קטע מדברי הכנסת

הצעות לסדר-היום ציון יום האזרח הוותיק היו"ר יולי יואל אדלשטיין: חברי הכנסת, כמה הצעות לסדר-היום בנושא הזה, יום האזרח הוותיק, מס' 3799, 3813, 3828, 3831 ו-3836. ראשונת הדוברים תהיה חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, בבקשה. אחריה – יואב בן צור, דב חנין, עיסאווי פריג' ואיציק שמולי. בבקשה. פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): אדוני היושב-ראש, השר לאזרחים ותיקים, חברי כנסת נכבדים, לפני שאני מתייחסת לאתגרים שאתם מתמודדת האוכלוסייה הוותיקה, אני בוודאי רוצה לומר שקודם כול הם תעודת כבוד עבור כולנו. הם זה אנחנו, אנחנו זה הם, ולא ניתן להפריד. אני רוצה להתייחס לדוח הלמ"ס האחרון, שהתפרסם בזמן הפגרה, והציג תמונת מציאות קשה על מצבם של האזרחים הוותיקים של ישראל, שממנו ניכר כי עוני ובדידות הם מנת חלקם של רבים מהם. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שאזרחים ותיקים בישראל בודדים יותר, חולים יותר ומצבם הכלכלי קשה יותר בהשוואה למדינות אירופה. עובדתית, דיווח על זקנים הסובלים מדיכאון גבוה יותר, וזהו, חברי, נתון כואב ומדאיג. זוהי מציאות עגומה שאנו כחברה צריכים להעלות על סדר-היום, ובוודאי כמחוקקים אנחנו צריכים להמשיך לפעול לשינוי המצב של הזקנים של הארץ, שהם חלק ניכר מפניה של החברה הישראלית. אני גאה בקו שבו התחילה המפלגה שלי, שלראשונה מזה שנים הגדילה את הקצבאות לניצולי השואה, שזה לא היה קיים. הוקצו לכך מיליארד שקלים. והם אחוז לא מבוטל מהאוכלוסייה הוותיקה – תתקן אותי השר אם אני טועה. בתוך התוכנית הזאת תתאפשר הנחה של 100% עבור השתתפות עצמית לתרופות שבסל התרופות, הגברת היקף שירותי הרווחה לניצולי השואה שנמצאים במרכזי היום, וכמובן מעורבות של משרד הרווחה כדי לתת מענה אמיתי ותיקון כל כך צודק למצב אבסורדי שהיה קיים. אנחנו צריכים להמשיך ולהגדיל את רווחתם של האזרחים הוותיקים – הורינו, הורי: אבא שלי, שיזכה לחיים ארוכים, בן 85, ואימא בת 75; הורינו, סבינו, סבותינו. כפי שנאמר, אל תשליכנו לעת זיקנה. אציין שאתמול הנחתי על שולחן הכנסת תיקון להצעת חוק ההוצאה לפועל המבקש לשמור על כבודם וביטחונם של זקני ישראל כך שגם אם עומדת כנגדם תביעת הוצאה לפועל, אל למעקלים להיכנס לביתו של מי שמבוגר מגיל 70 ולעקל את רכושו אם אין צו מיוחד של רשם ובנסיבות מיוחדות. כמובן, אנחנו לא מעודדים התחמקות מחובות, אבל אנחנו שמים הרבה פעמים אינטרסים זה לצד זה, ואני חושבת שהאינטרס של ההגנה עליהם בנושא הזה גובר. כמובן, כבוד השר, אנחנו נקדם את זה בשיתוף פעולה ובתיאום. בנוסף לכך, ובשל הבדידות שהם חווים, אני פועלת, כמו גם חבר הכנסת ניצן הורוביץ, לקדם חקיקה שתקנה 50% הנחה על כל מופעי התרבות במוסדות שנתמכים מהמדינה, ולא רק הצגות תיאטרון, תערוכות ומוזיאונים, כי זה לחלוטין לא שוויוני ולא מכניס למעגל של לצאת מהבית, להשתמש בפנאי ובתרבות. גם, אתה יודע מה? זה משאיר הרבה פעמים את האוכלוסייה המבוגרת של הפריפריה קצת בצד בנושא הזה. נכון שהצעת החוק שלי עלתה לוועדת שרים, ויש לה, ככל הנראה, השלכות תקציביות מאוד רציניות, אבל אנחנו נתגבר על המכשולים ונקדם גם את זה, כי זו הצעת חוק צודקת. אנחנו כולנו, חברים, מחויבים לדאוג להם, לכבודם, לשלומם, לרווחתם, כי האזרחים הוותיקים בארץ הם נכס למדינתנו הקטנה, ונכס אישי לכל אחד ואחת מאתנו. ותזכורת לכולנו, שבוא יבוא היום ונהיה בתוך הנעליים שלהם. תודה. היו"ר יולי יואל אדלשטיין: טוב. כן נזכה. תודה רבה לחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה. חבר הכנסת יואב בן צור, בבקשה, אדוני, ואחריו – חבר הכנסת דב חנין. יואב בן צור (ש"ס): אדוני היושב-ראש, מכובדי השר לאזרחים ותיקים, חברי חברי הכנסת, תורת ישראל מעודדת את האדם הצעיר, הבלתי-מנוסה בנפתולי החיים, לפנות בשאלות לשכבות הגיל הבוגרות. "שאל אביך ויגדך, זקנך ויאמרו לך". מתוך התפיסה הזאת ראו חז"ל אפילו בעצם הכינוי "זקן" את ראשי התיבות "זה קנה חוכמה", ומכאן החובה היהודית לכבדם. החולק כבוד לסביבה מכבד את ניסיון החיים, הווי אומר, הוא מכבד את ההכרה האנושית הטבעית, המבשילה על-ידי תופעות ומאורעות חוזרים של הטבע והחיים. דוגמה קלאסית לזה מצאנו בתפקיד הלוויים במשכן במדבר סיני. עד גיל 50 נדרשו הלוויים לעסוק בעבודה פיזית הכוללת פירוק, הרכבה והובלה של המשכן וחלקיו במסעות המדבר. אולם מגיל 50 ואילך נפטרו הלוויים מהעבודה הפיזית המאומצת, אך בד בבד לא הורחקו כלל מהמשכן בשל גילם, אלא אדרבה – המשיכו לשרת כשוערים וכזמרים השרים במקדש כל זמן שהיו מסוגלים לכך. כך מבטא הרמב"ם בהלכות כלי המקדש את העיקרון: אין הלוי נפסל בשנים, ולא במומים, אלא בקול, שיתקלקל קולו מרוב הזיקנה, ייפסל לעבודתו במקדש. אבל נראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים. זאת אומרת, בכל מקרה דאגו שיהיה רצף תעסוקתי לאותם אנשים בוגרים ולא יהיו מובטלים. בכך התורה איזנה בין הצורך להקל על המאמץ הפיזי בתקופת הזיקנה ובין הרצון לאפשר לאנשים בגיל זה עשייה ותרומה לחברה בדרכים חלופיות, לטובת המבוגר ולטובת החברה כולה. שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר קהלת, אשר הרבה לתאר את המציאות האנושית כהבל הבלים, משבח פעמים רבות את מי שיודע לשמוח בעמלו: "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו מי יביאנו לראות במֶה שיהיה אחריו". חשיבה זו מופיעה גם בכתביו של דוד המלך: "יגיע כפיך כי תאכֵל אשריך וטוב לך". העובדה הזאת נכונה ביחס לכל אדם, וביתר שאת ביחס לאדם מבוגר שכבר אינו עובד במסגרת קבועה. מסגרות תעסוקתיות או התנדבויות שתוקמנה ימצבו אותו מבחינה חברתית כמי שממשיך לפעול ותורם לכלל מיכולותיו, מחוכמתו ומניסיונו העשיר. מקווה אני שיום האזרח הוותיק המצוין על-ידי כנסת ישראל יביא בשורה לאוכלוסייה חשובה ההולכת וגדלה, ונמצא את הדרך להשאיר את האזרחים הוותיקים בכבודם, ואפילו ליהנות עדיין במו-כפיהם מעבודה יוצרת או מתרבות נכונה. מי ייתן ונזכה כולנו, יושבי הבית הזה, להיות חלק מהאוכלוסייה היקרה הזאת באריכות ימים ושנים טובות ובריאות. אמן. פנינה תמנו-שטה (יש עתיד): אמן. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. אני מזמין את חבר הכנסת דב חנין. בבקשה, חמש דקות. דב חנין (חד"ש): תודה לך, אדוני היושב-ראש. ברכות לאזרחים הוותיקים שלנו, לאזרחיות הוותיקות שלנו, על יום חגם וחגנו. ברכות לכנסת על כך שאנחנו מציינים יחד את היום החשוב הזה. ברכות לך, אדוני השר, ויחד אתך לאנשי משרדך – למנכ"ל ולצוות המשרד. אכן משרד קטן, אבל כמו שפעם נאמר על גוף אחר, נכון להגיד על המשרד הזה: קטן וחכם, במובן הזה שנעשית שם עבודה מעניינת, רחבה, על מגוון הבעיות והשאלות שיכולות לעשות שינוי בחיי האזרחים הוותיקים שלנו. האזרחים הוותיקים הם אכן מראה של החברה, והם מראה של החברה גם בהיבטים מאוד יפים וחיוביים – קודם כול בהיבטים יפים וחיוביים. אפשר למצוא בקרב האזרחים הוותיקים הרבה מרץ, אנרגיה, רצון, נכונות, יוזמה, יצירתיות, כמו שאנחנו מוצאים בחברה הישראלית בכלל. אבל יש, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, גם צד שני למטבע, והצד השני של המטבע הוא צד של קשיים ובעיות לא פשוטות. אנחנו מדברים על קיום בכבוד, בכלל בחברה הישראלית, אבל הקיום בכבוד נעשה מוקשה יותר, נעשה בעייתי יותר, נעשה רווח פחות, כשאנחנו מגיעים לגיל זיקנה. קיום בכבוד זו שאלה של ביטחון, קודם כול ביטחון כלכלי; היכולת לחיות, להתפרנס מחסכונותיך, או אם אין לך חסכונות – להתקיים ממה שהציבור, החברה, הביטוח הלאומי, המדינה, נותנת לך. ואנחנו חייבים לומר לעצמנו בכנות שמה שהחברה הישראלית נותנת לקשישיה, מה שהחברה הישראלית נותנת לאזרחיות הוותיקות ולאזרחים הוותיקים, זה הרבה פחות מכדי לחיות בכבוד, מכדי לחיות בביטחון, מכדי להיות מסוגלים לממן צעצוע לנכד או בילוי עם המשפחה. יש ותיקים שיש להם חסכונות ויש ותיקים שיש להם גם פנסיה מאותם ימים שבמדינת ישראל עוד התקיימו הסדרי פנסיה שנתנו לאנשים את היכולת לחיות בכבוד מפנסיה. היום זה כבר איננו המצב. מי שיוצא היום לפנסיה לא תמיד יודע מה הוא חסך ומה הוא יקבל ממה שהוא חסך. אבל יש גם יותר מדי אנשים בישראל שאין להם הסדרים כאלה, ולגביהם השאלות של קיום בכבוד ושל ביטחון כלכלי במובן הבסיסי ביותר הן שאלות אמיתיות. יש לקשישים, לקשישות, בעיות בריאות שהן בעיות טבעיות, שנוצרות מכוח הגיל וההזדקנות. וגם כאן, עמיתי חברי הכנסת, הקשישים והקשישות הם תמונת מראה של החברה הישראלית. כאשר מערכת הבריאות שלנו נמצאת במצוקה כל כך קשה, מערכת הבריאות הציבורית נמצאת במצוקה כל כך קשה, המצוקה הזאת מורגשת במיוחד כשאנחנו מדברים על קשישים ועל קשישות. פעם, אדוני השר, התנהלה מערכת בחירות שלמה – ככה אני זוכר, זה עוד היה לפני ימי בפוליטיקה – על הזקנה במסדרון בבית-החולים בנהרייה. דווקא יצא לי להגיע לבית-החולים בנהרייה בנסיבות של ביקור, וראיתי שם את הזקנה. אני לא יודע אם זו עדיין אותה זקנה שנמצאת במסדרון, אבל זקנות עדיין נמצאות במסדרון, ולא רק בנהרייה. לא רק בנהרייה, לצערי. עכשיו, יושב פה השר לאזרחים הוותיקים, ואני מסתכל עליו והוא מסתכל עלי, ואני יודע שלא על כל השאלות האלה יש לך תשובות ולא על כל השאלות האלה אתה יכול לתת תשובות. במובן מסוים הוטל עליך תפקיד מאתגר ומעניין, אבל אולי גם כפוי טובה, כי אצלך במשמרת ואצל הוותיקים במשמרת שנמצאים באחריותך מתגלים ומתבטאים כל אותם קשיים ובעיות שהמדיניות הממשלתית יוצרת לאורך כל הדרך. במובן מסוים, שלא בטובתו, השר אורבך, נראה לי כך – אני מקווה שאני לא אסבך אותך, אבל אובייקטיבית זה המצב – נקלע למין תפקיד של אופוזיציה חברתית בתוך ממשלה שלא תמיד יודעת להסתכל על השאלות החברתיות, לא תמיד יודעת להבין את השאלות החברתיות ולא תמיד יודעת לנהל מדיניות חברתית. אני אומר את הדברים גם אפרופו איומים מאוד קונקרטיים שנמצאים על שולחננו. מדברים למשל על העלאת גיל הפרישה, אבל זה לא העלאת גיל הפרישה; זה דחיית מועד תשלומי הקצבאות שאנשים שילמו עליהם, שילמו להם כל חייהם. אני לא חושב שיש מישהו בכנסת או בציבור שמתנגד לכך שאנשים יוכלו להמשיך לעבוד יותר אם הם יכולים, אם הם רוצים. למה לא? אני לא חושב שזה רעיון טוב להכריח אנשים לפרוש אם הם מסוגלים להמשיך לעבוד. אבל לא על זה מדברים. מדברים על זה שידחו את הגיל שבו אנשים יכולים סוף-סוף לקבל את אותן קצבאות שהם חסכו להן כל ימי חייהם. זהבה גלאון (מרצ): ולמה? דב חנין (חד"ש): אבל אני - - - זהבה גלאון (מרצ): ולמה? כדי שהביטוח הלאומי ימשיך - - - את הגירעון שלו, יסגרו את הגירעון - - - דב חנין (חד"ש): בדיוק. בדיוק. כמו שאמרה חברת הכנסת גלאון, ובצדק – אני פשוט חוזר על הדברים למען השומעים שלנו בבית, כי אלה דברים נכונים – המטרה היא – נהפכו פה, נהפך פה הסדר בין מטרה לאמצעי. במקום שהקצבאות, שהן המטרה, יהיו הדבר שלשמו כולנו מתגייסים, אז כדי לחסוך לביטוח הלאומי, שזו המטרה, אז אנחנו מקצצים בקשישים, והם הופכים להיות האמצעי. אבל כדי שלא לסיים בנימה פסימית, אני בכל זאת רוצה לציין את ההישג הגדול של השנה שחלפה, אדוני השר, וגם בתחום הזה יש לך תרומה, וזה ההישג הגדול שהיה לכולנו יחד, שרים בממשלה ואנחנו חברי הכנסת וראשי השדולה למען ניצולי השואה, בכל התחום של ניצולי השואה, שאכן רובם הגדול כבר נמצאים בגיל של קשישים וקשישות. וההישג הגדול הזה, שהוא הישג רוחבי – וכשהתחלתי בתפקיד של יושב-ראש השדולה למען ניצולי השואה, יחד עם חברי אלעזר שטרן ויפעת קריב, אני זוכר עד היום את שיחתנו הראשונה ואת תוכנית העבודה שגיבשנו לעצמנו. חלק מהדברים נראו לנו אז אתגרים מאוד קשים, ואמרנו שאולי בקדנציה שלנו אנחנו לא נצליח לעשות אותם אבל חשוב להציב אותם על השולחן. וכמה מהדברים האלה כבר נמצאים; כבר נמצאים וכבר קורים. וזה רק מלמד שכאשר אנחנו נחושים, כאשר אנחנו מצליחים לייצר שיתופי פעולה, כאשר אנחנו מצליחים לגייס לא רק ציבור אלא גם את הכוחות המקצועיים והמומחים הרלוונטיים, אפשר לגייס גם בכנסת, גם בממשלה, ולעשות שינוי גדול ולעשות שינוי חיובי. אני מקווה שמה שהצלחנו לעשות ביחס לניצולי השואה נצליח לעשות בשנה הקרובה למען קשישים וקשישות, אזרחים ואזרחיות, ותיקים וותיקות שאינם ניצולי שואה, אבל גם הם צריכים את עזרתנו, גם הם צריכים את התגייסותנו, גם הם צריכים את היכולת להתקיים בכבוד, להתקיים בביטחון ולהמשיך חיים ארוכים ובריאים וטובים אתנו. תודה רבה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חבר הכנסת איציק שמולי. אחריו – חבר הכנסת עיסאווי פריג'. איציק שמולי (העבודה): תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כבוד השר, חברי חברי הכנסת, ראשית, אני רוצה באמת לברך את השר אורבך על כל פעילותו, נמרצותו, גישתו עבור האזרחים הוותיקים במדינת ישראל. אתה פועל בשני מישורים: גם במישור של התודעה וגם במישור של המעשים. ואני חושב שאתה עושה דברים מאוד מאוד חשובים. דוגמה לכך כולנו זכינו לראות היום במסדרונות הכנסת. ובאמת, שא ברכה, ואנחנו נהיה אתך בכל הפעולות האלה למען האזרחים הוותיקים. אני רוצה לברך גם את חברי נחמן שי, שעומד יחד אתי בראש שדולת הגמלאים, ובהזדמנות הזאת גם את יו"ר השדולה הקודם הרצוג, יו"ר האופוזיציה, על פעילותם ונמרצותם. אני רוצה להעלות, אדוני היושב-ראש, נושא כאוב שאולי טיפה יקלקל את החגיגה, אבל מפאת חשיבותו אני בוחר להעלות אותו היום, וזה כמובן הנושא של הביטוח הסיעודי הקולקטיבי. אני חושב שיש דרך אחת להסתכל – אני אומר את הדברים, דברים חמורים, מעל בימת הכנסת, אבל זו האמת לאמיתה – בסוף יש דרך אחת להסתכל על מה שקורה בעולם של הביטוח הסיעודי הקבוצתי: זאת לא סתם מכה שנפגעו ממנה אנשים, זו הונאת הביטוח הכי גדולה שהייתה כאן, והדבר העצוב ביותר – שהיא קרתה בחסות המדינה. הרי מה קרה כאן? במשך הרבה מאוד שנים האזרחים הוותיקים, 220,000 אזרחים ואזרחיות, קנו ביטוח סיעודי. והם היו בטוחים שברגע האמת, לא עלינו, חלילה וחס, אם ייקלעו למצב סיעודי, חברת הביטוח תהיה שם עבורם. למה? כי הם רכשו ביטוח סיעודי. מה לא סיפרו להם? מה שכחו לספר להם? מה כתוב באותיות הקטנות? שבעצם בפוליסה כתוב שהם לא קנו ביטוח סיעודי אי-שם לגיל זיקנה; הם קנו ביטוח זמני לחמש שנים שאותו יכולות חברות הביטוח לשנות מעת לעת. עכשיו, קחו לדוגמה, כדי לבאר את העניין, את גודל האבסורד: איש בגיל שלי, בגיל 30, שבאים אליו ואומרים לו: בוא תרכוש ביטוח סיעודי, כי לך תדע מה יהיה, הארכת תוחלת החיים. ואני מתחיל לשלם חמש שנים, עשר שנים, 15 שנה, 20 שנה, 30 שנה, מגיע לגיל הפרישה, ואז חברת הביטוח נזכרת להפעיל את גלולת המוות שיש בסעיפים בתוך הפוליסות האלה. היא נזכרת, כשאני מגיע לגיל הזיקנה, להגיד לי: תודה ששילמת לנו 20, 30 שנה, ועכשיו תורנו לבטל את הפוליסה. עכשיו, מנסים להציג לנו את הסיפור כאילו יש פה אנשים שלא ידעו לקרוא מה יש בפוליסות. אז חברים יקרים, אם היינו מדברים על 10,000 אנשים, 100,000 מטומטמים שלא יודעים לקרוא – מיליון ישראלים שנפלו במכה הזאת שלא יודעים קרוא וכתוב? אז לא, אני אגיד לכם מה האמת לאמיתה: האמת היא שחברות הביטוח הוליכו שולל מיליון ישראלים. בתוכם נפגעו בצורה הקשה ביותר 220,000 אזרחים ותיקים, ועליהם אנחנו מדברים כאן היום. ויותר גרוע – שהרגולטור שיתף עם זה פעולה; שהוא ראה את המחדל הזה ולא אמר מילה; שהוא שכח שתפקידו לשמור על האיזון של חברות הביטוח, אבל גם על המבוטחים עצמם. ואני רוצה להגיד לכם: אנחנו עוד נתעסק רבות בחודשים הקרובים בנושא הזה, אבל השבוע בעצם יצא משרד האוצר, האגף הרלוונטי שממונה על עולם הביטוח ושוק ההון, בפתרון. הם אמרו: אנחנו ניקח את הבעיה הזאת ונגלגל אותה לפתחן של קופות-החולים – שכבר הודיעו שהן מסרבות לעשות את זה, אבל נניח שזה יקרה. אני ראיתי, באמת התרשמתי השבוע, שהממונה על עולם הביטוח, על שוק הביטוח, דורית סלינגר, למדה מאוד מאוד מהר מהשר שלה. היא למדה להכריז על רפורמות כשהפרטים לא סגורים, התוכנית לא אפויה. מזכיר לכם משהו? אולי תוכנית מע"מ אפס, חפשו את ההבדלים. אבל רפורמה יש. רק מה אין ברפורמה? שלושה דברים עיקריים – ובזה אני מסיים, אדוני היושב-ראש: לא אומרים למבוטחים שנפגעו, ל-220,000 גמלאים שהיום יושבים בבית וחלילה נקלעים למצב סיעודי – וסליחה על הביטוי, נדפקים פעמיים: גם שילמו במשך עשרות שנים עשרות-אלפי שקלים לחברות הביטוח וגם עכשיו צריכים להוציא כסף מהכיס – לא אומרים להם כמה הם צריכים לשלם. לא אומרים להם, לא מבטיחים להם שהתנאים שהיה להם קודם יישמרו גם בקופות-החולים. והכי גרוע – את מי בחרה הממונה על הביטוח להעניש? את החבר'ה האלה, את הגמלאים. היא אמרה שבעוד שכולם יוכלו להיכנס למודל הזה ביוני 2015, הם ייענשו ויוכלו להיכנס רק אי-שם בשנת 2016. אז אני מצפה – ואני מדבר פה כאיש צעיר אבל כזה שמרגיש חובה מוסרית כלפי האנשים הוותיקים שבנו את המדינה – שדווקא האגף במשרד האוצר שאחראי למחדל הזה, שאחראי לביזיון הזה, שברשלנותו לא שם לב למה שקורה כאן, שבנקודה הקריטית הזאת, אם הוא לא עשה את זה קודם, יראה גם את המבוטחים. תודה רבה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג'. עיסאווי פריג' (מרצ): אדוני היושב-ראש, מכובדי השר, חברים, יום האזרח הוותיק. למען האמת, זה מזכיר לי את סבתא, זיכרונה לברכה. יום אחד אני פותח את תיבת הדואר ואני רואה מכתב, מעטפה מהביטוח הלאומי. אני פותח את זה בבית יחד עם כל ההתכתבויות, ואני מוצא בתוך המעטפה תעודה כחולה: אזרח ותיק, וכתוב שם סבתא. זה דבר מעניין וחדש ויפה. בירכנו והכול טוב ויפה, אבל סבתא וסבא, אם לא היינו לידם נפשית ועזרנו להם כלכלית, ואם לא היינו תומכים בהם, הם היו כמו לא מעט קשישים וזקנים וותיקים שחיפשו את פת הלחם. מכאן אני רוצה להיכנס לנושא. כשישבתי במליאה, החברים חילקו לנו חוברת. החוברת שהמשרד לאזרחים ותיקים – גם מגיע לכבוד השר כמה מילים טובות על אזכור היום הזה, כי באחד הימים כולנו נהיה ותיקים וכולנו נהיה זקנים וכולנו נזדקק לעזרה ולביטוח סיעודי. אז יוזמה מבורכת, ויישר כוח על היוזמה. אבל כשאני מעיין בחוברת ואני מסתכל וקורא, עובר, עובר, מסתכל, אני אומר: האם במקרה כבוד השר לא ראה לנכון להכניס ח"כ ערבי לתוך החוברת? השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: נו, מה אתה חושב? עיסאווי פריג' (מרצ): אני שאול את עצמי. ישבתי, שאלתי. באו אלי החברים הערבים, אומרים לי: עיסאווי, השר פנה אליך? אני אומר להם: למה אתם שואלים? אומרים: אלינו לא פנה. שאלנו, לא פנה. אז אני מסתכל ומסתכל, יכול להיות שטעיתי. שאלתי את דב חנין. איפה דב חנין? השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: - - - פנו אחד-אחד - - - גם אישי - - - עיסאווי פריג' (מרצ): כבוד השר - - השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: - - - עיסאווי פריג' (מרצ): - - לא בושה להודות בטעות. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: לא לא לא, סליחה. עיסאווי פריג' (מרצ): אז - - - השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: השקיעו בזה מאמץ מיוחד. עיסאווי פריג' (מרצ): לא, לא בושה - - - השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: - - - חרדים - - - ערבים ואף אחד לא נענה. עיסאווי פריג' (מרצ): אז אתה רואה שאתה קובע עובדות, וזה לא ראוי להגיד אותן כשאני אומר לך באופן אישי: אף אחד לא פנה אלינו – אלי לפחות; לא קיבלתי הודעה. אני חושב שמן הראוי שבכנסת ישראל ובמדינת ישראל - - השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: קיבלת הודעה כמו כולם - - עיסאווי פריג' (מרצ): אנחנו לא קיבלנו הודעה. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: פשוט לא טרחת - - - עיסאווי פריג' (מרצ): אז עכשיו אני אכנס מהספר, שמשליך גם על הכלל, על שאר הדברים. חברים, יום האזרח הוותיק, שאנחנו רוצים להיכנס אליו ולציין אותו – כי באחד הימים, אמרתי, נהיה שם – ורוצה להשליך לגבי החיים היומיומיים שלנו. מכאן אני מגיע למסקנה: הכול עניין של סדר עדיפויות. זה לא הצעות חוק, הצעות חוק מבורכות וטובות שיהיו לנו בעניין ביטוח סיעודי ועזרה מכל הכיוונים. עכשיו, בזמן שאנחנו שוקדים ויושבים, והאוצר יום ולילה עובד על תקציב המדינה, הכול עניין של סדר עדיפויות. תקציב שנעדר ממנו סדר-היום האזרחי, בז לכל הוותיקים, לקשישים ולכל חברה מתוקנת שצריכה להיות. צריך להגיד את זה דוגרי: הכול מתחיל מסדר עדיפויות, משם, לא מחוק ולא ממספר חוק שבקושי אני מיישם אותו. הדבר הנוסף שאני רוצה לציין בזמן המועט שנותר לי, לכבוד השר, ולהגיד: גם לקשיש ולאזרח הערבי הקשיש והזקן הערבי מגיע שלישי בשלינקס. שליינקס? שלינקס? איך זה נקרא? אלעזר שטרן (התנועה): שלייקס. עיסאווי פריג' (מרצ): שלייקס. הזה ששמים כאן, שלייקס. אני רוצה לו שם בערבית – לא מוצא. אז גם לאזרח ולקשיש הערבי מגיע השלייקס הזה. אלעזר שטרן (התנועה): לערבים אין - - - עיסאווי פריג' (מרצ): אין שלייקס, אז לא מגיע להם שלישי. נעשה להם שישי, כי הזקנים ביישובים הערביים, אם אין תורם מקומי שיבוא לחבק אותם, לא יהיה להם שלייקס. אז בואו נזכור שיש לנו מדינה שיש בה גם זקנים יהודים וגם זקנים ערבים, ובואו נדבר בקול אחד ונשנה את סדר-היום, כי באחד הימים אנחנו נהיה שם. תודה לך, אדוני. היו"ר חמד עמאר: תודה. חבר הכנסת נחמן שי – אחרון הדוברים. אחריו ישיב השר. בבקשה. נחמן שי (העבודה): תודה רבה. אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, זה יום חשוב בכנסת, למרות שלצערי האולם ריק, וגם בשדולה שחברי, שותפי, עמיתי איציק שמולי ואני ערכנו היום בנושא הזה של הביטוח הסיעודי לא הופיעו יותר מדי חברי כנסת, אבל הייתה קבוצה יפה. אני חושב שהנושא ראוי. בעניין הזה אני רוצה להודות גם לשר אורבך, שמרגע כניסתו לתפקיד באמת מילא אותו תוכן מחודש והביא רעיונות וגישה חדשים שהם עושים את כל ההבדל. יש פסיכולוגית איזושהי בושה בלהיות גמלאי. דיבר היום באחת הפגישות – כי הוועדות של הכנסת עסקו בנושא הזה לאורך הבוקר ואחר-הצהריים המוקדמים – דיבר נציג של ארגון "ידיד" ותיאר את המעבר של אישה פעילה, בת 62, שביום אחד ניהלה פרויקט גדול והייתה מלאת כוח ולמחרת היא טיפסה במדרגות הביטוח הלאומי וטיפלה בקצבה שלה, ופתאום, במקום לתת, היא מבקשת לקבל או מקבלת. בזה מסתמן כל ההבדל בין אנשים שמעורבים, תורמים, מרגישים חלק בלתי נפרד, ופתאום, ביום בהיר אחד – זה קורה לנשים בגיל 62, לגברים בגיל 67: רגע, אני כבר לא מה שהייתי. זה משבר גדול. אני עברתי אותו פה בכנסת, אז אולי הוא יותר קל. אבל חברי, יש לי ברוך השם חברים וחברות, וראיתי שזה משנה משהו אצלם. זה לוקח זמן, אפשר להתאושש, זו לא מכה, אבל זה איזשהו ציון דרך שמשפיע על אנשים. באמת, אנחנו אפילו מתלבטים, וזה עלה היום, בהגדרה מה קורה לאדם אחרי גיל 62 או 67: הוא זקן? הוא גמלאי? הוא קשיש? הוא אזרח ותיק? העברית, שפה יפה עם למעלה מ-300,000 מילים, לא מצליחה לייצר את המילה הראויה, גם כשאנשים נושאים את התואר הזה במשך כ-20 שנה. זה אחד הדברים היפים והמופלאים במדינת ישראל, שאנחנו לא תמיד פה מתייחסים אליה יפה: היא, מסתבר, ארץ שתורמת לבריאותם של אזרחיה. תוחלת החיים של הנשים והגברים בארץ עולה כל הזמן והיא כבר עוברת את 80, והילדים שנולדים היום יחיו, בעזרת השם, למעלה מ-90 שנה. אנחנו שואלים את עצמנו: מה הם יעשו ב-30 השנים האחרונות של חייהם? שליש מחייהם. מה הם יעשו לפני שהם יגיעו לביטוח הסיעודי? אני חושב שיש לנו פה אתגר מן הגדולים שמדינת ישראל יכולה לעסוק בהם. מן הגדולים. פלח האוכלוסייה הזה בשנת 2035 – ראיתי את זה היום, השר – ימנה כ-1.7 מיליון איש. זה לא רחוק, 2035; אולי זה נראה רחוק, אבל זה רק עוד 20 שנה. יהיו פה 1.7 מיליון, 15% מאוכלוסיית ישראל תהיה בגיל פרישה – תראה, נתח עצום מהאוכלוסייה, וזה חלק פעיל, שלא יחשבו שהאנשים האלה מתחבאים בבית. יש להם מה לעשות, והם רוצים לצאת והם רוצים להיות מעורבים. יש בהם שרוצים להמשיך לעבוד, יש בהם שרוצים להתנדב, יש בהם שרוצים סתם לחיות יפה, רוצים להיות בריאים. המדינה חייבת להיערך לקראת היום הזה. אז אני יודע שהמשרד לאזרחים ותיקים מנסה לחשוב במונחים אסטרטגיים. לא בטוח שיש לו כלים, כי זה באמת אתגר ממדרגה ראשונה, והלוא חיינו פה עשויים מאירועים מזדמנים, מהירים, קצרים, והאופק שלנו הוא בדרך כלל החודש הקרוב. אם הגענו לשנה הקרובה, אז בכלל חושבים שאנחנו מרחיקי ראות. אבל פה צריכים להסתכל 30 שנה ו-40 שנה קדימה, ואנחנו טוענים, ובצדק, שהמדינה הזאת היא נצחית. אם היא נצחית, היא צריכה להסתכל על תופעות כאלה במונחים של נצח: מה עושים פה בעוד 50 שנה ואולי 100 שנה. ועכשיו צריך להניח את היסודות. אז דיבר היום איציק שמולי, חברי – הוא דיבר עכשיו גם על הנושא של ביטוח סיעודי. חלק מהאנשים לא בריאים; צריך לסייע להם, צריך להביא להם עובד זר, או שבני המשפחה מסייעים להם. כאן נכנסת לתמונה סוגיית הביטוח. ידונו בזה בבוא הזמן. אני חושב שההצעה שהועלתה היא בכיוון הנכון, אבל היא עדיין מחוררת, כפי שאמרתי, כמו גבינה שווייצרית, ואיציק באמת תיאר את הבעיות הקיימות ואת התחושה של הבגידה שיש אצל מאות-אלפי אנשים, שצברו, חסכו כל חייהם, ופתאום ביום בהיר אחד הביטוח שלהם נעצר. זה נובע גם מאותה בעיה שהם מפתיעים – הם נשארו בסביבה. "הלו, אנחנו חיים פה. לא חשבתם על זה, אבל אנחנו פה". ויש בעיית העוני, שהיא אולי הכי מכריעה אצל האנשים האלה – בזה אני מסיים. למה הם נעשים עניים? מוזר מאוד. כי במחקר שנעשה על-ידי מכון "טאוב" מתברר שכשאדם בישראל, גבר או אישה, פורש, בסך הכול באותו רגע מצבו הכלכלי טוב. הוא מוכן. אבל כמובן שיורדת מאוד הכנסתו וכדומה, ואז, בניגוד למדינות אחרות, תשלומי הפנסיה שמגיעים אליהם נמוכים, ואילו במדינות אחרות – וכאן ה-OECD עשה את המחקר הכואב הזה: מתברר שהקשישים בישראל הם הכי עניים בעולם המערבי. זאת אומרת, מדינות אחרות מכירות בעובדה שקשיש, אדם מבוגר, סיים את מקורות ההכנסה העיקריים שלו; מה שהוא צבר הוא צבר, ועכשיו המדינה צריכה לעזור לו. זאת האחריות המדינתית. אצלנו לא מסייעים מספיק. אני מבין את הקשיים הכלכליים במדינת ישראל, לא צריך להסביר לי. אבל עדיין אני מסרב להבין איך אנחנו מידרדרים ממקום גבוה למקום האחרון בקרב מדינות ה-OECD כשמדובר בהכנסתם של קשישים. זה לא מתקבל על הדעת. כלומר, המדינה מסייעת במינימום האפשרי. ברור שבמכפלות של קשישים זה הרבה מאוד כסף, אבל חייבים לחשוב. זה לא יכול להיות שאדם שעבד כל ימי חייו וצבר ועשה והגיע לרגע הזה פתאום יוגדר כעני. זאת בגידה של המדינה ושל החברה במגזר הזה, בקבוצה הזאת, באנשים האלה, שתרמו ובנו וסייעו ועל גבם המדינה צמחה, וכשהם צריכים לקבל אומרים להם: תקבלו קצת, לא תקבלו הכול. אני רוצה לסיים, ולקוות מאוד שאנחנו נוכל בעבודת הכנסת מצד אחד, עם עבודת המשרד, עם השדולה, עם חברי הכנסת כולם – כי כל אחד, כפי שנאמר, יהיה שם במוקדם או במאוחר, כל אחד ואחת – באמת ליצור את המעטפת שתאפשר לגמלאים, לאוכלוסייה המבוגרת של מדינת ישראל, לחיות עמנו חיים ארוכים, בריאים, שלמים, כדי שהם יעשו אותם בכבוד הראוי, כפי שהם והן ראויים וראויות לו. תודה רבה. היו"ר חמד עמאר: תודה רבה. אני מזמין את השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך להשיב. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: אדוני היושב-ראש ושלושת חברי הכנסת, ארבעתכם – אולי נלך אלי לחדר, נעשה את זה יותר - - - יחיאל חיליק בר (העבודה): אתה מוזמן אלי. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: חבל על כל התאורה. נחמן שי (העבודה): יהיה נחמד. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: בראשית דברי, תודה על המחמאות על התערוכה. מובן שפנינו אל כל חברי הכנסת, כולל חברי הכנסת הערבים והחרדים. מכיוון שהיינו מודעים לזה שיהיו טענות אחר כך שאולי אין פה ייצוג, אז לחלק מחברי הכנסת פנינו באופן אישי, לא רק חיכינו לתשובות שלהם, ודיברנו אתם או עם העוזרים שלהם והפצרנו והתחננו לבחור. אבל אני לא יכול לבחור בשביל האנשים את זקן השבט שלהם ולכתוב בשבילם, למרות שגם - - - איתן כבל (העבודה): אני מודה באשמה. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: כן. ומי שלא נענה לא יכול לבוא אחר כך בטענות שלא – אלא אם כן רוצים פשוט לטעון טענות קבועות - - עמר בר-לב (העבודה): זאת כנסת ישראל, אפשר לבוא בטענות. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: - - על קיפוח. כן, אבל מה? בשנה שעברה עשינו תערוכה של סבים ונכדיהם מבין חברי הכנסת, חברי כנסת והסבים שלהם, והשתתפו גם חבר הכנסת חנא סוייד וגם חבר הכנסת עפו אגבאריה. זאת סתם איזו טענה קבועה, רטינה קבועה כזאת. קודם כול למצות את האפשרויות שיש, וגם לבדוק אולי עם העוזרים אם הם מעבירים לכם את כל הפניות. אבל כמובן שבהמשך, כיוון שאת התערוכה הזאת ננייד למקומות אחרים בארץ, אני מחדש את פנייתי לחברי הכנסת הערבים והאחרים שלא השתתפו, והם מוזמנים לבחור את זקן השבט. אני בטוח שהם לא ייענו לפנייה הזאת, כי אם הם ייענו לפנייה תהיה אחר כך בעיה להתלונן. אני רוצה להודות לחברי השדולה, שהיום אירחו אותנו, את אנשי המשרד, בשלל ועדות וגם בשדולה עצמה בסוגיות שונות, ולחבר הכנסת נחמן שי וחבר הכנסת איציק שמולי. ובכלל אני רוצה לציין את אנשי מפלגת העבודה, שפועלים רבות בתחום הזה של האזרחים הוותיקים, וממשיכים מורשת מפוארת של תנועת העבודה ושל ציבור הבוחרים, כמובן. שלי יחימוביץ (העבודה): זו עקיצה, אני מבינה. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: לא, זו מחמאה. אני חושב שאזרחים ותיקים בוחרים במפלגת העבודה. זאת מחמאה גדולה למפלגת העבודה ולאזרחים הוותיקים. לא די בכך להגיע להישגים אלקטורליים, כמובן. חלילה, זה כבוד גדול. אבל בהחלט במפלגת העבודה האזרחים - - - נחמן שי (העבודה): אבל עם 1.7 מיליון אתה תראה לאיפה נגיע. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: לא, לא. הקשישים של העתיד הם היום צעירים במפלגות אחרות. נחמן שי (העבודה): אבל כשהם יתבגרו הם ידעו על מי להישען. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: יכול להיות שייפקחו להם העיניים והם ישובו למפלגת העבודה. אבל בכל מקרה אני אומר את זה ללא כל ציניות. שלי יחימוביץ (העבודה): אגב, זה לא נכון. לפי תוצאות הבחירות, כמות הצעירים המצביעים למפלגת העבודה היא גבוהה מאוד – יותר מאשר לליכוד, אגב. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: אבל במפלגת העבודה עצמה – ואני כן מציין את זה לשבח – יש מערכות ומסגרות שבהן אזרחים ותיקים רבים הם פעילים יותר מבמפלגות אחרות. כלומר, מבין הפעילים יש אזרחים ותיקים רבים וחוגים, ויכול להיות שזה חלק מהמורשת של תנועת העבודה וגלגוליה הקודמים. וחוץ מזה, נותנים לכם מחמאה. מה, גם על זה אתם מתלוננים? מה? שלי יחימוביץ (העבודה): כן. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: טוב, בסדר. עמר בר-לב (העבודה): אופוזיציה, לא? השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: כן, צריך ליהנות ממשהו. שלי יחימוביץ (העבודה): אנחנו מתנגדים לדבריך. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: אני רוצה לציין שתמיד כשמדברים על קשישים, זקנים, ותיקים וכל המילים הנרדפות, מרוב פחד מהמילה זקנים, יש נטייה טבעית לעסוק במצוקות הקשות של עוני, של חולי וכל הדברים שהם מאפיינים רבים מהקשישים. אבל עלינו לזכור ולהזכיר שברוך השם רוב האזרחים הוותיקים הם קודם כול אזרחים. רובם לא עניים. בניגוד למה שנאמר כאן קודם, דווקא במחקר בין-לאומי מאוד גדול שפורסם לא מזמן ישראל היא במקום החמישי בקרב המדינות המפותחות במצבם של הקשישים. זה לא מרגיע אותי, כי זה עדיין לא מספיק טוב, אבל קשישים זה לא רק המקרר הריק ולא רק הזקנה החולה במסדרון. אנשים שפרשו מהעבודה, נשים בגיל 62, גברים בגיל 67, אפילו כמה שנים קודם, הם לא ישר נהיים מסכנים. הם רוצים ללמוד, הם רוצים לעבוד באופן חלקי, בוודאי הם רוצים להתנדב, לבלות בשעות הפנאי. אפילו – כן, תסלחו לי, אני יודע ש"שלישי בשלייקס" זה מעורר חיוך, אבל בשלושה חודשים, כשהורדנו את מחירי הקולנוע ל-10 שקלים לאזרחים הוותיקים ביום שלישי, בשלושה חודשים באו 130,000 אזרחים ותיקים רק לקולנוע, ואני כבר לא מדבר על שורה שלמה של הטבות והנחות. וזה כמובן מיועד גם לאזרחים ערבים וגם לאזרחים יהודים, אם כי יש בהחלט מאפייני צריכת תרבות שונים, ואנחנו פועלים לעריכת טיולים ואירועים שונים והופעות גם בקרב האוכלוסייה הערבית באופן מיוחד, ואנחנו עוד נגביר את הפעילות הזאת. מה שאנחנו עושים כדי לפעול בקרב האזרחים הרבים, בריאים ופחות בריאים כאחד, אנחנו פשוט מקימים מסגרות של תשתיות שונות לאזרחים הוותיקים, כדי שגם השר או השרים שיבואו אחרי – פשוט יהיו דברים שיהיה להם קשה מאוד לבטל. אנחנו משתדלים לקבוע כמה עובדות בשטח. אחד הדברים שפתחנו השנה ב-50 מקומות ברחבי הארץ זה 50 כיתות גמלאים, כיתות של אזרחים ותיקים, שבאים לתיכון ולחטיבות ביניים ולומדים שם מקצועות שונים, בדרך כלל מקצועות הומניים, ממורי בית-הספר: מחשבים, תנ"ך, היסטוריה, קולנוע, לפי הבחירה של האזרחים הוותיקים. זה גם קשר בין-דורי מעניין. עד סוף 2014 יפעלו בעשרה בתי-חולים ברחבי הארץ "יחידות סגולה": עובדת סוציאלית ומתנדבים ותיקים בדרך כלל באים לכל אזרח ותיק מאושפז ועוברים אתו תהליך של מיצוי זכויות – מילוי של טפסים, שעות סיעוד וכל מה שצריך כדי שאנשים יוכלו למצות את הזכויות שלהם. זה בצד מוקד המידע המפותח שלנו, 8840*, שהזכרתי קודם בתשובתי על הצעת החוק. אנחנו מפעילים ממש בחודשים הקרובים והשלמנו את ההכנות לפרויקט שנקרא "שנת שירות לאזרח הוותיק". אזרחים ותיקים יוכלו להתנדב במסגרת שירות לאומי 10–12 שעות שבועיות; זה מספר גדול מאוד של שעות, וגם יקבלו שווה-כסף והכשרות ותעודה. מסגרת של התנדבות היא עניין מאוד חשוב. בקרוב אנחנו גם מגישים לממשלה דוח שהשלמנו את הכנתו על הסרת חסמים בשוק התעסוקה לאזרחים ותיקים. זה נפרד מהדיון הגדול והכבד על העלאת גיל הפרישה. זה לא כל כך פשוט להעלות את גיל הפרישה אם אין שוויון בשוק התעסוקה. אבל בוודאי אזרחים ותיקים שמעוניינים לעבוד, ומעסיקיהם רוצים שהם ימשיכו – היום לא משתלם לעבוד בשורה שלמה של מדרגות שכר. פשוט קצבת הזיקנה מתבטלת או נדחית, והמס נוגס במעט ההכנסה. אנחנו מציעים לממשלה שורה של המלצות כדי שיהיה משתלם לעבוד. אחד הדברים שאנחנו מתקדמים בהם – ואני מקווה שזה יושלם – אנחנו מנסים, וכנראה מצליחים, להשיג שיהיה תקן גמלאי בשירות המדינה. כמו שיש תקן של סטודנט יהיה תקן של גמלאי – עבודה עד 120 שעות חודשיות, שאפשר יהיה להתפרנס גם בגילאים יותר מבוגרים, ולו בעבודה חלקית. כמובן, פרויקט "כאן גרים", של סטודנטים שגרים יחד עם אזרחים ותיקים – זה יחד עם משרד השיכון, שמממן את התוכנית הזאת, והסטודנט מקבל מלגה נדיבה למימון לימודיו – ועוד שורה שלמה של פעולות, ואני לא אמנה את הכול. המשותף לכולן: צאו מהבית. לרובם יש בתים. 87% מהאזרחים הוותיקים הם בעלי דירות. אבל הבדידות היא מחלת הדור, ואנחנו עושים רבות כדי שיוקמו תשתיות של עבודה, התנדבות, לימודים, פנאי, שאנשים לא ימצאו את עצמם לבד באריכות ימיהם. אנחנו נמצאים בפרשות השבוע "בראשית", "נוח", "לך לך". שם אנשים חיו 969 שנה – מתושלח, תרח, נוח ואברהם. בכל פרשה מספר השנים הולך ומתמעט, אבל גם משה רבנו, שנים רבות אחר כך, חי 120 שנה. עכשיו החברה מתקנת את הירידה בתוחלת החיים שהייתה מאז ימי בראשית, ימי התורה, ואנחנו מתחילים לטפס כלפי מעלה. טיפוס כלפי מעלה, התארכות תוחלת החיים זאת ברכה, אבל חייבים ללוות את זה בהקמת מסגרות כדי שבחיים האלה, בשעות הפנאי, יהיה תוכן. אנחנו נשלים השנה את המסגרות שהתחלנו להקים, ושחלק מהן כבר פועלות. גם בתקציב הקרוב יש כמה בשורות לאזרחים הוותיקים, שלא זוכות לכותרות, כי זה לא במוקד תשומת הלב. קשישים עניים במיוחד שמקבלים השלמת הכנסה יקבלו תוספת של 200–400 שקלים ליחיד או לזוג כתוספת להשלמת ההכנסה שלהם. זאת בשורה גדולה ל-150,000–200,000 אזרחים ותיקים עניים במיוחד. זה נוסף על המענקים וההטבות המסוימים שמקבלים ניצולי השואה – כ-900 מיליון שקלים. זה, יחד עם העניין הקודם שהזכרתי, בהחלט יחלץ קשישים רבים ויעלה אותם מעל קו העוני. הם לא יהיו עשירים מזה, אבל שארית חייהם – רובם בגיל 80 ומעלה – תהיה נוחה יותר וטובה יותר. אני חושב שגם בכך אנחנו ממלאים חוב. אני מודה על כך לשר הרווחה ולשר האוצר, שבנושא הזה לפחות בהחלט גילו רגישות והבינו את החשיבות של הוצאה ממעגל העוני של האוכלוסיות החלשות מקרב הקשישים. עיקרו של דבר וסופו של דבר, אני מודה לכל חברי הכנסת ששותפים בחקיקה במהלך כל השנה, וגם בפעילות של השדולה. כן, אנחנו משרד קטן, אבל אנחנו שחקני תודעה, קודם כול. יש לנו פרויקטים של "והדרת" של הפגת בדידות והרבה דברים שהם נחמדים בפני עצמם. הזכרנו את התערוכה ואת פסטיבל הנוסטלגיה הגדול שעשינו בירושלים, "תרפפו", ו"שלייקס" – כל הדברים האלה הם חשובים בפני עצמם, אבל המשותף להם הוא לשנות את הראש; לזכור שאזרחים ותיקים זה לא שהחברה נגמרת בגיל מסוים, ואז יש לנו זקנים. לא. אנחנו חיים בחברה רב-גילאית, והאזרחים הוותיקים חיים עם הצעירים ועם הילדים. הם אזרחים כמו כל אזרח. הם לא רק בתור לקופת-חולים – שגם זה חשוב – והם לא רק מחכים שיומם האחרון יגיע, ואנחנו כבר עשינו את שלנו, ויותר לא צריך אתכם. אנחנו צריכים אותם פעילים, יצרניים, ואנחנו חייבים לדאוג לחלשים שביניהם כדי שיהיה טוב יותר וכדי שאנשים לא יישארו נטושים ובלי כוחות, ממש כמו חוף, כדבר השיר. כי בגיל הזה הרבה נחלים עוזבים אותך: נחל של עבודה שאתה עוזב – פתאום אתה נשאר בלי המהות שמילאה את חייך בתוכן 40 ו-50 שנה; בגילאים האלה, 60, 70 ו-80, אתה נפרד מבן-זוג או מבת-זוג לעתים קרובות, וזה שוב, כל הרגלי חייך – הנחל עזב אותך, הנחל של המשפחה; הבריאות מתערערת באיזשהו שלב, וגם זה פוגע קשות בביטחון העצמי וביכולות של אדם – לפעמים לטפס שתי מדרגות ולהיכנס הביתה; וגם לעבור דירה לפעמים נאלצים, בגלל כל מיני נסיבות, וגם זה שינוי משמעותי בהרגלים. בעצם, השיר הזה "חופים", שהבאתי שורה ממנו, הוא לא שיר על חופים, הוא שיר על בדידות, שאדם נשאר נטוש ובלי כוחות ממש כמו חוף, ומתגעגע געגועים לבית שתמיד אהבנו. התפקיד של מדינה, של חברה, של קהילה, של בית-כנסת, של רשות מקומית, הוא להיות תחליף נחל ככל שניתן; למלא את חייו של אדם תוכן, לבנות מסגרות כדי שלאדם יהיה לאן ללכת ומה לעשות. הייתי לא מזמן במסעדה בפתח-תקווה – ובזאת אני אסיים. נדמה לי שזה נקרא "מעין רבקה". זה מופעל על-ידי מתנדבים ומתנדבות של "אמונה" וגברת עדה קרל, שהיא עצמה בת 93. אנשים באים ומשלמים סכום סמלי פלוס כדי לאכול שם. היא אמרה משפט מאוד יפה, שנחרת בלבבי. היא אומרת: "זה לא לאנשים שאין להם מה לאכול, זה לאנשים שאין להם עם מי לאכול". התפקיד שלנו הוא שלאנשים יהיה עם מי לאכול, עם מי לבלות, עם מי ללמוד, להעשיר את עולם ההיכרויות שלהם, את החוויות שלהם, כדי שהם ייהנו ב-20–30 השנים שלאחר גיל הפרישה עד 120 מכל מה שמדינת ישראל מציעה להם. אני מודה לכל חברי הכנסת שפועלים בתחום החשוב הזה כל השנה, ולשרים השותפים שלנו, לעובדי המשרד, כמובן, שעושים – איך אומרים? לילות כימים? ככה יש לומר? כלומר, נשארים ערים גם בלילות ולא הפוך – לא עושים ימים כלילות, כלומר שישנים גם ביום. אני חושב שאנחנו כבר כמה שנים בתחילתו של שינוי שבעבר הכרנו אותו מתחום הגנת הסביבה, שנתפס כתחום זנוח והפך לתחום בעל ערך וחשוב. גם ההתייחסות לזיקנה ולהתארכות תוחלת החיים היא תחום שעובר שינוי מבורך בחברה המודרנית, וגם בחברה הישראלית. אנחנו נמשיך לפעול ככל יכולתנו כדי להגיע להישגים ולהביא בשורות בתחום החשוב הזה. תודה. היו"ר חמד עמאר: מה אתה מציע, אדוני השר? להסתפק בתשובת השר? ועדה? אתם מסתפקים בתשובת השר? איתן כבל (העבודה): ועדה. קריאות: - - - השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: אתם רוצים להעביר את זה לוועדת העבודה והרווחה? תמיד נשמח. נחמן שי (העבודה): - - - שיישאר על סדר-היום. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: בסדר. אז לפי כללי הטקס אומרים שכדאי להעביר את זה לוועדת העבודה והרווחה. אנחנו לא מתווכחים עם טקסים. היו"ר חמד עמאר: אז אנחנו נצביע להעביר את זה לוועדה. הצעה אחרת של איתן, בבקשה. יש לך דקה. איתן כבל (העבודה): אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חברותי וחברי חברי הכנסת, אני בכוונה ביקשתי את זה כדי שתינתן לי הזכות, אדוני השר, להישיר מבט אליך ולהאמין שאתה שר, ולומר לך שאתה עושה עבודה מדהימה. אני אומר את זה באהבה. זה לא סוד שאני אוהב אותך, מכבד אותך, מעריך אותך, ואנחנו חברים. אבל למרות הכול ואף-על-פי-כן גם הברור מאליו מוטב שייאמר, וייאמר בקול חזק, רם וברור: לקחת משרד והפכת אותו למוקד עשייה שקשה לתאר אותו. אני בתוך המערכת הרבה מאוד שנים ואני יודע בדיוק איך מתייחסים לעניינים מן הסוג הזה. והיצירתיות והחשיבה שלך, של הצוות שלך – ראוי באמת להעלות אותם על נס. תודה לך, באמת, בשמי ובשם כל מי שאפשר. תודה. היו"ר חמד עמאר: תודה, חבר הכנסת איתן כבל. נעבור להצבעה. שלי יחימוביץ (העבודה): צודק. לפעמים איתן כבל צודק. השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך: למרות שהוא חבר שלי, הוא משבח אותי. הצבעה מס' 4 בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה – 8 נגד – אין נמנעים – אין ההצעה להעביר את הנושא לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות נתקבלה. היו"ר חמד עמאר: שמונה בעד, אין נמנעים ואין מתנגדים. ההצעה לסדר-היום תעבור לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות. תם סדר-היום. הישיבה הבאה תתקיים מחר, יום רביעי, ה' בחשוון התשע"ה, 29 באוקטובר 2104, בשעה 11:00. ישיבה זו נעולה.