זה, חברי חברי הכנסת, רק בשמונה חודשים. ולכם אני אומרת שידו עוד ארוכה, והוא עוד יעלה גם את מחירי הליסינג, ועוד ועוד. והציבור שואל, לאן הכסף הולך? הציבור שואל על מה הוא משלם מס ועוד מס. ואני אומרת לכם, יש דבר אחד שנתניהו לא נוגע ולא ייגע בו, יש דבר שנתניהו שומר עליו מכל משמר, והוא על הממשלה המנופחת והבזבזנית ביותר בתולדות ישראל. 39 שרים וסגני שרים לכלום ולענייני שום דבר. הציבור משלם על הלשכות שלהם, על רכבי השרד שלהם, על המקורבים, על הג'ובים, ועל הג'ובים של המקורבי-מקורבים. על הכול משלם האזרח הקטן.
קריאה:
– – –
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
ואני שואלת אותך, האם זה סדר העדיפויות, אדוני השר? האם זה מה שימנע את העוני? לא, חברי חברי הכנסת, כי המסקנה של כולנו, ונדמה לי שגם השר אמר אותה, היא שבקרב העניים העוני רק יחמיר ויעמיק, והפער רק ילך ויגדל, ומעמד הביניים, לצערי הרב, בתקופה הנוכחית רק ילך ויישחק.
מה שאנחנו רואים היום זה ראש ממשלה אדיש, אנחנו רואים היום מדיניות ממשלתית אטומה, שכל תכליתה זו הישרדות פוליטית. האם זה מה שאנחנו רוצים כאן בבית הזה? אני כבר מסיימת, אדוני היושב-ראש, אף-על-פי שניתנו לי עשר דקות כי זה על חשבון זמנה של קדימה.
היום פורסם סקר של מכון "דחף", בהזמנת הפורום לציון היום למאבק בעוני. הסקר הזה מדבר על עצם העובדה שקרוב ל-50% מהישראלים חוששים, אדוני השר, חבר הכנסת עמיתי לסיעת קדימה – לא, אתה לא הוגן שאתה מפריע לי. אני רוצה שהוא יקשיב לסקר.
היו"ר מגלי והבה:
את צריכה לסיים.
רוחמה אברהם-בלילא (קדימה):
לא, אני לא סיימתי. קרוב ל-50% מהישראלים חוששים שמדיניות הממשלה תוביל אותם אל מתחת לקו העוני. קרוב ל-75% מהציבור אינו מביע ביטחון במצבו הכלכלי, ומטיל את האחריות למצב העניים בישראל על הממשלה. וזה אומר עליך, אדוני שר הרווחה. רק רבע מהציבור, שזה 26%, מביע תחושת ביטחון במצב הכלכלי.
רבותי, אדוני השר, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, תזכרו: הציבור לא טיפש. הוא כבר חש חוסר ביטחון כלכלי עם מדיניות הממשלה הזאת. יכול מאוד להיות שמה שיקרה בסופו של דבר הוא שנתניהו ישרוד, אבל אין לי ספק, אין לי ספק שהציבור ישלם. תודה רבה.
היו"ר מגלי והבה:
תודה לחברת הכנסת רוחמה אברהם. אני מזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה, בבקשה. ואחריו – חבר הכנסת ציון פיניאן.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אדוני השר, יש ממד של צביעות בזה שיש מצעד של אנשים שמדברים על העוני ביום המאבק בעוני ולמחרת היום הם יכולים להצביע עם הממשלה על כל גזירותיה וכל עוונותיה.
הממשלה הזו, על-פי סדר-היום שהיא קבעה כבר מהיום הראשון, היא לא ממשלה שתילחם בעוני אלא ממשלה שתבצע עינוי מסיבי לעניים. ממשלה שהתחילה את דרכה ביום השבעתה עם 30 שרים ותשעה סגני שרים, ממשלה שאחת ההחלטות הראשונות שהיא קיבלה כביכול כדי להיאבק במשבר הפיננסי הבין-לאומי, היתה להעמיד 20 מיליארד שקל לרשות הבנקים, בזמן שהיא ממאנת להקציב 200 מיליון או 300 מיליון לסל הבריאות. היא לא מוכנה להעביר כספים לרשויות המקומיות כדי לשלם משכורות.
היום התוודענו לנתון המדהים והכואב, ש-46% מהעניים במדינת ישראל הם אנשים עובדים. זאת אומרת, מקום עבודה עדיין אינו ערובה לפרנסה ולחיים בכבוד.
אחר כך הגיעו להמצאה של מס הבצורת. מס הבצורת אינו מס בצורת; זה רק שם למס שדרכו גונבים כסף מהאנשים. באותו יום שראש הממשלה ניאות להקפיא את המס, יצאו ידיעות שמאוששות את הכוונה של הממשלה להעלות את מחירי המים בתחילת השנה הבאה ב-40%. זאת אומרת, זה לא מס בצורת. זה מס שיצא לו שם לא טוב, אז מחליפים לו את השם וקוראים לזה בשמו האמיתי, שזה העלאת מחירי המים. יכול להיות שהעלאת מחירי המים לא תפריע לאותם אנשים שמחזיקים בגן ביתם בריכת שחייה, אבל זה יהווה מעמסה על אותם אנשים שחיים מתחת לקו העוני, אותם אנשים שחיים סמוך לקו העוני, קצת מעליו – 10 שקלים – וכמובן על אותם אנשים שחיים עמוק עמוק מתחת לקו העוני.
הממשלה הזאת היא ממשלה קשוחת לב והיא ממשלת ההון. את זה כבר אמרנו? אמרנו. גם תשלומי ההעברה שכביכול המדינה משלמת כדי להעלות את רמת חייהם של האנשים שחיים מתחת לקו העוני – תשלומי ההעברה, אם שמים אותם בצד, התמונה של העוני במדינת ישראל נעשית קשה יותר ועמוקה יותר.
אבל אם עושים את ההשוואה בין יהודים לערבים בעניין של נתוני העוני הכלליים – אנחנו יודעים ש-22%–23% מהאזרחים חיים מתחת לקו העוני במדינת ישראל, אבל 52%–53% בקרב הציבור הערבי חיים מתחת לקו העוני; 63% מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני. אם חוזרים לתשלומי העברה – ביטוח לאומי, קצבאות ילדים וכן הלאה וכן הלאה – שיעור העוני בקרב היהודים הוא 28% ואחרי תשלומי העברה הם יורדים ל-15%, זאת אומרת, קרוב ל-13% מהאזרחים היהודים ניצלים או עולים מעל לקו העוני – יש גם שאלה אחרת, יכול להיות ששואלים בכמה שקלים. אולי בשקלים ספורים, שזה לא משנה את מהות חייהם באופן משמעותי – אבל כשמדובר על האזרחים הערבים, ש-57.1% מהם חיים מתחת לקו העוני, אחרי תשלומי העברה זה הופך ל-50%. רק 7%.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
48%.
מוחמד ברכה (חד"ש):
49.4%. 49.4%. רק 7.5% עולים מעל קו העוני אחרי תשלומי ההעברה.
משמעות הדבר היא, אדוני השר – לא צריך הרבה פרשנות – שהעוני הוא לא רק מספר רוחבי של כמה אנשים שחיים מתחתיו, אלא הוא גם מספר אנכי – כמה עמוק חיים מתחתיו, כמה עמוק. וגם אחרי תשלומי ההעברה זה לא מיטיב, זה לא מציל, זה לא מעלה את האנשים מעל קו העוני.
אם ניקח את האנשים שחיים סמוך לקו העוני, זאת אומרת, ב-100 שקל מעל לקו העוני, אנחנו מגיעים לנתונים מדהימים – הסטטיסטיקה לפעמים משקרת, ואנחנו יודעים איך הסטטיסטיקה משקרת בעניין האבטלה על-ידי פליטת אנשים מרשימת המובטלים, ואז כאילו שיעור האבטלה יורד מתחת ל-10%, שזה השיעור שבו נחשב יישוב למוכה אבטלה.
עד לפני שנה הממשלה הקודמת יכלה לעמוד בגאווה על שהורידה את האבטלה ב-2%–2.5%. הממשלה הזאת מחזירה את שיעור האבטלה בישראל לרמה שהיתה קיימת לפני שנתיים או שלוש שנים. וגם כאן, אם עושים את הדיפרנציאציה בין יהודים לערבים, אז מגיעים למסקנה, על-פי דוחות של לשכת התעסוקה, ש-40% מהמובטלים בישראל הם מיישובים ערביים ומיישובי פיתוח.
ואם נלך למגמה יותר פרטנית, רבותי חברי הכנסת, לפי יישובים, אומנם שיעור האבטלה במדינת ישראל הוא 8%, אבל באום-אל-פחם, על-פי נתוני לשכת התעסוקה, זה 32% – אחד מכל שלושה הוא מובטל; בסח'נין – 31%; בתמרה – 29%; בעראבה – 26%; בטייבה – 25%; בשפרעם – 23%. כאילו שזה עולם אחר, כאילו שזו מדינה אחרת.
אמרתי היום בכנס לפני שהגעת, אדוני השר, בכנס שהיה באולם "נגב", שהעוני נעשה שחור יותר. הוא נעשה שחור יותר כי יש לו צבע שחור של ערבים, של אתיופים ושל חרדים שעוטים שחור על גופם.
מצעד של נאומים ושל הטפות לא יעזור. גלגול עיניים לשמים לא יעזור. מה שיעזור זה סדר עדיפות אחר. אני יכול להאמין בכנות כוונותיו של שר הרווחה, אבל יכול להיות ששר הרווחה הוא האיש הנכון במקום הלא-נכון. בסופו של דבר הממשלה נמדדת על-פי מדיניותה כולה, ולא על-פי כוונות שר הרווחה, והמדיניות של הממשלה היא מדיניות של קפיטליזם חזירי, אטום לב לסבלם של האנשים העניים והמובטלים, ואתה יושב שם. תודה רבה.
היו"ר מגלי והבה:
תודה לחבר הכנסת ברכה. אני מזמין את חבר הכנסת ציון פיניאן. אחריו יהיה חבר הכנסת דניאל בן-סימון, ואחרון הדוברים בהצעה הזאת – חבר הכנסת חיים אורון.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
השר משיב.
היו"ר מגלי והבה:
בוודאי. אני מדבר קודם על הדוברים. בבקשה, אדוני.
ציון פיניאן (הליכוד):
אדוני היושב-ראש, מכובדי השרים, חברי חברי הכנסת, אנו מציינים היום את יום המאבק הבין-לאומי בעוני. ש"י עגנון בסיפורו "תהילה" כתב: "שלוש צרות ירדו על העולם וחסרון כיס גרוע מכולן". העוני והאי-שוויון בישראל הם מהגבוהים בקרב המדינות המפותחות. העוני הוא תופעה רב-ממדית, הפוגעת הן באיכות החיים של האדם ומשפחתו, הן בנגישותו לשירותים ציבוריים כמו חינוך, בריאות, וכן בכלכלת המדינה.
זה עשור ולמעלה מזה הפכנו למדינת חגים ועמותות. בראש השנה ובחג הפסח עטים כל כלי התקשורת על העמותות המחלקות מצרכים לחגים למשפחות העניות, וכל המהדורות פותחות את החדשות בסקירת צילומים מהשטח על קרנבל חלוקת המצרכים בעמותות. מדי שנה מספר העמותות הולך וצומח ומספר העניים הולך ומתרבה. כן, למי שרוצה ולא רוצה לדעת: אנחנו מדינת עמותות.
מנתוני דוח העוני לשנת 2008 שמפרסם המוסד לביטוח לאומי עולים הממדים המפלצתיים של מספר העניים במדינה. לפי הנתונים האלה, בשנת 2008 היו בישראל 420,100 משפחות עניות, שבהן חיו מיליון ו-651,300 נפשות, ומהן 783,600 ילדים עניים. זה אומר ש-23% מהמדינה עניים. על כל ארבע נפשות יש אחד עני. יותר מזה, לפני הישיבה צלצלתי לטבריה לראות מה קורה בטבריה, העיר שלי, ונאמר לי שם ש-30% מתושבי טבריה רשומים במחלקה לשירותים חברתיים. זה עוני. מצבם של הקשישים נותר יציב – עניים כמו תמיד. מצבן של החד-הוריות הולך ומידרדר מתחת לקו העוני, וחובה עלינו לתת את הדעת בנושא.
הדוח מספק לנו את תמונת מצב הפערים החברתיים התהומיים בישראל, פערים שקשה מאוד להשלים עמם, תמונה היוצרת שתי מדינות במדינה אחת. כל ממשלות ישראל לדורותיהן ניסו להילחם בתופעת העוני, ולצערי ללא הצלחה יתירה. בשל חוסר טיפול של המשרדים הממשלתיים האמונים על הנושא, העוני משתרש ונמשך לדור שני ואף לדור שלישי. כמו כן, הצעדים שננקטו בשנים האחרונות בתחום החברתי היו לעתים מנוגדים זה לזה.
הגידול בעוני ובפער החברתי בישראל בדור האחרון ניכר בכל תחומי חיינו. מבקר המדינה קובע בדוח על השלטון המקומי: מאחר שהתשלומים הנגבים מההורים בבתי-הספר אינם אחידים, יש הבדלים משמעותיים ברמת סל השירותים הניתן לתלמידים בכל אחד מהם, ועקב כך גדל האי-שוויון בין בתי-הספר; דבר שאינו מתיישב עם רוח החוק. אי-קיום ההגבלות על סכומי התשלומים הנגבים מההורים בבתי-הספר מאפשר לחלק מבתי-הספר לספק שירותים ברמה גבוהה – תופעה המגדילה עוד יותר את הפערים החברתיים ומקפחת את התלמידים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך.
כל המחקרים מצביעים על כך כי בישראל הרמה החברתית-כלכלית היא הגורם המשפיע ביותר על הישגי התלמיד. עלייה של בתי-ספר ברמה חברתית-כלכלית מביאה לשיפור משמעותי בהישגי התלמיד.
יחד עם זאת, באחרונה התגבשה אסטרטגיה עקבית לטיפול בפערים, וזאת באמצעות הגדרת יעדים לצמצום העוני ולהגברת התעסוקה בשכר הוגן, בפרט במגזרים בעלי שיעור תעסוקה והשכלה נמוכים. כמו כן, ננקטים צעדים לחזק את אכיפת חוקי העבודה לא רק לגבי ישראלים אלא גם לגבי העובדים הזרים. מדוח המוסד לביטוח לאומי עולה, כי הקיצוצים של השנים האחרונות בקצבאות הביטוח הלאומי פגעו ביכולתו של המוסד לצמצם את האי-שוויון והעוני.
אין זו הארץ המובטחת שלה ציפינו אלפי שנים בהיותנו בגולה. אין זו ארץ זבת חלב ודבש, כפי שהבטיחו לנו, וודאי לא הארץ שבה היינו אמורים לשבת בה איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. אבל, זו הארץ שלנו כי אין לנו ארץ אחרת, עם הרבה תקוות וציפייה לעתיד ורוד יותר.
ולבסוף, על הממשלה לעשות הכול לביטול אחת ולתמיד של הפער בין שתי המדינות, צפון-דרום מול מרכז הארץ. זו אחת הבעיות, ואולי הבעיה, שמביאה לפערים עצומים בשכר, בתעסוקה, בהשכלה וברמת החיים. על הממשלה לקבוע יעדים מוגדרים ולהתמיד בהם ובהפעלת הכלים הדרושים למלחמה בעוני, ולא להתפתות ולדחותם שנה אחר שנה. יחד עם זאת, אני מברך את שר העבודה והרווחה, חבר הכנסת יצחק הרצוג, שעושה הכול לביעור הנגע בכלים העומדים לרשותו.
על ממשלת ישראל להכריז על המאבק בעוני כיעד לאומי ראשון במעלה, ולהקצות לכך משאבים לא מבוטלים, כי נגע העוני יכה בנו קשות ויפגע בכל אושיות קיומנו בכל התחומים בחיי היום-יום.
ישראל עמדה בעשורים האחרונים בפני בעיות כלכליות קשות, והציבה לעצמה יעדים תוך מעקב צמוד אחריהם, כך בתחום האינפלציה וכך בתחום הגירעון בתקציב. כעת הגיע הזמן לעשות, ללא דחיות והשהיות, גם בתחום החברתי, ויפה שעה אחת קודם.
היו"ר מגלי והבה:
תודה לחבר הכנסת ציון פיניאן. אני מזמין את חבר הכנסת דניאל בן-סימון. כמובן, אחרון הדוברים הוא חבר הכנסת חיים אורון, ואחר כך ישיב השר על ההצעות.
דניאל בן-סימון (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, יש פה מסגרת אינטימית, וזה נראה אווירה של מועדון. נשארנו מעט אנשים, ואפשר לדבר חופשי. אני רוצה לומר משהו לרגל יום העוני הבין-לאומי. אין עדיין בישראל עוני אבסולוטי. לא מתים מרעב במדינה הזאת; עוד לא. יש פערים יוצאי דופן בין אנשים שיש להם לבין אנשים שאין להם, וזאת בצורה בלתי נסבלת. אנחנו במדינת ישראל לא יכולים להרשות לעצמנו להיות מדינה, חברה, עם פערים כאלה, כי אנחנו צפופים מדי, גרים אחד ליד השני, משרתים אחד עם השני ומתחתנים אחד עם השני. במצב הזה, אם נהיה כמו הודו – הודו ענקית, רוסיה ענקית וארצות-הברית ענקית, והיא יכולה להרשות לעצמה לפתח מדינה בתוך מדינה. אנחנו כל כך קטנים שהיכן שאתה זורק אבן היא נופלת על איזה עיר פיתוח, כפר, מושב או קיבוץ. הכול צפוף. לכן, המצב שאליו הגענו הוא מצב חמור ביותר. אני אומר את זה כי קיוויתי, לפי הנתונים, שלא נעבור את אמריקה ומדינות אחרות.
אני רוצה לציין אירוע אחד שהיה בארצות-הברית, שהטביע אותה, הטביע את הקפיטליזם הפראי שלה, והוא, לדעתי, היה הבסיס לתפיסה שקיימת היום ושגם עזרה לנשיא אובמה לעלות, וזה היה בקיץ 2005 יחד עם הסופה "קתרינה" שפשטה על ניו-אורליאנס. היא הטביעה את ניו-אורלינס והציפה את העניים במשך שלושה ימים על פני המים, ואמריקה הענקית והגדולה דמתה לרגע למדינת עולם שלישי, והיא שינתה את סדר-היום בארצות-הברית. זה אירוע יוצא דופן בעוצמה שלו. מי יכול לשכוח את תמונות הגופות שצפות – אנשים שלא היה להם כלום. נדמה לי שבאותו רגע יכולנו לראות את הרוע, את הקושי ואת הכיעור שיש בפערים האלה בין אלה שחיים וכמעט נוגעים בשמים לבין אלה שאין להם אפילו יכולת להיחלץ מסופה שמתקרבת אליהם.
אצלנו דווקא, בשנים האחרונות, ככל שהקפיטליזם דעך בעולם, אצלנו הוא קיבל העצמה. אצלנו הוא נראה כמו איזו קטטה באיזה בר, כשבעצם כל אחד לוקח – אני קורא את העיתונים הכלכליים, ואין יום בלי סיפור הצלחה נוסף, אין יום בלי ספקולנט שהרוויח עוד מיליונים, ואין יום בלי מיליארדר שעשה איזה אקזיט. מה הולך כאן? כל אקזיט הוא טוב למדינה? מוציאים מפעלים מפה, זה טוב למדינה? אבל, הקנאה הזאת, התשוקה הזאת, למי שעשה עוד מיליון, עוד 10 מיליון, וכל הארץ רואה את זה, גם בני העניים, גם אלה שאין להם מה לאכול וגם אלה שיודעים שהם לא יגיעו למצב הזה.
בעיני הדבר הכי חמור: כמו שהכסף עובר בירושה, גם העוני עובר כאן בירושה. יש דור שלישי שצוין כאן, וכל הדוברים ציינו אותו. על זה אין מחילה. שוב, הדור הראשון יכול לומר: לא ידעתי את שפת המקום. נפלתי קורבן לזה שאני לא מכיר את כללי המשחק. הדור השני איכשהו הגיע. אבל, אם הדור השלישי מגיע למסקנה – אם העוני מתמסד והופך להיות, בעצם, בטון מזוין בלתי עביר, אנחנו בצרות. כי הילד הזה, שגדל בלי כלום, הנער הזה שגדל ביישוב ערבי או ביישוב דרוזי והוא רואה לידו את ההתפתחות הזאת – אני אומר לכם: אנחנו רק בני 62–63, ולא נוכל להרשות לעצמנו לסחוב אתנו את המטענים האלה של השנאה והקנאה: למה לו יש? למה לי אין? יש מדינות שהם משלימים עם זה. לדעתי, אצלנו אנשים לא ישלימו.
לכן, הם נפגשים בצבא. אני לא יודע, יש השר לעניינים אסטרטגיים בארץ, וזה רק עניינים צבאיים, אבל זה עניין אסטרטגי, אדוני המשנה לראש הממשלה. העוני הוא עניין אסטרטגי. התחושה הפנימית של אדם שרוצה לתרום למדינה לעומת אדם שלא רוצה לתרום – 50% שמתגייסים בלבד הם עניין אסטרטגי.
אבל השר לעניינים אסטרטגיים עוסק גם בענייני ביטחון, ואני חושב באופן אישי, אף ששר הביטחון הוא מהמפלגה שלי, שהרבה כסף הולך לביטחון. פחות מדי הולך לביטחון חברתי. יש לי בעיה קשה ביותר עם מה שאתם שופכים על ההתנחלויות ועל המאחזים. זה בא על חשבון אותם אנשים שנאנקים – ואני אומר לכם, זו תפיסה פוליטית. בסופו של דבר אני מקווה שנגיע למצב שבו העם יכריע איזו תפיסה תנצח פה, המדינה הגדולה או מדינה קטנה אבל שלמה עם עצמה. כרגע, הרבה מאוד משאבים הולכים על ביצור ביטחוני יוצא דופן. אני אומר לך, אין דיון על זה. אני שמח שבוגי יעלון יושב פה כדי לדעת שזה עניין אסטרטגי. אני אומר לך בכנות, זה עניין אסטרטגי. התחושה של עשרות אלפים, מאות אלפי צעירים שנמצאים מתחת לקו העוני – זה פוגע ברקמה החברתית של המדינה.
לכן, אני אומר, אין פה תוכנית למיגור העוני. יש פה תוכנית לפתור את הבעיות עם אירן, יש תוכנית ל"חיזבאללה" – לכל גוף יש פה תוכנית, חוץ מאשר למלחמה בעוני.
יש לנו ממשלה קפיטליסטית. גם קודמתה היתה קפיטליסטית, וגם מפלגתי היא יחסית מפלגה קפיטליסטית. בעצם, אין פה סדר-יום חברתי, אין פה סדר-יום סוציאל דמוקרטי, כלאם פאד'י – הולך מהשפה אל החוץ.
אני מקווה מאוד שיום העוני הבין-לאומי יהפוך לתוכנית אסטרטגית. תוטל משימה על השר לעניינים אסטרטגיים לבוא עם תוכנית להיאבק בעוני. אפשר לפתוח יחידות יוצאות דופן שיש בצבא כדי לפתור חלק מהבעיות האלה. שמעתי ששר החינוך שולח קצינים ללמד. אני מציע לשלוח קצינים מיחידות מובחרות, אדוני המשנה לראש הממשלה, למקומות קשים, כדי להעצים אותם, כדי לתת להם תחושה שהם שייכים. הרבה מאוד אנשים מרגישים פה שהם לא שייכים, בכל האורגיה של העושר ושל ההתעשרות ושל הבזבוז הבלתי-פוסק הזה, שיוצר תחושה לא טובה למי שאין להם. הם עלולים לעשות מעשים לא טובים. חלק מהפשיעה, לדעתי, חלק מהירידה לשוליים, נובעים מהתחושה שלאנשים אין מה להפסיד, וכשאין מה להפסיד קורים דברים לא טובים.
לכן אני אומר, היום הזה, אם הוא יתמסד ונעשה חשבון נפש איך הגענו למצב הזה, איך החברה הישראלית התפתחה למה שהיא התפתחה היום, בזה דיינו. זו הסיבה שחברי ואני יזמנו את הדיון הזה, בעזרת היושב-ראש, כדי לנסות ולתקן את מה שדרוש תיקון. תודה רבה לכם.
היו"ר מגלי והבה:
תודה לחבר הכנסת דניאל בן-סימון. אני מזמין את חבר הכנסת חיים אורון. אחריו ישיב השר. אני מזכיר לחברי הכנסת שהשאלות לשר העבודה והרווחה יהיו בסיום הדיון – שעת שאלות. אלה שרוצים לשאול, שיכינו את עצמם. בבקשה, אדוני.
חיים אורון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אדוני המשנה לראש הממשלה, שלושה דברים לא חסרים לנו: לא חסר לנו יום השנה לעוני – יארצייט שאנחנו נעשה לעוני – לא חסרות לנו תוכניות ולא חסרים לנו הסברים ותיאורים למה שקורה. מי שעיניו בראשו ומי שרוצה לדעת, יודע מה קורה.
השר הממונה על הנושא במדינת ישראל פתח את נאומו ואמר: יש עוני בישראל. אגב, זו אמירה, השר הרצוג, שבעבר היה סביבה מחלוקת. אתה אמרת, ואני מקבל את אמירתך: יש עוני בישראל.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
איזו שאלה.
חיים אורון (מרצ):
אוהה, איזו שאלה, אתה שותף לכמה אנשים מהממשלה שסביב השאלה הזאת יעלו פה ויכוחים מאוד גדולים, ואני לא רוצה לחזור לוויכוחים ההיסטוריים.
שר האוצר – השתתפתי אתו הבוקר בפאנל בכנס שדרות. אגב, זה מסוג הפאנלים שהשר מדבר והולך. אחר כך אתה מדבר לפאנל. אגב, מזכיר ההסתדרות למד – אותו הדבר, גם הוא מדבר והולך. בסדר, הבנתי שיש חשובים ויש חשובים פחות, ואנחנו נדבר אל הקהל.
הנושא היה צמיחה ופערים חברתיים, ושר האוצר מיקד את דבריו בשני נושאים: איך מגדילים את ההשתתפות בשוק העבודה – נכון; והעובדים הזרים כאויב של העניים – אגב, אני מסכים. אחד האויבים, נושא רביעי, חמישי, שישי בחשיבותו. ובכל זאת, אנחנו מסכמים כמה וכמה שנים של צמיחה ממוצעת, ואנחנו מצליחים לשמור על ההישג הגדול ביותר, חבר הכנסת ברכה: אנחנו שומרים על המקום של שיא עולמי ברמת העוני. זאת אומרת, נשארים שם, כמו הלוליין על הטרפז שנשאר תקוע למעלה; הוא לא יכול לרדת.
יש פה נתונים, הבוקר קיבלנו אותם ממחלקת המידע של הכנסת; יש דוח העוני; הביטוח הלאומי; מרכז טאוב – ספריות שלמות. אין ויכוח על הנתונים האלה. אבל מה? כאשר מגיעים לשאלה מה עושים, אז או שיש תוכניות מאוד ארוכות טווח, או שאומרים: תשמעו, הערבים לא רוצים לעבוד. אגב, צריך להגיד כאן באופן ברור מאוד: הגברים הערבים עובדים כמו הממוצע בארץ. תרדו מהסיפור הזה. יש השתתפות נמוכה יותר בקרב הנשים הערביות – סתם אני אומר את זה כאינפורמציה – וזה קשור בכל מיני דברים, כולל בשאלה אם ניתן או לא ניתן לנסוע ממקום למקום ולאן לנסוע וכו' וכו'.
היו"ר מגלי והבה:
כולל בבית.
חיים אורון (מרצ):
כולל בבית. אבל יש נתון אחד שמכיל את כל הדברים האלה יחד, חברי השרים.
מוחמד ברכה (חד"ש):
הנתון הזה מטעה. נשים יהודיות ונשים ערביות לא יעבדו במרחק של 50 ק"מ. זמינות מקום העבודה וזמינות התחבורה הציבורית הן הגורם המכריע, ושני הדברים האלה חסרים ביישובים הערביים. תפסיקו עם המשפטים שנודף מהם ריח של פטרנליזם.
חיים אורון (מרצ):
מסכים לגמרי. חברי שר העבודה והרווחה, יש נתון אחד שהוא נתון כוללני לענייננו: בקרב הארצות המפותחות, כלל המערכת הלאומית של תשלומי העברה – מסים וכלים אחרים – מעבירה 60% מהעניים מעל קו העוני. במדינת ישראל חצי, ולשם דיוק – 33%. זה כל הסיפור, השאר זה כבר פרטים. וזה גם הכללה של שנים, יש פה גרפים שמראים שנים. זה לא איזה אירוע של שנה משברית השנה.
אני אסביר. אחד המבחנים – אנחנו מדברים, אם ייתנו לי שנייה, על פער כלכלי ועל פער נטו. הפער הכלכלי זה הפער שהשוק מוציא מתוך המערכת. פה אנחנו בשיא עולמי – השוק שלנו מוציא מתוך המערכת פערים חברתיים גדולים מאוד. הם מתוקנים, כי אם היינו נמצאים שם, היינו ב-50%. הם מתוקנים באופן משמעותי על-ידי תשלומי העברה, על-ידי מערכת המסים שמעבירה ומוציאה ועל-ידי שירותים חברתיים. בעולם, מכלול הכלים הללו נותנים אפקט של 60%. אצלנו – חצי, וזה כבר מכיל בתוכו את החינוך ואת הבריאות – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
חצי אצל יהודים.
חיים אורון (מרצ):
בממוצע. אני מקבל את התיקון. הממוצע הכללי הוא 33%. בואו ניקח שלוש דוגמאות קטנות, כי אין לי הרבה זמן. מס הכנסה שלילי ותשלומים עבור שירותים חברתיים בעין – באה הממשלה ואמרה: מתחילים עם מס הכנסה שלילי. איזה מתחילים, איך מושכים אותו – אגב, מי שלא יודע, מס הכנסה שלילי הוא לאנשים עובדים. אין פה ויכוח – לא הולכים לעבוד; מי שלא הולך לעבוד – המכשיר הוא לא זה, הוא מכשיר אחר. אני ראיתי טבלאות שמראות – זה נראה כמו מטריצה, כמו טרפז – איך זה עובד בארצות-הברית, ארצות-הברית הקפיטליסטית של בוש, עוד לא של אובמה – איך העקומה הולכת בארצות-הברית, הקו הישר שבו אין הבדל, אם אתה עובד או לא עובד, אתה ממשיך לקבל את הכסף כדי שתרצה להמשיך לעבוד. אחר כך יש ירידה. אצלנו שלושת הקווים האלו הם כאלה קטנים, אני לא יכול עכשיו לתת את המספרים, כי לא מתכוונים ברצינות, זה לסתום את הפה למישהו. פה כבר מדובר על אוכלוסייה עובדת.
או שתי דוגמאות אחרות – ואני בכוונה בחרתי להתמקד בנושאים הללו, אדוני השר. אנחנו בשיא עולמי בעולם המערבי בתשלומים של האזרחים עבור בריאות. תשלומים של האזרחים עבור בריאות הם מרכיב בקו העוני. אם אנחנו נמצאים היום בתשלום עבור תרופות, תשלום עבור ביקור אצל רופא – אותו הדבר בחינוך. בחינוך, מה שנקרא חינוך חינם הוא לא חינם, ואז מתחילה הדיפרנציאציה שבאה מפה.
אני רוצה לסכם, כי היושב-ראש התנהג אתי בנדיבות ולא גירש אותי. אני רוצה להגיד שלושה פתרונות, שכולם במחלוקת. אני רוצה לטעון שיש יותר כסף ממה שיש – לא מספיק: ישנם אותם 40 מיליארד ש"ח שהורדנו מסים באופן מטורף וחסר אחריות, עד כדי כך שה-OECD – נכון, שר העבודה והרווחה אמר: תעצרו את זה, תעצרו את זה, אבל ביבי או מישהו אחר אמר: אנחנו נמשיך להוריד מסים.
מוחמד ברכה (חד"ש):
למי הורדנו 40 מיליארד?
חיים אורון (מרצ):
אני לא רוצה לנצל את זה. הורדנו 40 מיליארד בשנים האחרונות, וזה ממשיך קדימה גם השנה. ב-1 בינואר, אדוני השר, רבותי השרים, אתה ואני נקבל תוספת משכורת בגלל הורדת מס הכנסה, של 300, 400, 500 ש"ח. למה? הם חסרים במקומות אחרים.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא תוספת משכורת, תוספת נטו.
חיים אורון (מרצ):
תוספת נטו, בנטו זה נשאר לנו בכיס.
הנושא השני, ולפחות השר בוגי יעלון בטח יחלוק עלי, אני חושב – הביטחון גדול עלינו. התשובה שלי לזה היא כפולה, אני לא רוצה להכחיש: גם סוף-סוף לכל השדים והרוחות תלכו למסלול של שלום, וגם אי-אפשר תקציב ביטחון בשיעורים הללו. מה שקרה לפני שבוע, 1.5 מיליארד ש"ח שלקחו ממנו והעבירו לברק, זו שערורייה.
הדבר השלישי, כן, תגדילו את גג ההוצאה. תגדילו את גג ההוצאה. גם על-ידי שני המהלכים האלה וגם על-ידי מיסוי. במסים ישירים אנחנו הכי נמוכים בכל ארצות העולם, בואו נתיישר אתן. עד כדי כך שאולי נשקול גם, נניח, אדוני השר לעניינים חברתיים, מס עיזבון.
כי התהליך של ריכוז ההון שמתרחש במדינה הזו הוא אפילו יותר חמור. כל הנתונים הללו הם נתונים בלי ההון, הם רק על שכר. ריכוז ההון ייצור פערים עוד הרבה יותר גדולים. האמריקנים עושים מס עיזבון כזה או אחר, האירופים עושים מס עיזבון. אצלנו, כשמישהו אומר "מס עיזבון", במקרה הטוב אומרים שהוא סוציאליסט מטורף. במקרה הרע שולחים אותו לאשפוז.
אל תשלחו אותי לאשפוז, אני גאה בהיותי סוציאליסט. אם לא נעשה את שלושת המהלכים הללו ונוספים להם, שלא דיברתי עליהם פה, נקיים בעוד שנה יארצייט לעוני ובעוד שנה יארצייט לעוני, והסוף יהיה שכל העקומות הללו ילכו לאותו כיוון.
היו"ר מגלי והבה:
תודה לחבר הכנסת חיים אורון על הדברים המנומקים והמלומדים; נתתי לך שתי דקות יותר. אני מזמין את השר יצחק הרצוג להשיב לכל המציעים. לאחר מכן יהיו לנו שאלות לשר, לאלו שרוצים להירשם.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, את דברי בנושא פירטתי בהרחבה בפתיחת הדיון של היום החשוב הזה, ולכן אין טעם שאשוב על הכול. אני רק אתייחס בקצרה לדברים שנאמרו כאן.
ראשית כול, אני חושב שדי מוסכם על כולנו, על כך אין מחלוקת, שאיפה שניתן לעודד את התעסוקה ותנאי השכר ההולמים כמפתח להתמודדות ם הסוגיה, יש לתת לכך עדיפות. היום בפירוש ישנם תקציבים משמעותיים מאוד, במיוחד במשרד התמ"ת, למטרה הזו, ואני חושב שהמיקוד שלהם והוצאתם מהכוח אל הפועל הם הדבר הכי חשוב בכל מה שקשור למכלול של עידוד התעסוקה. כמו גם, לדעתי, הרחבת תוכנית "אורות לתעסוקה" והרחבת מס הכנסה שלילי על פני כל הארץ. דהיינו החיבור בין התעסוקה לבין הגדלת ההכנסה ויצירת הכנסה.
דבר שני, אני חושב שחשוב לומר שדבריו של חבר הכנסת אורון לגבי משקלם של תשלומי ההעברה בהוצאת משפחות ויחידים ממעגל העוני, הם נכונים. בעצם, לפי הנתונים שבידי מדובר ב-50% פחות ממה שמקובל במדינות ה-OECD, אבל זה לא משנה. אין ספק, הפער הוא ברור: תשלומי ההעברה ורשת הביטחון הסוציאלית במדינות ה-OECD בממוצע מוציאים לפחות 50% יותר אזרחים ממעגל העוני מאשר בארץ.
כאן עולה גם שאלה של התמקדות בתשלומי ההעברה, המיקוד שלהם והאפקטיביות שלהם, וזה נושא לדיון ענק, שאנחנו מקיימים כרגע בביטוח הלאומי – – –
מוחמד ברכה (חד"ש):
– – – בקשר לאזרחים הערבים, זה 80%.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
רשמתי את ההערה. אני לא יודע אם זה נכון, אבל אני מוכן לסמוך על דבריך.
מוחמד ברכה (חד"ש):
אלה נתונים של לשכת התעסוקה.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
אני לא מכיר. הצגתי את דוח העוני של הביטוח הלאומי ולא מוכר לי הנתון הזה, אבל ודאי שאני מתייחס אליו בכבוד, הוא גם עושה שכל בהתחשב בעובדה, כמו שאמרת, שפערי העוני במגזר הערבי הם הרבה יותר גדולים, אין ספק. כבר דיברנו על שתי קבוצות האוכלוסייה שמחייבות תשומת לב יתירה ומיוחדת בכל מה שקשור בעידוד והשתלבות.
לומר לך את האמת, בדיון ב-OECD שבו השתתפנו זה היה הנושא המרכזי. זה אתגר לאומי ממדרגה ראשונה, זו גם המהפכה הכי גדולה מבחינה חברתית. זה לפתוח את ערוצי התעסוקה לשתי הקבוצות הללו, ולעודד אותן ולתמרץ אותן בכל דרך, גם מעסיקים וגם עובדים.
לכן ההערה של חבר הכנסת אורון היא נכונה מאוד. היא מתקשרת להערתי בפתיחה: צריך לחשוב על כלי מדידה נוספים במבחן האולטימטיבי של פרמטרים כלכליים, ולא רק להתבסס על תמ"ג ותל"ג, מכיוון שכמו שקבע הדוח של שטיגליץ, סן ופיטוסי, ההתמקדות בתמ"ג ותל"ג היא לטובת מעטים על חשבון רבים, ואנחנו מדברים על הצורך לעודד ולחזק ולהעצים רבים, ולא רק את המעטים. זה בדיוק המפתח להתמודדות עם הסוגיה כולה.
ההערה האחרונה נוגעת לעוני הבין-דורי. אני חושב שאנחנו נמנעים מלעסוק בכך ואנחנו נתקלים במשפחות דור שני ושלישי לעוני, והן – א. התרגלו; ב. לא רוצות או לא מסוגלות לצאת מהמעגל המכושף הזה. אני חושב שזה אתגר עצום לחשוב איך בונים את ההון. בעצם הוזכר כאן הצורך לבנות כאן הון בסיסי, לאפשר לצבור ולהעביר אותו מדור לדור, או על-ידי חיסכון ותוכניות חיסכון שקשורות לכלים שאנחנו נותנים לאזרחים, ותוכניות נוספות כדי לעודד את היכולת לחסוך במשהו ולמנוע את השקיעה של הדור הבא במעגל העוני.
מוחמד ברכה (חד"ש):
חינוך.
שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג:
שני דברים שאנחנו מתמקדים בהם במיוחד – הדבר הראשון, כפי שהזכרת, החינוך. כאן זה מתחבר לתוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, שהיא מהפכה חברתית עצומה, שבה מדובר בכסף טרי, הרבה מאוד כסף, כ-1 מיליארד ש"ח בחמש שנים, שאנחנו מוציאים יחד עם חמישה משרדי ממשלה. מאתרים כל ילד וילדה בסיכון הרלוונטיים לתוכנית ונותנים להם מסלול לאופק הרבה יותר טוב. מדובר בכסף טרי, שדרך אגב, הולך במיוחד לרשויות החלשות: 30% ומשהו הולך למגזר הערבי, 15% למגזר החרדי ועוד כ-15% לערים קולטות עלייה, יישובים קולטי עלייה. זו מהפכה עצומה, שכבר יצאה אל הפועל בספטמבר, ואני חושב שזה עוד אחד מהכלים שבהם אנחנו מתמקדים כדי לתת עתיד טוב יותר, בוודאי לילדים שסובלים כל כך הרבה מהעוני.
אני מודה לכם מאוד על תשומת הלב, ואני מציע, אם תרצו – מיצינו את הדיון, ואם בכל זאת תרצו, להעביר את זה לדיון בוועדת הכספים או בוועדת העבודה והרווחה. אני משאיר את זה לשיקול דעת.
היו"ר מגלי והבה:
אדוני השר, מכיוון שדיברנו על ציון יום המאבק בעוני וזה לא הצעות לסדר – בנושא הזה תם הדיון.