קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום הגזירות הכלכליות הצפויות היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אנחנו עוברים לסעיף שלשמו התכנסנו, אפשר לומר, על-פי בקשת 50 חברי כנסת, הצעות לסדר-היום בנושא: הגזירות הכלכליות הצפויות – מס' 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10 ו-11. רק להסביר מבחינה פרוצדורלית, יש לנו שמונה דוברים כי הוגשו 50 חתימות. 25 חתימות מזכות בארבעה דוברים. שנייה אחת. כל דובר יקבל עשר דקות. לא ניתן לחלק את הזמן הזה – עשר דקות נציגי הסיעות יקבלו. חבר הכנסת ליצמן, רצית לשאול אותי משהו? יעקב ליצמן (יהדות התורה): רציתי לשאול, האם שר האוצר יענה באמצעות פייסבוק? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: סגן שר האוצר יענה, חבר הכנסת לוי. ונמצא גם אתנו - - - יעקב ליצמן (יהדות התורה): - - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נמצא אתנו גם השר - - - יעקב ליצמן (יהדות התורה): אנחנו לא רואים את שר האוצר - - - אין לי פייסבוק. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נמצא אתנו גם השר התורן, כנדרש על-פי התקנות, השר עמיר פרץ. יש שר תורן. יש מי שמשיב, שהוא גם סגן שר האוצר. לכן אין לי שום - - יעקב ליצמן (יהדות התורה): לא, אנחנו צריכים לראות את שר האוצר - - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: - - אין לי שום סיבה לא לאפשר לחברים שדורשים לדבר בנוכחות הגורמים המוסמכים לעשות זאת. ולכן אני מזמין את חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ראשון הדוברים; סיעת העבודה. בבקשה, אדוני. עד עשר דקות לרשותך. הנושא הוא, כפי שאמרתי, הגזירות הכלכליות הצפויות. בבקשה, אדוני. מיקי רוזנטל (העבודה): אדוני היושב-ראש, תודה רבה, חברי חברי הכנסת, לשר האוצר שלנו – טוב, זה כבר ידוע לכולם – הייתה דודה בחדרה, הגברת כהן שמה. ובדומה למה שאירע בפזמון שכתב חיים חפר, גם היא שבקה חיים. בשיר של אריק לביא הדודה היא בחדרה, לפני יומיים נפטרה, ונותרו לה 100 דונם פרדסים, עשר פרות ושישה סוסים, מגרש מול בית-הספר היסודי, ואילו הפיקציה של שר האוצר מתה לפני שבועיים מייד עם היוולדה. היו לה ולמשפחות שלה הכנסות של 20,000 שקל ברוטו, בטח ברוטו, והיא הדמות שביקש שר האוצר לברוא לנו כמי שמייצגת את המעמד הבינוני שעליו יש להגן מפני הגזירות הצפויות של משרדו. יעני, המשפחה הישראלית הממוצעת. הדודה של יאיר מתה בטרם עת מרוב בושה. איך יכול להיות, היא שאלה את עצמה בטרם קפצה אל מותה הווירטואלי, שאני מייצגת את המשפחה הישראלית הממוצעת? איפה הוא חי, האיש הזה? נכון, אמרה לעצמה הגברת כהן מחדרה, גם אני וגם בעלי עובדים קשה, ואחרי תשלום שכר הדירה, והמעונות לילדים, והחשבונות של הארנונה, והחשמל והמים, נותרנו עם מינוס של 3,000 שקל למחיה השוטפת שלנו. צברנו, אמרה לעצמה הדודה מחדרה, המון חובות. אנחנו עדיין משלמים על המכונית הישנה שקנינו ולווינו כסף בגינה, ועל חיסכון אין בכלל מה לדבר, כי האוכל כל הזמן מתייקר, ואין שום קשר בין רמת ההשתכרות שלנו במדינה הזאת ורמת החיים. אז עדיף לסיים את התסריט הדמיוני הזה ולזרוק אותו לפח האשפה של ההיסטוריה, אדוני שר האוצר, ולחזור למציאות. ובחיים האמיתיים יש מיליון ו-800,000 ישראלים ממשיים, אמיתיים, לא וירטואליים, לא קשקושים, שחיים בעוני מחפיר במדינה הזאת. חלק ניכר מהם עני לא מפני שהוא עצלן ולא מפני שהוא פרזיט שמבקש לחיות על חשבון המדינה. חלק ניכר מהעניים הללו הם אנשים שעובדים קשה ולא מצליחים לחיות בכבוד בגלל מדיניות מכוונת, מתוכננת, כזאת שנולדה במשרד ששר האוצר כעת מופקד עליו. נכון, הוא לא היה שם קודם והוא לא אשם בזה, אבל הרוח הזאת והמדיניות הזאת עדיין שורצות שם במשרד האוצר ומכוונות את שר האוצר הנוכחי, לעתים בלי שהוא יודע, לאותם פתרונות עבשים שדרדרו את החברה הישראלית לקוטביות מטורפת. פשוט קוטביות מטורפת. יש שני מעמדות שחיים פה: אלה הנאנקים תחת הנטל מצד אחד ואצולת ממון מצד שני. בין הנאנקים יש כאלה שמצבם יותר טוב, נכון, הם משתכרים שכר הגון, אבל עתידם של כל הנאנקים מעורפל, ורובם עלולים להידרדר לעוני אם תצא לפועל המדיניות שמומלצת כרגע על-ידי הגאונים באוצר: להעלות את המע"מ, להעלות את שכר הלימוד, לפגוע בשכר הצנוע של עובדי המדינה, לקצץ בקצבאות. כל אלה - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: איזה שכר צנוע? מיקי רוזנטל (העבודה): שכר צנוע. רוב עובדי המדינה משתכרים שכר צנוע. אנחנו לא מדברים על הפנסיה של קציני המשטרה הבכירים. אנחנו מדברים על רוב עובדי המדינה. סגן שר האוצר מיקי לוי: לא אלה שהיו בטלוויזיה. מיקי רוזנטל (העבודה): אה, על חשבונך זה היה, אדוני סגן שר האוצר. סגן שר האוצר מיקי לוי: גם לא על חשבונך, בוודאי ובוודאי. מיקי רוזנטל (העבודה): נכון. מחצית מהשכירים בישראל – ואתה יודע את זה טוב מאוד, סגן שר האוצר – מרוויחים שכר עלוב שאי-אפשר לחיות ממנו. הם אפילו לא מגיעים לסף המס. הצעדים האלה שאתם מתכננים עכשיו, הגזירות הרעות האלה, רק ירעו את מצבם של רוב הישראלים. לעומת זאת, באצולת הכסף אתם לא מעזים לגעת. אצולת הממון הזאת כוללת כמה עשרות-אלפי ישראלים שחיים כמו פרות בשן מודרניות, מדושנות עונג, וקולם של הנאנקים בקושי מגיע אליהם. ומה שמקומם אותי במיוחד הוא שרוב-רובה של האצולה הזאת מתעשר שלא בזכות כישרון או יוזמה, אלא על חשבוננו ומהכיס הציבורי, מניצול מחפיר של משאבי המדינה, מהימורים על כספי הפנסיה שלנו, מחקיקה מיטיבה, מנטילת שכר שערורייתי בחברות ציבוריות, מכישלון של הרגולטורים להגן על הכסף הציבורי שנשדד, מתספורות, מקשרים, מכל מה שאתם יודעים. היום הם עובדים אצל מר לפיד ומחר הם עובדים אצל הטייקון שהם מסייעים לו כבר היום כשהם בכובעם הציבורי. ועכשיו אני שומע שיש באצולת הממון מי שמאיים עלינו שהוא יעבור לחו"ל אם אנחנו לא נמשיך להזרים אליו את כל ההטבות המפליגות שהוא קיבל עד היום. עידן עופר מדליף לעיתונות שהוא שוקל לעזוב ללונדון. וואי, וואי, וואי, מה נעשה בלעדיו? אל תעזוב אותנו, בבקשה, עידן, אל תשאיר אותנו לבד. מה אנחנו צריכים ללמוד מהסיפור החצוף הזה של עידן עופר? משפחתו התעשרה אחרי שמצצה את לשדה של המדינה. הם גנבו את "צים" בעודם שותפים בחברה. אם תעיינו בדוחות המדינה תגלו סיפורים מדהימים. הם קיבלו את בז"ן במתנה. הם עשו שקשוקה, הם עשו מטבוחה, הם העלימו תמלוגים מכריית אוצרות טבע ולא שילמו כמעט מסים. ובתמורה לכל הטוב שהרעפנו עליהם, הם מאיימים עכשיו לעזוב. נכון, הייאוש בלונדון יותר נוח, אבל אל תאיים עלינו, מר עופר. לך. בתגובה, אנחנו את כי"ל לא ניתן לך למכור לידיים זרות, ואת החגיגה המופקרת, שלפיה החברות שבבעלותך לא משלמות כמעט מסים, נפסיק. נפסיק בקרוב מאוד. אני לא רוצה לתת ציונים למר עופר, אבל בתור איש עסקים כמעט כל מה שהוא יזם לא צלח. כישלון. את הכסף הוא שאב בעיקר מים-המלח, ואת ים-המלח לא הוא יזם ולא הוא פיתח, הוא קיבל במתנה. אתם, ביש עתיד, הבטחתם שבאתם לשנות. אני מאוד מקווה שלא באתם לרמות. הגעתם לשלטון במידה רבה כי יצאתם נגד מדיניות סקטוריאלית, ועכשיו אתם מנסים לעשות בדיוק אותו הדבר. אז החרדים היו בבת-עינכם ואמרתם שלא בסדר שנותנים למגזר אחד, ועכשיו אתם מכוונים את מאמציכם לשיפור מעמדו של מעמד ביניים דמיוני, והדבר יבוא כמובן על חשבון רוב תושבי מדינת ישראל האחרים, שמסתופפים בתחתית סולם ההכנסות ומעניינים לכם – אני לא רוצה לנקוב במילה מעל הדוכן הזה. לשר האוצר יש את אותן הנחות שגויות כמו לאביו הרוחני נתניהו. ביבי האמין שאם הוא ייטיב עם העשירים, הכסף יחלחל לכלל הציבור, וכמובן טעה והטעה. ולפיד חושב שאם הוא ייטיב עם חלק קטן מהציבור, מעמד ביניים דמיוני כאמור, כולם ירוויחו והמשק ייחלץ ממצוקתו. באמת באמת חבל לבזבז את הזמן על השטויות האלה. אסור לראות את מצוקת הגירעון שאליה נקלע המשק הישראלי במנותק מכל הבעיות של הכלכלה הישראלית. אסור לחזור לאותם פתרונות ישנים ועבשים שמוצעים על-ידי פקידי האוצר תדיר, שנים. הייתה כאן הנהגה כלכלית חלולה וחסרת חזון, ואנחנו קיווינו לרגע שיבוא שר אוצר חדש ויבוא עם פתרונות אחרים, חדשים, מעוררים את הדמיון. מה שקרה זה שאתם באים עם אותו קיבעון מחשבתי ועם אותן גזירות אכזריות, והתקציב צריך לבשר שינוי כיוון ושינוי סדרי עדיפויות. המשימה הלאומית החשובה ביותר בתחום הכלכלי היא לצמצם את האי-שוויון בחברה הישראלית; לא רק להוסיף למעגל העבודה את אלה שנעדרים ממנו, אלא להפוך את העבודה לדרך חיים מכובדת, לא לעבדות מודרנית. חייבים להגיע למצב שהעבודה מפרנסת את בעליה במדינה הזאת בכבוד. מוסכם על כולם, כולל על הנגיד פישר, שצמצום הפערים בחברה הישראלית הוא מנוע הצמיחה היעיל, הברור והטוב ביותר, והוא גם המוסרי ביותר. לנוכח הגירעון האוצר דורש שנידרש לקיצוצים, וראוי לשאול אם קיצוץ עמוק מחויב המציאות או שמא ניתן להגדיל את הכנסות המדינה באמצעות צעדים אחרים, למשל ביטול חוק השקעות הון השערורייתי, ביטול פטורים ממס לחברות גדולות, גבייה של רווחים כלואים, העלאת המס על רווחי הון, הטלת מס על עיזבון. צריך לקחת ממי שצודק לקחת ממנו ולא ממי שקל לקחת ממנו. על-פי ה-OECD במדינת ישראל יש שתי כלכלות: אחת רשמית ואחת שחורה. זו הרשמית – אנחנו יודעים את היקפה, וזו השחורה היקפה 180 מיליארד שקלים. זה נתון של ה-OECD. אין אח ורע בעולם המערבי להיקפים כאלה של כלכלה שחורה. תשימו את היד על הכסף השחור, למה אתה מפחדים? אל תדחפו את היד שוב ושוב לכיס של הנאנקים. הקיצוצים בתקציב יפגעו שוב בשכבות המוחלשות וידחקו עוד ועוד אזרחים לעוני. קל יותר לפגוע בנאנקים, זה נכון, מאשר לקצץ לאלה שיש להם כוח פוליטי רב או לאלה המבוססים, בעצם החברים של מר לפיד. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נא לסיים. מיקי רוזנטל (העבודה): אני כבר מסיים. הבעיות האמיתיות של ישראל הן לא השוויון בנטל אלא האי-שוויון בחלוקת המשאבים הלאומיים. הקיטוב הוא הבעיה האמיתית, והצעדים שמתכנן האוצר רק יגדילו את הבעיה וידרדרו אותנו למקומות רעים יותר ויותר. אני מצפה משר האוצר לעשות מעשה. נגמר עידן הססמאות. די עם הקלישאות. הגענו ל-money time. בידך לכונן פה מדיניות כלכליות חברתית צודקת יותר. אל תפספס את ההזדמנות הזאת. זו הזדמנות חד-פעמית. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת רוזנטל. אני מזמין את חבר הכנסת ניצן הורוביץ, נציג סיעת מרצ. עד עשר דקות לרשות אדוני. אחריו ידבר חבר הכנסת אורי מקלב, ואחריו – חבר הכנסת יצחק כהן. ניצן הורוביץ (מרצ): אדוני היושב-ראש, שר האוצר הרי שאל איפה הכסף, ואני שואל איפה שר האוצר. מדוע כשהכנסת מקיימת דיון מיוחד בנושא הגזירות הצפויות לרדת על ראשינו שר האוצר לא נמצא? אני מאוד מעריך את סגן שר האוצר מיקי לוי, אבל סליחה, אני שואל איפה שר האוצר בדיון כזה. איפה שר האוצר שיעלה פה וישיב על הדברים? נכון, זה לא פייסבוק, מה לעשות, אבל עדיין, כשמקיימים דיון בכנסת, אני מצפה ששר האוצר יבוא ויגיב על הדברים. עכשיו לגופו של עניין. שבועות ספורים אחרי מינוי הממשלה ומינוי שר האוצר מתברר לנו שאין שום בשורה חדשה. אותה חשיבה, אותו שטנץ, אותו טייס אוטומטי שמשרת אינטרסים מסוימים, קיצוץ במשרדי הממשלה, קיצוץ בקצבאות, העלאת מע"מ, מהלכים שהולכים לפגוע בבטן הרכה של הציבור, וזה חודשים אחרי שהממשלה ויתרה על 30 מיליארד שקל של הרווחים הכלואים, לצד מס חברות, שהוא ממילא נמוך, ומשם היה צריך לקחת את הכסף. אותה רטוריקה ישנה: יש גירעון – נעשה קיצוץ, כאילו זאת הדרך היחידה. אותה רטוריקה ישנה שהוציאה פה מאות אלפי אזרחים זועמים לרחובות; אותה רטוריקה ישנה, כשאפילו קרן המטבע כבר החליפה דיסקט והודתה שהקיצוצים באירופה – הם תמיד מביאים את הדוגמאות של יוון וספרד – הם שפגעו בצמיחה. תמונת המצב הכלכלית שאנחנו עומדים בפניה מאוד בעייתית. החסר התקציבי, ירושה מהממשלה "המוצלחת" הקודמת – אני אתקן, כי בפרוטוקול מופיע "מוצלחת" ואז אומרים לי: קוראים בפרוטוקול. למה אמרת "מוצלחת"? זה מוצלחת, במירכאות כפולות – החסר מוערך ב-39 מיליארד שקל, ולפי אותו שטנץ של הדנ"א האוצרי הזה יכסו אותו על-ידי קיצוץ, או ינסו לכסות אותו על-ידי קיצוץ קשה וכואב בשירותים החברתיים, הקפאת תוכניות פיתוח תשתיות, ואת החשבון ישלמו אותן שכבות חלשות ומעמד הביניים, שישלמו יותר מע"מ ויקבלו פחות קצבאות. חברי חברי הכנסת, אנחנו עוד נדבר על זה כאן, במהלך הדיונים הסוערים על התקציב, אבל אני כבר רוצה לומר לכם שזה לא חייב ללכת בדרך הזאת. יכולות להיות חלופות, אבל לצערי החלופות האלה בכלל לא עולות לדיון בממשלה, ולא נעשה שום מאמץ לאמץ שיח אחר, מתכונת דיון אחרת, שכוללת הכרעה בין חלופות שונות תוך התחשבות במחיר הכלכלי והחברתי שלהן. המצב הנוכחי, שבו שרים מאשרים, בתיקונים זעירים – הרי בסך הכול אנחנו מכירים את העסק הזה: הצעת תקציב שהיא כבר סגורה, שגיבש משרד האוצר, בלי שיעמדו על המשמעויות וההשלכות – הוא לא תקין, לא מבחינה כלכלית, לא ציבורית וגם לא מוסרית. אדוני היושב-ראש, כשהממשלה באה לקבוע תקציב היא צריכה לומר לנו מה ההעדפות שלה לשנים הקרובות. האם היא בוחרת חלופה ביטחונית? האם היא הולכת על סדר-יום חברתי כלכלי? האם היא הולכת בדרך אחרת? משה גפני (יהדות התורה): אתה מדבר לקיר, מפני ששר האוצר לא פה. ניצן הורוביץ (מרצ): הוא כותב עכשיו בפייסבוק. הוא עונה לי. משה גפני (יהדות התורה): אז תדבר אתו בפייסבוק. ניצן הורוביץ (מרצ): אני, יש גם לי פייסבוק נחמד, אבל אני - - - משה גפני (יהדות התורה): הצעה ראשונה של האופוזיציה - - - בתקציב - - - שר האוצר לא פה. ניצן הורוביץ (מרצ): אתה רואה. אתה יודע שאני - - - משה גפני (יהדות התורה): כך זה מתחיל. מה, הוא פחדן? ניצן הורוביץ (מרצ): כשאני צריך להגיד לגפני שאני מסכים אתו, כנראה נפל דבר. משה גפני (יהדות התורה): מה, הוא פחדן? ניצן הורוביץ (מרצ): אני מסכים אתך, גפני. הפעם, בעניין הזה, אני מסכים אתך. משה גפני (יהדות התורה): מה? שנינו באופוזיציה - - - צריך להתרגל לזה. סגן שר האוצר מיקי לוי: איזה שילוב מדהים, גפני. משה גפני (יהדות התורה): - - - זה לא בסדר. ניצן הורוביץ (מרצ): מיקי ידידי, בנושא הכלכלי-חברתי האופוזיציה הזאת תציג כאן עמדה נחושה - - משה גפני (יהדות התורה): מה, הוא מפחד? ניצן הורוביץ (מרצ): - - ואנחנו ננהל כאן מולכם קרב. לא מדובר רק באופוזיציה. מדובר פה על החברה הישראלית, ומה שאתם הולכים להפיל עלינו בתקציב הזה – זה אלוהים ישמור. סגן שר האוצר מיקי לוי: אבל איך אתה יודע? אבל איך אתה יודע? ניצן הורוביץ (מרצ): אלוהים ישמור. סגן שר האוצר מיקי לוי: אבל איך אתה יודע? ניצן הורוביץ (מרצ): איך אני יודע? כי עוד לא התחיל דיון – אני כבר שומע על העלאת שכר לימוד באוניברסיטאות. משה גפני (יהדות התורה): - - - ניצן הורוביץ (מרצ): זה אני יודע. מה, זה לא נכון? משה גפני (יהדות התורה): - - - למה אתה מתעלם? למה אתה מתעלם? ניצן הורוביץ (מרצ): תבוא פה ותכחיש. תבוא פה, מיקי, ותכחיש שאתם עומדים להעלות את שכר הלימוד באוניברסיטאות, ואז אני אגיד: טעיתי. תבוא פה ותגיד: לא תהיה העלאת שכר לימוד באוניברסיטאות, כי גם ככה הוא גבוה. אני אגיד: מאה אחוז, אולי פה זו איזו בשורה לבאות. עוד לפני שהביאו את הדברים, כבר מביאים לנו עליית שכר לימוד באוניברסיטאות, שזאת מכה לסטודנטים שגם ככה צריכים לשלם שכר דירה והוצאות אחרות. חברות וחברים, אנחנו צריכים לעמוד בפני סדר עדיפויות אחר, סדר עדיפויות שבו לא מקצצים בחינוך, בבריאות, בדיור, בסביבה, ברווחה ובמשטרה, והולכים על תעדוף חברתי אחר. אני אתן לכם דוגמה. אומרים לי: תהיו קונקרטיים. אדוני היושב-ראש, ודאי שמעת שיש דבר כזה נחמד שנקרא ים-המלח, למשל. זה לא רכוש פרטי; זה שייך לך. הנה, אני אגיד לגפני. הנה, גפני: אלוהים ברא אותו. מאה אחוז. הנה אמרתי, נכון. לא שלך ולא שלי. משה גפני (יהדות התורה): צודק. הוא נתן - - - ניצן הורוביץ (מרצ): למה שמישהו פרטי יכניס לכיסו הון עתק מייבוש ים-המלח ולא יחזיר לפחות חלק, חלק, קצת, לדיור, לדיור בר-השגה, לדיור לזוגות צעירים? מה קרה? זו דוגמה קונקרטית. דוגמה עוד יותר קונקרטית, ובסכומים הרבה יותר גדולים, זה עניין הגז. בדרך הזאת צריך ללכת. התקציב הזה, במקום ללכת באותו שטנץ שאבד עליו כלח של קיצוץ בשירותים החברתיים, צריך ללכת להגדלה של השירותים החברתיים. מי שאומר שהדיבור הזה הוא דיבור דמגוגי – כי אני כבר מכיר שאומרים "כן, אתם רק רוצים להגדיל" – תדע לך, אדוני היושב-ראש, שהדיבור הזה של הקיצוצים הוא הדיבור הדמגוגי, הוא המחשבה הישנה, הוא הכלכלה הישנה והוא הפוליטיקה הישנה. אני מקווה ששר האוצר ומנכ"לית משרד האוצר יתעשתו. אומנם מנכ"לית האוצר, שאני מאחל לך הצלחה, באה עם רקע מעט בעייתי – כסגנית הממונה על אגף התקציבים היא הובילה את הקיצוצים וההפרטות במערכת החינוך, הבריאות והרווחה, והיא שדחפה לתוכנית ויסקונסין. הנה, יש לי פה כותרת מהעיתון "כלכליסט": "הדנ"א הקלאסי של משרד האוצר". ולא בדרך הזאת צריך ללכת. אדוני, מילה אחרונה על התיאוריה של שר האוצר, שהיא בסך הכול הדהוד של התיאוריה של ראש הממשלה על הנושא של חלחול הצמיחה. התיאוריה הזאת אומרת שאם יהיו אנשים מאוד עשירים, שאנחנו רק נעשיר אותם עוד יותר ונכניס לכיס שלהם עוד כסף, הכסף מהאנשים העשירים יחלחל למטה וישקה ויזין את כל החברה הישראלית. בקדנציה הקודמת של הממשלה הכושלת שהייתה כאן הוכח שתיאוריית החלחול לא נכונה. כשל מוחלט. הכסף לא מחלחל למטה. הכסף נשאר באותו אלפיון, באותן עשר משפחות עשירות שחולשות פה על 50% ו-60% מהעושר הלאומי, ושם הכסף נתקע למעלה, והוא לא יורד למטה והוא לא מחלחל והוא לא מגיע לאף אחד. כל התיאוריה הזאת שאנחנו נוריד חסמים מהעשירים ביותר, נוריד מסים מהעשירים ביותר, ניתן להם עוד הכנסות מאוצרות הטבע, וככה, כשהם יצברו עושר הם גם יוציאו אותו אחר כך למטה – זה לא עובד. זה לא עובד בארץ ולא עובד בעולם. מדוע? משום שזה נוגד את האינטרס הבסיסי. אדם שמקבל הון עתק לכיסו לא מתנדב לוותר על חלקו ולהעביר אותו הלאה. אדוני, לסיום: חבל ששר האוצר לא נמצא כאן. אני חושב שזה נ' לשר האוצר על ההתחלה לא לבוא לדיון כזה. קריאה: פייסבוק, פייסבוק. ניצן הורוביץ (מרצ): טוב, נראה מה יגיד. יעקב ליצמן (יהדות התורה): - - - פייסבוק. ניצן הורוביץ (מרצ): בכל מקרה, אני הבנתי ששר האוצר, היו לו מחשבות נוספות, והוא חושב שתקציב דו-שנתי זה דבר גרוע. בעניין הזה אני מסכים אתו. אבל אני חושב שאנחנו – אם הדברים לא ישתנו – עומדים עדיין בפני תקציב דו-שנתי. תקציב דו-שנתי. וראינו את הכשלים שהדבר הזה גרם. הרי תקציב לתקופה כל כך ארוכה לא מסוגל לצפות את השינויים הכלכליים. צריך לתת אפילו לממשלה שהוא חבר בה את הכלים להתמודד. תקציב דו-שנתי הוא שגיאה. אנחנו חושבים שצריך להיות תקציב חד-שנתי רגיל מייד, ואני חושב ששר האוצר צריך לבוא הנה ולהסביר למה הוא הולך בתלם של הפוליטיקה הישנה ולמה הוא לא משנה כפי שהוא הבטיח. ואני מקווה שהסנונית הראשונה תהיה אותו עניין בלתי נסבל של העלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות. גם היום שכר הלימוד גבוה, והוא מטיל מגבלה בלתי נסבלת על סטודנטים. ופה למשל – בניגוד, נאמר, לאברכים, שמקבלים קצבה על הלימוד או איזה סוג של גמלה – סטודנט לא מקבל על זה שום דבר, וצריך לשרת במילואים, צריך לשלם שכר דירה. צריך להקל על הסטודנט. למה להעלות את שכר הלימוד? זאת הבשורה הראשונה של הממשלה – העלאת שכר לימוד באוניברסיטאות? הרי הסטודנטים לא יסכימו לזה, ובצדק. אני מסיים. אני מברך אותך שוב, אדוני, על כניסתך לתפקיד יושב-ראש הכנסת. אני מקווה שתגלה עמידה נחרצת בעניין חוק ההסדרים, שלא ינסו להגניב לנו שוב דברים שהם לא קשורים בכלל לתקציב, כי אני יודע שיש מזימה כזאת. ואנחנו נעמוד כאן באופוזיציה כחזית אחת מול התקציב הרע הזה. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת ניצן הורוביץ. חבר הכנסת אורי מקלב. אני מקווה שגם קיבלת פתק מחבר הכנסת גפני עם כל הדברים שהוא ביקש לומר מן המקום. עכשיו תוכל לומר אותם בצורה מסודרת מעל דוכן הכנסת. אורי מקלב (יהדות התורה): הוא יגיד את דברו לבד. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לא, הוא לא יוכל. אורי מקלב (יהדות התורה): אם תיתן לו את האפשרות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אבל אני קיוויתי שהוא מסר לך את הדברים להשמיע – בין יתר דבריך, ודאי. אורי מקלב (יהדות התורה): אני מקווה שההשערות שלך - - - משה גפני (יהדות התורה): שר האוצר לא פה. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: טוב, חבר הכנסת גפני, אני רואה - - אורי מקלב (יהדות התורה): אני מקווה, אדוני היושב-ראש - - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: - - מילה דבדיחותא לא הולך אתך. משה גפני (יהדות התורה): - - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חבר הכנסת אורי מקלב ברשות הדיבור בשם סיעתכם. עשר דקות, אדוני. בבקשה. משה גפני (יהדות התורה): אורי מקלב פה, שר האוצר לא. אורי מקלב (יהדות התורה): אני בטוח שחבר הכנסת גפני יגיד את מה שהוא רוצה להגיד וחושב להגיד בעוד הזדמנויות. אומנם אתם לא אפשרתם לחלק את הזמן לשניים, אני לא יודע למה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: התקנות לא אפשרו. אורי מקלב (יהדות התורה): אתה כיושב-ראש כן יכולת לעשות את הדברים האלה, ואז ממילא יכול להיות שכן היית זוכה לשמוע את חבר הכנסת גפני. אבל בכל אופן, מכובדי, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, השרים, סגן שר האוצר, וגם מכובדי שר האוצר, שלא נמצא פה, שבחר לא להיות פה – אף שהדיון הזה שונה מדיונים אחרים, גם בעניינים כלכליים, שלא תמיד אולי שר האוצר יכול להיות. אבל בכל אופן, המחולל של הישיבה הזאת היה דבריו שפורסמו, דבריו שנכתבו בפייסבוק, וזה מה שהביא אותנו כחברי אופוזיציה להזדעק ואת רוב מדינת ישראל לדאוג ולהזדעק. ואני גם חושב שגם מן הקואליציה יש מספיק אנשים שמייצגים שכבות רבות וצריכים להיות מודאגים מאוד מהדברים שנשמעו משר האוצר. וזה לא רק הדברים – זה המכלול, איך שהוצגו הדברים, מתי שנכתבו הדברים ואיך שנכתבו הדברים. ויותר מכך, ההתכחשות לזה שהוא לא היה מסוגל גם להגיד: טעיתי; ללכת ולברוח לכל מיני פינות – כן נטו, ברוטו, ובעצם התכוונתי שהציבור הזה לוקח את הנטל מן הציבור החרדי. סיפר לי ידיד לפני הרבה זמן – וזה עכשיו התעורר לי מחדש, אחרי שקראתי את מה שאמר שר האוצר – סיפר לי את חוויותיו מטיול בהודו, במדינת הודו. הוא מצא לנכון לספר לי על העוני הגדול והמזעזע שהוא פגש מהרגע שהוא נחת והתחיל לטייל במדינת הודו – אנשים שרעבים באופן אמיתי, לא אחד שרק נראה מוזנח. אתה רואה את הרעב אצלו, אתה רואה את הבקשה שהוא מתחנן בפניך למשהו, לאיזה מטבע הכי קטנה, כדי שהוא יוכל לקנות משהו, לשתות משהו. ילדים, אנשים קטועי איברים, שעשו לעצמם כדי שאולי יותר ירחמו עליהם. תיאורים מזוויעים. בסופו של דבר הוא אומר לי: תראה מה זה עוני, איזה עוני קיים היום בעולם. ואני שאלתי אותו: ותגיד לי, ואתה טיילת וגם נהנית? איך אפשר ליהנות? איך אפשר לטייל במדינה כזאת שזה מה שאתה רואה? ולא סתם – והמדריך אמר להם: אתם לא נותנים אפילו למישהו, מפני שאם אתה נותן אתה לא תוכל לצאת, אתה לא תגמור. אתה גם צריך להתקשח, לשבור את העמדות שלך, גם אם יש לך רגשות. שאלתי אותו: איך עשית את זה? מה הוא ענה לי, איך הוא עשה את זה? הוא אמר: המדריך אמר לי כלל ראשון, אמר לנו: אתם תסתכלו רק למעלה, אתם לא מסתכלים לאנשים בגובה נמוך, לרבדים הנמוכים. אתם מסתכלים רק למעלה. רואים את הנופים שיש, את המקדשים שיש, מה שיש – אתם לא רואים למטה. זה בדיוק מה שעושה שר האוצר: הוא לא רואה את האנשים שנמצאים למטה. לכן הדוגמאות שלו ככה, וזו הדוגמה שהוא מצא לנכון להביא בדבריו בפני פקידי האוצר. יושבים בדיוני תקציב, כל אחד יודע כמה השפעה וכמה חשיבות יש לדברי שר האוצר, וכפי שאני גם קורא, הוא לא מתערב בדיונים. הוא מצא לנכון להתערב והוא מצא לנכון גם להגיע, להגיד מה מטריד אותו – לא שלא צריך לדאוג, לא שאין בעיות כאלה. זה מראה על התנתקות, על אדם מנותק, שלא נמצא ושלא מרגיש, לא רק שלא יודע. זה שהוא לא יודע – הוא גם לא רוצה להכיר את הדברים האלה. ואם עד עכשיו חששנו שאנשים שנמצאים – שגדלו עם כפית של זהב, או שגדלים היום בתוך סיר של זהב, אולי הם מנותקים ולא יודעים. אבל חשבנו, חששנו, יכול להיות שבכל אופן מביאים, שומעים, אנשים שלא שומעים שום דבר ולא מרגישים את ההרגשה שלנו, את החשש שלנו. זה לא רק שלא מרגישים אלא מתנכרים לאלה. אלה אנשים – מי שנמצא ברובד תחתון, אוכלוסיות קשות יותר – שמאבדים את הלגיטימיות שלהם בכלל. זה שיש – צריך לספר על זה שיש קרוב לשלושת-רבעי מיליון ילדים מתחת לקו העוני. זה צריך לזעזע, לזה צריך להביא את הדוגמאות. כל משפחה שלישית נזקקת ללשכות הרווחה. הפערים החברתיים שיש. מה יעשה אותו הילד של ריקי כהן – בסדר. אבל מה קורה לילד של גברת לוי שלומד אתו באותה כיתה? מה הוא מרגיש, שהוא צריך להתחנן על דברים, שהוא לא רואה נסיעות לחוץ-לארץ, והוא לא רואה – הוא יודע כמה שההורים שלו מתקשים בעבודה? אנשים שעובדים באמת, מתאמצים. יש גם כאלה בתוך המשפחות, כאלה שהיו פעם גם בעשירון העליון, כמה עשרות אלפי משפחות, אנשים שפוטרו ולא מצאו עבודה אחרת, והיום משתכרים משכורות שמביאות אותם בקושי בקושי למחיה. החשש שלנו, הדאגה שלנו היום היא הרבה יותר ממה שהייתה קודם, מפני שאתה מרגיש שיש משהו – שהם חיים באיזה בועה, ושלא מעניין אותם השני. ולא יכול להיות שר אוצר, לא יכול להיות שר אוצר שלא שייך, שהוא סקטוריאלי, עד כדי כך שהוא לא מרגיש, ולא אכפת לו, ולא חושב ולא מתייחס גם לאחרים. אפשר לדאוג לכולם. אפשר להיות סקטוריאלי. טענו – אותו שר אוצר טען בכל תקופת הבחירות על סקטוריאליות אצל שרים: על סקטוריאליות אצל שר השיכון, אצל שר הפנים, אצל שר הבריאות. גם אם נניח שהם היו סקטוריאליים, הם היו סקטוריאליים לחצי מדינה. כשנתנו את הבנייה, לכמה נתנו? סקטוריאליות, אבל לרוב המדינה. היום מי מדבר? זה שכאן בא ואמר: 10% לא יקבעו לרוב. ומי – בעשירון העליון, 10% האלה כן יקבעו לרוב? והגרוע ביותר – אנשים שלא מודים בטעות. מנהיג לא יכול להיות אחד שלא מודה בטעות, ובא ואומר באומץ: אני לא התכוונתי, זאת הייתה טעות בחשיבה שלי. צריך להגיד. לא. מנסים למצוא כל מיני תירוצים, להטיל את זה על אחרים. אדם שרוצה להידמות למשה רבנו. בפרשת השבוע, אדוני יושב-ראש הכנסת, בפרשת השבוע הצטערו כולם שהשכינה לא שרתה על המקדש. שבעה ימים חיכו לדבר הזה: עבדו, הקימו, ושחטו, והקריבו קורבנות, והשכינה לא ירדה. בא אהרן, ומה הוא אומר? אני אשם בזה. בא משה ואומר: לא, אני אשם, מפני שאהרן עצמו לא הקריב, מפני שאני הקרבתי. זו דוגמה למנהיגות, שאומר – לוקח אחריות על עצמו, ולא שמתכחשים לעניין הזה. זה סקטוריאלי? באותה פרשה, פרשת השבוע, שמדברת על עופות, על הבהמות הטהורות ושאינן טהורות, כתוב שהחסידה – חסידה – היא עוף לא טהור. למה קוראים לה חסידה? זאת אומרת, למה קוראים לחסידה "חסידה"? מפני שהיא עושה חסד עם חברותיה. חסידה עושה חסד עם חברותיה, והיא עוף לא טהור. למה? אומר רש"י במקום: מפני שעושה רק עם חברותיה, היא לא עושה עם אחרים. לכן, עד כדי כך. היא עושה חסד, חסדים, אבל היא עושה רק עם חברותיה. זה שדואגים רק לאנשים שלהם, ולא חושבים ולא מרגישים. חסרים עוד משפחות, עוד סקטורים למדינה שצריך לדאוג להם? איפה כל הקשישים? מי שקרוב לקשישים שחיים עם השלמת הכנסה; אנשים שעבדו כל החיים שלהם, עם פנסיות קטנות או בלי פנסיות קטנות; שהיו עקרות-בית, ופרנסו ועזרו בכלכלת הבית, והקימו בתים, ילדים, נכדים, שהם צריכים להתקשות לקנות מתנה לנכד; יש להם קושי, איך אפשר בהשלמת הכנסה גם לקנות מתנות לנכד? איפה כל ההורים לילדים נכים? עשרות אלפים. אנשים שהיו גם – גם, שהיו, הרוויחו טוב. אנשים שהיו בעלי השכלה במשרות חשובות, הפסיקו לעבוד כשמגדלים ילד נכה בבית. הם כולם היו פה, קדנציות – ארבע שנים הם היו פה, בכנסת. איפה כל הדאגה? הם מקבלים 2,000 שקל לחודש. אנשים שהפסיקו לעבוד מפני שיש להם ילד נכה. משפחות – נכים עצמם, לא צריך לדאוג להם? כל המשפחות האלה, כל המשפחות שמקבלות הבטחת הכנסה, השלמת הכנסה. אנשים שמקבלים השלמה לשכר המינימום. עשרות אלפי פקידות שמקבלות, גם במגזר הציבורי, בעיקר במגזר הציבורי, השלמת הכנסה לשכר שלהן – הם לא מרוויחים את זה. איפה הדאגה למשפחות האלה? ועל מה הולכים? למה הם דואגים? דואגים על מה שיהיה בעתיד, על מה שהם הולכים, על מה לקצץ להם – בקצבאות הילדים, בתחבורה הציבורית, בהעלאות של מסים, בפגיעה בקרנות ההשתלמות. אנשים שחסכו. איפה הולכים לפגוע לאנשים? אין גבול למה שאפשר לעשות. אדוני היושב-ראש, יש הרבה מה לדבר והדאגה היא מאוד גדולה. וזה מה שעורר, וזה מה שבעצם העצים והציף את החשיבה של שר האוצר. ואנחנו, באמת, בעניין הזה, התפקיד שלנו – מה שאנחנו נוכל לעשות – אנחנו נוציא את זה החוצה. לא נשאיר את זה. לא, זה לא יישאר רק בפייסבוק. הפייסבוק יכול להעלות אנשים, הוא גם יכול להוריד אנשים. ויש לי עוד משהו אחד, אדוני היושב-ראש, לפני שאני מסיים: חלק מההתנכרות הזאת – אני כשקראתי, גם כן, ששר האוצר ויתר על הרכב שלו, באותה דקה חשבתי שיש כאן, אולי, באמת – תסתכלו: הרכב הממשלתי היה מגיע לו; חשבתי שיש כאן, אולי, באמת איזו התנהגות, כפי שאנחנו לפעמים שומעים, מפעם לפעם, ששרים רוצים לשמש דוגמה להתנהגות בצניעות. מה התברר? למה הוא באמת, בסוף ויתר? לא שהוא ויתר; הוא לא ויתר על ההנאות שלו. הוא לא מוכן לוותר על משהו בתוך סיר הזהב, בתוך כלוב הזהב שנמצא, על הרכב שלו. זה לא מספיק לו. הוא צריך להמשיך להתנהג. הוא רואה רק מה שסביבו. הוא רק רואה 4x4, הוא לא רואה 6x6. מה שהוא רואה זה רק 4x4. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: - - - אורי מקלב (יהדות התורה): ומילה, משפט אחרון, אדוני היושב-ראש: חלק מההתנכרות הזאת זה שאדם, היום, כשר האוצר, יכול להמשיך להגיד את דבריו. כאן, בכנסת, הוא לא מציע, הוא לא מגיע – אבל הוא יכול להגיד את דבריו בשבת, במקום, בדבר, במדינה יהודית, כשר האוצר. שר האוצר, שצריך להיות של כולם. גם בזה אין התחשבות? גם בזה יש ציניות כזאת גדולה, לעשות את זה בדווקא, לעשות את זה בשבת. ואני גם מתפלא על השותפים – הברית, ברית השבת, שהקדוש-ברוך-הוא עשה עם ישראל – הברית של הבית היהודי, לא שמעתי מחאה אחת, מחאה אחת על הדברים האלה - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה. אורי מקלב (יהדות התורה): - - שהדברים האלה יוצאים בשבת, גם כשר האוצר של כולם. דבר אחד שמעתי מהבית היהודי: אנחנו נתמוך, ב"עליהום", בהתקפות על שר האוצר. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת אורי מקלב. חבר הכנסת יצחק כהן - סיעת ש"ס - עד עשר דקות. בבקשה, אדוני. משה גפני (יהדות התורה): יישר כוח. יעקב ליצמן (יהדות התורה): - - - כסגן שר האוצר? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בבקשה? יעקב ליצמן (יהדות התורה): הוא מדבר כסגן שר האוצר? היו"ר יולי יואל אדלשטיין: אולי הוא יבחר לתת כמה עצות לשר האוצר החדש. זה אני לא יודע. אני לא מתערב בתוכן דבריו. אז - - - קריאה: - - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בבקשה, אדוני. יצחק כהן (ש"ס): אדוני היושב-ראש, תודה, חברי חברי הכנסת, אני, קודם כול, רוצה לברך אותך, אדוני היושב-ראש, על תפקידך החדש. לברך את ידידי מיקי לוי על תפקידו כסגן שר האוצר – תפקיד קשה מאוד. אני מקווה, בעזרת השם, שתהיה לך סייעתא דשמיא כמו שהייתה לקודמים. סגן שר האוצר מיקי לוי: אמן. יצחק כהן (ש"ס): אבל יש לי בעיה, הרב גפני, שר אוצר חדש, כן, שהודה באחד הראיונות שראיין את ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא אמר לו: אין לי מושג קלוש בכלכלה. זה, אתה יודע, "גוגל" לא שוכח, לא סולח. אין לי מושג קלוש בכלכלה, לא מבין בכלכלה. אוקיי, בסדר. אתה לא מבין, תלמד. התמנית לשר האוצר, תלמד. מה מלמדים, שרת הבריאות, רופא מתמחה שמגיע לטפל בחולה? כלל ראשון, קודם כול, אל תקלקל. אל תחמיר את המצב. כלל, יסוד מוסד. אתה בא לטפל בחולה, אין לך מושג איך מטפלים בו? דבר ראשון: אל תקלקל, אל תחמיר. ופה, האמת שהוא בכלל לא הגזים, ישר קפץ למשה רבנו. הוא לא התחיל, אתה יודע, דרך יפתח, דרך, אני יודע, ירבעם – ישר משה רבנו. יש בדרך עוד כמה מנהיגים. ישר משה רבנו. ושרת הבריאות, היום, כבר נתנה לו את שאול המלך. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - גבוהה. יצחק כהן (ש"ס): ישר. קריאה: - - - יצחק כהן (ש"ס): תעבור דרך כמה תחנות בדרך. והגברת, שרת הבריאות, אמרה: לא, לא משה רבנו, כבר עברה לשאול המלך. אתה יודע מה – בואי, אני אספר לך משהו: משה רבנו, אדוני, היושב-ראש לשעבר, הנשיא לעתיד - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): קודם כול, שמעתי אותה מדברת על האתונות. יצחק כהן (ש"ס): על האתונות. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - המרכז היה אתונות ולא שאול המלך. יצחק כהן (ש"ס): לא, לא, לא, לא, את שאול המלך, שאול המלך. היא אמרה: מאחורי הפייסבוק, מאחורי – אני יודע מה – מסך הטלוויזיה מצוי שאול המלך. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - יצחק כהן (ש"ס): תמשיכו, תמשיכו להשתעשע באשליות. על כל פנים, אם כבר משה רבנו, אדוני חבר הכנסת רובי ריבלין, ידידי היקר, משה רבנו ירד מהר-סיני עם לוחות שהוא קיבל, מעשה אצבע אלוקים. למעשה, הקדוש-ברוך-הוא כתב את הלוחות האלה, הם כתובים משני עבריהם. זה נכס מאוד יקר. הוא יורד והוא רואה את העגל ואת המחולות. מה הוא עושה? עד שהוא לא ראה את המחולות הוא עוד החזיק מעמד. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): וישכימו בבוקר - - - יצחק כהן (ש"ס): זה היה השלב הבא. דבר ראשון, כשהוא רואה את המחולות, הוא כבר לא יכול. הוא כבר משליך את הלוחות מהידיים ושובר אותם. לכאורה, למה? למה? יכול היה לתת את הלוחות ליהושע בן נון, שהיה שומר לו; היה יורד, עושה את הסדר שהוא עשה. הלוא הוא עשה סדר. הרב ליצמן, סך הכול, היה 3% מכל – חצי אחוז. יעקב ליצמן (יהדות התורה): - - - יצחק כהן (ש"ס): כן. אבל למה לשבור את הלוחות? תעשה את הסדר שעשית, תנקה את אותם מושחתים שעשו את העגל ותחזור ליהושע, תחזיר את הלוחות. כשהוא ראה את המחולות, כשהוא ראה את העם במחולות סביב העגל, אמר: מה שחסר עכשיו, מה שחסר עכשיו, שאול, שיחטפו מידיו את הלוחות, מעשה אלוקים, ויתחילו לרקוד אתם סביב העגל. זה כבר מצב בלתי נסבל. זה מה שאנחנו רואים עכשיו: רואים מין חיבורים מוזרים, מין דברים הזויים לגמרי, במחולות סביב העגל. אתמול שמענו עוד בשורה, וכמובן דרך הפייסבוק, מה, יש מכשירים חדשים: שהוא הולך לבטל את התקציב הדו-שנתי. אז, א. זה לא נכון, כי אתם הולכים להגיש תקציב דו-שנתי. קודם כול - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: שנה וחצי, כבוד סגן השר לשעבר. יצחק כהן (ש"ס): השנים 2013–2014, זה תקציב דו-שנתי. סגן שר האוצר מיקי לוי: אבל 1 חלקי 12, היית במקום - - - יצחק כהן (ש"ס): תקציב 2013–2014 יהיה תקציב דו-שנתי, של 2013 ו-2014. אז, קודם כול, אתם מדברים על שנת 2015. סגן שר האוצר מיקי לוי: אם - - - חודש. קריאה: - - - יצחק כהן (ש"ס): אתם כאלה אופטימיים? אתם תגיעו ל-2015? קריאה: ל-18'. קריאה: - - - כבר עברה. סגן שר האוצר מיקי לוי: 18' - - - יצחק כהן (ש"ס): יש כזו אופטימיות אצלכם? אתם תגיעו ל-2015? קריאה: - - - יצחק כהן (ש"ס): אני חושב – תראה, קודם כול, אתם אוחזים באוצר המדינה, והצלחה שלכם זו הצלחה של הכלכלה הישראלית, וזה נוגע לכל משק-בית בישראל וזה פחד-פחדים, תדע לך. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - יצחק כהן (ש"ס): שלום, השר ליברמן. זה פחד-פחדים. אני זוכר את ד"ר יובל שטייניץ כשקיבל את ההחלטה – אחת ההחלטות הקרדינליות שלו – בשעות לפנות בוקר הוא השקיף מחלונו, ראה את האורות, מתחילים להשכים בבתי ישראל, ואז הוא אמר לי, ברגע של גילוי לב: אני דואג, אני מאוד דואג. ההחלטה הזו, לאותם בתים, עכשיו, שקמים, משכימים לשחר חדש, איך היא תשפיע עליהם? אתם לא חוששים? אין לכם חשש? עכשיו, למה לקלקל? נחזור חזרה למתמחה. למה לקלקל? התקציב הדו-שנתי נתן אופק. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - יצחק כהן (ש"ס): נכון. נתן אופק תכנוני, אופן ביצועי, תוכניות. תשאל את כל מנכ"לי הממשלה - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אבל הביא לגירעון עצום. יצחק כהן (ש"ס): דקה, אני אדבר על הגירעון. אני אדבר על הגירעון. - - - נתן לכל מנכ"לי הממשלה את האפשרות להוציא את תוכניות העבודה שלהם מן הכוח אל הפועל. עכשיו, לגבי הגירעון, דרך אגב, תקציב 2008 היה תקציב חד-שנתי, והגירעון ב-2009 חצה את קו 5.4% תוצר. אחוז יותר גדול מהגירעון שאתם מנפנפים בו עכשיו. ואגב, עכשיו אתם חווים איך גירעון גדל – שלום, פרופסור ברוורמן, תסביר להם. קארין אלהרר (יש עתיד): אבל זה נורא קל - - - אתה היית חלק - - - יצחק כהן (ש"ס): אני משבח את החלק שהייתי בו. אני מדבר אליכם, קודם כול, מה שאמרתי לשרת הבריאות. קארין אלהרר (יש עתיד): בסדר, אבל היית חלק מהעניין הזה. יצחק כהן (ש"ס): קודם כול, אל תקלקלו. אל תקלקלו. מה החלק הזה? החלק הזה הוא מצוין, תכף אני אפרט אותו. הלוואי שתהיה לכם אותה הצלחה שהייתה לכלכלה הישראלית בארבע השנים האחרונות. קארין אלהרר (יש עתיד): ההצלחה הייתה כל כך גדולה שהגירעון גדל. יצחק כהן (ש"ס): מה גירעון, כמה גירעון? תגידי לי, גברתי חברת הכנסת. מה גירעון? כמה גירעון, באחוזי תוצר? קארין אלהרר (יש עתיד): - - - יצחק כהן (ש"ס): לא, לא, באחוזי תוצר. קארין אלהרר (יש עתיד): אה, המספרים לא משנים. מה שמשנה - - - יצחק כהן (ש"ס): מה היה הגירעון ב-2009, את זוכרת, את יודעת? תלמדו. פרופסור ברוורמן, אני בטוח שאתה תהיה מוכן לתת להם שיעורים בכלכלה. סגן שר האוצר מיקי לוי: דווקא היום הוא - - - יצחק כהן (ש"ס): שמעתי אותו, ותקשיבו למה שהוא אומר. תקשיבו. תקשיבו למה שהוא אומר. עכשיו, לגבי ארבע השנים האחרונות. מיקי, כשכל העולם כולו, הורידו את דירוג האשראי שלו, למדינת ישראל העלו את דירוג האשראי. היחידה בעולם המערבי. האבטלה, שבכל העולם, גם באירופה וגם בארצות-הברית, טיפסה לדו-ספרתי, בישראל היא ירדה למספרים היסטוריים, 6.9%, כאשר הכלכלה הישראלית מייצרת 360,000 מקומות עבודה חדשים. סגן שר האוצר מיקי לוי: מה - - - יצחק כהן (ש"ס): ההשקעות, ההשקעות בנכסים ריאליים ובכלכלה ריאלית – בעשרות אחוזים. יחס חוב–תוצר, אפרופו גירעון, גברתי, תלמדו: יחס חוב–תוצר ירד למספרים, וזה גם נתון היסטורי: 73.2% יחס חוב–תוצר. תאמין לי, בהרבה מדינות באירופה וגם בארצות-הברית הגדולה היו קונים את זה ממך בשתי ידיים. הצמיחה בארבע שנות הכלכלה של הממשלה הקודמת הגיעה ל-14.8%. הלוואי שתגיעו לחצי מזה, הלוואי. מדד האי-שוויון: עדיין יש הרבה עבודה לעשות, אבל הוא ירד, בסימן ירידה. אז יש עוד הרבה עבודה לעשות, אבל קודם כול, אנא מכם, לא לקלקל. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): חבר הכנסת כהן, אתה לא יודע שלסיעת ש"ס יש ביקורת גדולה על הממשלה שאתה זכית לכהן בה כשר במשרד האוצר - - - יצחק כהן (ש"ס): אחרי שהסברתי להם, הם ירדו מזה. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - יצחק כהן (ש"ס): הם ירדו מזה. לא, לא שמעתי מזה. הם יודעים את הנתונים. הנה, הרב משה גפני, אני בטוח שגם אתה תהיה מוכן בכל רגע, בכל עת, לתת ממשנתך כיצד לשמור על הכלכלה הישראלית בסביבת משבר גלובלי הולך ומתמשך, וישראל, באורח נס, בסייעתא דשמיא - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אבל הוא שותף למשבר הפיסקלי. יצחק כהן (ש"ס): - - ובהנהגה נכונה, הצליחה לעשות מה שמדינות ואיחודים ומעצמות לא הצליחו. קודם כול, מיקי, עצה טובה מפה, מעל הדוכן, אתה יודע שאני אוהב אותך: קודם כול, לא לקלקל. לפני שאתם מגבשים משהו, אל תצאו בהצעות בומבסטיות: מבטלים את התקציב הדו-שנתי – אני כבר לא עוקב אחריכם. משה רבנו, שאול המלך, קשה לעקוב אחריכם. קצת בעיה. על כל פנים, אדוני היושב-ראש, הגירעון, היחס חוב–תוצר, הצמיחה, ההשקעות, האבטלה, יותר מקומות עבודה, הלוואי, הלוואי, אני מתפלל שתגיעו לאותה תוצאה. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת יצחק כהן, וגם בוודאי על הדיוק בזמנים, העמידה בזמנים. אני מזמין את חבר הכנסת אחמד טיבי. בבקשה, אדוני - רע"ם-תע"ל - עד עשר דקות לרשותך. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, אנחנו ערב בניית תקציב, תקציב המדינה. א. טוב ששר האוצר ביטל את התקציב הדו-שנתי. אני חושב שזו החלטה חיובית. סגן שר האוצר מיקי לוי: כל הכבוד. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): כאשר יש צורך למתוח ביקורת, מותחים; כאשר אפשר לומר מילה טובה, חייבים לומר אותה. אבל התקציב הזה עומד בפני קיצוצים רבים, קשים. לרוב, מי שנפגע מהקיצוצים האלה זה השכבות החלשות. הפריפריה והפריפריה של הפריפריה, השוליים של הפריפריה. סגן השר לשעבר איציק כהן, אתה מפריע לי. יצחק כהן (ש"ס): - - - אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): לכן, אנחנו מתעוררים כל בוקר עם ספין תקשורתי או בעצם סמן: הולכים על מגזר הסטודנטים; הולכים על מגזר – לא יודע מה, עוד מעט – עובדי הרכבת, החקלאים, אימהות עובדות וכדומה. השאלה מה נכון מכל זה. דבר אחד חייב להיות ברור: אפילו בספינים, אי-אפשר להתחיל בציבור הסטודנטים. תהיה התנגדות קשה, רחבת היקף, לכל העלאה בשכר לימוד. היום, מה שמוצע, כביכול, העלאה של 20% בשכר לימוד, דבר נורא. זה דבר נורא שבעתיים לגבי סטודנטים שמקורות המימון שלהם, מלגות בעיקר, מצומצמים מאוד מאוד מאוד. הסטודנטים הערבים למשל. לכן תמוה, אפילו מבחינה תקשורתית, שמישהו הדליף, ואני לא יודע מי הדליף, שהולכים על הסטודנטים. עכשיו, האם התחליף של אי-קיצוץ לסטודנטים זה קיצוץ בתקציב להשכלה גבוהה? זה לא חייב להיות כך. יש מקומות עם הרבה שומן וכסף מבוזבז ולא מוצדק, במיוחד בימים אלה, במיוחד ב-2013, שאפשר לצמצם ולקצץ משם; תקציב הביטחון למשל, התנחלויות. אני שומע וקורא, וגם אני חלק מהמרחב, שבכלל כמעט שאין איומים ביטחוניים. לכן לא רק שלא צריך להגדיל את התקציב, צריך לצמצם ולקצץ בתקציב, אדוני היושב-ראש. קראתי, כמו רבים, על הגברת ריקי כהן, אדוני השר, ואני ער לכך שהכוונה הייתה 20,000 שקל ברוטו. והדבר הזה היה בפייסבוק. אגב, בניגוד לאלה שתוקפים את השר לפיד על שימוש בפייסבוק – אתם טועים. אני חושב שזה כלי חשוב, א. לתקשר עם הציבור; ב. לומר דברים לא מצונזרים, מה חושב אדם. הוא כותב את כל מה שהוא חושב בלי בקשה ל-sound bite של 50 שניות. אפשר להתרחב, להגיד את כל המשנה. ולכן, רבותי, למי שאין פייסבוק, כדאי שירוץ, יהיה לו פייסבוק; למי שאין טוויטר, כדאי שיהיה לו טוויטר. אנחנו ב-2013. אי-אפשר לתקוף מישהו משום שהוא משתמש בפייסבוק. אני אומר את זה מניסיון. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): לי יש, אבל אני לא יודע להשתמש בו. מה אני אעשה? אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אתה הנהגת, אדוני יושב-ראש הכנסת השמונה-עשרה, קורסים לחיזוק חברי כנסת וללמד אותם איך להשתמש גם ב-YouTube וגם בפייסבוק וגם בטוויטר. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): לא הייתי בקורסים. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): הנה, היושב-ראש החדש פה ואפשר לחזור על זה. אלה כלים, והפסיקו להיות גאדג'ט. זה לא גאדג'ט, זה כלי של קשר עם הציבור. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: לפי מספר הפעמים שהמילה פייסבוק הוזכרה היום במליאה, אדוני קודמי בתפקיד, אני הולך לבדוק אם מר צוקרברג לא תרם פה משהו במערכת הבחירות, כי כל הסיעות, בלי יוצא מן הכלל – חמש פעמים בכל נאום מופיעה המילה פייסבוק. זאת כבר פרסומת סמויה, אני לא יודע מה לעשות עם זה. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אדוני היושב-ראש - - - אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אדוני, כבר היה לך בעבר קשר עם צוקרברג ולכן אתה האחרון שצריך למחות. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: עדיף לשתוק, אתה אומר. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): נחזור לגברת ריקי כהן. אומנם 20,000 שקל ברוטו, היא ובעלה, עובד ההיי-טק. שניים. הם יוצאים, כמה, מיקי? יוצאים פעמיים בשנה לחוץ-לארץ? סגן שר האוצר מיקי לוי: לא, אולי פעם בשנתיים. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אולי פעם בשנתיים. אז אני רוצה, אפרופו ריקי כהן, אני רוצה לדבר על הגברת פאטמה עבדאללה. הגברת פאטמה עבדאללה - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): פאטמה, שהיא מטייבה - - סגן שר האוצר מיקי לוי: גם במשפחה - - - אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): - - היא מורה בוגרת כבר שמונה שנים והיא לא נקלטה במערכת. היא מובטלת. היא למדה, סיימה סמינר למורים, ומשרד החינוך לא קלט אותה. יש אלפים כמוה, מורים ומורות. בעלה גם מורה. המשכורת שלו, ברוטו, מקסימום בסביבות 9,000, 10,000 שקל ברוטו. הם לא חולמים לנסוע פעמיים בשנה לחוץ-לארץ, אדוני היושב-ראש. מקסימום לטאבה או לירדן; לרוב, בשבתות, לטול-כרם או לג'נין. לרוב. והשאלה, אם צריך לדאוג יותר לגברת ריקי כהן או לגברת פאטמה עבדאללה, או במקביל אפשר לדאוג גם לזאת וגם לזאת, גם לאלה וגם לאלה – עם סדר עדיפויות, עם סדר עדיפויות. למה אני מזכיר את הגברת פאטמה עבדאללה? כי בעלה משלם מסים, מכבד חוק, אבל קשה לפרנס משפחה של שישה אנשים: הוא, אשתו וארבעה ילדים, עם משכורת של מפרנס יחיד, אף שאשתו למדה, והיא מובטלת. רק 28% מהנשים הערביות שותפות בשוק העבודה. 70% מובטלות. רק 8% מהסקטור הציבורי הם מועסקים ערבים. אגב, האחוז הזה של 28% – האחוז המקביל אצל נשים יהודיות חילוניות הוא 80% מועסקות, מול 28% של נשים ערביות – פער אדיר שאומר הכול. ולכן נשאלת השאלה למה שיעור האבטלה, למשל, בקרב גברים ערבים הוא כפול משיעור האבטלה בקרב גברים יהודים בארץ. תעסוקת ערבים היא לא רק דרישה של שוויון זכויות, וזאת דרישה לגיטימית, must, מחויבת המציאות; אלא בעיקר, אפילו ברמה התועלתנית של מי שאחראי למשק, זו הכנסה נטו. כוח העבודה של הערבים, החסר למשק הישראלי, גורם להפסד של מיליארדי שקלים. יש סטריאוטיפים, מחשבות, חששות להעסיק ערבים. זה טמטום וטיפשות. למה? אם יש 8%, או שזה גזענות – זה אחד – ואפליה, או שזה חששות וסטריאוטיפים להעסיק ערבים. אבל – מדובר באותם ערבים - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אתה יודע שהייתי במערכת שהתחננו שערבים יבואו לעבוד. התחננו. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): זו מערכת שונה - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: ואני רוצה - - - אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): לא במערכת הזאת, לא במערכת הזאת עסקינן. סגן שר האוצר מיקי לוי: תעשה סדר בכפרים הערביים. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): לא במערכת הזאת עסקינן. אדוני, אדוני היושב-ראש – אני רוצה – יש משרדים שאני תובע, יש משרדים שאני לא תובע שיהיו שם ערבים. אבל חברות ממשלתיות, חברת החשמל, משרד החינוך, הרמות הבכירות במשק, אדוני היושב-ראש: בשלוש הדרגות הבכירות בסקטור הציבורי כמעט אין ערבים. אז אם אין שם ערבים יש מעגל קסמים – לא נקלטים, אז לא נקלטים. יש משרדי ממשלה נקיים מערבים, אין ערבים. אז אני קורא לקלוט יותר ערבים, ובעיקר נשים ערביות, אדוני היושב-ראש. עכשיו אומרים – מה התשובה היהודית הישראלית הטיפוסית הקלאסית, הרגרסיבית? יכול להיות שבגלל שיקולי מסורת הנשים אצלכם – לא רוצים, אתם לא נותנים להן. יש דרישה עזה לשילוב נשים ערביות. הנשים רוצות לצאת לעבוד. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: נא לסיים, אדוני. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): אין מקומות – אני אסיים – אין מקומות תעסוקה בפריפריה של הפריפריה, ביישובים הערביים, וזו הדרישה העיקרית, שיהיו מקומות תעסוקה, מפעלים בתוך היישובים. נניח שאין; לפחות שתהיה תחבורה ציבורית לשם, למקומות עבודה, אין, לחלופי חלופין. ולכן, אדוני היושב-ראש, טוב לדאוג לגברת ריקי כהן, חשוב לדאוג לפני כן לגברת פאטמה עבדאללה. תודה רבה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה לחבר הכנסת טיבי. חברות וחברי הכנסת, לפני שאני אזמין את חבר הכנסת מוחמד ברכה, חובה נעימה לי בשמכם לברך את האורח הנכבד שנמצא אתנו כאן ביציע, שר החוץ של קנדה, מר ג'ון בירד. (מחיאות כפיים) מיקי רוזנטל (העבודה): הוא בא - - - היו"ר יולי יואל אדלשטיין: קנדה הינה אחת מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל - - - אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): עם נציג הליכוד ביתנו - - - מיקי רוזנטל (העבודה): - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אני אסביר לך, כל אורח – מותר לי למחוא לו כפיים; לא מוכרחים, אבל מותר. לנו אנחנו לא מוחאים כפיים כי אנחנו לוקחים את זה ברצינות יותר מדי, אבל לאורח אפשר למחוא כפיים. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: קנדה הינה אחת מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל בזירה הבין-לאומית, ושר החוץ בירד הינו ממבטאיה המובהקים של ידידות אמיצה זו. כמי שהיה שנים רבות יושב-ראש אגודת הידידות ישראל–קנדה בכנסת, ובתפקידי הקודם כשר, אני יכול להעיד מביקורי במדינה זו בשנים האחרונות, ומהיכרות אישית, על הקשרים המצוינים בין שתי המדינות, בין שני בתי-המחוקקים ובין שני העמים. שיתופי הפעולה בינינו חובקים תחומים רבים ומגוונים, אך ברצוני לציין בעיקר את ההבנה ואת שיתוף הפעולה שלהם אנו זוכים מצד קנדה בתחום המדיני, בארגונים הבין-לאומיים ובפיתוח משותף במדינות שלישיות. מנהיגי קנדה, ושר החוץ בירד ביניהם, מגלים עקביות ונחישות מעוררות כבוד בעמידתם לצדה של ישראל במאבקיה הצודקים נגד תופעות מדאיגות כמו האנטישמיות, ניסיונות דה-לגיטימציה והחרמות כלפי ישראל, הכחשת השואה, איומי ארגוני טרור וכמובן הגרעין האיראני. על כל אלה אנו מבקשים כי תעביר לממשלתך ולעמך את תודתנו והוקרתנו העמוקות. אדוני השר, אנו מקבלים את פניך בירושלים בירת ישראל בזרועות פתוחות ובחפץ לב. בשם הכנסת, אני מבקש לברך אותך בברכת שלום וברוך הבאWelcome to the Knesset, the heart of Israeli democracy. מותר למחוא כפיים, מי שרוצה. (מחיאות כפיים) היו"ר יולי יואל אדלשטיין: תודה, חברי הכנסת, אנחנו עוברים לדובר הבא, חבר הכנסת מוחמד ברכה. הצעות לסדר-היום הגזירות הכלכליות הצפויות היו"ר יולי יואל אדלשטיין: בבקשה, עד עשר דקות לרשות אדוני. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כל הסימנים מובילים למסקנה אחת – שהתקציב הבא אינו מבשר טובות, במיוחד לשכבות שמשתוקקות לבשורה כלשהי. להפך, יש דאגה עמוקה בקרב חלקים רחבים בציבור מהתוצאות הרות האסון של התקציב החדש: משפחות מרובות ילדים מודאגות, משפחות עניות מודאגות, סטודנטים מודאגים, הפריפריה מודאגת, האנשים שחיים בעשירונים התחתונים, בעיקר ערבים וחרדים, מודאגים מאוד. הדיבורים על קיצוץ בקצבאות ילדים בעצם מעמיקים את הממדים של העוני עוד יותר ועוד יותר. כל הסימנים מובילים למקום חשוך. לבוא ולייחס את זה ליאיר לפיד, אני חושב שיש בזה לא מעט רשעות. זו התוצאה של מדיניות ממשלת נתניהו וגם הממשלות שקדמו לה, שגם לא תשתנה בעידן לפיד, והיא תלך ותעמיק את שעבוד הכלכלה בישראל להון הגדול, בעיקר הזר אבל גם המקומי, ותמשיך לצייר תמונה מעוותת, שקיצוצים זה טובת הכלכלה, רווחה ותקציבים לרווחה זה פופוליזם. זה דבר שאני חושב שהוא לא קשור רק בעולם הטרמינולוגי, אלא זה קשור יותר בעולם האידיאולוגי של שירות ההון ושל מדיניות של "קפיטליזם חזירי", איך שזה נקרא פעם אחת. ראש הממשלה, כבר ביוני בשנה שעברה, אדוני היושב-ראש, אמר שאין עוני במדינת ישראל. הוא באותו יום ביוני נפגש עם מנכ"ל ה-OECD – בעצם השתתף אתו במסיבת עיתונאים, ושם הוא הכריז שאין עוני במדינת ישראל. כנראה נתניהו אינו רואה את העניים ולכן הוא לא רואה את העוני, ובמיוחד כשהעניים הם בעיקר ערבים וחרדים, אז כמובן זה עוד יותר מעוור ומטשטש את הראייה שלו לחלוטין. האוכלוסייה הערבית היא 18% מהתושבים אבל היא 50% מהעניים. גם באבטלה – הערבים מהווים 14% מכוח העבודה אבל הם 47% מהמובטלים. שיעור העוני בקרב הערבים הוא 57%, ובקרב הילדים הערבים הוא 66%. לעומת זאת, בקרב הציבור היהודי העוני הוא 16.5%, ואם מורידים את החרדים, שהם הגורם המשמעותי ל-16%, יוצא שהעוני, חוץ מהחרדים, הוא 11%. העוני בקרב הציבור הערבי הוא לא רק רוחבית גדול יותר ועם אחוזים גבוהים יותר אלא הוא עמוק יותר. כשמדברים על תשלומי העברה – תשלומי ההעברה מעלים 50% מהעניים היהודים מעל לקו העוני; לעומת זאת רק 11% מהעניים הערבים עולים מעל לקו העוני. משמע שהעוני אצל הערבים הוא לא רק רחב יותר אלא גם עמוק יותר. זה לא נושא של סטטיסטיקה, רבותי, כל מספר שאמרתי יש מאחוריו בני-אדם, יש מצוקות, יש נדודי שינה, יש אומללות של ילדים, יש אומללות של משפחות, יש אומללות של הורים. והמדינה צריכה לבחור, הממשלה צריכה לבחור: או שהיא ממשלת האזרחים, או שהיא הממשלה של השכבה הדקיקה ביותר של בעלי הון ושל מונופולים, של אנשים שמבשרים לנו על גז בעשרות מיליארדים אבל באותו זמן לא נותנים שום בשורה בתחום החברתי. יתירה מזו, המאגר הזה, המאגר האסטרטגי הזה, הוא נחלתם של בעלי ההון, והדיבידנדים אינם מתייחסים לכלל הציבור, אף שאנחנו כביכול חיים באותה מדינה והאוצרות האלה הם אוצרות של המדינה, של כלל האזרחים. ולכן אני חושב שאנחנו עומדים בפני תקופה די קשה ודי קריטית בכל מה שקשור לתקציב החדש ולמדניות הכלכלית החדשה. יאיר לפיד כשר האוצר יכול לבחור אג'נדה משלו; הרי הוא אמר באותו יום שהוא קיבל את משרד האוצר, שאם הוא ייפול, גם ראש הממשלה ייפול אתו. אבל יש לו אפשרות אחרת: אם ראש הממשלה רוצה להפיל את השכבות החלשות ולדפוק אותן עוד יותר, הוא יכול להגיד שידו לא במעש, והוא לא שייך לראייה הזו ולתפיסה הזו. הוא יכול להילחם על אג'נדה אחרת, על סדר-יום אחר, על סדרי עדיפויות כלכליים אחרים. אבל הוא בא כדי לדבר על אנשים עם משכורת של 20,000 שקל, הוא בא לדבר על שכבות הביניים, ובעצם מי שיש לו 20,000 מצבו ישתפר אם יקבל 22,000 ו-23,000, אבל תארו לעצמכם: מי שמקבל 3,000, אם הוא יקבל את אותם 2,000, איזה שינוי משמעותי יהיה בחייו. אבל יאיר לפיד, הוא לובש את הרעלה כביכול של שכבות הביניים אבל בעצם הוא בא לשרת את אותה המדיניות של ראש הממשלה, של ההון הגדול, שיטפטף קצת על שכבות הביניים אבל בעצם יגרוס את השכבות החלשות ויגרום להן לאבד כל אפשרות של תקווה. אדוני היושב-ראש, לפני כמה ימים פורסמה החלוקה של כלל היישובים במדינת ישראל לפי אשכולות, לעשרת האשכולות המפורסמים. הממצאים הם כתב-אישום לא רק כלכלי-חברתי נגד הממשלה, אלא הם כתם של גזענות בכל מובן המילה, כשאנחנו רואים ש-95% מהיישובים הערביים נמצאים בשלושת האשכולות הנמוכים ביותר. רק שני כפרים קטנים, שמספר תושביהם הוא פחות מ-3,000, נמצאים באמצע האשכול החמישי. על-פי הנתונים הקודמים היה כפר אחד שנמצא באשכול 6 – כפר מעיליא – הוא ירד, בשעה רעה, לאשכול 5. בעצם כל השנים האלה של – אגב, לא אמרתי שהנתונים מתייחסים לשנות התקציב 2007–2008 שהיו שנים של צמיחה: ב-2008 הייתה הצמיחה 4.1%, ב-2007 הייתה 5% ומשהו. ואף שיש צמיחה, שאמורות ליהנות ממנה כל שכבות האוכלוסייה, יש שכבות שלא רק שלא השתפר מצבן אלא הורע מצבן. בעצם, אדוני היושב-ראש, יש פה מדיניות מכוונת; זה לא תקלה, זה לא תקלה. יש שני מדרגים במדיניות של הממשלה: המדרג הראשון הוא שירות מוחלט להון הגדול ולחברות הגדולות; המדרג השני, שהדיכוי והניצול המעמדיים יכוונו כלפי קבוצת המיעוט הלאומית, כלפי הציבור הערבי. זאת אומרת, יש פה שילוב של חזירות קפיטליסטית ושל חזירות גזענית גם יחד. קברניטי הממשלה, גם הקודמת וגם זו, יכולים לחשוב ויכולים להשלות את עצמם שעיקר הניצול המעמדי כלפי תושבים מכוון כלפי הערבים, ואז הם חושבים שזה מוצר שהוא קביל, מוצר שיכול להיקלט בשוק הפוליטי, הגזעני, הממוצע של מדינת ישראל. אני אומר לכם, זה חומר נפץ. ועל כן אני חושב, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת וקנין, יש מקום ויש צורך שהאופוזיציה, שתנועת המחאה במדינת ישראל, שכל האנשים ששואפים ונלחמים ורוצים צדק חברתי לא יחכו עד שהממשלה תנחית עליהם את המכות, אלא יצאו כבר עכשיו ללמד את הממשלה איך עושים צדק ואיך מתנערים מגזענות ומניצול. תודה רבה, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, ולאחריו – אחרון הדוברים, חבר הכנסת בר-לב. עשר דקות לרשותך. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כבוד היושב-ראש, תודה, רבותי חברי הכנסת, כבוד היושב-ראש, כמעט בטוח שמשרד האוצר והממשלה הולכים לקצץ בתקציב, וכבר סומנו יעדים מסוימים לקיצוץ בתקציב; רובם ככולם פוגעים בשכבות החלשות. סומנו גם יעדים להגברת ההכנסות; גם הם נעשים באופן שפוגע במוחלשים בחברה או באנשים שקל לממשלה להוציא מהם כסף, יחסית, שזה הסטודנטים. צמצום ההוצאות הממשלתיות הוא מגמה שנמשכת עשרות שנים. בשני העשורים האחרונים ירדה ההוצאה הציבורית יחסית לתוצר בכ-10%, חלק גדול מזה – בצמצום ההוצאה הציבורית ליעדים חברתיים. זה יכול להסביר כיצד קורה שיש צמיחה אבל יותר עוני. זה נשמע כמו חידה: איך יכול להיות שהצמיחה לנפש בישראל בעשורים האחרונים היא 1.8%, ובאותו זמן יש יותר עוני? מה שקורה הוא שהממשלה מצמצמת את הוצאותיה, נסוגה אחורה ונסוגה מהאחריות החברתית שלה בנושא של ילדים, של זקנים, של חינוך, של בריאות, ובכל התחומים החברתיים הידועים. הממשלה באה היום ודורשת, או מציעה, לקצץ בתקציב, ומציעה שורה של גזירות על הציבור. מר בנימין נתניהו – הוא לא המציא את הגלגל, הוא פשוט הולך בדרכו של רייגן והולך בדרכה של מרגרט תאצ'ר שנפטרה. השר עמיר פרץ, מרגרט תאצ'ר נפטרה אתמול, אבל הדרך הכלכלית הפוליטית שלה והמשנה החברתית והמוסרית שלה עדיין חיות ונושמות, ובעיקר סביב שולחן הממשלה הזאת. ומהבחינה הזאת יאיר לפיד לא שונה מביבי נתניהו, בהיותו תאצ'ריסט ובעד צמצום ההוצאה הממשלתית, בעד צמצום מדינת הרווחה. מה היו עושים – מה עשתה תאצ'ר ומה עשה רייגן? הם פשוט הורידו מסים, יצרו גירעון, ואחר כך באו ודרשו קיצוץ בתקציב. אמרו שאי-אפשר לצמצם את ההוצאה הציבורית ככה – איך אומרים – כשהתקציב מאוזן. אז מייצרים משבר, או מנצלים משבר, כדי לעשות שינויים מבניים שיביאו - - - אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו): היה משבר. היה משבר. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): בסדר. אבל אפשר לטפל במשבר באלף דרכים. אתה יודע שחלק גדול מהגזירות שהיו ב-2003 בתוכנית ההבראה הממשלתית – עבר המשבר ועדיין אנחנו חיים אתן. ואתה יודע היטב שהייתה צמיחה. לאן הולך הכסף? איפה הכסף של הצמיחה? למה האזרחים לא נהנים ממנו? למה האזרחים מקבלים פחות, פחות כסף? ויש לנו היום שר אוצר ששואל כל הזמן איפה הכסף. אז שיבדוק בהתנחלויות איפה הכסף. יותר מ-100 מיליארד דולר הושקעו בהתנחלויות. שיראה כמה המשק מפסיד מכך שנשים ערביות לא עובדות ברמה המספקת, או ברמה השוויונית. 30 מיליארד שקל כל שנה. אז אפשר להביא כסף מכאן. הממשלה צמצמה את המסים על העשירונים העליונים. מסי חברות ומסים שונים ומשונים בוטלו או צומצמו. שם שוכב הכסף הגדול, לא אצל הסטודנט שהממשלה רוצה להטיל עליו יותר כסף, או לקצץ בקצבת ילדים. יכול להיות שמשרד האוצר, או שר האוצר, אומר ש-100 שקל לילד זה לא הרבה כסף. אבל למשפחה בת ארבעה ילדים, כבוד היושב-ראש, שההכנסה של שני ההורים, שעובדים, היא 8,500 שקל – או 8,600 שקל אם לוקחים את שכר המינימום – המשפחה הזאת, לפי הסטנדרטים בישראל – 8,500; שש נפשות – 8,500 שקל זה קו העוני. כל תזוזה קטנה מורידה אותם מתחת לקו העוני. וזה לא עניין סמנטי, זה עניין של פגיעה בדברים שהמשפחה הזאת צריכה לחיות אתם. אם מקצצים, קצבת הילדים נותנת קצת נשימה למשפחה. ובא משרד האוצר ומציע לחנוק את המשפחה הזאת. למה הוא רוצה לחנוק את המשפחה הזאת? כי קל יותר לפגוע בעניים. עובדה, כל הקיצוצים פגעו בעניים. ומי העניים בישראל? בעיקר הציבור הערבי. ולא פלא ששיעור הצמיחה של העוני אצל האזרחים הערבים הוא הרבה יותר גדול מהצמיחה של העוני בארץ. כל הזמן יש יותר עניים – ואנחנו רוצים לעבוד. החסם העיקרי הגורם לכך ששיעור ההשתתפות של הציבור הערבי בשוק העבודה בישראל עומד על 40% הוא שאין עבודה. זה החסם העיקרי. מאיר שטרית (התנועה): אין עבודה? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אין עבודה. מאיר שטרית (התנועה): יש 300,000 עובדים זרים. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): תביא - - - מאיר שטרית (התנועה): לא, אני שואל. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): תן לעובד הזר שכר שוויוני, אז המעסיק הישראלי - - - אותו. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת מאיר שטרית, היא הנותנת, מה שאתה אמרת. 300,000 עובדים זרים – הם תפסו את מקומות העבודה. מאיר שטרית (התנועה): אתה צודק, אדוני היושב-ראש, אין לי ויכוח אתך, אני רק מציין את זה כעובדה. אין לי ויכוח אתך. לצערי - - - שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: זה מעבר לזה – זה פיתוח של אזורי תעשייה, זה לא - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): בסדר, תנו מקומות עבודה. היו"ר יצחק וקנין: אני רוצה להגיד לך: זה לא נכון, זה לא רק פיתוח. אני נתתי את הדוגמה הזאת כמה פעמים. שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: לא אמרתי "רק". היו"ר יצחק וקנין: אני מתערב בכוונה בדיון הזה. אני, בדרך כלל בימים שאני נמצא בכנסת, בימי כנסת, אני מתאכסן בבית-מלון "רמדה". פעם כל העובדים שם היו ממגזר המיעוטים; היום כולם אריתריאים, כולם בלי יוצא מן הכלל. כל בית-המלון, כל החדרניות. אין חדרניות כבר, הכול זה עובדים אריתראים, שגרים פה בירושלים, ותפסו את מקומות העבודה שלהם. ויש צדק גדול בדבר הזה. שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן: אני לא בטוח שמקומות העבודה - - - היו"ר יצחק וקנין: אני אומר לך. זו דוגמה. הרי אני כבר 18 בבית הזה, ואני 18 שנה ישן בבית-המלון. בארבע השנים, שלוש השנים האחרונות, כל העובדים – עובדי הניקיון, תחזוקה, חדרניות – אין חדרניות, זה חדרנים כולם – כולם אריתראים. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כבוד היושב-ראש, אני רוצה לדבר על עניין התקציב, כי בציבור השיח הכלכלי-חברתי השולט הוא שיח קפיטליסטי, דורסני, שמשתיק כל קול אחר. ביבי נתניהו – אני עומד על כך – ויאיר לפיד לא המציאו את העניין של הקיצוצים. הססמה הרפובליקנית החבויה הייתה, בשנות ה-80: starve the beast. כלומר, תצמצם את המסים, תיצור גירעון בתקציב, ואחר כך תקצץ בתקציב – וככה מצמצמים את ההוצאה הממשלתית. כל הימין הכלכלי עושה ככה, מה, זה אלף-בית בכלכלה. ובאים עכשיו ועושים לנו דמגוגיה, ומציעים גם שהגירעון יהיה – שהבעיה עד 2020. כלומר, צריך שינויים מבניים. זה כל העניין: מנצלים את המשבר, אפילו אם יש משבר; מגדילים אותו, מנפחים אותו. ומי אמר שהחוב הוא תוצאה של ההוצאות? הוא תוצאה של הגירעון, ובגירעון אפשר לטפל – על-ידי הגדלת הכנסות גם, מהעשירים; על-ידי ייבוש ההתנחלויות. אפשר אחרת. היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): הדת של המשק החופשי היא לא קדושה; היא מטונפת, כי היא פוגעת בפת לחמם של אזרחים, של זקנים, של חולים. ועל זה צריכים להילחם. אסור לתת לממשלה הזאת להעביר את זממה, לעשות גזירות, כי בגזירות האלה נחיה הרבה זמן. היא תייצר יותר אומללות ולא תאפשר לאנשים, לעניים, לצאת מהמעגלים של העוני, המעגלים של הדלות, המעגלים של השוליים. וזו חובתנו כאן בכנסת: להגן על האנשים החלשים ולתת להם קול, ולא להגן על העשירים, כמו נתניהו וטומי – יאיר לפיד, הבן. תודה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. יעלה חבר הכנסת עמר בר-לב, אחרון הדוברים, ואחריו ישיב סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. לרשותך עשר דקות. עמר בר-לב (העבודה): אדוני היושב-ראש, סגן שר האוצר – לצערי שר האוצר איננו כאן – חברי הכנסת, לפני 15 שנים פנה אלי חברי בתנועת "דור שלום", טל זילברשטיין, והציע לי להקים ארגון שיסייע לנוער בפריפריה ויחבר אותו למרכז ההוויה הישראלית. בשנים הבאות, שהיו השנים הראשונות של "אחרי", הכרתי בני-נוער נפלאים שרוצים, אך לא יכולים לה, לתקרת הזכוכית שסוגרת עליהם. גיליתי מצוקות עזות, חוסר צדק; נוכחתי בצרכים שהממשלה לא עונה עליהם, והכרתי מקרוב אלפי בני-נוער ששום מטוס ואפילו לא סוללת תותחים שלמה לא יסייעו להם. השנים האלה הובילו אותי להרהר במה יותר חשוב, הנער או הטנק? ואיך יגיע הנער לטנק אם אין מי שיכוון אותו לשם? הרי ססמת חיל השריון היא "האדם שבטנק ינצח", ומיהו אותו אדם? החוסן הלאומי שלנו אינו רק הטנק. חוסן לאומי הוא בחברה חזקה, חברה בריאה, בתרבות, בחינוך, בערבות הדדית. ולכן אני פונה אליך, שר האוצר, ואל ראש הממשלה: אל תזנחו את הביטחון הלאומי האמיתי של מדינת ישראל, אל תזנחו את אותם בני-נוער שמחר אנחנו רוצים בטנק ומחרתיים באוניברסיטה; אותם נערים ונערות שבעוד עשור ראוי שיהוו את עמוד השדרה של החברה הישראלית: הרופאים, המהנדסים והמורים של ילדינו. נכון, צריך להקטין את הגירעון, צריך לשנות סדרי עדיפויות ולקצץ קיצוץ כואב, אבל עלינו לקצץ במקומות שלא יפגעו בחברה הישראלית ובחוסננו הלאומי פגיעה אנושה. אסור לך, שר האוצר, לבחור בדרך הקלה. עליך להתחיל בקיצוץ מראש הפירמידה ולא מתחתיתה שמשרתת את צורכי הציבור הרחב. ולכן צריך להתחיל בקיצוץ בתקציב הביטחון, בפירוק הריכוזיות במשק הישראלי, מהמעטים ששולטים על אוצרות הטבע שלנו, וכן, גם מהעשירון העליון של המשק הישראלי, שאתה, שר האוצר, ואני משתייכים אליו. יאיר, אתה שואל איפה הכסף? תשאל היכן הביטחון. וכדי להמחיש איפה נמצא הביטחון האמיתי שלנו, אבקש להקריא כעת את מכתבה של סימה נמיר, חברת מועצת העיר אילת, אותה אילת שחרב הקיצוצים עלולה להשפיע עליה, אולי יותר מאשר על כל עיר אחרת. לכבוד שר האוצר, חבר הכנסת יאיר לפיד, שמי סימה נמיר. לאילת הגעתי לפני קצת יותר מ-30 שנה, ומאז אני כאן. כאן בזמן התואר שעשיתי באוניברסיטת חיפה, כאן בזמן התואר בתל-אביב, כאן בגאות ובשפל. ברצוני לספר לך, שר האוצר, כיצד נראית אילת מאחורי האורות הנוצצים של בתי-המלון, שאותם ראית בוודאי כשנחתת פה לאחרונה, בדרך לחופשה שנתית. אילת שבה חיים 60,000 איש, החצר האחורית והגדולה שבה אנו מתקשים יותר ויותר לחיות. לצד ההנאות האין-סופיות שאילת מציעה, כל מי שמכיר, ורבים מנציגי הציבור מודעים ויודעים, אנו מתמודדים עם בעיות ברמה של מגפה האוכלת כל חלקה טובה, ועכשיו מכת בכורות – העלאת הרעיון לבטל את חוק אזור סחר חופשי, הידוע בפטור ממע"מ, באזור אילת. אולי לצערה של מדינת ישראל אנחנו עדיין חלק ממנה, כי נדמה לעתים שהיא הייתה מעדיפה שלא נהיה. ברצוני לספר לך, שר האוצר, על ישיבה שנערכה לפני מספר שנים בוועדת החינוך בעירייה, שבה נתקלנו בבעיה קשה. בעיר אילת היו לנו חמישה ילדים עיוורים שנרשמו ללימודים, אך משרד החינוך לא הסכים לפתוח כיתת עיוורים כי התקן לכיתת עיוורים הוא לפחות שבעה ילדים עיוורים. בישיבה הצעתי בציניות לאנשי משרד החינוך שנעוור עוד שני ילדים כדי שנוכל לתת להם מענה. בסופו של דבר העירייה מימנה את ההפרש עבור הכיתה. אילת רחוקה, ורחוקה זה טוב לכל מיני אוכלוסיות. ביניהן – 22% מהנשים אצלנו הן אימהות חד-הוריות. העיר עם אחוז הנשים החד-הוריות הגבוה בארץ. רבות מהן ברחו הרחק בשל אלימות, בעיות אלכוהול של הבעל, וחלק סתם רצו התחלה חדשה הרחק מהצרות. לאותן נשים אין היום פתרון עבור ילדיהן, אין תקציב לצהרונים, וכיושבת-ראש סניף נעמת העירוני אני קורסת תחת הנטל בניסיון לסייע להן. בחצר שלנו, שהיא קצת רחוקה מתל-אביב ואפילו מאשדוד, יש בעיות משפחתיות. יש הרבה סמים שמגיעים מסיני במשלוח ישיר אלינו. יש עובדים זרים שמוצאים מקלט ומפלט. יש נוער במצוקה. למעשה, גם אחוז הנערים במצוקה באילת הוא הגבוה בארץ. בעיות יש הרבה, אבל עובדים סוציאליים שמוכנים להגיע לכאן אין. וכך, מערך הרווחה העירוני נמצא על סף קריסה מתמדת. ואם כבר מדברים על חצר אחורית, האם שמת לב בביקורך האחרון כאן, שר האוצר, לשוטפי הכלים במלון, לעובדי הניקיון, לעובדי המטבח? מקצועות אלו נכבשו בידי אלפי עובדים זרים המוצאים מקלט בעיר. כמו במדינה מתוקנת עלינו, תושבי אילת, לנהוג בהם בחסד וברחמים ולספק להם חינוך ומרפא. אבל בשביל לספק חינוך ומרפא צריך כסף, צריך מורים וצריך רופאים. ואלינו, איך נאמר, לא הרבה רופאים רוצים לבוא. נשארנו בעיקר עם הסטאז'רים שנשלחים לכאן ומספר מצומצם של רופאים ותיקים ומסורים. יחד צריכים אלו לתת מענה ל-60,000 תושבים, ביניהם אלפי עובדים זרים שידם אינה משגת ואלפי ורבבות תיירים השוהים בעיר, וכך נמצא בית-החולים בתפוסה מהגבוהות בארץ, בייחוד בעונת הקיץ. אם זה לא מספיק, כשיש לנו טיפולים רציניים יותר, עלינו לנסוע במקרה הטוב כשלוש שעות לבאר-שבע, במקרה הפחות טוב לבתי-החולים במרכז הארץ. הקיצוצים האחרונים בתקציבי הבריאות והעלייה במחירי הדלק והטיסות הביאו למצב שקשישים וילדים נאלצים להגיע לבדם לטיפולים מכיוון שקופות-החולים לא מממנות החזר כספי על הנסיעה לבני-משפחה שאינם יכולים להרשות לעצמם את הנסיעה. ואם כבר נגענו באותם קשישים, רבים מהם עוזבים את אילת או אפילו נאלצים לגור אצל ילדיהם. הסיבה היא לעתים לא כלכלית ולא בריאותית, כי אם היעדר בית-אבות שיכול לקבלם בשנות שיבתם. אין מקום בחצר. אין ביקוש. אין סיבה לבית-אבות. ואם זה לא מספיק, מצב התעשייה והתעסוקה בעיר מוגבל בשנים האחרונות. מוגבל כי עלויות השינוע עלו יחד עם מחירי הדלק ואתם נטשו גם בעלי המפעלים. מוגבל כי הנמל כאן הופרט וכבר לא מספק תעסוקה הוגנת כבעבר. אפילו "כבלי ציון" המיתולוגי פשט את הרגל. אנו האילתים איננו מסכנים ואיננו נזקקים. אנחנו אוהבים את העיר ורוצים להמשיך לגור בה. רוצים לעבוד ונהנים לארח את האורחים מרחבי הארץ והעולם. אך חשוב להבין שכיום העיר אילת שורדת אך ורק בזכות התיירות. התיירות שמתחרה בטיסות לטורקיה וליוון; התיירות שמכניסה מיליארדים לקופת המדינה. התיירות שהיא כוח הקנייה האמיתי בעיר, שבלעדיו אף בעל עסק לא היה מתקרב לכאן. וכעת, לאחר שקיצצתם לנו ברפואה ובחינוך, ברווחה ובתחבורה, הגיע גם תורה של התיירות. הפטור מהמע"מ באילת הוא כבשת הרש שלנו. הצ'ופר הקטן חוץ מהשקט שמאפשר לנו לקיים עיר מסחר משגשגת; התוספת הקטנה שמאפשרת לנו לאזן את מחירי השינוע של תוצרת המגיעה ממרכז הארץ, שמאפשרת לאורות הלילה להאיר פנים למבקרים שמגיעים בטיסה לכמה ימים של נופש, שקונים, שמחיים ומנשימים את העיר הזאת. לאחרונה, בעקבות האיומים מסיני, הוצבה סוללת "כיפת ברזל" כאן באילת. אני פונה אליך, שר האוצר: לא "כיפת ברזל" תציל אותנו, לא 1,000 חיילים וגייסות שיוצבו כאן. הבריאות, הרווחה והחינוך, המסחר והתעשייה, הם הביטחון האמיתי שלנו שאילת תשרוד. הם הערובה להגעתם של תושבים נוספים שיחזקו את העיר, הם האינטרס של מדינת ישראל שאילת תשגשג, תכניס כסף ותעמוד כחומה בצורה בגבול הדרומי. אני פונה אליך ומבקשת, אל תגזול את כבשת הרש, אל תייבש את הפריפריה, ואל תשכח את החצר האחורית שלנו. אל תפגע בביטחון ישראל. בברכה, עורכת-דין סימה נמיר, יושבת-ראש סניף נעמת באילת, ולשעבר סגנית וממלאת-מקום ראש העיר, מחזיקת תיק הרווחה וממלאת-מקום ראש העיר בתחום החינוך. היו"ר יצחק וקנין: נא לסיים. עמר בר-לב (העבודה): שר האוצר, סימה, שהיא מעמד הביניים האמיתי הישראלי, תיארה כאן במדויק את המציאות של מאות אלפי ישראלים שחיים בפריפריה, שחלקם הגדול נמצאים בחציון הכלכלי התחתון של החברה הישראלית. אתה תשפוט אותם לחסד או לשבט. בידך האחריות לביטחון האמיתי של מדינת ישראל, הביטחון הסוציאלי, הביטחון החינוכי, הביטחון הערכי של כולנו; הביטחון שמשותף למעמד הביניים, לערבים, לחרדים, לחילונים ולבני-הנוער, שנושאים אילך עיניים בתקווה ותלויים בהחלטותיך. אנחנו לא ניתן לך לאכזב אותם. אתה לא רוצה לאכזב אותם, אפשר גם אחרת. יאיר, משה רבנו, שגדל עם כל העושר בעולם אצל בת פרעה, היה כבד לשון. גם פייסבוק לא היה לו. אולי זו הסיבה שהוא נאלץ לכתת רגליו בקרב בני עמו, להקשיב, לחוות ולשמוע את הקשיים של עם העבדים. אני מקווה שבזמן הקצר שנשאר לבניית התקציב תדע יותר להקשיב לעם, כמו משה, ופחות לגמגם בפייסבוק. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עמר בר-לב. יעלה סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. שלי יחימוביץ (העבודה): אדוני היושב-ראש, לא רק ששר האוצר לא בא לדיון הזה ושלח את סגנו, ניחא, מסתבר שבינתיים הוא הגיב לדיון הזה בפייסבוק. כלומר, היה לו זמן לשבת מול הפייסבוק, ובמקום לבוא לכנסת ישראל ולענות כאן על שאלות שהוצגו בצורה מכובדת - - - היו"ר יצחק וקנין: כנראה זו הצורה של הדו-שיח החדש, זה הכול דרך הפייסבוק. שלי יחימוביץ (העבודה): אני לא מקבלת את זה, ואני מבקשת גם מהכנסת ומיושב-ראש הכנסת לתבוע משר האוצר לבוא ולהשיב על שאלות. לא ייתכן שבינתיים, בעוד אנחנו יושבים כאן, הוא יושב מול הפייסבוק ומתכתב ישירות. היו"ר יצחק וקנין: תודה. שלי יחימוביץ (העבודה): אגב, אמצעי מצוין. גם לי יש עמוד בפייסבוק, אני משתמשת בו. זה לא תחליף לכנסת, לא תחליף לכנסת. היו"ר יצחק וקנין: ההערה שלך מאוד - - - קריאה: היא שכנעה - - - היו"ר יצחק וקנין: כן, תודה. אדוני סגן האוצר ישיב, הרשות שלך. סגן שר האוצר מיקי לוי: הוא הקשיב - - - מרב מיכאלי (העבודה): - - - אמר ששר האוצר לא יכול לבוא משום שהוא עובד. אז מסתבר שהוא עובד, בינתיים, להגיב בפייסבוק לציבור במקום לבוא הנה. אכן עבודה חשובה, אין מה להגיד. סגן שר האוצר מיקי לוי: תודה. אדוני היושב-ראש, חברי כנסת נכבדים, אני מבין את העוצמה של הדברים כפי שהם באו לכדי ביטוי במליאה עצמה, ואני אשתדל להשיב. אדוני היושב-ראש, אני מרשה לעצמי להרים גבה על העיתוי המוזר של הדיון הכלכלי שכינסה האופוזיציה כדי לדון בצעדים כלכליים שעדיין לא הוחלט עליהם. מיקי רוזנטל (העבודה): הוחלט. סגן שר האוצר מיקי לוי: שום צעד כלכלי, עדיין לא הוחלט עליו. מיקי רוזנטל (העבודה): הרוב מוחלט כבר. סגן שר האוצר מיקי לוי: אני מבטיח לכם, חבר הכנסת רוזנטל, גם לך אני מבטיח, ולחברי הכנסת האחרים, כאשר נגיש את התקציב לאישור הכנסת נעמוד מעל דוכן זה באומץ ונסביר בצורה ישרה ופתוחה את המניעים להחלטות שנקבל. יעקב מרגי (ש"ס): זו לא פריבילגיה, זו חובתכם. יעקב ליצמן (יהדות התורה): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: כיום, כיום - - - היו"ר יצחק וקנין: רבותי, רבותי, אם אתם מתכוונים להפריע לו אחרי כל מילה - - - יעקב ליצמן (יהדות התורה): אדוני סגן שר האוצר, האם - - - היו"ר יצחק וקנין: רבותי, אני לא אאפשר להפריע לסגן שר האוצר. סגן שר האוצר מיקי לוי: כיום – חבר הכנסת ליצמן, הסכת ושמע. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת ליצמן, אתם, האחד אחרי השני בהערות. רבותי, תנו לו לסיים משפט אחד. אפילו - - - קריאה: - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: יש לי זמן, אדוני היושב-ראש - - - היו"ר יצחק וקנין: אם אדוני רוצה לנהל אתו דו-שיח, אין לי בעיה. אבל אני לא מתכוון לתת לזה להפוך - - - יעקב ליצמן (יהדות התורה): - - - קריאות ביניים. היו"ר יצחק וקנין: קריאת ביניים קצרה, כן. אבל לא - - - יעקב ליצמן (יהדות התורה): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: חבר הכנסת ליצמן, הסכת ושמע. כמו שאמרתי, כאשר נגבש את הצעדים הכלכליים ואת התוכנית הכלכלית, נעמוד מעל דוכן זה באומץ, נפרט ונגיש לבית הזה את כל התוכנית כפי שהתקבלה והיא תאושר. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: כיום אנחנו נמצאים בשלב גיבוש התקציב, ועומדת בפנינו - - - היו"ר יצחק וקנין: אדוני סגן השר. סגן שר האוצר מיקי לוי: כן, אדוני. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אדוני סגן השר, מה שהכנסת מבקשת זה להעיר את תשומת לבו של שר האוצר שלנו, מעשה המתוכנן כרגע, כאשר יבוא לידי ביטוי בהגשת התקציב, להעיר לו כמה הערות. זה תפקידה של הכנסת. סגן שר האוצר מיקי לוי: זה בסדר גמור, אדוני. אני מקבל את זה. אני מודה לך על ההארה. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - לנזוף בכנסת. סגן שר האוצר מיקי לוי: אני מודה לך על ההארה - עם אל"ף. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אני תומך בשר האוצר, אבל ודאי שהכנסת צריכה - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אני אחזור על המשפט האחרון, ברשותכם. כיום אנחנו נמצאים בשלב של גיבוש התקציב, ועומדת בפנינו שורה של צעדים ורעיונות שאנו בוחנים. יחד עם זאת, חשוב לי להדגיש שאנחנו מכבדים את הבית הזה ואת האופוזיציה, וכמובן זו זכותה. אדוני היושב-ראש לשעבר, אני מדגיש את זה שכמובן זוהי זכותה המלאה לכנס את המליאה היום ככינוס. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): חשוב לממשלה. סגן שר האוצר מיקי לוי: בוודאי. אני, אין לי ויכוח אתך. חבל שחבר הכנסת הורוביץ יצא, וגם חברת הכנסת שלי יחימוביץ. בכל מקרה, שר האוצר ביקש ממני שאייצג אותו בדיון הזה כי הוא נמצא בעיצומם של דיונים ארוכים, עמוקים, לבניית תקציב שישקף את סדרי העדיפויות שהציבור בחר בהם. ולעצם העניין, לכל אלה שצעקו מעל דוכן זה, וגם מהבית למטה, אני רוצה להתייחס לטענות שהועלו כלפינו כאילו יש בכוונתנו לפגוע בשכר הלימוד של הסטודנטים. חברים, מדובר בספין נמוך ותו-לא. אני מודיע את זה חד-משמעית מעל בימה זו, ואני רוצה להבהיר: אני - - - איציק שמולי (העבודה): מיקי, מיקי, זה לא נכון - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אני, אני, אני דיברתי עם האדם שישב – שנייה אחת, הסכת ושמע. איציק שמולי (העבודה): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אתה לא יודע כל דבר, הסכת ושמע. איציק שמולי (העבודה): - - - פוליגרף - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: שמעתי, שמעתי. שמעתי אותך, שמעתי אותך. הסכת ושמע. גם דיברתי עם הרפרנט ששוחח אתמול, בפגישה שמתקיימת באופן רצוף, מדי כמה שבועות, ובפירוש נאמר שלא תוכננו שום צעדים. הוא לא יכול להתחייב על כן צעדים או לא צעדים. לך תתעדכן ותוודא. תבוא לכאן ומעל דוכן זה תתנצל. איציק שמולי (העבודה): - - - אתה צריך להתעדכן. סגן שר האוצר מיקי לוי: אני חוזר לדברי. אני רוצה להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: לא הוחלט על שום קיצוץ לסטודנטים ואין שום אולטימטום בנושא. רשום לעצמך את זה. מבחינתנו, הסטודנטים הם מעמד הביניים של מחר ומהווים את השדרה המרכזית שעליה יישען המשק בשנים הבאות. הם-הם - - - משה גפני (יהדות התורה): אנחנו כבר לא מאמינים לכם, אנחנו לא מאמינים. סגן שר האוצר מיקי לוי: חבר הכנסת גפני, תרשה לי להעיר את תשומת לבך. הפער התקציבי – אתה היית שותף לו. משה גפני (יהדות התורה): מה? מה? סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - הם האדם העובד והמשרת. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, קל לנקוט צעדים פופוליסטיים ולגלגל את החשבון לממשלות הבאות ולדורות הבאים, כפי שעשו פוליטיקאים רבים בעבר. הבטחנו לכם פוליטיקה אחרת. פוליטיקה אחרת כוללת לקיחת אחריות גם, ובייחוד, כשהמצב קשה, קבלת החלטות שייטיבו עם הציבור בטווח הארוך ולא רק בטווח המיידי. התוכנית הכלכלית שנציג לא נועדה לרצות אף אחד ולא לקצור רווחים פוליטיים בטווח הקצר, מחר בבוקר או בחודשים הקרובים, אלא להוביל לשיפור ברמת החיים של כל אזרחי ישראל בטווח הארוך. נתוני התעסוקה של המשק ב-2012 טובים. שיעור האבטלה, חברי סגן השר לשעבר כהן, האבטלה נמוכה, אכן, מ-7% ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה עולה. אולם המצב המקרו-כלכלי היציב מלווה במצב פיסקלי קשה, שבו ההפרש בין הוצאות הממשלה והכנסותיה היה גבוה ב-21 מיליארד שקל לעומת המתוכנן. מצב זה, של הוצאות הגדולות מהכנסות, רק הולך ומחמיר בחודשים הראשונים של שנת 2013. ללא ההתאמות הנדרשות צפוי הגירעון של השנה להגיע אף מעל ל-4.5% תוצר, חבר הכנסת גפני. זו, חברים, קטסטרופה שאנחנו, כמתווי המדיניות ומקבלי האחריות במשרד האוצר, לא נוכל להסכים לה, ולכן בדעתנו לנקוט את כל הצעדים על מנת לבלום מגמה זו. בשנת 2012 עמד גירעון תקציב המדינה על – חבר הכנסת גפני, תשמע – בשנת 2012 עמד גירעון תקציב המדינה על 39 מיליארד שקל, שהם כ-4.2% מהתוצר, גבוה - - - משה גפני (יהדות התורה): - - - איפה הכסף - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: חבר הכנסת גפני, אני שואל אותך, היית ראש ועדת הכספים. איפה הכסף, חבר הכנסת גפני? משה גפני (יהדות התורה): אני אגיד לך בדיוק. אנחנו החזקנו את המשק כשאתם שאלתם איפה הכסף. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - הייתה לך אחריות לעניין הזה. משה גפני (יהדות התורה): אתם שאלתם איפה הכסף, עכשיו אתם דואגים לגברת כהן - - - 20,000 שקל לחודש. סגן שר האוצר מיקי לוי: שמעתי אותך, שמעתי, שמעתי. בשבילך אני אחזור פעם נוספת. משה גפני (יהדות התורה): בבקשה. אני לא דיברתי כשלא ידעתי. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת משה גפני. סגן שר האוצר מיקי לוי: בשנת 2012, חבר הכנסת גפני, עמד גירעון תקציב המדינה על 39 מיליארד שקל, שהם כ-4.2% מהתוצר, גבוה משמעותית מתקרת הגירעון שנקבע בחוק – 2%. יש בקרב כלכלנים קונסנזוס, ויושב כאן כלכלן בכיר, שלא ניתן לקיים גירעונות מבניים לאורך זמן. המשמעות של גירעון זה היא התפתחות משבר כלכלי שיוביל לאובדן מקומות עבודה ויפגע בשכבות החלשות ובמעמד הביניים. צריך לומר את האמת, חבר הכנסת גפני, אנחנו נמצאים על סף משבר תקציבי. אסור לנו להישען על נתוני המקרו הטובים ולהיות שאננים. אם לא נכין תוכנית כלכלית שתצמצם את הגירעון כיום, ניקלע למשבר כלכלי חריף. אם ניקלע למשבר כזה, הצעדים שנידרש אליהם בעתיד יהיו כואבים הרבה יותר, כפי שהיה במשבר התקציבי ב-2003. אני מבקש להבהיר שהתקציב לשנת 2013 יהיה גדול ב-13 מיליארד ש"ח מתקציב 2012. מדובר בגידול ריאלי של 4.5%, הגידול המשמעותי ביותר בשנים האחרונות. לפיכך, יינתנו לאזרח הרבה יותר שירותים. כדי לאפשר את הגידול בשירותים לאזרח הועלתה כבר ביולי האחרון תקרת הגירעון ל-2013 מ-1.5% תוצר ל-3% תוצר. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: בבקשה, אדוני? ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): מה הם המקורות לתוספת? סגן שר האוצר מיקי לוי: אני אגיע. עם זאת, המחויבויות גבוהות בהרבה מהגידול המותר בהוצאה ויש מחסור בהכנסות. חבר הכנסת גפני, תבין, גביית המסים כרגע היא מאוד מאוד בעייתית. רשימת ההתחייבויות, אדוני היושב-ראש לשעבר חבר הכנסת ריבלין, רשימת ההתחייבויות של הממשלה היא ארוכה מאוד: "עוז לתמורה" בחינוך, "אופק חדש", פיתוח תשתיות, המלצות ועדת-טרכטנברג, הסכמי שכר עם הרופאים ועם האחיות, הסכמי שכר במגזר הציבורי, שיפור תנאי עובדי הקבלן, חינוך חינם מתחת לגיל שלוש, ועוד רשימה ארוכה ארוכה של נושאים. וכל נושא כשלעצמו הוא עולם ומלואו ואני לא מקל בו ראש, וההחלטות האלה התקבלו בממשלות הקודמות. משה גפני (יהדות התורה): משהו לא בסדר עם הדברים האלה? סגן שר האוצר מיקי לוי: ולכן, חבר הכנסת גפני - - - משה גפני (יהדות התורה): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: כיום נדרש – ולכן, חבר הכנסת גפני – כיום נדרש קיצוץ ביחס להוצאות עתידיות; לא ביחס לרמת ההוצאות הקיימת, זה ברור. יחד עם זאת, חשוב לי להדגיש כי למרות הקיצוצים הצפויים בתקציב המדינה, תקציב המדינה יגדל בצורה משמעותית לעומת השנה שעברה. כל משק-בית מבין כי אינו יכול לחיות באופן קבוע על הלוואות, מכיוון שבסופו של דבר הוא נדרש להחזיר אותן, ולכן בכוונתנו להציג תוכנית כלכלית מאוזנת, שתרסן את הגירעון התקציבי. לצורך בניית התוכנית יש צורך לבדוק את כל הכלים העומדים לרשותנו ולבחון כיצד הם תורמים לצמיחה ולהקטנת האי-שוויון. בצד ההוצאה יש צורך בהתאמות בהיקפים גדולים תוך שמירה על סדר עדיפויות – חבר הכנסת טיבי, דיברת על סדר עדיפויות – נכון, על מנת להבטיח שהמשק ימשיך לצמוח, כדי לצמצם את הפערים בחברה. בצד ההכנסה צריך להעדיף קודם כול הרחבה של בסיס המס, על-ידי צמצום הטבות סקטוריאליות, חבר הכנסת גפני, ועל-ידי צמצום העלמות מסים ומלחמה בהון השחור. בשבועות האחרונים הקדשנו ביחד עם אנשי המשרד שעות רבות של דיונים. המסקנה היא כי קיים צורך מיידי בקביעת סדרי עדיפויות חדשים. משרד האוצר יציג בקרוב תוכנית כלכלית שתתמוך בהמשך הצמיחה, תוביל לצמצום באי-שוויון ותייצר מקומות עבודה נוספים. בצד הטיפול בבעיות הפיסקליות, על הממשלה לטפל בבעיות היסוד של המשק הישראלי ולתת מענה לאתגרים שלפניו, וביניהם שינויים דמוגרפיים משמעותיים, הכוללים ירידה חדה בקצב הגידול של האוכלוסייה העובדת ושינויים מהותיים בהרכבה, המשפיעים לרעה על פוטנציאל הצמיחה. לכן חייבים לעשות שינוי שיוביל אוכלוסיות שאינן נושאות בנטל הכלכלי אל שוק העבודה, חבר הכנסת גפני. נביא להגדלת ההשתתפות בכוח העבודה ולהגדלת הפריון, במטרה להגביר את הצמיחה, תוך מאמץ לשלב יותר אנשים במעגל העבודה והגדלת פוטנציאל ההשתכרות שלהם. יינקטו צעדים דרמטיים להעמקת גביית המסים והגברת השוויון בנשיאה בנטל הכלכלי. המשק הישראלי ריכוזי – חבר הכנסת רוזנטל, חבל שאתה אינך פה - - - מיקי רוזנטל (העבודה): אני פה, אני פה. סגן שר האוצר מיקי לוי: אני מתנצל, אני מתנצל - - - מיקי רוזנטל (העבודה): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אני מתנצל, מיקי, אני מתנצל. מיכל רוזין (מרצ): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: המשק הכלכלי ריכוזי. נוביל רפורמות מרחיקות לכת להקטנת הריכוזיות וטיפול במונופולים שחיים על חשבון הציבור. נטפל בשוק הדיור – בימים אלה מוקמת ועדה בראשות שר האוצר לטפל בבעיה זו. מהלכים אלו, אשר צפויים להיפרס על פני כמה שנים, ילוו במאבקים לא פשוטים, ואנחנו מצפים דווקא מחברינו באופוזיציה לעמוד מאחורי הממשלה במאבקים הללו. במעמד זה אני יכול לתת לחבר הכנסת ברוורמן ציון לשבח על הדברים שאמר הבוקר ל"קול ישראל" – אדוני חבר הכנסת, ממלכתיות ראויה לשמה, ואני מודה לך על כך. לסיכום, חברים יקרים – אם הוא ירצה הוא יגיד, מי שלא האזין. לסיכום, חברים יקרים, רק לפני חודשיים הלך הציבור אל הקלפי ואמר אמירה ברורה: אנחנו רוצים סדר-יום חברתי אחר ממה שהכרנו בעשורים האחרונים. הגיע הזמן לשנות סדרי עדיפויות ופעם אחת ולתמיד לשנות את המאזן המעוות הזה שקיים כאן, שבו דווקא אלה שקמים בבוקר, הולכים לעבודה ונושאים בנטל, הם אותם אלו שהמדינה לוקחת מהם עוד ועוד ועוד. הגיע הזמן שכל הציבור ישתתף בנשיאת הנטל הכלכלי. אי-אפשר שהמצב הנוכחי יימשך, ובכוונתנו לשנות זאת. אנחנו נדאג לחלשים, כן, אנחנו נדאג לחלשים. אבל אל תשלו את עצמכם, כלכלה חזקה ללא מעמד ביניים איתן – ואין דמוקרטיה ללא מעמד ביניים שמרגיש שגם הוא חלק מהמשחק הפוליטי. אגב, הייתי רוצה להגיד לכם שאריסטו בכבודו ובעצמו כתב שמעמד ביניים רחב וחסון הוא עמוד התווך של משטרים דמוקרטיים, ונחשב למרכיב חיוני של כלכלה יציבה וצומחת. הוגה דעות מאוד חשוב. אבל בישראל, חברים, התרגלנו - - - משה גפני (יהדות התורה): - - - לאריסטו הגעת? - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אבל בישראל, חברים - - - משה גפני (יהדות התורה): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: בוודאי, הוא איש חשוב מאוד, הוגה דעות. ראוי שתתכבד בידיעתו. משה גפני (יהדות התורה): - - - אתה עכשיו - - - אתם רק ועד - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: הוועד לישראל, חבר הכנסת גפני. משה גפני (יהדות התורה): אריסטו - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: הוגה דעות - - - היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת גפני. סגן שר האוצר מיקי לוי: הוא הוגה דעות מאוד חשוב, חבר הכנסת גפני. משה גפני (יהדות התורה): תשובה - - - היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת גפני, שמענו את ההערה שלך. סגן שר האוצר מיקי לוי: והוא דיבר על מעמד הביניים, מה לעשות. משה גפני (יהדות התורה): מעמד הביניים. הצחקת אותם. סגן שר האוצר מיקי לוי: אבל בישראל, חברים, התרגלנו לחיות במצב שבו מי שמקורב יותר, מי שסוחט יותר, מקבל יותר. האדם העובד הפך להיות בשנים האחרונות תחליף למילה פראייר. האדם העובד הפך להיות בשנים האחרונות תחליף למילה פראייר, ואת זה באנו לשנות. משה גפני (יהדות התורה): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: הגיע הזמן שנעמיד במרכז את האדם העובד – האדם שתורם למשק, שמשלם מסים, שנושא בנטל הביטחון, שהוא חלק מהציבור היצרני. השינויים שהבטחנו לציבור שנתן בנו את אמונו - - - מיקי רוזנטל (העבודה): - - - מיכל רוזין (מרצ): - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: תן לי, אני בסיום, מיקי. השינויים שהבטחנו לציבור שנתן בנו את אמונו לא יקרו מחר בבוקר, אבל הם יקרו, אני מבטיח לכם. יש לנו עוד עבודה רבה ואתגרים לא פשוטים, אך עם האמונה שלנו בדרך שהצגנו לציבור, אנחנו נצליח לייצר כאן מדינה שוויונית, צודקת והוגנת הרבה יותר. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יצחק וקנין: תודה לסגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי. יש שלושה חברי כנסת שביקשו עמדה נוספת. הראשון שבהם – חבר הכנסת באסל גטאס. דקה, אדוני, לרשותך. באסל גטאס (בל"ד): רציתי להבהיר לחברי חברי הכנסת, לאדוני היושב-ראש ולסגן השר שגירעון בתקציב הוא תוצאה, הוא לא משהו קבוע; והוא למעשה ההבדל בין הכנסות להוצאות, על כן אתה הולך ומקצץ בגירעון. אי-אפשר ללכת ולהגיד: אני רוצה לקצץ בגירעון. אתה מקצץ בגירעון – אתה חושב שאתה הולך לקצץ בגירעון על-ידי קיצוץ בהוצאה ציבורית, אבל מי אמר שזה ייתן את אותה תוצאה? ברוב מדינות ה-OECD – א. הגירעון הממוצע מהתקציב – תשמעו טוב – הוא 6.5%. ישראל סיימה את 2012 עם 4.2%. ישראל סיימה את 2007 עם 5.5%, עם גירעון דומה כמו היום – 40 מיליארד שקל; תכננה 6% גירעון ב-2007. כך שהשד הזה שנקרא גירעון הוא לא שד. השד הוא במדיניות, במשנה הכלכלית שאתה רוצה להנהיג. אם אתה הולך על קיצוץ תקציבי כדרך לקצץ בגירעון - - היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. באסל גטאס (בל"ד): - - אתה עלול למצוא את עצמך דווקא עם גירעון יותר גדול, כמו שקורה בארצות-הברית, כמו שקורה באירלנד, בספרד ובכל המדינות האחרות. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. יעלה חבר הכנסת משה גפני. גם לך עמדה נוספת. משה גפני (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, אדוני סגן שר האוצר, חבר הכנסת מיקי לוי, אני מברך אותך על התפקיד של סגן שר האוצר. ומכאן – לעבודה. עם כל הכבוד, חז"ל אומרים: הרוצה לשקר ירחיק עדותו. להגיע לאריסטו, והבוס שלך, שר האוצר, כבר הגיע למשה רבנו. אתם עכשיו לא בבחירות, אתם עכשיו רואים את המספרים, אתם רואים את הסקטוריאלי, אתם רואים את הכול, הכול נמצא לפניכם. סיפורי מעשיות, ותפסיק לדבר פה בססמאות. תיתן לנו תשובות. מה אתה אומר לשני בני-זוג שעובדים, שמשתכרים 5,000 שקלים, 8,000 שקלים, 10,000 שקלים, ששר האוצר לא מכיר אותם? הוא מכיר את גברת ריקי כהן מחדרה, לא מדימונה; מחדרה. סגן שר האוצר מיקי לוי: - - - משה גפני (יהדות התורה): לא, מאה אחוז, אותה הוא מכיר. אגב, תגיד גם לשר שלך, שהנוהג במדינת ישראל כמדינה יהודית זה לא להוציא הודעות בשבת, שר האוצר, ולא בחג. תגיד לו, תעיר לו את העניין הזה. יש פה עוד אנשים שיש להם רגישות למשהו. אגב, גם בסיעה שלך, שלצערי הרב הם לא מעזים להגיד מילה, מפני שלא נבחר אותם בבחירות הבאות, אבל היה ראוי שחברי כנסת אצלכם יגידו: לא מוציאים הודעות בשבת. אבל זה הערת ביניים, היא לא רלוונטית לענייננו. אני לא בונה עליהם. היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. משה גפני (יהדות התורה): אבל, אני נכנסתי לפני ארבע שנים לתפקיד כחלק מהקואליציה הכלכלית. שתקתי, למדתי, לא דיברתי, לא פייסבוק. נכנסנו לתקציב בעייתי, קשה, כאשר סביב ייהום הסער: הכלכלה בעולם התמוטטה, ארצות-הברית ירדה לגירעון נורא - - היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. משה גפני (יהדות התורה): אני כבר מסיים. - - בנקים נפלו באירופה, יוון, ספרד. אנחנו החזקנו את המשק לא בפייסבוק – בתוכניות רציניות, בתוכניות שהזכרת: "עוז לתמורה", ו"אופק חדש", וחינוך מתחת לגיל שלוש, וכל הרפורמות שעשינו. עשינו את זה ושמרנו על הרופאים, שמרנו על העובדים הסוציאליים. אין מקסמי שווא, לא ססמאות – תיתנו תשובה. רק מה? – ובזה אני מסיים - - היו"ר יצחק וקנין: משפט האחרון. משה גפני (יהדות התורה): - - שר האוצר כנראה למד שהמספרים יותר חזקים מהפייסבוק, ולכן הוא שלח אותך לחזית להתמודד עם חברי כנסת. הוא פחדן, הוא פוחד להתמודד עם המציאות. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת גפני. משה גפני (יהדות התורה): איפה הכסף? איפה הכסף? זה מה שידעתם להגיד בבחירות. שיבוא לפה להגיד איפה הכסף. אל תדבר אתי על גירעון. היו"ר יצחק וקנין: תודה. סיים את דבריך, אדוני. משה גפני (יהדות התורה): איפה הכסף, לפיד? איפה הכסף? ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): בתקציבים סקטוריאליים. משה גפני (יהדות התורה): מאה אחוז, זה נכון - - - היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת גפני. קריאות: - - - משה גפני (יהדות התורה): - - - קריאות: - - - היו"ר יצחק וקנין: אני יודע שזה הולך להיות קשה מאוד אפילו, לא רק קשה. מה שרואים מכאן לא רואים משם. משה גפני (יהדות התורה): - - - חכו עוד שבועיים עד שתראו - - - קריאות: - - - היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת גפני. חבר הכנסת גפני - - - קריאות: - - - משה גפני (יהדות התורה): - - - אני אדבר אתך בעוד - - - סגן שר האוצר מיקי לוי: אנחנו לא מבוהלים ממך. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת גפני. יעקב ליצמן (יהדות התורה): - - - משה גפני (יהדות התורה): - - - היו"ר יצחק וקנין: אתם רוצים שאני איאלץ להוציא אתכם בחוץ? משה גפני (יהדות התורה): - - - יעקב ליצמן (יהדות התורה): - - - היו"ר יצחק וקנין: רב יעקב, דווקא לי אתה מפריע? ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - היו"ר יצחק וקנין: אני מזמין את חבר הכנסת ישראל אייכלר, הדובר האחרון שביקש עמדה נוספת. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): הוא ידבר בעד - - - היו"ר יצחק וקנין: כן, הוא בעד הממשלה. משה גפני (יהדות התורה): - - - היו"ר יצחק וקנין: על-פי התקנון אין אפשרות. ישראל אייכלר (יהדות התורה): אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אתמול חגגו רבים מכלי התקשורת את יום השואה. אני אומר את המלה "חגגו" כי הם ניצלו עד תום את הכאב, את הצער, את הזעם, את חוסר האונים, כדי להוכיח שהם לא שייכים לסקטור הזה שהלך כצאן לטבח. ואני אומר לך, אדוני היושב-ראש, אתמול קראתי, ושמעתי, והאזנתי, והקשבתי לסיפורים מסמרי שיער בפעם האלף, ולא יכולתי להשתחרר מן העובדה שכל הטענה באירופה נגד היהודים הייתה שהם היו סקטור: הסקטור היהודי לא עובד; הסקטור היהודי הוא עצלן; הסקטור היהודי הוא סחטן; הסקטור היהודי שולט על כספינו; הסקטור היהודי לא משלם מסים; הסקטור היהודי עושה מנגלים כשהעם בוכה על תוצאות מלחמת העולם הראשונה; הסקטור היהודי הכניס סכין בגב האומה. כל התעמולה באירופה הייתה נגד הסקטור היהודי, ואני לא מוכן שבארץ-ישראל אני אשמע את הדבר הזה, הסקטור היהודי, החרדי. היהודים אינם סקטור. חבר הכנסת זחאלקה, היום שמעתי אותך אומר דבר נכון. אתה הדמוקרט היחיד בבניין הזה. היו"ר יצחק וקנין: משפט אחרון. ישראל אייכלר (יהדות התורה): אמרת שאתה רוצה מדינת כל אזרחיה ולא של הסקטור היהודי, נכון? אז יש לנו דמוקרט אחד ואולי עוד עשרה דמוקרטים במפלגות הערביות. היו"ר יצחק וקנין: תודה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): אבל מי שמדבר על מדינה יהודית ומדבר על סקטורים, ידע שהוא משתף פעולה עם התעמולה שגרמה בעבר לדברים נוראיים ופה אנחנו לא נרשה את זה. היו"ר יצחק וקנין: תודה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): אנחנו לא ניתן להם. הם לא ידברו נגדנו על סקטורים. היו"ר יצחק וקנין: תודה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): ועוד משפט אני אומר לכל אזרחי ישראל שאינם מרוויחים 20,000 שקל: אל תשלמו מסים לאותם אנשים שגוזלים ועושקים את כספיכם - - היו"ר יצחק וקנין: תודה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): - - למען הסקטור שמרוויח למעלה מ-20,000 שקל בחודש. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת אייכלר, אתה רוצה שאני אפסיק את – תודה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): יש לכם כל זכות מוסרית לא לתת להם מסים. היו"ר יצחק וקנין: תודה. ישראל אייכלר (יהדות התורה): הם עושקים אותנו, מעבירים את זה לאנשים של העשירון העליון שיוכלו לעבור לאירופה ומשם לעשות כסף. היו"ר יצחק וקנין: רבותי, אני הודעתי שישראל אייכלר הוא האחרון. אני לא יכול לאפשר עמדה נוספת. אני מצטער. אני עובר להצבעה. זהבה גלאון (מרצ): אי-אפשר להגיד אמירות כאלה - - - היו"ר יצחק וקנין: רבותי, אנחנו עוברים להצבעה בנושא שהובא על-ידי כמה סיעות: הגזירות הכלכליות הצפויות. רבותי, הצבעה – מי בעד? מי נגד? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): על מה? היו"ר יצחק וקנין: רבותי, האפשרות שיש כרגע - אני אסביר לכם. מאחר שעדיין אין ועדות – יש אכן ועדת כספים וועדת חוץ וביטחון שהן זמניות. השלב הבא, מייד אחרי הנושא הזה, זה הכרזה של יושב-ראש ועדת הכנסת הזמנית לגבי הוועדות. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): בעד מה? היו"ר יצחק וקנין: הבררה שיש: או מליאה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): או הסרה או מליאה. היו"ר יצחק וקנין: או הסרה או מליאה. אומר לי מזכיר הכנסת שאפשר גם לוועדת הכספים הזמנית. אבל מה הבקשה, רבותי? מוחמד ברכה (חד"ש): מליאה. היו"ר יצחק וקנין: מליאה. אוקיי. רבותי, מי שבעד זה מליאה, מי שנגד זה הסרה. רבותי, מי בעד, מי נגד? הצבעה מס' 1 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 43 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – 1 נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: רבותי, יש תוצאה, אבל אני בשביל אותם אלה שלא הבינו – רבותי. קריאה: ניצחון ראשון של האופוזיציה. היו"ר יצחק וקנין: זה לא ניצחון של האופוזיציה. רבותי, זה הצבעה. רבותי, אני – רבותי. קריאה: ניצחון ראשון של האופוזיציה. היו"ר יצחק וקנין: רבותי, אני רוצה – רבותי, אני אחזור על ההצבעה. אני אחזור על ההצבעה. אני חוזר על ההצבעה לאלה שלא הבינו, רבותי. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): יש רק אחד שמבין: מצנע. היו"ר יצחק וקנין: רבותי, בדרך כלל הצעה כזאת שמוגשת, אם היא הצעה לסדר-היום, אם אין בקשה לוועדה זה אוטומטית צריך להיות מליאה. מאחר שיש פה עוד בעיה נוספת - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): יש ועדות לכנסת, הן עדיין לא נבחרו. היו"ר יצחק וקנין: נכון. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): זה לא הוועדה הזמנית, עם כל הכבוד לסגן המזכירה. היו"ר יצחק וקנין: ולכן לא יכולתי להיות - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אתה יכול לקבוע שזה יהיה בוועדה. הכנסת יכולה להצביע, אם היא רוצה, אבל אין - - - כשתקום הוועדה היא תדון בזה. היו"ר יצחק וקנין: בכל מקרה, רבותי, מה שאני הבאתי זה או מליאה או הסרה. מי שבעד, רבותי, זה מליאה, זאת אומרת מי שמצביע שהנושא הזה יובא לדיון במליאת הכנסת, ומי שנגד, רבותי, זה הסרה מסדר-היום. אז הנושא הזה יוסר מסדר-היום בכלל. רבותי, אנא מכם. רבותי, הדברים ברורים. מי שבעד זה מליאה, שהנושא יובא למליאה, ומי שנגד זה הסרה מסדר-היום. רבותי, זה לא מסובך. מה אתם עושים מזה – רבותי, מה אתם עושים מזה? רבותי, אני חוזר על ההצבעה. רבותי, רבותי, מי שלא יצביע, על אחריותו. מי שבעד – זה דיון במליאה. אני הודעתי שאני חוזר על ההצבעה. חלק גדול מהחברים לא הצביעו. מי בעד, רבותי, מי נגד? אני חוזר על ההצבעה. אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל): זה מה שקורה כשלאנשים אין - - - הצבעה מס' 2 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 59 בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום – אין נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 59 בעד, אין מתנגדים ואין נמנעים. אם כן, רבותי, הנושא ייכלל בסדר-היום של המליאה באחת מישיבותיה הקרובות.