קטע מדברי הכנסת
הצעה לסדר-היום
הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא הטענות הקשות של בני העדה האתיופית על אפליה, גזענות ואלימות קשה כלפיהם
היו"ר נורית קורן:
אנחנו עוברים להצעה לסדר-היום מס' 377 בנושא: הצורך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא הטענות הקשות של בני העדה האתיופית על אפליה, גזענות ואלימות קשה כלפיהם. חברת הכנסת ציפי לבני, בבקשה. ישיב במשולב שר העלייה והקליטה זאב אלקין.
ציפי לבני (המחנה הציוני):
גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, גם אני, ברשותכם, לפני שאעבור לנושא הזה לסדר-היום, אתייחס למה שהיה כאן במליאה. אני נכנסתי, כמו חברי, לפני שעה קלה להצביע נגד הצעת חוק, במקרה כמו עמדת הממשלה, ועומד על הדוכן סגן שר שמייצג לא רק את עצמו אלא את ממשלת ישראל ומודיע על הדרך שהוא ישלול אזרחות ממי שמדבר נגד המדינה, פועל נגד המדינה, עושה דברים שלא נראים לו, ובכל מילה הוא הולך ומחריף ומאיים.
וכשמזעקת לבי אני מסתכלת על ראש הממשלה, שאמור להיות המבוגר האחראי בממשלה הזו – הוא עושה סימן של "רק רגע". ולרגע ניעורה בי התקווה שיתגלה ראש ממשלה אחר ממה שהיה לנו עד עכשיו: ראש ממשלה מרגיע, ראש ממשלה שאומר שהדברים שנאמרו כאן על הדוכן אינם מייצגים אותו; ראש ממשלה שאומר את הדברים שהכנסת הזאת צריכה הייתה לשמוע ברגע הקשה הזה; ראש ממשלה שמתחרט באמת, לא רק לצורכי צילום, על האמירה של "הערבים נוהרים לקלפיות"; ראש ממשלה שמבין שדברים יוצאים משליטה. אבל במקום זה קיבלנו ראש ממשלה שרק משכלל את הדברים שנאמרו קודם על הדוכן על-ידי סגן השר, ועכשיו זה כבר: הערבים והצבועים נוהרים לקלפיות.
אז אולי, ראש הממשלה, ניצחת את הבחירות בדרך הזאת, אבל לא תנצח אותנו ואת כל מה שאנחנו מאמינים בו. אני בעד מדינה יהודית ודמוקרטית שמגינה על עצמה כמו, לדעתי, במקרה של חוק האזרחות, אבל אני אהיה נגד ממשלה – כולנו נהיה – נגד ממשלה שמשתמשת באויבים אמיתיים כדי להרוס כל חלקה טובה במדינה הזו.
אבל כבר נאמר – הרי אחר כך הוא ילך ויצטלם וירגיע – אז זהו, שזה לא מספיק, לא במקרה הזה וגם לא במקרה השני שהוא על סדר-היום שלנו, והוא ההתייחסות והגזענות כלפי בני העדה האתיופית שחיים בינינו. והרחובות מלאו בבני העדה האתיופית, זועמים, ובצדק. הטריגר היה התמונות של השוטרים שהכו את החייל דמאס פיקדה, אבל הסיבה האמיתית היא התמונות שנצרבות בלבם של בני העדה יום-יום, שעה-שעה, התמונות שאנחנו לא תמיד רואים.
הרי איך התרגשנו כולנו במבצעי ההעלאה שלהם לארץ, לראות אותם יורדים מכבש המטוס, מנשקים את האספלט בבן-גוריון, לבושים בלבן? איך אמרו? אלה נחמדים ושקטים. ויש כאלה שגם רצו שהם יישארו כאלה, לא משנה מה קורה להם בחברה הישראלית, נוחים לסביבה. אז זהו, הם כבר לא – ובצדק. הם נלחמים, ובצדק, שלא נראה בהם הם ואנחנו, אלא שפעם אחת נהיה אנחנו אחד גדול.
ומה בעצם ידענו אנחנו על האחים האלה שלנו? האם אנחנו באמת יודעים שהם לא רק דיברו על ירושלים, הם חלמו על ירושלים, הם הלכו במדבר כדי להגיע לירושלים? הורים קברו תינוקות בדרך, ילדים נפרדו מהורים שמתו בדרך; 4,000 איש נספו בדרך לארץ-ישראל כדי להגשים את החלום על ירושלים, ובעיני זה סיפור ציוני מדהים שאין כמוהו.
עד כמה הציבור יודע שהקייסים שלהם – הלוא הם אנשי הדת, מורי הדרך הרוחניים של העדה – לא הוכרו על-ידי הרבנות עד שהם היו צריכים להוריד את כיסוי הראש הלבן והיפה שלהם וללבוש את אותה מגבעת שהכריחו אותם ללבוש כדי שהם יקבלו את אותה תעודה שהם רשאים להמשיך ולהיות מורי הדרך של בני העדה? עד כמה הציבור יודע שהם נשלחו לבתי-ספר דתיים כי הם נחשבו לא יהודים מספיק? ועד כמה אנחנו יודעים שהסטודנטים האתיופים, כאלה שסיימו ללמוד, סטודנטים מצטיינים, לא מוצאים אחר כך עבודה כי יש גזענות בחברה הישראלית? ולמה לעזאזל – סליחה על הביטוי – הבן שלי צריך לספר לי שהחברים שלו והוא בצוות בצנחנים היו צריכים להסביר לשומר בפתח המועדון שהחבר שלהם, שלוחם יחד אתם, יכול להיכנס והוא בסדר אף שהוא שחור?
עצוב לי במיוחד כשילדים אתיופים היו צריכים להתבייש ולהרגיש לא נוח עם ההורים כשהם היו צריכים להורות להם את נבכי החברה הישראלית ולהורות להם את השפה, אבל הבושה הזאת היא לא שלהם, היא שלנו.
זה עצוב לי במיוחד דווקא משום שאת הטעויות האלה עשינו, עשו גם בעליות קודמות, והיו כאלה שהביאו אתם תרבות ומסורת יהודית, אבל שרו אותה במנגינה אחרת ולא התקבלו כאן על-ידי החברה הישראלית. כור ההיתוך הזה היה טעות אז, ואנחנו צריכים לשנות אותו היום. אבל מחובתנו עכשיו, כאן ועכשיו, היום, לתרגם את הקריאה הזאת ברחובות לפעולה ממשית בכנסת. מחובתנו להבין את מה שהיה ולתקן את מה שיהיה.
אז ראש הממשלה נוהג בנאומיו לציין עד כמה הוא עשה. ונאמר, גם אני הרי הייתי חברה בממשלת ישראל לפני, ובכל זאת אני מציעה היום להקים את ועדת החקירה הפרלמנטרית. אז אני יכולה גם לציין מה כבר נעשה, ואני גאה לומר שתרמתי את תרומתי, גם בציון יום הזיכרון הממלכתי והקמת האנדרטה, ובסגירת אתרי הקרוונים – מה שעשיתי כשרת קליטה – והשארת המשכנתאות ותוכניות לחינוך. אבל אני הגונה מספיק כדי לומר: נעשו דברים, הם לא מספיקים. והדברים שאני עשיתי בממשלה, גם הרצוג עשה, כשר רווחה וכשר שיכון. אבל עובדה שהדברים לא תיקנו מספיק, והמצב מחייב אותנו לעשות בדק-בית עמוק גם במוסדות וגם בחברה הישראלית.
עכשיו, תראו, הקואליציה הולכת להתנגד להצעה הזאת. ואם הקואליציה תפיל את ההצעה הזאת, הבושה הזאת תהפוך להיות בוודאי הבושה של הממשלה ושל העומד בראשה. כן, זה שיודע להצטלם לצורכי תקשורת עם החייל בן העדה האתיופית, המוכה, אבל לא מוכן לעשות איזה תיקון עמוק. מי שיצביע נגד ההצעות שאנחנו מעלים היום להקים ועדת חקירה פרלמנטרית הופך להיות שותף לאפליה. הגיע הזמן שהם, בני העדה האתיופית, יפסיקו להיות אזרחים שקופים.
שמעתי את השר דרעי באיזה עניין אחר מדבר על זה שצריך שיתוף פעולה של אופוזיציה וקואליציה. אז בואו נדבר רגע על אחדות ועל התגייסות. הרי אנחנו שמים את הפוליטיקה בצד כשמדובר בנושאים שחשובים לכולם. הרי רק עכשיו התגייסנו למען אזרחי ישראל, למען מדינת ישראל ולמען חיילי צה"ל בחו"ל. אז עכשיו, חברי בקואליציה, צריך להתגייס למען הישראלים שחיים כאן. הוועדה היא לא נגד הממשלה, היא בעד בני העדה. ויותר משנועדה למצוא כשלים ולהאשים, היא נועדה למצוא פתרונות. הצענו שיתוף פעולה, הצבעה משותפת, טיפול משותף, וסורבנו.
אז מכאן, מי שמצביע נגד – אל תדברו יותר בשם האחדות ובשם שיתוף הפעולה ובשם דברים חברתיים שחשוב לקדם אם היום אתם מונעים את התיקון החברתי העמוק שהחברה הישראלית זקוקה לו, ואתם משאירים אותם צועקים וכועסים בצדק אבל ברחוב, במקום לחבק אותם בבית הזה.
אתם יודעים, לפני הרבה שנים, ואני אסיים בזה, עוד לפני ההפגנות, היו השירים. והיה פרויקט מדהים של ילדי העדה, להקת "שבא" ושלמה גרוניך, וראינו והקשבנו לילדים חמודים ששרים שירים כואבים, צועקים, קשים. והשיר המדהים מכולם בעיני זה השיר "בקרוון", ששם הם שרים בקולות ילדותיים וצלולים: "בבית-הספר קוראים לי כושי אבל מתכוונים לשחור". וממשיכים ושרים: "אין לנו תקווה אבל יש לנו מולדת". לא הגיע הזמן שהמולדת הזאת גם תיתן להם תקווה?
התכשיט הזה, העדי הזה, זו יצירה של בני העדה, וכתוב עליו באמהרית "שלום". שלום הממשלה הזאת כבר לא תעשה, אבל אפשר להתחיל בשוויון.
היו"ר נורית קורן:
תודה רבה לחברת הכנסת ציפי לבני.
אני מתכבדת – חברי חברי הכנסת, אני מבקשת לברך כעת משלחת מיוחדת שהגיעה לבקר בכנסת, וחבריה נמצאים כעת ביציע האורחים. זוהי משלחת של שוטרים ושריפים בכירים מארצות-הברית. המשלחת הזו מקיימת בימים אלו ביקור ממושך בישראל, וכאן בכנסת מארחת אותם חברתנו חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו.
מכובדינו, ברוכים הבאים לישראל ולכנסת ישראל.Welcome to Israel, welcome to the Israeli parliament, the Knesset. I wish you productive and enjoyable visit here. Thank you.