קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי היו"ר יצחק וקנין: אנחנו פותחים את סדר-היום של המליאה. הצעות לסדר-היום מס' 241, 242, 243, 244, 245 ו-247. הצעה רגילה לסדר-היום בנושא: כישלונה של הממשלה בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי, של חברת הכנסת תמר זנדברג – הצעה מס' 241. חברת הכנסת תמר זנדברג, רשות הדיבור שלך. עשר דקות לרשותך. תמר זנדברג (מרצ): תודה. רק, יש שר נוכח בדיון? היו"ר יצחק וקנין: אני לא אקח לך את הזמן כל עוד לא יהיה פה שר. אני מקווה שבשניות הקרובות ייכנס שר. תמר זנדברג (מרצ): טוב, אז בינתיים, עד שנציג הממשלה ייכנס, אני אעדכן - - - עיסאווי פריג' (מרצ): חכי לי, חכי - - - תמר זנדברג (מרצ): לא, נדבר עד שהוא יגיע. יש לי עשר דקות מהרגע שהוא או היא יגיעו. שלום. שר הפנים גדעון סער: - - - היו"ר יצחק וקנין: יש לנו שר תורן. אפשר להתחיל את הנאום. עיסאווי פריג' (מרצ): - - - תמר זנדברג (מרצ): שב, שב, עיסאווי. לא, עד שלא תשב אני לא אתחיל. אני רוצה, קודם כול, לעדכן את חברות וחברי הכנסת שההצעה לסדר-היום הזו בעצם מחליפה הצעת אי-אמון בממשלה, מכיוון שיש נוהג שלא מעלים הצעות אי-אמון כאשר ראש הממשלה לא נמצא בארץ. רק העניין הוא שהנוהג הזה – בדרך כלל היה נהוג שהוא מחייב גם את האופוזיציה וגם את הקואליציה בהסכמה שלא להעלות בכלל הצעות שנויות במחלוקת כאשר ראש הממשלה לא נמצא בישראל. אנחנו, סיעת מרצ, נענינו לבקשת הקואליציה למשוך את הצעת האי-אמון, אבל ביקשנו באותה מידה למשוך את הצעת החוק השנויה במחלוקת שעליה אני רוצה לדבר, שמכונה בטעות, לטעמי, הצעת חוק המשילות, ונענינו בשלילה. ולכן אני רוצה לנמק את השניוּת במחלוקת ולמה ההצעה הזו כל כך מזיקה, ולפנות מכאן שוב לשר גדעון סער ולממשלה, למשוך את ההצעה הזו מסדר-היום כאשר ראש הממשלה לא נמצא בארץ, ולקיים אותה במועד מאוחר יותר, לפי הנוהג שהיה עד היום. ועכשיו לעניין – כאמור, הצעת החוק – שאמורה ואני מקווה שלא תעלה כאן ביום רביעי – מכונה בטעות: הצעת חוק המשילות. מדוע בטעות? קודם כול, מפני שאין בעיית משילות וגם לא בעיית יציבות בישראל. הממשלות האחרונות במדינת ישראל הן יציבות, הן מושלות, לפעמים אפילו מושלות יותר מדי טוב. כפי שראינו רק בשנה-וחצי–שנתיים האחרונות, מאז קיץ 2011, הממשלה פעם אחר פעם מקבלת החלטות בניגוד גמור לעמדות הציבור ובניגוד לתביעות שעולות מהציבור, ומעבירה אותן בניגוד למחאה הציבורית. כך שבואו נתחיל מזה שאין בעיית משילות וגם לא בעיית יציבות. ממשלות בישראל מחזיקות מעמד שלוש וחצי וארבע שנים, לפחות בעשור האחרון. אנחנו גם לא נמצאים בשנות ה-80, שנהוג היה לדבר על ממשלות האחדות שיוצרות איזשהו שיתוק בקבלת ההחלטות וחוסר יכולת להתקדם. הממשלות האחרונות בישראל הן ממשלות ימין שלוקחות החלטות ומדיניות מסוכנות לטעמנו, אבל הן עושות זאת, על-פי עמדתן ועל-פי תפיסת עולמן. אז מה נשאר לנו בהצעה הזו? יש טענה שרוצה להגביל את מספרן או את כוחן של המפלגות הקטנות כדי למנוע סחטנות. בואו נדבר על הסחטנות הזו. חברות וחברים, המפלגות הקטנות בבית הזה הן מפלגות אידיאולוגיות, הן מפלגות פעילות בכנסת, הן מפלגות שמחוקקות חוקים ושולחות את חברי הכנסת המצטיינים והטובים ביותר, שפעם אחר פעם זוכים לאותות כבוד כפרלמנטרים, כמחוקקים, כאבירי איכות השלטון וכו'. הסחטנות, חברות וחברים, אם קיימת, מגיעה דווקא מהמפלגות הגדולות. ואפשר ללכת אחורה למיצובישי של x ולמורדים של y כדי לראות מנין מגיעה הסחטנות בפוליטיקה הישראלית, וזה ממש לא מהמפלגות שעומדות להיפסל מלהתמודד בכנסת על-פי הצעת החוק המוצעת. אז מה נשאר לנו בנושא של העלאת אחוז החסימה? נשארים לנו שני דברים. האחד, ואני אומרת אמירה נוקבת ובצער, זו הצעה גזענית שמכוונת נגד מיעוט לאומי שמיוצג על-ידי המפלגות הערביות. ואותן, ואותן בלבד, הצעת החוק הזו מבקשת לפסול ולא לתת להן את האפשרות להתמודד לכנסת. והשני, אחוז החסימה מיועד נגד המפלגות הקטנות שעושות את עבודתן, כן, שמציקות לממשלה. זו תפקידה של אופוזיציה. המפלגות האידיאולוגיות, אלה שמובילות כאן סדר-יום, אלה שנשארות כאן, ששולחות לכאן נציגים שנשארים כאן עד מאוחר בלילה, ולא מתקזזים עם נציגי הקואליציה שרוצים ללכת הביתה מוקדם. אלה המפלגות שמציקות, שלא נעים שהן משמיעות את קולן הברור, האידיאולוגי, החד. לא נעים לשמוע אותו, לא נעים לשמוע אותו מטעם המפלגות האלה, ולא נעים לשמוע אותו בהצעות האי-אמון בממשלה, שגם אותן מבקשת הצעת החוק הזו להגביל. בואו נדבר רגע על הצעות האי-אמון בממשלה. המציע טוען שהצעות האי-אמון ממילא לא עוברות. אז אם כך, אם הן ממילא לא עוברות, אז מה המטרה להגבילן? מה הרבותא? מה זה ייתן לנו, לא לאפשר להצעות אי-אמון לעלות כאן ולהיות מוצבעות ומוכרעות מעל דוכן הכנסת? הרי גם כיום, והנה אנחנו רואים כאן דוגמה, כאשר ראש הממשלה איננו וכל חברות וחברי הכנסת, במיוחד מהקואליציה, יודעים שלא הולכת לעלות הצעת אי-אמון, אז כולם נעלמים, ואז מתפלאים למה הכנסת ריקה ולא ממלאת את תפקידה. אנחנו יודעות ויודעים שביום שני, כשעולות כאן הצעות אי-אמון, הספסלים מלאים, חברי האופוזיציה מגיעים למלא את תפקידם וחברי הקואליציה מגיעים כדי להגן על הקואליציה שלהם. וכך צריך להיות, כך עובדת הדמוקרטיה. ואם הצעות האי-אמון לא יעברו, אז לא יעברו. אבל תנו לנו לשחק את המשחק הדמוקרטי, תנו לנו למלא את הכללים ולהעלות הצעות אי-אמון, לפחות לקבל את הכלי האופוזיציוני החשוב הזה. ועוד דבר, שהוא בכלל לא רק אנטי-דמוקרטי אלא גם אבסורד, מוצע בהצעת חוק המשילות, והוא שאם נפלה ממשלה אבל המועמד או המועמדת המוצעים להרכיב את הממשלה החדשה לא הצליחו לעשות זאת, אז מה קורה? ממשלה שנפלה חוזרת לתפקידה. זה כשל לא רק דמוקרטי, זה כשל רציונלי. זה לא ברור איך אפשר שממשלה שנפלה בבית הזה תחזור למלא את תפקידה והציבור לא ילך לבחירות חדשות, אף שנציגיו הביעו אי-אמון בממשלה. בקיצור, מדובר כאן בהצעת חוק שהמוטיבציה שלה היא לא לגמרי ברורה. המוטיבציה שלה, כפי שאמרתי קודם, נובעת ממניעים גזעניים. היא נובעת ממניעים בעייתיים מאוד מבחינה דמוקרטית. אין בה שום יומרה, אין בה שום הצעה למשילות. אין בה שום הצעה ליציבות. היא גם לא מתאימה לשיטה הישראלית. יש בה איזשהו גיבוב של כמה טלאים שנתפרו האחד על השני, נלקחו ממדינות אחרות והושמו על השיטה הישראלית, שהיא שיטה שיש בה איזונים ובלמים הקיימים מיום הקמתה. אין ספק שייתכן שאפשר לעשות בה שיפורים, ואולי אפילו שיפורים נחוצים, אבל לא בדרך הזו; לא בדרך שכל מטרתה היא להגביל את האופוזיציה, להחליש את כוחה, להיפטר ממפלגות לא רצויות ולהיפטר ממפלגות שמייצגות מיעוט לאומי מאוד מאוד מסוים. לסיום, אני חוזרת על הצעתנו. בשם סיעת מרצ וכל האופוזיציה, אני מבקשת מהקואליציה, על-פי הנוהג הקיים בכנסת, למשוך את הצעת החוק הזו. היא הצעת חוק מאוד בעייתית, מאוד שנויה במחלוקת. לא ייתכן שהיא תעלה כאן. אנחנו את חלקנו מילאנו, משכנו את הצעת האי-אמון. אנחנו מבקשות ומבקשים מכם למלא את חלקכם ולדון בהצעה הזו במועד מאוחר יותר, כאשר ראש הממשלה יהיה בישראל. היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת תמר זנדברג, הנוהל, בדרך כלל, לפי מיטב זיכרוני, הוא שכאשר ראש הממשלה לא נמצא בארץ – לא הוגשו הצעות אי-אמון על-ידי כל הסיעות. תמר זנדברג (מרצ): נכון. זהבה גלאון (מרצ): - - - הצעת החוק - - - תמר זנדברג (מרצ): ולכן אנחנו עשינו את זה. זהבה גלאון (מרצ): - - - על שני הצדדים. תמר זנדברג (מרצ): נכון, אנחנו עשינו את זה. והנוהג, כפי שמייצגת חברת הכנסת, יושבת-ראש מרצ, זהבה גלאון – אנחנו גם מבקשים מהקואליציה להימנע מלהציג הצעת חוק כל כך מהותית לעצם הדמוקרטיה הישראלית כאשר ראש הממשלה לא נמצא בארץ. נדון בה כאן, בבית הזה, בנוכחות ראש הממשלה, בנוכחות האופוזיציה והקואליציה, במועד מאוחר יותר. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחברת הכנסת תמר זנדברג. רבותי, אנחנו עוברים להצעה דומה לסדר-היום, של חבר הכנסת עפו אגבאריה. אני רואה שחבר הכנסת עפו אגבאריה לא נמצא. אינו נוכח. חבר הכנסת ישראל חסון, הצעה דומה לסדר-היום – גם הוא אינו נוכח. רבותי, בקצב הזה, אני אסיים את סדר-היום מהר מאוד. מפלגת העבודה, מי מציג את – הצעה לסדר-היום של מפלגת העבודה, יציג אותה חבר הכנסת יצחק הרצוג. חבר הכנסת הרצוג, עשר דקות לרשותך. יצחק הרצוג (העבודה): אדוני היושב-ראש, חברי וחברותי חברי הכנסת, האמת שהמתווה של הדיון הזה, אדוני היושב-ראש, מעורר סימני שאלה. מכיוון שבסופו של יום לא ייתכן שהממשלה יכולה להחליט שאין דיונים על שום דבר, אבל היא, כמו שאמרה חברת הכנסת גלאון, יוזמת, ויוזמת, ומביאה החלטות. היה ראוי ונכון שסוגיית חוק המשילות לא תעלה בכלל ביום רביעי הזה, במיוחד בגלל היחסים המיוחדים בין האופוזיציה לקואליציה בכל מה שקשור לנסיעתו של ראש הממשלה. מכל מקום, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להתמקד בהחלטה הנמהרת והפסולה שמתכננת הממשלה להביא בצו בדיון ביום ראשון, שעוסקת בביטול הפטור ממס ערך מוסף על פירות וירקות. אנחנו מדברים, אדוני היושב-ראש, על צעד חמור, קשה ודרמטי, שלא בא לידי שיקול דעת אמיתי. קיימנו עכשיו דיון גדול מאוד בנושא הזה. גם ישיבת סיעת העבודה. יש התארגנות גדולה, כמו שאתה יודע, של כל סיעות הבית בנושא הזה לדיון חירום. צריך לדבר ולומר בפירוש שזה נראה כמו כבשת הרש הקלה לטרף של הממשלה שמחפשת פתרונות להתמודדות עם הזיגזוג של שר האוצר לכל אורך החזית. ואני אומר את זה גם לסגן שר האוצר. מה שאתם מתכננים להביא בנוגע למס ערך מוסף על פירות וירקות, זו מכה קשה מאוד למאות אלפי משפחות שסל המזון שלהן יתייקר ב-20% לפחות. זה עלול להשפיע בצורה דרמטית על סוגיית העוני בישראל. אלפי משפחות שיתדרדרו לקו העוני, משפחות שנמצאות בעוני, והעוני יחמיר. יש לכך היבטים משמעותיים מאוד בכל מה שקשור לסל התזונה המשפחתי, סל התזונה האישי. יש לכך היבטים משמעותיים מאוד בכל מה שקשור ביוקר המחיה בישראל בכלל. ואני מציע לך, אדוני סגן שר האוצר, שתשקלו את זה מחדש. ההצעה הזאת נבחנת כבר עשרות בשנים, וכל פעם הבינו עד כמה היא הרת גורל ומשמעותית ומשכו אותה. עכשיו אני רוצה לומר משהו גם לגבי הגידול עצמו, לגבי המצב של החקלאים עצמם. אנחנו מדברים על אזורים חקלאיים פריפריאליים, שבאופן טבעי הסחורה שתשווק מהם תהיה בביקוש נמוך יותר. משמעות הדבר היא בעצם הפקרת סחורה בשל עודף ייצור. משמעות הדבר גם הפקעת קרקעות, פגיעה בכל המרקם החקלאי ופגיעה משמעותית מאוד הן בהוצאה של החקלאי והן בהכנסה של החקלאי. אני חושב שבכך יש אמירה פסולה מאוד מצדה של הממשלה בכל מה שקשור למגדלים, לחקלאים, לאנשים שעובדים קשה מבוקר עד לילה, מצאת החמה עד צאת הנשמה. 23% מהרכישות מתנהלות בשווקים פתוחים. גם שם תהיה גביית מע"מ מינימלית, כך שזה בכלל ימריץ את המערכת לספוג את המס ולהחיל אותו על היצרן; עוד פגיעה בחקלאים. ואתה, אדוני היושב-ראש, בא מהמועצה האזורית מעלה-יוסף, יודע עד כמה הדבר הזה משמעותי ודרמטי בכל מה שקשור ביצרנים, באותם חקלאים שעובדים קשה. גלגול המס על היצרן יביא לצמצום בהיקף הצריכה, זה כבר נאמר. ועוד פעם, עוד מכה – לא רק שהתפוקות לא יעלו, אלא גם ההכנסות לא יעלו. הייקור יביא לתוצאת ספירלה. אנחנו מאוד מוטרדים מכך. אני יכול להגיד שכל מי שבוחן ורואה עד כמה חשוב הנושא של פירות וירקות, הן מהבחינה התזונתית והן מהבחינה של יכולת צריכת המזון הבסיסית של משפחה, מבין שפגיעה בפירות וירקות היא פגיעה באדם עצמו. אני לא מדבר גם על הצורך לספק לו לאחר מכן ויטמינים נכונים, אבות מזון נכונים שנמצאים בפירות ובירקות. כמעט בכל מדינות ארצות-הברית לא קיים מס ערך מוסף על מזון. לא קיים מס על מזון, גם לא בקנדה. בסוף, בעולם המפותח, ישראל תעשה פה צעד שהוא מנוגד באופן משמעותי מאוד לאתוס הציוני, לאתוס שגואל אדמות, לאתוס שמעודד את החקלאות, לאתוס ששומר על הכנסות בסיסיות סבירות של משפחה שעובדת קשה. וכמובן, הצורך לאפשר לכל אדם קיום בסיסי בכבוד. אני חושב שיש פה בכלל צעד שנוגד את הפסיקה של בג"ץ בנוגע לקיום בסיסי בכבוד, וזה מעורר שוב הפעם את סוגיית הזכויות החברתיות במלוא עוזה. כך שבסופו של דבר, אני שם את הנושא הזה על סדר-היום בכוונה כנושא בלעדי, מכיוון שנראה על פניו שהולך להיות צעד נמהר, חד-צדדי, מסוכן ופסול, שכל הבית הזה צריך להתאחד ולפעול כנגדו בכל כלי פרלמנטרי אפשרי. ואנחנו, מפלגת העבודה וסיעות אחרות, מתכוונים לפעול בכך בכל הכוח ובכל העוצמה. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת יצחק הרצוג. אני מזמין להצעה לסדר-היום את ישראל חסון. ואחריו – חבר הכנסת עפו אגבאריה. חבר הכנסת חסון, גם לך יש עשר דקות. ישראל חסון (קדימה): אדוני היושב-ראש, תודה לך, אני שמח שנמצאים פה אתנו ראובן ריבלין וגם השר סער. אני רוצה לדבר על נושא שזכור לי שרובי, כשהוא שימש כיושב-ראש הכנסת, בעצרת הזיכרון ליצחק רבין, הוא ישב פה על הבימה ואמר: נגוז הפתרון, או החלום, או – אני לא יודע איך הוא הגדיר את זה בדיוק – של החלוקה המדינית. אני מודה ומתוודה שאני קצת התכווצתי כשהוא ניצל את הבימה באותה העת, באותה הסיטואציה. אבל אני רוצה, ברשותך, לדבר עכשיו על משהו שמתרחש בימים אלה, ואני מציע לכולנו לשים לב אליו. אם יש משהו שהטרור הצליח להשפיע עלינו – אני לא רוצה להגיד את המונח לנצח, כי אני לא חושב שהוא ניצח אותנו, אבל להשפיע – זה בכך שאנחנו הפסקנו לחשוב על תהליכים. אנחנו חושבים על מהלכים. אירוע – תגובה. אנחנו לא יושבים בשיח שלנו ושואלים את עצמנו איפה אנחנו רוצים להיות בעוד 20 שנה. היו"ר יצחק וקנין: חברת הכנסת תמר זנדברג, אם אפשר, לא עם הגב לנואם. דוד רותם (הליכוד ביתנו): - - - אתה לא יודע איפה יש עוד הסכמים - - - ישראל חסון (קדימה): חבר הכנסת רותם, תסלח לי אם אני חושש מאנשים שיודעים את האמת, ואני אוהב אנשים שמחפשים את האמת. תסלח לי. אני מאוד נזהר מאנשים שיודעים כל הזמן את האמת, ואני לא יודע אם אתה יודע לענות תשובה שתשכנע אותי להיכן המדינה רוצה להגיע כשהיא תהיה בעוד 20, 30 או 40 שנה. ולפיכך, מאחר - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): יש אנשים שחושבים שרק מה שהם עושים זה האמת. ישראל חסון (קדימה): אני קטונתי, רובי. אתה ישבת פה וראית את האנשים. אני משם, רואה פחות טוב. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): לא, לא, שמתי לב שאתה יודע להבחין. ישראל חסון (קדימה): בשורה התחתונה, אני רוצה לומר שאנחנו נקלענו - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): סגן יושב-ראש הכנסת, גם הוא יודע להבחין. ישראל חסון (קדימה): - - - נקלענו לסיטואציה שבה בעצם הפסקנו לחשוב בראייה תהליכית. אנחנו חושבים על מהלך, על אירוע, על תגובה וכיצד, ולא להיכן הפעולה הזאת מובילה. אחד הדברים שבעיני הם די דרמטיים, שקרו לפני שבוע – רובי, זה בשבילך, רובי – זה הדבר הבא: פועל תהליך אדיר שקוראים לו "אביב ערבי", לא משנה מה, דמוקרטיה אסלאמית כזאת או אחרת, פועל התהליך הזה על האזור, ומדינת ישראל שלאורך כל שנות קיומה, כל שנות קיומה, מהיום שהיא נוסדה, היא נתמכה ואיזנה את עצם קיומה במרחב הזה בתמיכה של מעצמה אזורית אחת או שתיים – אם בהתחלה זו הייתה איראן שתמכה בנו, לאחר מכן איראן וטורקיה ובסוף היו טורקיה ומצרים – נכון להיום למדינת ישראל במרחב, בתהליך הגדול הזה, אין בעצם מעצמה אזורית אחת שהיא כוח מאזן. ובמרחב יש קואליציה אדירה של מדינות קטנות שמפת האינטרסים שלהן זהה לשלנו; לא רוצה להגיד "זהה", קרובה לשלנו. הם חוששים מהאסלאמיזציה של המזרח התיכון, הם מחפשים איזושהי דרך לייצב, הם חוששים מהאיום האיראני, שהוא איום על משטרים סוניים כאלה ואחרים. המדינות הללו, לפני שבוע, נעתרו לכאורה – אני קורא לזה "נעתרו" – לבקשתו של מזכיר המדינה האמריקני ואמרו: אנחנו פתוחים ליוזמה מדינית כזו או אחרת. במדינת ישראל האירוע הזה עבר כלאחר יד, כאילו אין שום דבר חדש תחת השמש, כאילו אין פה איזשהו משהו שאפשר לנצל אותו לשיח, כי כולנו שקועים – במה? בדיון שאומר: אבו מאזן לא רוצה, ההוא לא רוצה. אז אם בעבר ציפינו שדרך הגורם הפלסטיני נגיע לעולם הערבי, באו לפני שבוע ואמרו לנו: בואו, דרך העולם הערבי אפשר להגיע לדיון הפלסטיני. ואצלנו זה עובר. בעצם אנחנו לא מבינים מה נאמר לנו, ואנחנו, כלאחר יד, מעבירים את זה כאילו זו עוד הצעה, כאילו זה עוד דיון. אני לא חושב שיש פה איזה פתרון גדול שמסתתר מאחורי זה, ואני גם לא מציע לקפוץ קפיצת ראש, אבל באמת אפשר להתעלם מפנייה כזאת? אפשר להתייחס אליה כלאחר יד? זו הרי טעות דרמטית כשמסתכלים על כל התהליך שמתרחש, לא על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא כיצד אנחנו מקדמים את הצונאמי הזה שנקרא "האביב הערבי". חברי רובי, כשח'אלד משעל הגיע לעזה לאחר "עמוד ענן" – אני מצטט – הוא אמר: אני מברך את אלוהים על כך ששבתי לרצועת-עזה אף-על-פי שלא הייתי בה מעולם. וכשם ששבתי לעזה, ככה אנחנו נשוב – וכששואלים לאן, הוא אמר: אנחנו נשוב – כולם אומרים ירושלים, חיפה ויפו. המוסלם האדוק הזה, העיר הראשונה שהוא אמר "ככה אנחנו נשוב", הייתה לרמאללה. זה התהליך. התהליך הוא פה. אני לא פוחד, אני לא חושש, אני שואל את עצמי כיצד אני מקדם את הדברים הללו - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): את זה הוא אמר בהתייחס ל"פתח" ולאבו מאזן. זה מה שהוא אמר. אני שמעתי אותו - - - ישראל חסון (קדימה): רובי, הוא אמר את זה - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - לא בהתייחסות לסכסוך היהודי-ערבי, אלא בעניין הסכסוך בין ה"חמאס" לממשלת - - - ישראל חסון (קדימה): רובי, הוא אמר את זה ברגע שהוא נשא את הנאום. ברור שתנועת ה"חמאס" היא תנועת "האחים המוסלמים" הראשונה שעשתה את "האביב הערבי" במרחב לפני שבע שנים והיא היחידה שלא קיבלה על כך תמורה – מדינה. כל היתר שבאו אחריה קיבלו. הם היו צריכים את זה כדי לקבל מדינה. הוא רוצה לייצג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא רוצה להחליף את אש"ף. עכשיו, זה התהליך. זה נתמך בתהליך הרבה יותר גדול, ובאו היום למדינת ישראל, ואומרות לך מדינות ערב: יא חביבי, אנחנו מוכנים לדבר. זה מה שהם אומרים, ואנחנו, זה עובר על ידנו ככה? מישהו ישב והשקיע בזה איזושהי חשיבה של מה כדאי, מה צריך? מישהו קיים על זה דיון? מותר לנו להיות חשדנים ואנחנו צריכים להיות חשדנים, ואני גם יודע לומר שכשחזון ישעיהו בן אמוץ יתגשם ויגור זאב עם כבש ונמר עם גדי, אנחנו צריכים להיות הזאב והנמר ולא השה ולא הגדי, כי במזרח התיכון מי שהוא שה וגדי, הוא בדרך כלל על המנגל. ברור לי. אבל מותר לנו, בראייה אסטרטגית, להחמיץ הזדמנות כזאת? הרי זה טירוף הדעת. זה דבר שעובר לידנו כאילו זה עוד איזשהו אירועון, כאילו מחכה לנו איזשהו אופק מלבב. אין לנו יכולת לקחת ולהתחיל ולפתח איזשהו מהלך? אני לא שוגה באשליות לגבי הסדר כזה או אחר. אין לי, אני לא איש של אילוזיות. אבל יש פה מפת אינטרסים כללית, רחבה, שאנחנו מחמיצים אותה, ומחמיצים אותה ביודעין או בזחיחות הדעת. בשני המקרים זה רע. לכן ביקשתי את זכות הדיבור, שלא יאמרו שלא התרעתי בזמן. תודה לך, אדוני היושב-ראש. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ישראל חסון. רבותי, ברצוני לברך את התלמידים והתלמידות מהמכינה הקדם-צבאית מחצור-הגלילית. ברוכים הבאים לכנסת ישראל. רבותי, אנחנו ממשיכים בסדר-היום. הצעה דומה לסדר-היום של חבר הכנסת עפו אגבאריה, ואחריו – חבר הכנסת מסעוד גנאים. גם לך עשר דקות, חבר הכנסת עפו אגבאריה. עד שחבר הכנסת עפו אגבאריה יתחיל, אני מברך גם את התלמידים והתלמידות מבית-ספר אוולינה דה-רוטשילד. עלו והצליחו. עפו אגבאריה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, אומנם דיברנו ורצינו לדבר על התחום הכלכלי והמדיני, אבל כנראה ממשלת ישראל וממשלות ישראל יודעות לטפל בעניינים הכלכליים גם כן בצד החזק שלהן, וזה גם הצד הביטחוני. בשנת 2011 הייתה איזושהי תנועה חברתית די רצינית שרצתה לשים על סדר העדיפויות את המצב הכלכלי של החברה במדינת ישראל. אנחנו ראינו, ואפילו התרעתי מפה, מהמקום הזה, שאני חושש שתהיה איזו פעולה או התחממות בגבול שתוריד את העניין החברתי מסדר-היום הציבורי. ובאמת זה קרה, מה שהיה באזור אילת. ומאז אנחנו רואים שהעניין הזה לא בא ולא הצליח לקום עוד הפעם. גם בשנה שעברה לא הייתה מחאה חברתית. ואני מרגיע את אלה שאומרים שהשנה אולי תהיה מחאה חברתית: גם השנה לא תהיה מחאה חברתית עצומה וגדולה כפי שהיה ב-2011. וזאת למה? כי אנחנו רואים את ההתגרויות של הממשלה הזו בלחרחר מלחמה עם השכנים. ובמיוחד אנחנו רואים מה שקורה בסוריה; מה שקורה בכלל בכל המזרח הערבי. נכון שיש כאלה שאומרים שיש אביב ערבי. אבל אני לא רואה שזה אביב. זה יותר אביב דמים. ומי מלבה את היצרים? זה כל התערבות חיצונית בתוך המדינה, או בתוך כל מדינה, בדברים הפנימיים של אותה מדינה. מה שהיה בלוב כולם יודעים. אבל פתאום המערב, הייתה לו אפשרות להיכנס ולהשמיד, והשמיד כמעט את כל המדינה, ו-150,000 לובים נהרגו מהפצצות נאט"ו. לא הצליחו לעשות את זה בסוריה, אז התחילו להכניס גם שכירי חרב, שלא אכפת להם ולא משנה להם את מי להרוג. ולצערי הרב, זה אותם שכירי חרב שבאפגניסטן האמריקנים מפציצים והורגים, שהם טרוריסטים. אבל בסוריה הם בעלי-ברית, ונותנים להם גם תחמושת וגם אמצעי לחימה ואמצעי מיגון. אז פתאום שם זה מותר. ואור ירוק למדינת ישראל, מדי פעם – להיכנס, ולשלוח את היד, לבחוש בקלחת הדמית בתוך סוריה, וכאילו להגיד לכולם שאנחנו פה, אנחנו נתווה את המדיניות, אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים; ומרוויחים גם מהצד השני, שמשתיקים כל איזושהי מחאה חברתית בתוך מדינת ישראל, משתיקים את הזעקה של הפועלים, של השכבות החלשות במדינת ישראל נגד הגזירות הכלכליות. למה? כי הגבול חם. למה? תראו מה קורה בסוריה. ברגע שכולם נרגעים, אז פתאום מתחילים לדבר על הכימי הסורי, על הנשק הכימי בסוריה. פתאום יש דממה, אז שכחו מהאטום האיראני. אתם שמים לב? לא מדברים על האטום האיראני, מדברים על הכימי הסורי. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): קודם כול, באמת צריכים לדבר על הנושא החברתי. אבל הכימי, האטום, זה לא דברים שהם המצאה. זה גם צריך לשים לב. לשים לב לנושאים החברתיים האזרחיים, ואללה, ברוך השם – הנה, חבר כנסת בא ומדבר על העניינים האמיתיים של המדינה שלנו. אבל האטום והכימי זו לא המצאה. עפו אגבאריה (חד"ש): אז זה בדיוק מה שאני אומר. זו לא המצאה. אבל, רובי, זה באמת לא המצאה, אבל עד עכשיו אף אחד לא השתמש בכימי ובאטומי, חוץ ממדינה אחת בעולם, שהיא ארצות-הברית. הבוס הגדול של הדמוקרטיה בעולם. רק היא השתמשה. ומה שהשתמשו בעיראק בזמנה זה היה מארצות-הברית, וכולם אחר כך ידעו. אז באמת, אתם חושבים שהעולם כבר לא רואה את זה? אז פתאום דיברו על הקו האדום של האטום האיראני. נכון? אז אנחנו שומעים מכל מיני גורמים שהאטום האיראני הוא כבר לא רלוונטי. הם עוד לא הגיעו לקו האדום, אז בינתיים זה יכול להיות בצד. עכשיו זה הכימי הסורי. וכל זה למה? כי רוצים להדחיק הצדה אפילו את הדברים שאמר פה חבר הכנסת ישראל חסון, שיש בעיה מרכזית במזרח התיכון שזה השלום עם הפלסטינים. והשלום עם הפלסטינים זה צריך להיות הדבר הראשון והעיקרי לביטחון מדינת ישראל. לא הכימי הסורי מהווה איום, ולא האטום האיראני. איראן הייתה בעלת בריתה של מדינת ישראל, ואנחנו כולנו יודעים שאת הפיסטוק חלבי ידענו רק ממלחמת עיראק-איראן, כשהמשחתות הישראליות היו מביאות נשק לאיראן ומביאות בחזרה פיסטוק חלבי. גם את זה האנשים יודעים. אז לא צריך להגיד - - - ישראל חסון (קדימה): מלחמת עיראק-איראן זה לא נכון, כי מלחמת עיראק-איראן נקראה על-ידי האיראנים מלחמת "אל קודס". עפו אגבאריה (חד"ש): זה מקרה, אבל אתה יודע מי היה מאחורי הקלעים, מי תמך בעיראק ומי תמך באיראן, ששתיהן מאותו גוש, וכפי שאתה התבטאת פעם, "אני מאחל לשתיהן הצלחה". אתה מבין? אז יודעים מי מחרחר את הדברים, האחד מאחורי השני. אז זה לא - - - ישראל חסון (קדימה): - - - עפו אגבאריה (חד"ש): לא אתה, אני מתכוון לארצות-הברית, וזה לא מתוך כוונות טובות למקום הזה, ולא לאזור הזה וגם לא למדינה הזו. אז אם הם מדחיקים את העניין הפלסטיני, כל כך רחוק, ועכשיו מסיטים את תשומת לב כל האוכלוסייה לעניין הביטחוני והאיום הסורי, אז אף אחד לא יבוא עכשיו ויגיד שיש בעיה. יש פה עם – בתוך פלסטין ההיסטורית יש שני עמים. מה הולכים לעשות? איך מתקדמים בתהליך השלום? מדוע ישראל מזניחה את תהליך השלום? ואתה דיברת על זה. אולי אני חלוק אתך, שלא מאותה נקודת מבט, שאתה אומר מדוע לא הגיעו לתהליך השלום. אני אולי מהצד השני. אבל בדבר אחד אני מסכים: שבאמת הייתה חובה לנצל את המומנט, ולא מעכשיו, זה מ-2002, כאשר הונחה ההצעה של הליגה הערבית. לא בהצעה המתוקנת של היום, שאני לא מסכים אתה. אני לא מסכים אתה, אבל בכל זאת יש אפשרות לבוא ולהתחיל להתקדם. וזו הערובה היחידה, הן לביטחונה העתידי של מדינת ישראל, ומה שאמרת, סופו של הגדי והכבש הוא המנגל, זה נכון. אז אני מבין שבמשוואה הזו אתה מתכוון להיות הזאב והנמר. אבל זאב ונמר לא יכולים לחיות כל הזמן. יכול להיות שבתקופה אחרת יהיה זאב אחר, ויהיה נמר אחר. אז זה הדבר המסוכן לכל עם שרוצה וחייב לחיות עם השכנים שלו. קודם כול – עם השכנים שלו ולא עם האנשים שיש להם את האינטרסים הגדולים הן הכלכליים והן הצבאיים כדי לממן את השותף הזה, הזעיר, לא הזוטר, הזעיר – הוא קטן, הוא חזק, הוא נתמך, כדי שהמלחמה תימשך בינו לבין שכניו. זו לא תהיה אף פעם ערובה לשלום של אותו עם. לכן אני חושב שעל הממשלה הזו לחשוב עוד הפעם שתהליך השלום הוא רק לטובתה של מדינת ישראל וטובת כל אזרחי פלסטין ההיסטורית, שזה גם יהודים וגם ערבים. מי שמתכחש לזכויותיו של עם אחר הוא גם, בסופו של דבר, מתכחש לזכויות של העם שלו עצמו. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת עפו אגבאריה. יעלה חבר הכנסת מסעוד גנאים – הוא איננו, לא נוכח. חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. אני אאפשר לך אחריו. כבר קראתי לו. קראתי בשמך, כבודו לא היה. אבל אני אאפשר לך מייד אחריו. חבר הכנסת אליעזר מוזס, עשר דקות לרשותך. מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, חברי שר הפנים, נפל דבר בישראל היום: ועדת שרים לחקיקה החליטה לאמץ חוקים בולשביקיים, סתימת פיות, סתימת שיח אופוזיציונלי, סתימת ביטוי - - - מרב מיכאלי (העבודה): אנטי-דמוקרטיים. מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): - - - אנטי-דמוקרטי, בזה שהחליטו שלא יוכלו להגיש הצעות אי-אמון בפחות מ-61 חברי כנסת, וגם להעלות את אחוז החסימה כדי שמפלגות קטנות לא יוכלו לבוא לידי ביטוי. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): איש לא יודע מי יהיה בכנסת הבאה מפלגה קטנה. מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): כבוד היושב-ראש לשעבר, ר' רובי - - - היו"ר יצחק וקנין: כמה שאתה צודק, חבר הכנסת רובי. מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): - - - ר' רובי, זה ההמשך של נאומי. כאשר רואים את הסקרים מיום שישי, אז אני לא יודע איך הם לוקחים על עצמם להעביר כזה חוק כאשר כנראה יכול להיות בהחלט שהם יהיו בצד השני של המפה, אלה שמגישים היום, ואז מה יהיה? אבל אני הייתי חבר בקדנציה הקודמת בוועדה לחוקי המשילות - - - היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת מוזס, אתה מכיר את הפתגם שמי שהביא את המקל יקבל בו מכות? מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): נכון. בקדנציה הקודמת אני הייתי בוועדה לחוקי משילות, וזה עלה לא פעם ולא פעמיים, וזה התמסמס. כדברי יושב-ראש הוועדה אז, שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן, שאמר: "חוקים ומשפטים בל ידעום", על הדברים האלה, חוקים כאלה של – זה לא מדינה גדולה כאן, סך הכול אנחנו כמה מיליוני אנשים, שמחולקים למקבץ של מפלגות קטנות, וראוי לתת את הבמה הזאת לכל חוג, ולכל עדה ולכל ציבור, וזה מה שאומרים – הדמוקרטיה במיטבה. אבל זה לא פלא, הממשלה הזאת החליטה לפגוע בחלשים, אם בהעלאת המע"מ, אם במע"מ על פירות וירקות, אם בקיצוץ בקצבאות, ואני רוצה לומר לכם, אני ראיתי היום את דברי שר האוצר, מר לפיד, שאמר אתמול, ואני מצטט: במקום לחלק קצבאות אנחנו נפתח מרכזי הכשרה לתעסוקה ונחזיר לחיים את החינוך הטכנולוגי. אבל אם לילד הזה לא יהיה מה לאכול ותזרוק לעוני עוד 50,000 ילדים, כדברי המועצה לשלום הילד ומנכ"ל הביטוח הלאומי, שהגזירה הזאת של קיצוץ בקצבאות ילדים תכניס עוד 50,000 ילדים למעגל העוני, ובמקום 800,000 ילדים במעגל הזה יהיו 850,000 – באמת זורקים מספרים, אבל כשרואים כל פרט ופרט, וכל משפחה ומשפחה, וכל ילד וילד, את הסבל שלו – יעיד על כך שר הרווחה לשעבר, מר בוז'י הרצוג, שלמד במשרד הרווחה מה זאת אומרת נפש של כל ילד וילד כאשר מקצצים את הקצבאות האלה. שר האוצר גם אומר, במקום כספים קואליציוניים אנחנו נשתמש בכסף שלכם לבנות את הרכבת לכרמיאל. מאוד מעניין; כספים קואליציוניים, אפשר לחשוב שזה משהו שכל חבר כנסת לקח לעצמו הביתה. סך הכול השכילו הממשלות הקודמות לעשות כאלה קריטריונים, גם בתרבות וגם בחינוך, שהציבור החרדי לא יכול לעמוד בזה, וכתוצאה מכך קיצצו לו את התקציב, וכתוצאה מכך הוא נמנע מלקבל את מה שמגיע לילדים שלו. אז מה עשו בקואליציה? נתנו כספים קואליציוניים כדי לתת תרבות חרדית לתלמידות סמינרים, להוסיף לילדים חלשים, להוסיף לחינוך המיוחד של המערכת החרדית. מה עשו כאן? לא. ניקח את הכסף הזה ובזה אנחנו נקים מסילת רכבת לכרמיאל. הפלא ופלא. ממש "מגינים על החלשים". הממשלה הזאת מחלישה את החלשים ומנסה פשוט להלך אימים בסתימת פיות, ואני דיברתי על זה קודם. אבל אני רוצה לומר לכם, השבוע נחגוג את יום ירושלים, ואני רוצה לומר לכם, חג יום ירושלים, אתם יודעים ש-180,000 תלמידים במזרח-ירושלים לומדים לפי תוכנית הלימודים הפלסטינית ב-100% מימון של משרד החינוך? יכול להיות שאולי לומדים ליבה, אבל אני יודע שחלק מהלימודים זה הנכבה. תרשו לי במעט הזמן שיש לי לצטט קצת ממה שהם לומדים; שמעו והאזינו, הסכיתו ושמעו, כי לא תאמינו למה שאני מקריא לכם. מונחים המציינים את ישראל, מייסדיה והאידיאולוגיה שלה בספר "השפה הערבית, עיון, ספרות וביקורת", כיתה י"ב, עמוד 104: הכנופיות הציוניות גזלו את פלסטין וגירשו את תושביה. האויב הציוני כבש את ארצנו. הכנופיות הציוניות גזלו את פלסטין וגירשו אותנו. היו"ר יצחק וקנין: זה הליבה? הליבה? מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): הליבה של מזרח-ירושלים בתוכנית הלימודים הפלסטינית בספר "השפה הערבית". מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): באיזה בתי-ספר? מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה): גנאים, אני לא מדבר עכשיו על עצם הדבר הזה, אני מדבר על כך שיש כאן הבחנה ברורה בין מי שמקבל 100% על חשבונו ולומד תוכנית לימודים כפי רצונו, או כפי שההורים שלו רוצים שילמדו, ובין יהודי כמוני, שמייצג את המערכת החרדית, ואומרים לו: לא, אתה לא תקבל תקציב אם אתה לא תלמד את הליבה. אז אולי אני אתחיל ללמוד באמת את תוכנית הלימודים הפלסטינית, ואני אלמד גם את הנכבה, ואני אקבל 100%. אין לי שום דבר. אבל זה קורה במזרח-ירושלים, ירושלים המאוחדת, בירת ישראל. מר ריבלין, איש ירושלים, מתי יהיה כבר השוויון הזה בין בני ישראל לבני ישמעאל? אני לא רוצה להלאות אתכם, אני יכול לצטט כאן עוד הרבה והרבה דברים, אבל דבר אחד, מה שבאמת נוגע לי ללב, כנצר, בן יחיד לאבי, שאיבד את כל משפחתו בשואה: 70 נפש ממשפחתי ירדו לאושוויץ, כותב אבא שלי, נשאר אחד בודד. ואני היום, ברוך השם, הולך בדרכו ומנסה לתקן את מה שהשחיתו לנו אז. אני בן יחיד ממש למשפחה שכולם הלכו בשואה, כואב לי שמממנים מוסדות כאלה שמתעלמים לגמרי מהשואה, וכל השואה היא – אני מעדיף, יותר טוב שתסתכלו בפנים מאשר שאני אלאה אתכם בציטוטים, אבל ההתעלמות המוחלטת במימון 100% של משרד החינוך, אז אל תבואו אחר כך ותגידו: אתם, החרדים, לא מגיע לכם, כי אתם לא לומדים את הליבה, ואתם לא לומדים את מה שאנחנו רוצים להכתיב לכם. אנחנו ננהג כפי שכתוב: "ועשית ככל אשר יורוך", כפי שמלמדים אותנו חכמי ישראל בכל הדורות, נמשיך את המסורת הזאת ובעזרת השם נשכיל ונצליח, ובעזרת השם נפרח לעילא ולעילא, בעזרת השם, כפי שעד היום, וכל כלי יוצר עלינו לא יצלח. אמן. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. לפני שאני אקרא לדובר הבא, אני מקדם בברכה את כיתה ט' מנהיגות בתיכון בן-גוריון, עמק חפר, המחנך אייל כספי, הרכזת אורנה גלברג וסגנית המנהל זיוה מנוחין, אשר באו לראות מקרוב את עבודת הכנסת. ברוכים הבאים לכנסת ישראל. אני מזמין את חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואחריו – חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. הבנתי שגם אתה הגשת הצעה לסדר-היום. אחרי כן יעלה סגן השר להשיב לכולם. יש לך עשר דקות. מסעוד גנאים (רע"ם-תע"ל-מד"ע): אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כאשר דיבר חברי המכובד חבר הכנסת מוזס על תוכניות הלימודים וספרי הלימוד – 1. אני מסכים אתו שבמדינת ישראל יש חברה פלורליסטית, יש ייחוד לאומי-תרבותי לקבוצות כמו ערבים-פלסטינים, ולפי דעתי מערכת לימוד דמוקרטית צריכה להתחשב בפלורליזם הזה. להתחשב בזה, למשל, אם בהיסטוריה, אם באזרחות, אם בסוציולוגיה – בכל המקצועות האלה שיש בהם ייחוד מסוים שצריך להתחשב בו. צריך להתחשב בנרטיב הערבי-פלסטיני, לפי דעתי. וזה לא נוגד, זה לא יהרוס את מדינת ישראל. אבל אני לא מסכים אתו, במה? יש חברי כנסת, למשל חדשים, שיש להם בורות לאללה במה שקורה בחברה הערבית. אחד מהם אמר שבספרי הלימוד שלומדים הערבים – אני מתכוון לערבים אזרחי מדינת ישראל. ואני מדבר כמורה ומחנך כמה שנים, 15 שנה, ולימדתי גם היסטוריה: לימדנו על השואה, על הפוגרומים. לתוכנית הלימודים בבתי-הספר הערביים, האחראית היא ממשלת ישראל, משרד החינוך בישראל. אז יש כאלה שלא מבדילים בין סח'נין לבין ג'נין, וחושבים שמה שמלמדים בסח'נין, למשל, שהיא בישראל, זה בגדה או בשטחים הכבושים. אני חושב, הבורות הזו היא צריכה להיפסק. אני נתקלתי בדבר כזה בוועדת החינוך. אדוני היושב-ראש, ראש הממשלה נסע לסין. אצלנו יש מסורת בעל-פה, מהנביא מוחמד, עליו השלום, אומר: אטלבּ אל-עלם ולו פי אל-צין – תשיג ידע ומדע אפילו אם זה – תרחיק בזה אפילו לסין. אז נדמה לי שראש הממשלה, לפני שהוא ילך לסין, הוא למד מהם. הוא למד מהסינים שני דברים: כאשר ידע – וִלַא מדע, יא ג'מאעה, שו בּדכּם? ידע בשכּל עאם – בכלל. אז כאשר אנחנו שומעים היום ורואים שהממשלה מסכימה ומאשרת שני חוקים – האחד, חוק או תוכנית פראוור לנגב, ליישוב הערבי בנגב ולאדמות בנגב; והשני, מה שמכונה חוק המשילות, והעלאת אחוז החסימה ל-4%. אני חושב שראש הממשלה – נכון? – בחוק של המשילות למד מהסינים, שבשביל יציבות, בשם היציבות הפוליטית, לא נורא שיהיו סממנים דיקטטוריים; לא נורא שלא לתת לשכבות, ולמגזרים ולמפלגות, שהם קטנים יותר, להיות מיוצגים. משום ש-4% אומר שרק המפלגות הגדולות הן שיהיו מיוצגות, הן שיהיו החזקים, והשאר יישארו חלשים. אף-על-פי שאני בצורה לא ישירה – אני וחברי והרבה במגזר הערבי, במפלגות הערביות, רוצים להתאחד ונרוץ ברשימה אחת, רוצים את זה, אבל לא בכורח ה-4%, אלא מפני שזה האינטרס שלנו. אני חושב שהחוק הזה – אני לא חושב שהוא דמוקרטי. אני חושב שהוא מונע מהאנשים, משכבות, מרבדים במדינה, בגלל חולשתם, להיות מיוצגים, לבחור ולהיבחר. זה – אחד. המסקנה השנייה או השיעור השני שראש הממשלה למד מהסינים זה העניין של פראוור. ובעניין של תוכנית פראוור, אדוני היושב-ראש, שבמקום הידברות והיכרות עם האנשים, עם בעלי האדמות, שהם החוקיים, הלגיטימיים – היסטורית, האדמה הזו שלהם – הממשלה בוחרת בחוק שיכריע בכוח את האנשים; מפקיע את האדמות, מאות-אלפי דונמים, ובסוף, מאלץ אלפי, כ-40,000 תושבים, לעקור ממקום מגוריהם היום למקומות אחרים. אדוני היושב-ראש, אני חושב, הסינים עשו את זה, אולי טרנספר עשו לקבוצות, ככה, קבוצות של תושבים מסוימים מלאומים מסוימים. אדוני היושב-ראש, אני חושב שזה לא נכון, זה לא דמוקרטי להביא תוכנית לנשל את האנשים, הערבים בנגב, מהאדמה שלהם, בשם פיתוח, בשם יישוב. ואל תגידו לי שהם דיברו עם האנשים. אם אתה מדבר עם כמה, זה לא אומר שאתה דיברת עם כולם. זה לא אומר שהם הסכימו. אף אחד לא מסכים לתוכנית הזו שמכונה תוכנית פראוור. אדוני היושב-ראש, תוכנית כזו, היא תהרוס הכול בנגב. גם התוכנית כולה, כאשר אתה עוקר ומעביר אנשים, כ-40,000, מהכפרים שהשם שלהם כפרים בלתי מוכרים – שזה מושג, אין לו אח ורע בכל העולם. לאיפה אתה מעביר אותם? אף אחד לא יודע. אין תשובה. ככה. רק להעביר האנשים, להפקיע את האדמות, להשתלט עליהן וזהו. תוכנית כזו, אדוני היושב-ראש, היא גזענית, היא נגד האינטרס של הערבים הבדואים בנגב, ואנחנו, כולנו, נתנגד לתוכנית הזו. אדוני היושב-ראש, בסוף – הזדעזעתי. גם מי שראה אתמול בלילה והבוקר בערוץ 10 את הסרטון של אוהדי "בית"ר ירושלים", כאשר היו באוטובוס בדרכם למשחק בשבת בסח'נין. היה משחק כדורגל בין "בית"ר ירושלים" לבין "איחוד בני סח'נין". למזלנו, ואלחמדולילה, הסתיים בתיקו. ולמזלנו נשארנו בליגה. שתי הקבוצות נשארו בליגה. אבל הזעזוע הוא מצעקות הנאצה של אוהדי "בית"ר ירושלים" שהם קוראים בסרטון הזה. הם דיברו, הם קיללו את ראש הממשלה רבין, את לאה רבין, והם קראו לעקירת הערבים. אדוני היושב-ראש, גזענות כזו – נכון, זו סדרה, ראינו. אבל עד מתי? עד מתי הגזענות הזו? זו גזענות שצריכה עמדה תקיפה מצד הממשלה ומצד הרוב היהודי. תודה, אדוני היושב-ראש. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים. יעלה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, אחרון הדוברים. ואחריו ישיב סגן השר אופיר אקוניס. חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, גם לך יש עשר דקות. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): מכובדי היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, נהוג להגיד שצריך לתת לממשלה כמה חודשים של חסד. היו"ר יצחק וקנין: מאה ימי חסד. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): מאה ימים, לפעמים יותר. יש המהדרין, יש המוסיפין, יש זה. ואני חושב שיש להפוך את העניין, שלפחות ממשלה חדשה תיתן לאזרחים כמה חודשים של חסד. למה לבקש ולא לתת? אני ראיתי את הממשלה הזאת, לא נותנת לנו יום אחד של חסד. יום אחד. המפלגות שמרכיבות את הקואליציה – ככה אני קורא בעיתון – עורכות ישיבות לילה וישיבות מאחורי הקלעים, ומחליטות לטפל באזרחים הערבים. ראו את הצעת בגין ופראוור, לא מספיק – צריך יותר חמור. פגישות בין מפלגת יש עתיד ומפלגת הבית היהודי – ציר הרשע החדש – שלאחר שטיפלו בחרדים הגיע תורם של הערבים. אף אחד מהם לא נותן עצה טובה לשני. שניהם יושבים בהר העצה הרעה – אתם יודעים, זה קרוב לפה, לא רחוק. היו"ר יצחק וקנין: יש - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): ושם, רק שם - - - היו"ר יצחק וקנין: יש הר כזה? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): רק שם – יש הר כזה. אתה לא מכיר אותו? היו"ר יצחק וקנין: יש הר - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אתה לא ירושלמי, מה יש לך. אני ישבתי - - - היו"ר יצחק וקנין: אני יודע שיש הר גריזים, הר עיבל - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): לא, יש הר העצה הרעה, ועוד איך. היו"ר יצחק וקנין: - - הקללה והברכה, אבל זה - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): ועוד איך. תשאל את בנט ואת לפיד; שם הם יושבים. הישיבות של הציר הזה, החדש, נערכות – כל אחד נותן עצה רעה לשני. כל אחד לוקח את הרע שבשני. אם יש למישהו מהם איזושהי רבע הצעה טובה, מייד השני פוסל אותה. הצעה רעה? בבקשה – איך לדפוק יותר את הערבים בנגב, מייד שניהם מסכימים. מסמיכים את אורי אריאל ואת השר כהן, איך לטפל, איך לצמצם, איך להפקיע יותר, איך להקשות את חייהם הקשים ממילא של האזרחים הערבים בנגב, איך לחנוק. חונקים אותנו, עוד ועוד. עד כמה אנשים יכולים לסבול? ובאו עם מרץ חדש לממשלה, לא להגן על האזרחים, לא להגן על זכויות אדם, מצפצפים על הכול: אלה ערבים, אלה בדואים, אפשר לדפוק אותם, מי הם בכלל? מי סופר אותם? ועכשיו, היום, מחליטה הממשלה פה-אחד לאשר את הצעת בגין, אבל יש הסכם לא כל כך סודי בין שני המאורות – בין מפלגתו של לפיד ומפלגתו של בנט – להקשות יותר את התנאים, להפקיע יותר קרקעות. הם קוראים לזה: לצמצם את שטח הקרקע שמוצע לערבים במסגרת ההסדר, לצמצם את השנים, להקשות. אתה, שנתיים לא הגשת, שלוש שנים, ראחת עלכּ, הלך עליך, אתה לא יכול, אתה מאבד את הזכויות שלך. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אתה לא מסכים להסכם בגין? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני לא מסכים. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): נו, אז מה? אז - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): עכשיו הם רוצים לאפשר עוד יותר. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - אולי היינו מוצאים רוב - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני רק יודע, בגין מציע 70 מלקות - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - אולי היינו מוצאים רוב להסכם. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): - - הם מציעים 200 מלקות, אז מה, אני אגיד שהם יותר – שבסדר? אני לא מסכים, לא ל-70 ולא ל-200. מיקי לוי (יש עתיד): - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אבל זה חושף את פרצופם. אני ציפיתי, לפחות עם רוח חדשה - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אתה מסכים רק שיוציאו את היהודים מהנגב. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): - - יכול להיות שיתנגדו, שיגידו שצריך הסדר טוב יותר. אני, אדוני יושב-ראש הכנסת לשעבר חבר הכנסת ריבלין, אני עד, על הבמה הזאת, כשאתה ישבת כאן עשרות פעמים, לפני פראוור ולפני בגין, אני הצעתי. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): ואני אמרתי לך, אל תתנגד, משום שזה הסכם, זה לא הרע במיעוטו, אלה הם הדברים שאנחנו צריכים סוף-סוף – היישוב הבדואי בישראל ומדינת ישראל – להגיע להבנה, ואמרתי, זה הדבר הכי טוב – פעם ראשונה שממשלה באמת הציעה הצעה שהייתה כזו שהיה אפשר לקבל אותה. אבל גם זה אתה לא רצית. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): למרות - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אתה רוצה שלא יהיו יהודים בנגב, את זה אני מבין. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני לא אמרתי זאת. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אני יודע שלא אמרת. אני אומר. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני לא אגיד זאת, ואני לא חושב ככה. יש לי תכונה רעה - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אבל, אבל - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): - - חבר הכנסת ריבלין, אני אומר מה שאני חושב. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אה, מאה אחוז. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני אומר מה שאני חושב. אל תשים את המילים בפי. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אני אמרתי רק את המילים שלי. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני לא רוצה שיהיו מתנחלים, אני אומר את זה מעל כל במה. אני מעולם לא אמרתי – אני רוצה חיים משותפים של הילדים שלי ושלך. נחמן שי (העבודה): גם הוא רוצה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): יש לי חזון של חיים בצוותא, בשלום, בדו-קיום, בשוויון, ללא הגמוניה של צד אחד על השני. זו הדרך שלי, זו דרך הנאורות - - נסים זאב (ש"ס): עם ממשלה - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): - - אני לא חשוך כמו כמה חברי כנסת פה. אני חלק מהאנושות הנאורה - - קריאה: - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): - - שמקדשת את האדם וחיי אדם. זה הערכים שלי, ערכים אנושיים, הומניסטיים. אני לא רוצה לדכא אף אחד, אבל אני לא ארשה לאף אחד לדכא אותי. אני זועק את זעקת המדוכאים, המנושלים, אלה שרוצים לעקור אותם. תקשיבו בקולנו, אנחנו נותנים לכם את קול השפיות עכשיו, בואו נשב נדבר, בואו נשב נדבר בלי כפייה מלמעלה, בואו נשב, דרך ההידברות. אבל אם אתה בא לחנוק אותי – אני לא אתן שיחנקו אותי. אני לא אתן שיעקרו את הערבים הבדואים בנגב. תעשו מה שאתם רוצים, תחוקקו כמה שיותר חוקים, לא ניתן לחנוק אותנו. זה פשע לחנוק אותנו. אני יודע שאומרים, אתם צועקים, אתם זה; כי אתם חונקים אותי, לא נותנים לנו לנשום. אנשים יושבים מאות שנים על הקרקע שלהם. אתם אומרים, אתם לא מוכָּרים, תעקרו אותם, טרנספר. להמשיך מה שהיה ב-1948, עוד – נכבה חדשה, לא ניתן עוד נכבה בנגב. אנחנו ניאבק מאבק צודק, צודק מאין כמוהו, וכל אדם בעל מצפון בכנסת הזאת צריך לעמוד לצדנו. אנחנו זועקים את זעקת המדוכאים, שרוצים חיים נורמליים, שרוצים לחיות על הקרקע שלהם. אנחנו לא רוצים – לא באים לתקוף אף אחד – לדכא אף אחד, אבל לא ניתן שמישהו ידכא אותנו וינשל אותנו ויעקור אותנו מהקרקע שלנו. אתם פותחים פצע פתוח כאן; אלה שנעקרו, אנחנו מכירים את ההיסטוריה, את הנכבה; נעקרנו ב-1948, לא ניתן לכם לעקור אותנו פעם נוספת, אפילו אם העקירה באה עם חיוך – חיוך של קוזקים, של מדכאים, של מנשלים, של גנבים, עם עניבות של בני-תרבות, גנבים בני-תרבות, מנשלים בני-תרבות, מפציצים בני-תרבות. והאדם המנושל, המדוכא, הוא רק צועק - - - נחמן שי (העבודה): הגזמת. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני לא הגזמתי. נחמן שי (העבודה): הגזמת. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): תעמוד לצדי. תעמוד לידי להפקעה בנגב - - נחמן שי (העבודה): - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): - - עם העניבה שלך. נחמן שי (העבודה): בלי העניבה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): עם העניבה שלך. נחמן שי (העבודה): אל תגיד מפציצים - - - לאט לאט. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אני אומר לך שרוב הבדואים רוצים במתווה – יכול להיות בשיכון כזה או אחר – רוצים במתווה בגין. טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): לא נכון, אדוני. לא נכון. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): גולדברג אתם מסכימים? טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): לא נכון. לא נכון. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אתה, אתה אל תאמר לי, אתם הפסדתם גם בבחירות נגד זה. קריאה: - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אני – כבוד היושב-ראש - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אני נפגשתי אתם. טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל-מד"ע): לא, זה לא נכון. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): לא נכון. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): עכשיו, היום הממשלה החליטה מה שהחליטה - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אוקיי. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): - - אני קורא לממשלה לחזור בה, לא להביא את החוק הזה. ואנחנו, כהנהגת הציבור הערבי, מוכנים לשבת עם הממשלה ללא תנאים מוקדמים, בלי כפייה. את הבעיות בנגב אפשר לפתור. אנחנו רוצים – מי אמר לך שאנשים בנגב רוצים לחיות בלי חשמל, בלי מים, בלי בית-ספר צמוד, בלי גן-ילדים, בלי מרפאה, צריכים לנסוע על כל דבר עשרות קילומטרים, מי אמר? אנחנו רוצים חיים נורמליים. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): עכשיו יהיו. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אתם לא נותנים לנו. לא מכירים בכפרים האלה. הם קיימים לפני מדינת ישראל. צריך לשאול את הכפר הזה אם הוא מכיר במדינת ישראל. הוא קיים לפני המדינה. יש גבול. אנחנו שואבים את כוחנו ממקור עיקרי אחד, כבוד היושב-ראש – שהצדק אתנו, שהאדמה שלנו, שהכפרים האלה שלנו, ולא ניתן שיעקרו אותנו. אנחנו לא רוצים עימותים - - היו"ר יצחק וקנין: תודה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): - - לא רוצים התנגשויות, אבל אל תדחפו אותנו לשם, אל תדחפו אותנו לפינה, אל תחנקו אותנו. היו"ר יצחק וקנין: תודה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): תורידו את הידיים שלכם מהגרון שלנו. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת ג'מאל זחאלקה. ישיב לכל המציעים, על כל ההצעות לסדר-היום, סגן השר אופיר אקוניס. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: תודה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני הייתי רוצה, אדוני היושב-ראש, מכיוון שזה המבחן הראשון של הכנסת הזאת ושל האופוזיציה, בראשית הדברים להביע הערכה לסיעות האופוזיציה, שגילו אחריות ובעצם ממשיכות את המסורת בבית הזה, המסורת הנהוגה – ציינת את זה, חברת הכנסת זנדברג – שכאשר ראש הממשלה נמצא, אדוני היושב-ראש, בשליחות ממלכתית בנכר, בחוץ-לארץ, אין הצעות אי-אמון בממשלה. אני מעריך את זה שלא שברתם את המסורת הזאת. אני רוצה להגיד לכם שהצלחתו של ראש הממשלה במסעו החשוב לסין היא הצלחתה של המדינה כולה, לא של הקואליציה ולא של האופוזיציה. לפני שאני אשיב - - - תמר זנדברג (מרצ): - - - חוק המשילות. אתם לא החזרתם במשחק הוגן. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: כי זה לא – כי זה לא חלק מהמסורת. תמר זנדברג (מרצ): זה כן? זה כן? סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: הצעות חוק פרטיות, גברתי, ממשיכות כתקנן, כסדרן, בימי רביעי, אבל הצעת אי-אמון - - - תמר זנדברג (מרצ): זה נושא שנוי במחלוקת. זו הצעה קונסטיטוציונית - - - סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: אני אענה לך גם על העניין הזה. אדוני, אני רק – אי-אפשר כמובן שלא לגנות את האיום באלימות של חבר הכנסת זחאלקה, שמזהיר אותנו שאם תתקבל החלטה דמוקרטית – אפילו אני לא יודע אם אני שלם אתה מבחינתי, אבל אנחנו מחויבים כולנו לחוק ולשלטון החוק. אדוני היושב-ראש, אם החוק הזה של הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב יעבור ברוב קולות חברי הכנסת, בוועדות ואחר כך במליאת הכנסת, עם שינויים, כפי שבדרך כלל הכנסת מכניסה בהצעות חוק ממשלתיות, אני חושב שהאיום באלימות, חבר הכנסת זחאלקה, הוא מיותר, הוא מגונה, ואני מציע לך למצוא את ההזדמנות לחזור בך. אני מעריך, כפי שאמר יושב-ראש הבית לשעבר חבר הכנסת ריבלין, שמעבר לכל האיומים, שגם אתה איימת פה, והצעקות בקול רם, של פשוט שימוש בכלים אלימים, אני מעריך שרוב המתיישבים הבדואים בנגב ירצו בכך, משום - - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): הם לא תושבים, הם לא - - - באסל גטאס (בל"ד): הם עם הילידים. קריאות: - - - סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: האזרחים הבדואים - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: - - אני אומר, הנה, האזרחים, אזרחי ישראל הבדואים בשטחי הנגב, ואגב, עמדו - - - טלב אבו עראר (רע"ם-תע"ל): אני משם. אני משם. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: מצוין. - - - עמדו במבחנים קשים מאוד – תסלח לי בבקשה – גם כאשר ישראל שילמה מחיר כבד מאוד על השלום עם מצרים, ונסוגה לקו הבין-לאומי, והיו צריכים לקיים שינויים בהתיישבות הבדואית בסוף שנות ה-70, בממשלתו, אדוני חבר הכנסת ריבלין, הראשונה של מנחם בגין, עשו את זה בהידברות. כאן מציע השר בגין, השר לשעבר, את המתווה, ולא הייתה אלימות, והכול בא על מקומו בשלום, ואתם תמשיכו להיות אזרחים שווי זכויות במדינה הזאת, רק בלי אלימות ובלי איומים – ואיומים מחבר כנסת; חבר עומד בפרלמנט, אדוני היושב-ראש, מזכיר – מספר על הנכבה – הנכבה הערבית, מה שהוא קורא; אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה במצב הפוך, אם חלילה התנועה הציונית הייתה מפסידה ב-1948 לא היו בכלל מדברים על נכבה. אלוהים יודע מה היה קורה פה. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): לא הייתה מפסידה. בשביל מה? סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: נכון, באמת, לא, רק לחשוב, רק לדמיין, אדוני חבר הכנסת ריבלין. עפו אגבאריה (חד"ש): לא הייתה סכנה כזאת. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): זה היה אסון גדול לפלסטינים. מוחמד ברכה (חד"ש): לא נמאס ללעוס את המסטיק הזה? זה כבר מסטיק - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): זה נכון מאוד, היום אנחנו כולנו אזרחים. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: אתה, חבר הכנסת ברכה, יכול שלא ללעוס את המסטיק הזה. למסטיק הזה קוראים הנרטיב הציוני, ואם תרצה בכך או לא תרצה בכך אתה יושב בכנסת ישראל, וזוהי מדינתו של העם היהודי, והיא מדינה דמוקרטית. ובשם הדמוקרטיה אתה עולה לדוכן הזה ומשמיץ את מדינת ישראל. בשם הדמוקרטיה. ואנשים כאן נאבקים כדי שתבוא ותאמר את דבריך, אתה וחבר הכנסת זחאלקה וחברי כנסת אחרים שהם מיעוט של אזרחי ישראל. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): רק תחזיר את הקרקעות שלנו. רק תחזיר את הקרקעות שלקחת ממני. קח את הדמוקרטיה שלך, תן את הקרקעות בחזרה. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: א. לא אקח את הדמוקרטיה, משום שהדמוקרטיה – עם כל הכבוד, הדמוקרטיה איננה שלי. חבר הכנסת זחאלקה, היא הדמוקרטיה שלי, היא גם הדמוקרטיה שלך. ולגבי האדמות, תעשה בדיקה, פעם אחת תהיה ישר עם עצמך, תעשה בדיקה היסטורית ותבדוק היטב, שעל כל מה שאתם מכנים הקמתו של יישוב ערבי – זה היה יישוב ערבי שהוקם על חורבותיו של יישוב יהודי. תעשה את הבדיקה הזאת. בדוק. עפו אגבאריה (חד"ש): 2,000 שנה. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: מאה אחוז, חברים, זה בדוק. עפו אגבאריה (חד"ש): 2,000 שנה. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: נכון, הרבה זמן, אתה צודק. עפו אגבאריה (חד"ש): אין ואקום בעולם. על 2,000 שנה אתה מדבר. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: אכן, זה הרבה זמן. אכן, זה הרבה זמן. הרבה הרבה לפני ההתיישבות הערבית בארץ-ישראל. אדוני, אחרי הדברים הללו וההערכה לאופוזיציה, שבהחלט שמרה על המסורת של משיכת הצבעות אי-אמון, יש דבר אחד שאני בכל זאת מתקשה להבין בהצעות השבועיות, גם בהצעות שהפכו להצעה לסדר-היום, וזה אגב כל שבוע אותו דבר: כישלון הממשלה בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. ואני פשוט לא מבין איך אתם, חבר הכנסת הרצוג, כבר הספקתם – איך אתם כבר יודעים שהממשלה נכשלה. יצחק הרצוג (העבודה): לא שמעת את הנאום שלי. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: שמעתי את נאומך מצוין, ואתם כל שבוע מדברים על כישלונה של הממשלה בכל התחומים, ואני עוד לא מבין – ואתם תהיו ישרים עם עצמכם – איך שופטים ממשלה חודש וחצי לאחר כינונה, חודש וחצי לאחר תחילת כהונתה. איציק שמולי (העבודה): המע"מ הוא ביוני, אופיר. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: אבל אתם אומרים שהממשלה נכשלה בכל התחומים, והממשלה – אתה יודע, ניתנת בדמוקרטיה הבין-לאומית הזדמנות של מאה ימי חסד, ואתם לא נתתם אפילו יום אחד של חסד. מן היום הראשון - - - איציק שמולי (העבודה): אתה בעד להעלות את המע"מ ביוני או לא? סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: מן היום הראשון שבו אתם קיבלתם את תפקידכם החשוב כסיעות האופוזיציה, קבעתם שהממשלה נכשלה. עפו אגבאריה (חד"ש): - - - סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: אבל אנחנו, אדוני, גם חייבים כמה תשובות לסיעות האופוזיציה, ראשית בעניין המדיני: מדיניות הממשלה היא מאוד ברורה. אני אומר את זה גם על רקע יוזמות קטאריות או יוזמות ערביות אחרות. המדיניות הישראלית היא מאוד ברורה: אנחנו מוכנים לחזור מייד לשולחן הדיונים. אבל הבסיס לשיחות הוא שהן תתקיימנה ללא התניות. ישראל אומרת כן למשא-ומתן ישיר, וישראל אומרת לא לתנאים מוקדמים. בכל מקרה, אדוני היושב-ראש, הממשלה הזאת לא תקבל מצב שבו ישראל תחזור לגבולות הבלתי-אפשריים של קווי 1967, שהם גבולות שאינם בני-הגנה. אני חושב, אדוני, שאין בעולם כולו אומה שהייתה מסכנת את ביטחונם של מיליוני תושביה בנסיגה לגבולות שאינם בני-הגנה. אבן יסוד נוספת במדיניות הממשלה – שמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל. ביצור הביטחון הוא הדבר החשוב ביותר, משום שאם אין חיים לא תהיה לנו הפריווילגיה להתווכח, חבר הכנסת שמולי, על איכות החיים, ואנחנו הודענו שנעשה את הכול כדי לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל. אדוני היושב-ראש, אינני יודע מי פעל בסוריה. דבר אחד ברור, אזרחי ישראל ניצלו בשנים האחרונות, בעשורים האחרונים, מרעיונות הכזב של השמאל, כאילו נסיגה מרמת-הגולן לקו הכינרת הייתה מביאה שלום. אבוי לנו, אוי ואבוי לנו, למדינת ישראל כולה, אם היינו עושים את מה שהצעתם לנו, ובאיזה מצב היינו מוצאים את עצמנו, במצב שאיש – איש איננו יודע מה ילד יום בסוריה. יחיאל חיליק בר (העבודה): אמרו את זה גם על מצרים ועל סיני, ויושב-ראש המפלגה שלך עשה את הדבר הכי טוב בהיסטוריה כשהוא עשה שלום עם מצרים. אנחנו מכירים את ההפחדות האלה. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: אני קצת מתפלא עליך, אם אתה ער למה שקורה - - - יחיאל חיליק בר (העבודה): אני לא בעד נסיגה מהגולן, אבל להפחיד את הציבור - - - סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: - - - אם אתה, חבר הכנסת בר, ער למה שקורה באזורנו בשנים האחרונות. יחיאל חיליק בר (העבודה): אני ער. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: נו, אז אני בטוח שגם אתה הגעת למסקנה הנבונה הזאת. אדוני היושב-ראש, כפי שאמרתי, אינני יודע מי פעל בסוריה. דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות, סוריה היא היום הבנק שממנו מקבל ה"חיזבאללה" את הנשק שלו. חברת הכנסת זנדברג – חייב להתייחס גם לדברייך בתחילת הישיבה הזאת, ובלי להיכנס לפרטי הצעת החוק, משום שהחוק הזה יגיע לדיונים מסודרים בקריאה הטרומית בוועדת החוקה, חוק ומשפט, ואחר כך בהכנה לקריאה שנייה ושלישית. שמעתי את נאומך, ואני מתפלא לשמוע שאת חושבת שאין בעיית משילות בעקבות שיטת הבחירות שלנו. אני לא רוצה לדבר כאן על הפרטים של הצעת החוק, משום שאותם יציג חבר הכנסת דודו רותם, אבל ברור כשמש, חברת הכנסת זנדברג, שיש בעיה, בעיית משילות, במדינת ישראל שנים ארוכות. ואגב, הוויכוח הזה על המשילות איננו ויכוח מפלגתי, הוא חוצה מפלגות. יכול להיות שבמפלגתך יהיו כאלה שיאמרו את זה, שיאמרו שיש בעיית משילות, ואחרים שיאמרו ההפך, וגם במפלגתי, דרך אגב. יכול להיות שבמפלגת העבודה יהיו שירצו בחוק הזה ויהיו שלא ירצו בחוק הזה. תמר זנדברג (מרצ): חופש הצבעה. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: משום שהחוק הזה – תני לנו. את ענייני הקואליציה נדמה לי שאנחנו מנהלים די טוב, אם תרשי לנו להמשיך. תמר זנדברג (מרצ): אז בבקשה, אין בעיית משילות. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: כאשר תהיי יו"ר הקואליציה, אם אי-פעם תהיי יו"ר הקואליציה – אני לא יודע אם זה יקרה בדורנו, אינני יודע - - - היו"ר יצחק וקנין: הכול יכול להיות. תמר זנדברג (מרצ): השלטון לא ניתן לכם מהשמים. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: נכון, אמרתי. אני מסכים אתך. אמרתי שאם חברת הכנסת זנדברג אי-פעם תהיה יו"ר הקואליציה, היא תיתן לחברי הקואליציה הנחיות כיצד להצביע, מה להצביע בעד ומה נגד ועל מה היא תיתן חופש הצבעה. אני רוצה לומר לך, אבל, דבר אחד, שדווקא חבר הכנסת בר אמר: תפסיקו עם ההפחדות וכדומה; הוא התייחס לעניין המדיני. ואני אומר לכם בעניין החברתי הפנים-ישראלי: תפסיקו עם ההפחדות. לא כל הצעת חוק היא מייד פאשיסטית, היא מייד סותמת פיות, היא מייד מבטלת את המיעוט. אני שמעתי אותך ואת טיעונייך. לא כל הצעת חוק שמגיעה ואינה ברוח של תפיסות מרצ או מפלגת העבודה או האופוזיציה היא מייד הצעת חוק פאשיסטית. תמר זנדברג (מרצ): לא אמרתי פאשיסטית - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אדוני השר הנכבד, לא כל דבר הוא פאשיסטי - - סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: נכון. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - אבל יש חוקים שמדברים בעד עצמם. בטח שלא כל דבר. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: בהחלט. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אלא אם כן הוא במידה רבה בולשביקי. היו"ר יצחק וקנין: אני חייב להתערב פה בדיון. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: בבקשה, אדוני. היו"ר יצחק וקנין: רבותי, אני רוצה להתערב בדיון. תמר זנדברג (מרצ): אני לא אמרתי פאשיסטי. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: אם לא אמרת את המילה "פאשיסטי" אני מתקן. היו"ר יצחק וקנין: לא לא, ההפך, אני רוצה לחזק את דבריך, אדוני חברי היושב-ראש לשעבר של הכנסת. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - היו"ר יצחק וקנין: רבותי, אני רוצה להגיד שגם אופיר אקוניס, סגן השר, ישב אתנו בנשיאות תקופה ארוכה מדי יום שני. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: נכון. היו"ר יצחק וקנין: וההתלבטות הגדולה שלנו הייתה האם לבטל את יום שלישי, שכמעט לא מגיעים לפה, גם השרים וגם חברי הכנסת. אם אנחנו נמשיך את המציאות הזאת, של גם להוריד את הצעות האי-אמון, שזה נותן איזו חיות לכנסת, אנחנו נהרוג גם את יום שני, ואני לא יודע לאן נגיע בסוף. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): למה, אדוני היושב-ראש, למה יום שני? 61 חברי כנסת יחליטו מתי מכנסים אותה. למה יום שני? פעם בשנה, מה קרה? היו"ר יצחק וקנין: נכון. אני חושב שהדבר הזה הוא לא פרלמנטרי, וצריך לשקול את זה לעומק, רבותי, כי היום אתם פה, מחר אתם במקום אחר, והגלגל מסתובב מהר. יחיאל חיליק בר (העבודה): אדוני סגן השר, ציטטת אותי - - - סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: כפי שאמרתי בתחילת הדברים, חבר הכנסת בר – לא בכדי אמרתי את המשפט שאמרתי; אני בורר את מילותי בעברית – אני מקווה – הסבירה שלי בצורה די טובה. אמרתי "בלי להיכנס לפרטי החוק", ואמרתי גם שגם בליכוד, כפי שאני מעריך שגם בעבודה וגם במרצ ובסיעות אחרות, יכולים להיות חילוקי דעות לגבי סעיפים בחוק המשילות. ולכן יש לשמחתנו – הדמוקרטיה הטובה שלנו, חבר הכנסת זחאלקה, תביא את הצעת חוק המשילות, אדוני היושב-ראש, לקריאה טרומית, ולאחר מכן להכנה לקריאה ראשונה, ולאחר מכן תחזור להכנה לקריאה שנייה ושלישית, ואני בטוח שהכנסת הזאת תוציא חוק טוב ככל - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): אלא אם כן היא תיפול. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: אלא אם כן, כמובן, תיפול, שגם זה דבר סביר ולגיטימי. לא הייתי רוצה שהצעות חוק של הקואליציה תיפולנה, אבל בוודאי יוכלו להיכנס בהן שינויים, כפי שמתקיים בכל הצעת חוק ממשלתית. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): למה הממשלה מתערבת? ככה זה נהוג - - - היו"ר יצחק וקנין: אני מודה לסגן השר. מה אתה מציע? סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: אם המציעים רוצים לקיים דיון במליאה בעקבות הצעותיהם, או רוצים להעביר לוועדה, לנו אין התנגדות - - ג'מאל זחאלקה (בל"ד): כל הזמן - - - סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: - - אנחנו מסכימים להצעות המציעים בעניין הזה. היו"ר יצחק וקנין: רבותי המציעים – חברת הכנסת תמר זנדברג, את רוצה שיתקיים דיון במליאה בנושא שהצעתם היום? או בוועדה? תמר זנדברג (מרצ): בוועדה. היו"ר יצחק וקנין: אתם רוצים לוועדה. אין התנגדות. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: הממשלה לא מתנגדת. תודה רבה. היו"ר יצחק וקנין: עמדה נוספת, רבותי? אתה רצית עמדה נוספת. רבותי, בפעם הבאה להודיע לנו בזמן על עמדה נוספת, כדי שנוכל – חבר הכנסת באסל גטאס. באסל גטאס (בל"ד): - - - היו"ר יצחק וקנין: לא לא לא, עמדה נוספת זה מהצד. מהרמקול, אדוני, לא מעל הדוכן. יש לך דקה, אדוני. נא לפתוח לו את המיקרופון. באסל גטאס (בל"ד): אני מתפלא שגם אנשים משכילים וראויים והגונים כמו רובי ריבלין - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): לא לא לא - - - באסל גטאס (בל"ד): - - מדברים בעניין הנגב מתוך אי-ידע, ואפילו הייתי אומר – בלי לפגוע – בורות. זה מה שקורה בציבוריות הישראלית בכל מה שקורה בנגב. מישהו כמו אברי גלעד יורד לשם, ועושים לו, ארגון ימני קיצוני, סיור, והוא חוזר ואומר שהבדואים משתלטים על אדמות המדינה. אז, רבותי, כולם תקשיבו – רובי, תקשיב. רובי, תקשיב שנייה. היו"ר יצחק וקנין: חבר הכנסת רובי ריבלין, הדובר מבקש שתקשיב לו. באסל גטאס (בל"ד): כל התביעות שהגישו הבדואים בנגב מתייחסות ל-650,000 דונם, שזה פחות מ-5% מ-12 מיליון הדונם שזה שטח הנגב. אז, רבותי, כל הדרישות ההיסטוריות והזכויות שהבדואים מבקשים מתייחסות ל-650,000 דונם. אני רוצה להגיד שאיש הגון כמו אלי עצמון, מומחה לקרקעות, ניהל את הרשות לקידום הבדואים בנגב, הוא בעצמו אומר שאי-אפשר לקחת 70,000 בדואים לבתי-משפט ולתבוע אותם על החזקה בקרקעות, ואומר שבית-המשפט זה לא הפתרון לסוגיה הזאת - - היו"ר יצחק וקנין: תודה. באסל גטאס (בל"ד): - - וגם חוק פראוור זה לא הפתרון לסוגיה הזאת. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת באסל גטאס. רבותי, חבר הכנסת מוחמד ברכה, עמדה נוספת. מוחמד ברכה (חד"ש): אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בואו לרגע נתנתק מהדמגוגיה של הקואליציה, כשמדובר על משהו שכואב וכשמנסים לקחת את העניין למקום של "מי מאיים על מי". בעניין של תוכנית פראוור, שאושרה היום בוועדת השרים – פה-אחד, למרבה הצער; לא היה קול שפוי אחד שיגיד לא. יש פה הכרזת מלחמה על אזרחותם ועל קיומם של האזרחים הערבים בנגב. מדובר על נישול של כחצי מיליון דונם שהיו נחלתם במשך דורי דורות, וטרנספר – אין מילה אחרת, רבותי, אין מילה אחרת – טרנספר של 30,000 עד 35,000 תושבים מבתיהם. אפילו הממשלה – והתוכנית – לא טרחה לומר לאן רוצים להעתיק אותם. היו זמנים שהיו נותנים צווים להוציא אנשים ממקום מסוים, אבל אמרו להם לעבור למקום אחר. פה זורקים באוויר 35,000-30,000 אנשים, מנשלים מחצי מיליון דונם. תעזבו את הרטוריקה הזולה כאן, מי מאיים על מי. מי שמאיים זה המדינה, שמאיימת על אזרחיה הערבים בנגב. הדבר הזה – חבר הכנסת ריבלין, הדבר הזה לא יעבור ככה - - היו"ר יצחק וקנין: תודה. מוחמד ברכה (חד"ש): - - זה לא יהיה החלטה – ואתה התערבת כשהיית יושב-ראש הכנסת, ואתה מעורה בעניין. פה מדובר על קיום, רבותי, על קיום, לא על הטבה כזו או אחרת. לכן, סגן השר אקוניס, בסדר, אתה צריך למלא את התפקיד הרטורי שלך, תמלא אותו איך שאתה רוצה, אבל אני אומר לך בשקט ובהגינות ובהוגנות: הדבר הזה לא יעבור לסדר-היום. היו"ר יצחק וקנין: תודה. מוחמד ברכה (חד"ש): לא יעבור לסדר-היום. היו"ר יצחק וקנין: תודה לחבר הכנסת מוחמד ברכה. רבותי, אנחנו עוברים להצבעה. אם כן, גם סגן השר הציע לוועדה, וגם המציעים מסכימים לוועדה. יצחק הרצוג (העבודה): על מה הוועדה? על איזה וועדה? ג'מאל זחאלקה (בל"ד): - - - הוגשו הצעות שונות. אי-אפשר - - - קריאה: זה מליאה. היו"ר יצחק וקנין: אתם רוצים להעביר את זה למליאה, רבותי? אז אני אעשה שתי הצבעות, אין לי בעיה. סגן שר במשרד ראש הממשלה אופיר אקוניס: לא, גם במליאה מבחינתי. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): רק במליאה. ג'מאל זחאלקה (בל"ד): אם בוועדה, איזה ועדה תדון בנושאים האלה? אז למה להסכים לזה? ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): בקריאה ראשונה - - - יצחק הרצוג (העבודה): רובי, לאן להעביר - - - נחמן שי (העבודה): שוועדת הכנסת תחליט. היו"ר יצחק וקנין: רבותי, מאחר שזה כמו כל הצעה לסדר-היום, זה חמישה מציעים - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): הם רוצים להעלות לסדר-היום. היו"ר יצחק וקנין: - - הנושא הזה יבוא לוועדה, אנחנו נצביע, וועדת הכנסת תחליט לאיזה ועדה לקחת את הנושא. רבותי - - איתן כבל (העבודה): מליאה. היו"ר יצחק וקנין: - - מי מבקש מליאה? מוחמד ברכה (חד"ש): המציעים מבקשים מליאה. יצחק הרצוג (העבודה): מליאה. היו"ר יצחק וקנין: כי תמר זנדברג ביקשה ועדה, אתם מבקשים מליאה. רבותי - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - הפחונים, כל הפחונים הסוציאליסטיים לא עשו אפילו עשירית ממה שמתווה פראוור נותן. עשירית. מוחמד ברכה (חד"ש): אתה לא צריך לנגח אותנו. אין אותם סוציאליסטים שאתה קורא להם סוציאליסטים. אלה במפלס השני מבחינתי. ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): - - - היו"ר יצחק וקנין: רבותי, אני לא אמשיך את הדו-שיח. חבר הכנסת ברכה, מאחר שחלק מהמציעים רוצים מליאה וחלק מהמציעים רוצים ועדה – או שאתם מתאחדים - - - חנא סוייד (חד"ש): אתה יכול לעשות אחת-אחת. היו"ר יצחק וקנין: אני לא יכול לעשות אחת-אחת, אני יכול לעבור להצבעה. מי בעד – זה מליאה, מי נגד – זה יהיה ועדה. תמר זנדברג (מרצ): לא לא, אז רגע. מי מהמציעים רוצים - - - קריאה: תמר, זה לא משנה - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): בעד זה ועדה. לוועדת הכנסת. קריאות: - - - היו"ר יצחק וקנין: רבותי - - קריאות: - - - ראובן ריבלין (הליכוד ביתנו): כל המציעים מסכימים למליאה. היו"ר יצחק וקנין: - - כולם רוצים מליאה. אם כן, רבותי, כל המציעים רוצים מליאה. מי בעד? מי נגד? מי שבעד זה מליאה, מי שנגד זה הסרה, רבותי. מי שבעד - - - קריאות: - - - היו"ר יצחק וקנין: רבותי, ההצבעה כבר עובדת. הצבעה מס' 1 בעד ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום – 33 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה לכלול את הנושא בסדר-היום של הכנסת נתקבלה. היו"ר יצחק וקנין: 33 בעד. רבותי, אם כן, הנושא יועבר לדיון במליאת הכנסת באחת מישיבותיה הקרובות. תודה.