קטע מדברי הכנסת
הצעות לסדר-היום
סירוב האוצר להעביר סיוע לעמותות החסד וגידול במספר המשפחות הנזקקות
היו"ר מיכאל איתן:
רבותי, אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר-היום – הצעות לסדר-היום: סירוב האוצר להעביר סיוע לעמותות החסד וגידול במספר המשפחות הנזקקות, הצעות שמספרן 120, 140, 144 ו-153. על-פי דיווח שקיבלתי, הממשלה לא שלחה נציג להשיב למציעים. אני אבקש מאת המציע, חבר הכנסת אילן גילאון, לעלות ולנמק את הצעתו. יכול להיות שהוא גם ינמק את התשובה.
אילן גילאון (מרצ):
אדוני היושב-ראש, כנסת כמעט ריקה, האמת היא שאני אשמח מאוד לתת את התשובה בשם הממשלה, אם יורשה לי. אדוני, אני מחלק את ההצעה שלי לשתיים, האחת – התחייבות ממשלתית ממרס 2008, התחייבות כלפי שר העבודה והרווחה, להעביר סכום של כ-50 מיליון שקלים לעמותות החסד, ממשרד האוצר. התהליך הזה הולך ומתמשך מאז ועד עכשיו, בינתיים כסף לא הועבר, שום דבר לא קרה. ההתפתחות האחרונה היתה ששר האוצר הודיע לשר העבודה והרווחה, שתיכף הוא יתחיל את הטיפול בנושא. ממרס 2008. זה החלק הראשון של הסוגיה – התחייבות ממשלתית והחלטה שלא מקוימת. אז מה אנחנו מלינים על אזובי הקיר כאשר ממשלה מתחייבת ולא מקיימת?
הבעיה השנייה היא התופעה של העמותות במדינת ישראל. בכל מערכת שלטונית דמוקרטית, בכל מדינה מתקדמת, ל-NGO או לארגוני המגזר השלישי יש חלק במערכת הדמוקרטית – חלק וולונטרי במערכת הדמוקרטית. במדינת ישראל, אדוני, הדבר הזה הופך לאט-לאט לרעה חולה. מספר העמותות במדינת ישראל רב כל כך, שהוא בעצם הוכחה להתפרקותה של המדינה מן האחריות שלה לאזרחים. בסופו של דבר – אני רוצה להביא איזו פרפראזה על פרקי אבות – התפיסה היתה צריכה להיות "שונא עמותות יחיה", לא במובן של שונא עמותות, אלא שמדינה לא יכולה להתקיים באמצעות עמותות, שבסופו של דבר הופכות להפרטה של שירותי המדינה ולהשתחררות המדינה מן האחריות שלה. הרי למה קמות כל כך הרבה עמותות? העמותה הראשית שאני מכיר היא ממשלת ישראל, עמותות המשנה שאני מכיר הן משרד הבריאות, משרד העבודה ומשרד הרווחה וכו' וכו' וכו'.
ככל שהמדינה יותר מתפרקת מהאחריות שלה לאזרחים, קמות יותר קבוצות שרוצות לגונן על אותן בעיות שלא מטופלות על-ידי המדינה. כך קמה למשל עמותת ית"ד בשנות ה-50, כי הטיפול בילדי תסמונת דאון לא היה ברור.
במדינת ישראל, אדוני, רשומות 17,500 עמותות, לפי מיטב ידיעתי. יכול להיות שאני טועה במקצת, אבל לא בהרבה. זהו מספר בלתי רגיל, שמאפיין יותר מכל דבר אחר רצון של ממשלה להסיר מעצמה אחריות ולטפל בעניינים באמצעות צד שלישי. ואז קורים שני דברים: רוב העמותות חורשות טוב אבל חלקן גם חורשות רע. רוב העמותות קמות כדי לעזור ולהביא לעזר וסעד לציבור, אבל יש גם עמותות שקמות כדי לתת תפקידים לאנשים שמשרתים את העמותות הללו. הממשלה כאילו לא מבינה את הדבר הזה, אבל היא מבינה שיותר קל לה, יותר זול לה, לטפל באותם דברים שהיא היתה ממילא אחראית לטפל בהם באמצעות גורם שלישי, וכך היא בעצם מפריטה בהפרטה שקטה את השירותים שלה.
אז אני אומר, א. החלטתם שאתם צריכים להעביר כסף לעמותה כך, ואתם תמיד אומרים: ערב חג הפסח, כאילו שבכל שאר ימות השנה – זה פשוט תמיד מקומם אותי, אדוני, כשאומרים לי: תסתכלו, ערב חג הפסח, לאנשים האלה לא יהיה איך להסב לשולחן הסדר. כאילו בשאר ימות השנה יש לאותה משפחה איך להסב לשולחן הרגיל, ב-364 הימים האחרים. אבל תמיד אנחנו מקיימים איזה יארצייט של איזה עניין. אומרים שמספר משפחות העוני גדל באופן אסטרונומי, אבל זה דבר שאני יכול להודיע לאדוני שיקרה גם בשנה הבאה, משום שביארצייט הבין-לאומי – כי לכל דבר מקיימים כאן, במדינה שלנו, יארצייט ואומרים: היום זה יום קו העוני, ואנחנו עוברים לסדר-היום אחרי שציינו את היום הזה, ממש כמו ביארצייט יהודי.
ולכן, העברת הכספים היום לעמותות, על אף כל מה שאמרתי בנושא ריבוי עמותות ולקיחת האחריות של הממשלה בחזרה בידיה, משולה, אדוני, לכך שבא ילד לדלת ביתך ואומר לך: עכשיו אני רעב. הדבר הראשון שיעשה אדוני – יכין לילד סנדוויץ' וייתן לו לאכול, ואחרי זה הוא ימשיך במהפכה שלו, כי הוא יודע שהנתינה של הסנדוויץ' לא מתקנת את השיטה, וכך גם הנתינה של הכסף לעמותות לא מתקנת את השיטה, אבל ברמה המיידית של ההתחייבות היא חייבת לקרות כרגע ועכשיו.
ולכן, אם אני אמור גם לתת את התשובה בשם הממשלה – משום שאין כאן ממשלה, ובאין ממשלה היה אתה ממשלה, אני, אתה, כל החברים כאן, אדוני – אני אומר: קיימי את התחייבויותייך המיידיות, ולהבא, את המצאת את שיטת העמותות בעצמך, את אחראית לה. אם את רוצה בצמצומן, ולא בטיפוח עמותות אלא בטיפוח מדינה ואזרחים ואחריות וביטוח וסולידריות, אז קיימי את ההתחייבויות. שאם לא, אחרת, אדוני, מספר העמותות הרב שאנחנו מקיימים במדינת ישראל בעצם הופך את כל המפעל הציוני ואת האחריות הממשלתית לבית-קברות אחד גדול של אחריות ממשלתית. תודה רבה.
היו"ר מיכאל איתן:
אני רוצה לשאול אותך, אנחנו נמצאים במסגרת פתוחה – דרך אגב, לפני כמה דקות ציינתי – אמרת יארצייט, יארצייט זה יום שנה.
אילן גילאון (מרצ):
יארצייט זה יום שנה למתים.
היו"ר מיכאל איתן:
אז אני רוצה לציין את יום השעה. זאת השעה השביעית לישיבתי כאן, מ-11:00. אני אומר את זה דווקא על חשבון זה שיש לנו זמן – רק שעה שביעית, אפשר לשבת עוד כמה דקות.
אילן גילאון (מרצ):
אני זוכר שאדוני עמד פעם הרבה יותר שעות מאשר ישב כרגע וזה היה הרבה יותר קשה.
היו"ר מיכאל איתן:
נכון. וזמננו בידינו, כמו שאתה רואה, כי אין לנו תשובת ממשלה, ואנחנו נחסוך כאן את תשובת השר. אבל אני אשאל אותך: האם אתה לא חושב – מצד אחד אתה אומר שהממשלה מתפרקת מחובותיה, ומצד שני, האם אתה לא חושב שחברה שמקימה עמותות, שמוסיפה את מעשי החסד והסיוע לזולת באג'נדה של החברה האזרחית שלה, היא לא חברה הרבה יותר חזקה מחברה שתבוא ותאמר: יש ממשלה, היא צריכה לדאוג לכול, ואנחנו פטורים מכל דבר אחר? יש גישת ביניים שאומרת, בעצם – אתה אומר – יש עמותות ויש גופים שרוצים לעזור ולסייע, יש ממשלה שאחראית, יכול להיות שאפשר למצוא את דרך הביניים. זה לא פסול שממשלה, באמצעות עמותות של אנשים שמוכנים לתרום מעצמם, תיתן ותפקח שהדברים נעשים כהלכה. כי דברים שהם לא בסדר נעשים לא רק בעמותות פרטיות. לצערנו הרב, גם במשרדים ממשלתיים לא פעם יש אנשים שמקבלים עליהם תפקידים ולא מבצעים אותם כמו שצריך.
אילן גילאון (מרצ):
אדוני צודק. המידתיות היא הדבר הנכון ביותר שיש, ולכן גם אמרתי: במדינה מתוקנת יש מספר מסוים של ארגונים וולונטריים. בכל מדינה אתה תמצא את הדבר הזה. ברגע שהארגונים הוולונטריים תופסים לאט-לאט את כל המישורים של פעולת המדינה – לאט-לאט הם מכסים את הכול – אנחנו מתחילים להיות במצב בעייתי מאוד, כאשר אנחנו מנהלים באמצעות פרוקסי, באמצעות צד שלישי, את המדיניות שהיינו אמורים לנהל בעצמנו. לכן אני אומר, המידתיות היא הדבר הנכון, אבל קודם כול, בואו תקיימו את ההתחייבות שלכם. אמרתם – קודם כול תשלמו. לאחר מכן, ככל שתבצעו את תפקידכם באחריות רבה יותר – יש כאלה שחושבים על מעורבות רבה יותר של הממשלה. אני למשל חושב שהמדינה היא ביטוח. המדינה היא ממש ביטוח. אני משלם פרמיה על הביטוח הזה בהתאם ליכולתי ואני מבוטח מאז לידתי ועד לכתי במה שקוראים באנגלית, אם מותר פה לומר, ביטוח included – –
היו"ר מיכאל איתן:
במינימום.
אילן גילאון (מרצ):
– – כאילו כל דבר יהיה כלול בביטוח הזה, אבל במינימום או במקסימום שהמדינה יכולה. ככל שהמדינה תעשה פחות את תפקידה, יבואו גורמים אשר יתפסו את מקומה, עד שבסופו של דבר יכול להיות שנמצא עמותה שתנהל גם את המדינה כולה במקום הממשלה.
היו"ר מיכאל איתן:
טוב. בבקשה, המציע השני, חבר הכנסת אורי מקלב.
אורי מקלב (יהדות התורה):
אדוני היושב-ראש, תודה לך, חברי חברי הכנסת, אני רוצה להגיד לעמיתי חבר הכנסת אילן גילאון, חג הפסח בכל אופן מאופיין בזה שאנחנו נוהגים לא להשאיר אף אחד שאין לו. גם זה נכון שבכל השנה חייבים לדאוג וחשוב לדאוג, אבל הפסח הוא מיוחד. אומנם קמחא דפסחא הוא מנהג, ואני קצת חיפשתי, לא חיפשתי הרבה, וראיתי בספרים שמביאים את התלמוד הירושלמי. התלמוד הירושלמי נכתב 100 שנה לפני התלמוד הבבלי, זה אומר לפני כ-1,700 שנה. 1,700 שנה אנחנו יודעים – וודאי שיכול להיות שמישהו יתעמק יותר וימצא שהרבה יותר – שיש מנהג – זו לא הלכה, זה מנהג של קמחא דפסחא. עד היום אנחנו קוראים לזה בשם "קמחא דפסחא", שימרנו אפילו את השם הזה, שם בארמית מאז. וזה לא הבדל – לא של עדות ולא של חוגים. בכל התפוצות, כל עם ישראל כל הזמן נתן. בפסח אי-אפשר שתהיה הרגשה של חירות אם לאדם אין מה לאכול, בכל אופן המינימום, כדי שירגיש משהו, חירות של אותו ערב, או בכלל בחג. את זה אני רק אומר כתשובה מדוע היארצייט. גם יארציייט זה דבר חשוב, זה יום השנה שאנחנו מזכירים מישהו. כל יום שנה, כשאנחנו מציינים משהו פעם בשנה, זה בא ללמד אותנו שנזכור את זה כל השנה. לא צריך לזכור רק פעם בשנה, זה צריך ללוות אותנו כל השנה. זה היה לפני דברי הפתיחה.
התלבטתי אם להעלות את הנושא הזה או לא. הרגשתי משהו, מעין שאנחנו מוציאים דיבתנו רעה. היתה לי הרגשה לא טובה. אם אנחנו מעלים כאן, מעל במה ולפני כל הציבור, שממשלת ישראל לא מצאה לנכון להיות שותפה במפעל הזה, במיוחד במצבים הכלכליים עכשיו, עם פיטורים ועם אבטלה – הרגשתי שאולי זה באיזה מקום משהו שלא הגון לעשות אותו. אבל אני חושב שאף-על-פי-כן אעלה אותו, מפני שאנחנו יכולים כן להבליט ולהראות את היופי של עם ישראל ולהדגיש את אחדותו, את יופיו, את היופי של האומה היהודית ושל עם ישראל, את נדיבותו, כאשר רבים רבים בציבור – אנשים פרטיים כמו ארגונים, מוסדות ומפעלים – מתגייסים כולם למען המטרה הנעלה של קמחא דפסחא עבור רבבות ומאות אלפי משפחות נזקקות בכל רחבי הארץ.
כמה נפלא הוא המראה המתגלה לעין כול בערבי פסח, כאשר רחובות שלמים נסגרים ובהם מחולקות חבילות מגוונות של מזון – מצות, יין, בשר, דגים ועוד, ובמבואות הבתים פורקות משאיות – טריילרים, אולי אפילו פול-טריילרים – טונות של פירות וירקות ומוצרי החג בשפע. הארגונים והעמותות מחלקים שוברים לקניית מזון ובגדים. ניתן לראות במרכזי קניות איך משפחות מגיעות עם עגלות, ובסוף הם מוציאים שובר שהם קיבלו, ובזה הם משלמים בקופה. יש אוהלי ענק שמוקמים רק כדי לחלק מזון, נעליים. בעוד כמה ימים יהיה אפשר לראות בכניסה לירושלים – אנשים לפעמים לא יודעים מה זה – על מגרש ריק שנמצא ממש בכניסה, בבית-היתומים "דיסקין", בחצר הגדולה, מקימים אוהל ענק בסדר-גודל שאני לא מכיר, אולי חוץ מאירוע מיוחד, שכל כולו חלוקת נעליים. אלפי זוגות נעליים מחלקים. המשפחות שמקבלות את הנעליים מקבלות כמה שבועות לפני כן מכתב הביתה, שבו מבקשים מהן לציין את המספרים שרוצים, את הצבע, את הסוג. אחרי זה הם באים ומקבלים את זה בצורה מרוכזת, עם מספר סידורי, ונשאר להם רק לעשות את המדידה האחרונה.
אילן גילאון (מרצ):
אנחנו גם בסוף המאה ה-19 בגליציה חיינו בערך באותה צורה, של חבילות קמחא דפסחא ונעליים. אבל אז לא היתה לנו ממשלה שצריכה לדאוג לאזרחים שלה.
אורי מקלב (יהדות התורה):
אני מסכים אתך, ואני תיכף אגיע לכך. אני רק רוצה קודם כול לציין את היופי של עם ישראל, לפני שנראה אם הממשלה שותפה או לא.
אני רוצה לציין שכל המאמץ הזה נעשה לפעמים על-ידי אנשים פשוטים, שהם אנשים גדולים, שלפעמים רואים את זה כמפעל חיים. יש אנשים שאני מכיר, שמאמצים לעצמם 40-30 משפחות, והם אוספים מאדם לאדם, מחנויות, מבתי-עסק. יש פעילי שכונות, מתנ"סים, שלוקחים על עצמם לחלק קמחא דפסחא. אני פורט את זה כדי להראות תיכף את האבסורד. חלק מהארגונים הגדולים שקיימים היום, שהם באמת פועלים בפריסה ארצית ובכמויות ענק – זה לפעמים התחיל ממפעל חיים של אדם בודד, שאחרי זה המשיכו אותו והגדילו אותו. על אף המצב הכלכלי, מפעלים תורמים טונות, או כמות גדולה, של מוצרים שהם מייצרים עבור קמחא דפסחא לעניים דרך הארגונים האלה.
אבל דווקא משום כך מעוררת תמיהה העובדה שבדיוק עכשיו האוצר אינו מעביר את הסיוע לעמותות החסד לקראת החג, וזאת למרות החלטת ממשלה בנושא. אחרי מה שדיברנו כאן, סדר הגודל של התמיכה של הממשלה שהיתה עד היום – אני לא בטוח שהיא אפילו מגיעה ל-1%. זה מאוד מתאים למה שאמרת קודם. שאלת, אדוני היושב-ראש, אם לא טוב שיש עמותות; טוב שיש עמותות, אבל איפה הפרופורציה? כמה הממשלה צריכה לתת וכמה עמותות? אני לא חושב שאפילו 1% ממה שמחלקים פה מגיע ממה שהממשלה היתה עד עכשיו שותפה או אמורה להיות שותפה בעניין הזה.
אז נכון, לא תיפסק חלוקה של קמחא דפסחא, הנתינה, אבל אני חושב שזה שהממשלה לא שותפה לכך זה מסר ערכי. איפה המסר החשוב לאנשים שמתעסקים בכך? איפה ההערכה שלנו, שאנחנו גם שותפים בעניין הזה, גם אם זה מעט? מה המסר למפעלים הללו, שמוציאים מכספם, נותנים כמויות ענק של מוצרים עבור קמחא דפסחא, כשהממשלה לא נותנת שום דבר?
היו"ר מיכאל איתן:
אתה כל הזמן אומר שהממשלה לא נותנת והממשלה לא נותנת. אני לא בטוח. על-פי הניסיון שלי והידע שלי, בסופו של דבר כשאני חילקתי את הדברים האלה, הם הגיעו למשל מגורמים של מועצה דתית, שהיו קשורים פעם למשרד הדתות. זה כסף ממשלתי, שהגיע בצורה כזאת או בצורה אחרת. וגם אם זה מגיע מרשויות מקומיות, באיזה מקום חלק מזה זה כסף ממשלתי, ואי-אפשר להגיד שהממשלה בכלל לא נותנת. אולי היא לא נותנת מספיק, אולי היא לא נותנת כפי שהיא התחייבה, היא בטח לא נותנת כפי שצריך כי אולי אי-אפשר – אבל להגיד שהיא לא נותנת כלום, אני חושב שזה קצת חוטא לאמת.
אורי מקלב (יהדות התורה):
קודם כול, אדוני היושב-ראש, אני חושב שהיום המועצות הדתיות וגם הרשויות הפסיקו לתת. היום הכול זה שאלה של תמיכות – ולתמיכות צריך קריטריונים וצריך פרסומים, וזה סיפור גדול וארוך ומורכב. מה שנותן משרד הרווחה הוא גם על-פי קריטריונים. לדוגמה, אנשים שמחלקים תלושים, כספים, הממשלה לא משתתפת בנושא הזה. יש קריטריונים מאוד קשוחים בנדון. אבל שר הרווחה שעמד פה, השר הרצוג, דיבר על כך, והוא פנה במכתב על כך שעל אף החלטת הממשלה לתת בנושא הזה כסף, הוא לא מקבל אותו. על זה אנחנו מדברים. גם אם ניתן חלק קטן – שמעתי שיש חלוקה של 20 שקלים, זה סכום מאוד קטן, שניתן היום על-פי קריטריונים למפעלים או לעמותות מסוימות, והרוב לא מקבל. והיה מדובר על תגבור הרבה הרבה יותר גדול, הממשלה החליטה לתת את זה, והשר הרצוג דיבר על כך שהוא היה אמור לתת עכשיו חלק מהסכום הזה לקראת חג הפסח. על זה אנחנו מדברים. לכן אני חושב שבשותפות הזאת יש חוץ מזה, לא רק הנתינה. בסמליות הזאת יש משהו ערכי.
הזכות לקבל היא זכות חשובה מאוד, אבל לא פחות הזכות היא לסייע. ואני חושב שהסיוע והנתינה הם זכות יותר גדולה. חכמינו אומרים על הנאמר "ונתנו איש כפר", ש"ונתנו" היא מלה שקוראים אותה אותו דבר גם מצד זה וגם מצד זה. זה אומר שזה בעצם משני הכיוונים, גם מי שמקבל וגם מי שנותן זכותו אותו דבר. ואנחנו רוצים להיות חלק מאלה שנותנים. תודה.
היו"ר מיכאל איתן:
אני מודה לך מאוד. חבר הכנסת יואל חסון.
יואל חסון (קדימה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני קודם כול חושב שהעלאת הנושא היא דבר חשוב בפני עצמו, אבל לצערי זה לא מפתיע אותנו כשאנחנו רואים החלטות ממשלה שלא מיושמות ולא מובאות לביצוע. זה חלק מהבעיה הגדולה מאוד שישנה במערכת הביורוקרטית ברשות המבצעת של מדינת ישראל. אני חייב להגיד שכיועץ ראש ממשלה לשעבר ראיתי את זה קורה כל כך הרבה פעמים, וכל כך הרבה פעמים את השרים ואת ראש הממשלה בעצמו יוצאים מדעתם כשהם רואים, כמה חודשים ולפעמים כמה שנים אחר כך, שהחלטות שהחליטו לא מתבצעות.
דוד רותם (ישראל ביתנו):
הפקידים לא מבצעים או שר האוצר לא מבצע?
יואל חסון (קדימה):
לא, הפקידים לא מבצעים. זה עניין של פקידות, לא שר האוצר. לפעמים יש מקרים שגם שר האוצר, בדרך כלל זה עניין של פקידות. המצב הזה, שיש שיקול דעת לאוצר להחליט אם לבצע משהו או לא לבצע, ושוב – לא של השר; השר יכול היה להתנגד לזה בממשלה ולא להביא את זה לביצוע בכלל, להטיל וטו, יש לשר היכולת לעשות את הדבר הזה, להתנגד. יש נוהל של התנגדות של שר האוצר להחלטות ממשלה. הוא לא עשה את זה, ובכל זאת זה לא מובא.
אבל אני חייב להגיד משהו, אולי אני לא מתכוון לארגוני החסד האלה, אבל בעיקרון – לעמותות. אני חושב שכל נושא העמותות, כל נושא התמיכה בעמותות, הוא דבר שמוכח יותר ויותר שעמותות כמעט לא יכולות לסמוך עליו, בגלל הביורוקרטיה, בגלל המערכת – שיטת התקצוב של העמותות. הן לא יכולות לסמוך על תקציבי מדינה גם בגלל הקצב שבו הכסף מגיע אליהם, גם בגלל העיכובים, הקריטריונים המסובכים. לכן, גם עמותות טובות וגם עמותות פחות טובות לא מסוגלות לחיות מכספי מדינה.
אני בכלל חושב בעניין עמותות שמטפלות, אם בתי-תמחוי ואם עזרה לנזקקים – אין מדד. כל אחד יכול להקים עמותה. וצריך להגיד את האמת וביושר – אני, כמובן, לא מכליל, אבל יש גם כאלה שמקדשים את העמותה לצורך העמותה, ולא כל כך לצורך הפעילות המוצעת. יש אנשים שממש רואים בעמותות האלה פרנסה, דרך להתפרנס ודרך לעשות דברים. שמענו מקרים, שוב – אני לא מכליל, יש כאלה שעושים עבודה טובה, אבל אני זוכר שיום אחד – עוד משפט אחד, אדוני היושב-ראש – – –
היו"ר מיכאל איתן:
לא אמרתי כלום. אני משדר מסרים בלי להגיד?
יואל חסון (קדימה):
הייתי יום אחד בדיון בוועדת הכלכלה או בוועדת העבודה והרווחה, והגיע אדם שיש לו בית-תמחוי באחת מערי הדרום. הוא מספר שהוא הקים את בית-התמחוי לפני שלוש שנים, ובהתחלה היו לו רק כ-100 משפחות, אבל עכשיו הוא נורא שמח כי יש לו 2,000 משפחות שבאות לבית-התמחוי שלו. ואני הייתי ממש עצוב.
אילן גילאון (מרצ):
זה נקרא צמיחה.
יואל חסון (קדימה):
צמיחה שלילית. אמרתי לו: אני עצוב, למה אתה שמח? לדעתי, קודם כול בעניין תקצוב העמותות יש צורך – אני הייתי בכלל מקים רשות ממשלתית שהיא הרשות שמרכזת, ואליה העמותות פונות כדי לקבל תקצוב, והרשות היא שמושכת את הכסף מהמדינה, כי כשהעמותות עובדות מול המדינה, הן לא מסוגלות להיות מתוקצבות באופן שוטף.
דבר שני – הייתי יוצר פיקוח מי יכול להקים עמותה, איך בודקים – מדד. יש אישור ניהול תקין של עמותה, אבל זה רק עניין ביורוקרטי כספי, זה לא בודק באמת את הפעילות, זה לא בודק באמת מה עושים. הדוחות צריכים להיראות בסדר, ואם הם נראים בסדר, זה מספיק. הייתי הולך שלב אחד יותר, ואז באמת שיהיו כאן עמותות – אולי פחות, אבל כאלה שעושים עבודה טובה יותר.
אני בכלל מאמין בעיקרון החברתי-הכלכלי של זאב ז'בוטינסקי, שאתה בטח מכיר, אדוני היושב-ראש, של חמשת המ"מים.
אילן גילאון (מרצ):
מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא.
יואל חסון (קדימה):
בדיוק. וזה המינימום שהוא אמר שהמדינה צריכה לספק לאזרח – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא – ומשם כל אחד ימריא לפי יכולותיו, לפי רצונו. את המינימום הזה אנו לא נותנים מספיק, ואנו צריכים לתת אותו, ולא שום עמותה ולא שום ארגון התנדבות. תודה רבה.
היו"ר מיכאל איתן:
תודה רבה.
מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה):
ירשה לי היושב-ראש להגיב על דברי שר האוצר, שאמר לי היום במענה על בקשתי, בנושא העמותות והביטחון התזונתי של משרד הרווחה: מכיוון שלא אושר התקציב, אין מה לעשות, על 50 מיליון הש"ח. דיברתי עם מנכ"ל משרד הרווחה, והוא אמר: אם תהיה הסכמה ממנו, אין שום בעיה להעביר את זה, גם בהחלטת ועדת הכספים הזמנית, ויש עוד כל מיני טכניקות, זה לא צריך לעכב, כמו שזה לא עיכב תקציבי ביטחון שהיו צריכים ל"עופרת יצוקה". יש מספיק דרכים לזה.
היו"ר מיכאל איתן:
תודה רבה. אין מה לעשות, חברי חברי הכנסת, אנו נמצאים במצב שהממשלה לא שיגרה לכאן שר שיענה, ואנו צריכים להסתפק במה שאמרנו, ולקוות שהממשלה תקום במהרה ותוכל להתייצב כאן בפני הכנסת ולהשיב על נושאים שחברי הכנסת מעלים בשם הציבור. כן, זה נושא בעל חשיבות רבה, הייתי אומר גם בעל דחיפות, בעיקר לנוכח העובדה שחג הפסח מתקרב. יש דברים שבהם העם כולו מאוחד. אני מביא לדוגמה ערך דתי כמו יום כיפור, שמכבדים אותו כולם ללא יוצא מן הכלל – יהודים, לא-יהודים. לא כתוב בשום חוק שאסור לנסוע ביום כיפור במכונית, אבל אנשים מכבדים את זה ומקבלים. אני חושב שגם הערך של עזרה בחג הפסח – של כל נצרך ייתי ויכול, והא לחמא עניא וקמחא דפסחא – שכולם עוסקים בו, הוא ערך שכולם מכבדים, כולם מקבלים, ואנו היינו מצפים שהממשלה תבוא ותאמר משהו.
יכול להיות שאלה הם הזמנים, ולממשלה גם אין מה לומר, ואנו במצב כזה, ואנחנו צריכים להסתפק. הקדמתי והרחבתי את הדיבור על כך, כי אני רוצה לחלוק אתכם דבר נוסף שנובע מהתקופה שבה אנו נמצאים. על-פי המקובל בתום הדיונים ביום רביעי, אנו מניחים על סדר-יומה של הכנסת את סדר-היום לשבוע הבא, כדי שחברי הכנסת יהיו מסוגלים להתארגן ולהתאים את עצמם לסדר הדיונים בשבוע העוקב. לא אוכל לעשות זאת עכשיו, פשוט משום שאנו לא יודעים מה עומד לקרות בשבוע הבא. על-פי המצב החוקי, עד יום שישי בשעות הבוקר או הצהריים יש למועמד להרכיב את הממשלה – – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
– – –
היו"ר מיכאל איתן:
לא, אני חושב שהוא קיבל את התפקיד ביום שישי – – –
דוד רותם (ישראל ביתנו):
יש פרשנות של היועצת המשפטית של בית הנשיא, שאושרה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, שבעצם זה נגמר ביום ראשון – – –
היו"ר מיכאל איתן:
הבנתי שזה עד יום שישי – שבועיים, אבל אז הוא יכול להודיע שהוא הצליח או לא הצליח להרכיב ממשלה. אם נתנו לזה פרשנות אחרת, מקובל עלי. אני מבין שלקראת סוף השבוע נדע דברים לאשורם. על-פי הדברים שנמסרו לי כרגע, יש סיכויים טובים שביום שני תורכב הממשלה, ובשעה טובה, לפני הרכבת הממשלה יתקיים כאן תהליך של בחירת יושב-ראש קבוע, ואז גם כל סדר-היום שלנו ייקבע על-פי העובדות האלה. לכן, אני לא אוכל לקבוע עכשיו סדר-יום, ואמתין עם סדר-היום לשבוע הבא, עד אשר הדברים יתבהרו, אולי אפילו עד יום ראשון. נודיע לחברי הכנסת על סדר-היום של השבוע הבא כשנדע דברים לאשורם. זו תקופת הרצה, כולנו מחכים להקמת הממשלה, ואנו צריכים להתאים את עצמנו ללוחות הזמנים שם. אני רוצה להודות לחברי הכנסת שנשארו כדי לחלוק אתי את סיום הישיבה הזאת.
אני מודיע שתם סדר-היום של הכנסת. הישיבה הבאה תתקיים ביום שני, כ"ז באדר התשס"ט, 23 במרס 2009. כרגע אני מכריז שזה יהיה בשעה 16:00, אך יכול להיות שיהיו שינויים. יכול להיות שהישיבה תוקדם. אם יהיו שינויים, מובן שתדעו על כך, כמו כל שאר חברי הכנסת, מהודעות מיוחדות שתישלחנה ובאמצעי התקשורת. ישיבה זו נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 18:38.