קטע מדברי הכנסת
אירוע הירי במרכז ההומו-לסבי
היו"ר ראובן ריבלין:
רבותי חברי הכנסת, אתמול נפל דבר בישראל שכנסת ישראל לא יכולה להתעלם ממנו. הארץ רעשה געשה על רצח חפים מפשע, אנשים אשר היו במועדון שאליו השתייכו ואתו הזדהו ומצאו את מותם שם, ונוספים נמצאים בבתי-חולים, ומצב הפציעה של אחדים מהם קשה ביותר.
אני התרתי לכמה חברי כנסת, על-פי בקשתם, להעלות את הנושא ואנחנו נעשה זאת. גם הממשלה ביקשה מהשר לביטחון פנים להשיב תשובה על הצעה זו והוא נענה. אני חושב שכנסת ישראל חייבת לומר את דברה, ואני לוקח פסק-זמן למספר לא רב של דקות, למרות חשיבות הנושא שלא יכולה להימדד במשך הזמן שמדברים בו אלא בעצם התייחסותה של הכנסת.
ארבעה דוברים: ניצן הורוביץ, יולי תמיר, דב חנין ושלמה מולה. אני מזמין את ראשון הדוברים, חבר הכנסת ניצן הורוביץ. כדי שלא להגביל כל אחד מכם בשלוש דקות, שהרי זאת משימה בלתי אפשרית, יינתנו חמש דקות, אבל לא מעבר לזה. תודה רבה לכולם.
ג'מאל זחאלקה (בל"ד):
אחר כך הצבעות בשעה 14:00.
היו"ר ראובן ריבלין:
לא, לא. מייד אחרי זה עולה יושב-ראש ועדת הכנסת. רבותי, אני לא רוצה לערב עניין בעניין, אבל אני אומר לכם שזה יימשך מייד ובנשימה אחת. בבקשה, אדוני.
ניצן הורוביץ (מרצ):
אדוני היושב-ראש, תודה; תודה על שאתה מקיים את הדיון המיוחד הזה. זה בהחלט תפקידה של הכנסת בשעה זו.
חברים וחברות, בני-אדם נרצחו בישראל, משום שכיבדו את הזולת וגילו אחווה אנושית. ליז טרובישי, עוד לא בת 17 מחולון, וניר כץ, בן 24 מגבעתיים. אנשים טובים, קורבנות של ירי עיוור, של אלימות נפשעת. פרחים שמצאו את מותם משום שלא נרתעו מדעות קדומות ורצו למגר את השנאה.
ניר היה פעיל חברתי, מדריך לנערות ונערים שהקדיש את כל מרצו למען נערים ונערות במצוקה. הדירה הצנועה הזאת, משרדי אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים, היתה המפלט שלהם. ניר היה שם בכל שבוע לעזור, לתמוך. ניר היה שם, ולכן נרצח. ליז מחולון היתה נערה חברותית, נעימה, באמת נפש טהורה. היא אהבה את כל חבריה, וביניהם גם לסביות והומואים, כיבדה אותם, קיבלה אותם כפי שהם וליוותה אותם לפעילות הנוער שלהם שהדריך ניר. היא היתה שם, ולכן נרצחה.
אתמול הם הובאו למנוחות, המשפחות שלהם יושבות עכשיו שבעה, ומכאן מהכנסת אני מבקש לשלוח להם תנחומים. מי ייתן, אנשים יקרים, שלא תדעו עוד צער.
בבתי-החולים שוכבים פצועים, נפגעי ירי בכל חלקי הגוף, בני 17, בני 20. הם נורו משום שבאו למקום שעבור חלקם היה המקום היחיד בעולם שבו יכלו להרגיש בני-אדם שלמים, להיות מי שהם, בביטחון, בלי בוז, בלי השפלה, בלי דעות קדומות, בלי רדיפה, בלי אפליה – אפליה בבית-הספר, בצבא, במשפחה לעתים. הם באו לשם והם יצאו משם שותתי דם.
הכאב אצל חלקם כפול, לפעמים משולש. כאב פיזי – הפציעות הקשות, הכאב והצער על החברים שנרצחו, וגם במקרים מסוימים הכאב המשפחתי מול בני משפחה שכך למדו בפעם הראשונה שבתם או בנם הומו או לסבית, בנות ובנים שהסתירו זאת מהמשפחות שלהם או מהמורים או מהחברים בבית-הספר עקב החשש, עקב הפחד – הפחד מביזוי, הפחד מעונש, פחד מפיטורין, אולי גם פחד ממכות. פחד מיורה שמרסס לכל עבר – זה אני מניח לא היה במאגר הפחדים שלהם, שלנו, ועכשיו גם הפחד הזה מלווה אותנו. אני מאחל לפצועים החלמה מהירה, החלמה שלמה. אנחנו אתכם.
אני גם רוצה להודות מכאן לכל הפעילים המסורים, בראש ובראשונה לפעילי אגודת הלהט"ב, על הפעילות המבורכת במשך כל כך הרבה שנים, בעיקר עם בני-נוער, וכל הארגונים האחרים שמבוססים על פעילות של אנשים שנותנים את הנשמה לחברה הישראלית. כולנו חייבים להם חוב גדול.
חשבתי הרבה לפני הדיון הזה כאן מה לומר, איך בדקות ספורות אפשר לספר על הקהילה הגאה, על ההישגים שלה, על הקשיים – מה לומר לבני-הנוער, מה לומר להורים, לחברים, מה לומר לחברי הכנסת. אז אפתח בכמה מלים אישיות קצרות. אני חבר גאה בקהילה הגאה. הייתי פעיל בה במשך שנים רבות. כתבתי טור בביטאון הקהילה, השתתפתי בכל מצעדי הגאווה, לרבות אותו מצעד כאן בירושלים לפני ארבע שנים, כאשר אדם התפרץ בסכין וניסה לרצוח את המשתתפים. ראיתי אז את הפצועים שוכבים על הכביש, ממש לא רחוק ממני, ואתמול ראיתי פצועים אחרים בבית-החולים "איכילוב", גם הם קורבנות של שנאה עזה, של משטמה עיוורת.
אני לא יודע מה עבר בנפשו של הדוקר במצעד הגאווה בירושלים. אני לא יודע מה היה בלבו של היורה שלשום בבית האגודה בתל-אביב. אני לא יודע מיהו, מאיזה רקע הוא בא ומה עינה את נפשו – האם היה חדור רגשות נקם, האם היה אכול שנאה עצמית, האם פעל בשליחות כלשהי. אני יודע רק דבר אחד: הוא והוא רצו לפגוע בכמה שיותר אנשים באופן עיוור. לא קורבן ספציפי, לא אדם מסוים, אלא לפגוע, לחסל כמה שיותר אנשים רק משום שהשתייכו לקבוצה מסוימת. כי מי שנכנס לאותה דירת מרתף – ממש כמו מי שנכנס, התפרץ לאותו מצעד גאווה – ידע בדיוק למה הוא משמש ומי האנשים שנמצאים שם.
זהו פשע שנאה. ולכן, אינני מפנה אצבע מאשימה לאיש. אני מפנה אצבע מאשימה אל השנאה. לא משנה מי ביצע את הרצח – מחוץ לקהילה, אולי אפילו אדם מתוכה – הוא עשה זאת מתוך שנאה איומה ומשטמה, אולי אפילו שנאה אישית, עצמית, שהיא הקשה ביותר.
ואני שואל כאן: איך מגיע אדם למצב נפשי כזה? איזו אווירה ודעות חברתיות יוצרות עוינות כזאת אצל אדם כלפי קהילה שלמה, שגורמת לו להתפרץ בסכין למצעד בחוצות העיר ולנסות לרצוח צועדים, או להיכנס רעול פנים עם נשק למפגש חברתי של בני-נוער ולירות לכל עבר כדי להרוג כמה שיותר מהם, רק מפני שהם הומואים ולסביות, נערים ונערות תמימים שהוא כלל לא מכיר? וזה קורה פעם אחר פעם – באירועים בירושלים, באילת לפני כמה חודשים, במרכז תל-אביב, על חוף הכינרת. אין-סוף התנכלויות והטרדות והשפלה וביזוי. וזה קורה כבר שנים. זה מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היום, חברי חברי הכנסת: מדוע קיימת שנאה כזאת בתוכנו, דעות קדומות איומות כאלה, שגורמות לצעירים מצוקות חריפות כאלה, עד כדי דחפים אלימים כלפי הזולת, או מצוקה אישית איומה כל כך עד שאדם שולח יד בנפשו?
גם אני הייתי שם בדירה הזאת בתל-אביב לא פעם, בהרבה דיונים סוערים ואירועים חברתיים שנערכו שם, בדירת המרתף הצנועה הזאת בבניין התל-אביבי הזה – בניין רגיל בתכלית. אין שם שום שלט נוצץ או כניסה מהודרת. המקום הזה, אתר הרצח, נקרא בית-פזי, ואני רוצה לספר לכם כאן על האיש הזה, יעקב פזי, שנפטר לפני כמה שנים בגיל 75.
הוא נולד בגרמניה, ומשפחתו עברה לצרפת זמן קצר לפני עליית הנאצים. אביו נשלח למחנה ריכוז והמשפחה נדדה בכל אירופה. לאחר מכן הוא עלה לארץ-ישראל, בא לקיבוץ, ובשנות ה-70, בימים שבאמת הומואים ולסביות חיו במחתרת, הקים אותו פזי, יחד עם פעילים אחרים, את האגודה לזכויות הפרט, שמה הקודם של אגודת ההומואים והלסביות, הבי והטרנס, שבמשרדה אירע הרצח.
הקמת האגודה היתה עבור יעקב פזי הגשמת חלום. חבריו מספרים שהוא התייחס לזה ממש כמו ליציאת מצרים – מעבדות לחירות, מאפלה לאור גדול. הוא היה עושה כל דבר באגודה – הוא היה מנקה שם, הוא היה עושה עבודות מזכירות, הוא ארגן טיולים ברחבי הארץ, היה פעיל שנים רבות למען חולים, נזקקים, מול הביטוח הלאומי ושאר רשויות. הוא היה במקצועו מורה לנהיגה, איש מאוד צנוע. אחר כך הוא עבר לטפל בקשישים, וכשמת, הוריש את כל רכושו לאגודה, ועל שמו נקרא הבית הזה, הדירה הזאת, דירת המרתף הזאת, בית-פזי. ואכן, זה היה בית אמיתי – בית לאנשים מבוגרים בודדים, בית לבני-נוער, מקום שבו לא היו צריכים להסתתר או לפחד.
הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות עכשיו כתוצאה מהטרגדיה הזאת – שנתחיל עכשיו לפחד, שנתחיל לעסוק בהגנה, להביא מאבטחים, להתקין מצלמות ולשים שומרים. זה לא יקרה. אם מישהו חושב שמעכשיו הקהילה הגאה תסתגר ותסתתר, תחזור למחתרת, תחזור לארון – הוא טועה. הקהילה תרים את ראשה בגאווה ורק תרחיב את הפעילות שלה ותגיע ליותר אנשים שצריכים סיוע וצריכים תמיכה. איך אומרים: ככל שיענוהו כן ירבה וכן יפרוץ.
אבל לסיום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להגיד בכמה משפטים – אסור שזה יהיה עניינה של הקהילה הגאה בלבד, כי לא רק היא נפלה כאן קורבן. מה שקרה בבית האגודה, בבית-פזי, היה פגיעה לא רק בקהילה הגאה, אלא פגיעה בחברה הישראלית כולה, בערכים הבסיסיים ביותר שלנו כחברה אנושית דמוקרטית; פגיעה בזכות של כל אדם בישראל, ללא הבדל מוצא, דת, אמונה, צבע, מין, נטייה מינית, דעה פוליטית, לחיות את חייו על-פי אמונתו ועל-פי השקפותיו.
אני שומע שאומרים – וזה הדבר שמכעיס אותי יותר מכול – שואלים אותי בעקבות האירוע הזה: אבל למה אתם שונים, מדוע אתם מתבדלים? אפילו אומרים: אולי הקהילה הביאה את זה על עצמה כי היא מקיימת אירועים, היא שונה, היא אחרת. זה הדבר הנורא ביותר לומר. זו ממש המכה ה-81 – לבוא ולהטיל את האשמה על הקורבן: נרצחת, נרדפת, מפני שאתה שונה; לולא היית שונה מאתנו, אם רק היית כמונו, לא היית נפגע. לומר כזה דבר זה הצדקה של הפגיעה והצדקה של האלימות, והאלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.
לאורך כל ההיסטוריה שלנו, ההיסטוריה של העם היהודי, בכל פעם ניסו להצדיק פגיעה בקהילה מסוימת כי היא שונה, מתבדלת כביכול. איך אמרו: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד מכל העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם. אם על המלך טוב, ייכתב לאבדם. נגד זה אנחנו מתקוממים כאן, חברות וחברים, נגד הרצון לפגוע בשונה ממך, נגד הגזענות, נגד האיבה, נגד שנאת האחים.
ואני עובר לסיום. אנחנו נשים קץ לפחד הזה. אנחנו צריכים לעשות כאן הכול כדי שאף אחד במדינת ישראל לא יפחד לחיות את חייו על-פי אמונתו, ערכיו ודרכו, ומי שמתנכל לחופש הזה, לחירות הכל-כך בסיסית הזאת, מי שמבקש לפגוע במי ששונה ממנו, יוקא מקרבנו.
ויש תקווה. יש תקווה שהאירוע הזה יגדע את האדישות הציבורית, יגדע את השתיקה, כי זו אינה דרכה של מדינת ישראל.
ולכן מכאן, כולנו, כל האנשים החופשיים, צריכים להתאחד ולעמוד איתן, כדי לשמור על החופש שלנו, כדי שבאמת נוכל להיות "עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים".
היו"ר ראובן ריבלין:
חבר הכנסת הורוביץ, ליושב-ראש הכנסת יש שיקול דעת מתי להפסיק חבר, בפרט לאחר שהוא סיים. לא הרבה פעמים השתמשתי בזכות שלי לאפשר לאנשים לדבר. לא מצאתי מקום, ולא יכולתי למצוא מקום, להפסיק אותך באמצע דבריך.
ניצן הורוביץ (מרצ):
אני מודה לך, אדוני.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מזמין את חברת הכנסת יולי תמיר, ואחריה – חבר הכנסת דב חנין. יסיים חבר הכנסת מולה. אני מבקש מאוד מחברי הכנסת להקפיד על חמש הדקות.
יולי תמיר (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, יום עצוב פקד את החברה הישראלית, שהתעוררה לבוקר כואב ושותת דם אחרי רצח, שכמעט קשה להעלות אותו על הדעת, במועדון הצנוע של הקהילה ההומו-לסבית בתל-אביב.
אתמול, בהתכנסות המאוד-מרגשת שהיתה בשדרות-רוטשילד, דיברו הרבה מחברי הקהילה על כך שהיום הזה, אסור שהוא יהיה יום של התכנסות פנימה, אלא הוא חייב להיות יום של פתיחה בשיחה עם החברה הישראלית על חוסר היכולת שלה לקבל את האחר והשונה.
נדמה לי שהלקח החשוב ביותר שעולה מהאירוע הכואב ומהדברים שבאו בעקבותיו, ומהפרץ האמיתי של הרגשות והמלים הכנות שנאמרו על-ידי חברי הקהילה, זה שלא רק חברי הקהילה ההומו-לסבית צריכים לצאת מהארון; החברה הישראלית צריכה לצאת מהארון. היא צריכה לדבר באופן צלול וגלוי על הצורך לתת סיוע ויד מושטת לאנשים צעירים שזקוקים ליד הזאת, ויחד אתנו יכולים להתגבר על המכשולים שאנחנו, כחברה, לפעמים מציבים בפניהם שלא בצדק.
והיד המושטת הזאת צריכה להיות של ההורים, שאומרים לילדים: אנחנו מקבלים אתכם ואוהבים אתכם כמו שאתם, ללא סייג וללא ביקורת, ובלי אבל, ובלי תקווה שאולי זה ישתנה, אלא עם אהבה אמיתית לילד שמממש את עצמו כפי שהוא מוצא לנכון.
וצריכה להיות פתיחות של מערכת החינוך הישראלית. אני מאוד גאה בכך שיחד עם הקהילה ההומו-לסבית, בתקופת כהונתי כשרת החינוך פתחנו את המערכת לקהילה. כי צריך לומר לילדים שבבית-הספר יש מישהו שמקשיב להם, ויש מישהו שיודע כמה קשה להם, ויש מישהו שנותן להם תמיכה. וזה חלק מהתפקיד שלנו, כאנשים בוגרים שמסתכלים על הדור הצעיר ורוצים לתת לו את מלוא האפשרויות לפרוח ולצמוח במדינת ישראל.
אני מאוד מקווה שמהיום העצוב שפקד אותנו, אנחנו, כולנו, נלמד משהו על כוחה הנורא של השנאה, על כוחם הנוראי של אנשים שלא יודעים לשים גבולות ולא יודעים למתוח קו מאוד ברור בין מה שהם חשים בלב למה שהם עושים כשיש להם הכוח לפגוע.
אני מודה לך, אדוני היושב-ראש, על כך שהחלטת לקיים את הדיון הזה, כי נדמה לי שהקול הזה, חשוב שהוא בא מבית-הנבחרים. זאת לא אמירה של השוליים; זאת לא אמירה של התכנסות כזאת או אחרת. זאת צריכה להיות האמירה, בה"א הידיעה, של החברה הישראלית כולה. וכשהיא נאמרת כאן, מעל דוכן הכנסת, בחסותך ובנוכחותך, אני חושבת שהיא נותנת מסר שמזמן היינו צריכים לתת, אבל אולי דווקא ברגעי צער – ואת זה אנחנו אומרים על החברה הישראלית – ברגעי צער אנחנו יודעים להתעלות.
מתוך האמירה שיוצאת מבית-הנבחרים הזה, כאן, היום, אנחנו מחזקים את ידי הקהילה כולה, על כל אנשיה, חבריה ואוהביה, כמובן את משפחות ההרוגים-הנרצחים, ואת משפחות הפצועים, ואת הפצועים עצמם, ומקווים שהחברה הישראלית תדע להוביל את עצמה להיות חברה פתוחה, קשובה וסובלנית, כי מכך כולנו נצא נשכרים. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחברת הכנסת יולי תמיר. חבר הכנסת דב חנין – בבקשה, אדוני.
דב חנין (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, תודה רבה, ותודה על כך שאפשרת לנו לומר את דברנו מעל במת הכנסת ולאפשר לכנסת לומר את דברה ביום הקשה הזה, בשבוע הקשה הזה.
רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, מוצאי-שבת היה לילה נורא. הוא היה לילה נורא. צעירים שבאו למקום מפגש נרצחו על-ידי איש זדון. ניר כץ, מתנדב, מחנך, איש ערכים; ליז טרובישי, נערה צעירה, רק התחילה את חייה הבוגרים. מכאן אני שולח תנחומים לבני המשפחה, לחברים, ואיחולי החלמה לפצועים.
הכאב הזה הוא כאב נורא של ציבור גדול, של קהילה גדולה, של כולנו. האירוע האיום הזה קרה בעיר האהובה שלי, העיר שעם כל הבעיות והקשיים, ויש בה בעיות ויש בה קשיים, היו בה הישגים, והיו בה הישגים גם לקהילות הלהט"ב – ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסקסואלים – הישגים משמעותיים. היא הפכה במידה מסוימת לעיר מקלט לבני קהילות הלהט"ב במקומות רבים ומגוונים בארץ. ובעיר הזאת שלנו אנחנו קיבלנו יחד קריאת השכמה נוראה.
על החקירה הפלילית הוטל איפול, אני לא אדבר עליה, אבל הדיון הציבורי חייב, חייב להתקיים. במישור הציבורי הלקח מאוד ברור: שום אדם איננו אי, ושום מקום לא יכול להיות בועה מוגנת. ולכן, אם להמשיך בפרפראזה על הדברים הידועים של המשורר ג'ון דון, אל לנו לשאול למי צלצלו הפעמונים. הם מצלצלים לכולנו.
אינני יודע מיהו הרוצח, אבל אני בהחלט יודע מה קורה בחברה שלנו. משהו רע קורה בחברה שלנו. עמיתי חברי הכנסת, יש קשר בין יחס גזעני לאחר שהוא ערבי, בין יחס גזעני לאחרת שהיא אתיופית, ובין יחס גזעני לאחר שהוא הומו או לאחרת שהיא לסבית. חברה שיכולה לעצור ולגרש ילדי פליטים היא חברה שקורה בה משהו רע. מרחב החירויות הדמוקרטי אצלנו נמצא בסכנה, סכנה גדולה. אם לא נגן עליו, הוא לא יגן עלינו.
ולכן, עמיתי חברי הכנסת, היום הזה חייב להיות יום של חשבון נפש, חייב להיות יום שבו אנחנו מסתכלים סביבנו ורואים את הסכנות שקיימות. אנחנו חייבים, עמיתי חברי הכנסת, לתרגם את האבל להתגייסות, לתרגם את הצער למחויבות, לתרגם את הדברים האלה למאבק, למאבק על הבית שלנו, על הבית המשותף הזה. ובמאבק הזה אסור לנו לוותר. אסור לנו לסגת מן המרחב הציבורי.
אמר פה ובצדק חבר הכנסת ניצן הורוביץ: קהילות הלהט"ב לא יוותרו על המרחב הציבורי ולא ייסוגו, ולא יסתתרו מאחורי מאבטחים. וכולנו צריכים להיות אתם במאבק על המרחב הזה. לא נוותר על המרחב הזה. לא נוותר על מרחב ציבורי שבו אנשים יכולים להתבטא, לבטא את עצמם, לבטא את האישיות שלהם – האישיות השונה שלהם – זה כל קסמו של המרחב הציבורי.
ולכן ביום הזה המסר שיוצא מהכנסת הוא מסר שאומר: זוהי קריאת השכמה, ואנחנו שומעים אותה ככזאת. אנחנו יוצאים למאבק על החברה, על המרחב הדמוקרטי, על הבית המשותף שלנו. לא נוותר עליו. לא נוותר עליו. אנחנו רוצים שהמרחב הזה יהיה מקום לכולנו, אבל כדי שהוא יהיה מקום לכולנו, לכולנו צריך להיות בו מקום. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. אחרון הדוברים – חבר הכנסת שלמה מולה. גם לרשותך חמש דקות, אדוני. אחריו יעלה יושב-ראש ועדת הכנסת על מנת להשיב להסתייגויות. לאחר מכן נתחיל בהצבעות. סליחה, אני מתנצל כל כך, כבוד השר.
שלמה מולה (קדימה):
אדוני היושב-ראש, אנחנו קודם כול מודים לך על שאפשרת לקיים את הדיון. דיון חשוב, אין כמותו.
אדוני היושב-ראש, אנחנו מנחמים את המשפחות שילדיהן נרצחו ומאחלים החלמה לפצועים, החלמה מהירה לפצועים.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אין מלים לתאר את הסיטואציה שבה החברה שלנו נמצאת. אני חושב שמה שגרם לפשע הנורא הזה באותו מועדון של הקהילה הגאה – השנאה שמתחוללת בתוכנו, בתוך החברה שלנו. לא באנו לכאן ולא התקבצנו כאן כדי שתהיה שנאה בינינו. אבל מה לעשות, אדוני היושב-ראש, כשהחברה סולחת לאדם שאומר במגרשי כדורסל או כדורגל: מוות לערבים – כולם שותקים. כשקוראים לשוטר יוצא אתיופיה שממלא את תפקידו בהפגנה בירושלים, אומרים לו: שוקולד שחור נאצי – כולם שותקים. כשאנחנו עומדים במקום שבו יש אחרים שהגיעו לכאן בדרך חוקית, ילדים שנולדו בארץ הזאת – כולאים אותם, רוצים לגרש אותם כי הם דומים לתיאלנדים? כי הם דומים לאפריקנים? החברה לא שואלת את השאלה הזאת.
יש כאן בבית הזה מפלגות שנבנות על שנאת האחר, שנאת השונה; לא מוכנים להקשיב לו. לא רק זה, הוא מקבל פרס – כולם שותקים.
אדוני היושב-ראש, כל זה בעצם – אתה שונה, אתה אחר. אומרים לו: אנחנו לא מקבלים אותך, אנחנו סולדים ממך. אנחנו עם שיצאנו ממצרים, כך אנחנו אומרים בהגדה של פסח; כל יום מתפללים בשעות הבוקר. אבל האם אנחנו שואלים את עצמנו איזו חברה אנחנו מגדלים כאן? יש אצלנו בתוך הבית הזה מפלגות שלא מוכנות שתהיה אשה אצלם ברשימה. אשה היא נכות, היא נכה, לא יכולה לייצג את הערכים של החברה שלנו. כולנו משתתקים ושותקים.
אדוני היושב-ראש, בעצם המלחמה הזאת זו מלחמה על דמותה של החברה שלנו – איזה חברה תהיה לנו? האם תהיה לנו מדינה, חברה נאורה, או שאנחנו רוצים שתהיה לנו חברה שחיה בחושך, לא מוכנה לקבל את הליברליזם האמונתי, הדתי, הסביבתי?
אדוני היושב-ראש, כל זה שנאה ורצח. בעצם, רצח זה תוצאה של שנאה, של חוסר כבוד, חוסר ערכים. חוסר הרצון לקבל את השונה ממך בצבע, באמונה שלו, בערכים שלו. זה בעצם התוצאה של השנאה הזאת.
אדוני היושב-ראש, אם אנחנו רוצים להיות חברה יותר נורמלית, המסר החינוכי בה צריך להיות: אנחנו מקבלים את כל האדם באשר הוא אדם, כפי שהוא על-פי אמונתו, דתו ומעשיו. לכן, אדוני היושב-ראש, אני חושב שחוסר הכבוד וחוסר הסובלנות שלנו, שיש בחברה – הרצח המתועב שהיה במוצאי-שבת, צריך להדליק לנו נורה אדומה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לאן אנחנו הולכים כאן אחרי 60 שנה. אנו צריכים להיות עם ליברלי, שזכויות האדם והפרט הן אבן יסוד בקיום הבסיסי שלנו כחברה. ואנחנו צריכים לבוא ולהגיד, דווקא כאן, אדוני היושב-ראש, איש באמונתו יחיה. אנחנו רוצים לייצר ולגדל כאן חברה נאורה. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
תודה רבה. אני מזמין את כבוד השר יצחק אהרונוביץ. אני מוכרח לציין ששרת התרבות ביקשה גם היא לומר דברים, אך לצערנו הרב משיב בשם הממשלה רק שר אחד. אני חושב שנושא זה, אם בימים רגילים ולא ימים של פגרה עם סדר-יום כפי שאנחנו נמצאים בו, ודאי היה מתקיים דיון שבו היו יכולים להשתתף כמה מחברי הממשלה. אני מתנצל, שרת התרבות. בבקשה.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
– – –
היו"ר ראובן ריבלין:
אני לא הבנתי, אדוני סגן יושב-ראש הכנסת. מה אמר אדוני?
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
אפשר לתת לה מהצד – – – אם היא רוצה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני רוצה, שלא יתפרשו דברים לכאן ולכאן, הסכמתי עם חמשת הדוברים.
אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל):
– – – אני מסכים.
היו"ר ראובן ריבלין:
בסדר. אבל אני לא יכול להרשות לשרה לומר הצעה אחרת. בבקשה, כבוד השר אהרונוביץ.
השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ:
יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, חברי הכנסת ניצן הורוביץ, דב חנין, יולי תמיר ושלמה מולה ביקשו לדון ברצח במוצאי-שבת בבית אגודת ההומואים והלסביות בתל-אביב.
ראשית, אני מבקש להשתתף בצער משפחות ההרוגים – ניר כץ וליז טרובישי, וכן לשלוח איחולי החלמה מהירים לפצועים בבתי-החולים.
ב-1 באוגוסט, בסביבות השעה 22:30, נשמע מספר רב של יריות במועדון החברתי לבני-הנוער של הקהילה ההומו-לסבית ברחוב נחמני בתל-אביב. מייד הגעתי למקום, מצאתי את המפקח הכללי ואת מפקד המחוז. עודכנתי ונכנסתי לזירה. התוצאות קשות. כתוצאה מהירי – שני הרוגים ו-11 פצועים, וביניהם שניים באופן קשה.
חקירת האירוע הוטלה על היחידה המרכזית של תל-אביב, שהחלה בביצוע פעולות חקירה, שכוללות חקירות של עדי ראייה רבים ששהו במועדון ושל מעורבים שהיו במקום ובסביבה. בשלב זה החקירה נמצאת בראשיתה ונבדקים כמה כיוונים אפשריים. כידוע, על הפרשה הוטל צו איסור פרסום, ולכן לא אוכל לפרט מעבר לכך.
אני יכול להבטיח לכם דבר אחד: המשטרה תעשה הכול, הכול, על מנת שהרוצח ייתפס ויבוא על עונשו. ואין לי ספק שזה מה שיקרה בסופו של יום.
כשר הממונה על ביטחון הפנים אני רואה בחומרה רבה את הרצח המתועב. יחד עם זאת, אני קורא לכלל הציבור ולמנהיגים לשמור על איפוק ולהימנע מהסתה. זוהי עת של איחוד ולא עת של פילוג, ועלינו לגלות סובלנות וכבוד כלפי כל אדם באשר הוא. תודה רבה.
היו"ר ראובן ריבלין:
אני מאוד מודה לשר אהרונוביץ שבהתרעה כה קצרה קם והשיב על ההצעה לסדר-היום.
רבותי, היתה זו הצעה מיוחדת לסדר-היום, ולכן אני רוצה להימנע מהצעות נוספות – מפאת רצינות הנושא. יסלחו לי כל חברי הכנסת אשר ביקשו הצעה נוספת, אני מפעיל כאן את שיקול דעתי. אין מדובר ב-25 חתימות. חשבתי שראוי שהכנסת תעלה את העניין, ואם ניתן לאחדים מכם הצעות נוספות הרי כל אחד ואחד היה מבקש לבוא ולהתבטא, ואני מבקש את סליחתכם. תם ולא נשלם הדיון בנושא זה, ואני עובר לסדר-היום.
אני מזמין את יושב-ראש ועדת הכנסת להשיב במשך 20 דקות על כל ההסתייגויות שהושמעו כאן במשך קרוב ל-27 שעות על-ידי חברי הכנסת השונים.